The gospel according to whom

1. לפני הכל

יאיר קז, שבימים כתקנם הוא הבסיסט של ג'ירפות, מצא לעצמו מעט זמן פנוי, וגם אורגן קסיו וקופסת אפקטים בשם Auto Orchestra, והגשים לפחות את החלום שלי, של לעשות אלבום שמכיל רק את שני הכלים האלה, ואת הקול שלו. התוצאה, חמישה שירים שבמקומות אחרים היו קוראים להם אי.פי., מרחפת קצת מעל שנות השבעים, אבל מונחת בבטחה, ובחינם, בבנדקאמפ. קוראים לזה "Automatic Orchestra", ואתם יכולים להוריד את זה משם, אפילו עכשיו. בחינם, אגב.

2. לא לראות את הנוף

אורח החיים שלי לאחרונה, זה שבגללו אתם רואים את הפוסט הזה במרווח של כמה חודשים טובים מהפוסט הקודם, מוצא אותי נרדם, מאבד הכרה לכמה רגעים, בכל מיני מקומות שבהם אני יכול להרשות לעצמי להירדם. כמו ברכבת. אני בדרך כלל שומע משהו מוזיקלי כשזה קורה, ואז, אם אלו אלבומים שכבר שמעתי פעם או פעמיים, הם פשוט חולפים ליד האוזניים, ובכמה רגעים של ערנות משהו מוזיקלי מוכר מבליח ליד האוזן ואני מכוון את עצמי מחדש לפי המיקום של הקטע המוזיקלי הקצר ששמעתי בתוך האלבום הגדול. ואם אלו אלבומים שאני שומע בפעם הראשונה, אני אבוד. אין לי שום נקודת מיפוי שיכולה לכוון אותי לכאן או לכאן, ואלבום כזה יכול להסתיים בכל רגע נתון או להמשיך לנצח. וקורים מקרים שבהם שלושה וארבעה שירים נשמעים כמו שיר אחד, מפני שאני מתעורר בנקודות שונות שלהם ולא יודע שאחד מהם נגמר ואחר התחיל.

האלבום השני של Lightning Dust, שנקרא "Infinite Light", מצא את עצמו בצד השני של הרשימה הזו. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום, שהיתה מסביבו איזושהי הילה מיוחדת של לפני האזנה שלא יכולתי להסביר, שקרוב לוודאי הכרתי בו שיר או שניים, אחרת לא הייתי קונה אותו, ולא באמת שמתי לב מתי הוא התחיל ומתי הוא נגמר. אבל היו שם שלושה שירים, חבויים באמצע האלבום, אחד מיד אחרי השני, ששבו אותי מיד. וכמובן, בגלל ההבדל בין החיים הערניים לחיים הישנים, בפרק זמן ערני יותר שבו שמעתי את האלבום כולו, מההתחלה עד הסוף, בלי להירדם, גיליתי ששלושת השירים האלה היו בעצם שיר אחד. "Never Seen", קוראים לשיר הזה, ועל אף שהוא שונה מעט משאר השירים שמאכלסים את האלבום הזה, שהוא קצר וצנוע יחסית לאלבומים אחרים אבל מכיל בדיוק את כמות, ואיכות, השירים שהוא צריך להכיל, הוא בעצם מהווה איזושהי לוחית זיהוי, כמו מחוץ לכלוב בגן חיות, של הלהקה הזו. מקדימה נמצאת אמבר וובר, שלגוון הקול המיוחד שלה יש שם באנגלית, warble, אבל לא בעברית. מאחור נמצא ג'ושוע וולס, שאחראי על כמעט כל האספקטים המוזיקליים של הלהקה, שהם בעיקר אלקטרוניים, או לפחות נובעים מכלים אלקטרוניים. הוא פוסע קדימה, בשביל לשיר, בשיר אחד, ובשיר הזה, "Honest Man", כל מיני שמות נזרקים לאוויר – ניק קייב? טוד אשלי? מפני שיש לו קול עמוק, אפוף עשן וחוכמת חיים, אבל ברוב המקרים הוא נשאר מאחור ומשאיר לוובר את עבודת השירה. אחרי הכל, הקול שלה הוא מיוחד. שלו הוא רק מעניין. הקול שלה הוא זה שנושא את המאזין, תופס את היד שלו, ומוביל אותו לתוך יער, שממש במרכזו יש קבוצה של בתים שבה אנשים מגדלים לעצמם, וחוטבים לעצמם, ושואבים לעצמם את כל מה שהם צריכים. נדמה, לכמה רגעים, שבשירים שבאלבום הזה, שחלקם אקוסטיים ועציים יותר וחלקם אורבניים ואלקטרוניים וקרים יותר, אפשר לשמוע כמה כינורות, אבל הם לא באמת שם. רק הרוחות שלהם.

