תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'דיוויד בואי: האזנה מודרכת'

דיוויד בואי, האזנה מודרכת: מהדורה מיוחדת

 

לפני הכל

בנוסף לאלבום שיוצא היום, דיוויד בואי גם הוציא (אתמול) קליפ לסינגל השני מהאלבום, "Lazarus".  הוא מטריד לא פחות מזה שקדם לו, אבל מקבע את אחת מהפרסונות החדשות של בואי, שמופיעה גם פה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   פייר בולז, מהמלחינים הבולטים של התקופה האוונגרדית של המוזיקה הקלאסית, נפטר בגיל 90 ביום שלישי האחרון;  ונטלי קול, בתו של נט קינג קול וזמרת מוצלחת בזכות עצמה, מתה בגיל 65 מסיבוכים כתוצאה ממחלת ריאות נדירה.

עשר עובדות על Blackstar

Blackstarיום חג היום לחובבי דיוויד בואי – לא רק שזה יום ההולדת שלו, אלא שבפעם השניה בחמש השנים האחרונות הוא מוציא אלבום חדש ביום ההולדת שלו.  בפעם שעברה היה איזשהו אלמנט מפתיע – סינגל מהאלבום אמנם יצא לפני שהאלבום עצמו יצא בינואר, אבל עצם העובדה שדיוויד בואי הקליט אלבום שלם, בשקט, מתחת לרדאר, בלי שאף אחד יידע מזה שום דבר וכשכל הנוגעים בדבר מושבעים לא לחשוף שום פרט מתהליכי ההקלטה תוך שהם חיים כמעט שנה שלמה תחת אימת העיניים הצבעוניות של בואי, הפתיעה מאד את כולנו.

הפעם אנחנו מוצאים דיוויד בואי אחרי עוד אי.פי. שבא אחרי האלבום ההוא, "The Next Day", שהכיל שלושה שירים חדשים ורמיקסים, אחרי אוסף מקיף בשתי גרסאות, שתיהן הכילו שיר אחד (שנמצא גם באלבום הזה – ותיכף נגיע אליו) חדש, ואחרי סינגל שיצא במיוחד ליום חנויות התקליטים בשנה שעברה – והמסר עבר.  דיוויד בואי חזר למשחק, והוא ממשיך להקליט ולפעול במישורים מוזיקליים ואחר כאילו שהוא לא בן 69 היום.  על הופעות, למדנו, קרוב לוודאי שאין מה לדבר (אם כי גם בתחום הזה הוא עשוי להפתיע אותנו), אבל אנחנו בהחלט יכולים להמשיך ולצפות לדברים חדשים ממנו מדי פעם.

הנה עשרה דברים שאנחנו יודעים על הדרך שהאלבום הזה עשה כדי להגיע אלינו:

1 הניצנים של האלבום הזה, כבר ב-2014, נבטו כשבואי תיכנן לעבוד עם מריה שניידר (מוזיקאית הג'אז, לא השחקנית מ"הטנגו האחרון בפריז") והיא הכירה לו את דוני מק'קאסלין, סקסופוניסט ג'אז ניו יורקי.  בואי וטוני וויסקונטי, המפיק המוזיקלי בהרבה מהאלבומים שלו, הלכו לראות הופעה של ההרכב של מק'קאסלין בבאר ניו יורקי, ויום לאחר מכן בואי התקשר אל מק'קאסלין והציע לו לעבוד על שיר שכתב בהשראת ההופעה שראה.  השיר הזה היה "Tis a pity she was a whore".

2 שאר האלבום הוקלט בשני סשנים נפרדים של הקלטות, שהופרדו אחד מהשני במספר חודשים על ידי התחייבויות אחרות של דיוויד בואי.  את שני הסינגלים מהאלבום, "Blackstar" ו-"Lazarus", הם הקליטו בסשן השני.

3 את הקליפ, המוזר אפילו בסטנדרטים של דיוויד בואי, לסינגל הראשון מהאלבום, ביים יוהן רנק, שביים גם סדרה בשם "הפנתרים האחרונים" שחלקים מהשיר משמשים את אות הפתיחה שלה.  הקרנת הבכורה של הקליפ בטלוויזיה היתה בערוץ Sky One ב-19 בנובמבר.  בפעם הקודמת שהקרנת הבכורה של קליפ של בואי היתה בערוץ בריטי מסוים, זה היה ב-1984, כשהסרט הקצר שביים ג'וליאן טמפל בשביל "Jazzin' for Blue Jean" הוקרן ב-Channel 4.

4 הסינגל השני מהאלבום, "Lazarus", הוא בעצם שיר ממחזמר שבואי כתב את השירים והמוזיקה בו (באיזשהו שלב – שמונה מתוך השירים הם עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו), באותו שם, שמתאר את קורותיו הנוכחיות של תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם אותו בסרט בשנת 1976.  הפעם, במחזמר, מגלם אותו דיוויד סי הול, דקסטר בגימלאות.

5 שברי הכוכבים השחורים המוזרים שמתחת לכוכב הגדול שמעטר את עטיפת האלבום הם בעצם פונט שעיצב ג'ונתן ברנברוק.  הפונט, שנקרא Virus DejaVu, יוצע להורדה בחינם בשלב מאוחר יותר.  מה שכתוב שם הוא bowie.

6 הכוכב השחור שעל עטיפת האלבום מציין את הפעם הראשונה בהסטוריה המוזיקלית של דיוויד בואי שבואי עצמו לא מופיע על העטיפה.

ג'יימס מרפי, שכבר הספיק לאחד את "Love is Lost" מהאלבום הקודם בצורה מאד מוצלחת עם עוד שיר אחד לפחות של בואי ועם יצירה מוזיקלית של סטיב רייך, משתתף גם הוא באלבום – הוא מנגן בכלי הקשה בשניים מהשירים.  בהמשך, קרוב לוודאי, יצוץ איזה רמיקס שלו לאחד או יותר מהשירים.

לשיר "Lazarus" קראו במקור "The Hunger", שהוא במקרה שם של סרט אחר שדיוויד בואי שיחק בו.

9 הבשורות המעודדות מסשני ההקלטה שהובילו לאלבום הזה, שמכיל רק שבעה שירים, הם שהוקלטו שישה עשר שירים – בתקווה חלק מהם ימצאו את דרכם לעוד אלבום.

10  והפרויקט הבא של דיוויד בואי – לכתוב שיר למחזמר שמבוסס על בובספוג.

 

ובאמצע הכל, יש כוכב

בצעד מאד נוח בשביל כותבי הביוגרפיות של דיוויד בואי, הקריירה המוזיקלית שלו מתחלקת לתקופות, כמו אצל ציירים.  בדרך כלל, כל תקופה כזו מיוצגת על ידי פרסונה בימתית או מוזיקלית מסוימת, עם סגנון לבוש ותסרוקת מסוימים.  עם ההוצאה המפתיעה של "The Next Day", בואי נכנס לתקופה המוזיקלית שבמסגרתה הוא עושה מה שהוא רוצה, כי הוא לא מחויב יותר למניעים ולדרישות של תעשיית המוזיקה.  והפעם, מה שבא לו הוא להקליט אלבום עם להקה של אמני ג'אז.

האלבום הוא ניסוי מעניין של בואי עושה צעד כל כך רחוק מחוץ לאיזור הנוחות שלו, שהוא מוצא את עצמו מרחף בחלל כמו מייג'ור טום שלו.  הוא אסף להקת ליווי של נגני ג'אז – דוני מק'קאסלין מנגן בסקסופונים וחלילים, ג'ייסון לינדנר בקלידים, טים לפבוור בבאס חשמלי, מארק גיליאנה בתופים, ובן מונדר בגיטרה חשמלית.  ארבעת הראשונים הם קווארטט ג'ז ניו יורקי די וותיק. הוא טבל את אצבעות הרגליים פעמיים במים בשביל לוודא שהם מתאימים לו – פעם אחת ב-"Sue (in a season of crime)" שהקליט כדי להוסיף לאוסף המקיף שהוציא באמצע 2015, "Nothing has Changed", ופעם נוספת ב-"Tis a Pity She was a Whore", שיצא כסינגל 10 אינץ' מיוחד לכבוד יום חנויות התקליטים.   הוא נתן להם מספיק מרחב נגינה והחלטה משלהם, וניווט אותם מעט, טופח קצת לכיוון הזה או הכיוון הזה כדי שינגנו בדרך שבה הוא רוצה, ומה שיצא הוא אלבום שיש בו הרבה אלמנטים ג'אזיים והרבה אלמנטים פופיים (על אף הטענה שלו במהלך החלק הפופי יותר של שיר הנושא מהאלבום, שהוא לא כוכב פופ).

האלבום נפתח בעשר הדקות המקיפות של שיר הנושא – במסגרתן הבית הראשון, שנשמע לי כאילו שהוא מושפע מהספר "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, מכיל רבדים מוזיקליים שבואי לא התנסה בהם אף פעם – כלי נשיפה, אלמנטים אוריינטליים, ובואי בקול מעוות מאחורי בואי בקול הצפוי והסטנדרטי שלו.  אחר כך, לקראת אמצע השיר, בואי עוטה עליו את הפרסונה החדשה ומציג לנו כמה בתים שמספרים סיפור.  סיפור של מי, אנחנו עדיין לא בטוחים.  החלק הראשון מתחבר לשני בסולו סקסופון של free jazz שנשמע מאד במקום באלבום הספציפי הזה, והסקסופון, חליל וקלידים חוזרים לאלתר גם בסוף השיר.

מיד אחרי שהשיר הזה מסתיים מגיע "Tis a Pity She Was a Whore", עם בואי נושף לתוך המיקרופון, מכין את עצמו למשימה, תוך כדי שהתופים, הקלידים והסקסופון מניעים את השיר קדימה, ובואי וקולות הרקע שולו מצטרפים כדי להעביר את מספר השורות המועט, אבל האפקטיבי, שהשיר הזה מכיל.

"Lazarus", שמגיע אחר כך, משתמש בכלי הנשיפה, בקלידים ובבאס של הרכב הג'אז בדרכים מעט סטנדרטיות יותר – צלילים מלאים וארוכים יותר ממלאים את המרחב הסטריאופוני והשירה של בואי מזכירה הרבה דברים אחרים שהוא הקליט בשנים האחרונות, במיוחד בשני האלבומים האחרונים של הגלגול הקודם שלו.  המילים הן קריפטיות כמו המילים ברוב השירים האחרים באלבום, אבל במקרה הזה אנחנו יודעים שיש להן קשר למחזמר שבואי שוקד על כתיבת המוזיקה בשבילו, ושלזרוס, במקרה הזה, הוא תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם בסרט בשנת 1976.

הגרסה של "Sue (in a Season of Crime)" באלבום היא שונה מעט מזו שצורפה לאוסף "Nothing has Changed", והיא כבדה ומהירה יותר.  בואי טווה באיטיות סיפור של אהבה ותקווה, ואכזבה ומוות, בשיר שהוא מעין בלדת רצח, ובו הגיטריסט בן מונדר עוטה עליו את החליפה של ריבס גאברלס ונשמע מאד כמוהו לאורך השיר. גם הקלידים באלבום רוויים דיסטורשן וכל השיר מציג אווירה מאיימת ונוירוטית.

עד כאן השירים שאנחנו יודעים מה לעשות איתם מכיוון שקיבלנו הכנה מראש במקומות שונים לאורך הקריירה המוזיקלית של בואי בשנים האחרונות – ומיד אחריהם מגיעים שלושה שירים חדשים שלא שמענו עדיין.  הראשון בהם, "Girl Loves Me", נשמע כמו משהו שבואי ניסה לכתוב כדי לראות אם הוא מסוגל לכתוב משהו שיישמע דומה לדברים שיש ברדיו היום.  המילים לא מאד מובנות – גם אחרי בחינה מקיפה של המילים בחוברת שמלווה את האלבום, הן לא מובנות – וגם הפעם, בואי משתמש ביכולות המוזיקליות של ההרכב שהוא מנגן איתו כדי לבנות שיר פופ מורכב ועמוס יותר, וכלי הנשיפה שמלווים חלקים מהשיר מסתירים את עצמם מאחורי הקלידים ומשתדלים לא להתבלט יתר על המידה כמו בשאר השירים.

