Live Aid
1. לפני הכל
לפני לפני הכל, ובתקווה בפעם האחרונה – אני עדיין מחפש, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב, אנשים מהסוגים האלה: בשביל עבודה אחת – אנשים שהתחתנו עד לפני שנתיים, או מתכוונים להתחתן עד שנה מעכשיו, וכבר יודעים איזה סוג של טקס נישואין הם רוצים לעשות; בשביל העבודה השניה – אנשים שקוראים או כותבים (או שניהם) באופן פעיל בפורומים מוזיקליים, רצוי גם כאלה שקוראים בבלוגים (אם אתם כאן, ווי על הדרישה הזאת) או במגזינים מקוונים אחרים העוסקים במוזיקה. מי מכם שעומד בקריטריונים לאחת מהעבודות וגם מוכן למלא שאלון קצר בנושא, אני אשמח אם תענו בתגובות כאן ואני אשלח לכם את השאלון. אם אתם מכירים אנשים שעשויים לעמוד בקריטריונים האלה וגם רוצים למלא שאלון קצר כזה, אנא הפנו אותם אליי ושמחתי תהיה שלמה. תודה!
חדי העין מביניכם עשויים לשים לב שהשבוע יש תוספת רטרואקטיבית קטנה לכל אחד מהפוסטים – כפתור שנמצא בקצה התחתון של כל פוסט, שיש עליו ציור של ראש פיל על רקע ירוק ואת המילה 'clip'. לטובת מי מכם שראש הפיל הזה לא אומר להם כלום – Evernote היא אפליקציה שהמטרה שלה היא להיות הזכרון הנייד שלכם. אתם יכולים לשמור בה כמעט כל דבר – כמה משפטים, מסמך כתוב שלם, תמונות, סריקות של דברים, אפילו קבצי אודיו, וכשתגיעו למצב שבו אתם צריכים לפשפש בזכרונכם כדי למצוא פריט מידע, אתם תוכלו לפשפש בחשבון Evernote שלכם, שנמצא על הענן, ומכיל את כל המידע הזה ששמרתם שם מראש. האפליקציה גם סורקת תמונות שמכילות טקסט כתוב או מודפס וגם הטקסט הזה נמצא כשאתם מחפשים תוכן לפי מילות מפתח. לחשבון ה-Evernote שלכם אתם יכולים לגשת מאתר החברה, או מכמעט כל פלטפורמה אחרת – Windows או מאק (לא לינוקס, עדיין, אמנם), iPhone, בלאקברי או אנדרויד. מה שהכפתור שנמצא פה למטה עושה, הוא לאפשר לכם לקחת את כל התוכן של הפוסטים שמתפרסמים בגוספל בצורה נוחה ולהעביר אותם לחשבון ה-Evernote שלכם, למקרה שאתם לא רוצים או אין לכם זמן לקרוא אותם כרגע, או שאתם רוצים לשמור אותם. כרגע מראה הכפתור הוא לא לרוחי, וכל החוויה (שמבוססת על פלאג-אין של חברה בשם Slocum Design Studio, שחסכו לי כמות נכבדת של עבודת תכנות והתאמה) היא מעט איטית מדי, אבל כל זה ייפתר בקרוב, אני מאמין. [למען הסר ספק: רוב מה שאתם יכולים לקבל ב-Evernote הוא בחינם. אתם יכולים להעלות כמות מסוימת של מידע בחודש, ומעבר לכמות המידע הזו יש חשבון בתשלום חודשי שאתם יכולים לבחור בו. אני לא מקבל מהם, לצורך העניין, אפילו סנט אחד על להגיד כמה אני מבסוט ממה שהם עושים (ואני משתמש ב-Evernote, בחינם, כבר די הרבה זמן). יש להם תכנית מסוימת שמאפשרת לבעלי בלוגים שמכניסים את הכפתור לאתרים שלהם לקבל סכום סמלי של כסף כשאנשים שמגיעים אליהם מאותם בלוגים, בוחרים בחוויה בתשלום, אבל אני לא חלק מהתכנית הזו כרגע, ואם וכאשר אהיה, אני אדאג ליידע אתכם. כך שההמלצה שלי, והכפתור שבתחתית כל פוסט, הם נטולי מיתרים לחלוטין.]