אבל בשביל להבין את Lightning Dust צריך לקחת כמה צעדים אחורה בזמן, ללהקה אחרת שנקראת Black Mountain. הם מגיעים מוונקובר, שזה פרט שחשוב לציין, מפני שגם Destroyer, הוא דן בג'אר, וגם The New Pornographers, מגיעים מוונקובר, ועל אף שהמוזיקה של שלל הלהקות האלה היא לא בדיוק דומה, יש מספיק מההשפעה המשותפת של העיר והתרבות שלה על הלהקות כדי שיהיה אפשר לציין את כולן בפסקה אחת. אחרי הכל, הם כולם שותים את אותם המים. Black Mountain היא להקה שמנגנת בעיקר מוזיקה רועשת, מהירה, על גבול הרוק הכבד, והיא מכילה לפחות שלושה אנשים שזה לא בדיוק מה שרצו לעשות מבחינה מוזיקלית. אחד מהם, מנהיג הלהקה סטיבן מקבין, הקים את Pink Mountaintops שכל קשר בין המוזיקה שלה לבין המוזיקה של להקת האם בעלת השם הדומה הוא מקרי בהחלט – וכל נסיון לחבר בין העולם הנסיוני, האלקטרוני שלה, לבין העולם הכבד, הרועש והגס של Black Mountain עלול להיגמר בדרכים שאי אפשר לשלוט בהן. אמבר וובר וג'ושוע וולס הקימו את Lightning Dust, גם היא מעט נסיונית ומעט אלקטרונית יותר מלהקת האם. ומאחורי להקת האם, במשך כל הזמן הזה, יש קולקטיב שלם של מוזיקאים שקורא לעצמו Black Mountain Army.

Lightning Dust היתה אמורה להיות מיועדת ליצור מוזיקה רחבה יותר ומינימליסטית יותר, ובייחוד באלבום השני שלהם הם בהחלט מצליחים במשימה הזאת. עטיפת האלבום כבר מצליחה לזרוק לאיזשהו מקום דמיוני, שבמבט רחוק נראה כמו דבר אחד, ובמבט מדוקדק יותר, מקרוב, נראה אחרת לגמרי. זה חדר – רצפת עץ, כסא נדנדה ומאחוריו שתי ספות רטאן, כמה רהיטים עתיקים אחרים זרוקים בפינות אסטרטגיות בחדר, שני אשנבים גדולים ותקרת זכוכית. כל זה נותן מיד את התחושה שמדובר באיזשהו תא מגורים באניה, בלב ים, אבל מבט מדוקדק יותר מראה שאם זה ים, זה ים ביקום אחר לגמרי, שם הגלים ירוקים על פני מים חומים, והשמיים צהובים. מצד שני, אולי זה שדה חסה במדבר.

גם המוזיקה, שמתחילה מיד, ב-״Antonia Jane", ללא הקדמות מיותרות, נשמעת כמו כמה דברים שונים בכמה האזנות שונות. ככל שהשירים מתקדמים כדי להגיע לשיא האלבום, הם הולכים ומתפתחים – הגיטרה והמצילות הצנועות שמלוות את השיר הפותח, מתחלפות בקלידים ובקולות ועוד קולות שמלווים את אמבר וובר, ולאלה מתווספים אפקטים וסינתיסייזרים, כאלה שמקרבים את האלבום לנוף שניתן לצפות בו מהעטיפה, וכאלה שזורקים אותו רחוק ככל האפשר, כמו ״I Knew", שמקרב אותם באופן מסוכן לכביש הראשי של הלהקות הפופולריות יותר והמעניינות פחות שיש בז׳אנר הזה.

השיר האהוב עליי באלבום נמצא בדיוק במרכז האלבום – מיקום מוצלח במיוחד, מפני שמחצית האלבום המוקדמת מכילה גם ציפיה לשיר הזה, ובמחצית השניה של האלבום השיר הזה מהדהד, לכל אורכו. השיר הזה, "Never Seen", הוא הקרוב ביותר למניפסט הצנוע שהלהקה חיברה לעצמה כדי לכוון אותה בדרכה – מינימליסטי ועודף, הצלילים בו מפוזרים במרחב ענקי, מרכיבים את עצמם לא לשיר אחד אלא לשלושה שירים שונים, שהם כמו הרחבה מוצלחת של שנות ה-80, שם כל הקולות של אמבר וובר מרחפים כמו רוחות בבית רדוף.

מבט חטוף על האתר שלהם, שהוא בעצם אסופה של קישורים לאתרים אחרים שלהם, מראה שגם הלהקה, מאד בדומה למוזיקה שהיא מייצרת, מרחפת מסביב והדברים שהיא יוצרת נמצאים במרחקים גדולים אחד מהשני.  כמות של הופעות שאפשר לספור על אצבעות שתי הידיים לפעמים, ורק סינגל משותף אחד עם להקה אחרת מאז האלבום הזה, שיצא ב-2009, מראים שהלהקה הזו לוקחת את החיים כמו שהם מגיעים אליה, וכל עוד הם כותבים על זה שירים – ומאגדים אותם לאלבומים מדי פעם – רק טוב יכול לצאת מזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חמש מילים: ג'ונתן דמי עם ניל יאנג.

