תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

פוסט אורח: איך זה לחמם את אוזי אוסבורן

1. לפני הכל

יום הולדת שמח, היום, לג'ון לנון, שאם היה חי, היה היום בן 70.  EMI בחרו לחגוג את יום הולדתו של לנון בדרך היחידה שהם מכירים – באמצעות הוצאת עוד אוסף של השירים שלו.  Power to the People: The Hits קוראים לו, והוא מכיל חמישה שירים פחות ממה שאני חושב שהוא האוסף האולטימטיבי של לנון, "Lennon Legend", ורק שיר אחד שונה ("Gimmie Some Truth").  זה, בכל אופן, לכבוד יום ההולדת שלו – השיר שלו שאני הכי אוהב.

הנה, חשבנו שזרם ההופעות מחו"ל האדיר הולך ודועך עם הופעתה של ג'ואנה ניוסום כאן בסוף החודש שעבר, ומסתבר שלא:  Mercury Rev חוזרים להופעה נוספת בארץ, ב"רידינג 3" ב-26 בנובמבר, שתתחלק לשני חלקים – החלק הראשון יכיל גרסאות אקוסטיות לשירי העבר של הלהקה, החלק השני יכיל אלתורים מוזיקליים לסרטי ווידאו שיוקרנו.  ו-Tindersticks, להקה שיוצרת, באופן קונסיסטנטי, את השירים הכי מדכאים שאפשר ליצור (אמנם באלבום הלפני אחרון שלהם, "The Hungry Saw", הם נשמעים מעט שמחים יותר, מאיזו סיבה שלא תהיה). הם יופיעו ב"בארבי" ב-1 בדצמבר.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אמנם לא מוזיקלי, אבל – סטיבן ג'יי קנל, שנפטר בגיל 69 מסרטן העור, עשוי להיות מוכר לכם משתי בחינות:  בסוף של כל מיני סדרות אהובות, בעיקר של מתח ואקשן, משנות ה-80, יש איש מזוקן שמתקתק במרץ על מכונת כתיבה.  באיזשהו שלב הוא מושך את הדף החוצה וזורק אותו, וזה עף באוויר ונוחת על ערימה של דפים מצוירים שהם הסמל של חברת ההפקה שלו, שהפיקה את הסדרה שזה עתה סיימנו לראות – כמו "רח' ג'אמפ 21", למשל, או "מחוץ לחוק", סדרה מגוחכת להפליא אבל חביבה עליי בעידן שבו היה רק ערוץ אחד ששידר סדרות כאלה בטלוויזיה בכבלים; ו, בסדרות כמו "מחוץ לחוק", שם הוא השוטר המושחת שמפליל את גיבור הסדרה, השוטר רוכב האופנוע שנאלץ לברוח ולהסתתר כדי להוכיח את חפותו, או ב"רח' ג'אמפ 21", שם הוא משחק לפחות בפרק אחד – הוא משחק את תפקיד האיש הרע, שמאחר והוא היה זה שכתב את הסדרות, לפעמים הוא שמר לעצמו.

2. איך זה לחמם את אוזי אוסבורן

Behind the Sun

לפני מספר לא מבוטל של שנים היתה לי הזכות להשתתף בקואופרטיב שכזה של להקות, שנקרא Misc – רעיון של גילי רוזנברג, הבסיסט של The Johnsons, להקה אגדית בזמנים ההם, שהמכנה המשותף שלהן היה יצירת מוזיקה באנגלית, והמניע לחיבור היה היכולת של הרבה להקות ביחד לעשות הרבה יותר מבחינת קידום והעלאת המודעות לפינה הספציפית הזאת של האינדי הישראלי, מכל להקה באופן נפרד.  הקואופרטיב הזה החזיק מעמד שנה וקצת ואז דעך, כדרכם של דברים כאלה, והרבה מאד מים עברו בשפדן מאז.  הג'ה פן, שם התקיימו ערבי הופעות חודשיים של הקואופרטיב, נסגר, חלק מהלהקות נעלמו, אחרות התגלגלו לגרסאות אחרות של עצמן, מעטות נשארו ועדיין פועלות, במרץ, גם היום.  במקרה, או שלא במקרה – כהוכחה ליכולת של הלהקות האלה לעשות את כל הדברים הנכונים מבחינת קידום גם לבדן, שתיים מהלהקות שהיו אז חלק מהקואופרטיב הזה חיממו אמנים שהגיעו מחו"ל בחודשיים האחרונים.  The Carsitters חיממו את K's Choice, ו-Behind the Sun הגשימו חלום, אחרי שהצליחו לדרבן את המעריצים שלהם והרבה אנשים אחרים להצביע בתחרות שנערכה ב-88FM, וחיממו את אוזי אוסבורן ב-Ozzfest שנערך בסוף החודש האחרון.

