The gospel according to whom

 1.  לפני הכל

דיוויד בואי מוציא אוסף חדש – דבר די שגרתי בעשור האחרון, חשוך האלבומים החדשים שלו.  ההבדל העיקרי כאן הוא שבאוסף הספציפי הזה, דיוויד בואי בחר בעצמו את שנים עשר השירים האהובים עליו מהקריירה שלו.  ההפתעה העיקרית שלי באוסף הזה היא שברשימת השירים האהובים יש לנו שניים חופפים – "Lady Grinning Soul" מ-"Aladdin Sane" וטרילוגיית "Sweet Thing" מ-"Diamond Dogs".  ההפתעה העיקרית בשביל כולם, אני חושב, היא שאין שם שירים מהתקופה שאחרי "Never Let Me Down".

סיאם, אחת מהלהקות המעניינות יותר בתקופת הניו-ווייב התל אביבית של שנות השמונים המוקדמות, מוציאה אלבום חדש, שזה דבר טוב לכשלעצמו, וגם מחלקת אותו חינם לכל מי שיטרח להירשם לרשימת הדיוור שלהם, שזה אפילו עוד יותר טוב.  בנוסף לכל זה, תוכלו לראות אותם מופיעים במועדון התיאטרון ביפו, ב-25 לחודש, בהופעה חד פעמית שכזאת (למרות שאם אני מבין נכון את האתר שלהם, גם בינואר מתוכננת כאן הופעה).

2.  על החוט המקשר בין ההסטוריה העתיקה של צרפת, קלוד דבוסי, ג'ון זורן וג'ואנה ניוסום

במקום רחוק בהסטוריה הצרפתית, מכוסה בערפילי הזמן, נמצאת ממלכה קטנה בשם בריטני.  בזמנים שבהם המאות נספרו עדיין בספרות יחידות וההסטוריה היתה כל כך רחוקה ומעורפלת שהיא מורכבת בעיקר משברי אגדות ומסיפורים שהתערבבו אחד בשני עם הזמן וקשה למצוא מה מהם אמת ומה מהם בדיה, הממלכה הזאת היתה מחולקת לתשעה מחוזות.  לכל מחוז, כנהוג בתקופה ההיא, היה מנהיג משלו, האדם העשיר ביותר במחוז, בדרך כלל, שקרא לעצמו מלך המחוז.  ומלך המחוז שנקרא קורנואה היה גראדלון.  לגראדלון היתה בת אחת, בשם דהוט, שאהב מאד, והיא אהבה מאד את הים, וביקשה שיבנה בשבילה עיר קרוב לים – וזה מה שהמלך עשה.  הוא בנה עיר, הגדולה והיפה באיזור, במקום הכי קרוב שיכל למצוא לחוף הים, וקרא לה איס.  הבעיה העיקרית, והברורה מאליה בשביל כל מי שמתכנן לבנות עיר במקום הזה, היא שהאיזור שבו איס היתה בנויה היה מתחת לפני הים.  והים היה עדיין נמוך בזמנים בהם העיר נבנתה, אבל גם בלי העזרה של התחממות גלובלית קרחונים נמסו, גשמים ירדו, ופני המים עלו ועלו במשך השנים עד שבאיזשהו שלב, כשהגיעה הגאות, המים הציפו את רוב העיר וחלק גדול מבתי העיר היו מתחת למים.  בסדר גמור, אמר גראדלון, הרי אני המלך וזה בסך הכל ים וזה לא עובד ככה באגדות.  בטח לא באגדות צרפתיות.  הוא ציווה להקים סכר – סכר העץ הגדול והיפה באיזור, כדי לעצור את המים הגואים.  פעם ביום, כשהמים היו נמוכים, שער הסכר היה נפתח ומאפשר לספינות עם אספקה להיכנס ולצאת ומלבד זאת השער היה נעול, והמפתח האחד שלו אצל המלך, תלוי בשרשרת מסביב לצווארו בכל שעות היום.  מוגנת מאחורי הסכר, העיר איס הפכה, בהנהגתה ובעידודה של דהוט, לעיר מושחתת ומסואבת שסדום ועמורה לא היו מתביישות לקרוא לה עיר תאומה.  הקדוש ווינוולו, אחד מראשוני הנוצרים באיזור שניסה להמיר את דתם של מלכי המחוזות, הזהיר את המלך שחמתו של אלוהים תישפך על העיר ותחריב אותה. אבל השפעת המלך על העיר היתה מועטה ודהוט ושאר תושבי העיר לא נשמעו לאזהרות האלה.  באחד הלילות, דהוט טיילה לאורך הסכר עם אביר שהגיע לבקר בעיר. בחוץ, סערת ברקים אימתנית והגלים ההולכים וגדלים מתדפקים על קירות הסכר.  "יש סערה בחוץ, הגלים הולכים וגדלים ויכולים לשטוף את העיר," האביר אמר. "אתם לא חוששים?" "אין לנו ממה לחשוש," דהוט ענתה.  "הסכר נעול ויש רק מפתח אחד, שנמצא אצל אבי, המלך."  "ומה אם הגלים האלה הם הנקמה של אלוהים בעיר שלכם?" "הסערה יכולה להמשיך ולרחוש בחוץ – אנחנו נהיה מוגנים כאן גם אם השער יהיה פתוח."  "אביך ישן עכשיו," האביר אמר. "תוכלי לקחת ממנו את המפתח ולבדוק."  הנסיכה הלכה, לקחה את המפתח והביאה אותו לאביר.  האביר, כראוי באגדות מהסוג הזה, היה בעצם השטן, והוא פתח את השער, ואיפשר לגל ענקי, בגובה של הר, להיווצר ולשטוף תחתיו את העיר.   הקדוש ווינוולו הגיע להזהיר את המלך והוא תפס את הסוס המכושף שלו (גם כאלה יש באגדות מהסוג הזה) ואת בתו ומיהר לטפס על הסוס ולהתכונן לעזוב את העיר.  "זרוק את השד הזה מהסוס שלך," הקדוש ווינוולו אמר. "היא זו שהביאה את החורבן על העיר."  המלך השתכנע וזרק את בתו מהסוס, ומיהר להימלט מהעיר הטובעת אל העיר השכנה.