 

1. לפני הכל

חדי העין מביניכם בטח שמו לב שהגוספל נעדר מכאן לתקופה ארוכה. אפילו לא שבוע או שבועיים של איחור – הגוספל החליט ללכת על כמעט חודשיים שלמים. למעשה, זה רק הפוסט השני של 2012. הראשון שהוא לא האוסף החודשי. הייתי רוצה להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אבל החיים הולכים בכל מיני כיוונים שלא בהכרח מאפשרים את ההבטחה הזו, בגלל כל מיני דברים דחופים יותר ועמוסים יותר. מה שאני כן יכול להבטיח הוא לכתוב כאן ככל שאוכל, ולקוות שזה יקרה לעתים קרובות יותר מרחוקות יותר. בכל אופן, אני מקווה שהחיים שלכם בין גוספל לגוספל מלאים במוזיקה בין כה וכה. לענייננו.

פוטוטקסיס, שקוראים לעצמם הרכב אלקטרו-סול (בעוונותיי, אני עדיין לא יודע מה זה אומר, מפני שעדיין לא שמעתי את המוזיקה שלהם – אבל כשאעשה את זה אני בטוח שאדע לזהות את הז'אנר הזה מתוך שינה), מצאו את הדרך הייחודית והמעניינת לממן את האלבום שלהם – באתר שדומה ל-Kickstarter אבל עושה רושם שפועל על טהרת המוזיקה העצמאית, הם מבקשים מקהל המאזינים לממן להם את הקלטות האלבום השני, שמוקלט עם הקלידן אדי סטיבנס כמפיק. הקלטות האלבום כבר התחילו, למעשה, אבל האתר מאפשר להמשיך ולתרום להקלטות האלבום, והלהקה משכנעת את המשקיעים הפוטנציאליים בכל מיני דרכים, כמו, למשל, למשקיעים הכבדים במיוחד, הזכות להשתתף ביום הקלטה ולהיות חלק מהאלבום. אתם יכולים לעזור, ב-19 הימים הקרובים, כאן.

שתי הופעות מתווספות לשלל ההופעות שמצטברות בזמן הקרוב: זולה ג'יזוס היא אחת משתי זמרות ששמעתי לראשונה לאחרונה שעושות דבר דומה – מוזיקה גותית, בעצם, שהיא בעיקר על טהרת עוד ועוד רבדים של קול אחד וסט אחד של קלידים. לארץ היא תגיע דווקא עם הרכב של ארבעה נגנים אבל זה עשוי להיות מעניין בכל מקרה. זה קורה ב-14.4 ב"זאפה" בתל אביב; וגם – ימי השרדינג (הקצרים במיוחד) שלי כבר עברו, ואני כבר לא עוקב אחרי הנגנים המרכזיים של עכשיו, אבל הטענה היא (לפחות של אלה שמנסים לקדם את ההופעה), שגת'רי גובאן הוא אחד מהווירטואוזים של הז'אנר הספציפי הזה והוא מגיע עם הלהקה שלו The Aristocrats, להופעה ב"רידינג 3" בתל אביב, ב-23.3.

2. מלחמות קטנות

בטקס הגראמי האחרון הכותרות הגדולות היו שייכות לאלו שזכו בפרסים הגדולים. אדל, כמו שכתב מישהו באיזשהו מקום, לקחה הביתה פרסים במריצה. גם Foo Fighters יכלו לעזוב את האולם מדושני עונג אחרי שהתעשייה המוזיקלית סוף סוף הכירה בתרומה הקונסיסטנטית שלהם לאיכות שבה. אבל דווקא בפרסים הצנועים יותר, אלו שהאמנים שבהם לא בהכרח מקודמים בתרועות במגזינים ובמהדורות החדשות, אפשר למצוא דברים מעניינים במיוחד וזוכים ראויים במיוחד.

למשל, The Civil Wars, שזכו בשני פרסי גראמי השנה – הביצוע הטוב ביותר לצמד או הרכב קאנטרי, שניתן לשיר – במקרה הזה "Barton Hollow", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הצמד הזה; ואלבום הפולק הטוב ביותר (כל המועמדים והזוכים, אם הם מעניינים אתכם, נמצאים כאן). ההרכב הזה, שמכיל את ג'ון פול ווייט מצד אחד, ואת ג'וי וויליאמס מצד שני, הוקם ב-2008 בנשוויל כששני היוצרים-הזמרים השתתפו, כל אחד בנפרד, בתחרות כתיבת שירים, מהסוג שמתקיים הרבה בנשוויל, וצוותו על ידי מישהו לכתוב ולבצע שיר ביחד. לשניהם היה עבר מוזיקלי עשיר יחסית – ג'ון פול ווייט נולד במאסל שולס, אלבמה (המקום שנתן את ההשראה לשם אלבום הבכורה החביב עליי במיוחד הזה) והופיע, בתור זמר סולו ויוצר, בעיקר באיזור ההוא, והספיק להקליט ולהפיץ אלבום סולו אחד לפני שהגיע לנשוויל באותו המסלול שבו הרבה זמרים יוצרים מגיעים לנשוויל – כדי להיחשף לכמה שיותר מוזיקאים, כמה שיותר מפיקים, כמה שיותר אנשים שמשפיעים על התעשיה ויכולים לפתוח לו פתח קטן כדי לשים בו רגל. ג'וי וויליאמס היתה פעלתנית יותר ומפורסמת יותר כשפגשה אותו – כשהגיעה לנשוויל היו באמתחתה שלושה אלבומים, מגוון של אי.פיים ואוסף אחד, כולם בחוזה הקלטות אחר חוזה הקלטות שעליהם חתמה בחוסר רצון, לאחר מסעות שכנוע רבים של אנשים שהתלהבו מהקול המיוחד שלה. כשג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס נפגשו, כדי לעבוד על השיר האחד הזה, במסגרת אותה תחרות, הם שיתפו פעולה רק במסגרת השיר ודרכיהם נפרדו כמעט מיד אחר כך. אבל ווייט ניסה, במשך תקופה ארוכה, לאזור אומץ לשכנע את וויליאמס להצטרף אליו להרכב קבוע יותר. היא, מצד שני, קיוותה מאד שהוא יציע לה להצטרף להרכב כזה. הגורל רצה, וכשהשניים נפגשו שוב – מפני שנשוויל היא מקום שמאפשר למוזיקאים שנפגשים פעם אחת להיפגש לפחות עוד פעם אחת בלי להתאמץ במיוחד בכל מקרה – הם הקימו את The Civil Wars והתחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם.

