תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'הופעות'

Queen עם אדם למברט, פארק הירקון, 12.9.2016

Queen + Adam Lambertאחרי ארבעים שנה במדבר ועוד שישים ושמונה שנים פה, הקהל הישראלי התרגל להופעות בסדרי גודל של פארק הירקון.  הוא מצפה – מה זה מצפה, דורש – שיבדרו אותו, ומוכן לשלם מחירים לגיטימיים תמורת זה, והכסף כולל, מבחינתו, גם את הזכות להתלונן אחר כך על ההופעה. לא הפעם. Queen תמיד היתה, והיא עדיין, אף על פי שההרכב המקורי קוצץ לחצי, בליגה אחרת מכל מי שרגלו דרכה על הבמה במתחם הזה, והאווירה בקרב האנשים שהתחילו להתגודד מסביב למחסומים שבכניסה למתחם לפני פתיחת השערים היתה אווירת חג.  לא הייתי בשתי ההופעות האחרונות בפארק הירקון, אבל אני יכול לנחש, והניחוש שלי קרוב לוודאי יהיה נכון, שהקהל להופעה האחרונה של להקת רוק בסדר גודל דומה לזה, בון ג'ובי, לא הגיע בהרגשה כזו.  בטח לא הקהל שהגיע להופעה של סיה.

ברקע אפשר לשמוע את הצלילים העמומים של הבלאנס של שתי הופעות החימום שפותחות את הערב – ארקדי דוכין (מן הראוי שהופעה שבה יש חצי מ-Queen תחומם על ידי שלוש חמישיות מ"החברים של נטאשה" – הלהקה של דוכין מכילה גם את מיקי הררי ואת ז'אן פול זימבריס – והם אכן מבצעים שני שירים מאלבום הקונספט ששמו ואחת מהדמויות הראשיות בו קיבלו את שמם בהשראה מהלהקה שלמענה הגיעו כולם) ואיזו זמרת אחרת שאני לא מכיר – האינטרנט מספר לי שזו לינה מח'ול, שזכתה באיזו עונה של "The Voice" וזה אחד הפרסים שלה.  חתיכת פרס, לחמם את Queen.

אחרי שתי הופעות החימום האלה, שמתחילות בדיוק בזמן, אנחנו נאלצים לחכות עוד איזשהו פרק זמן לא הגיוני למלכה עצמה.  בחלק מהזמן יש איזושהי תכונה על הבמה – פועלי במה מביאים רכיבים גדולים ומכוסים כדי להחליף את מערכת התופים ששימשה את שתי הלהקות המחממות ומארגנים דברים אחרים על הבמה.  בחלק אחר מהזמן ווילון ענקי עם הסמל של Queen מכסה את הבמה ומואר באורות סגולים.  הקהל מריע כשהסוף של המוזיקה שחותמת את האלבום האחרון של הלהקה, החזרה האינסטרומנטלית על "It's a Beautiful Day", עולה ברמקולים, אבל אז המעריצים הוותיקים וחדי האוזן יותר שבינינו נזכרים שזה קטע של משהו כמו שתים עשרה דקות, ועושה רושם שנצטרך לשמוע את כולו.

בסופו של דבר ההופעה מתחילה.  זה כרוך בסרטון נוגה בשחור לבן שמציג את ציוד ההופעות של הלהקה ואת שלושת חברי הלהקה העיקריים צועדים במורד מסדרון שהוא לא באמת אחורי הקלעים של ההופעה הזו, ואז הווילון מצליח לעשות את הפעולה המורכבת של גם להיות מורם וגם ליפול, בבת אחת, אגב פיצוץ, והלהקה פוצחת בשיר הראשון להערב.  הם מתחילים בשני שירים לא צפויים להופעה מהסוג הזה – "Seven Seas of Rhye" ואז "Keep Yourself Alive", מהאלבום השני והראשון של הלהקה בהתאמה, אבל כשאדם למברט תופס את מקומו על הבמה עם מסכת רובוט מוזרה ומתחיל לשיר, אני מבין את הבחירה בשני השירים הספציפיים האלה.  הקול של אדם למברט מתאים הרבה יותר לגוון הקול של פרדי מרקורי בשנים הראשונות של הלהקה, וכדי שהקהל יוכל לעשות את המעבר הרגשי הזה בקלות, אלה השירים שפותחים את ההופעה כדי ששאר הביצועים יעברו, באוזנינו, בצורה חלקה הרבה יותר.

הפיל שעל הבמה מפונה בשלב מוקדם ככל האפשר.  חלק מהסיבה שהקהל פה, וחלק מהסיבה שהלהקה פה, היא געגועים לפרדי מרקורי, הסולן המקורי והבלתי ניתן להחלפה של הלהקה.  אדם למברט מודה מזה בהזדמנות הראשונה: "תמיד יהיה רק פרדי מרקורי אחד," הוא אומר כחלק מנאום קצר שהוא מעביר שבו הוא מודה לחברי הלהקה המקוריים שבחרו בו להיכנס לנעליים הענקיות של מרקורי.  אנחנו חוזרים למרקורי עוד כמה פעמים לאורך ההופעה – הוא חוזר כדי לעזור, על גבי המסך העגול הגדול שבאחורי הבמה, לסיים את "Love of my Life", שבריאן מיי מקדיש למרקורי – הדמעות שבעיניים של בריאן מיי כשהוא יורד מהשרפרף שהציבו במרכז הבמה כדי שינגן את השיר הזה מוכיחות שהוא היה צריך את העזרה הזו במשפטים האחרונים, וכדי לעזור בחלקים הקשים של "Bohemian Rhapsody" בשלבים מתקדמים יותר של הערב.  כשבריאן מיי מתפנה לסולו גיטרה ארוך, שכולל בתוכו חלקים מ-"A Winter's Tale" ומ-"Now I'm Here" ורפרנסים ל-"Brighton Rock" ול(אלוהים ישמור) "הבה נגילה", המסך שמאחוריו, שמציג שדה כוכבים רוב הזמן, מתמלא בתמונה ענקית של כוכב חמה – מרקורי בשבילכם.

שאר ההופעה מתחלקת בין הלהיטים הצפויים – כמו "Fat Bottomed Girls" שהוא השיר הראשון שמסה קריטית של הקהל מצליחה לזהות, או "I Want to Break Free" שמפציע לקראת סוף ההופעה, או שני הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, שנשמרים להדרן – "We Will Rock You" ו-"We Are the Champions", לבין שירים פחות מוכרים לקהל הרחב כמו "Dragon Attack", שזו הפעם הראשונה שהוא מבוצע בסיבוב ההופעות הזה, או "Stone Cold Crazy" שהלהקה שלפה מהאלבום השלישי שלה וניערה ממנו את האבק.  בנוסף לשירים, הלהקה הגיעה מצוידת בהרבה מאד הפתעות וויזואליות שעושה רושם שהן לא נחוצות בשביל קהל שבא לראות את שתי אגדות הרוק האלה ואת הילד מנסה לדשדש בנעליים של מרקורי מבלי ליפול, אבל הן אפקטיביות בכל מקרה:  למשל, הגו-פרו שמוצמדת לקצה הרד ספיישל של בריאן מיי, שנותנת לנו קלוז אפ יוצא דופן על הנגינה שלו, ואחר כך מיי הופך אותה כדי שתצלם ותקרין את מה שמתרחש מעבר לגיטרה שלו תוך כדי שהוא מתרוצץ לאורך ולרוחב הבמה כאילו שהוא לא הולך לחגוג יום הולדת שבעים בשנה הבאה.  למשל, אבוקת אור אדומה שנשלחת אל השמיים וצונחת לאט אל האדמה אחרי שמיי מסיים לשיר את "Love of my Life".  למשל, הקונפטי הכי מוזהב והכי אפקטיבי שיצא לי לראות בהופעה ברגעים האחרונים של ההדרן.

ההופעה הזו מלאה במחוות לאלו שליוו את הלהקה ולא כאן כדי לחלוק איתה את האהבה המחודשת.  מעבר לפרדי מרקורי, רוג'ר טיילור מקדיש שיר לחבר שנפטר השנה ותמונתו של דיוויד בואי מתנוססת על המסך הגדול שמעליו כשהם פותחים את "Under Pressure", שבו טיילור שר את החלקים של דיוויד בואי ואדם למברט מסתפק באלו של פרדי מרקורי.  גם מקומו של ג'ון דיקון, חבר הלהקה הרביעי שהעדיף לפרוש מחיי ההופעות אחרי שמרקורי נפטר, לא נפקד, כשבריאן מיי מקדיש חלק ניכר מהסולו הארוך שלו כדי לשחק עם האפקט שדיקון, בעל התואר בהנדסת האלקטרוניקה שבלהקה, המציא בשבילו, ומיד אחר כך שאר הלהקה מצטרפת אליו כדי לנגן את "Another One Bites the Dust", שדיקון כתב, ואת הבי-סייד שלו, "Dragon Attack", שיש בו תפקיד מאד משמעותי לבאס.  הבסיסט, ניל פיירקלו, נראה מרוצה למדי כשהוא מנגן את עמודי השדרה של שני השירים האלה על הבאס בקדמת הבמה.

שני הנגנים שמשלימים את הלהקה הערב גם הם לא סתם נגנים עלומי שם – ספייק אדני, הקלידן, הוא הקלידן של Queen מאז סיבוב ההופעות של "The Works", וכשחברי הלהקה הנותרים יצאו לסיבובי הופעות עם פול רודג'רס, בהתחלה, ועכשיו עם אדם למברט, הוא גם זה שמנגן את תפקידי הפסנתר של מרקורי, ולרגעים שבהם רוג'ר טיילור מתעייף מהנגינה המאד מרשימה שלו הובא מתופף נוסף, רוג'ר טיילור מתחילת שנות ה-70. או שלא – זה הבן שלו, רופוס טייגר טיילור, שנופל מאד קרוב לעץ ומפגין את הכישורים הלא מבוטלים שלו בתיפוף בקרב תופים נגד אבא מאד מרוצה.

טיילור האב, שכמו כל שאר חברי הלהקה המקורית חולק את תפקיד השירה לפחות בשיר אחד בקריירה של Queen (במקרה שלו זה כמעט שיר אחד בכל אלבום), עובר לקדמת הבמה במהלך הערב כדי לשיר את "These are the Days of Our Lives" שכתב לאלבום האחרון שהלהקה הוציאה בימי חייו של פרדי מרקורי, ותמונות נוסטלגיות של הלהקה מלוות את השיר המינימלי והיפה הזה.  רגעים שקטים ומהורהרים יהיו רק מעט בהופעה הזו, שרובה בועטת וצועקת – וחלקם הגדול מרוכז בבת אחת כשלמברט מתחיל לבצע את "Who Wants to Live Forever" תוך כדי שכדור מראות ענקי יורד מהחלק העליון של הבמה ומאיר את הקהל במאות קרני אור קטנות, ואחר כך, כשהשיר נקטע בדיוק לפני הקטע האינסטרומנטלי הקרוב לשלמות שסוגר אותו באלבום, את "The Show Must Go On".  ההופעה, כמובן, ממשיכה – יש בה כמעט עשרים וחמישה שירים ואף על פי שזה יהיה בלתי אפשר לכסות אפילו את הלהיטים הגדולים של Queen בהופעה אחת, הם עושים עבודה מוצלחת בלבחור לפחות שיר אחד שכל אחד בקהל היה רוצה במיוחד לשמוע.

