The gospel according to whom

לפני הכל

יום חג היום לכמה מאיתנו: סינגל חדש לדיוויד בואי.  הסינגל עצמו כנראה לא יוצע עדיין למכירה אבל ווידאו שמלווה את השיר המאד ארוך הזה (יותר מ-9 דקות) ייצא בהמשך היום. השם שלו הוא בעצם סימן, אבל בואי יסלח לי אם פשוט אכתוב מה שהסימן מייצג – "Blackstar".  אתם יכולים לשמוע אותו כאן.  האלבום המלא ייצא, באופן שמסתבר כמסורת, ביום ההולדת שלו – השמיני בינואר 2016.  עד שהווידאו ייצא – הנה טיזר של 30 שניות שיצא בשבוע שעבר כדי להחזיק אתכם.

ועוד חדשות טובות שנתקלתי בהן השבוע (בשביל למהול קצת את החדשות המאד רעות לכולנו, במיוחד למעריצי Eagles of Death Metal):   הנרי רולינס מגיע להופעת ספוקן וורד נוספת בישראל, ב-5 לפברואר ב"הוואנה קלאב" בתל אביב.  כרטיסים אפשר לרכוש כאן;  ודונובן, אחד מהאמנים המעניינים יותר והמוערכים פחות משנות ה-60, מגיע גם הוא להופעה בתיאטרון "גשר", ב-11 לינואר וכרטיסים להופעה הזאת אפשר לרכוש כאן.

כל כך טובים בלהיכנס לצרות – Unknown Mortal Orchestra ב"רידינג 3"

[דיסקליימער 1:  התמונה שלמעלה וכל הקליפים שבפוסט הם מהופעות דומות אבל אחרות.  באופן לא שגרתי אבל משמח מבחינתי הקהל די הטמיע את עצמו בהופעה ומיעט בשימוש בטלפונים]

תל אביב זכתה אתמול למשהו שתל אביב לא זוכה לו בימים כתקנם – כמעט מלחמה בין אסכולות של מעריצי מוזיקת אינדי שהיו צריכים לקבל החלטה קשה וכואבת לגבי איפה הם רוצים לבלות את זמנם.  ב"בארבי" הופיעו Purity Ring שהם כוס התה של חלק מהאנשים אבל לא שלי, לדוגמא.  ב"צוזאמן" נדב אזולאי חזר מהכפור ומאחר והוא מופיע לעתים נדירות אפשר להבין את האנשים שבחרו ללכת לראות אותו, אבל אלו שבחרו לכתת את רגליהם ל"רידינג 3" כדי לראות את Unknown Mortal Orchestra, באולם קטן ואינטימי יחסית, רגע לפני שהם ממלאים את אצטדיון רמת גן, הם אלו שהרוויחו הכי הרבה מהערב הזה.

חוסר תיאום בין מקומות שונים שפירסמו את שעת ההופעה גרם לי להגיע ל"רידינג 3" מוקדם יחסית ולתפוס את מקומי באולם כמעט ריק.  החשד שההופעה של Unknown Mortal Orchestra תהיה אפילו יותר אינטימית ממה שהיא בנויה להיות, התפוגג ככל שהזמן התקרב לשעת ההופעה האמיתית והלא שגרתית, כשהאולם התחיל להתמלא.

ראשון תפס את הבמה בחור צנום מתחת לערימת שיער, שלבושו הים תיכוני גרם לי לחשוד שהוא לא חלק מהלהקה.  הוא התיישב במרכז הבמה ותפס בוזוקי שהיה מוכן שם מראש ועם הבוזוקי הזה, וסמפלר ריבועי מוזר שנמצא לשמאלו והוציא רעשים של סיטאר וטאבלות, הוא עשה מוזיקה מאד מעניינת.  חלקה אינסטרומנטלית, חלקה מלווה במילים.  מידע מודיעיני מבן הדוד שלי חשף שזה אחד מהסולנים של Isaiah, להקה ששמעתי עליה אבל לא שמעתי אותה עדיין.  חמישה או שישה שירים הספיקו לו והוא ירד מהבמה כדי לפנות אותה לתזמורת האלמונית.

