The gospel according to whom

לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מזמן, אמנם, אבל לגוספל לא יצא להתפרסם כבר זמן – אלן ווגה שהיה אחד משני האנשים שהיוו את Suicide, להקה שהשפיעה על מגוון מפתיע של אמנים אחרים, נפטר בגיל 78 באמצע החודש שעבר.  דווקא בנסיבות יחסית טבעיות.

בעוד שלושה ימים, ולפני כמעט עשרים שנה, אואזיס הוציאו את האלבום השלישי שלהם, "Be Here Now".  במקרה זכיתי להיות בלונדון באותו היום, ולקנות את האלבום ביום שיצא, ולראות בטלוויזיה, כשזה היה אירוע בעל משמעות, את הקליפ הזה בהקרנת בכורה באותו היום (או יום לפני זה – עשרים שנה, לך תזכור), שאואזיס החליטו להוציא גרסה מחודשת שלו לרגל הוצאת האלבום מחדש.

דיסקליימער:  הוזמנתי להופעה של ה-Flying Orchestra שאני כותב עליה למטה על ידי משרד יחסי הציבור של יהונתן בר אילן וה-Flying Orchestra. שילמתי מכספי על הכניסה להופעה ואם לא הייתי אוהב את מה ששמעתי, לא הייתי כותב על זה, כמו שעשיתי בכל שני המקרים הקודמים של הופעות שהוזמנתי אליהן. הלאה.

התזמורת מעופפת מעל דרום תל אביב

במקום שבו מתכנסים על במה אחת חמישה עשר אנשים, בדרך כלל קורים דברים מופלאים, דברים שאי אפשר לראות על במה שיש עליה רק שלושה, ארבעה אנשים.  במקרה הפעם רוב האנשים האלה התיישבו על הבמה בסדר הכמעט מופתי של תזמורת כמעט סימפונית.  המקום עצמו, חלל שנקרא "בסקולה" באיזור דרומי של העיר תל אביב שלא יצא לי להכיר לפני כן, איפשר להם לעלות בצורה מאד עממית, שהגדירה תוך כדי העליה שלהם לבמה את איך שהערב הזה הולך להיראות ולהישמע.  זה לא הולך להיות אולם קונצרטים שבו הקהל ישוב במקומו, דרוך, והתזמורת עולה ממקום אחד מוגדר לפי הסדר, חורקת על קרשי הבמה ומתיישבת כל נגן במקומו המוגדר, אלא איזשהו מקום שבו הקהל והמופיעים מתערבבים קצת אחד בשני.  חלק עלו ממה שהיה אפשר להגדיר בצורה מאד נדיבה כאחורי הקלעים – חדר בקומה השניה של המקום שהיה אפשר לרדת בו במדרגות לאיזור שבצד אחד שלו היתה הכניסה לאולם ובצד השני כניסה לבמה.  חלק עלו מתוך הקהל, מטפסים על הבמה מכל מקום שהיתה להם בו אחיזה ומקום פנוי – כי מקום פנוי אי אפשר למצוא הרבה בבמה קטנה שאמורים להצטופף עליה חמישה עשר אנשים, ומתיישבים כל אחד במקומו המוגדר מראש, ומחכים.

מחכים לבחור בשם יהונתן בר אילן, שהיה לו את התפקיד המוזר שלא יצא לי לראות אף פעם של להיות מנצח וגם גיטריסט.  זאת אומרת, מישהו שבהגדרת התפקיד שלו בספירה המוזיקלית שבה הוא חי, צריך להיות גם עם הגב לקהל וגם עם הגב לתזמורת, לפעמים בו זמנית.  משימה קשה. כשיתחילו הצלילים הראשונים של היצירה הראשונה שהתזמורת המעופפת שלו ניגנה, יתברר שזו המשימה הכי פחות קשה שתפס לעצמו הערב, ובכלל. יש שם כינור וויולה, צ'לו. קרן יער. טרומבון. חצוצרה, כלי הקשה וויבראפון ותופים, וקלידים, וחליל צד, ואת הגיטרה החשמלית של יהונתן בר אילן.  וביחד הם מנגנים את היצירות המופלאות שהוא רקח לתזמורת הזו.  לאט לאט המתח שכרוך במשהו מסודר מהסוג הזה, רק הופעה שלישית של ההרכב הייחודי הזה, הופעות שנבחרות ומשובצות בפינצטה, נמוג והתזמורת מתחילה להשתחרר והנגנים מאפשרים לעצמם, או שבר אילן מאפשר להם בסדרה של סימנים מוסכמים שנסתרים מהקהל, להביע את עצמם.  אחר כך, בין קטע לקטע, הוא מסביר שמדי פעם כל אחד מהנגנים ייצא לאיזשהם מחוזות מוזיקליים שלא הוא ולא שאר התזמורת יודעים לאן הם ייקחו אותם, וככה התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן נעה באיזון בין המחוזות המודפסים, המדודים והמוגדרים מראש של הפרטיטורה, לבין המחוזות האמורפיים והחופשיים יותר של האלתור.  לפעמים בעיות טכניות מזנקות על הנגנים בזמן שהם רוצים לרחף למחוזות אחרים ולקחת איתם את שאר התזמורת.  נגן החצוצרה, בחור אסייתי שאת שמו לא קלטתי, ניגן בהתלהבות כזו שהמיקרופון שלו ניתק ולא היה אפשר לשמוע אותו לפרק זמן.  איש סאונד הגיע וניסה לגשר על הפער הטכני הזה אבל נגן החצוצרה, שהסכים להמתין רק מעט כדי שהעניינים יסודרו, המשיך מיד אחר כך בדיוק באותו הלהט שבו הוא התחיל.