כשהלהקה יורדת מהבמה ורק הסמל של Queen, השילוב הזה של הפניקס והמזלות של חברי הלהקה, הוא הדבר היחיד שנותר על המסך העגול שבמרכז הבמה ושני המסכים הענקיים שבצידיה, "Heroes" של דיוויד בואי ממלא את חלל האוויר וכשהוא מסתיים, מתחלף בשקט.  את השקט הזה ממלאים שני רעשים – אחד הוא רעש של דשדוש רגליים של הצופים שמחפשים את היציאה הקרובה. על השני קשה יותר לשים את האצבע, זה מין המהום כזה, נדיר, שלא היה אפשר לשמוע כאן לעתים קרובות בשנים האחרונות.  זה רעש של קהל מרוצה.

 

מוריסי, היכל התרבות, תל אביב, 23.8.16

 

לפני הכל

אתם יכולים לקרוא את כל מה שכתבתי למטה על ההופעה הראשונה מבין השתיים של מוריסי בשבוע האחרון, בהיכל התרבות, אבל אם אתם רוצים ליהנות מההופעה עצמה (באודיו, בלי הקטעים הפחות נעימים בווידאו שעברו עלינו במהלך ההופעה), מישהו כבר טרח להעלות את ההופעה כולה ליוטיוב.

העצמות שלנו הן אלמותיות, הן לעולם לא ייעלמו

Morrissey

צילום: עטר רפפורט-סימון

חצי שעה לתחילת ההופעה הרשמית. שוקי ווייס עומד עצבני לצד הבמה ומביט בקהל.  כמעט שבועיים קודם לכן הוא התעורר לבוקר של מציאות אחרת מבחינת הופעות חיות בישראל, מציאות של לעג בינלאומי לדרך שבה ישראלים מגיבים להופעה שהם לא יודעים איך לקבל.  הוא עשה את שיעורי הבית שלו – הוא יודע בדיוק איך ההופעה הולכת להיראות ומה היא הולכת להכיל, והוא מקווה שגם הקהל שממלא לאט את האולם עשה את שיעורי הבית שלו.  אין סיבה באמת שלא לחשוב שהכל יהיה בסדר מהבחינה הזו – הרבה מהאנשים שממלאים את השורות הראשונות עושים רושם של מעריצים אדוקים שהולכים למלמל ביחד עם מוריסי את המילים לכל השירים, חלקם יהיו נוכחים גם בהופעה הזו וגם בזו שאחריה, למחרת בקיסריה.  הרבה מהאנשים בקהל הצטיידו מראש בחולצות שנושאות את פרצופו של מוריסי ואלו שלא, יכלו לרכוש חולצה מתוך מגוון של כאלה בכניסה לאולם, משום מה כולן מציגות את מוריסי הצעיר, של פעם, זה שהוא מנסה ככל האפשר להתכחש לו לאורך ההופעה הזו.

מוריסי, או מי שזה לא יהיה שמביים לו את המופע, החליט לבדוק את הנאמנות של הקהל כבר מנקודת ההתחלה. מסך גדול בקדמת הבמה הקרין ווידאוקליפים וקטעי ווידאו מוזרים אחרים במשך חצי שעה.  מצד אחד, היה אפשר לראות שם את הקו המנחה שעיצב את האישיות המוזיקלית של מוריסי – הראמונס, הסקס פיסטולס, וולווט אנדרגראונד, אליס קופר מוקדם, וכמובן ניו יורק דולז.  מצד שני, זה לא היה מוריסי.  בדיחות עצבניות לגבי תביעה ייצוגית החלו להיזרק לאוויר היכל התרבות.  אבל אחרי שלושים הדקות האלה שסוכמו בקטע הווידאו הכי פחות מובן מכל אלה שהוקרנו, המסך הופל לרצפה ונאסף במהירות על ידי הבקליינרים, ואז – ניצבנו בפני במה ריקה, ובפני סולו תופים שנמשך עוד כמעט דקה, מבלי שיש איזשהו מתופף נראה לעין על עמדת התופים – לפני שהמתופף עצמו עלה על הבמה והשתמש בפעם הראשונה מני רבות בגונג שהיה מאחורי התופים, ורק אז מוריסי ושאר להקתו, בתלבושת ותסרוקת כמעט אחידה, תפסו את מקומותיהם על הבמה.  בצד שמאל, בוז בורר, שמסווה את עצמו במראה של דוד חביב ושיכור מהעבר האירי של מוריסי, אבל הוא בעצם לא רק המנהל המוזיקלי של סיבוב ההופעות הזה, אלא גם האדם שאחראי על הלחן של הרבה מהשירים שנשמע הערב.  בצד ימין, גוסטבו מנצור, שהתחיל את הערב על קלידים אבל ניגן במגוון כלים מרשים לאורך הערב – גיטרה ספרדית, ואקורדיון, וחצוצרה, וגם שירת כל החלק של "Speedway" שאחרי הברייק בספרדית, תוך כדי שמוריסי נעלם מקדמת הבמה אל מאחורי הקלידים וההרכב מחליף בין כלי הנגינה בחסות החושך.  מאחור, מת'יו איירה ווקר אייש עמדת תופים שכללה, בנוסף לגונג הענקי שמאחוריו, גם תוף באס נוסף שניצב לצידו – בשניהם נעשה שימוש נרחב לאורך הערב.  ג'סי טוביאס ומנדו לופז ניגנו בגיטרה חשמלית ובגיטרה באס, בהתאם, והקפידו לשמור על הכלים שלהם כמעט לאורך כל הערב. ומוריסי, מבוגר ושפוף, מיהר אל המיקרופון כדי לומר "מה נשמע", בעברית, וכדי להתחיל בעבודה שלו.

ההתחלה של השיר הפותח, "Suedehead", היא די ארוכה, וקרוב לוודאי שלוותה בחששות של הקהל (או אולי רק שלי), ממה שהם הולכים לשמוע. אבל אז הוא מתחיל לשיר, והקול הזה מאפשר לסלוח על הכל.  גם עכשיו, בגיל חמישים ושבע, כשהוא חולה בסרטן ונראה בכאבים, הקול שלו נשמע צלול כמו אז, בתחילת שנות השמונים.  אחרי השיר הפותח הזה ו-"Alma Matters", ההופעה אוספת את עצמה ומתקדמת בכיוון שמוריסי שירטט מלכתחילה – אחרי הצהרה שלו שהוא מקווה שהקהל יכיר את השירים ואת המילים, אבל אם לא, אין שום דבר שהוא יכול לעשות לגבי זה.  רוב השירים שבהופעה היו מיועדים לאנשים שמכירים את החומר של מוריסי על בוריו, או שהכינו את עצמם מראש להופעה. היו שם שירים מכל האלבומים שלו, אבל לא השירים הבולטים שקהל שמידת ההיכרות שלו עם מוריסי היא רדודה מצפה לשמוע – מתוך ששת השירים של מוריסי שהגיעו למקומות גבוהים במצעד הישראלי לאורך השנים, הוא ניגן שלושה, אבל לא בשביל זה הוא הגיע.  ועושה רושם שגם הקהל – לפחות זה שנצמד לבמה וידע את המילים לכל השירים ונהנה ממוריסי שלא רק מושיט ידיים לקהל לאורך ההופעה אלא גם עוצר, אוסף טלפונים מהקהל ומצלם את עצמו בהם – הגיע בדיוק בשביל זה.

בין לבין, מוריסי חלק עם הקהל את משנתו לגבי העולם והחיים עצמם.  בין השאר הוא סיפר לנו שהשורה המפורסמת שחוזרת על עצמה בסוף הלהיט הראשון שלו, "Suedehead", היא לא מה שאנחנו חושבים.  באנגלית של ימי הביניים "a good lay" פירושו שיר יפה. וכאשר מוריסי התחיל בנאום בזכות בעלי החיים ונגד האנשים שאוכלים אותן (בפעם השניה למעשה באותו ערב, אחרי שמוקדם יותר פתח את השיר "The Bullfighter Dies" במילים "השיר הזה מדבר על ספרד הברברית, בשנת 2016.") הקהל הכין את עצמו מראש לזה.  הקהל לא הכין את עצמו מראש למה שבא אחר כך.  תוך כדי שהלהקה מפנה את המקום הנדרש במרחב המוגבר של האולם ל-"Meat is Murder", אחד משני השירים הבודדים של הסמית'ס שמוריסי ביצע במהלך ההופעה (בנוסף לקטע קטן משיר נוסף ואזכור לשיר אחר), המסך מאחור הציג קטעי ווידאו של שחיטה וטיפול במגוון של בעלי חיים – פרות, כבשים, חזירים, תרנגולות, ודגים.  רוב הקהל, שעמד לאורך כל ההופעה, התיישב בתדהמה. רוב הקהל המשיך להביט על הרצפה, מקווה שהשיר הזה ייגמר מהר ויהיה אפשר להמשיך במה שנשאר מההופעה בלי טראומות נוספות.  הדבר העצוב ביותר בקטע הזה היה שמעבר לקטעי הווידאו המזעזעים שמוריסי ניצל את האולם הסגור בשביל להכריח את המעריצים שלו לצפות בהם, זה היה אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי ל-"Meat is Murder", ביצוע שנמשך יותר משמונה דקות שבסיומו מוריסי התכופף לכדי היעלמות בפינת בימת התופים והשאיר ללהקה שלו את המקום לסיים את השיר, בחושך מוחלט שבו נשארו רק שני הסלוגנים של אנונימוס, האחד שהושאל מהסמית'ס והשני חדש יותר, הכלים שאגו ונאנקו ביחד לכדי אנדרלמוסיה של צלילים שהלכו ונעלמו עד שכל מה שנותר הוא הגיטרה החשמלית, מפלסת את דרכה בחושך עד שגם היא נחלשה ונדמה.  רוב הקהל קרוב לוודאי רצה ללכת הביתה מיד אחרי הקטע הזה. אבל גוסטבו מנצור הפריד בין הקטע הזה לבין שאר ההופעה בסולו קלידים ארוך, ומיד אחר כך הגיע "Everyday is Like Sunday" וההופעה חזרה לסורה, כשמוריסי ממשיך לשפוך את חמתו על גורמים שהם מעט רחוקים מאיתנו – משפחת המלוכה הבריטית והמערכת הפוליטית בבריטניה בכלל, ארצות הברית והחיבה שלה להטיל פצצות על מדינות רחוקות ואקזוטיות.

