The gospel according to whom

בערב של אחד הימים המאוחרים של 1984, מהדורת החדשות של BBC שידרה כתבה על הבצורת באתיופיה באותה שנה. רוב האנשים שצפו בכתבה הזו צקצקו בלשונם והמשיכו הלאה, אולי מחזיקים בזכרונם את התמונות של ילדים עם בטנים נפוחות מרעב, יושבים על הקרקע בחוסר אונים ונותנים לזבובים לחנות על עיניהם, מפני שאין להם מספיק כוח כדי להרים יד ולהדוף אותם, כדי שיוכלו להרהר אחר כך במזל הטוב שלהם, לעומת המזל הרע של היבשת הדרומית. אחד האנשים שצפה בכתבה המשיך לצפות, וכשהכתבה הסתיימה גלגלי השיניים במוחו התחילו לזוז בכיוון שבו הוא חשב שההסטוריה צריכה להתפתח – העולם השבע צריך לעזור לאנשים הרעבים האלה, היתה המחשבה הראשונה שלו, ומה אני יכול לעשות כדי לתרום את החלק שלי לעזרה הזו? – היתה השניה. האיש הזה, בוב גלדוף, היה אז הסולן של Boomtown Rats, שהיתה אחת מהלהקות הכי מצליחות בבריטניה באותו הזמן, מה שאמר שהיה לו הרבה איך לעזור.
הוא חיכה מספר ימים להזדמנות הפז שלו, כדי לגייס למטרה הזו מוזיקאי נוסף שהוא העריך, וזו הגיעה כשפאולה ייטס, אשתו אז, אירחה בתכנית הטלוויזיה שהנחתה, ״The Tube", את Ultravox, הלהקה שהמוזיקאי הזה, מידג׳ יור, היה הסולן שלה. יור קיבל את שפופרת הטלפון לידיו באמצע חזרה של הלהקה לתכנית הטלוויזיה, ובצד השני היה בוב גלדוף, מסביר בצורה מהירה ומבולבלת על הכתבה שראה ב-BBC, ועל הרעב באפריקה, ועל זה שהם צריכים לעשות משהו.
התקופה היתה התקופה שלפני חג המולד, זמן שבו רוח של נדיבות וטוב לב שורה מסביב, וגלדוף, שהמוח השיווקי הממולח שלו תרם הרבה להצלחת מבצע הצדקה הזה, חשב שהם צריכים לקשר בין שני הדברים, ואחרי שניסו בחוסר הצלחה למצוא שיר עממי לחג המולד שיכל לשרת את המטרה שלהם, גלדוף הציע ליור לכתוב בעצמו שיר. יור חזר עם פראזה מוזיקלית קצרה, שהוא ניגן לגלדוף באורגנית קסיו קטנה, ושמצאה את מקומה מאחורי השורה החוזרת שמסיימת את השיר.
גלדוף תרם מילים ראשוניות, יור השלים אותן והצליח לחבר שני קטעים מוזיקליים שונים לחלוטין למקשה אחת. יותר מאוחר, הוא טען שהשיר עצמו היה נוראי, ושזו היתה הנשמה היתרה שהזמרים הכניסו לתוך השיר שהפכה אותו לסינגל המצליח שהוא.
גלדוף ויור כבר בחרו את האמנים שהם רצו שישתתפו בהקלטה, וכשגלדוף היה אמור להתראיין לתכנית רדיו על אלבום הסולו החדש שלו, הוא העדיף לדבר במקום על סינגל הצדקה שהם מתעתדים להקליט, ויצר התעניינות תקשורתית עצומה – והרבה מצלמות טלוויזיה שחיכו לאמנים כשנכנסו לאולפן בבוקר ה-25 בנובמבר.
המפיק שהם רצו לגייס להקלטה, טרבור הורן, לא יכל לסיים את ההתחייבויות הקודמות שלו ביום ההקלטה, אך הוא תרם את האולפן שלו למשך 24 שעות, ומידג׳ יור עצמו התנדב להפיק.
החלק האחרון של השיר, שורת הקרשנדו האחת שחוזרת וחוזרת עד שהשיר דועך ונעלם, הוא דווקא הראשון שהוקלט. גלדוף ויור כינסו את כל האמנים שהגיעו באותו בוקר, העמידו אותם בשורות מסודרות על פלטפורמה ולימדו אותם את השורה האחת. אחר כך הם הצטרפו אליהם והקליטו את הקטע, שוב ושוב, עד שנמאס לכולם לשיר אותו.
