Common People
1. לפני הכל
שני ערבי הופעות המחווה לטום ווייטס ב"אוזן בר", לכבוד "שׁשירים משומשים", אלבום שירי טום ווייטס בעברית שאמור לצאת בקרוב, היו מוצלחים במיוחד. מבחינת הקהל, שהיה הרבה ממנו, מבחינת האמנים, שכל אחד ואחד מהם נתן הופעה מצוינת (כל אלו שראיתי, בכל מקרה), ושעשה רושם שנהנו לחלוק עם הקהל את האהבה שלהם לווייטס. אני הרווחתי, בנוסף לדברים הברורים מאליהם – הזכות להופיע מול קהל ענקי (מבחינתי) ולשיר את השיר של טום ווייטס שאני הכי אוהב, וגם שיר שלי, היכרות עם כמה אמנים מעניינים שלא יצא לי לשמוע עד עכשיו, והיכרות עמוקה יותר עם אלבום אחד של טום ווייטס ("Swordfishtrombones" ) שאיכשהו לא יצא לי לשמוע לעומק עד עכשיו, כשאמנים הפכו את השירים מתוכו לעברית ועשו אותם יותר נגישים. אני אנצל גם את הגוספל בשביל להגיד תודה ענקית לגיאחה, שמעבר לזה שנתן לי הזדמנות לקחת חלק בפרויקט המבורך הזה, יש לו גם את הכשרון האדיר להרים פרויקטים מהסוג הזה בקלות מחויכת כזו (ככה זה נראה לי, בכל אופן. אני בטוח שזה מאד קשה, בעצם). האלבום, כאמור, בקרוב בחנות הסמוכה למקום מגוריכם.
במהלך המעבר שלי על הזמנות להופעות קרובות ב-Facebook, אני בדרך כלל מסתכל על הופעות של ה-Midnight Peacocks, רואה שהן ביום שלא מתאים לי, ומוחק אותן. הפיקוקס, יבורכו על חריצותם, מופיעים לעתים כל כך קרובות שאני בטוח שבסופו של דבר אני אמצא את הזמן לראות אותם. מהסיבה הזו, כמעט ומחקתי בטעות הודעה על הופעה אחרת לגמרי, של להקה שהיא בעצם להקת האם של ה-Midnight Peacocks. למזלי, עצרתי את עצמי מוקדם מספיק בשביל לדעת שב-18 לפברואר, איתן רדושינסקי, דני אברג'יל וחגי פרשטמן, שהם Plastic Peacocks, יתאחדו להופעה אחת בלבונטין 7. כחלק ממחיר ההופעה יינתן גם דיסק שמכיל את שני האלבומים של הלהקה – זה שיצא וזה שלא יצא, שזה בכלל שווה את הכל.
זה לא באמת קיץ של הופעות עד שמישהו מבטל. והנה, Dave Matthews Band עוד לא הודיעו על בואם לכאן בצורה מסודרת וכבר הם מודיעים על לכתם. מסתבר שהם פונים שמאלה במזרח התיכון ולא ימינה, כפי שסברנו קודם. במקום זה, אנחנו מקבלים את אלטון ג'ון, רוד סטיוארט ומטאליקה. לא כוחות.
[אבל גם, בתקווה, את בוב דילן.] [וגם את לס קלייפול.]
"פת/קית", לייבל עתיר במוזיקה טובה שלא מסתדרת בדרך כלל עם המיינסטרים, חוגג חמש שנים להיווסדו. כדי לחגוג את העניין, הם עושים שנים דברים – אחד, הם מוציאים את כל אלבומי הלייבל, חלקם כבר מזמן לא ניתנים להשגה, מחדש; שתיים, הם עורכים שני ימים של הופעות, ב-5 וב-6 בפברואר, בבניין שבו הם פועלים ברח' פרנצויז בתל אביב, שם הם גם ישיקו את האוסף הרביעי של הלייבל.
וברוטשילד 12 חוגגים את היווסדו של המקום (לפני כמה חודשים, אמנם, אבל מי סופר), בפסטיבל שנקרא, כראוי, "פסטיבל שתמשרה". בגלל שם המקום ושם הפסטיבל, יהיו שם הופעות משתים עשרה בצהריים, עד שתים עשרה בלילה, ב-12 לפברואר. מחיר הכניסה יהיה 12 שקלים. יופיעו, בין השאר, האחים רמירז, בום פם, צ'רלי מגירה, העברית, Monotalk, הקולקטיב, בני בשן, אסף שריג, Buffalos ושני/אחרון/אוקטובר.