אחרי שהשיר האחרון בסט, "Oboe Concerto", הסתיים וצלילי הקלרינט של בוז בורר נדמו, הלהקה ירדה מהבמה כדי לעלות שוב להדרן.  מוריסי, לבוש בחולצה אחרת, הודה שוב לקהל והלהקה ביצעה את "Irish Blood, English Heart" ומיד כשנדמו הצלילים של השיר הזה מוריסי מיהר לרדת מהבמה והלהקה מיד אחריו.  אנחנו נשארנו עם האריה האחרונה מ"דידו ואניאס" ועם הרבה מאד שאלות, כמו גם הבקליינרים שעמדו לצד הבמה ונראו מבולבלים.  אני לא בטוח מה גרם לבלבול שלהם – העובדה שההדרן הסתיים מוקדם מהצפוי, או שהקהל מסרב ללכת אף על פי שההופעה כבר נגמרה.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זוכרים שהלכתם לראות סרט של טרנס מאליק עם בראד פיט ושון פן כי הטריילר שלו נגע בלב שלכם, ובאמצע היה קטע מוזר עם דינוזאורים? מסתבר שזה היה טריילר.

 

 

The Flying Orchestra, הופעה בבסקולה, תל אביב, 21.7.2016

לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מזמן, אמנם, אבל לגוספל לא יצא להתפרסם כבר זמן – אלן ווגה שהיה אחד משני האנשים שהיוו את Suicide, להקה שהשפיעה על מגוון מפתיע של אמנים אחרים, נפטר בגיל 78 באמצע החודש שעבר.  דווקא בנסיבות יחסית טבעיות.

בעוד שלושה ימים, ולפני כמעט עשרים שנה, אואזיס הוציאו את האלבום השלישי שלהם, "Be Here Now".  במקרה זכיתי להיות בלונדון באותו היום, ולקנות את האלבום ביום שיצא, ולראות בטלוויזיה, כשזה היה אירוע בעל משמעות, את הקליפ הזה בהקרנת בכורה באותו היום (או יום לפני זה – עשרים שנה, לך תזכור), שאואזיס החליטו להוציא גרסה מחודשת שלו לרגל הוצאת האלבום מחדש.

 

דיסקליימער:  הוזמנתי להופעה של ה-Flying Orchestra שאני כותב עליה למטה על ידי משרד יחסי הציבור של יהונתן בר אילן וה-Flying Orchestra. שילמתי מכספי על הכניסה להופעה ואם לא הייתי אוהב את מה ששמעתי, לא הייתי כותב על זה, כמו שעשיתי בכל שני המקרים הקודמים של הופעות שהוזמנתי אליהן. הלאה.

התזמורת מעופפת מעל דרום תל אביב

The Flying Orchestraבמקום שבו מתכנסים על במה אחת חמישה עשר אנשים, בדרך כלל קורים דברים מופלאים, דברים שאי אפשר לראות על במה שיש עליה רק שלושה, ארבעה אנשים.  במקרה הפעם רוב האנשים האלה התיישבו על הבמה בסדר הכמעט מופתי של תזמורת כמעט סימפונית.  המקום עצמו, חלל שנקרא "בסקולה" באיזור דרומי של העיר תל אביב שלא יצא לי להכיר לפני כן, איפשר להם לעלות בצורה מאד עממית, שהגדירה תוך כדי העליה שלהם לבמה את איך שהערב הזה הולך להיראות ולהישמע.  זה לא הולך להיות אולם קונצרטים שבו הקהל ישוב במקומו, דרוך, והתזמורת עולה ממקום אחד מוגדר לפי הסדר, חורקת על קרשי הבמה ומתיישבת כל נגן במקומו המוגדר, אלא איזשהו מקום שבו הקהל והמופיעים מתערבבים קצת אחד בשני.  חלק עלו ממה שהיה אפשר להגדיר בצורה מאד נדיבה כאחורי הקלעים – חדר בקומה השניה של המקום שהיה אפשר לרדת בו במדרגות לאיזור שבצד אחד שלו היתה הכניסה לאולם ובצד השני כניסה לבמה.  חלק עלו מתוך הקהל, מטפסים על הבמה מכל מקום שהיתה להם בו אחיזה ומקום פנוי – כי מקום פנוי אי אפשר למצוא הרבה בבמה קטנה שאמורים להצטופף עליה חמישה עשר אנשים, ומתיישבים כל אחד במקומו המוגדר מראש, ומחכים.

מחכים לבחור בשם יהונתן בר אילן, שהיה לו את התפקיד המוזר שלא יצא לי לראות אף פעם של להיות מנצח וגם גיטריסט.  זאת אומרת, מישהו שבהגדרת התפקיד שלו בספירה המוזיקלית שבה הוא חי, צריך להיות גם עם הגב לקהל וגם עם הגב לתזמורת, לפעמים בו זמנית.  משימה קשה. כשיתחילו הצלילים הראשונים של היצירה הראשונה שהתזמורת המעופפת שלו ניגנה, יתברר שזו המשימה הכי פחות קשה שתפס לעצמו הערב, ובכלל. יש שם כינור וויולה, צ'לו. קרן יער. טרומבון. חצוצרה, כלי הקשה וויבראפון ותופים, וקלידים, וחליל צד, ואת הגיטרה החשמלית של יהונתן בר אילן.  וביחד הם מנגנים את היצירות המופלאות שהוא רקח לתזמורת הזו.  לאט לאט המתח שכרוך במשהו מסודר מהסוג הזה, רק הופעה שלישית של ההרכב הייחודי הזה, הופעות שנבחרות ומשובצות בפינצטה, נמוג והתזמורת מתחילה להשתחרר והנגנים מאפשרים לעצמם, או שבר אילן מאפשר להם בסדרה של סימנים מוסכמים שנסתרים מהקהל, להביע את עצמם.  אחר כך, בין קטע לקטע, הוא מסביר שמדי פעם כל אחד מהנגנים ייצא לאיזשהם מחוזות מוזיקליים שלא הוא ולא שאר התזמורת יודעים לאן הם ייקחו אותם, וככה התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן נעה באיזון בין המחוזות המודפסים, המדודים והמוגדרים מראש של הפרטיטורה, לבין המחוזות האמורפיים והחופשיים יותר של האלתור.  לפעמים בעיות טכניות מזנקות על הנגנים בזמן שהם רוצים לרחף למחוזות אחרים ולקחת איתם את שאר התזמורת.  נגן החצוצרה, בחור אסייתי שאת שמו לא קלטתי, ניגן בהתלהבות כזו שהמיקרופון שלו ניתק ולא היה אפשר לשמוע אותו לפרק זמן.  איש סאונד הגיע וניסה לגשר על הפער הטכני הזה אבל נגן החצוצרה, שהסכים להמתין רק מעט כדי שהעניינים יסודרו, המשיך מיד אחר כך בדיוק באותו הלהט שבו הוא התחיל.

באמצע ההופעה עולה לבמה דן תורן, אחת מהסיבות שחלק מהאנשים בקהל נמצאים פה.  זה החלק הייחודי של ההופעה הזו מתוך שלוש ההופעות של התזמורת עד עתה.  בר אילן עיבד שני שירים של דן תורן לביצוע התזמורת – אחד מהם היה ביצוע מרגש ל"אימפריות נופלות לאט", אחד מהשירים הכי יפים של תורן, שבו תורן מצא את מקומו באוקטבה גבוהה יותר משהוא רגיל לשיר בה, מה שהפך את השירה לפגיעה ומרגשת יותר, ואחר כך "בך לא נוגע", שיר שהוא מתוזמר כבר בעצם, אבל בר אילן והתזמורת המעופפת שלו הצליחו למצוא בו את המקום והייחוד שלהם.  לפני השיר דן תורן מסביר את מקורות השיר, שלא הכרתי – הבן שלו והבת של יהודית רביץ, ששרה את השיר במקום, היו פחות או יותר באותו הגיל המאד רך, והתקופה היתה תקופת תחילת האינתיפאדה השניה ותורן כתב את השיר מתוך התסכול של כל הדברים האלה שמתרחשים מסביב בזמן שהתינוקות שלהם ישנים ולא יודעים כמה רוע מתרחש מסביבם.  אחרי שתורן סיים את תפקידו בערב הזה וירד, הגיע תורן של כמה גרסאות כיסוי.  הראשונה שבהן לא היתה מפתיעה מרגע שהתזמורת פצחה בצלילים הראשונים של "Peaches en Regalia".  השילוב הזה של תזמורת וגיטרה חשמלית כבר לכשלעצמו צועק זאפה, וגם חלק ניכר מהמוזיקה נשמע רווי בהשפעה.  ההרכב המשיך עם עוד קטע, כנראה של זאפה, שבמסגרתו עלה זמר בשם יוחאי דווידוב לבמה וירד מיד כשהשיר הסתיים (בר אילן אמר לאחר מכן שדווידוב ביקש לא להיות מוצג, תופעה מוזרה אבל שמצאה את מקומה בערב הזה).

כמה קטעים אחר כך, התזמורת סיימה את תפקידה ואחרי שהוצגו ירדו מהבמה לקול מחיאות הכפיים שבהחלט הגיעו להם, ובר אילן נשאר לעוד קטע אחד, סולו של גיטרה אקוסטית, שהתחיל מהוסס והתגבש לקטע שהפגין ווירטואוזיות הולכת וגדלה, כמו לאורך כל ההופעה.  בסיומה בר אילן ירד מהבמה לתשואות הקהל – קהל שקרוב לוודאי ישמח לראות את התזמורת המעופפת מתאחדת להופעה נוספת בעתיד הקרוב.

התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן מכילה נגנים ממגוון של מקומות, רקעים, תחומי תעסוקה ודיסציפלינות – כל אחד מביא איתו את הרקע המוזיקלי הייחודי שלו.  הקלידן הכשרוני טמיר קדם, למשל, בא מרקע של ג'אז, והכניס לתזמורת אורגן ג'אז שלקח את הקטעים המוזיקליים שלה לכיוונים שונים ומגוונים, והצ'לן גיא אילון הגיע מרקע קלאסי, אבל קטעי הסולו שלו בהופעה היו לעתים רחוקים מהסדר והקבעון של המוזיקה הקלאסית.  חלקם לומדים, חלקם מלמדים, חלקם עוסקים במוזיקה בחיי היומיום וחלקם עוסקים בדברים אחרים בכלל.

לבר אילן עצמו יש בדיוק את המרכיבים המתאימים לרקע מוזיקלי שמביא ליצירות כל כך מגוונות ומעניינות, שיש בהן מקום לתזמורת שלמה:  אמא שחובבת מוזיקה קלאסית ואבא שחובב רוק מתקדם וגיטריסטים אינסטרומנטליים כמו ג'ו סטריאני וסטיב וואי.  מעבר קצר בגיל הנעורים דרך תקופת האמצע של משינה, ואחריה מטאליקה, ואחריו טיול במחוזות המגוונים והמעניינים יותר של המוזיקה הקלאסית המאוחרת – פרוקופייב, רחמנינוב, דביוסי, ואז זאפה.  את כל אלה אפשר לשמוע, אם רק כורים אוזן, במוזיקה של התזמורת המעופפת.