הצלילים הראשונים של "Dollar Days" – הפסנתר והגיטרה – מזכירים מעט את "Sail to the Moon" של רדיוהד, ומשבצים את האבנים הראשונות בדרך לבלדה סטנדרטית יחסית של בואי, והסקסופון של דוני מק'קאסלין שפותח את השיר בסולו לא מנסה לעשות משהו מורכב או דיסוננטי מדי, ובהמשך שמור לו סולו ארוך יותר שבו הוא מוכיח שגם בתחומים הסטנדרטיים והרגועים יותר של הג'אז הוא יכול למצוא את דרכו בקלות  – ופה מגיע תורו של ג'ייסון לינדנר, הקלידן, לעטות עליו למספר רגעים את החליפה של מייק גארסון.

מכונת התופים שפותחת את השיר שסוגר את האלבום, "I Can't Give Everything Away", גולשת לתוך השיר הקודם, והקלידים שפותחים אותו מזכירים מעט את "Thursday's Child", כשהמפוחית שמתפרצת פתאום אל השיר, שנשמעת כאילו נלקחה כמו שהיא מתוך "A New Career in a New Town", מובילה אותנו אל הקול של דיוויד בואי, שכשהוא נכנס לשיר ועובר דרך הבית אל הפזמון, גורם לי פתאום להרגיש שהשיר הזה מתאים מאד ל-Blue Nile לשיר (ואולי דיוויד בואי מכיר את הלהקה ורצה לכתוב את השיר הזה כמחווה אליהם).    המסר של השיר הזה, האחרון, מהדהד באוזניים כשהאלבום מסתיים.  אני לא יכול לחשוף את הכל, בואי שר, שוב ושוב, ומה שהוא רוצה לומר הוא – "הנה שבעה שירים בינתיים.  יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להגיד אבל הם יצטרכו לחכות."   ולמה לא, בעצם?  חלק מהשירים כאן, במיוחד אלו שיצאו כסינגלים, הם שירים שעוברים את מחסום חמש הדקות ומנפנפים לו לשלום מרחוק.  בשירים אחרים, בואי ממעט בשורות של מילים ומרבה באלתור על גבי המוזיקה שהרכב הג'אז שמאחוריו מספק.   האלבום הזה הוא קו בחול, שדיוויד בואי מסמן עם מקל על החוף.  מי שרוצה להמשיך לשמוע את מה שיש לי ליצור, הוא אומר, שיעבור את הקו ויעמוד לידי.  בואי ימשיך לעשות את מה שהוא מעדיף לעשות, ימשיך להתנסות, ימשיך להפתיע, וגם חלק מהשירים הבאים שלו הולכים להיות מפלצות של עשר דקות.   לבואי יש זמן. ולכם?

דיוויד בואי: סוף של מסע מוזיקלי מודרך

1.   לפני הכל

חודש מרץ ממשיך להכות בעולם מוזיקת הפופ המלנכולית (בואו נניח לרגע שיש עולם כזה): אלכס צ'ילטון, בעיקר סולן להקת "Big Star" שהתאחדה לאחרונה והיתה אמורה להופיע בפסטיבל SxSW באוסטין השבוע, נפטר בגיל 59 אחרי שקיבל התקף לב בניו אורלינס ומת בדרך לבית החולים.

אולי אגורה, אצלנו, הוא רק אתר שאנשים יכולים להעביר בו דברים לאנשים אחרים בחינם, אבל השלטונות עדיין מקשיבים לאזרחים שבחרו בהם דרך מה שמחליף את כיכר השוק היום (זאת אומרת, פייסבוק):  גלעד ארדן, השר לאיכות הסביבה, החליט בעקבות שיחות עם אמנים ויוצרים, ובעקבות המאבק בעזרת פייסבוק, עצומות ואזכורים ברחבי הרשת של נדב לזר וחברים, להכפיף את החלק בתקנות המחודשות של חוק הרעש שהוא מציע – המתייחסות לאיסור על נגינה והשמעת מוזיקה באופן המפריע למנוחתם של שכנים – לשעות הקבועות כבר ממילא בחוק, שתיים עד ארבע ואחת עשרה עד שבע.

ומצד שני, מדינות אחרות, ארצות הברית נגיד, הופכות להיות יותר ויותר מוזרות ופחות ופחות דמוקרטיות ככל שהזמן עובר מאז שהם פצעו את ניו יורק. פיטר ווטס, סופר מדע בדיוני שכתבתי כאן בעבר לגבי הסיפור הסוריאליסטי שהוא היה הדמות הראשית בו, שבו הוא נעצר על הגבול בין ארצות הברית וקנדה, הוכה, גורש והוזמן להישפט זמן מה אחר כך, נמצא אשם באותו משפט, ועלול להיכנס לשנתיים לכלא על שום דבר, בעצם.

והודעה אדמיניסטרטיבית קטנה:  בשבוע שהבא, ואולי גם בשבוע שאחריו, הגוספל ייצא לחופשה קצרה בזמן שאני עוטה עליי בגדים ירוקים.

2.  דיוויד בואי:  סוף המסע

בחודש שעבר הסתיימה ההאזנה המודרכת לאלבומים של דיוויד בואי, שהתחילה כמעט כשהבלוג התחיל, וכדי לסיים אותה, ולאפשר לכם לבחור מאיפה אתם רוצים להתחיל את ההאזנה הפרטית שלכם, אני בוחר – למטה – את השיר האהוב עליי מכל אחד מהאלבומים של בואי.  לזמר בסדר הגודל של בואי יש, כמובן, הרבה אוספים.  רובם מכילים את אותם השירים ובאותו הסדר.  אבל שניים מתוך האוספים של בואי, האחרון שבהם, שיצא לא מזמן, הוא "iSelect", הם מיוחדים, מפני שהם מכילים שירים שבואי בחר בעצמו, בסדר שבואי החליט עליו.  אלו, אם כן, השירים שבואי הכי אוהב מתוך הרפרטואר שלו.  שמחתי לגלות, כשראיתי את רשימת השירים, שאני קלעתי לטעמו (או הוא קלע לטעמי) לפחות בחלק מהמקרים, וחלק מהשירים האלה מופיעים בהמשך.

1 Space Oddity Letter to Hermione
יהאלבום הראשון של בואי היה פחות מהפכני מאלו שבאו אחר כך.  הוא הכיל בתוכו את התגובה האישית של בואי לנחיתה ההסטורית על הירח, "Space Oddity", בהקלטה השניה מתוך שלוש שלו, והכיל גם את השיר הזה – קטע קצר ופשוט של בואי בגיטרה אקוסטית, בו הוא מביע את הבלבול האוניברסלי של עשרות אלפי בחורים צעירים במערכות יחסים מהוססות דומות.  בראיון, שנים מאוחר יותר, בואי התוודה שהוא כבר לא זוכר מי אותה הרמיוני שבשבילה נכתב השיר, אם היא היתה בחורה אמיתית, אבל מי שהיא לא תהיה, היא בחורה ברת מזל – היא יכולה לשמור ממערכת היחסים הרחוקה הזו את אחד מהשירים הכי יפים של בואי, אי פעם.

[לקנות]
2 The Man Who Sold the World After All
האלבום השני של דיוויד בואי כבר נמצא בקו אחד עם הדמות שבואי יהפוך להיות: אחת מעטיפות האלבום הציגה בואי שרוע על ספה בשמלה, מתריס כלפי ציבור קוני התקליטים.  שיר הנושא של האלבום, "The Man Who Sold the World", מטיל צל על השיר הזה, שהוא בעיניי אחד משני השירים היפים ביותר באלבום.  מעט נופך קרקסי, קו מלודי חייזרי שהוא ספק סקסופון, ספק סינתיסייזר והקול הרגוע של בואי שתוחם את המילים בין שורה חוזרת של המשפחה המעגלית-תמיד לבאה אחריה.

[לקנות]
3 Hunky Dory Andy Warhol
השיר הזה, שמתחיל בדיון לגבי איך לבטא את שמו של האמן שהשיר מוקדש לו, מצליח להיות כמעט מוזר כמו האמן עצמו, שקיבל עותק של השיר שהודפס כמעט במיוחד בשבילו והעדיף לא להקשיב לו.  אם תקשיבו בתשומת לב, תוכלו לשמוע אפילו את הקריירה המוזיקלית של שאקירה מתחילה בשיר הזה.