בפינת המתים המוזיקליים השבועית: סולומון בורק, שפעם הופיע הופעה שלמה על כס מלכות והיה כנראה הזמר היחיד שזה נראה מתאים לו, לדברי המבקרים שהיו שם, ושכונה "מלך הרוק והנשמה", נפטר בגיל 69, מסיבות טבעיות כנראה, כשהוא מחכה למטוס שימריא וייקח אותו להופעה עם להקה הולנדית בשם De Dijk, שהאלבום האחרון שלו, שייצא לאחר מותו, הוקלט איתה. בורק היה "זמר של זמרים", ולא זכה לפופולריות העצומה של חלק מהקולגות המוזיקליות שלו – הוא זכה בגראמי הראשון והיחיד שלו על "Don't Give Up On Me", אלבום שיצא ב-2002 והיה מעין החזרת חוב מוזיקלית של הרבה מאד מוזיקאים מפורסמים יותר – אלביס קוסטלו, טום ווייטס, בוב דילן, וואן מוריסון. ולמרות זאת, יש שיר אחד שלו שגם מי שלא מכיר את השם שלו בהכרח חייב להכיר.
בערב של אחד הימים המאוחרים של 1984, מהדורת החדשות של BBC שידרה כתבה על הבצורת באתיופיה באותה שנה. רוב האנשים שצפו בכתבה הזו צקצקו בלשונם והמשיכו הלאה, אולי מחזיקים בזכרונם את התמונות של ילדים עם בטנים נפוחות מרעב, יושבים על הקרקע בחוסר אונים ונותנים לזבובים לחנות על עיניהם, מפני שאין להם מספיק כוח כדי להרים יד ולהדוף אותם, כדי שיוכלו להרהר אחר כך במזל הטוב שלהם, לעומת המזל הרע של היבשת הדרומית. אחד האנשים שצפה בכתבה המשיך לצפות, וכשהכתבה הסתיימה גלגלי השיניים במוחו התחילו לזוז בכיוון שבו הוא חשב שההסטוריה צריכה להתפתח – העולם השבע צריך לעזור לאנשים הרעבים האלה, היתה המחשבה הראשונה שלו, ומה אני יכול לעשות כדי לתרום את החלק שלי לעזרה הזו? – היתה השניה. האיש הזה, בוב גלדוף, היה אז הסולן של Boomtown Rats, שהיתה אחת מהלהקות הכי מצליחות בבריטניה באותו הזמן, מה שאמר שהיה לו הרבה איך לעזור.
הוא חיכה מספר ימים להזדמנות הפז שלו, כדי לגייס למטרה הזו מוזיקאי נוסף שהוא העריך, וזו הגיעה כשפאולה ייטס, אשתו אז, אירחה בתכנית הטלוויזיה שהנחתה, ״The Tube", את Ultravox, הלהקה שהמוזיקאי הזה, מידג׳ יור, היה הסולן שלה. יור קיבל את שפופרת הטלפון לידיו באמצע חזרה של הלהקה לתכנית הטלוויזיה, ובצד השני היה בוב גלדוף, מסביר בצורה מהירה ומבולבלת על הכתבה שראה ב-BBC, ועל הרעב באפריקה, ועל זה שהם צריכים לעשות משהו.
התקופה היתה התקופה שלפני חג המולד, זמן שבו רוח של נדיבות וטוב לב שורה מסביב, וגלדוף, שהמוח השיווקי הממולח שלו תרם הרבה להצלחת מבצע הצדקה הזה, חשב שהם צריכים לקשר בין שני הדברים, ואחרי שניסו בחוסר הצלחה למצוא שיר עממי לחג המולד שיכל לשרת את המטרה שלהם, גלדוף הציע ליור לכתוב בעצמו שיר. יור חזר עם פראזה מוזיקלית קצרה, שהוא ניגן לגלדוף באורגנית קסיו קטנה, ושמצאה את מקומה מאחורי השורה החוזרת שמסיימת את השיר.