מה בעתיד?  עוד הופעות.  אולי אלבום.  בינתיים, בר אילן ממשיך לרקוח יצירות לחמישה עשר הנגנים שלו והם ממשיכים להתכונן לצאת למחוזות לא מוכרים, ולקחת איתם את הקהל.  עוד עליהם, ועל המעללים הקרובים שלהם, אתם יכולים לקרוא כאן או לשמוע ולראות כאן.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – וורנר הרצוג, במבטא ישראלי מחשיד, יוצא לחפש את האינטרנט.  ואת מה שנופל בין הכסאות שלו.

עם כוח גדול, באה גם אחריות גדולה – Tame Impala, לייב פארק, ראשון לציון, 11 ליולי 2016

Tame Impalaהגלגל הענק של הסופרלנד היה דומם ומכובה בערב יום שני.  לא היה בו צורך.  הפעם, כל הצבעוניות הגיעה מהבמה.  במסלול הארוך מהחניה למתחם של הלייב פארק בראשון לציון, שהפך להיות חלק מהחוויה של הופעות שם, היה כבר אפשר לשמוע את הפסיכדליה האלקטרונית המבעבעת של Jagwar Ma, שהיו אחת משתי הלהקות שחיממו את Tame Impala.  גם "ריו", ההרכב הישראלי של אור אדרי וזואי פולנסקי חימם אותם בפתיחת הערב, כמובן, אבל אני עוד לא הייתי שם.  הספקתי לתפוס את מקומי, במרחק בטוח מהבמה, בדיוק כש-Jagwar Ma סיימו את השיר האחרון שלהם לערב, שנשמע כמו גרסה מחוקה מעט של ה-Stone Roses.  כמות האנשים שביני ובין הבמה, ולכל רוחב המדשאה למעשה, עד לפוד קורט שמעל, היתה מפתיעה – הרבה מאד אנשים רוצים לראות את Tame Impala, מסתבר.

אחרי ש-Jagwar Ma ירדו מהבמה החלו ההכנות הקדחתניות להופעה שהקהל הגיע לראות – הבקליינרים, שהיו לבושים בחלוקי מעבדה לבנים, היו עסוקים בלעשות כל מיני דברים שגרתיים להופעות, כמו לסדר משטחים של אפקטים וגיטרות, ודברים פחות שגרתיים, כמו לפרוס שטיח במרכז הבמה, או לכוונן מערכת של פנסים על עמודים, כל אחד מהם מוציא צליל חזק בתדירות משתנה, שמאחר שלא נעשה בהם שימוש בהופעה, עושה רושם שמטרתם העיקרית היתה להרחיק את השורות הראשונות של הצופים מהבמה באמצעות גלי הדף.

ההופעה עצמה התחילה באמצעות הוכחת יכולות של המסך שמאחורי הלהקה, שכדאי לעצור ולהסביר עליו לפני שאנחנו ממשיכים.  בין שאר תחומי האחריות של טכנאי הסאונד של קונסולת המוניטורים היתה גם האחריות המכובדת של שליטה חלקית באפקטים של חברי הלהקה ובאפקטים שהיו מחוברים לאמצעים וויזואליים על המסך הגדול.  בין השאר, היה שם מתקן שאיפשר לשלוט, באמצעות שינויים בתדר ובאמפליטודה של הצליל, בנקודה שריצדה על המסך, ולהפוך אותה למעגל, ולבועה אמורפית, ולמשהו שנראה כמו תוצר של ספירוגרף.  בשלב הזה הקהל נחלק לשניים – אלה הלא מתודלקים, שצפו בצירוף מרתק של מראות וצלילים שהיה הקדמה מצוינת לסוג המוזיקה שעמד לבקוע מהרמקולים, ואלה שכן היו מתודלקים, שבשבילם זו היתה תחילתה של חוויה אחרת לגמרי.  מלבד השליטה דרך קונסולת המוניטורים היה אפשר לשלוט במיצג הוויזואלי הזה דרך חלק מדוושות האפקטים, וזה אחד מהדברים שקווין פארקר עשה אחרי כברת דרך של ההופעה, שבה הוא ניצב עם הגיטרה שלו מול המסך והגדיר את מה שראינו עליו במהלך הדקות שעברו.

אחרי הפתיחה הזו, הלהקה עלתה לבמה. קווין פארקר מיהר אל המיקרופון כדי לברך את הקהל שבא לראות אותו ואת הלהקה, "ערב טוב תל אביב! מה שלומכם?"  הוא חזר על הטעות הגיאוגרפית הזו מספר פעמים במהלך הערב, אבל אפשר להבין אותו.  במימדים של אוסטרליה, ראשון לציון היא כמו חלק מתל אביב. אחר כך הם פתחו עם "Nangs", דרך סולידית ורגועה לפתוח בה ערב שהולך להתפתח בכל מיני כיוונים שהקהל מצפה אליהם.  אבל Tame Impala באו לראשון לציון לעבוד, ולקהל יש ציפיות מסוימות, והם דאגו לספק את הציפיות האלה בשלב מוקדם ככל האפשר, כשהצלילים המוכרים שפותחים את "Let It Happen" בקעו מהרמקולים.  כמעט מיד בתחילת השיר, הלהקה שלפה את האס הוויזואלי השני שלה להערב כששני תותחי קונפטי בקדמת הבמה ירו את תכולתם והאוויר מעל השורות הראשונות התמלא בקונפטי צבעוני, שריחף באוויר בתוך אלומות האור שנשלחו אל השמיים ונתן לקטעים האלה בהופעה נופך מאד חגיגי.

"Let It Happen", גם בגרסתו החיה, הוא דוגמא מצוינת לדרך שבה הלהקה בכלל, וקווין פארקר בפרט, בונים את השירים שלהם, במיוחד באלבום האחרון – הבסיס המלודי הוא פשוט ונגיש, ולאורך השיר – שבמקרה של "Let It Happen" נמשך כמעט שבע דקות – הם מוסיפים למלודיה הבסיסית הזו חלקים קטנים, או משנים חלקים קטנים, כדי להמשיך ולגרום לה להיות מעניינת.

ההופעה המשיכה עם מגוון מאוזן פחות או יותר של שירים משלושת האלבומים שלהם, בינתיים, כאשר תותחי הקונפטי באו לידי שימוש כדי להדגיש את השירים המוכרים יותר, שדרשו התלהבות רבה יותר מהקהל – "The Less I Know the Better", שנשמע טוב יותר בהופעה אפילו מבאלבום, ו-"Feels Like We Only Go Backwards" שהיה הראשון מבין שני השירים האחרונים של הלהקה בהדרן.  בין לבין, השירים שהלהקה ביצעה היו כאלה שגם קהל שלא הכיר בעל פה את שלושת האלבומים יכל להתחבר אליהם בקלות, כי זה האופי של השירים שפארקר כותב – כמעט כל מאזין יכול למצוא בהם מאד בקלות למה להתחבר ולמה לחכות.  הלהקה שמנגנת איתו עושה עבודה מדהימה בלשמור על השירים קרובים ככל האפשר לדרך שבה הם נשמעים באלבומים, כשכל קרקוש דיסטורשני של הגיטרה של קווין פארקר וכל מצע קלידים יושבים בדיוק על הביט ונשמעים כאילו התאמנו עליהם במשך שנים – וזה בעיקר בעזרתו הנדיבה של האיש ההוא מקונסולת המוניטורים, שמהווה רשת בטחון לדיליי הבלתי נפסק של חלק מהאפקטים של קווין פארקר והגיטריסט/קלידן השני שלו (שמסתבר, לפי תמונות מקצועיות יותר וקרובות יותר לבמה, שיש עוד אדם שעוזר לו).

אחרי השיר שסוגר את ההדרן (כמו שהוא גם סוגר את האלבום האחרון של הלהקה, "Currents"), פארקר מודה שוב לקהל ומבטיח להתראות בקרוב, אחרי שציין כמה פעמים במהלך הערב שהם ישמחו לחזור לארץ בפעם הבאה שיוכלו, ואז, אחרי שהוא מכוון את הגיטרה בדיוק למקום הנכון ומארגן את האפקטים בדיוק בדרך הנכונה, הוא והלהקה יורדים מהבמה ומשאירים אותנו עם הצלילים שממשיכים, וממשיכים, והיו ממשיכים לחמם את האוויר שמעבר למערכת ההגברה אילולא האיש שלצד הבמה, שמנתב בכמה סיבובי כפתורים את כל הדיליי הזה והופך אותו למהיר יותר, ומהיר יותר, עד שהוא מטפס במעלה שמי הלילה ונעלם, עף במהירות ובדממה בחזרה לכוכב שממנו קווין פארקר הגיע – דרישת שלום הביתה.

 

אחרי הכל

אנחנו ישראלים, ומה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב זה להתלונן, ולכן זה תמיד קצת מפתיע כשאין על מה.  אני לא זוכר ששמעתי כל כך הרבה אנשים אומרים כל כך הרבה דברים טובים על הופעה בבת אחת, אם זה מסביבי, בדרך הארוכה בחזרה למכונית שחנתה בראשון לציון אחרת, ואם זה בשלל הביקורות שהופיעו באתרים ובמגזינים אחר כך.  יש שתי סיבות להרגשה הזו, מבחינתי לפחות:  הראשונה היא הלייב פארק, שלי לא יצא להכיר עד לחודש שעבר, בו הלכתי לראות שם את פט מאת'יני.  המתחם בנוי מראש כדי שיהיו בו הופעות בחלל פתוח.  הוא עוצב ונבנה מתוך המחשבה הזו, והכל כבר שם – הבמה פשוט נמצאת שם, לא צריך להרכיב ולפרק אותה כל הזמן.  המתחם תחום ומוגדר כך שאין צורך לשנות סדרי עולם של אנשים כדי לקיים שם הופעות, ואפילו דוכני האוכל שמסביב הם מגוונים מספיק מצד אחד ולא מעיקים מדי מצד שני.  כתוצאה מכל התכנון המוקדם הזה הסאונד שם הוא סביר מאד, ואפשר לקיים שם מגוון של הופעות – עובדה שהיה אפשר לשים שם שורות של כסאות להופעת ג'אז רגועה, ואחר כך לאכלס שם כמויות גדולות הרבה יותר של אנשים להופעת רוק פסיכדלי.

השניה היא נרנג'ה, חברת ההפקה שאירגנה את ההופעה הזו.  היתה לי הזכות ללוות אותם, כצופה מהצד ותומך נלהב במה שהם עושים, כבר מההתחלה, והסוד שלהם הוא שהם אף פעם לא מנסים לעשות משהו גדול יותר ממה שהם מסוגלים לעשות.  ככה הם מוצאים את עצמם מפיקים הופעה של בריאן ווילסון, כי הם כבר מספיק גדולים בשביל לעשות את זה, וככה הם מחליטים להתאים את הצעדים שלהם לווניו חדש שנפתח, ומתאים בדיוק למה שהם עושים, ומאפשר להם לקיים הופעות גדולות שמצריכות משהו שמזכיר אצטדיון – ואז מה אם זה בראשון לציון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אמא וילד, לבד.  האמא צריכה להתמודד עם מפלצת, אז גם הילד ממציא לעצמו אחת.