[לקנות]
4 The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars Moonage Dayadream
קודם, ווידוי.  אם אערוך רשימה של האלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי, לפי הסדר, זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים שלו לא ייכנסו לחמישיה הראשונה.  אולי אפילו לא לעשרת המקומות הראשונים.  אבל אם אני צריך לבחור שיר אחד אהוב עליי מתוך האלבום הזה, אני בוחר את "Moonage Daydream".   ככה זה – השירים של בואי יפים יותר בעיניי ככל שהם מכוונים יותר החוצה, אל החלל.
  [לקנות]
5 Aladdin Sane Lady Grinning Soul
אחד מהדברים הכי טובים שקרו במהלך הקריירה המוזיקלית של דיוויד בואי, היה מייק גארסון.  הפסנתרן שהופך את השיר הזה, והרבה מהשירים האחרים של בואי, ליצירות מופת באמת,  יוצר את השינוי הרצוי בשיר הזה, שלדברי בואי הוא בעצם השיר הראשון בשארית החיים של בואי, שאינו שייך באמת לרשימת השירים שבאלבום "Aladdin Sane", אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט.
  [לקנות]
6 Pin Ups Here Comes the Night
אחרי שבואי סיים את הוציא את הדמות הראשונה האמיתית שלו לגמלאות, הוא הקדיש אלבום שלם לשירים שעיצבו את האישיות המוזיקלית שלו, ביניהם גם השיר הזה של Them, הלהקה שבה וואן מוריסון התחיל את עלייתו לגדולה.
  [לקנות]
7 Diamond Dogs Sweet Thing/Candidate/Sweet Thing (reprise
הפרויקט השאפתני של בואי, מחזמר שמבוסס על "1984" של ג'ורג' אורוול, התפוגג ונעלם כשבואי גילה שהזכויות על הספר שייכות עדיין לאשתו של אורוול, שלא הסכימה לאשר לו להעלות את המחזמר, וחלק מהשירים מצאו את עצמם לאלבום הנהדר הזה, שבמרכזו נמצאים שלושת השירים האלה, שהם בעצם שיר אחד – אפילו באוספים של דיוויד בואי שבהם הוא בוחר את השיר הזה כאחד מהאהובים עליו, הוא מתייחס לכל שלושת השירים הבלתי נפרדים האלה כמקשה אחת.  וגם כאן, מייק גארסון.
  [לקנות]
8 Young Americans Can You Hear Me
"Young Americans" היה ההזדמנות הראשונה, ובהחלט לא האחרונה, של בואי לנטוש את מה שהוא עושה באותו רגע ולעקוב, אחוז קסם, אחרי סגנון מוזיקלי חדש שגילה ושמסקרן אותו.  לזכותו אפשר להגיד שכשהוא עושה את זה, הוא מקדיש את כל המרץ והכשרון המוזיקלי שלו לזה, בלי להתחשב בתוצאות.  לפעמים זה מצליח, כמו באלבום הזה, לפעמים פחות, כמו ב-"Earthling" המאוחר יותר.  מתוך כל התנסויות הרית'ם אנד בלוז של בואי באלבום הזה, זה השיר שאני הכי אוהב, זה שהכי מלא בעיניי בנשמה.
  [לקנות]
9 Station to Station Stay
רגע לפני הטרילוגיה הברלינאית שלו והאופקים המוזיקליים החדשיים ששלושת האלבומים האלו יביאו, בואי הקליט את המיני אלבום הקצר הזה, גשר בין הרית'ם אנד בלוז של האלבום הקודם למוזיקה המשוננת, הנסיונית והמתכתית יותר של העשור הבא של בואי.  כל אחד מהשירים באלבום הזה הוא מסע, שמתחיל במקום לא ידוע ומסתיים במקום לא ידוע – תחנה לתחנה, אבל לא כאלו שמוכרות לא למי שמבצע את השיר ולא למי שמאזין לו.  גם השיר הזה, שנמשך יותר משש דקות, מתחיל במקום אחד ומתפתל עד ליעד הבלתי ידוע שלו.
  [לקנות]
10 Low Warszawa
שלושת האלבומים הבאים של דיוויד בואי – הטרילוגיה הברלינאית שרובה לא הוקלטה באמת בברלין – הכילו כמות גדולה של קטעים אינסטרומנטליים ביחס לאלבומים הקודמים שלו, שברובם הכילו רק שירים.  שני האלבומים הראשונים בטרילוגיה, "Low" ו-"Heroes", נחצו לשניים, כשהראשון היה בעיקרו שירים סטנדרטיים והשני היה בעיקרו קטעים אינסטרומנטליים.  והקטעים האינסטרומנטליים, שהורכבו במשותף על ידי בואי ובריאן אינו, היו ברוב המקרים הרבה יותר מקרים.  כמו הקטע הזה, למשל, אודה למדינה מאחורי מסך ברזל ולהסטוריה שכל פיסת אדמה בה מספרת.
  [לקנות]
11 Heroes Neukoln
גם באלבום השני בטרילוגיה, הקטעים האינסטרומנטליים שמרכיבים את רוב החלק השני של האלבום הם המעניינים יותר, כמו זה – שנקרא על שם שכונה בברלין שהאוכלוסיה שלה היתה ועודנה טורקית ברובה.
  [לקנות]
12 Lodger Look Back in Anger
האלבום האחרון בטרילוגיה, "Lodger", מכיל פחות קטעים אינסטרומנטליים, ואולי זו הסיבה שהשירים המסורתיים בו הם החלק החזק יותר.  בואי מסיים את הטרילוגיה שלו כשהוא מנחית אותנו בעדינות בחזרה בעולם השירים ההגיוניים, פחות או יותר, עולם הפופ שאליו הוא מתכוון להגיח בתחילת שנות השמונים.
  [לקנות]
13 Scary Monsters Ashes to Ashes
הנוסחה היא פשוטה:  אין "Scary Monsters", אין מוזיקה תעשייתית, אין Nine Inch Nails.  טרנט רזנור החזיר את החוב המוזיקלי שלו לדיוויד בואי, שהתרשם בתמורה גם הוא מהמוזיקה של רזנור, ולפחות שיר אחד מהאלבום "Earthling", שנמצא בשכונה המוזיקלית של רזנור יותר מהאלבום הזה, נעשה בשיתוף איתו.  אבל כאן בואי מגדיר את החוקים של המוזיקה התעשייתית וכובש עוד שטח מוזיקלי אחד.  וזה, במקרה או שלא במקרה, השיר האהוב עליי של בואי מתוך האלבום האהוב עליי של בואי.

[לקנות]
14 Let's Dance Criminal World
איכשהו הצלחתי לפספס את זה במהלך התחקיר שלי לחלק הזה במסע המוזיקלי המודרך.  השיר האהוב עליי באלבום הראשון של בואי במסע שלו אל לב המיינסטרים בשנות השמונים הוא, בעצם, גרסת כיסוי, של להקה בשם Metro שמעולם לא שמעתי עליה.  הגרסה של בואי, גם במקרה הזה, היא המועדפת עליי.  ובכל זאת – זאת הגרסה של השיר שמכילה את סטיבי ריי ווהן, וזה לא משנה עד כמה הסולו שלו נשמע תלוש מהשיר.

[לקנות]
15 Tonight Tumble and Twirl
בואו נודה בזה ונניח את זה מאחורינו:  "Tonight" לא היה אחד מרגעי השיא המוזיקליים של דיוויד בואי.  פרט לכמה שירים בודדים, בואי היה על טייס אוטומטי מבחינה מוזיקלית באלבום הזה.   אבל יש בו כמה פנינים מוזיקליות, ואחת מהן לדעתי היא השיר הזה,  פלח קאריבי של מוזיקה בתוך אלבום די אפל ובריטי ברוב השירים האחרים.

[לקנות]
16 Labyrinth As the World Falls Down
הקריירה העניפה של בואי הכילה גם כמה גיחות למסך הכסף, ובאחת מהגיחות היותר מוצלחות שלו הוא גם מגלם את ג'ארת', נסיך האופל בממלכה מלאה חבובות ב"המבוך", וגם כותב את חלק מהשירים שמפוזרים לאורך הסרט הזה.  על אף ש-"Baby Dance" הוא אחד מהאהובים עליי באלבום הפסקול של הסרט (במיוחד לאור העובדה שבואי גם עושה את קולות התינוקות לאורך השיר), השיר הזה, בלדה אופיינית של בואי, אהוב עליי יותר.
[לקנות]
17 Never Let Me Down Glass Spider
לרגע קצר בהרפתקאה הפופית שלו בשנות השמונים, בואי חזר לעבר המוזיקלי המורכב והמפותל שלו עם השיר הזה, "Glass Spider" הלאבקראפטי.  מסע ההופעות שנשא את השם הזה, שבא אחרי האלבום "Never Let Me Down", כלל בתוכו את עכביש הזכוכית הענקי ההכרחי למסעי הופעות מהסוג הזה בשנות השמונים, וגם אם העכביש עצמו לא התנפץ, הרעיון עצמו התנפץ מסביב לבואי,  שנאלץ בכל מסע הופעות שבא אחר כך להתבדח על עכביש הזכוכית שהוא לא לוקח איתו לדרך.
[לקנות]
18 Tin  Machine Pretty Thing
שנות התשעים התחילו עם התנסות חדשה נוספת בשביל בואי – להיות חלק מלהקה בלי להיות הדמות הראשית או הכי מפורסמת.  אבל עד כמה שבואי ניסה והתעקש להצליח בנסיון הזה, הוא עדיין היה דיוויד בואי והם עדיין היו שלושה אנשים לא מוכרים במיוחד שמנגנים ביחד עם דיוויד בואי.  אחד מהם, ריבס גברלס, המשיך כדי להיות הגיטריסט של בואי בהרבה מהדברים המעניינים שעשה במהלך שנות התשעים, אבל שני האלבומים שלהם לא היו מצליחים במיוחד וזו הפכה להיות עוד אחת מהתקריות המוזיקליות הקיצוניות של דיוויד בואי שלא מדברים עליהן.  כשמקשיבים לשני האלבומים של הלהקה הזו אפשר למצוא שם כמה שירים מעניינים, כמו זה למשל.
[לקנות]
19 Tin Machine II You Belong in Rock'n'Roll
וגם השיר הזה, שלקוח מהאלבום השני והאחרון בהחלט של הלהקה (לא כולל אלבום ההופעה שלהם).
[לקנות, אם כי במחיר די מופקע]
20 Black Tie, White Noise Jump They Say
כשבואי חזר להקלטות הסולו שלו ולמקומו השמור בעולם הפופ המיינסטרימי, הוא החליט לגשת שוב אל עולם הרית'ם אנד בלוז שזנח מאז סוף שנות השבעים.  השיר הזה, שהיה גם הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא עדיין השיר הכי טוב מתוך אלבום די מוצלח לכשלעצמו.
[לקנות]
21 Buddha of Suburbia The Mysteries
לפני שסעיד ג'רה היה סעיד ג'רה, הוא היה נער בריטי-הודי מבולבל בתחילת שנות השמונים, במיני סדרה על פי ספרו של חניף קוריישי, "בודהה של הפרברים".  דיוויד בואי כתב את המוזיקה למיני סדרה, שהכילה שיר פופ סטנדרטי שתיפקד כנעימת הפתיחה של הסדרה, את הגרסה הראשונה והמחוספסת יותר של "Strangers When We Meet" (שתוכלו למצוא בהמשך את הגרסה הנכונה יותר שלו), ומספר קטעים אינסטרומנטליים.  אף אחד מהקטעים האינסטרומנטליים האלה לא מופיע בפסקול של המיני-סדרה, למרות זאת. במקומם, דיוויד בואי החליט לשים קטעים אינסטרומנטליים בהשראת הספר והמיני-סדרה, כמו זה.
[לקנות]
22 1.Outside Strangers When We Meet
השיר הנפלא הזה, שמסיים את החלק הראשון במה שהיה אמור להיות קווינטולוגיה חדשה של דיוויד בואי, רומן בלשי-סייבר-אמנותי שגם ממנו, כמו מהרבה פרויקטים אחרים, נמאס לדיוויד בואי מוקדם מדי, מחבר ביחד את העבר של בואי – ההתחלה של השיר שהיא כמעט זהה לאחד מהשירים הראשונים של בואי בשם "Join the Gang", ואת העתיד שלו – פופ מיינסטרימי שמכיל בתוכו רבדים חבויים של משהו אחר, של מוזיקה מתקדמת יותר, מאתגרת יותר.
[לקנות]
23 Earthling Battle for Britain (the Letter)
ההרפתקאה השניה של דיוויד בואי בתחום מוזיקלי שחדש לו לגמרי, שלמענה הוא זנח את הקווינטולוגיה השאפתנית המתוכננת שלו, היתה ההתנסות שלו עם drum'n'bass באלבום הזה, "Earthling".  האלבום לא הצליח יותר מדי ולא הפך את דיוויד בואי לכוכב גם בתחומי הז'אנר האלקטרוני, אבל הוא הכיל כמה שירים מוצלחים שהמקצבים המהירים רק הוסיפו להם.
[לקנות]
24 Hours New Angels of Promise
כמו חלק נכבד מהשירים האחרים ב-Hours, אלבום המבט הארוך לאחור של דיוויד בואי שפותח את העשור האחרון שלו, בינתיים, במוזיקה, גם השיר הזה לקוח מתוך משחק מחשב שבשבילו בואי כתב את המוזיקה.  השיר הזה, שמוגדר בפסקול המשחק כשיר הנושא של המשחק, מופיע בתחילת המשחק, אבל גם כשמוציאים אותו מהקשרו הרגיל ושמים אותו באלבום רגיל לחלוטין עם שירים רגילים לחלוטין (אלבום שגם הוא לא אחד מרגעי השיא המוזיקליים של בואי), הוא מתבלט מעליהם.
[לקנות]
25 Heathen Sunday
כשהוא יוצא רק שנה אחרי האלבום העייף הקודם של בואי, "Heathen" הפיח רוח חיים מחודשת במוזיקה של בואי.  "Sunday", השיר הפותח של האלבום, שמכיל בתוכו כמה מהגוונים המוזיקליים שבואי השאיל לגרסה של "Nature Boy" שהקליט לפסקול הסרט "Moulin Rouge" באותם זמנים, מכיל בתוכו בדיוק את המינון הנכון של המאפיינים המוזיקליים שלמדנו להכיר ולהעריך אצל בואי, והרבדים החדשים שבואי מצא בז'אנרים המוזיקליים שהתנסה בהם בעשור הקודם ובעשור הזה, ובנגנים שעובדים איתו.