הסיפור הזה, כמו שאפשר להבין, הוא לא מאד מדויק ולא מאד הסטורי.  מצד אחד, יש לנו את הנוצרים החדשים – המלך גראדלון הומר לנצרות על ידי הקדוש ווינוולו זמן קצר לפני שכל מה שהתרחש בפסקה הקודמת כביכול התרחש.  מצד שני, יש לנו את הפגאנים – כל אותם אנשים בהנהגתה של דהוט שהיו כופרים, הוללים ומסואבים.  ומצד שלישי, יש משהו מאד מושך בסיפור על עיר שלמה שנעלמת מתחת למים בשביל טיפוסים אמנותיים כאלה ואחרים, וכמו שאפשר לדמיין, יש כמה סדרות ספרים שמספרות את הסיפור הזה או מתייחסות אליו, ומוזיקאים שהושפעו מהסיפור, ששזור בהסטוריה התרבותית של צרפת עד היום – האגדה מספרת, שהעיר איס תעלה מעל פני הים ביום שבו העיר שהיא כמו איס תיבלע בתוך המים.  כמו איס, בשפה הברטונית העתיקה, זה פאר-איס.

אחד מהמוזיקאים שהושפעו מהסיפור הזה היה בחור לא שגרתי שהסתובב ברחובותיה של פאריס בזמנים שבהם הרבה בחורים לא שגרתיים הסתובבו ברחובות של פאריס ושינו את פני המוזיקה ברחבי העולם – קלוד דבוסי, שאסף כל דבר שראה או שמע ולקח ממנו את התמצית כדי לפרק אותה וליצור ממנה עולמות מוזיקליים חדשים.  למשל, בתערוכה של נפלאות מרחבי העולם שהתרחשה בפאריס בסוף המאה ה-19, הוא זכה לראות הרכב גאמלן – הרכב אינדונזי של כלים מסוימים, שמנגנים בסולמות מסוימים שלא עומדים בקנה אחד עם החוקים ההרמוניים, הנוקשים, של המוזיקה המערבית.  הוא אמנם לא השתמש בסולמות שבהם משתמשים הרכבי גאמלן, אבל הוא הושפע ממה ששמע מספיק בשביל לחפש באילו סולמות אחרים, ומגבילים, אפשר להשתמש ביצירות שלו כדי להפוך אותן ליותר מאתגרות – ובחר להשתמש בסולמות הפנטטוניים (חמישה צלילים במרווחים שונים, שמגבילים מאד את יכולת הרכבת המשפטים המוזיקליים של המלחין).  גם את הסיפור הזה, על הממלכה של איס, הוא שמע, וגם את האגדה בדבר פעמוני הקתדרלה הענקית שנבנתה שם, שאפשר לשמוע אותם מחוף הים בדוארננז כשהים שקט.   ב-1910, אחרי שהציב את רגלו בעולם המוזיקה הפאריסאי והעולמי וקנה לעצמו שם של מוזיקאי מעניין, פורץ דרך, שובר מוסכמות, הוא החליט לעשות את הדבר המקביל למייק פאטון, נאמר, שהאלבום האחד שלו הוא אלבום של צרחות, נהמות וגרגורים ודברים אחרים שמאתגרים את האוזן, והאלבום הבא שלו הוא אלבום של גרסאות כיסוי לשירי פופ איטלקיים, והוציא ספר של שניים עשר פרלודים לפסנתר.   כבר אז, ב-1910, הוא קנה לעצמו שם של מוזיקאי שנדרש הרבה מאד דמיון בשביל להבין את מקור ההשראה ביצירות המוזיקליות שלו – למשל, על יצירה שכתב בשם "הים" אמר מלחין עמית לאחר ששמע אותה, "אני לא יכול לראות, או לשמוע, או להרגיש את הים כשאני שומע את הקטע הזה."  אבל כששומעים את היצירה ומנסים, בכוח, להכניס את המרחב המוזיקלי העצום שדבוסי מציב אל תוך התבנית הזו, שהוא נותן לנו מראש, אפשר לשמוע, לראות וגם להרגיש את הים – את הים דרך עיניו של דבוסי.  וזה הדבר שניסה להימנע ממנו בשניים עשר הפרלודים האלה שכתב.  הוא רצה שהאנשים שמנגנים אותם, כשהם מתיישבים ליד הפסנתר בפעם הראשונה, לא יבואו מוכנים מראש למה שהם הולכים לשמוע ולנגן ולא יפרשו את היצירה בדרך כזו או אחרת בגלל מה שהם יודעים מראש על מקור ההשראה של היצירה.  