2. היום שאחרי המהפכה
"אתם יודעים מה קורה בעולם שבחוץ, כשאתם נמצאים פה?" ג'ארוויס קוקר שאל מעל הבמה המרכזית בגלאסטונברי. זה היה יום ראשון, הלילה האחרון של הפסטיבל של שנת 1995 [זה היה בעצם יום שבת. אבל ג'ארוויס קוקר, מוקף באוהלים, סמים ובוץ, טען שזה יום ראשון. לא נשבור לו את המילה]. הקהל ענה שלא. "אתם רוצים לדעת?" הקהל צעק שלא. "אין סיבה שתרצו. אבל מחר, כשתצאו בחזרה לעולם מהפסטיבל הזה, אתם תצאו לעולם שונה לגמרי."
העולם השונה לגמרי היה תלוי בג'ון מייג'ור. מייג'ור, ראש הממשלה הבריטי, הודיע באותו יום שהוא מתפטר מתפקידו ובריטניה, שתססה מרוב רצון לשינוי באותן השנים קיוותה שהמשמעות של זה היא בחירות מתקרבות וחילופי שלטון בין המפלגה השמרנית, ששלטה בבריטניה במשך כל העשור הקודם ומחצית העשור שעבר בינתיים, לבין מפלגת הלייבור, שהוסיפה את המילה "החדש" לשמה כדי לנסות ולדרבן את בריטניה לקבל על עצמה שינוי, כל שינוי.
אבל הפוליטיקה הבריטית היא סבוכה, והבחירות הכלליות לא הגיעו – לפניהן היו צריכים לאשר כל חברי הפרלמנט הבריטי את בקשת הפיטורין של ראש הממשלה שלהם, והם העדיפו לדחות אותה. מייג'ור, שהטריק שלו עבד, היה שמח וחופשי להמשיך להוביל את בריטניה במהלך השנתיים הקרובות לכיוון שבו הוביל אותה מאז תחילת שנות ה-90, כיוון שתושבי הממלכה העגומה העדיפו לא ללכת בו בעצמם.
אבל השינוי המשיך לחלחל בתוך כל מרכיב של הישות הבריטית, וזה כלל גם את המוזיקה. ובזמן שהרצון הזה לשינוי תירגם את עצמו לבריטפופ, Pulp, שחיכו בסבלנות תקופה די דומה למפלגת הלייבור כדי להגיע לפסגת הפופולריות המוזיקלית, הצליחו לעשות את זה בסופו של דבר עם אלבום אחד, שהוציאו ב-1995.
השינוי שהתושבים הבריטיים רצו לראות מתרחש בשנות ה-90 היה קשור למעמד. בעוד שהמעמד העליון, מעמד האצולה והכסף, היה זה ששלט באנגליה בחמש עשרה השנים האחרונות, הקולות שנשמעו ברחובות ובעצרות הפוליטיות היו שייכים למעמד הפועלים ולמעמד הבינוני. המוזיקה, הספרות, הקולנוע, העיצוב והבגדים של התקופה היו מבוססים כולם על העצמה והאדרה של שני המעמדות האלה – המלחמה המוזיקלית הגדולה באמצע שנות ה-90 היתה בין להקה שהדגישה את מוצאה ממעמד הפועלים ולהקה מהמעמד הבינוני שהעמידה פנים שהיא ממעמד הפועלים. ובמרחק מסוים משתי הלהקות הגדולות האלה, וממגוון הלהקות הקטנות יותר האחרות שביחד יצרו את הבריטפופ, להקה אחת עם סולן גבוה וממושקף שפעלה הרבה לפני שמישהו חשב לקרוא לסגנון המוזיקה הזה בריטפופ החליטה לספר את הסיפור כמו שהוא באמת. בלי להאדיר אף אחד מהמעמדות, את התקופה או את הרצון האדיר לשינוי, ג'ארוויס קוקר כתב שיר על מה שבאמת התרחש באנגליה באותו הזמן. "התקופה היתה מין תקופה כזאת של מבט מהצד, תקופה שבה הציבור העריץ את הפרא האציל," הוא אמר בראיון. "אבל אני הסתובבתי באיזורים של גורדי השחקים בלונדון, וראיתי שם הרבה פראיות, אבל מעט מאד אצילות."