[לקנות]
26 Reality Bring Me the Disco King
שלוש פעמים ניסה בואי להקליט את השיר הזה, ובכל אחת מהפעמים השיר לא יצא בדיוק כמו שבואי רצה לשמוע אותו, ושלוש פעמים הוא נאלץ לוותר על להכניס אותו לאלבום שאותו הקליט באותו הזמן.  כמעט חמש עשרה שנים עברו, והגרסה הרביעית נשאה חן בעיני בואי, והנה היא מופיעה בקצה הרחוק של האלבום האחרון שלו בינתיים.  מה שהופך את השיר הזה לשיר האחרון בינתיים של דיוויד בואי.  ובעצם, גם אם בואי לא יקליט עוד שיר חדש אחד, וכמה מאד אני רוצה שהוא יקליט לפחות עוד עשרה אלבומים, איזה סיום נפלא זה לקריירה המוזיקלית המוקלטת שלו.

[לקנות]

Reality

 1. לפני הכל

פיטר גבריאל חגג בתחילת השבוע יום הולדת 60, ואולי לכבוד זה ואולי לא, הוא מוציא שני אלבומים – אחד היום, אחד במועד שאני עדיין לא מכיר.  לראשון קוראים "Scratch My Back", ובו גבריאל מבצע גרסאות כיסוי למגוון אמנים די מפתיע – דיוויד בואי, פול סיימון, ניל יאנג, רדיוהד, למשל. גם Elbow ו-The Arcade Fire ואפילו Talking Heads.  מפתיע, מפני שבאלבום הבא, "I'll Scratch Yours", האמנים האלו יבצעו שירים שלו בתמורה.  לא ראיתי עדיין רשימת שירים בשום מקום, אבל בהיפתח באר המשאלות, אני מזמין את "Games Without Frontiers" מרדיוהד ואת "Partyman" מ-Elbow.

נמרוד דוויק, פעם איש פרברים רפיוג'יז ו-High Fiber, עכשיו מנהל דייס מרקטינג, חברה שמשווקת אמנים ושאר מיני עוסקים במוזיקה בצורה קצת אחרת, מסביר איך ולמה לשווק דווקא למעריצים אצל קסטה.

והנה דרך אחת:  נעמה הילמן, מוזיקאית ישראלית שנטעה שורשים בלונדון, מוציאה אלבום חדש.  כדי לחגוג את ההוצאה היא עושה שני דברים – נותנת שלושה שירים להורדה חינם, שזה מה שכולם עושים בימינו. אבל – גם עורכת הופעה אקוסטית בוובקאסט, ב-22 לחודש.

[מאור עזר, שנדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שהוא עיצב את פלאג-אין הפייסבוק שמאפשר לראות את הוובקאסט הזה, מתקן אותי שההופעה האקוסטית והוובקאסטית תהיה ב-21 לחודש, לא ב-22]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אלכסנדר מק'קווין, מעצב אופנה, התאבד בגיל 40.  הוא נמצא כאן בעיקר מפני שהוא עיצב את מעיל היוניון ג'ק של דיוויד בואי ב-Earthling;   ודאג פיגר, שהפך את הבחורה שלא רצתה לצאת איתו למפורסמת כשכתב את "My Sharona", הקים את The Knack והפך למפורסם (ואז אותה בחורה הסכימה לצאת איתו, כמובן), נפטר מסרטן בגיל 57.

בעלי אייפונים או אייפוד טאצ'ים?  לא מצליחים להחליט לעתים קרובות?  Mighty Boosh נחלצים לעזרתכם ומאפשרים לכם להוריד את The Mighty Decider, שיפתור את כל מכאוביכם ועוד קצת.

2.   Reality

יש משהו סמלי בזה שהאלבום האחרון של דיוויד בואי בינתיים, והאלבום האחרון במסע ההאזנה המודרכת שלנו, נקרא "Reality".  מפני שהמציאות היא שדיוויד בואי לא הקליט עדיין אלבום כדי לסיים איתו את המסע הזה, כמו שקיוויתי (אף על שהשמועות אומרות שהוא עובד על אחד), והוא עסוק כרגע בעיקר בלהוציא אוספים ולהמליץ על להקות אחרות.  אם כן:

1Reality    הקליפ ל-"New Killer Star" צולם ועוצב באותה צורה שבה עוצבה עטיפת האלבום "Hours" המוגבלת, בטכניקה שנקראת הדפסה לנטיקולרית.   לי היא מזכירה סרגלים מהילדות, אבל זה רק אני.

2    הצלילים המוזרים שפותחים את "New Killer Star" וממשיכים לאורך כל השיר, מבוצעים על ידי הגיטריסט ג'רי ליאונרד (שליווה את סוזן ווגה בביקור האחרון שלה בארץ) בעזרת מכשיר שנקרא E-Bow.  המכשיר הזה, שעושה רושם שכל גיטריסט מנסה אותו פעם אחת בקריירה שלו, הוא כל כך פרומיננטי בשיר של R.E.M., שהם החליטו לקרוא לו על שם המכשיר – "E-Bow the Letter".

3    בואי מבצע הפעם שתי גרסאות כיסוי  באלבום עצמו, "Pablo Picasso" של ה-Modern Lovers ו-"Try Some, Buy Some" של ג'ורג' הריסון.  שתי גרסאות כיסוי נוספות, "Love Missile F1-11" של Sigue Sigue Sputnik ו-"Waterloo Sunset" של הקינקס, הוספו כבי סיידים לסינגלים וכתוספות מיוחדות לגרסאות השונות של האלבום.  "Pablo Picasso" מעלה את הרשימה של אמנים שדיוויד בואי שר עליהם לשניים.

4   האלבום עוסק, ברובו, בדיוויד בואי מתרגל לגיל 60, הקרוב בשלוש שנים בזמן שבו יצא האלבום.  אחד מהשירים האירוניים יותר שם, "Never Get Old", מצא את עצמו בפרסומת היחידה שבואי הסכים להשתתף בה במהלך הקריירה שלו, למים המינרליים Vittel, והפרסומת, אולי בכוונה ואולי במקרה, מציגה גם היא את כל הגלגולים השונים של בואי מסתובבים בבית שלו בעוד שהוא נראה, כמובן, צעיר יותר מכולם.

5    השיר שסוגר את האלבום, "Bring Me the Disco King", הוא הנסיון השלישי של בואי להקליט אותו.  הפעמיים הקודמות היו בהקלטות ל-"Black Tie, White Noise" ב-1993, ובהקלטות ל-"Earthling" ב-1998, והוא נשאר על רצפת האולפן בשתי הפעמים האלה.  על אף שזה אחד מהשירים הכי יפים באלבום, דני לוהנר, קלידן Nine Inch Nails לשעבר, הפיק גרסת רמיקס לשיר שהיא הרבה יותר יפה – והיא מכילה, בנוסף לבואי, גם את מיינרד ג'יימס קינן, הסולן של Tool, ואת ג'ון פרושיאנטה, לשעבר הגיטריסט של Red Hot Chili Peppers והיום בעיקר ג'ון פרושיאנטה.

6   "Try Some, Buy Some", שהוקלט על ידי בואי כמחווה לג'ורג' הריסון אחרי מותו באותה שנה, הוקלט במקור על ידי רוני ספקטור, אשתו של המפיק פיל ספקטור.  ג'ורג' הריסון לקח את השיר וגאל אותו מיסוריו שנתיים אחר כך.   פיל ספקטור הוא המפיק שהמציא את ה-wall of sound בשנות ה-60, ובואי שר בשיר הנושא של האלבום הזה, "I've built a wall of sound to seperate us".   את השיר בואי הקליט בתור מחווה לרוני ספקטור, דווקא.  הוא לא ידע שג'ורג' הריסון, שנפטר באותה שנה, כתב את השיר.

7   גם גרסת הכיסוי השניה באלבום, "Pablo Picasso", שנכתבה על ידי סולן ה-Modern Lovers ג'ונתן ריצ'מן ביחד עם ג'ון קייל, נלקחה בחזרה על ידי ג'ון קייל כמה שנים אחרי שהאלבום הראשון של הלהקה יצא.    שני השירים שמופיעים באלבום הם, לטענת בואי, חלק מרשימה של שירים שהוא מחזיק, כדי יום אחד להקליט את "Pin Ups 2". אני, בכל מקרה, מחזיק אצבעות.

8   בין גרסאות הכיסוי שבואי ביצע במסע ההופעות שבא אחרי שהאלבום יצא, היה אפשר למצוא את "Song 2" של Blur, ואת "YMCA" של ה-Village People.

9   בתקופה שבה יצא האלבום, דיוויד בואי קיבלת תואר אבירות של הממלכה הבריטית, ודחה את הכבוד.

10   האלבום יצא, כהרגלו של בואי, במגוון גרסאות – אחת מהן גרסה של DualDisc שהכילה את הדיסק עצמו על צד אחד ואת הדיסק במיקס של 5.1 ערוצים על הצד השני.  הגרסה הזו יצאה כשהאלבום הרגיל יצא, מסיבה לא מובנת, רק בבוסטון ובסיאטל בארצות הברית.  אחר כך, גם שאר העולם זכה לקבל את הגרסה הזו.

[פרט טריוויה בונוס:   מי שמנגן את סולו הסקסופון בסוף של "Walk on the Wild Side" הוא לא דיוויד בואי, מסתבר.  אלא רוני רוס, שלימד את דיוויד בואי לנגן בסקסופון.  זה כתוב כאן.]

זה הכל להשבוע (שעבר, שוב).  עד השבוע הבא – אחת מהדמויות הכי מפתיעות ב-"Forgetting Sarah Marshall" (אנחנו נתעלם באלגנטיות מאיך קרה שראיתי את הסרט הזה ונמשיך הלאה) היא הדמות שמשחק ראסל ברנד, של מוזיקאי בשם אלדוס סנואו, שהוא, בעקרון, ראסל ברנד, רק מוזיקאי.  גם האנשים שעשו את הסרט הזה חשבו שהוא אחת מהדמויות הכי מפתיעות ונתנו לו סרט משלו בשביל להתפרע בו.

Heathen

1.  לפני הכל

שירים משומשיםביום חמישי ושישי הבא, כמעט כל מתחם האוזן השלישית ילבש חג ויקדיש את עצמו לחגוג כראוי את יום ההולדת ה-60 של אחד האמנים האמריקניים הכי מעניינים ומשפיעים שעדיין מקליטים ומופיעים – טום ווייטס.  שני הערבים האלה, פרי ארגונו ועידודו של גיאחה מ"עונג שבת", שמכנים את עצמם במשותף "שירים משומשים", יכילו קודם כל שני ערבי הופעה – אחד ביום חמישי, ב-20:30, ב"אוזן בר", ואחד ביום שישי, ב-22:00 – שבהם אמנים ישראליים אלרטנטיביים יבצעו גרסאות כיסוי בעברית לשירים של טום ווייטס.  יהיו שם, בין השאר, זאב טנא, מורפלקסיס, שני קדר, יהוא ירון, שילה פרבר, רועי ריק, עינב ג'קסון כהן, רותם אור, חיה מילר, עוזי פיינרמן (וגם אני אופיע, ביום שישי).  בנוסף, דויד פרץ ירצה, ביום שישי בשעה 14:00, על הקסם של טום ווייטס.  בזמן שיקרו ההופעות האלה יוקרנו סרטים, הופעות וקליפים של ווייטס באולם הקולנוע של האוזן, ובמהלכן (וגם קצת לפניהן, אני מניח) יימכרו דיסקים של ווייטס בהנחה בחנות של "האוזן השלישית".  בנוסף להכל יש גם את הפוסטר הזה, שמופיע פה בקטן בצד ימין, עוצב על ידי גפן רפאלי, ויימכר במחיר סמלי בערבי המופע.  ויותר מזה אני באמת לא חושב שאפשר לעשות כדי לחגוג את יום ההולדת שלו, חוץ אולי מלקרוא רחוב על שמו בתל אביב (ואני בטוח שעובדים גם על זה).  כרטיסים לאחד משני הערבים, או לשניהם ביחד, נמכרים מראש כאן, למשל. (וכדאי להשיג אותם מפני שה"אוזן בר" הוא מקום קטן, בסך הכל).  נתראה שם?

