תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

4:33

לפני הכל

כראוי לבלוג שעשה עם דיוויד בואי את המסע המוזיקלי המפרך לאורך כל הקריירה שלו, כמובן שתהיה כאן התייחסות ראויה לשיר המרהיב החדש שלו, שאין מילים שטובות יותר לתאר אותו מ"סוף סוף".  אבל זה יהיה רק בשבוע הבא.

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה שקטה מעט בזמן האחרון, אבל השבוע האחרון היכה בנו מכל מיני כיוונים:  אלי אברמוב, הגיטריסט של "הקליק", שהלחין את רוב השירים של הלהקה (כמו זה שבלינק), נפטר ממחלה קשה בגיל 61;  וסינת'יה רובינסון, נגנית החצוצרה של Sly and the Family Stone, למעשה כמעט נגנית החצוצרה הידועה היחידה שאני מכיר, נפטרה בגיל 71 מסרטן.

 

ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות זה יותר מדי

נילס פרהםג'ון קייג' היה אחד מהמלחינים האוונגרדיים המפורסמים ביותר של המאה ה-20.  אולי הכי מפורסם שבהם.  הוא היה מוזר כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שנושאת את שמו, אבל בדרכים אחרות.  מוזיקה – הלחנה, ביצוע והאזנה – קיבלה תיבה ספציפית בתוך החיים שלו שהכילו הרבה מאד תיבות אחרות כאלה – כמו איסוף פטריות תחרותי, זן בודהיזם וכתיבת קוואנים (שירים בעלי מבנה ספציפי שהם חלק ממסורת הזן) ואנקדוטות קטנות מחייו שהוא אסף ושזמינות באתר הזה.   היצירה הכי מפורסמת שלו, זו שמכירים גם אלו שטבלו רק את קצה הבוהן במים של הנהר המפחיד של המוזיקה של המאה ה-20, כמו שמכונה המוזיקה הקלאסית שבקצה הקרוב יותר אלינו של ההסטוריה, היא יצירה בשם "4:33".  שמה ניתן לה בגלל שזהו פרק הזמן שנדרש לנגן אותה, ומה שמיוחד בה הוא שאין בה מה לנגן.  הפרטיטורה של היצירה היא שני דפים, אחד מהם מסביר את מהות היצירה והשני מגדיר את שלושת החלקים, שהנגן – בדרך כלל פסנתרן – מניח על מדף התווים שעל הפסנתר כשהוא מתיישב לנגן.  לפעמים, תלוי באיזה פסנתרן מדובר, הוא מניף את ידיו או עורך חימום קצר לפני שהוא מתחיל לא לנגן ואז – במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, לא קורה שום דבר בעל משמעות על הבמה.  בקהל, כמובן, קורים הרבה דברים בעלי משמעות.  הקהל ממתין למשהו שיקרה.  הקהל נע בחוסר נוחות בכסאות שלו.  הקהל משתעל, מכחכח, עושה רעשים אחרים רגילים של קהל.  הקהל מבין באיזשהו שלב שאין שום צליל שמגיע מהבמה והופך להיות מודע לעצמו.  וזו המוזיקה שמנוגנת ביצירה הזו.  בכל ביצוע, היא נשמעת אחרת ומה שעוד יותר יפה ביצירה הזו, הוא שהיא מתאימה לכל הרכב בכל גודל, ובמגוון רחב של כלים (הנה אפילו ביצוע של תזמורת סימפונית שלמה).

היצירה הזו היא בגדר בדיחה, או אמירה אמנותית על הקשר שבין הקהל לבין המבצעים, ועל מה שיכול ולא יכול להיות מוגדר מוזיקה.  בדרך כלל, בהתאם לדרך שבה מנוהל הקונצרט, היצירה הזו מנוגנת בסוף הרפרטואר, או בתחילת הערב כשלאחריה הפסנתרן יורד מהבמה ועולה כדי לנגן מוזיקה אמיתית – כזו שיש לה צלילים של פסנתר ושהקהל שילם בשביל לשמוע.

יש צורך במוסר עבודה מסוים, באיפוק, בכח רצון מיוחד כדי להיות מסוגל לנגן את היצירה הזו.  הרי האמן שמבצע את היצירה יודע – ואולי גם חלק מהקהל שבקיא יותר ברזי המוזיקה האוונגרדית של המאה ה-20 יודע – שבמשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות לא הולך לקרות כאן כלום.  ושהיצירה חייבת להימשך בדיוק את פרק הזמן הזה.  האמן, וגם הקהל, צריכים להתעלות מעל לחוסר הנעימות שבשקט הזה, הכפוי, שנוצר, ולהמשיך הלאה, כדי להבטיח שהיצירה הזו תנוגן כמו שצריך.

