The gospel according to whom

הגלגל הענק של הסופרלנד היה דומם ומכובה בערב יום שני.  לא היה בו צורך.  הפעם, כל הצבעוניות הגיעה מהבמה.  במסלול הארוך מהחניה למתחם של הלייב פארק בראשון לציון, שהפך להיות חלק מהחוויה של הופעות שם, היה כבר אפשר לשמוע את הפסיכדליה האלקטרונית המבעבעת של Jagwar Ma, שהיו אחת משתי הלהקות שחיממו את Tame Impala.  גם "ריו", ההרכב הישראלי של אור אדרי וזואי פולנסקי חימם אותם בפתיחת הערב, כמובן, אבל אני עוד לא הייתי שם.  הספקתי לתפוס את מקומי, במרחק בטוח מהבמה, בדיוק כש-Jagwar Ma סיימו את השיר האחרון שלהם לערב, שנשמע כמו גרסה מחוקה מעט של ה-Stone Roses.  כמות האנשים שביני ובין הבמה, ולכל רוחב המדשאה למעשה, עד לפוד קורט שמעל, היתה מפתיעה – הרבה מאד אנשים רוצים לראות את Tame Impala, מסתבר.

אחרי ש-Jagwar Ma ירדו מהבמה החלו ההכנות הקדחתניות להופעה שהקהל הגיע לראות – הבקליינרים, שהיו לבושים בחלוקי מעבדה לבנים, היו עסוקים בלעשות כל מיני דברים שגרתיים להופעות, כמו לסדר משטחים של אפקטים וגיטרות, ודברים פחות שגרתיים, כמו לפרוס שטיח במרכז הבמה, או לכוונן מערכת של פנסים על עמודים, כל אחד מהם מוציא צליל חזק בתדירות משתנה, שמאחר שלא נעשה בהם שימוש בהופעה, עושה רושם שמטרתם העיקרית היתה להרחיק את השורות הראשונות של הצופים מהבמה באמצעות גלי הדף.

ההופעה עצמה התחילה באמצעות הוכחת יכולות של המסך שמאחורי הלהקה, שכדאי לעצור ולהסביר עליו לפני שאנחנו ממשיכים.  בין שאר תחומי האחריות של טכנאי הסאונד של קונסולת המוניטורים היתה גם האחריות המכובדת של שליטה חלקית באפקטים של חברי הלהקה ובאפקטים שהיו מחוברים לאמצעים וויזואליים על המסך הגדול.  בין השאר, היה שם מתקן שאיפשר לשלוט, באמצעות שינויים בתדר ובאמפליטודה של הצליל, בנקודה שריצדה על המסך, ולהפוך אותה למעגל, ולבועה אמורפית, ולמשהו שנראה כמו תוצר של ספירוגרף.  בשלב הזה הקהל נחלק לשניים – אלה הלא מתודלקים, שצפו בצירוף מרתק של מראות וצלילים שהיה הקדמה מצוינת לסוג המוזיקה שעמד לבקוע מהרמקולים, ואלה שכן היו מתודלקים, שבשבילם זו היתה תחילתה של חוויה אחרת לגמרי.  מלבד השליטה דרך קונסולת המוניטורים היה אפשר לשלוט במיצג הוויזואלי הזה דרך חלק מדוושות האפקטים, וזה אחד מהדברים שקווין פארקר עשה אחרי כברת דרך של ההופעה, שבה הוא ניצב עם הגיטרה שלו מול המסך והגדיר את מה שראינו עליו במהלך הדקות שעברו.

אחרי הפתיחה הזו, הלהקה עלתה לבמה. קווין פארקר מיהר אל המיקרופון כדי לברך את הקהל שבא לראות אותו ואת הלהקה, "ערב טוב תל אביב! מה שלומכם?"  הוא חזר על הטעות הגיאוגרפית הזו מספר פעמים במהלך הערב, אבל אפשר להבין אותו.  במימדים של אוסטרליה, ראשון לציון היא כמו חלק מתל אביב. אחר כך הם פתחו עם "Nangs", דרך סולידית ורגועה לפתוח בה ערב שהולך להתפתח בכל מיני כיוונים שהקהל מצפה אליהם.  אבל Tame Impala באו לראשון לציון לעבוד, ולקהל יש ציפיות מסוימות, והם דאגו לספק את הציפיות האלה בשלב מוקדם ככל האפשר, כשהצלילים המוכרים שפותחים את "Let It Happen" בקעו מהרמקולים.  כמעט מיד בתחילת השיר, הלהקה שלפה את האס הוויזואלי השני שלה להערב כששני תותחי קונפטי בקדמת הבמה ירו את תכולתם והאוויר מעל השורות הראשונות התמלא בקונפטי צבעוני, שריחף באוויר בתוך אלומות האור שנשלחו אל השמיים ונתן לקטעים האלה בהופעה נופך מאד חגיגי.

"Let It Happen", גם בגרסתו החיה, הוא דוגמא מצוינת לדרך שבה הלהקה בכלל, וקווין פארקר בפרט, בונים את השירים שלהם, במיוחד באלבום האחרון – הבסיס המלודי הוא פשוט ונגיש, ולאורך השיר – שבמקרה של "Let It Happen" נמשך כמעט שבע דקות – הם מוסיפים למלודיה הבסיסית הזו חלקים קטנים, או משנים חלקים קטנים, כדי להמשיך ולגרום לה להיות מעניינת.