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  ג'ימי לינדסי הבן, שידוע יותר בשם המוזיקלי שלו, ג'יי ריטרד, נפטר בשנתו בגיל 29.

Yo La Tengo, טריו האינדי הניו ג'רזאי, מגיע לארץ לשתי הופעות ב-22 וב-23 במרץ באדיבות "נרנג'ה".  עובדי חנויות דיסקים, אני מפציר בכם, אל תעמדו על מדרגות שם.

וקונאן או'בריאן (בלי קשר ממשי למוזיקה, ובכל זאת) ממשיך ומוכיח למה הוא אחד מהאנשים הכי מגניבים בעולם תכניות האירוח ומתפטר מהגשת התכנית שלו במחאה על הזזת שעת התכנית (ואי אפשר להתווכח עם הטיעון שלו – תכנית "הלילה" בשעה שתים עשרה וחמישה היא לא תכנית "הלילה").

2.  Heathen

אנחנו מתקרבים אלבום אחד קרוב יותר לסוף של מסע ההאזנה המודרכת לאלבומים של דיוויד בואי, ולבואי מתחילות באמת להיגמר כבר ההזדמנויות להגשים את המשאלה שלי ולהוציא עוד אלבום כדי לסגור את המסע הזה בצורה הראויה. מצד שני, דיוויד בואי חגג בשבוע שעבר את יום ההולדת ה-63 שלו – והוא זקן בשלוש שנים מהגיל שהיה בו כשהתחיל המסע הזה.  בכל מקרה:

1David Bowie  האלבום הוא גלגול של אלבום שבואי התחיל לעבוד עליו כבר בשנת 2000 ותיכנן לקרוא לו "Toy".  האלבום, שכלל אז כמה שירים חדשים, הכיל בעיקר גרסאות מחודשות לשירים שבואי כתב בתחילת דרכו, בסוף שנות ה-60.  בין השירים – "Afraid" ו-"Uncle Floyd", שהפך, לאחר שבואי סיים להקליט אותו, ל-"Slip Away".

2    הדוד פלויד, ש-"Slip Away" מוקדש לו, הוא פלויד וויווינו, מגיש תכנית טלוויזיה לילדים שהתחילה להיות משודרת באמצע שנות ה-70 וירדה מהאוויר ארבע שנים לפני שהאלבום יצא.  כשדיוויד בואי נשאל על ידי מראיין איך שמע על התכנית, הוא סיפר שג'ון לנון הכיר לו אותה.
3    דיוויד בואי מבצע באלבום הזה שלוש גרסאות כיסוי – אחת מהן היא ל-"Cactus" של ה-Pixies.  השניה היא ל-"I've Been Waiting for You" של ניל יאנג.  גם ה-Pixies ביצעו גרסת כיסוי ל-"I've Been Waiting for You", בתור הבי-סייד של "Velouria".

4    בגרסה המקורית של השיר "Cactus", בין הבית השני לפזמון, חברי הלהקה וכל מי שהיה באולפן בזמן שהשיר הוקלט מאייתים את שם הלהקה –  P-I-X-I-E-S.   בגרסת הכיסוי שבואי הקליט לאלבום הזה, הוא נשאר נאמן למקור, כמעט – בין הבית השני לפזמון אפשר לשמוע אותו מאיית D-A-V-I-D

5    אחרי שהאלבום יצא, ובתוכו גרסת הכיסוי השלישית, לשיר של Stardust Cowboy, שממנו לקח את השם לדמות המפורסמת ביותר שלו, נורמן קרל אודם, שזה השם האמיתי שלו, החזיר את המחווה בגרסת כיסוי משלו ל-"Space Oddity".

6    את השיר "I Would Be Your Slave" דיוויד בואי ביצע לראשונה ארבעה חודשים לפני שהאלבום יצא, בהופעת התרמה לארגון שתומך במאבקה של טיבט לעצמאות, מיד אחרי גרסה תזמורתית ל-"Space Oddity"

7    אם הדרך שבה נשמעת השירה ב-"Slow Burn" נשמעת לכם מוכרת, זה בגלל שהשירה הוקלטה בטכניקה דומה לשירה של "Heroes".  (תזכורת למקליטים ביניכם:  שלושה מיקרופונים, ממוקמים במרחק מה אחד מהשני, אחד ליד בואי עצמו, אחד בערך באמצע החדר, אחד בקצה החדר קרוב לקיר.  כל אחד מהמיקרופונים עובר דרך גייט שהסף שלו מכוון לעוצמה אחרת – כשבואי שר חלש, רק המיקרופון הראשון נפרץ.  כשהוא שר חזק יותר, המיקרופון השני נפרץ.  כשהוא שר מאד חזק, כל שלושת המיקרופונים עובדים).   טוני וויסקונטי, שהיה טכנאי ההקלטות שחשב על הרעיון הזה באלבום "Heroes", הוא המפיק באלבום הזה.

8 והגיטרה עתירת ה-whammy bar הנוספת ב-"Slow Burn" שייכת לפיט טאונסנד, שזה השיר השני שהוא מקליט עם בואי (הראשון היה "Because You're Young").   גם ג'ורדן ראדס, הקלידן של Dream Theater, מתארח בשיר.

9   דייב גרוהל, מצידו, מתארח בגיטרה ב-"I've Been Waiting for You".

10   מסע ההופעות שליווה את האלבום הזה היה מצומצם, ולקראת סופו בואי הופיע במשך חמישה לילות רצופים בניו יורק, כל ערב ברובע אחר של העיר.   בסיום כל אחת מההופעות, לדבריו, הוא היה יכול לחזור הביתה על רולרבליידז – המרחק מכל אחד מאולמות ההופעות לביתו היה כמעט זהה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זאת נראתה כמו התחכמות פילוסופית בסגנון "הצעה מגונה", אבל כשראיתי מי הבמאי של הסרט הזה, זה שינה את הכל.

[ואחרי שראיתי את הטריילר שוב, ראיתי עוד שני דברים שהופכים את הסרט הזה למשהו אחר לגמרי – הוא מבוסס על סיפור של ריצ'רד מת'סון, מגדולי סופרי האימה, והמוזיקה לו נכתבה על ידי ווין באטלר ואוון פלט (The Arcade Fire ו-Final Fantasy).]

Hours

1. לפני הכל

רשימת המתים המוזיקליים השבועית עמדה די בודדת ודי ריקה בזמן האחרון, למזלנו, אבל בשבועיים האחרונים היא שוב התמלאה פעמיים: ג'ק רוז, פעם גיטריסט בלהקה Pelt ומאוחר יותר גם גיטריסט אקוסטי אקספרימנטלי, מממשיכי דרכו של ג'ון פאהי, נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בגיל 38.  יאיר יונה כותב נפלא על איך נגינת הגיטרה של רוז השפיעה על נגינת הגיטרה שלו, ועל איך כמעט הביא את רוז להופעה בארץ שהייתי שמח להיות בה – ועכשיו מאוחר מדי;   וברוס אלן, הגיטריסט של The Suburbs ומי שצילם את עטיפת האלבום "Let It Be" של ה-Replacements ועיצב את הלוגו של חברת התקליטים המיניאפוליטנית Twin/Tone, נפטר בגיל 54 אחרי סיבוכים רפואיים כאלה ואחרים בשנים האחרונות.

ג'ימי פאלון, מעריץ, ניצל את ההזדמנות ש-Jawbox, להקת פאנק מוושינגטון שהתפרקה בסוף שנות ה-90, מוציאה מחדש את אחד האלבומים הכי מוצלחים (והכי נמכרים) שלהם, "For Your ", וביקש מהם לבוא להופיע בתכנית שלו.  הם הסכימו – וזאת ההופעה המשותפת הראשונה של הלהקה מאז 1997 – ובניגוד ללהקות אחרות שהתאחדו בזמן האחרון, זאת גם תהיה הופעת האיחוד היחידה לצורך קידום ההוצאה המחודשת של האלבום הזה.

[Youtube החליטו להוריד את הווידאו הזה לצופים מחוץ לארה"ב, אז אתם מקבלים במקום את ההופעה האחרונה של הלהקה בוושינגטון עם השיר הזה.]

הסיפור הזה לא קשור כלל למוזיקה וקשור אך באופן עקיף לספרים (שגם עליהם אני כותב לעתים רחוקות כאן), אבל הוא מרתיח לי את הדם והדרך היחידה להחזיר אותו לטמפרטורה סבירה היא לכתוב עליו כאן:  ד"ר פיטר ווטס, סופר מדע בדיוני קנדי, זכה להכיר את הצד הפחות נעים של חוק הטרוריזם האמריקני.  במעבר הגבול בדרכו לארה"ב, הוא התבקש לעצור עם רכבו בצד הדרך.  שוטרי הגבול סירבו להסביר לו למה הם מעכבים אותו, הוציאו אותו מהרכב, היכו אותו,  השתמשו נגדו בתרסיס פלפל, זרקו אותו לתא מעצר אחד למשך שלוש שעות ולאחד אחר למשך הלילה, וכשהערבות שלו נקלטה, שיחררו אותו, מהצד השני של הגשר המוביל מקנדה לארה"ב, בחולצה קצרה ומכנסיים ושום דבר מעבר לזה – המכונית שלו, המחשב הנייד שלו והדפים עליהם כתב הערות ורשימות לספר חדש הוחרמו על ידי השוטרים, וווטס צריך לחזור מאוחר יותר בשנה הבאה למישיגן בארה"ב, שם הוא צפוי להישפט על תקיפת שוטר – עבירה שהעונש עליה יכול להיות שנתיים מאסר, ובמקרה שלו, גם מניעה מלהיכנס לארה"ב לצמיתות.  כדי לנסות להגן על עצמו ולעגן את עצמו לשפיות בתוך הסיפור האבסורדי הזה – בעזרת עורך דין פלילי מוצלח שהתנדב לעזור לו – ווטס צריך עזרה כספית כדי להתמודד עם ההוצאות הכספיות של המשפט.  אם יש לכם את היכולת, והרצון, לעזור לו לצאת מהסיפור הקפקאי הזה בשלום, אתם יכולים לקרוא עוד כאן.

2. Hours

אנחנו מתקרבים צעד נוסף לסיום המסע המוזיקלי שלנו עם דיוויד בואי, עם האלבום האחרון שלו בשנות התשעים, וגם האחרון שלו בשביל EMI (או Warner Music, חברת בת שלה, במקרה הזה), "Hours".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1Hours   דיוויד בואי הוא לא ילד של יום חמישי.   הוא נולד ב-8 בינואר 1947, יום רביעי.

2   שם האלבום, אם כן, הוא בהשראת אוטוביוגרפיה בשם הזה של ארת'ה קיט, זמרת ושחקנית שמוכרת בעיקר כאשת החתול מסדרת הטלוויזיה של באטמן, שנפטרה לא מזמן, שהיתה אחד מהספרים האהובים עליו כשהיה נער.

3   חלק מהשירים באלבום הוקלטו בשביל משחק מחשב בשם "Omikron: The Nomad Soul" שיצא באותה תקופה.  דיוויד בואי היה מעורב ברעיון למשחק, ומתארח שם בתור שתי דמויות, אחת מהן סולן של להקה בשם "The Dreamers" (שם של שיר נוסף מהאלבום).  גם אשתו, אימן עבדולמג'יד, ונגנית הבס בלהקה שלו, גייל אן דורסי, מתארחות כדמויות משניות במשחק.  המשחק, שהעלילה שלו סבוכה ומפורטת מכדי להיכנס אליה כאן, הוא משחק הרפתקאות שמתרחש בכוכב אחר שבו מתקיימת ציוויליזציה מתחת לכיפת בדולח ענקית, מדוכאת על ידי ממשלה טוטליטרית בראשותו של מחשב.  העלילה של המשחק, אף על פי שחלקים נבחרים ממנה דומים לנושאים שבואי עסק בהם באלבומים השונים שלו, הושפעה וויזואלית ורעיונית מ"בלייד ראנר", מסרטים של טים ברטון, ומספרים של וויליאם גיבסון.  בין השירים שבואי תרם למשחק אפשר למצוא את "New Angels of Promise", שיר הנושא של המשחק המושמע בתחילתו, ואת "Seven".