שאלתי אותם את השאלה שקרוב לוודאי עולה באופן טבעי כשחושבים על זה שלהקה ישראלית שעדיין עושה את צעדיה הראשונים בשוק המוזיקה הבינלאומי עומדת על במה בסדר גודל שלהקות ישראליות אחרות בדרך כלל רק חולמות עליו, כמה שעות לפני שאגדת מטאל עולה על הבמה שליד – איך זה מרגיש לחמם את אוזי אוסבורן?

וזה מה שגד ארז, סולן הלהקה, ודן לוי, בסיסט הלהקה, ענו:

דן לוי:  להופיע בפסטיבל מטאל זה כמו לאכול דוריטוס שאתה במנצ'יס- אתה לא יודע כמה זה טעים עד שלא אכלת, אבל אחרי שאכלת
הדבר היחידי שאתה רוצה, זה לאכול עוד דוריטוס. אין בנאדם ששומע מטאל ולא מכיר מצוין את הסיטואציה שהוא משמיע
למישהו אחד מהדיסקים שלו ובתגובה הוא מקבל פרצוף של 'מה זה הרעש הזה?' אבל אתמול בפארק הירקון מחמיצי הפרצוף למיניהם נשארו בחוץ ומי שנכנס היו אלה ש get it. וככה זה הרגיש, נראה לי המילה המתאימה זה brotherhood (גם היו מלא אחיות).
אוזי אמר לקראת סוף ההופעה שהוא מקווה שהקהל מתחתיו נהנה לפחות כמו שהוא נהנה למעלה. אחרי שטעמתי טיפה מה זאת אומרת להיות למעלה ולנגן קשה לי להשוות בין החוויות. כמה שקהל נכנס להופעה ומקבל מופע רוק חייתי לפנים זה לא אותו דבר כמו להיות זה שעושה את הרעש, זה פשוט כמה דציבלים פחות.. או משהו כזה.


גד ארז:
בכל מה שקשור בסיפור שלנו עם האוזפסט הישראלי הראשון רק מילים כמו "הזוי", "מטורף" ו"חלומי" צצות לי בראש…

הרי הכל התחיל מניסיון הזוי, מטורף, אולי אפילו נואש. הידיעה על בואו של אוזי והאוזפסט כבר התפרסמה בחדשות ואז לורי, אשתו של סער (תופים) אמרה שהיא תפנה לשוקי וייס ("למה לא? מה יש להפסיד?"), תספר לו עלינו ותנסה להכניס אותנו לאוזפסט.  נשמע מטורף. לא מציאותי.

כמה שבועות ואי-מיילים אח"כ כבר היינו עמוק בתחרות על כל like אפשרי, מול להקות "בעלות שם" ברוק הלא-מיינסטרימי והמטאל בישראל. נדהמנו מהתגובות ומההיענות של אנשים. הרגע שבו פורסמו תוצאות התחרות ואנחנו הוכרזנו רשמית בין הזוכים להופיע באוזפסט היה אחד הרגעים הנדירים כל כך במקצוע הזה. אתה עושה הכל מאהבה והאמונה במוזיקה שלך אבל עובד קשה לאורך כל הדרך – בלי הנחות ובלי קיצורי דרך – כדי לקצור מעט רגעי נחת כאלה.

