The gospel according to whom

1. לפני הכל

יום שבת שעבר, ה-11 לחודש, היה יום הפעולה הבלוגי הבינלאומי.  אני, כמובן, ידעתי על זה רק אחר כך ולא יכולתי לקחת בזה חלק, וגם אם הייתי יכול, קרוב לוודאי שהייתי מתחבט במה לכתוב עליו במשך שבועות לפני כן.  קסטה מספרת על ההתחבטות שלה עצמה בנושא, מאחר והיא כן לקחה חלק ביום הזה, שכולל כתיבה של פוסטים הקשורים לעוני ולמלחמה בו בבלוגים ברחבי העולם, ובמהלך הכתיבה היא חולקת כמה עובדות מעניינות על הקשר בין עוני למוזיקה ושולחת אותנו למקומות נוספים כדי ללמוד מהם.  יום אחד, אולי, גם אני אכתוב על נושא שמעניין אותי במיוחד שקשור בזה – מה גורם למדינות שיש בהן כל כך הרבה עוני, כמו ברזיל, ג'מייקה, וקובה, להיות כל כך שמחות וכל כך מלאות במוזיקה?

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – ליוויי סטאבס, אחד מה-Four Tops, נפטר השבוע בגיל 72.  ה-Four Tops אחראים, בין השאר, על "Reach Out  (I'll Be There)", על "I Can't Help Myself (Sugar Pie, Honey Bunch)", ועל עוד שירים עם סוגריים.  סטאבס היה אחד משני החברים המקוריים האחרונים שנשארו בחיים מהלהקה, שממשיכה להופיע, בהרכבים משתנים, גם היום.

2. אליוט סמית' נלחם בדמדומים
בסביבות התאריך הזה בשנה שעברה, מצאתי את עצמי על במה ברח' ביאליק 2 בתל אביב ביחד עם שגיא צבי.  בנוסף לשירים שלי ולשירים שלו, ניגנתי גם את המחווה הצנועה שלי לאליוט סמית', שהרג את עצמו ב-21 באוקטובר לפני חמש שנים – גרסה משלי ל-"Angeles".  בימים שקדמו להופעה, כחלק מהחזרות, רציתי לראות את השיר מנקודת המבט של סמית' עצמו, כשהוא נמצא על במה ומנגן את השיר הזה.  שתי המצאות נפלאות של השנים האחרונות היו כלי העזר שלי במסע החיפוש הזה – Youtube וטלפונים סלולריים עם מצלמות ווידאו.  הצלחתי למצוא שם, בראשונה מבין השתיים, שני סרטונים שמראים את סמית' מנגן את השיר הזה.  הסרטון הראשון, בהופעה מ-1999, שבה סמית' כפוף מעל הגיטרה שלו, נראה בבירור כאילו לא נוח לו, מתחת לאורות ומול האנשים, כאילו הוא מרגיש לא שייך לעור שלו עצמו, ושוכח את המילים של השיר במהלך הנגינה שלו.  הוא מפסיק, ניזון מהאהבה של הקהל ומהשנאה העצמית שלו, שהוא כמעט ולא מצליח להסתיר, וממשיך שוב מהנקודה שבה הפסיק.  הסרטון השני הוא חלק מתוך סרט של אליוט סמית' שנקרא Lucky 3 – שם הוא מנגן את השיר בהקלטה לאלבום.  הוא נינוח יותר כשהוא מסתתר מאחורי הדלתות הסגורות של האולפן – לבד עם הגיטרה מול המיקרופון, הוא מתחיל את הטייק הראשון של ההקלטה ומסיים את השיר באופן מושלם.  הגרסה הזו חפה מתוספות הקלידים של הגרסה שמופיעה בסופו של דבר באלבום – תוספות שעוטפות את השיר הזה והופכות אותו למשהו קל הרבה יותר לעיכול.