פאט מת'יני והרביעיה שלו, לייב פארק זאפה, ראשון לציון, 15.6.2016

לפני הכל

הכי כיף כשמגשימים לך חלומות שלא ידעת שיש לך.  ב-12 בספטמבר, כשינחתו בארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם ושלי שני החברים המופיעים הנותרים ב-Queen, אני אוכל לראות סוף סוף את הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי צעיר יותר.  כמה ממילות השירים אני עדיין יודע בעל פה, זו שאלה שהמענה עליה יבוא רק עוד חודשיים וחצי.

 

פאט מת'יני בלייב פארק, 15.6.2016

pat metheny הופעות ג'אז, במיוחד הופעות ג'אז מחו"ל, אף פעם לא היו חלק מרשימת ההופעות שתיכננתי לראות.  קרוב לוודאי שהסצינה המוזיקלית הספציפית הזו בארץ, במיוחד בכל מה שכרוך בהופעות של אמנים מחו"ל, עובדת בצורה כל כך מסודרת שהיא משדרת שאם פספסת הופעה של אמן ג'אז בינלאומי כזה או אחר, זה בסדר, מפני שעוד שנה או שנתיים אותו אמן יחזור לכאן להופעה אחרת.  אבל, מכיוון שדברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאנחנו מתכננים אותם, ואני למדתי מתקרית ה"אני אראה את פאקו דה לוצ'יה בפעם הבאה שיגיע לארץ" שלי, מצאתי את עצמי ביום רביעי לפני שבועיים, בפעם הראשונה בהופעת ג'אז של אמן מחו"ל.

המיקום של ההופעה הזו היה מעט מוזר ולא שגרתי – במה קבועה במתחם שראשיתו כסאות וסופו תלולית דשא, שהתפאורה שלה היא ווילון אפור שקוף שדרכו אפשר לראות את הגלגל הענק של ה"סופרלנד", וכשנכנסתי אל המתחם ומצאתי בו את מקומי, היה על הבמה רק אדם אחד והקונטרבאס שלו – אדם בן עזרא, ליתר דיוק.  הוא נגן קונטרבאס, בעיקר, שמשתמש בלופרים ואפקטים אחרים כדי להפוך את הבאס שלו למגוון של כלים שונים שמנגנים ביחד, כאילו היה להקה שלמה.  בין השירים שלו הוא משלב גרסאות כיסוי לדברים כמו "Dear Prudence" ו-"Royals" של לורד (קרוב לוודאי הדבר האחרון שהייתי בוחר אם היו שואלים אותי איזו גרסת כיסוי אני הולך לשמוע בשתי הופעות שונות, אבל הנה זה).  בשיר האחרון – גרסת כיסוי בגוון אלקטרוני ל"אדון הסליחות" – הוא הקליט את הקונטרבאס שלו במגוון רחב מספיק של ערוצים, כדי שיוכל להניח אותו בצד ולהתפנות לנגן גם בקלרינט.

אחר כך אדם בן עזרא ירד מהבמה, לוקח איתו את הקונטרבאס שלו ומגוון של כבלים, והבמה נותרה ריקה לפרק הזמן שנהוג בהופעות כאלה.  גם האורות, שכבו ודלקו לחליפין ועודדו אנשים למחוא כפיים ולהריע, הם מהסוג שנהוג בהופעות כאלה.  ואז פאט מת'יני עולה לבמה עם הגיטרה בעלת אלף המיתרים שלו. זה המקום, אולי, להסביר על שלוש הגיטרות של פאט מת'יני ועל הדרך שלהן לבשר לקהל שבקיא במוזיקה שלו, מה סגנון הקטע שהם הולכים להאזין לו עכשיו.  מת'יני הגיע להופעה הזו, כמו להופעות אחרות, עם שלושה סוגי גיטרות (ארבעה, למעשה, אבל נפסח על הגיטרה הקלאסית לרגע):  הראשונה היא גיטרה מיוחדת שהורכבה בשבילו שמכילה, בנוסף לגוף התהודה הסטנדרטי ולצוואר הסטנדרטי של גיטרה אקוסטית, עוד תיבת תהודה וצוואר קצר יותר למשהו דמוי מנדולינה, בצד אחד, ועוד מגוון של מיתרים מתוחים לתדרים של נבל בצד השני. הגיטרה, במילים אחרות, מכילה מיתרים בכל המקומות הפנויים שבהם מיתרים יכולים להיות;  הגיטרה השניה היא גיטרת ג'אז סטנדרטית, זו המכונה חצי נפח בעגת הנגנים; והשלישית היא גיטרה חשמלית שבעבר היה מורכב עליה מין משולש מסורבל כזה שהיה מחובר בחוט לסינת'יסייזר, והיום הסינת'יסייזר, שהוא קרוב לוודאי בגודל של זבוב קטן, בטח נמצא בתוך גוף הגיטרה באיזשהו מקום. בכל פעם שהוא בוחר להשתמש בגיטרה כזו או אחרת, הקהל שמכיר את החומר שלו יודע איזו מוזיקה הולכת להיות מושמעת – ג'אז סטנדרטי ונעים לגיטרת חצי הנפח, משהו הרמוני ומטורף לגיטרה בעלת אלף המיתרים, או אפילו הגיטרה הקלאסית הפשוטה, ופיוז'ן מהיר ועצבני לגיטרה החשמלית. את ההופעה הוא פתח, בכל אופן, ישוב לבד על הבמה עם הגיטרה הראשונה, זו עם המיתרים בכל מקום שאפשרי שיהיו בו מיתרים ועדיין נוח לנגן.  ופאט מת'יני השתמש בכולם.  אני לא בקיא מספיק במוזיקה שלו בשביל לדעת אם זה היה קטע מוסדר שהוא הוסיף לו אלתורים, או אם הוא פשוט ניגן את מה שהראש שלו והלב שלו אמרו לו לנגן, אבל הלילה ירד והיו שם רק מת'יני וגלגל הענק מאחוריו וקהל של כמה מאות (אולי מעט אלפים) של אנשים שישבו בשקט ובתדהמה והאזינו לו.  הקטע היה ארוך, ומגוון, ובכל נקודה שבה היה נדמה שהוא נגמר, הוא נמשך מעט יותר.  ואז מת'יני קם והגיש את הגיטרה שלו לבקליינר שלו, וקיבל את גיטרת הג'אז הסטנדרטית, ושאר חברי ההרכב שלו עלו על הבמה ותפסו את מקומם: גווילם סימקוק, שהפסנתר שלו היה ממוקם בצורה מסורבלת ביחס לקהל, ישב כשגבו לקהל לאורך כל ההופעה, לינדה או, נגנית הבס, נעמדה מאחוריו, ואנטוניו סנצ'ז, שאני יכול לקרוא לו מתופף, אבל זה יהיה מעט כמו לקרוא לחללית כלי רכב, התיישב מאחורי התופים – שהכילו מעט יותר מצילות מהרגיל ועוד סנייר וטום אחד לפחות.

בניגוד להופעות רוק של אמנים מחו"ל, שבהן האמן בדרך כלל מגיע לישראל בפעם הראשונה, לפעמים גם האחרונה, ומבין את החשיבות של המעמד הזה בשביל הקהל, הופעות ג'אז של אמנים שנמצאים פה בפעם המי יודע כמה, מתנהלות בדרך כלל בשקט.  לאמן אין סיבה לתקשר עם הקהל אחרי כל שיר ולספר כמה הוא נהנה כאן, עד כמה הוא תמיד רצה להופיע כאן וכמה הקהל הישראלי הוא הקהל הכי טוב שראה אי פעם, מאחר והוא פה בסיבוב הופעות אחד אחרי שהיה כאן גם בסיבוב ההופעות הקודם, כי ישראל היא מקום לגיטימי לאמני ג'אז להופיע בו.  ולכן, הוא, וההרכב שלו, מתרכזים במה שהם עושים הכי טוב – לנגן ג'אז.  ה-A section מפנה את מקומו במהירות ל-B section, שמפנה את מקומו במהירות לאלתורים, ברוב המקרים של מאת'יני ולפעמים גם של הנגנים האחרים.  מאחר ואני לא בקיא בהרבה מהמוזיקה של מאת'יני יכולתי להתפנות ליהנות מהמוזיקה כמו שהיא, בלי לדעת מה אני שומע ומה מתוך הדברים שמנוגנים על ידי ההרכב הוא החלקים הכתובים של הקטע או החלקים המאולתרים.  אמצע ההופעה, כשמאת'יני התחיל לנגן את הקטע האהוב עליי שלו, "Baby Steps", והפך אותו לקטע האלתור הארוך ביותר בערב, היתה החלק המוצלח ביותר מבחינתי.  בשלב מאוחר יותר של ההופעה, חברי הלהקה ירדו מהבמה ואז עלו, אחד אחד, כדי לאפשר למאת'יני לאלתר איתם אחד על אחד.  קודם זו היתה נגנית הבס, לינדה או, שהתחילה את הערב עם קונטרבאס, המשיכה אותו עם באס חשמלי וסיימה אותו שוב עם קונטרבאס.  אחר כך נגן הפסנתר, גווילם סימקוק, ולבסוף אנטוניו סנצ'ז, שמדי פעם לאורך קטע האלתור הזה וקטעים אחרים לאורך הערב היה נדמה שהוא נוסק ונעלם מעל לקטע המוזיקלי שהוא אמור לאלתר בתוכו, וקומפינג קצר מהגיטרה של מת'יני החזיר אותו למחוזות הקצב והמבנה של השיר שהיו נתונים בתוכו.  בסוף הקטע הזה, האלתור המשותף של מת'יני וסאנצ'ז, שבו מת'יני בחר להשתמש בגיטרה החשמלית שלו, השניים כבר היו נתונים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שלהם, שהם הרשו לעצמם להתחיל להיות נסיוניים ולשלב כל מיני חריקות וקרקושים על התופים ועל הגיטרה שהקשר ביניהן ובין ג'אז היה מעט רופף.

אחר כך מת'יני העלה את שאר הלהקה בחזרה על הבמה, ואחרי מספר שירים הם ירדו ועלו בחזרה, תוך זמן קצר יחסית, להדרן.  בשלב הזה מת'יני דיבר, בפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב, והציג את חברי הלהקה.  הוא לא היה צריך לאחל לקהל ערב טוב, כי זה בדיוק מה שהיה להם בשעות האחרונות.  הוא לא היה צריך לומר שהוא נהנה מההופעה שלו כאן, כי החיוך הענקי שלו אמר את זה.  והוא לא היה צריך להגיד שמעכשיו, הוא יהיה כאן בכל סיבוב הופעות שלו, כי זה מה שהוא תמיד עושה.  ובפעם הבאה, לשם שינוי, גם אני אהיה שם שוב.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חובבי טום הנקס יכולים לראות אותו מציל את העולם בשני מקומות שונים בקרוב.