יום המופע

קם עם פרפרים בבטן רק מהמחשבה שהיום הולך להיות יום חלומי לכל מוזיקאי- יום שכולו מוקדש למוסיקה שלך. לא היה לי שום ניסיון קודם עם פסטיבלים והופעות בסדר גודל כזה – שום דבר שיכין לחוויה. אתה מנסה להנמיך ציפיות, לשמור את החלומות הורודים בקופסא. "בטח יהיה בלאגן, יהיו אנשים מעצבנים, יזלזלו בנו, נצטרך להעביר שעות על שעות מתות בשעמום מוות"…  הגענו ב 12:30, העמסנו ציוד על הידיים והגענו ל"במה הקטנה". כן, היא קטנה יותר מהבמה המדהימה, המרכזית, אבל היא ממש לא קטנה. תנגנו בבלום בר, בפרילנד, במיסטי בר בגן שמואל או בפאב של נחל עוז ואז תגידו לי שזאת במה קטנה….

על הבמה הגדולה בצפר כבר מחממים גרון ודיסטורשנים. אצלנו הסאונדמנים חוטפים ג'ננות על הצוות הטכני של ניידת השידור מ 88FM…הציוד כבר על הבמה ולאט לאט מתחילים לעבור אחד אחד – סאונד לתופים, סאונד גיטרות, בס ושירה. קיווינו שיהיה את כל הזמן שבעולם לעשות לפחות שיר אחד מלא בסאונדצ'ק אבל השכנים מבקשים שקט בין 2 ל 4 אז הספקנו לנגן בית של Second December, לתת קצת בקשות לתיקונים בסאונד ואז לנגן עוד בית לפני שסימנו חזק עם הידיים על פרישה לשינת צהריים.

ואז, למשך שעתיים, היינו כמו ילדים בחנות צעצועים. לא היה ממש מה לעשות אז התחלנו להסתובב, עברנו ליד הבמה המרכזית – יורם ואני מסתכלים אחד על השני – ומיד מתחילים לעלות כדי לעשות סיבוב ולנסות לראות איזה ציוד יש שם, להתפעל מהבמה ולקבל הצצה על איך זה מרגיש לעמוד על הבמה המרכזית. די מהר הבנו שכולם פרשו לנוח, לחטוף משהו לאכול. הבמה המרכזית כולה לרשותנו. עשינו סיבוב, מתפעלים מכל גיטרה, מכל משטח עמוס אפקטים, מסתובבים סביב המערכות תופים כדי להתרכז על כל מצילה ותוף. האמת שחיפשתי את הסטנד המפורסם של ג'ונתן דייויס אבל הסתבר שהוא לא הגיע איתו הפעם.

16:00

כבר הציבו שומר על המעבר לחלק האחורי של הבמה המרכזית. ככה נגוז החלום לגשת ללחוץ ידיים עם הרשימה המכובדת של מוסיקאים שנחתו בארץ לארוע.

השעה 17:00 מתקרבת בצעדי ענק. הכנות אחרונות, החלפת בגדים, שיחות עידוד עם החבר'ה של "אלמנה", קהל מתחיל להיכנס ולרוץ מיד לשורות הראשונות מול הבמה המרכזית. מחשבות רצות בראש – "נצליח להביא את כולם אלינו כשנתחיל לנגן? כמה אנשים כבר יהיו פה מולנו ב 17:00?". מההפקה מזכירים לנו שב 17:00 על הדקה אנחנו מתחילים לנגן. המתח קצת עולה. מותחים שרירים, עוד כוס מים, עוד שלוק מהקפה השחור של "אלמנה" לחמם את הגרון.

16:55

מתמקמים על הבמה ומחכים לסימן של הסאונדמן להתחיל. מסתובבים באי-שקט על הבמה. פרצופים מוכרים, פרצופים חדשים, השחור מתחיל להתקבץ מול הבמה, מבט שמאלה אל הבמה הגדולה – שם יש הרבה יותר שחור…

17:00

ניתן הסימן ואנחנו מזנקים, נבלעים בים של סאונד מפוצץ. עשרות חולצות שחורות רצות לכיוון הבמה – זה עבד! הם באים!