גלדוף ויור, כל אחד מהם מביא איתו מתודות הפקה שונות, השתדלו לתת ליום ההסטורי לעשות את שלו, ולא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לכל אחד מהם היתה השורה האחת שהתעקש עליה – כשיור ביקש לעדן את אחת מהשורות בשיר, שלועגת לאנשים שמקשיבים לשיר במידה מסוימת, גלדוף התעקש להשאיר אותה כי היא היתה, לטענתו, המהות האמיתית של השיר. לכל אחד מהם היה את הזמר שהתעקש להביא – בשביל יור זה היה גלן גרגורי, הסולן של Heaven 17, שהגיע בבוקר אותו יום ראשון. בשביל גלדוף זה היה בוי ג׳ורג׳, שהבטיח להגיע אבל בבוקר ה-25 בנובמבר היה היחיד מבין חברי להקתו שנעדר. גלדוף מיהר לטלפן ולברר וגילה שג׳ורג׳ היה עדיין בניו יורק, אחרי שלא הצליח להתעורר בבוקר אותו יום והטיסה שלו יצאה בלעדיו. גלדוף היה צריך לעבור עוד שתי שיחות טלפון כאלה ויום מורט עצבים עד שהצליח לגרום לג׳ורג׳ לעלות על קונקורד ולהגיע, בשעה שש באותו ערב, לאולפן.
בינתיים, במהלך כל אותו יום, כמעט כל אחד מהמשתתפים נכנס לאולפן לבדו ושר את השיר מתחילתו ועד סופו. טוני האדלי, הסולן של Spandau Ballet, התנדב להיות הראשון. סטינג וסיימון לה בון, שהקולות שלהם, שהוקלטו מבעוד מועד באולפן הביתי של מידג׳ יור, הדריכו את שאר המבצעים איך לשיר את השיר, היו אחרונים. את הפזמון שמחבר בין החלק הראשון של השיר לשני, יור כתב רק באולפן, אחרי שנתן את שורת הסולו האחרונה בחלק הראשון והמקורי של השיר לזמר צעיר מלהקה שרק התחילה לטפס את דרכה למעלה, בשם בונו.
אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי שאחרוני המבצעים עזבו את האולפן, אחרי שטרבור הורן חזר כדי לסייע עם המיקסים, השיר היה גמור. גלדוף סיים אותו בהקלטת הודעה – ״הקלטנו את השיר הזה ב-25 בנובמבר. עכשיו שמונה בבוקר, ה-26 בנובמבר. אני חושב שהגיע הזמן שנלך הביתה.״
כל שאר המרכיבים הכרוכים בייצור והפצת סינגל – ההדפסה, עיצוב העטיפה, ההפצה עצמה – נעשו בהתנדבות ובמהירות הבזק, והשיר החל להימכר בחנויות בבוקר יום חמישי של אותו שבוע.
גלדוף קיווה שהסינגל יצליח – הוא תיכנן שהסינגל יצליח, כל מרכיב בהפקתו כרוך בשיקול שיווקי מתוכנן היטב שלו, אבל הוא לא ציפה למידת ההצלחה שהוא עמד לצפות בה. בתוך שבוע, הסינגל מכר מיליון עותקים – יותר מכל שאר השירים במצעד ביחד. גלדוף עשה את כל מה שיכל כדי לוודא שכל פני ששולם על השיר הזה יילך לאפריקה, וכשהממשלה הבריטית סירבה לוותר על המע״מ על מכירת הסינגל, הוא ביקש להיפגש עם מרגרט תאצ׳ר – שבעזרת יכולת השכנוע שלו והלחץ מצד הציבור הודיעה שממשלת בריטניה תורמת את המס לפרויקט של גלדוף.
ג׳ים דיימונד, שהחזיק את המקום הראשון בשבוע שלפני צאת הסינגל, ביקש שאנשים לא יקנו את הסינגל שלו אלא את זה של Band Aid, במקום. כשהסינגל הגיע למקום הראשון, הוא החזיק את שיר חג המולד של Wham במקום השני (והפך אותו לסינגל הנמכר ביותר ההסטוריה שלא הגיע מעולם למקום הראשון), והלהקה החליטה לתרום גם את ההכנסות של הסינגל שלה לארגון של גלדוף.
גלדוף ויור המשיכו את הפעילות שלהם בקונצרט עמוס משתתפים בשנה שלאחר מכן, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. בשנה שלאחר מכן, קווינסי ג׳ונס כינס מהצד השני של האוקיינוס את מיטב האמנים האמריקניים לסינגל צדקה משלהם. השנים שעברו הביאו איתן עוד שירים כאלה, עמוסי כוכבים מוזיקליים, למטרות צדקה גרנדיוזיות יותר או פחות.
חג המולד של האנשים הרעבים באתיופיה היה מעט שמח יותר, בזכות המשאיות עמוסות האוכל והציוד הרפואי שהסלוגן ״feed the world" התנוסס עליהן, אבל השיר האחד הזה לא פתר, כמובן, את בעיית הרעב באפריקה. וגלדוף חבר לאותו זמר מתחיל ששר את השורה האחרונה בשיר והקים איתו ארגון בשם One, שיש לו מטרה פשוטה אחת – אנחנו יכולים למגר את העוני בעולם עכשיו, בדור שלנו, אם נוכל להבין מה חשוב יותר לעשות, ואם נשכנע את המנהיגים שלנו שחשוב באמת לעשות את זה.
ואם מישהו כמו גלדוף אומר את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא הצליח, הרי, לכנס באולפן אחד עשרות אמנים ואת האגו שלהם בשביל מטרה שהוא האמין בה. כמה קשה יכול להיות למגר את הרעב בעולם?

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תקווה. תכנית. כיוון. ואפילו לא דקה אחת מצולמת עם ג'ון קיוזאק.