את השיר, שהיה בעיניו נסיון הפיוס הליריקלי בין הנטיה שלו לכתוב שירים רגילים על אנשים רגילים, שאין להם אמירה פוליטית ומעט מאד אמירה חברתית, לבין הרצון של ראסל סניור, נגן הכינור בלהקה, שרצה שהלהקה תיקח חלק באמירה הפוליטית שבעבעה מתוך בריטניה באותם הימים, הוא כתב מתוך זכרון עמום של בחורה יווניה עשירה שלמד איתה בקולג' על שם מרטין הקדוש לאמנות בלונדון. היא למדה פיסול, הוא כתב בשיר, אף על פי שאחר כך לא יכל לזכור אם זה בדיוק מה שלמדה, ובערוץ הטלוויזיה השלישי של ה-BBC, שם הפיקו תכנית טלוויזיה שלמה על השיר הזה, לא הצליחו למצוא זכר לבחורה הזו בכלל. הבחורה היתה, בכל אופן, סמל. מתוך סקרנות, היא רצתה לדעת איך חיים האנשים הפשוטים, הרגילים, של אנגליה. בניגוד אליה, כך כותב קוקר בשיר, האנשים הפשוטים לא יכולים פשוט לבטל את המסלול המסחרר למטה בו החיים שלהם נעים, מפני שאין להם ברירה אחרת. השיר, שהביע בצורה מדויקת את המצב העגום שבו באמת נמצאו האנשים בבריטניה באותו הזמן, הידהד בהרבה מאד כיוונים, לא רק מוזיקליים, בבת אחת. הוא טיפס עד למקום השני במצעד והפך את Pulp כמעט בין לילה מלהקה שמקומה היציב בשוליים היה מובטח במשך יותר מחמש עשרה שנים ללהקה ששמה מוזכר כמעט בבת אחת כשמזכירים את המילה בריטפופ. העולם שם לב, סוף סוף, לשירים המיוחדים של Pulp – להקה שהגדירה את עצמה כשילוב של Abba ו-The Fall – יוצרים של שירי פופ מושלמים שהאירו באור אחר את כל הגורמים שמרכיבים את המרקם האנושי שמסביבם – האנשים השבורים שמנסים בלא הצלחה להעביר קצת מחכמת החיים שלהם לדור הבא כדי שהדור הבא לא יעשה את אותן הטעויות כמוהם, אלו שנמצאים בצד, בולטים בשונותם משאר האנשים שבעיר, שצוחקים עליהם מפני שהם לא לובשים בדיוק את אותם הבגדים וחושבים שהם האנשים המוזרים, האשה ששוב יושבת חצי עירומה על מיטה בחדר שהיא לא מכירה ויודעת רק במקרה איך היא הגיעה לשם. בעוד שהלהקות האחרות שעמדו בפסגת הבריטפופ העדיפו להאדיר פן אחד של החברה הבריטית – התרבות הרוק'נ'רולית המחוספסת של מעמד הפועלים, הצבעוניות, מצד אחד, והחדגוניות, מצד שני, של החיים בעיר ענקית, האנשים השונים, המוזרים, שנמצאים בשולי החברה, והם נורמליים ולא נורמליים בבת אחת – Pulp העדיפו לתאר את החיים כמו שהם. השירים שלהם היו מעט עצובים ומעט שמחים בלי באמת להתכוון להיות אף אחד מהדברים האלה, וכשג'ארוויס קוקר הרים את קולו כדי לסיים את השיר הזה, "Common People", על הבמה בגלאסטונברי ביום שבת הזה, הוא לא עשה את זה בתחינה ולא בתוכחה. הוא עשה את זה מפני שזו היתה הדרך האמיתית היחידה להתמודד עם השגרתיות ולגרום לשינוי לעשות עוד צעד אחד קדימה.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תהיו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.
נשלח: 25 בינואר, 2010 נושאים: שירים.
תגובות: 1
| טראקבק
אפרופו פאלפ. יש אירוע של אינדי-גו באוזןבר
6.2 – צירוף מקרים….
[פייסבוק] http://www.facebook.com/#/event.php?eid=276180311470&index=1