כשאלבום הבכורה שלהם, "Barton Hollow", על שם עמק לחופו של נהר באלבמה, שם ישב או לא ישב ג'ון פול ווייט וניגן לפני שהתחיל לנגן לפני אנשים, יצא, לא היה צריך לעבור הרבה זמן לפני שהסוד השמור הזה הפך להיות גלוי ופומבי במיוחד. הם הופיעו בטלוויזיה, על שערים של מגזינים, ועל כל הבמות שיכלו למצוא. כשהשנה הארוכה שלפני האלבום הסתיימה (האלבום יצא כמעט בדיוק לפני שנה, בפברואר 2011), נמצא לו מקום ברשימות האלבומים הכי טובים של השנה של הרבה מאד מגזינים, אתרי מוזיקה, תחנות רדיו. הם הספיקו להופיע בתכנית הרדיו והפודקסט של NPR, ובתכנית הבוקר של KCRW, לחמם את אמילו האריס ואת עמיתתם לגראמי אדל, ולהיות מועמדים למגוון של פרסים – וגם לזכות בשניים מהנחשקים ביותר שבהם.

המוזיקה שנמצאת בתוך האלבום היא צנועה, כמו בקתה בלב יער שלא מחוברת לחשמל ושהאנשים שגרים בה חוטבים את העצים שלהם, ומגדלים את האוכל שלהם, ושואבים את המים שלהם, בעצמם. יש שם בעיקר את הגיטרה של וייט ואת הקולות של שניהם, מטפסים ומבעבעים דרך המוזיקה, כל אחד בסולם משלו ומשתלבים ביחד בצורה שהופכת את הכל להרבה יותר מוצלח מהשירים הבודדים של כל אחד מהם. השירה שלהם נשמעת כמו איזושהי קריאה למשהו גדול יותר, משהו מקיף, שמרחף מסביבם, והם נשמעים מאושרים ואסירי תודה כשהם שרים, כמעט כאילו שהם אפופים באיזושהי רוח דתית. הגיטרה האחת שמנגנת, מלווה את השירה, משתדלת לא להפריע למה שיש להם לשיר, והקולות שלהם ממלאים את הקנווס המוזיקלי מקצה לקצה בכל מקרה. האלבום, שנפתח ב-"Twenty Years" ובפריטה נחרצת על הגיטרה, שנשמעת כמו נקודה בסוף משפט, וממשיך אל "Poison and Wine" המוקדם יותר שלהם, ואל שיר הנושא, ומסתיים, בגרסאות ההורדה של האלבום, בשתי גרסאות כיסוי, אחת לחמישיית הג'קסונים והשניה לשיר שיקר לי במיוחד באופן אישי, "Dance Me to the End of Love", מסתיים באותה הצניעות שבה הוא התחיל, בצלילי גיטרה מהדהדים ובקולות שלהם שנשמעים כאילו הם צריכים למלא איזשהו קניון (כזה של סלעים, לא של חנויות) ולא את הקירות הריקים של איזשהו חדר, ומעלה מחשבות לגבי מה יהיה הצעד הבא שלהם. הצעד הבא שלהם יכלול, אולי, הקלטה עשירה יותר, עם הרכב גדול יותר, כזו שתעבה ותרחיב את הגשר שהם התחילו לבנות בין הקאנטרי, שממלא כל פינה בעיר שבה בחרו לגור ולהיפגש, לבין הפולק, שכל אחד מהם הביא איתו מהבית.

[את האלבום שלהם אפשר לרכוש כאן, או כאן]

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט עם הטריילר הזה, מגדיר את עצמו סרט הפשע המוזיקלי הראשון, ובאמת, הגיע הזמן.