4  אחד מהשירים באלבום, "What's Really Happening", הוא תוצאה של תחרות שבואי ערך באתר שלו.  הוא איפשר להוריד קטע מוזיקלי לא גמור בשם הזה, וביקש מגולשי האתר לכתוב לו מילים.  הזוכה, אלכס גראנט, זכה לקרדיט בכתיבת השיר לצד דיוויד בואי וריבס גאברלס, ובמעט מהתמלוגים שהשיר הזה הפיק, כנראה, אבל גם בטיול לאולפן שבו בואי הקליט את השירה, ובזכות להקליט קולות רקע, ביחד עם חבר, לשיר של דיוויד בואי.

5   כמו האלבום הקודם, גם האלבום הזה היה קרקע פוריה ל-music supervisors בסרטי התקופה:  "Something in the Air" הושמע בסוף הסרט "ממנטו", ו- "The Pretty Things are Going to Hell" הושמע בסוף "סטיגמטה".

6   עטיפת האלבום, שמזכירה את הפייטה, איקונוגרפיה נוצרית של מרים מחזיקה את הגופה של ישו אחרי שהוא מורד מהצלב, היא שילוב של שתי תמונות של דיוויד בואי.  האחד, שוכב, הוא דיוויד בואי בעל השיער הקוצני והמפחד מאמריקנים במראה שאפיין את שני האלבומים הקודמים ואת הקליפים שלהם, והשני, מחזיק אותו ותומך בו, הוא דייוויד בואי בעל שיער ארוך שמאפיין את האלבום הזה בעיקר (הפרסונות של בואי בהמשך יבואו לידי ביטוי בעיקר בתסרוקות שלו).  התמונות שבחוברת האלבום, כמו גם בעטיפה הקדמית והאחורית שלו, באות לבטא את השינויים המוזיקליים שעבר מתחילת הקריירה שלו, נושאים שבאים לידי ביטוי גם באלבום עצמו.  המהדורה הראשונה של האלבום יצאה עם שרוול פלסטיק שהדיסק נמצא בתוכו, שבדומה לסרגלים מימי הילדות שלי, הראה תמונה קצת שונה כשהדיסק הוטה לכיוון הזה או לכיוון האחר.

7   השיר "The Pretty Things are Going to Hell" מכיל בתוכו, כמו סוג של בצל מוזיקלי, הרבה מהקריירה המוזיקלית של בואי, ורק השם שלו לבדו מתייחס לשני שירים מעברו של בואי – "Oh! You Pretty Things" ו-"Hard to Beat (Your Pretty Face is Going to Hell(" של ה-Stooges.

8   ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהאלבום הזה הגיע בה למקום הראשון במצעד המכירות.  הוא שהה במקום הזה רק שבוע אחד, ואחר כך נפל מהמצעד.  בארה"ב, זה היה האלבום הראשון בעשרים וחמש שנים שלא הצליח להיכנס לארבעים המקומות הראשונים.  לא גורל רע, בהתחשב בעובדה שהאלבום שהוא לקח ממנו את התואר בהסטוריה של בואי הוא "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars".

9   גם באלבום הזה בואי הקדים את שאר העולם המוזיקלי בכל מה שקשור בניהול מוזיקלי באינטרנט, כשהציע את האלבום להורדה בתשלום באתר שלו שבועיים לפני שהאלבום הרשמי יצא.  פחות מאלף אנשים הורידו את האלבום.

10  המהדורה היפנית של האלבום מכילה שיר אחד נוסף, "We All Go Through", שגם הוא נכלל במשחק המחשב "Omikron: The Nomad Soul".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט חדש של ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו – מפותל, מוזר ופנטסטי כמו שרק הם יודעים לעשות.

Earthling

1.  לפני הכל

הנה הפתעה נעימה לגוספל ולי:  Mako החליטו לכלול את הבלוג שלי ברשימת 50 הבלוגים הטובים ביותר בישראל.  הוא נמצא בקטגוריית המוזיקה בחברה טובה.  אתם יכולים לראות כאן את רשימת כל הבלוגים.

הבלוג הלא סוגסטיבי הפנה את תשומת ליבי לטריילר הזה – אנחנו מתקרבים עוד מעט צעד אחד נוסף להיעלמותם של דיוויד טננט וראסל ט. דיוויס מ-"Doctor Who", ועכשיו, אחרי שכותבי הסדרה דאגו לגרום לנו לפחד מפסלים ומצללים, הם עוברים לדבר התמים לכאורה הבא – מים.

2.  Earthling

מסע ההאזנה המודרכת שלי עם דיוויד בואי מתקרב לסיומו, והפעם הגיע הזמן לעשר עובדות מעניינות יותר ופחות על אלבום שנכתב כולו בהשראת הסגנון המוזיקלי שמשך את תשומת ליבו של דיוויד בואי מפרויקט  Outside שלו:

1David Bowie   הלהקה שמנגנת באלבום היא הלהקה שליוותה את בואי במסע ההופעות שלו לקידום "Outside".  הם התחילו את העבודה על האלבום חמישה ימים אחרי שמסע ההופעות הסתיים – לדברי בואי, כדי לא לאבד את המומנטום של גרסאות ההופעה החדשות לשירים שמצאו, ששילבו נגינה חיה עם לופים והקלטות מוקדמות.  בואי שילב את התגלית המוזיקלית החדשה שלו – Drum'n'Bass – עם שיטת הכתיבה וההקלטה המקובלת שלו, וכך, למשל, ריבס גאברלס כתב את הקטעים שלו על גיטרה ואחר כך תירגם אותם לסינתיסייזר, וזכארי אלפורד, המתופף,  הקליט לופים של תופים ואחר כך ניגן עליהם.

2   במהלך החלק האחרון של מסע ההופעות, שכונה "Ballroom Tour", בואי והלהקה שלו הציגו חלק מהשירים מהאלבום לקהל בפעם הראשונה.  באחת מההופעות הוא שאל לדעת הקהל, אם כדאי לקרוא לאלבום "Earthling", ביחיד, או "Earthlings", ברבים.  הקהל בחר בשם הראשון.

3   "Telling Lies" היה הסינגל הראשון מהאלבום, וגם היה הסינגל הראשון של אמן מיינסטרים שמוצע להורדה בתשלום באינטרנט.

4   וזה לא היה הרעיון החדשני היחיד שהיה לבואי באותה תקופה:  בעיקר כדי לממן את החזרת הזכויות על שירים שלו שהיו שייכים למנהל לשעבר שלו, בואי החליט למכור אגרות חוב לתמלוגים העתידיים של עשרים וחמישה אלבומים שהקליט לפני 1990.  הוא הצליח, בעזרת הבנקאי מארק פולמן שחשב על הרעיון, לגייס 55 מיליון דולר בצורה הזאת.  עשר שנים מאוחר יותר, כמה בנקאים אחרים החליטו שאם זה עובד בשביל בואי ותמלוגים על זכויות יוצרים, זה חייב לעבוד גם בענפים אחרים כמו בטחונות על השקעות.  הם החליטו לנסות גם הם את השיטה הזאת, והיו בין הגורמים העיקריים לקריסה של הכלכלה העולמית בשנתיים האחרונות.  יש אפילו מי שמאשים את בואי בכל העניין.

5   במילים של "Little Wonder", שכל קשר ביניהן לבין משהו קוהרנטי הוא מקרי בהחלט, דיוויד בואי מצליח להשתמש בשמותיהם של כל שבעת הגמדים של שלגיה:  דופי, דוק וגראמפי בבית הראשון, סליפי ובאשפול בבית השני, סניזי בבית השלישי, והאפי ברביעי.   לדבריו,  הוא לא הסתפק בשבעת הגמדים, והחליט להמציא עוד כמה גמדים.

6    ריף הגיטרה שמתחבא מאחורי כל האלקטרוניקה ב- "Dead Man Walking"  זהה בדיוק לריף הגיטרה שבשיר "The Supermen" מהאלבום השני של בואי, "The Man Who Sold the World".  המקור של שניהם הוא ג'ימי פייג', שלימד את בואי לנגן את הריף הזה בסוף שנות השישים, כשהקליט ביחד עם של תלמי באולפן שבו הקליטה אחת מהלהקות של בואי באותה תקופה.

7   בהתאם למסורת שבואי פיתח במהלך שנות ה-80 וה-90, של הקלטת חלק מהסינגלים שהוציא מאלבומים, בהתאם לנושא שלהם, בשפות אחרות, גם הפעם הוא הקליט גרסה במנדרינית ל-"Seven Years in Tibet".  שם השיר במנדרינית הוחלף למשהו שיכול להיות מתורגם באנגלית ל-"A Fleeting Moment".

8   במקביל להוצאת "I'm Afraid of Americans", שיר שנכתב ביחד עם בריאן אינו, כסינגל האחרון מהאלבום, דיוויד בואי הוציא גם גרסא נוספת של הסינגל עם רמיקסים של אמנים שונים, ביניהם גם Nine Inch Nails, לשיר.  הגרסה המעובדת מחדש של Nine Inch Nails הפכה להיות הרבה יותר ידועה והרבה יותר מצליחה מהגרסה המקורית, וזו הגרסה שצולם לה קליפ, שבו דיוויד בואי נרדף על ידי טרנט רזנור ברחובות ניו יורק.

9    תאריך היציאה של האלבום בארצות הברית – 10 בפברואר, אחרי שהאלבום כבר יצא ברחבי אירופה – היה יום אחד לפני (אבל עשרים וחמש שנים אחרי) הפעם הראשונה שבה דיוויד בואי הציג לעולם את דמות זיגי סטארדאסט שלו, בהופעה הראשונה של סיבוב ההופעות ההוא בטולוורת', אנגליה.

10  עטיפת האלבום האחורית, כשיצא, היתה שונה מהעטיפה שהיתה אמורה להיות מודפסת.  במקור, עטיפת האלבום האחורית הציגה מאה אנשים שונים, שצולמו במהלך סיבוב ההופעות וכללו את בואי עצמו, לבושים במעיל היוניון-ג'קי שבואי לובש על העטיפה הקדמית.  בסופו של דבר, האלבום יצא עם הנוף האנגלי הרגוע שבואי מסתכל עליו, אבל בלי בואי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למה לעשות קליפ, כשאפשר לעשות סרט שלם?

Outside

1.  לפני הכל

ההופעה של Okkervil River הולכת ומתקרבת, ובינתיים מונוקרייב ממשיכים להעלות קליפים של אמנים מבצעים גרסאת כיסוי לשירים של הלהקה:  אבישי אפרת ויוני אפרתי, The Trees and the Bees, יאיר יונה, אדם בן עזרא, וה-Carsitters (גם עם אורח מיוחד).  הלהקה עצמה, מצידה, מאחלת לנו שנה טובה לקראת ההופעה.

ו"נרנג'ה", מצידם, מביאים לכאן גם את אדם גרין, מאושיות האנטי-פולק של ניו יורק, לשעבר חצי מה-Moldy Peaches והאיש שאחראי לשיר שמסיים את "ג'ונו".  זה הולך לקרות ב-12 באוקטובר ב"בארבי" בתל אביב.