נילס פרהם (Frahm) הוא פסנתרן צעיר, צעיר אפילו ממני על אף הכמות האדירה של אלבומים שהוא כבר הספיק להוציא, מברלין.  מאחר והוא עוסק לא רק במוזיקה אוונגרדית אלא גם במוזיקה אלקטרונית, ומאחר וחלק מהיצירות שלו קיבלו עיבודים של אמנים אלקטרוניים שהוגדרו בתור רמיקסים, סדרת האוספים "LateNightTales" ביקשה ממנו לערוך אוסף.  האוספים האלו הם אוספים שאוצרים בדרך כלל אמנים אלקטרוניים – דיג'יים או אמנים שיוצרים מוזיקה אלקטרונית מקורית – שמכילים את המוזיקה שהם מעדיפים להירגע איתה אחרי שהם חוזרים ממסיבה מטורפת שהם דיג'ו או בילו בה.  השנה, למשל, הם ביקשו מבל וסבסטיאן (הרכב לא אלקטרוני בעליל), מג'ון הופקינס, שהוא דיג'יי, ומנילס פרהם, לערוך להם אוספים.   פרהם, שהגדיל ועשה ולא רק בחר רשימה יפה של קטעים אקלקטיים שמתחברים אחד לשני בצורה ראויה, מיקסס אותם (זאת אומרת, הוסיף מוזיקה שמחברת בין הקטעים כמו שהם מסודרים אחד אחרי השני) לכדי קטע אחד שמנוגן בצורה רציפה.  ובנוסף לכל זה, הוא החליט להקליט גרסת כיסוי ל-"4:33".

יושב אדם כמו נילס פרהם מול פסנתר, ומנסה לחשוב מה אפשר לעשות עם יצירה כמו "4:33".  פרהם הוא יוצר שמסתכל מחוץ לקופסה, בוחן איך אפשר לנגן בה, להקליט אותה, לסמפל אותה ולערוך אותה לכדי משהו אחר, והמוזיקה שלו נעה בין קטעי סולו סנטימנטליים לפסנתר, לבין קטעים אלקטרוניים שמערבים כמה סוגים מובחרים של סינתיסייזרים, לבין נגינה ב-treated piano, שזה פסנתר שהוסיפו לו כל מיני דברים שמשנים את הצליל הרגיל שלו והופכים את הנגינה בו למעניינת יותר ומאתגרת יותר.  במקרה של פרהם, באחד מהקטעים, למשל, מדובר בחשיפה של כל מנגנון המיתרים של הפסנתר כך שפרהם יכול לנגן עליהם כמו גיטרה.   פרהם החליט, כך הוא מספר, שמה שנגן רוצה לעשות הוא לנגן, ובחר לפרש את "4:33" בדרך אחרת לחלוטין מזו של כל המבצעים האחרים.  הפרטיטורה הריקה, בעיניו, היא בסך הכל הזמנה לנגן לעשות כל מה שהוא רוצה עם הפסנתר במשך ארבע הדקות ושלושים ושלוש השניות הבאות.  ונילס פרהם החליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – מתוך השקט, לאמוד את מה שקורה מסביבו ואת הצלילים שהוא מרגיש שהוא שומע, לשים את האצבעות שלו על מקשי הפסנתר שנראו לו עדיפים לתחילת הדרך, ופשוט להמשיך משם.

וכך, במקום ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט, יצא לו אחד מהקטעים האינסטרומנטליים הכי יפים שאי פעם שמעתי.

בהמשך הדרך, הוא מביא קטעים מקצוות מאד שונים של העולם המוזיקלי – מיילס דייוויס מבצע את רודריגז, ונינה סימון מבצעת את Fairport Convention, ומהצד האחר אמן סקסופון הבאס קולין סטטסון, וגרסה שרוטה ומקפצת של וולדימיר הורוביץ ל"מעוף הדבורה" של רימסקי-קורסקוב. לחלק מהשירים הוא הוסיף עיבודים משלו כמו תוספת ריוורב, או עריכה מינימלית, או במקרה של Boards of Canada שהקטע המוכר שלהם "In a Beautiful Place Out in the Country" שהוא הוסיף באוסף, והעביר בטעות את הקטע מהתקליט למחשב במהירות הלא נכונה, הקטע מנוגן הרבה יותר לאט מהמהירות המוגדרת שלו ונשמע יפהפה גם ככה.

שאר הקטעים שלו, שחלקם מנוגנים רק בפסנתר, חלקם בכלים אחרים, חלקם אלקטרוניים וחלקם אמביינטיים, שזורים בכל ההשפעות האלה ובהרבה יותר מזה.  אני ממליץ להתחיל את דרככם בגישוש אחרי נתיב פנוי לאורך האוסף הזה, כדי להכיר את ההשפעות שלו, ואז ללכת אחורה לאורך האלבומים הרבים שהוא הוציא, מ-"Solo" מהשנה האחרונה, דרך "Spaces", הקלטה של הופעה חיה משנתיים לפני כן, ועד "Streichelfisch", הראשון שלו, ולעקוב אחרי הכשרון הבלתי נדלה שלו.  הייתי ממליץ גם לעשות את זה במהירות האפשרית. עוד מעט שנה חדשה, מה שנותן לו זמן להוציא עוד ארבעה אלבומים.  אחד כבר בדרך.

 

(כאן אתם יכולים לראות את מה שיש לנילס פרהם עצמו להגיד על האוסף הזה)

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש שני יוצרים קולנועיים שכשאני רואה סרטים שלהם, הראש שלי לא תמיד מבין אותם, אבל הלב שלי תמיד כן.  אחד מהם הוא טרנס מאליק.  השני הוא צ'רלי קאופמן.  במקרה, לשניהם יש סרטים חדשים עכשיו.

 

תגובה