 

1. לפני הכל 

לוח השנה של הופעות חיות מחו"ל מתחיל להתמלא לקראת החורף – ובנוסף לבקסטר דורי, שמופיע ב"זאפה" בתל אביב מחר, ול-Tune Yards, שתופיע כאן ב-13 במרץ, מתווספת גם ההודעה השבוע על רובין היצ'קוק שיגיע, שוב, עם הלהקה הנוכחית שלו שכוללת את פיטר באק וסקוט מקאהי מ-R.E.M., וזה יקרה ב-23 במרץ ב"אוזן בר" בתל אביב, כחלק מפסטיבל סוף שבוע של "האוזן השלישית" – שמתוכננות בו עוד הפתעות כאלה.

פרנק זעתר הסב את תשומת לבי לעובדה שהתגובות בגוספל, חלקן נעלמו וחלקן נראות כאילו עבר עליהן משהו רע.  זה בטיפול ובתקווה התגובות ייראו בקרוב כמו משהו שנראה כמו תגובות.

2.   שנה חדשה,  אוסף חדש

לא רק שהסתיים חודש, הסתיימה שנה שלמה.  אם זו לא סיבה לאוסף, אני לא יודע מה כן.  הנה:

01		Black Sabbath – Sabbath Bloody Sabbath
		הייתם מצפים שהאלבום החמישי של Black Sabbath, כבר במתווה המוזיקלי שהם הציבו לעצמם, יהיה רועש וסוער וראוי לאופי הצלילים שהשם שהוענק לז'אנר שהלהקה הזו המציאה זכה לו. אבל האלבום הזה עטור בגיטרות אקוסטיות, חלילים והקלידים של ריק ווייקמן, עד שאפשר להאמין, ובמיוחד בשיר הזה, שפותח את האלבום ונושא את שמו ורמז משם הלהקה, שהלהקה מנסה לזרוע את המאפיינים המוזיקליים של הז'אנר הזה בעדינות בתוך מה שכבר קיים, כדי לא להבהיל יותר מדי את המאזינים.
		לשמוע	לקנות
02		The Young Gods – Stick Around
		מפני שזה סוג המוזיקה שיוצא ממדינות שלוות ומשעממות כמו שווייץ. The Young Gods שוכנים כמעט במשך כל השנים שהם קיימים בצד המוכר פחות והאזוטרי יותר של הספקטרום האלטרנטיבי, אבל הם הספיקו להוות השראה בכל מקרה למייק פאטון (שהשיר הזה לקוח מתוך אלבום שיצא בלייבל שלו), על האדג' ועל דיוויד בואי (בתקופת Outside ו-Earthling שלו).
		לשמוע	לקנות
03		Pluto Monkey – Joe Meek
		היה היתה פעם, בזמן לא רחוק חברת תקליטים קטנה בשם Shifty Disco שכל מה שנגעה בו היה זהב. זאת אומרת, כל דבר שהיה זהב, היא נגעה בו. אחד מהדברים האלה היה ההרכב ששניים מחברי Dawn of the Replicants פרשו אליו כדי לנוח מלהקת האם שלהם, שנקרא Pluto Monkey. הם הספיקו להוציא בלייבל הזה סינגל אחד, אלבום אחד ואת האי.פי. הזה, שנושא, כמו גם השיר הזה, את שמו של המפיק המוזיקלי המוטרד שסיים את חייו באותו הזמן שבו סיים את חייה של שכנה שהתלוננה על הרעש שיוצא מהאולפן הביתי שלו.
		לשמוע	לקנות
04		Helloween – Starlight
		יש להתפרץ למסיבה, ויש להתפרץ למסיבה במהירות ובעוצמה כזו שזה נשמע כאילו הגעתם הרגע מהגיהנום, השארתם אותו פתוח לרווחה ואתם מתכוונים לעשות את אותו הדבר לעולם שלמעלה. וזה, פחות או יותר, מה ש-Helloween מנסים להראות בשיר הזה. תוך כדי זיופים נוראיים, אגב. אבל זו הופעה חיה, אז נסלח להם.
		לשמוע	לקנות
05		Ryan Star – In the Air Tonight
		הגידול המצער בתחרויות ריאליטי גרועות של זמרה בארץ ובעולם גורם לי להתגעגע לתחרות היחידה שבאמת היתה ראויה, לדעתי, זו שבה הסופר-להקה שהיתה מורכבת מיוצאי Guns and Roses, Motley Crue ומטאליקה חיפשה סולן או סולנית. ריאן סטאר, המועמד המועדף עליי, אמנם לקח רק את המקום השלישי בתחרות, אבל נדמה שהקריירה שלו – אחרי אלבום ואי.פי. באלטנטיק הוא מחמם את בון ג'ובי בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם – נראית מעט יותר טוב מזו של הלהקה, שנעלמה מאז, ושל הסולן דמוי הדביבון שהם כן בחרו.
		לשמוע	לקנות
06		Greg Davis – Eleven Eight
		כמו עשרות אורות שונים, שכל אחד מהם מאיר באורך גל שונה במקצת, יש לקטע הזה את היכולת לערער, לגרום לנו לחשוב שאנחנו שומעים שני דברים שונים שלעולם לא יוכלו להתחבר. אבל התזזיתיות הזו של התופים האלקטרוניים שברקע ביחד עם הרוגע שבקו המלודי שהגיטרה מנסה לשכנע אותנו בו שוב ושוב, הם גם מנחמים באופן מוזר.