מעט מאד מהשירים של אליוט סמית' הצליחו לטפטף לתוך התודעה המוזיקלית שלי.  לא שמעתי אף אלבום שלו מההתחלה עד הסוף, ולא את כל השירים שלו אהבתי בשמיעה ראשונה.  גם לא בשמיעה שניה.  אבל שני שירים שלו הצליחו להפוך לשירים אהובים עליי במיוחד, ובשני השירים עושה רושם שסמית' מקלף משהו ממערכת הבעיות הסבוכות שהגדירה אותו כאדם וכמוזיקאי וחושף בפנינו משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר אפל. את "Twilight", השני מביניהם, אני אוהב קודם כל בזכות השם.  יש לי איזושהי חיבה מיוחדת למילה הזו, Twilight.  אולי בגלל שזה השם של האלבום האהוב עליי.  אולי בגלל שזה פרק זמן ביום שאני אוהב במיוחד.  אולי בגלל העובדה שיש יותר שירים יפהפיים שהמילה הזו היא חלק מהשם שלהם, משירים שהם לא.  אני אוהב אותו גם בגלל הדרך שבה השיר נפתח – אני לא יודע אם רעשי הרקע נמצאים שם בכוונה או שהם חלק מהקלטה מוקדמת ופתוחת-חלונות יותר, אבל הם מציבים את השיר בדיוק איפה שהוא צריך להיות, בשעת הדמדומים שמגיעה לפני הלילה, שהוא ארוך או קצר בהתאם למידת הבדידות שהוא עוטף אותך בה.

לכאורה, השיר נשמע די פשוט.  שני אנשים, בודדים במערכות היחסים שלהם, נפגשים למשך לילה אחד שגורם להם לחשוב שבאיזשהו מקום הם עשו את הבחירה הלא נכונה, מפני שהגורל רימה אותם.  סמית' מנסה לשכנע את עצמו שהוא הלך בדרך הנכונה – "I'm already somebody's baby," הוא חוזר ואומר.   "אם אלך איתך, אאכזב גם אותך," הוא אומר.  אבל כשמגרדים את השכבה העליונה של המילים, רואים את אליוט סמית', רק פיו מחייך, אומר "הכל בסדר," אבל עיניו עצובות.  ובתוכן אפשר לראות את מה שהולך לקרות לו חודשים אחר כך.  אפשר לראות את השנאה העצמית מבעבעת, השנאה העצמית שהיא כל כך גדולה שהיא יכולה לגרום לאדם לנעוץ לעצמו סכין בלב פעמיים.  בשעת הדמדומים, קצת לפני שהשמש שוקעת והיום מת, קצת לפני שהלילה יורד, אדם נמצא בפני בחירה בין שני דברים שהוא יכול לעשות לפני שהשמש זורחת שוב ומאירה את כל מה שאנחנו עושים – הוא יכול להמשיך לחיות, או שהוא יכול להפסיק לחיות.  שתיהן בחירות מודעות, אבל מאחת מהן קשה יותר לברוח – וגם על החיים, אחרי הכל, מופעלת גרוויטציה.  אליוט סמית' אומר "I'm Already Somebody's Baby," אבל מה שהוא רוצה לומר הוא שהבחירה כבר נעשתה בשבילו – "נמאס לי להיות מדוכא, לא נשארה בי רוח לחימה," הוא אומר – בדרך הכי כנה שבה הוא יכול להתבטא.  השיר מסתיים בדרך שבה מסתיים כל שיר שמכיל יותר מילים אמיתיות ממטאפורות – עם השקט שמגיע אחרי שהכל נאמר.  רק שכאן, את השקט מחליפים רעשי הרקע שנמצאים מאחור במהלך כל השיר, ועכשיו, הם הדבר היחיד שאפשר לשמוע.  שעת הדמדומים הולכת להסתיים – והאדם שנמצא בפני שתי החלטות חייב לקבל אחת מהן.

השנה אני לא מופיע, כך שאת התרומה הקטנה שלי להשאיר את הנר של אליוט סמית' דולק לא אוכל לתת, אבל לבחורה בשם נטע אביב היה רעיון מוצלח והיא החליטה השנה לממש אותו.  היא פנתה למגוון מוזיקאים – אנשים שלא הייתם מקשרים בהכרח עם אליוט סמית', כמו נינט טייב, בן ארצי, ובועז בנאי – וביקשה מהם להשתתף בערב מחווה לאליוט סמית'.  מאחר וכולם הסכימו, זה הולך לקרות ב"תמונע", ב-20 בנובמבר – כל אחד מהם, וגם הדרה לווין ארדי, עידו מוסרי, יונתן כנען, יוסי סוויד, מיקה שדה ואסף תג'ר, יעלה על הבמה וישיר כמה מהשירים של סמית' שהשפיעו עליו (או עליה) במיוחד.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט חדש של אדוארד נורטון.  זה לא משנה מה העלילה באמת.