 

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

לפני הכל

בהמשך לפוסט הקודם של הגוספל, הנרי רולינס כותב על תחילת דרכו של הפאנק בצד השני של ארצות הברית. מרתק, כי זה הנרי רולינס.

 

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

שלום חנוךבאחד הערבים זוגתי הקריאה לי מייל שקיבלה, שהזמין אותה לערב שחוגג שישים שנה לאוניברסיטת תל אביב.  בסוף של רשימה של דברים שהולכים לקרות שם, היא אמרה, "שלום חנוך עם ביג בנד". "רגע, מה?" אמרתי. "ביג בנד?"  חיפוש קצר ותכליתי באינטרנט לימד אותי שבפסטיבל הג'אז הבא עלינו לטובה, שלום חנוך מתעתד להופיע עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ', בערב חד פעמי של עיבודי ג'אז – ביג בנד ליתר דיוק – למיטב השירים שלו.  חד פעמי, אם כן, זה לא כל כך יהיה, ואנחנו כמובן קנינו את הכרטיסים הנדרשים והכנו את עצמנו לערב מוזיקלי מאד מעניין.

החיבור בין שלום חנוך לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' הוא לא מופרך – מאחר והם היו מעורבים באחד האלבומים הטובים יותר שלו, לדעתי, "ערב ערב", שם כל השירים הם הקלטה חיה (האלבום אפילו מציין באיזה טייק השתמשו). אבל כשההופעה התחילה, אחרי סדרה של נאומים, וברכות, והפתעות מיוחדות כמו אמיר דדון שעלה לשיר שיר אחד ("אור גדול", על רקע של מגוון סטודנטים נוכחיים של האוניברסיטה שמוכיחים עד כמה היא מגוונת), ההרכב שלשמו התכנסנו התחיל לעלות על הבמה.  הכוונה בביג בנד, הבנתי כשראיתי את גודל ההרכב שתופס את מקומו, היתה באמת לביג בנד.  הם אפילו מסודרים בפורמט המסורתי של ביג בנד – שלוש שורות, מופרדות לשניים, מסודרות אחת מעל השניה כמו שתי טריבונות זעירות.  באחת תשעה נגנים, באחרת שמונה, באמצע מקום לטימבלה שייעשה בהם שימוש בשיר אחד. למטה, על קרשי הבמה עצמם, היתה הלהקה האורגנית של שלום חנוך – משה לוי בקלידים בצד שמאל ועוד תגבור של קלידים ולפטופים (אני חושב שקלטתי את שמו בתור טל אבירם, אבל אני לא בטוח. גם שלום חנוך לא היה בטוח), יוסי פיין בבס לידו, ורוני פיטרסון, שזקנתו כבר נותנת בו את אותותיה – את רוב ההופעה הוא בילה בישיבה על אחת הבמות – בצד ימין (עוד בחור שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו תיגבר בגיטרות ובמנדולינה, אפילו, באחד מהשירים).

את ההופעה הלהקה התחילה בגרסה אינסטרומנטלית ל"אל תוותרי עליי".  שלום חנוך עצמו עלה רק אחרי שהקטע הזה הסתיים, זקן ועייף, ואחרי שהושמה עליו גיטרה, הוא החל בגרסה זקנה ועייפה של "אדם בתוך עצמו".  משהו בתוכו לא התחבר לשיר הזה, ונראה, על אף הווידאו ארט המרהיב שעל שלושה מסכים עגולים ענקיים מאחוריו, שהוא שר אותו רק כדי לסיים אותו, וכי אולי יש מישהו בקהל המעט מבוגר יותר הזה שמחכה במיוחד לשיר הזה.  אחר כך, כשהשיר מסתיים, משה לוי פוצח בסדרה של אקורדים צורמים מעט, שנבלעים לתוך ביצוע מרשים במיוחד של "חתונה לבנה", שכלל את כל מה שלהרכב המורחב הזה, על שלל כלי הנשיפה שלו, היה להציע.  הגיטרה החשמלית שהושמה על שלום חנוך התאימה לו הרבה יותר, וכשהשיר הסתיים, הוא פנה לקהל בפעם הראשונה. "יצאנו לדרך," הוא אמר.  שלום חנוך האמיתי הגיע.

מה שבא אחר כך, היה שלל גדול של שירים – ההופעה הרגישה כמו הופעה קצרה, תוך כדי שהיא התרחשה, אבל אחר כך כשספרתי את השירים שבוצעו, הגעתי למסקנה שזו היתה הופעה מאד מכובדת בהתייחס לקונטקסט שבו היא בוצעה.   השיטה העיקרית לבחירת השירים, והעיבודים המיוחדים, התחילה בלמצוא את השירים שקל לבצע אותם עם הסאונד הכוחני מצד אחד, והרך מצד שני, של אחד עשר כלי נשיפה שמנגנים את אותו צליל – "בגלגול הזה", "בואי לרקוד", "היה כדאי" (אותו שיר יחיד שבו נעשה שימוש בטימבלה המיותמים שניצבו במרכז איזור כלי הנשיפה על הבמה).  בשירים אחרים, כמו "בא הביתה", "נגד הרוח" או "קח לך אישה", לכלי הנשיפה היה תפקיד מינורי, תוספת קטנה למכלול הצלילים שעטפו את השירים.  אבל היו כמה רגעים שבהם העיבודים לכלי הנשיפה הפכו את השירים למשהו קסום וחד פעמי – למשל, כששלום חנוך תפס את הגיטרה האקוסטית והתחיל לנגן את האקורדים הפותחים של "לילה".  השיר ברובו המשיך בליווי הגיטרה האקוסטית בלבד ומעט מכלי הנשיפה, אבל כשהסתיים החלק הסטנדרטי, של המילים והמלודיה, כלי הנשיפה תפסו חיים משל עצמם ובליווי הלילה האמיתי, שהקיף את האיזור הפתוח שבו התרחשה ההופעה, הפכו את השיר הזה לאחד מהרגעים המרגשים ביותר של ההופעה.

שלום חנוך בחר לעצמו שני שחקני חיזוק לתבל בהם את ההופעה – הוא העלה את נינט טייב כדי לשיר את "ערב ערב", שחלק מהרכב כלי הנשיפה שמאחוריו ניגן בגרסה המקורית שלו, והיא הצליחה לא להרוס את השיר, ולאחר מכן כשביצעו יחד את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", היא הצליחה לא להפריע למהלך השיר התקין.  ואחר כך את אביב גפן כדי לשיר שלושה שירים – "הדרכים הידועות", "זה רק אור הירח" ו"מחכים למשיח".  ב"הדרכים הידועות" גפן וחנוך חילקו ביניהם את העבודה – מאחר וחנוך הוא כבר אדם מבוגר, אחרי הכל, הוא קיבל את החלק הקל יותר, לשיר בסולם הנכון של השיר, ואביב גפן קיבל את החלק המסובך יותר, של לשיר בכל הסולמות האחרים.  הוא השתדל מאד, לאורך כל השיר.  אני לא בטוח שהוא הצליח להכניס את כל הסולמות לביצוע שלו, אבל הוא עשה עבודה מאד מאומצת להשתדל להגיע לכולם.  את השיר השני, שהוא שיר שלו, אחרי הכל, שלום חנוך הצליח להרים מהקרקע בקולות שניים פשוטים, וב"מחכים למשיח" כבר היתה לשניהם פחות עבודה – הקהל השלים את המילים בקלות.

בשלב הזה, שעה מאוחרת של הלילה, היינו צריכים כבר ללכת, כך שאני לא יודע איך ההופעה הסתיימה, אבל בהתחשב בעובדה שלא שמענו את הקולות הרועמים של ההופעה ככל שהתרחקנו אל המקום שחנינו בו, עושה רושם שגם ההופעה סיימה את דרכה לא הרבה זמן אחר כך.  אני, מבחינתי, זכיתי לקבל מההופעה את כל השירים שציפיתי לשמוע בה (פרט לאחד, "בצעירותי", אבל לקוות ששלום חנוך ינגן אותו בהופעה מהסוג הזה, מעט גובל בחזירות).  אלו שידרימו לאילת כדי לשמוע את ההופעה המלאה יקבלו, אני מקווה, את כל מה שזכינו לשמוע בגרסת טרום הבכורה הזו.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – נטפליקס מכינים את הסדרה המקורית הבאה שלהם, שנראית כאילו שהיא צולמה בשנות השמונים.

 

ג'תרו טול: אופרת הרוק, היכל התרבות, תל אביב, 24.2.2016

לפני הכל

שני פריטי חדשות נפלאים ששמעתי ואני מקווה שיתגבשו לכדי הופעות בישראל:  At the Drive In מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!  וסטילי דן גם הם מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!

 

ג'תרו טול: אופרת הרוק – ביקורת על רגל אחת

Ian Andersonתל אביב והנוהגים בה התאכזרו אליי ביום רביעי האחרון.  גם בפעם הקודמת שמצאתי את עצמי נוסע להופעה בהיכל התרבות זה קרה, וגם אז איחרתי בחצי שעה להופעה שרציתי לראות שם.  אז אני מתחיל לחשוב שזה קשור באיזושהי צורה לאיזשהו ריב בין הקארמה שלי והאולם הזה.  ומאחר ובשם המקום הזה המילה "תרבות" עדיין מבוטאת במבטא גרמני, מאחרים לא יכולים להיכנס למופע עד ההפסקה בדרך כלל, מה שגרם לי לחשוש שאני עלול לפספס את המקום הטוב במיוחד שלי באולם למשך חצי מההופעה.  למזלי, היכל התרבות ריככו קצת את החוקים בשביל ההופעה הספציפית הזאת, ואיפשרו למאחרים להיכנס ולתפוס את מקומם בדיסקרטיות בין השירים.  כל זה כדי להסביר לכם שאני לא יכול לספר איך היו שלושת השירים הראשונים באופרת הרוק של ג'תרו טול בלילה הראשון מבין שלושה שלה בהיכל התרבות, מכיוון שלא שמעתי אותם.  גם על הרביעי אני יכול לספר לכם רק דרך הדלת.  אני יכול לומר שהוא היה ארוך.  סוף השיר אצל להקה מן הישוב וסוף השיר אצל ג'תרו טול הוא לא בדיוק אותו דבר.

אופרת רוק מבוססת על אותן אבני בניין שאופרה קלאסית מבוססת עליהן – יש עלילה, ויש קטעים מוזיקליים שמקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים רצ'יטטיבים), ויש קטעים מוזיקליים שלא מקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים אריות), ובאופן כללי קשה מאד לעקוב אחרי העלילה אלא אם כן מכירים אותה מראש.  בבית האופרה הלא רחוק במעוף הציפור מקדימים כל אופרה בהרצאה של שעה בדיוק מהסיבה הזו, אבל במקרה הספציפי הזה אנשים לא באמת באים בשביל העלילה.  הם באים בשביל לראות אדם בן 68 מלהטט בחליל ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני תוך כדי שהוא נושף בחליל הזה, לפעמים על רגל אחת.  כל הבנה של בדל עלילה של אופרת הרוק הזו בדרך היא בגדר בונוס.