לכן הוא שם את שם היצירה בסוף דפי התווים של כל פרלוד.  ובאחת מהיצירות, בסוף דפי התווים, הופיע השם "הקתדרלה השקועה" – La Cathedrale Angloutie.  בלי השם הזה, אפשר לשמוע איזשהו מאבק. מערכות של צלילים, רחוקים אחד מהשני, מתפרצים אל תוך החלל, בהתחלה שקטים במיוחד, אחר כך רועשים במיוחד, אחר כך שקטים שוב.  סדרה של אקורדים שהולכת ונחלשת.  צלילים שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב.  אבל כשחושבים על מקור ההשראה של דבוסי – הקתדרלה שמתחת למים, ששיכת לעיר איס השקועה, ושהפעמונים שלה ממשיכים לצלצל, גם מאות שנים אחרי שהעיר כולה טבעה מתחת לגל ענקי, אפשר לשמוע אותם בתוך היצירה המוזיקלית – כמו תמונה תלת מימדית שנראית כמו שורות של דוגמאות דומות ופתאום קופצת מול העיניים שלנו – הצליל העמום של הפעמונים מתחת למים, שהולך ונחלש ככל שהקתדרלה ממשיכה ושוקעת עמוק ועמוק יותר בתוך המים.

79 שנים קדימה, אם כן.  קלוד דבוסי כבר מת, באמצעה של התקפת ארטילריה גרמנית על פאריס במלחמת העולם הראשונה, ונקבר בתהלוכת הלוויה שעוברת ברחובות נטושים, כשמדי פעם פגז ארטילריה כזה או אחר פוגע באדמה שליד התהלוכה.  בניו יורק, עיר אחרת בעולם אחר, קבוצת נגנים מתאספת במועדון שנקרא The Knitting Factory.  ביל פריזל בגיטרה.  פרד פרית' בבאס.  ג'ואי בארון בתופים.  וויין הורביץ בקלידים וימאטסוקה איי במה שאפשר להגדיר, בצורה מאד רחבה, כקולות.  האיש שאיגד אותם ביחד, במועדון הזה, באחד הבקרים הוא ג'ון זורן, בסקסופון, והוא מגיע עם חוברת שמכילה עשרים וחמישה קטעים מוזיקליים קצרים שכתב.  הם מנגנים את הקטעים האלה שוב ושוב באותו הבוקר, ובערב הם עולים על במת המועדון ומנגנים את כל הקטעים האלה, אחד אחרי השני, כאילו שהם מנגנים ביחד כבר שנים.  למחרת בבוקר, זורן מביא עוד חמישה עשר קטעים, והם לומדים גם את הקטעים האלה ומנגנים אותם באותו ערב, בנוסף לחומר ישן שלהם – החומר הישן שלהם הוא בן יום אחד – והם כולם נראים כאילו הלהקה קיימת כבר שנים.  ללהקה הזאת זורן החליט לקרוא Naked City, וכבר באותה שנה הם הוציאו שני אלבומים של קטעים קצרים, מהירים, אלימים במיוחד, שמנסים לקחת את כל הדברים הקיצוניים שאפשר לעשות במוזיקה ולתרגם אותם לחלל מאד צר של יצירה.  באלבום השלישי, שיצא שלוש שנים מאוחר יותר ונקרא "Grand Guignol", הם החליטו ללכת בכיוון אחר לחלוטין, ולשלב גרסאות כיסוי של להקת ג'אז חופשי אופיינית (סקסופון, גיטרה, באס, קלידים, תופים) ליצירות קלאסיות.  אחת מהיצירות האלה היתה "הקתדרלה השקועה" של דבוסי.  הפעם, לא בפסנתר אלא בהרכב מלא – מצילות מחליפות את הדוושה המעצימה את צלילי הפסנתר.  גיטרה חשמלית ובאס יוצרות אקורדים מתחלפים, מתגברים ונחלשים תכופות, שמזכירים את האור שמרצד על פני המים השלווים שהקתדרלה נחה מתחתיהם.  אורגן כנסיה מוסיף ברקע.  אבל ההבדל העיקרי, עושה רושם, הוא ברושם עצמו – הקטע הזה, בניגוד לקטע הפסנתר המקורי, נשמע כאילו הוא מייצג את מה שקורה בתוך הקתדרלה עצמה – עשרות מטרים מתחת למים, מאות שנים, כשהפעמונים עדיין מצלצלים בכל שעה עגולה.