גלדוף תרם מילים ראשוניות, יור השלים אותן והצליח לחבר שני קטעים מוזיקליים שונים לחלוטין למקשה אחת. יותר מאוחר, הוא טען שהשיר עצמו היה נוראי, ושזו היתה הנשמה היתרה שהזמרים הכניסו לתוך השיר שהפכה אותו לסינגל המצליח שהוא.
גלדוף ויור כבר בחרו את האמנים שהם רצו שישתתפו בהקלטה, וכשגלדוף היה אמור להתראיין לתכנית רדיו על אלבום הסולו החדש שלו, הוא העדיף לדבר במקום על סינגל הצדקה שהם מתעתדים להקליט, ויצר התעניינות תקשורתית עצומה – והרבה מצלמות טלוויזיה שחיכו לאמנים כשנכנסו לאולפן בבוקר ה-25 בנובמבר.
המפיק שהם רצו לגייס להקלטה, טרבור הורן, לא יכל לסיים את ההתחייבויות הקודמות שלו ביום ההקלטה, אך הוא תרם את האולפן שלו למשך 24 שעות, ומידג׳ יור עצמו התנדב להפיק.
החלק האחרון של השיר, שורת הקרשנדו האחת שחוזרת וחוזרת עד שהשיר דועך ונעלם, הוא דווקא הראשון שהוקלט. גלדוף ויור כינסו את כל האמנים שהגיעו באותו בוקר, העמידו אותם בשורות מסודרות על פלטפורמה ולימדו אותם את השורה האחת. אחר כך הם הצטרפו אליהם והקליטו את הקטע, שוב ושוב, עד שנמאס לכולם לשיר אותו.
גלדוף ויור, כל אחד מהם מביא איתו מתודות הפקה שונות, השתדלו לתת ליום ההסטורי לעשות את שלו, ולא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לכל אחד מהם היתה השורה האחת שהתעקש עליה – כשיור ביקש לעדן את אחת מהשורות בשיר, שלועגת לאנשים שמקשיבים לשיר במידה מסוימת, גלדוף התעקש להשאיר אותה כי היא היתה, לטענתו, המהות האמיתית של השיר. לכל אחד מהם היה את הזמר שהתעקש להביא – בשביל יור זה היה גלן גרגורי, הסולן של Heaven 17, שהגיע בבוקר אותו יום ראשון. בשביל גלדוף זה היה בוי ג׳ורג׳, שהבטיח להגיע אבל בבוקר ה-25 בנובמבר היה היחיד מבין חברי להקתו שנעדר. גלדוף מיהר לטלפן ולברר וגילה שג׳ורג׳ היה עדיין בניו יורק, אחרי שלא הצליח להתעורר בבוקר אותו יום והטיסה שלו יצאה בלעדיו. גלדוף היה צריך לעבור עוד שתי שיחות טלפון כאלה ויום מורט עצבים עד שהצליח לגרום לג׳ורג׳ לעלות על קונקורד ולהגיע, בשעה שש באותו ערב, לאולפן.
בינתיים, במהלך כל אותו יום, כמעט כל אחד מהמשתתפים נכנס לאולפן לבדו ושר את השיר מתחילתו ועד סופו. טוני האדלי, הסולן של Spandau Ballet, התנדב להיות הראשון. סטינג וסיימון לה בון, שהקולות שלהם, שהוקלטו מבעוד מועד באולפן הביתי של מידג׳ יור, הדריכו את שאר המבצעים איך לשיר את השיר, היו אחרונים. את הפזמון שמחבר בין החלק הראשון של השיר לשני, יור כתב רק באולפן, אחרי שנתן את שורת הסולו האחרונה בחלק הראשון והמקורי של השיר לזמר צעיר מלהקה שרק התחילה לטפס את דרכה למעלה, בשם בונו.
אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי שאחרוני המבצעים עזבו את האולפן, אחרי שטרבור הורן חזר כדי לסייע עם המיקסים, השיר היה גמור. גלדוף סיים אותו בהקלטת הודעה – ״הקלטנו את השיר הזה ב-25 בנובמבר. עכשיו שמונה בבוקר, ה-26 בנובמבר. אני חושב שהגיע הזמן שנלך הביתה.״
כל שאר המרכיבים הכרוכים בייצור והפצת סינגל – ההדפסה, עיצוב העטיפה, ההפצה עצמה – נעשו בהתנדבות ובמהירות הבזק, והשיר החל להימכר בחנויות בבוקר יום חמישי של אותו שבוע.
גלדוף קיווה שהסינגל יצליח – הוא תיכנן שהסינגל יצליח, כל מרכיב בהפקתו כרוך בשיקול שיווקי מתוכנן היטב שלו, אבל הוא לא ציפה למידת ההצלחה שהוא עמד לצפות בה. בתוך שבוע, הסינגל מכר מיליון עותקים – יותר מכל שאר השירים במצעד ביחד. גלדוף עשה את כל מה שיכל כדי לוודא שכל פני ששולם על השיר הזה יילך לאפריקה, וכשהממשלה הבריטית סירבה לוותר על המע״מ על מכירת הסינגל, הוא ביקש להיפגש עם מרגרט תאצ׳ר – שבעזרת יכולת השכנוע שלו והלחץ מצד הציבור הודיעה שממשלת בריטניה תורמת את המס לפרויקט של גלדוף.
ג׳ים דיימונד, שהחזיק את המקום הראשון בשבוע שלפני צאת הסינגל, ביקש שאנשים לא יקנו את הסינגל שלו אלא את זה של Band Aid, במקום. כשהסינגל הגיע למקום הראשון, הוא החזיק את שיר חג המולד של Wham במקום השני (והפך אותו לסינגל הנמכר ביותר ההסטוריה שלא הגיע מעולם למקום הראשון), והלהקה החליטה לתרום גם את ההכנסות של הסינגל שלה לארגון של גלדוף.
גלדוף ויור המשיכו את הפעילות שלהם בקונצרט עמוס משתתפים בשנה שלאחר מכן, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. בשנה שלאחר מכן, קווינסי ג׳ונס כינס מהצד השני של האוקיינוס את מיטב האמנים האמריקניים לסינגל צדקה משלהם. השנים שעברו הביאו איתן עוד שירים כאלה, עמוסי כוכבים מוזיקליים, למטרות צדקה גרנדיוזיות יותר או פחות.
חג המולד של האנשים הרעבים באתיופיה היה מעט שמח יותר, בזכות המשאיות עמוסות האוכל והציוד הרפואי שהסלוגן ״feed the world" התנוסס עליהן, אבל השיר האחד הזה לא פתר, כמובן, את בעיית הרעב באפריקה. וגלדוף חבר לאותו זמר מתחיל ששר את השורה האחרונה בשיר והקים איתו ארגון בשם One, שיש לו מטרה פשוטה אחת – אנחנו יכולים למגר את העוני בעולם עכשיו, בדור שלנו, אם נוכל להבין מה חשוב יותר לעשות, ואם נשכנע את המנהיגים שלנו שחשוב באמת לעשות את זה.
ואם מישהו כמו גלדוף אומר את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא הצליח, הרי, לכנס באולפן אחד עשרות אמנים ואת האגו שלהם בשביל מטרה שהוא האמין בה. כמה קשה יכול להיות למגר את הרעב בעולם?
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תקווה. תכנית. כיוון. ואפילו לא דקה אחת מצולמת עם ג'ון קיוזאק.
נשלח: 17 באוקטובר, 2010 נושאים: אירועים מוזיקליים, שירים.
תגובות: אין
| טראקבק