אבל בשביל להבין את העלילה, אפילו כשמקבלים הסבר מראש, צריך קצת קונטקסט.  ג'תרו טול, האיש שעל שמו נקראת הלהקה שהיום היא הרבה יותר מפורסמת ממנו, היה אדם אמיתי. הוא אפילו לא דמות מספר של דיקנס.  הוא היה חקלאי וממציא במאה ה-17 באנגליה, ובמסגרת השילוב בין שני אלה הוא המציא מכונה שיכולה לשתול זרעים בכמויות (במקום אחד אחד), בשורות ישרות ועמוק באדמה, ומחרשה מאסיבית שיכולה להירתם לסוסים.  שני הדברים האלה היו מאבני הדרך של החקלאות המודרנית באנגליה וברחבי העולם.   אחר כך צריך להוסיף לקונטקסט את העובדה ששטחי חקלאות ומרעה תופסים המון מקום, ויש אנשים שרוצים להשתמש במקום הזה בשביל לבנות בניינים, ודרכים רחבות וענקיות בשביל להביא אנשים מהבתים האלה למקומות אחרים, ומגרשי חניה כדי שיהיה להם איפה לשים את המכוניות שלהם במקומות האחרים.  ולבסוף צריך להוסיף לקונטקסט הזה את העובדה שעדיין יש צורך בכל הפירות והירקות והדגנים והמספוא שהיו מגדלים בשטחי החקלאות האלה, אבל צריכים לגדול אותם בשטחים הרבה יותר קטנים, מה שאומר שהאלמנט של המרחב צריך להיות מוחלף באלמנט של זמן, זאת אומרת צריך לגדל דברים הרבה יותר מהר ובאחוזים הרבה יותר גבוהים של הצלחה, ובשביל כל העניין הזה צריך להנדס זרעים וגורמים מועילים אחרים.   בתוך כל זה היה לאיאן אנדרסון, הכוח המניע מאחורי הלהקה שנקראת על שם החקלאי הזה, ושמבקר אחד כתב עליה פעם שיש להם רק חסרון אחד, והוא שהם יותר מדי פרודוקטיביים, רעיון – "מה היה קורה," הוא חשב לעצמו ברגע אחד של חוסר פעלתנות, "אם ג'תרו טול היה חי היום?  איך הוא היה מתמודד עם השינויים שקרו לעולם החקלאות מאז המאה ה-17?"

ובתור אדם שכתב גם את "Songs from the Wood", וגם את "Farm on the Freeway", שיר מחאה משנות ה-80 שעסק בהידרדרות של החקלאות המודרנית בארצות הברית באותן שנים – שניהם כלולים ברשימת השירים באופרת הרוק הזו – עושה רושם שיש לאנדרסון מה להגיד על הנושא הזה דרך הסיפור של ג'תרו טול, והבן שלו, בעולם המודרני.

ומהסיבות האלה הערב הזה, שנשא את השם "ג'תרו טול: אופרת הרוק" והתייחס במסגרת זו גם ללהקה וגם לאדם שהיא נקראה על שמו, היה מעט שונה ממה שאנשים היו מצפים לשמוע בהופעה רגילה של ג'תרו טול.  "ג'ון ברליקורן חייב למות!" מישהו צעק מאחוריי באחד מרגעי השקט שבין קטע ווידאו לבין תחילתו של שיר נוסף, מתוך חוסר הבנה של איך הערב הזה הולך להתנהל.  השירים מהרפרטואר המאד רחב של ג'תרו טול שהיו שזורים בערב הזה איפשרו למעריצים המזדמנים יותר של הלהקה להיאחז במשהו מוכר, קצת בדומה לחילוני שמוצא את עצמו בבית כנסת עם סידור ביד וקולט באוויר מילה ומתחיל לדפדף בקדחתנות כדי לנסות למצוא אותה בסידור ולהבין איפה בתפילה הוא נמצא.   כמות השירים מהרפרטואר של ג'תרו טול היתה נדיבה, בעצם, ביחס למה שהשירים היו אמורים לשרת לאורך ההופעה, ואיאן אנדרסון, שבהחלט עושה את זה גם בשביל הכסף, הצליח למצוא דרך לשלב את הלהיטים הגדולים שגבה היתה מורמת אם הם לא היו נמצאים שם – "Aqualung", ו-"Locomotive Breath", ו-"Living in the Past", ואפילו גיחה לגרסה שלהם לבורה מתוך אחת הסוויטות התזמורתיות של באך לסיום, בעלילה, באמצעות שינוי של כמה מהמילים כדי שיתאימו לעלילה.  מה שבשביל מעריץ מזדמן כמוני, שלא בהכרח יודע את המילים על בוריין, הוא בסדר גמור.

הקונספט של אופרת רוק – שבמקרה הזה מתבסס בעיקר על העובדה שארבעה זמרים נוספים – שניים מהם, ג'ון או'הרה ודיוויד גודייר, מתפקדים גם כחברי הלהקה שמנגנת מתחת למסך, מהווים את הדמויות המזמרות ביחד עם אנדרסון עצמו – הוא מאד יעיל כדי לאפשר לאנדרסון למצוא דרך יצירתית להתמודד עם המגבלות שיש להופעה שהוא יכול להציע בשלב הזה, מכיוון שאפשר לראות כבר מההתחלה (במקרה שלי, אחרי ארבעה שירים.  אולי הארבעה הראשונים התישו אותו והוא שר נפלא עד אותו רגע) שאיאן אנדרסון כבר לא שר כמו פעם.  שזה מובן, בהתחשב בעובדה שמדובר באדם בן 68 שלא הפסיק להופיע מאז שהתחיל בשנות ה-20 לחייו, ובחליל הוא עדיין מנגן נפלא כאילו אלה היו הצלילים הראשונים באלבום הראשון.  אבל בכל צליל שנמצא מעל לחצי האוקטבה שנוחה לו, אנדרסון צריך למתוח את הצוואר ולשיר למעלה, מה שבטח היה סיוט לא קטן לטכנאי הסאונד. ריאן או'דונל, לעומת זאת, שהוא שחקן וזמר שאנדרסון אסף לשורותיו עוד לפני שאופרת הרוק הזו יצאה לדרך, נשמע בדיוק כמו שאנדרסון נשמע פעם, ומצליח להגיע לכל הצלילים הגבוהים שאנדרסון לא מצליח להגיע אליהם, וביחד הם מצליחים להעניק לקהל ביצוע שהוא אפילו יותר טוב מהמקור ברוב המקרים.  כדי לתת קצת נופך נשי לכל הסיפור הזה, בתפקיד מושא אהבתו של ג'תרו טול הבן, או ג'תרו טול כשהיה צעיר (כמו שאמרתי, קשה לעקוב אחרי העלילה), מופיעה אונור בירנה ביורנסדוחטיר, שהיא זמרת איסלנדית.  זה כל מה שצריך להגיד על זה.

הבמה היתה מסודרת בדרך סמלית מעניינת.  בצד שמאל, שני חברי ג'תרו טול המקוריים (עד כמה שאפשר – חברי הלהקה בהרכב האחרון לפני שאיאן אנדרסון הוציא אותה לגמלאות, בכל אופן), דיוויד גודייר, הבסיסט, וג'ון או'הרה, הקלידן.   בצד ימין, שני חברי להקה צעירים וחדשים – סקוט האמונד בתופים ופלוריאן אופהל בגיטרה.  ובאמצע, מחבר בין שני הדורות, איאן אנדרסון, שמנצל כל הזדמנות כדי לנוע לאורך החלק הקדמי של הבמה תוך כדי שהוא מנגן בחליל.  לזכות לראות את איאן אנדרסון מנגן בחליל עשרה מטרים ממך זו בהחלט חוויה שאפשר לספר עליה לנכדים.

חלק מהשירים במופע הזה נכתבו במיוחד לצורך אופרת הרוק והם לא נופלים באיכות שלהם משירים מקוריים של הלהקה, ומנגד יש את השירים שהם חלק מהרפרטואר של הלהקה שנראה שהיו השירים ששיכנעו את אנדרסון שאפשר לשלב אותם לתוך עלילה קוהרנטית של אופרת רוק, כמו "Songs from the Wood" ו-"Farm on the Freeway", כמו גם שירים שהיה צריך לחבוט בצדדים שלהם קצת כדי שייכנסו לתבנית של אופרת הרוק, כמו "Locomotive Breath" שחותם כמעט את המופע או "The Witch's Promise", או "A New Day Yesterday".

ההופעה מסתיימת באותה הדרך שבה היא היתה בנויה – כאופרת רוק.  הצגה שמונעת על ידי מוזיקה.  השחקנים שמגלמים את הדמויות מורידים את המסיכות מעל פניהם ואלו מהם שנמצאים כאן בעצמם קופצים אל הבמה כדי להשתחוות כראוי לפני הקהל.  אלו שיכלו להגיע לארץ רק על גבי מסך ווידאו נשארים לנופף לקהל רק מעל מסך הווידאו.  וכשאיאן אנדרסון יוצא מאחורי הקלעים כדי להשתחוות, הקהל נעמד על הרגליים ומריע לו כמו שראוי להריע לאדם שאולי הקול שלו קצת מתחיל להיסדק, כמו שצפוי ממישהו בגילו ועם הוותק שלו על הבמה, אבל שעדיין ממשיך למצוא דברים חדשים לעשות גם עם המוזיקה הישנה שלו.

 

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – הסרט האחרון, בינתיים, של אלן ריקמן.

 

 

Unknown Mortal Orchestra, רידינג 3, תל אביב, 18/11/2015

לפני הכל

יום חג היום לכמה מאיתנו: סינגל חדש לדיוויד בואי.  הסינגל עצמו כנראה לא יוצע עדיין למכירה אבל ווידאו שמלווה את השיר המאד ארוך הזה (יותר מ-9 דקות) ייצא בהמשך היום. השם שלו הוא בעצם סימן, אבל בואי יסלח לי אם פשוט אכתוב מה שהסימן מייצג – "Blackstar".  אתם יכולים לשמוע אותו כאן.  האלבום המלא ייצא, באופן שמסתבר כמסורת, ביום ההולדת שלו – השמיני בינואר 2016.  עד שהווידאו ייצא – הנה טיזר של 30 שניות שיצא בשבוע שעבר כדי להחזיק אתכם.

ועוד חדשות טובות שנתקלתי בהן השבוע (בשביל למהול קצת את החדשות המאד רעות לכולנו, במיוחד למעריצי Eagles of Death Metal):   הנרי רולינס מגיע להופעת ספוקן וורד נוספת בישראל, ב-5 לפברואר ב"הוואנה קלאב" בתל אביב.  כרטיסים אפשר לרכוש כאן;  ודונובן, אחד מהאמנים המעניינים יותר והמוערכים פחות משנות ה-60, מגיע גם הוא להופעה בתיאטרון "גשר", ב-11 לינואר וכרטיסים להופעה הזאת אפשר לרכוש כאן.