איס אולי היתה העיר הגדולה והיפה ביותר באיזור שבו שכנה, אבל היא עדיין היתה עיר קלטית בתוך ממלכה קלטית, שהיתה, בתורה, חלק מממלכה קלטית אפילו גדולה יותר.  ועל אף שבריטני היא מחוז של צרפת, וחלק מהתרבות הצרפתית, היא עדיין שומרת חלק מהתרבות המקורית – לא מפתיע לשמוע את המוזיקה העממית של בריטני ולגלות שכלי נגינה כמו חמת חלילים ונבל לא זרים למחוז הזה.  ג'ואנה ניוסום, מוזיקאית צעירה ומוזרה מקליפורניה, התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בלימודי נבל קלטי, אבל מהר מאד עברה לנגן בנבל הקלאסי, הגדול יותר והמוכר יותר.   אם הרעיון של ליצור מוזיקת פולק על נבל הוא לא מוזר מספיק, היא החליטה למצוא דרכי ביטוי מוזרות אפילו יותר ולהקליט אלבום שכולל רק חמישה קטעים ארוכים.  וואן דייק פארקס, מוזיקאי ומתזמר שאחראי על עיבודי כלי מיתר יפהפיים באלבומים של עשרות מוזיקאיים במשך השנים, לקח את הקלטות האלבום המקוריות – רק ג'ואנה ניוסום והנבל, בתוספת של זמר או זמרת אורחים מזדמנים בכמה מהשירים, פורסת סיפורים ארוכים ומלאי משמעות שנמשכים שמונה, עשר, שש עשרה דקות – והוסיף להם עיבודי כלי מיתר עשירים, שהפכו אותם להרבה יותר מעניינים ובעלי הרבה יותר סיפורים לספר.  את הסיפור על העיר איס ג'ואנה ניוסום שמעה והחליטה ששם העיר מתאים לשם האלבום שלה בגלל כל השכבות השונות של קשר לסיפורים שרצתה להעביר – הקשר בין הנצרות לפגאניזם, והסיפור הנוצרי לחלוטין שהשתמר עד היום, שמוחק ומסתיר מאחוריו את הסיפור הפגאני המקורי;  והקשר העיקרי לסיפורים המושרים שלה – כל השירים, גם אלו שלא מסתיימים בסוף סגור, מסתיימים באיזושהי התפרצות של משהו שמאיים לשטוף ולהטביע ולהעלים מן העולם את כל מה שמתחתיו, והמים, שמנקים את מה שמתחתיהם והופכים אותו, במידה כזאת או אחרת, לטהור.  היא מדברת עוד על הסיבות לבחירת השם לאלבום כאן.

באיזשהו מקום, מתחת לפני המים מול החוף של דוארננז, אפשר כנראה לשמוע את פעמוני הקתדרלה מצלצלים בכל שעה עגולה, והצליל שלהם הוא עמום וחלש, אבל הוא נישא באוויר ומגיע לכל מיני פינות של העולם, ובמקומות שונים, בזמנים שונים, הוא זורע זרעים של יצירה מוזיקלית – והזרעים האלה מניבים פירות משונים.