ובינתיים, בזמן שהמוזיקה המעניינת יותר התנגנה מצד שמאל של הכביש בצפון תל אביב, מצד ימין של הכביש מדונה עשתה היסטוריה:  חברת האמרגנות, או שיווק ההופעות, או איך שלא קוראים לזה, Live Nation, הסתכלה על החלק שמעניין אותה בשתי ההופעות של מדונה – כמות הכרטיסים שנמכרו והמהירות שבה הם נמכרו – וראתה כי טוב.  ועכשיו, הם חושבים, הם ישווקו הופעות של אמנים שעובדים ישירות איתם, כמו, נגיד, U2, או Coldplay, או Radiohead, ישירות ולא דרך מתווכים כאלה ואחרים.  מצד שני, כמו בהרבה מהמקרים של הודעות כאלה שמתפרסמות בעיתונות, יכול להיות שכל זה לא נכון.

2.  Outside

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי במסע ההאזנה המודרכת שלי, שמתקרב לסיומו.  השמועות אומרות, אגב, שיכול להיות שהמשאלה שלי תתגשם – אלבום חדש של דיוויד בואי יגיע בדיוק בזמן בשביל לסיים את ההאזנה המודרכת.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ומעניינות פחות על האלבום הזה, השני האהוב עליי של בואי:

1   חדי העין מביניכם יזהו את הספרה 1 ליד שם האלבום על העטיפה.  במהלך השנים נשמטה הספרה הזאת מהדיסקוגרפיות השונות מפני שהיא לא אומרת הרבה בעיני ההסטוריה.  אבל כשהאלבום הזה יצא, הוא היה מתוכנן להיות החלק הראשון בסדרה של חמישה אלבומים שהיתה אמורה לפרוס את סיפורו של נת'ן אדלר, בלש פרטי שחולק את היעלמותה והירצחה של ילדה בשם גרייס, ומוצא את עצמו מעורב בעולם של אמנות מיצגית פסיכית.   בואי הודיע, כשהוציא את האלבום הראשון בסדרה, שהוא מתכנן להוציא אלבום נוסף בסדרה הזאת כל שנה, כך שהאלבום האחרון ייצא ב-1999, השנה שבה מתרחש הסיפור.

2    אחרי שהאלבום הזה הוקלט ויצא, בואי התחיל לעבוד כבר על החלק הבא בסדרה.  חלק מהשירים כבר נכתבו, בריאן אינו זומן שוב לאולפן כדי לעזור ברעיונות הפקתיים, אפילו שם לאלבום כבר היה – "Contamination" (עם הספרה 2 לפניו, כמובן), אבל אז דיוויד בואי, איש עם מעט זמן והרבה רעיונות, שמע מוזיקת Drum'n'Base לראשונה, התאהב, וזנח לגמרי את התכנית שלו כדי להקליט את "Earthling".  ארבע עשרה שנים אחר כך, לא עושה רושם שבואי מתכוון לחזור אי פעם לספר את הסיפור הזה.

3    האלבום נולד, מבחינה מוזיקלית, בסשן מוזיקלי של ארבע שעות שהשתתפו בו בואי, בריאן אינו וחבורה של מוזיקאים שעבדו על האלבום שכללה את ריבס גברלס, שותפו ל-Tin Machine, ואת מייק גרסון, איש הפסנתר והקלידים שלו משכבר הימים.  אינו ניהל את הסשן בעזרת שיטה שהמציא שנקראת "Oblique Strategies" – ערימת קלפים, כל אחד מכיל מילה או משפט שמעוררים איזשהו רגש או משהו שהנגנים יכולים להתחבר אליו – שהיה אמור לגרום להם לנגן בצורה מסוימת.  כדי לעשות את העניינים ליותר מעניינים, הנגנים בחרו את הקלפים באקראי.

4   הסינגל הראשון מתוך האלבום היה "The Heart's Filthy Lesson", והוא יצא מעט לפני שהאלבום עצמו יצא.  מבקרי המוזיקה לא זכו לשמוע את האלבום כולו לפני כן, ובהתייחסות לשיר עצמו, שלא כחלק מאלבום קונספט, השיר זכה לביקורות אכזריות.  אחר כך, כשהאלבום יצא והמבקרים הבינו מה בואי רוצה מהם, הם חזרו בהם מחלק מהדברים שהם אמרו.  לפחות בלב.

5   האווירה המוזיקלית של האלבום, והקליפים שהותאמו אליה ותירגמו אותה לחוויה וויזואלית, התאימו במיוחד לסרטים של התקופה שהפגינו גם הם רעיונות אפלים ומימוש וויזואלי דומה – בשניים מהסרטים האלה, "שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר ו-"Lost Highway" של דיוויד לינץ', נעשה שימוש בשירים מהאלבום.  גם ב"בסקיאט", שיצא שנה מאוחר יותר (ושדיוויד בואי שיחק בו את אנדי וורהול), מופיע השיר "A Small Plot of Land", אם כי בגרסה אחרת מהאלבום.

6   את "Hallo Spaceboy", שיר ההמשך השלישי שלו לסיפורו של מייג'ור טום, הוא בחר להוציא כסינגל בגרסה שהיא שונה לחלוטין מגרסת האלבום.  בעוד שגרסת האלבום היא השיר הכי כבד וטורדני שיש באלבום, גרסת הסינגל היא שיר פופ אוורירי שה-Pet Shop Boys, שותפיו של בואי לגרסת הסינגל, תרמו הרבה להיווצרותה.  בשתי ההזדמנויות האחרות של שיתוף פעולה עם אמנים אחרים לביצוע השיר הזה, בואי נשאר נאמן לגרסה הכבדה – בפעם הראשונה במסע ההופעות שהקדים את האלבום, אותו חלק עם Nine Inch Nails, שבו זה היה אחד השירים שיצרו את המעבר בין ההופעה של Nine Inch Nails, שפתחה את הערב, להופעה שלו;  בפעם השניה במסיבת יום ההולדת שלו במדיסון סקוויר גארדן, שם ניגן את השיר ביחד עם Foo Fighters, שתפסו תפקידים מעניינים בשיר – בנוסף למתופף של בואי ולמתופף של ה-Foo Fighters, דייב גרוהל חזר לתפקידו המוזיקלי המקורי, ונגן הבאס של Foo Fighters הצטרף לגייל אן דורסי כדי להפוך את השיר הזה אפילו ליותר כבד.

7   עטיפת האלבום צוירה על ידי דיוויד בואי עצמו.

8   באותה תקופה, ובעקבות החייאת השיר על ידי נירוונה, דיוויד בואי הקליט גרסה חדשה משלו ל-"The Man Who Sold the World".  הגרסה, שנוגנה בהופעות לפני הוצאת האלבום, וצורפה לסינגל "The Heart's Filthy Lesson",  הפגינה את הדרך הטובה ביותר לקחת שיר ישן של בואי ולתת לריבס גברלס ומייק גארסון להראות לו מה הם יכולים לעשות.

9   דיוויד בואי אמר בראיון שהמוזיקה שבאלבום הושפעה מ-Young Gods.

10  Outside מציג שיתוף פעולה נוסף בין דיוויד בואי ל-Queen, הפעם באמצעות סמפול של גרסה חיה של "Hammer to Fall" בביצוע הלהקה של בריאן מיי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אם הספקתם להירגע מ"האביר האפל", הנה הבא בתור של כריסטופר נולאן.

Buddha of Suburbia

1. לפני הכל

המחשב שלי החליט שהוא מעדיף לא לעבוד שלשום, והגוספל החליט שהוא מעדיף לא לעבוד אתמול, ולכן הגוספל נמצא כאן היום.  המחשבה של לתת לו לנוח במהלך הסופשבוע, אף על פי שהיא היתה מאד בעייתית, התבררה כפתרון הנכון [או בדיעבד, אולי לא].

2.  Buddha of Suburbia

Buddha of Suburbiaהגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם, אחד שנסתר בין שני אלבומים "רשמיים" שלו בתחילת שנות ה-90 – "Buddha of Suburbia".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, עליו:

1   האלבום מוגדר כפסקול של מיני סדרה של הבי.בי.סי. באותו השם, שמבוססת על ספר באותו השם של חניף קוריישי.  המוזיקה למיני סדרה, שבואי באמת הלחין, כמעט ואינה מופיעה באלבום הזה.  המיני סדרה עמוסה במוזיקה, שלא יצאה כאלבום מעולם – ומאלבום הפסקול עצמו מופיעים רק שני שירים, שיר הנושא ו-"Ian Fish, UK Heir".

2  כוכב הסדרה, שמספרת על בחור הודי-בריטי שמנסה  להתמודד עם התרבות הבריטית המוזרה שבפרברים, להימלט משם ולמצוא את מזלו וגורלו במקומות אחרים, הוא נווין אנדרוז, שמוכר לכם יותר בתור סעיד ג'רה מ-Lost.

3   דיוויד בואי אמר בהזדמנויות כאלה ואחרות שזה האלבום שלו האהוב עליו.  העיתוי שבו יצא האלבום, בתוך שנתיים שבהן בואי היה מסוכסך עם חברת התקליטים שלו (עם החברה הגדולה שעזב כדי להקליט את "Black Tie, White Noise" – החברה הקטנה שבה הקליט את האלבום פשטה את הרגל זמן קצר אחר כך).  חברת התקליטים שבה חתם לאחר מכן היתה מוכנה להוציא את האלבום שוב רק שנתיים אחרי שהוקלט ויצא לראשונה, ואז בואי רצה כבר לקדם את האלבום הבא שלו, "Outside".   השיר האהוב עליו מהאלבום – "South Horizon".

4   לאורך האלבום, שירים שונים מציגים גוונים שונים של נוסטלגיה – בין השאר, אפשר למצוא בשיר הנושא קטע גיטרה מ-"Space Oddity" ושורה מתוך "All the Madmen", ו-"Strangers When We Meet" נפתח בקטע באס שלקוח משיר ישן מאד שלו, "Join the Gang", שגם בו הוא בעצם מועתק מ-"Gimme Some Lovin" של Spencer Davis Group.

5    במהלך שישה ימים באולפני "Mountain" בשווייץ דיוויד בואי כתב והקליט את כל השירים, אבל המיקסים לקחו עוד חמישה עשר ימים, בגלל תאונות ובישי מזל מצערים אחרים.

6   לני קרביץ מנגן בגיטרה בשיר הנושא.  בגרסה נוספת של שיר הנושא, שמצורפת לאלבום, יש לו גם סולו משלו.  גם מייק גרסון מצטרף.

7  שמו של השיר "Ian Fish, UK Heir" הוא אנגרמה של שם מחבר הספר, חניף קוריישי.

8  בחוברת האלבום המקורית, שמצורפת רק לגרסה האנגלית של האלבום, בואי מפרט רשימה של אמנים שהשפיעו עליו כשהקליט את הפסקול:  פינק פלויד, אינו, הארי פארץ', Roxy Music, Neu, פיליפ גלאס במועדונים בניו יורק, ה-O'Jays, בין השאר.

9   ההשפעה של בריאן אינו על האלבום, בעיקר על תהליך ההקלטה וההתנסויות השונות של בואי והנגנים שהשתתפו איתו באלבום – ארדל קיזליצאי ומייק גרסון בין השאר – עודדו אותו לפנות לאינו ולהציע עבודה משותפת על האלבום הבא שלו, "Outside".

10   עוד אלמנט של חזרה לאלבומים המוקדמים של דיוויד בואי – גם לאלבום הזה יש כמה עטיפות.  בעוד שהעטיפה הבריטית המקורית מציגה תמונה מהמיני סדרה – את כארים בפוזה ישועית ומסביבו המקהלה היוונית שלו – העטיפה האמריקנית מציגה תמונה בשחור לבן של דיוויד בואי עצמו על ספסל מוזיאון, והגרסה המחודשת שיצאה לפני שנתיים מכילה בדיוק את אותה תמונה, בצבע.