		לשמוע	לקנות
07		The Civil Wars – 20 Years
		על אף השם שלהם, הם מסתדרים מצוין ביחד. הם, זאת אומרת, ג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס. הוא יוצר וזמר בנשוויל, עיר שיש בה הרבה מאד יוצרים וזמרים בעלי אופי דומה, וכשאזר אומץ והזמין את ג'וי וויליאמס, זמרת שהקול שלה הלך לפניה באותה העיר, להקליט כמה שירים שכתב, זה הפך לאלבום הזה ולצמד הזה, שבינתיים, אחרי שתי מועמדויות לגראמי השנה, ממשיך לשגשג.
		לשמוע	לקנות
08		Moby – God Moving Over the Face of Waters
		לפעמים, כל מה שצריך הוא מאתר מוזיקה (music supervisor) עירני, כדי לקחת קטע יפהפה שהתחבא בתוך אלבום ולשים אותו במקום הנכון ובזמן הנכון – בסצינה האחרונה של "Heat", רק השניה מבין השתיים המשותפות של אל פצ'ינו ורוברט דה נירו בסרט הזה, ובקטע הזה, שמתחיל חרישי והמוזיקה מחלחלת לתוכו ומתגברת ומתגברת ברקע כשהמסך הופך לשחור והסרט הסימפוני הזה מגיע לסופו, המוזיקה הזו היא פשוט התאמה מושלמת.
		לשמוע	לקנות
09		Maxime Le Forestier – Quand Tu Danses
		ז'אן ז'אק גולדמן הוא מעין שלמה ארצי קנדי-צרפתי. הוא כתב את השיר הזה, אחד מהלהיטים הרבים שלו. מקסים לה פורסטייה הוא אחד מהזמרים הצרפתיים המפורסמים ביותר, והוא מבצע את השיר הזה בליווי כלי מיתר לצורך תכנית מוזיקלית מיוחדת ששודרה פעם, ובעקבותיה יצא גם אלבום, והכנסות כל אלה הוקדשו לארגון בשם Sol En Si שמסייע לילדים חולי איידס.
		לשמוע	לקנות
10		Dream Theater – 6:00
		Dream Theater פורשים את המשנה המוזיקלית שלהם כבר ברגעים הראשונים של האלבום הזה – הולכים להיות בו הרבה צלילים, מרוכזים, חלקם הולכים להיות במקצבים שאתם לא הולכים להבין וחלקם הולכים להיות בצורה הזו רק מפני שאפשר, ושמישהו צריך לעשות את זה. לעתים, הטכניקה המוזיקלית הזו היא מעט מייגעת. במקרים כמו השיר הזה היא דווקא משרתת את המטרה בצורה מאד מועילה.
		לשמוע	לקנות
11		Dresdner Kreuzchor – Christus Resurgens
		כשהייתי צעיר, והתחלתי לשמוע מוזיקה באופן שמחייב איזשהו אמצעי קבוע שמשמיע מוזיקה בחדר, קיבלתי מערכת סטריאו כדי להשמיע בה את המוזיקה שלי. בתוך המערכת, בנוסף למערכת עצמה ולרמקולים שלה, היה גם דיסק. אני לא יודע אם הוא היה שם במקרה, כי האנשים בחנות השתמשו בו כדי להדגים את איכויות הרמקולים ושכחו אותו שם, או שהוא הגיע כמתנה עם כל מערכת כזו שנמכרת. הוא היה דיסק של מקהלה גרמנית ששרה בעיקר שירי דת מהמאות שעברו. על העטיפה היה, בנוסף לדגל של מזרח גרמניה, גם ארמון יפהפה על גדת אגם. הארמון הזה צולם לעטיפת האלבום, הוסבר לי אחר כך, מפני שזה המקום שבו המקהלה מופיעה לעתים קרובות ובמיוחד בתקופת חג המולד. הוסבר לי, כשאני זכיתי להופיע בדיוק באותו ארמון, כמה שנים אחר כך.
		לשמוע	לקנות
12		Joe Satriani – Circles
		כל גיטריסט צעיר צריך איזשהו גיטריסט מנוסה ומוכר, רצוי איזשהו סופרסטאר בתחום, כדי להיתלות עליו ולרצות להיות כמוהו, ואני תפסתי לי את ג'ו סטריאני, שהערכתי בגלל היכולות הטכניות והמלודיות כאחד, אבל במיוחד בזכות העובדה שהקטעים האקוסטיים יותר שלו, הפחות יומרניים, כמו זה, נשמעו תמיד הרבה יותר טוב בעיניי מהקטעים הכבדים והגיטריסטיים יותר.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט תיעודי על ג'ירו אונו, לטענת אחדים מכין הסושי הטוב ביותר בעולם. לראות אותו מכין את הדגים והאורז לקראת סשן סושי במסעדה שלו זה להבין שאתם לא באמת אוהבים את העבודה שלכם.

 

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – Rolling Stone מסכמים את השנה במתים מוזיקליים, ובין השאר מתברר שם שיוברט סאמלין, שמנגן בין את השאר את ריף הגיטרה ב-"Spoonful", נפטר גם הוא בתחילת החודש, בגיל 80.