השיר הראשון הוא שיר חדש – The Burning – בסה"כ טבילת אש שנייה שלו על הבמה וכבר זוכה לפתוח את האוזפסט הישראלי הראשון. הכל מהיר, רועש, סוחף. ההתרגשות גורמת להכל להישמע גבוה מעט, מהר טיפה, צולע בשניות הראשונות אבל אנחנו מהר מאד אוספים את עצמנו ומתיישבים על מה שתרגלנו כל כך הרבה בימים שלפני הפסטיבל. השיר נגמר – סער ודן מחברים אותנו לשיר הבא עם גרוב בס/תופים שהכינו להופעה – גיטריסטים מחליפים גיטרות במהירות שיא (כל חזרה משתלמת ברגעים האלה), אני מקשקש למיקרופון, לקהל שמגיע וזורם אל הבמה ואל המאזינים ב-88FM . לשנייה המחשבות נזרקות לכל האנשים שמקשיבים עכשיו לנו בשידור ישיר – בארץ ובחו"ל. סער מעביר אותנו ישר לתוך השיר הבא – Second December. פיצוץ של דיסטורשנים, בס ומצילות מזריק עוד שוט של אדרנלין לגוף ואני מתחיל להבין שיש המון מקום על הבמה (זה די חדש לנו… זה לא הפרילנד או מייק'ס פלייס) ומתחיל לנצל אותה. השיר יוצא כמעט בלי מחשבה, יש זמן לחשוב על איך לשדרג את השיר, איך להוסיף לו אנרגיה ועניין, איך לחבר את הקהל שמולי לשיר החדש הזה שהם שומעים (חלקם) בפעם הראשונה. אני מדמיין את עצמי בקהל – לא בשורה הראשונה אלא טיפה מאחור – עומד, מקשיב ונותן ללהקה הזאת צ'אנס. חוזר לעצמי, איך אני מושיט יד לקהל? עושה כמה צעדים קדימה ומתמקם על הרמקולים הגדולים שבקדמת הבמה. ל U2 יש מעגן שלם שנכנס לקהל שעליו בונו ו The Edge אוהבים לצאת ולהתחבר לקהל – לי יש 4 רמקולים גדולים וזה חדש וזה אחלה. אני שם, מסתכל לאנשים בעיניים ומרגיש הכי טבעי, הכי מחובר בנקודה הזאת.

בלי שום הפסקה, בלי שאיפת אוויר או שלוק של מים צוננים אנחנו מיד עפים לשיר השלישי – Still. שמחתי שהשיר האהוב עלי באלבום נכנס לסט של האוזפסט. ידעתי שיהיו בו חלקים שבו תהיה לי הזדמנות לשתף את הקהל, לבקש ממנו קצת חזרה. והקהל נענה ברצון – כל הידיים שהיו שם עזרו לנו לתת קצב ולפמפם אנרגיה חדשה.

שיר רביעי ואחרון. אני עוד מספיק להגיד תודה מהירה לשוקי וייס והצוות שלו ול 88FM כשאהרון כבר מוביל אותי לתוך השיר – Brother. הפתיחה אינטימית – גיטרה ושירה. לכולם יש כמה שניות לנשום, לעכל, להרים זוג עיניים ללהקה ולבחון. אבל רק כמה שניות כי אנחנו פורצים לתוך הבית בסערה. נותנים הכל לסיים עם טעם טוב של עוד. השיר רץ ואנחנו מושכים את השניות האחרונות בסיום גרנדיוזי, עוד שנייה של גיטרות, עוד רגע של הלקאת מצילות, בס דופק מהרמקולים – "תודה רבה לכם! אנחנו Behind the Sun, אוהבים את כולכם!"

וזהו… זה נגמר.

אושר ענק. אנרגיות עוד עפות בגוף כמו איזה איירון-מן. שלום אחרון לקהל, הליכה לצד במה עם חיוך של חתול צ'שייר, מדרגות תלולות מורידות מהבמה ואני מנסה להסדיר שוב את הנשימה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שתרגמה את "טיטוס אנדרוניקוס" לחוויה וויזואלית בוטה ומאד לא מרגיעה, ג'ולי טיימור מתפנה לתת את אותו הטיפול ליצירה הכי מעניינת של שייקספיר – "הסערה".

תגובה