הם עלו זמן לא רב, ולא שגרתי, אחרי שהוא ירד, תפסו מיד את הכלים שלהם ופתחו ב-"Like Acid Rain" [דיסקליימער2:  אני זוכר רק במעורפל את סדר השירים.]. משם, ולאורך רוב ההופעה, רובן נלסון הסתפק בתודה מנומסת, לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית, בסוף כל שיר.  הרפרטואר של הלהקה הוא כל כך רחב, שהם יכולים לעבור בין שלושת האלבומים שלהם ולמצוא שירים שונים מספיק בשביל להניע את ההופעה קדימה בלי הרבה צורך בפירוטכניקה או דברים מיותרים.  משם, למשל, הם יכלו להמשיך ל-"From the Sun" שנשמע אפילו רלוונטי יותר השבוע, ול-"Ur Life One Night", וככל שההופעה מתארכת משיר לשיר, אני נזכר בעוד מהשירים שלהם, שהם סיפורי הרפתקאות בכמה פרקים, ושהשארתי מאחור בגלל שהתעמקתי באלבום האחרון שלהם.   מאחר ושלושת האנשים שמאחורי רובן נילסון – ג'ייק פורטריי על הבאס, ריילי גיר בתופים וכלי ההקשה וקווינסי מקרארי על הקלידים – הם מאד מוכשרים, כל אחד במה שהוא עושה, היתה להם האפשרות, כמו גם לנילסון עצמו, להתפרע קצת מעבר למה שהשירים עצמם דרשו ולהאריך אותם לג'אמים, חלקם ארוכים יותר וחלקם ארוכים פחות, שבמהלכם נילסון הרשה לעצמו לשבת למרגלות הקלידים ולהקשיב לשאר הלהקה שלו. אחד מהדברים שאני אוהב במיוחד בלהקה הזו, וניכר מאד בהופעה, הוא שאף על פי שהם מאד מוכשרים (ונילסון עצמו הוא לא פחות מגאון מוזיקלי לדעתי), הם לא מאד מהוקצעים, ולכן חלק מהאקורדים לא ברורים והמעבר המהיר ביניהם גורם להם להתערבב אחד בשני, מה שנותן לנו המאזינים את הרעיון של השיר, אם לא את השיר עצמו.

בפעם האחת שבה הוריד מעצמו את הגיטרה, לקראת "Stage or Screen", הוא תפס לעצמו אורך עודף של כבל מיקרופון וירד מהבמה.  את השיר הוא שר כשהוא הולך בתוך הקהל, חוצה את האולם ומגיע עד לבר שבקצה השני, מטפס על הבר ונוחת בקצה השני כדי לשיר את החלק המלודי של הפזמון משם.  את החצי השני של השיר הוא עשה כשדרכו חזרה אל הבמה.  לפחות לפי התגובות של שאר חברי הלהקה נראה שזה לא משהו שהוא נוהג לעשות בהופעות כסדרן.   על ההופעה כולה, בעצם, שררה אווירה של הפתעה וברכה – היה נראה שנילסון עצמו לא האמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים לראות אותו ואת הלהקה שלו, בישראל, שרחוקה מניו זילנד כמו שניו זילנד רחוקה מישראל (למעשה, מפורטלנד, שלא מאד רחוקה מישראל, אבל נניח לזה).

את השירים הידועים והקליטים יותר שלהם, אלו שבסגנונות אחרים של מוזיקה היה אפשר לכנות להיטים, הם השאירו לסוף – אחרי אלתור פסנתר ארוך של מקרארי שכלל בתוכו רמזים ל-"Ffuny FFrends" הלהקה צלחה אל תוך השיר עצמו, ומיד אחריו הגיע "Multi Love", שבו הקהל פיספס בפעם הראשונה, והצליח בפעם השניה, לספק את החלק הנדרש ממנו בפזמון של השיר.  אחרי ש-"Multi-Love" הסתיים הלהקה ירדה מהבמה, משאירה אחריה את זעקת הדיסטורשן של הגיטרה של רובן נילסון מאחוריה למשך הדקות המעטות שהם היו צריכים מאחורי הקלעים כדי להגדיר את החלק הבא של ההופעה רשמית בתור הדרן – שבמסגרתו הם ביצעו בדיוק את שני השירים שהיו חסרים לי כדי להפוך את ההופעה הזו למושלמת – "Necessary Evil" ושיר שצריך לסיים כל הופעה לדעתי, של כל אמן – "Can't Keep Checking My Phone".

ואז, האורות הודלקו, מוזיקה אחרת מזו של הלהקה מילאה את החלל והלהקה ירדה מהבמה.  לנו נותר לשרך את דרכנו החוצה, לברך את מזלנו הטוב שבחרנו בהופעה הנכונה ולקוות שנזכה לראות אותם שוב בקרוב.  ואם המשמעות של זה היא נצחון של המוזיקה המוזרה והמופלאה של רובן נילסון וחבריו על המיינסטרים הדי משעמם שמאכלס את הרדיו היום, אני מוכן לקבל אותם גם באצטדיון רמת גן בסיבוב הבא.

זה הכל להשבוע – עוד סרט על האחים קריי, תאומים מנהיגי כנופיה משנות ה-60.  הפעם בלי אף אחד מחברי "שפנדאו בלט".