וגם ב"ניו יורק טיימס" יש פרויקט שקשור במתים, אם כי לא מוזיקליים – העיתון פנה לקוראים שלו והציע להם להנציח את יקיריהם שנפטרו במהלך השנה האחרונה, ויותר ממאתיים מהם הרימו את הכפפה ושלחו את התמונה האהובה שלהם של הנפטרים וקטע קצר שמסביר מי הם היו.  יש שם כמה תמונות וסיפורים נוגעים ללב במיוחד, והרבה יותר מדי ילדים.

2. החיים בצד האחר

למצוא את הנקודה הנכונה להיכנס בפעם הראשונה למוזיקה של Mercury Rev הוא תהליך בעייתי. אם הולכים אחורה מדי בזמן, מגיעים לתקופה רועשת ומלוכלכת, כמעט פרהיסטורית, עם סולן אחר והרבה יותר דיסטורשן ושכבות של צליל; אם מנסים לתקן וקופצים קדימה מדי בזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעולם תזמורתי ואוורירי של הלהקה שאחרי המפץ הגדול. הנקודה הטובה ביותר, אמנם, היא זו שבאמצע – שם מחכה אלבום שהוא נקודת חיבור בין שתי התקופות המוזיקליות המאד שונות של הלהקה הזו, אלבום שהם קיוו שיהיה מצליח לפחות כמו שהיה מוצלח בעיניהם.

הסיפור שמאחורי האלבום הזה, כמו כמעט בכל המקרים, מנוגד לחלוטין לאווירה שהמוזיקה שהוא מכיל משרה. אחרי שהאלבום האחרון שהקליטו, "Boces", הסתיים אחרי תקופה קשה של הקלטות (״מה הדבר שאתה הכי אוהב ב-Boces?" נשאל גראסהופר, אחד משני מקימי הלהקה, בראיון למגזין פעם, והוא ענה: ״שהוא גמור.״), והסולן שלהם בשני האלבומים הראשונים, דיוויד בייקר, עזב והשאיר אחריו חור בצורה של בן אדם בקיר האולפן, חברי הלהקה הנותרים גילו שהוא גם משך אחריו בהימלטות שלו את כל המרכיבים הרועשים, הקשים והלא קומוניקטיביים של המוזיקה שלהם, והשאיר אותם עם משהו שאולי לא היה מלודי ופופי לחלוטין, אבל בהחלט היה משהו שאפשר לקרב את העולם אליו.
אבל כל זה, ושוב אנחנו קופצים לזמן הלא נכון, מתחיל שמונה עשרה שנים לפני כן. ג׳ונתן דונהיו וגראסהופר, שאז עוד קראו לו שון מקוויאק, פגשו אחד את השני לראשונה כששניהם מצאו את עצמם במחנה ״קרן אור״ בצפון המדינה ניו יורק – מאותם המחנות ששולחים אליהם ילדים שנמצאים צעד אחד לפני חיים של פשע, בדרך כלל בגלל שכבר הספיקו לעשות משהו לא ראוי אחד. דונהיו סיפר בראיון שהוא לא יודע מה הכניס את גראסהופר לשם, וגם הוא עצמו לא מספר איך מצא את עצמו שם, אבל הפגישה הראשונה שלהם שם התרחשה כשדונהיו פסע, מסוקרן, לגינה ששמע ממנה צעקות של ילדים, ומצא שם את מקוויאק זורק גוויות של חיות קטנות לתוך מכסחת דשא פועלת.

המוזיקה שבאה אחר כך היתה מושפעת גם מדברים אחרים.  דודו של גראסהופר, שעבד ב-Atlantic Records, הכיר לו מוזיקאי ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, והוא בתורו הכיר אותם לג'ונתן דונהיו, ואחר כך הכירו שניהם את המוזיקה שבעיר הגדולה שמדרום להם, שהתפתחה שם בסוף שנות ה-70 – The Velvet Underground ו-Television, ובשביל לקחת את הכל ולזרוק את זה ליקום אחר שבו הם יוכלו לעבוד ולהקליט, גראסהופר למד אמנות חזותית באוניברסיטה אצל, בין השאר, טוני קונרד, שהיה מוזיקאי אוונגרדי וגם יוצר מיצגים וסרטים אמנותיים כאלה ואחרים.  את הלהקה הם התחילו, באופן לא מפתיע, כשצירפו אליהם את דייב פרידמן, דייויד בייקר, וסוזאן ת'ורפ, כדי ליצור מוזיקה לסרטים שצילמו כסטודנטים.  הם גם התחילו להופיע עם הסרטים האלה ואחרים.

שני אלבומים אחר כך, הלהקה היתה במערבולת – גם מוזיקלית וגם אישית.  בסוף המערבולת הזאת, שהסתיימה עם האלבום השני ועם עזיבתו של דיוויד בייקר את הלהקה, היה סגנון מוזיקלי אחר לגמרי שהלהקה היתה צריכה לכבוש, והם עשו את זה כמעט במקביל ללהקה האחות שלהם, The Flaming Lips, והאלבום הבא שהקליטו היה סוג של חלום.  ככה גם קראו לסגנון המוזיקלי הזה, פופ חלומי.   החלום הספציפי הזה מתרחש בניו יורק, העיר, שבה הדמויות המצוירות של ראלף בקשי חיות בין האנשים בשר ודם, והתאומים המרושעים של הדמויות המצוירות של לוני טונס גם הן מסתובבות ברחובות.  ציפורים מצוירות מצייצות ומרחפות בין הבניינים, ומדי פעם איזשהו הבזק של צבע לא קשור מתפתח בין הבניינים ונעלם אל השמיים, שהם תמיד כחולים.