זה הכל להשבוע (שנגמר כבר).  עד השבוע הבא – יש ספרים שפשוט מחכים שיעשו מהם סרטים.  עובדה.

Black Tie, White Noise

1. לפני הכל

הקיץ מגיע, ואיתו מגיע מבול של הופעות מחו"ל בכמות שעושה רושם שלא ראינו הרבה זמן – סוזן ווגה, ב-19 ביולי בהיכל התרבות;  Faith No More, כנראה, ב-1 בספטמבר בגני התערוכה;  M83, ב-1 ביולי ב"בארבי";  והשמועות מדברות גם על חזרה של Pet Shop Boys ושל Guns and Roses (שזה בעצם אקסל רוז עם עוד נגנים).

2.  Black Tie, White Noise

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי, אלבום הסולו הראשון שלו בשנות ה-90, "Black Tie, White Noise".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1Black Tie, White Noise   האלבום כולו הוקלט, לפחות ברוחו, כמתנת חתונה לאשתו הטריה, אימן עבדולמג'יד.  הוא אפילו רצה לקרוא לאלבום "אלבום החתונה" אבל האלבום שהוציאו דוראן דוראן חודשיים לפניו, שזכה לכינוי "אלבום החתונה" אף על פי שלא באמת קראו לו ככה, שיכנע אותו שאולי זה לא רעיון טוב.  במקום, הוא הסתפק בקטע חתונה אינסטרומנטלי בשביל לפתוח את האלבום, ואותו הקטע עם מילים בשביל לסגור אותו.

2   לסטר בואי, חצוצרן ג'אז ידוע שהיה חלק מ-Art Ensemble of Chicago, משתתף בחלק מהשירים באלבום, כולל קטע אינסטרומנטלי שנקרא "Looking for Lester", וגם מחצרץ את הסולו המקוטע והמוזר של הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Jump, They Say".  בניגוד לאיש ששמו כתוב על האלבום, לסטר בואי נולד עם השם הזה (או במילים אחרות, הוא לא קרוב משפחה).

3   כדי להרחיב את המסורת שלו באלבום הזה, בואי מבצע לא גרסת כיסוי אחת אלא ארבע – של Cream, של מוריסי, של האחים ווקר ושל נסיכה מסומטרה בשם טהרה.

4   אימן,  אשתו הטריה של בואי, נסעה לפריז כדי לפגוש את טהרה וחזרה עם השיר "Dont Let Me Down and Down".  היא שכנעה את בעלה להקליט את השיר, והוא גם הקליט את השיר לאלבום וגם הקליט אותו שוב, באינדונזית, לגרסה האינדונזית של האלבום (שזה גם סוג של מסורת – אחרי הגרסה האינדונזית ל-"Amlapura" מהאלבום השני של Tin Machine).

5   הסינגל הראשון מהאלבום, "Jump, They Say", נכתב על אחיו למחצה של בואי, טרי ג'ונס, שהתאבד כמה שנים לפני כן.  טרי זכה לכמה וכמה שירים של בואי גם בתקופה שהיה חי – "The Bewlay Brothers", למשל (אף על פי שבואי עצמו טוען שהשיר הוא לא על כלום ושהוא נכתב במיוחד בשביל הקהל האמריקני, שאוהב למצוא דברים נסתרים שלא באמת קיימים בתוך דברים אחרים).

6   חברת התקליטים שבואי הקליט בה את האלבום, Savage Records, פשטה את הרגל זמן קצר אחרי הוצאת האלבום.

7   מיק רונסון חזר לנגן עם דיוויד בואי בשיר אחד באלבום הזה – והייתי רוצה לומר שזו היתה הפעם האחרונה שהוא הקליט לפני שנפטר, פחות מחודש אחר כך, אבל זה לא יהיה נכון.  הפעם האחרונה שהוא הקליט היתה בשביל שיר של ה-Wildhearts.   הוא מנגן באחת מגרסאות הכיסוי באלבום, "I Feel Free", ואחת מגרסאות הכיסוי האחרות, "I Know It's Gonna Happen Someday", לקוחה מאלבום שהופק על ידיו.

8   דיוויד בואי איחד כוחות עם עוד חבר העכבישים מהמאדים – מייק גרסון מנגן פסנתר ב-"Looking for Lester".

9    את "Pallas Athena" הוא הוציא בתור סינגל רק ארבע שנים אחרי שהאלבום יצא, בתור Tao Jones Index – משחק מילים על השם האמיתי שלו, ועל המניות שהנפיק לתמלוגים מהשירים שלו באותה תקופה.  גרסת השיר שמופיעה בסינגל היא לא הגרסה מהאלבום אלא גרסת דראם'נ'בייס מסיבוב ההופעות של "Earthling".

10   דיווד בואי לא יצא לסיבוב הופעות בעקבות האלבום הזה.

Tin Machine II

1. לפני הכל

השבוע יוצאות לחנויות גרסאות מורחבות (או Deluxe Editions, כמו ש-EMI מעדיפים לקרוא להם), של שלושת האלבומים הראשונים של רדיוהד.  הגרסאות המורחבות ה"רגילות" יכילו את כל הבי-סיידים של האלבומים, הגרסאות המורחבות ה"מיוחדות" יכילו גם דיווידי שיכיל את כל הקליפים של האלבום והקלטות מהופעות. בארץ האלבומים יהיו בתחילת אפריל.  עוד להקה שחברת התקליטים שלה צריכה את הכסף שלכם, כנראה, היא ה-Beastie Boys, שמוציאים את "Check Your Head" המצוין שלהם במגוון של גרסאות מיוחדות ב-30 בחודש.

2.   Tin Machine II

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – האלבום השני של הלהקה השניה בהסטוריה המוזיקלית שלו, Tin Machine II.  הנה עשרה דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות עליו:

1Tin Machine II   גם באלבום הזה בואי ממשיך במגמת חוסר ההתבלטות שלו – על העטיפה אפשר למצוא, במקום ארבעת חברי הלהקה, ארבעה פסלי נערים יווניים זהים לחלוטין (התמונות עוררו שערורייה קטנה כשהאלבום יצא מאחר ואצל היוונים עירום מלא, בפסלים או בכלל, היה מקובל יותר משהוא מקובל היום.  כדי להשכיח את השערורייה, האלבום יצא מחדש בארה"ב כשהחלקים הפוגעים בפסלים היווניים טושטשו בעריכה דיגיטלית).  על העטיפה האחורית מצולמים ארבעת חברי הלהקה כשגבם אל המצלמה (שזה דבר טוב, למען האמת, מפני שבפניו אל המצלמה, כשהוא לבוש במעיל עור ועוטה עליו שפם מוזר, דיוויד בואי היה נראה כמו פועל בניין בריטי).  ומתופף הלהקה, האנט סיילס, זכה לשיר שניים מהשירים שכתב בשביל האלבום.

2   ומצד שני, בואי חזר באלבום הזה למסורת שהזניח מאז אלבומי שנות ה-80 המוקדמים שלו – להשתמש בסקסופון שלו בחלק מהשירים.  את המסורת השניה, להקליט גרסת כיסוי, הוא ממשיך בכל אלבום.  הפעם, זה "If There is Something" של Roxy Music.

3   EMI, חברת התקליטים שהוציאה את האלבום הראשון של הלהקה, לא היתה מוכנה להוציא עוד אלבום של הלהקה.  דיוויד בואי החליט להסתכל אחורה בזעם ולעזוב את החברה, כשהוא טוען שהם מתעקשים שהוא יוציא אלבום מסחרי כמו "Let's Dance".  כל הדיסקוגרפיה שלו שיצאה ב-EMI במהלך השנים נשארה מאחור, והחברה עשתה מה שהחברה בדרך כלל עושה כשאמנים מחליטים לעזוב אותה – חלבה את פרת הכסף הזו כמה שיכלה.  לכן, בזמן שדיוויד בואי הוציא אלבומים, מוצלחים יותר ופחות, בחברות אחרות, EMI הוציאה אוספים שלו – שישה אוספים שונים במהלך השנים ביחד עם עוד אלבומים שהכילו חומרים יותר מעניינים, כמו ההקלטות שלו מה-BBC, או אוסף הקטעים האינסטרומנטליים שלו, All Saints.
4   אמלפורה, שהוא שם אחד מהשירים באלבום, היא גם עיירה בבאלי, ובהוצאות למדינות האסייתיות (בין השאר, יפן ואינדונזיה עצמה) של האלבום ושל חלק מהסינגלים, Tin Machine מבצעים גרסה של השיר הזה באינדונזית.

5   אף על פי שהאלבום הכיל את שני הלהיטים הכי גדולים של הלהקה – "Baby Universal" ו-"One Shot" – אף אחד מהם לא הצליח להגיע מעבר למקום ה-33 במצעד הבריטי.  בארצות הברית, מצד שני, "One Shot" זכה להגיע למקום השלישי במצעד.

6   אף על פי שרק עשרים השירים הראשונים במצעד הבריטי הוצגו בדרך כלל ב-Top of the Pops, תכנית המצעד הבריטית ששודרה עד 2006, "Baby Universal" בוצע שם כחלק ממסע הפרסום לסינגל.  Tin Machine הצטרפו באותו ערב לרשימת הלהקות שלעגו בשידור חי למנהג להקליט מראש את השיר ולהעמיד פנים שהנגינה היא חיה – ריבס גברלס, למשל, החליט לפרוט על הגיטרה שלו עם לחמניה

7    התגובות לאלבום היו פושרות, במקרה הטוב.  על אף שחלק מהשירים הוגדרו על ידי מבקרים כשירים הכי טובים של בואי בתקופה הזאת, גם האלבום הזה וגם אלבום ההופעה החיה שיצא אחריו, והכיל בעיקר שירים מהאלבום הזה, לא נמכרו בהצלחה מסחררת, והמשך התכניות ללהקה – שכללו אלבום שלישי ועוד אלבום הופעה עם השם השנון "Use Your Wallet" (משחק מילים על "Use Your Illusion", האלבום החצוי שיצא באותה השנה שבה האלבום הזה היה אמור לצאת) – נזנחו, בעוד שדיוויד בואי חזר לקריירת הסולו שלו עם שיר שהקליט בשביל אחד הסרטים הראשונים של בראד פיט, הסרט החצי-מצויר של רלף בקשי, "Cool World".

8   האלבום זכה גם להיכנס לרשימה המפוקפקת של ביקורות אלבומים עם מספר מאד מצומצמם של מילים (כמו למשל הביקורת על האלבום של Quiet Riot, שנתנה את ההשראה לביקורת הבדיונית על האלבום הבדיוני "Shark Sandwich" של ספיינל טאפ): "ארבעה ***** על העטיפה, ארבעה ***** בפנים".

9    יו פדג'הם, שהפיק את "Tonight" של בואי, הצטרף לטים פאלמר, שהפיק את האלבום הראשון של Tin Machine, כדי להפיק את האלבום הזה.  התוצאה היתה התוצאה המקובלת באלבומים שאחד משני האנשים האלה עסקו בהם בשנות ה-80 – תוצאה הרבה יותר מהוקצעת ומוכנה לרדיו מהתוצר המקורי. מצד שני, התוצר המקורי, שאפשר לשמוע באלבום הראשון של הלהקה, נשמע הרבה יותר מחוספס ומעניין.

10   האלבום נסגר בקטע אינסטרומנטלי קצר, ששמו לא מופיע ברשימת השירים, אבל זוהה על ידי הלהקה בשם "Hammerhead". לשיר יש גרסא עם מילים שמופיעה כבי-סייד של "Baby Universal", והוא אחד משלושה קטעים אינסטרומנטליים שהוקלטו בשביל האלבום, אבל נשארו בחוץ כשהאלבום יצא.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שעשו כבר סרט מ"חתול תעלול", למה לא זה, בעצם?