ההופעה המשיכה עם מגוון מאוזן פחות או יותר של שירים משלושת האלבומים שלהם, בינתיים, כאשר תותחי הקונפטי באו לידי שימוש כדי להדגיש את השירים המוכרים יותר, שדרשו התלהבות רבה יותר מהקהל – "The Less I Know the Better", שנשמע טוב יותר בהופעה אפילו מבאלבום, ו-"Feels Like We Only Go Backwards" שהיה הראשון מבין שני השירים האחרונים של הלהקה בהדרן.  בין לבין, השירים שהלהקה ביצעה היו כאלה שגם קהל שלא הכיר בעל פה את שלושת האלבומים יכל להתחבר אליהם בקלות, כי זה האופי של השירים שפארקר כותב – כמעט כל מאזין יכול למצוא בהם מאד בקלות למה להתחבר ולמה לחכות.  הלהקה שמנגנת איתו עושה עבודה מדהימה בלשמור על השירים קרובים ככל האפשר לדרך שבה הם נשמעים באלבומים, כשכל קרקוש דיסטורשני של הגיטרה של קווין פארקר וכל מצע קלידים יושבים בדיוק על הביט ונשמעים כאילו התאמנו עליהם במשך שנים – וזה בעיקר בעזרתו הנדיבה של האיש ההוא מקונסולת המוניטורים, שמהווה רשת בטחון לדיליי הבלתי נפסק של חלק מהאפקטים של קווין פארקר והגיטריסט/קלידן השני שלו (שמסתבר, לפי תמונות מקצועיות יותר וקרובות יותר לבמה, שיש עוד אדם שעוזר לו).

אחרי השיר שסוגר את ההדרן (כמו שהוא גם סוגר את האלבום האחרון של הלהקה, "Currents"), פארקר מודה שוב לקהל ומבטיח להתראות בקרוב, אחרי שציין כמה פעמים במהלך הערב שהם ישמחו לחזור לארץ בפעם הבאה שיוכלו, ואז, אחרי שהוא מכוון את הגיטרה בדיוק למקום הנכון ומארגן את האפקטים בדיוק בדרך הנכונה, הוא והלהקה יורדים מהבמה ומשאירים אותנו עם הצלילים שממשיכים, וממשיכים, והיו ממשיכים לחמם את האוויר שמעבר למערכת ההגברה אילולא האיש שלצד הבמה, שמנתב בכמה סיבובי כפתורים את כל הדיליי הזה והופך אותו למהיר יותר, ומהיר יותר, עד שהוא מטפס במעלה שמי הלילה ונעלם, עף במהירות ובדממה בחזרה לכוכב שממנו קווין פארקר הגיע – דרישת שלום הביתה.

אחרי הכל

אנחנו ישראלים, ומה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב זה להתלונן, ולכן זה תמיד קצת מפתיע כשאין על מה.  אני לא זוכר ששמעתי כל כך הרבה אנשים אומרים כל כך הרבה דברים טובים על הופעה בבת אחת, אם זה מסביבי, בדרך הארוכה בחזרה למכונית שחנתה בראשון לציון אחרת, ואם זה בשלל הביקורות שהופיעו באתרים ובמגזינים אחר כך.  יש שתי סיבות להרגשה הזו, מבחינתי לפחות:  הראשונה היא הלייב פארק, שלי לא יצא להכיר עד לחודש שעבר, בו הלכתי לראות שם את פט מאת'יני.  המתחם בנוי מראש כדי שיהיו בו הופעות בחלל פתוח.  הוא עוצב ונבנה מתוך המחשבה הזו, והכל כבר שם – הבמה פשוט נמצאת שם, לא צריך להרכיב ולפרק אותה כל הזמן.  המתחם תחום ומוגדר כך שאין צורך לשנות סדרי עולם של אנשים כדי לקיים שם הופעות, ואפילו דוכני האוכל שמסביב הם מגוונים מספיק מצד אחד ולא מעיקים מדי מצד שני.  כתוצאה מכל התכנון המוקדם הזה הסאונד שם הוא סביר מאד, ואפשר לקיים שם מגוון של הופעות – עובדה שהיה אפשר לשים שם שורות של כסאות להופעת ג'אז רגועה, ואחר כך לאכלס שם כמויות גדולות הרבה יותר של אנשים להופעת רוק פסיכדלי.

השניה היא נרנג'ה, חברת ההפקה שאירגנה את ההופעה הזו.  היתה לי הזכות ללוות אותם, כצופה מהצד ותומך נלהב במה שהם עושים, כבר מההתחלה, והסוד שלהם הוא שהם אף פעם לא מנסים לעשות משהו גדול יותר ממה שהם מסוגלים לעשות.  ככה הם מוצאים את עצמם מפיקים הופעה של בריאן ווילסון, כי הם כבר מספיק גדולים בשביל לעשות את זה, וככה הם מחליטים להתאים את הצעדים שלהם לווניו חדש שנפתח, ומתאים בדיוק למה שהם עושים, ומאפשר להם לקיים הופעות גדולות שמצריכות משהו שמזכיר אצטדיון – ואז מה אם זה בראשון לציון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אמא וילד, לבד.  האמא צריכה להתמודד עם מפלצת, אז גם הילד ממציא לעצמו אחת.