באמצע ההופעה עולה לבמה דן תורן, אחת מהסיבות שחלק מהאנשים בקהל נמצאים פה.  זה החלק הייחודי של ההופעה הזו מתוך שלוש ההופעות של התזמורת עד עתה.  בר אילן עיבד שני שירים של דן תורן לביצוע התזמורת – אחד מהם היה ביצוע מרגש ל"אימפריות נופלות לאט", אחד מהשירים הכי יפים של תורן, שבו תורן מצא את מקומו באוקטבה גבוהה יותר משהוא רגיל לשיר בה, מה שהפך את השירה לפגיעה ומרגשת יותר, ואחר כך "בך לא נוגע", שיר שהוא מתוזמר כבר בעצם, אבל בר אילן והתזמורת המעופפת שלו הצליחו למצוא בו את המקום והייחוד שלהם.  לפני השיר דן תורן מסביר את מקורות השיר, שלא הכרתי – הבן שלו והבת של יהודית רביץ, ששרה את השיר במקום, היו פחות או יותר באותו הגיל המאד רך, והתקופה היתה תקופת תחילת האינתיפאדה השניה ותורן כתב את השיר מתוך התסכול של כל הדברים האלה שמתרחשים מסביב בזמן שהתינוקות שלהם ישנים ולא יודעים כמה רוע מתרחש מסביבם.  אחרי שתורן סיים את תפקידו בערב הזה וירד, הגיע תורן של כמה גרסאות כיסוי.  הראשונה שבהן לא היתה מפתיעה מרגע שהתזמורת פצחה בצלילים הראשונים של "Peaches en Regalia".  השילוב הזה של תזמורת וגיטרה חשמלית כבר לכשלעצמו צועק זאפה, וגם חלק ניכר מהמוזיקה נשמע רווי בהשפעה.  ההרכב המשיך עם עוד קטע, כנראה של זאפה, שבמסגרתו עלה זמר בשם יוחאי דווידוב לבמה וירד מיד כשהשיר הסתיים (בר אילן אמר לאחר מכן שדווידוב ביקש לא להיות מוצג, תופעה מוזרה אבל שמצאה את מקומה בערב הזה).

כמה קטעים אחר כך, התזמורת סיימה את תפקידה ואחרי שהוצגו ירדו מהבמה לקול מחיאות הכפיים שבהחלט הגיעו להם, ובר אילן נשאר לעוד קטע אחד, סולו של גיטרה אקוסטית, שהתחיל מהוסס והתגבש לקטע שהפגין ווירטואוזיות הולכת וגדלה, כמו לאורך כל ההופעה.  בסיומה בר אילן ירד מהבמה לתשואות הקהל – קהל שקרוב לוודאי ישמח לראות את התזמורת המעופפת מתאחדת להופעה נוספת בעתיד הקרוב.

התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן מכילה נגנים ממגוון של מקומות, רקעים, תחומי תעסוקה ודיסציפלינות – כל אחד מביא איתו את הרקע המוזיקלי הייחודי שלו.  הקלידן הכשרוני טמיר קדם, למשל, בא מרקע של ג'אז, והכניס לתזמורת אורגן ג'אז שלקח את הקטעים המוזיקליים שלה לכיוונים שונים ומגוונים, והצ'לן גיא אילון הגיע מרקע קלאסי, אבל קטעי הסולו שלו בהופעה היו לעתים רחוקים מהסדר והקבעון של המוזיקה הקלאסית.  חלקם לומדים, חלקם מלמדים, חלקם עוסקים במוזיקה בחיי היומיום וחלקם עוסקים בדברים אחרים בכלל.

לבר אילן עצמו יש בדיוק את המרכיבים המתאימים לרקע מוזיקלי שמביא ליצירות כל כך מגוונות ומעניינות, שיש בהן מקום לתזמורת שלמה:  אמא שחובבת מוזיקה קלאסית ואבא שחובב רוק מתקדם וגיטריסטים אינסטרומנטליים כמו ג'ו סטריאני וסטיב וואי.  מעבר קצר בגיל הנעורים דרך תקופת האמצע של משינה, ואחריה מטאליקה, ואחריו טיול במחוזות המגוונים והמעניינים יותר של המוזיקה הקלאסית המאוחרת – פרוקופייב, רחמנינוב, דביוסי, ואז זאפה.  את כל אלה אפשר לשמוע, אם רק כורים אוזן, במוזיקה של התזמורת המעופפת.

מה בעתיד?  עוד הופעות.  אולי אלבום.  בינתיים, בר אילן ממשיך לרקוח יצירות לחמישה עשר הנגנים שלו והם ממשיכים להתכונן לצאת למחוזות לא מוכרים, ולקחת איתם את הקהל.  עוד עליהם, ועל המעללים הקרובים שלהם, אתם יכולים לקרוא כאן או לשמוע ולראות כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – וורנר הרצוג, במבטא ישראלי מחשיד, יוצא לחפש את האינטרנט.  ואת מה שנופל בין הכסאות שלו.