 

כל כך טובים בלהיכנס לצרות – Unknown Mortal Orchestra ב"רידינג 3"

Unknown Mortal Orchestra

[דיסקליימער 1:  התמונה שלמעלה וכל הקליפים שבפוסט הם מהופעות דומות אבל אחרות.  באופן לא שגרתי אבל משמח מבחינתי הקהל די הטמיע את עצמו בהופעה ומיעט בשימוש בטלפונים]

תל אביב זכתה אתמול למשהו שתל אביב לא זוכה לו בימים כתקנם – כמעט מלחמה בין אסכולות של מעריצי מוזיקת אינדי שהיו צריכים לקבל החלטה קשה וכואבת לגבי איפה הם רוצים לבלות את זמנם.  ב"בארבי" הופיעו Purity Ring שהם כוס התה של חלק מהאנשים אבל לא שלי, לדוגמא.  ב"צוזאמן" נדב אזולאי חזר מהכפור ומאחר והוא מופיע לעתים נדירות אפשר להבין את האנשים שבחרו ללכת לראות אותו, אבל אלו שבחרו לכתת את רגליהם ל"רידינג 3" כדי לראות את Unknown Mortal Orchestra, באולם קטן ואינטימי יחסית, רגע לפני שהם ממלאים את אצטדיון רמת גן, הם אלו שהרוויחו הכי הרבה מהערב הזה.

חוסר תיאום בין מקומות שונים שפירסמו את שעת ההופעה גרם לי להגיע ל"רידינג 3" מוקדם יחסית ולתפוס את מקומי באולם כמעט ריק.  החשד שההופעה של Unknown Mortal Orchestra תהיה אפילו יותר אינטימית ממה שהיא בנויה להיות, התפוגג ככל שהזמן התקרב לשעת ההופעה האמיתית והלא שגרתית, כשהאולם התחיל להתמלא.

ראשון תפס את הבמה בחור צנום מתחת לערימת שיער, שלבושו הים תיכוני גרם לי לחשוד שהוא לא חלק מהלהקה.  הוא התיישב במרכז הבמה ותפס בוזוקי שהיה מוכן שם מראש ועם הבוזוקי הזה, וסמפלר ריבועי מוזר שנמצא לשמאלו והוציא רעשים של סיטאר וטאבלות, הוא עשה מוזיקה מאד מעניינת.  חלקה אינסטרומנטלית, חלקה מלווה במילים.  מידע מודיעיני מבן הדוד שלי חשף שזה אחד מהסולנים של Isaiah, להקה ששמעתי עליה אבל לא שמעתי אותה עדיין.  חמישה או שישה שירים הספיקו לו והוא ירד מהבמה כדי לפנות אותה לתזמורת האלמונית.

הם עלו זמן לא רב, ולא שגרתי, אחרי שהוא ירד, תפסו מיד את הכלים שלהם ופתחו ב-"Like Acid Rain" [דיסקליימער2:  אני זוכר רק במעורפל את סדר השירים.]. משם, ולאורך רוב ההופעה, רובן נלסון הסתפק בתודה מנומסת, לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית, בסוף כל שיר.  הרפרטואר של הלהקה הוא כל כך רחב, שהם יכולים לעבור בין שלושת האלבומים שלהם ולמצוא שירים שונים מספיק בשביל להניע את ההופעה קדימה בלי הרבה צורך בפירוטכניקה או דברים מיותרים.  משם, למשל, הם יכלו להמשיך ל-"From the Sun" שנשמע אפילו רלוונטי יותר השבוע, ול-"Ur Life One Night", וככל שההופעה מתארכת משיר לשיר, אני נזכר בעוד מהשירים שלהם, שהם סיפורי הרפתקאות בכמה פרקים, ושהשארתי מאחור בגלל שהתעמקתי באלבום האחרון שלהם.   מאחר ושלושת האנשים שמאחורי רובן נילסון – ג'ייק פורטריי על הבאס, ריילי גיר בתופים וכלי ההקשה וקווינסי מקרארי על הקלידים – הם מאד מוכשרים, כל אחד במה שהוא עושה, היתה להם האפשרות, כמו גם לנילסון עצמו, להתפרע קצת מעבר למה שהשירים עצמם דרשו ולהאריך אותם לג'אמים, חלקם ארוכים יותר וחלקם ארוכים פחות, שבמהלכם נילסון הרשה לעצמו לשבת למרגלות הקלידים ולהקשיב לשאר הלהקה שלו. אחד מהדברים שאני אוהב במיוחד בלהקה הזו, וניכר מאד בהופעה, הוא שאף על פי שהם מאד מוכשרים (ונילסון עצמו הוא לא פחות מגאון מוזיקלי לדעתי), הם לא מאד מהוקצעים, ולכן חלק מהאקורדים לא ברורים והמעבר המהיר ביניהם גורם להם להתערבב אחד בשני, מה שנותן לנו המאזינים את הרעיון של השיר, אם לא את השיר עצמו.

בפעם האחת שבה הוריד מעצמו את הגיטרה, לקראת "Stage or Screen", הוא תפס לעצמו אורך עודף של כבל מיקרופון וירד מהבמה.  את השיר הוא שר כשהוא הולך בתוך הקהל, חוצה את האולם ומגיע עד לבר שבקצה השני, מטפס על הבר ונוחת בקצה השני כדי לשיר את החלק המלודי של הפזמון משם.  את החצי השני של השיר הוא עשה כשדרכו חזרה אל הבמה.  לפחות לפי התגובות של שאר חברי הלהקה נראה שזה לא משהו שהוא נוהג לעשות בהופעות כסדרן.   על ההופעה כולה, בעצם, שררה אווירה של הפתעה וברכה – היה נראה שנילסון עצמו לא האמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים לראות אותו ואת הלהקה שלו, בישראל, שרחוקה מניו זילנד כמו שניו זילנד רחוקה מישראל (למעשה, מפורטלנד, שלא מאד רחוקה מישראל, אבל נניח לזה).

את השירים הידועים והקליטים יותר שלהם, אלו שבסגנונות אחרים של מוזיקה היה אפשר לכנות להיטים, הם השאירו לסוף – אחרי אלתור פסנתר ארוך של מקרארי שכלל בתוכו רמזים ל-"Ffuny FFrends" הלהקה צלחה אל תוך השיר עצמו, ומיד אחריו הגיע "Multi Love", שבו הקהל פיספס בפעם הראשונה, והצליח בפעם השניה, לספק את החלק הנדרש ממנו בפזמון של השיר.  אחרי ש-"Multi-Love" הסתיים הלהקה ירדה מהבמה, משאירה אחריה את זעקת הדיסטורשן של הגיטרה של רובן נילסון מאחוריה למשך הדקות המעטות שהם היו צריכים מאחורי הקלעים כדי להגדיר את החלק הבא של ההופעה רשמית בתור הדרן – שבמסגרתו הם ביצעו בדיוק את שני השירים שהיו חסרים לי כדי להפוך את ההופעה הזו למושלמת – "Necessary Evil" ושיר שצריך לסיים כל הופעה לדעתי, של כל אמן – "Can't Keep Checking My Phone".

ואז, האורות הודלקו, מוזיקה אחרת מזו של הלהקה מילאה את החלל והלהקה ירדה מהבמה.  לנו נותר לשרך את דרכנו החוצה, לברך את מזלנו הטוב שבחרנו בהופעה הנכונה ולקוות שנזכה לראות אותם שוב בקרוב.  ואם המשמעות של זה היא נצחון של המוזיקה המוזרה והמופלאה של רובן נילסון וחבריו על המיינסטרים הדי משעמם שמאכלס את הרדיו היום, אני מוכן לקבל אותם גם באצטדיון רמת גן בסיבוב הבא.

 

זה הכל להשבוע – עוד סרט על האחים קריי, תאומים מנהיגי כנופיה משנות ה-60.  הפעם בלי אף אחד מחברי "שפנדאו בלט".

 

 

 

דברים שרואים מכאן

בניגוד לא מאד גמור לכמה שבועות האחרונים, שבהם לא היה פה כלום, בשבועות הקרובים יהיה פה רק מעט.  חוסר זמן ודברים אחרים שתופסים את המעט שנשאר הם האשמים העיקריים פה.  בכל מקרה, ברגע הראשון שיתאפשר לי לכתוב פה משהו ארוך וקוהרנטי יותר, אתם תהיו הראשונים שתדעו מזה.

 

מקווה שחגגתם יפה את יום בחזרה לעתיד, שהתרחש אתמול.  זו היתה חוויה שתחזור, אם אני מבין נכון את חוקי הפיזיקה הקוונטית, רק פעם אחת ולכן, מי שנולד היום והלאה – פספסתם.  למי מכם, כמוני, שרוצה להמשיך ולשמר את הזמן המיוחד הזה, שחיכינו לו, אחרי הכל, 26 שנים, הנה עוד שלושה דברים:   מרטי מקפליי ודוק בראון (וגם יואי לואיס) נוחתים בתכנית של ג'ימי קימל כדי לחגוג את היום המיוחד; ונייק, במהלך שיווקי גאוני אך מתבקש, מוציאות את הנעליים ששורכות את עצמן בדיוק ביום הנכון, וגם שולחות את הזוג הראשון למייקל ג'יי פוקס. החדשות הרעות הן, כמובן, שנייק ייצרו כמות מוגבלת של הנעליים האלה.  החדשות הטובות הן שאותה כמות מוגבלת תימכר במכירה פומבית שכל ההכנסות ממנה יילכו לקרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, במקום שאני עובד בו (זה יקרה מתישהו ב-2016.  לינק יהיה פה כשיהיה לי אותו).  יימכרו עוד כמה דברים, חתומים ומגניבים או מגניבים ולא חתומים, מסדרת הסרטים, לאותה מטרה; ובתוך שלל הכתבות הפחות מושקעות של "הנה כל הדברים ש"בחזרה לעתיד 2" לא הצליח לנבא", מצאתי מאמר אחד ב-Medium שמנתח למה הסרט לא ניבא דברים מסוימים, ולמה דברים אחרים, שהסרט ניבא בדיוק מדהים, לא מוזכרים בשום מקום אחר.

 

והנה בלר משחזרים את "Parklife", שבמקור אירח את פיל דניאלס המאד קוקני, בגרסה אמריקנית לחלוטין, בעזרתו של פרד ארמיסן (הם ניסו לגייס את מייק מיירס, שהוא בכלל קנדי – אבל הוא לא יכל להגיע).

 

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה קורה שכמערבבים את ווגנר, למי ממוטורהד, כמה מחברי Eagles of Death Metal, הנרי רולינס ואיגי פופ?  הרבה בלגן בשחור לבן.

 

 

בואו נדמיין שאין פה כסאות

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

Suedeאני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.