"Empire State (Son House in Excelsis)", שפותח את האלבום, משתמש בכמות מינימלית של צלילים – שניים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב כמו סוג של אזעקה – כדי למשוך את המאזין פנימה, אל ניו יורק המקבילה, המוזרה, הזו, וכדי לשכנע אותו שככה זה, זו המציאות.   המציאות הזו תכלול הרבה מהג'אז שהשפיע על שני מייסדי הלהקה – יש תזמורת כלי נשיפה שלמה שמוצאת את דרכה להרבה מהשירים באלבום, במיוחד בשיר הפותח וב-"Everlasting Arm", שכשמקשיבים לו ולטרומבון המוזר שמעטר אותו, אפשר רק לדמיין את ג'ונתן דונהיו יושב על מדרגה כשמסביבו מקהלת ילדים באיזו תכנית ילדים ביקום המקביל המוזר הזה ושר להם, מניע את פלג גופו העליון מצד לצד ביחד עם קצב השיר.  המציאות הזו תכלול גם, מילולית, דו וופ.  ואפילו גיחה לאחד מהמועדונים שמאכלסים את ההסטוריה של העיר הגדולה הזו בקטע דיסקו ארוך שבסופו ממליץ מישהו, אולי דייב פרידמן, לטכנאי ההקלטות לא לעצור את ההקלטה. "יש לנו עוד המון סרט הקלטה," הוא אומר. "תמשיך להקליט." רגע לפני שהשיר דועך וכל מה שנשאר הוא הצלילים המוזרים של עוד אחד מהכלים שרק הלהקה הזו מנגנת בהם, ספק איזשהו שיפור של האונד-מרטונט שהם יצרו, ספק הכלי המוזיקלי שהמציאו בעצמם, אוגר גלי הטטיקס.

האלבום הזה מכיל שמונה קטעים (ביפן, מדינה שבה כל האלבומים נשמעים ככה, הוא מכיל תשעה), וכשהוא נגמר,  אף על פי שהמוזיקה שהתנגנה בו היתה עולם ומלואו, שמונת הקטעים האלה מרגישים כלא מספיקים, כמו כל האלבומים האלה שנפרשים בצורה נפלאה אבל נגמרים לפני זמנם.  והאלבום הזה היה אמור להיות סיפתח להרבה אלבומים אחרים שהכילו הרבה מאותו הסוג של מוזיקה, וחברי הלהקה, כשסיימו אותו, היו משוכנעים שהם יצרו את האלבום הכי טוב שלהם עד אותו זמן.  אבל המבקרים, והאנשים שקנו את האלבום, ובעיקר האנשים שלא קנו את האלבום, לא חשבו ככה.  ומרקורי רב נשארה להקת קאלט אזוטרית גם כשהמוזיקה שלה היתה מבריחה אנשים הרפתקנים פחות ממועדוני רוק.    אמנים אחרים אולי היו מקבלים את זה בשלווה מסוימת, ממשיכים לאלבום הבא ומקווים שהוא יצליח יותר.  אבל בשביל דונהיו וגראסהופר, שהשקיעו כמויות אדירות של אנרגיה באלבום הקודם, שלא היה מוצלח מבחינתם, ובאלבום הזה, שהיה מאד מוצלח, זה היה סוף העולם.  דונהיו עבר התמוטטות עצבים ואז נכנס לדכאון שהיה לו קשה מאד לצאת ממנו, וגראסהופר החליט לעזוב את העולם והשתקע למשך החצי שנה הבאה במנזר בספרד, כאח מן המניין.   ואחרי שישה חודשים של שקט, כפוי וזועם ורווי בייאוש ותסכול בצד הניו יורקי של החבל ושל שלווה ומחשבה וסגירת מעגלים מבורכת בצד הספרדי שלו, הם החליטו לנסות לחזור ולהקליט משהו. כל דבר.  הם עקרו את עצמם מכל מה שהיה להם ועברו להתבודד בהרי הקטסקילס, שרשרת הרים שמכילה בעיקר עיירות נופש בצפון מדינת ניו יורק.  ארבעת חברי הלהקה – דייב פרידמן החליט לעזוב בשלב הזה כדי להתמקד בהפקה של שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים, ולהיות "פיל ספקטור של הרוק האלטרנטיבי" כמו שכינה אותו אחד המגזינים – הסתגרו שם כשעברו מספר חודשים נוספים מאז הכשלון של האלבום הקודם.  הם הביאו לחיזוק, בנוסף למפיקים הרגילים של אלבומי הלהקה, דונהיו עצמו ודייב פרידמן, גם את גארת' האדסון, הקלידן והאקורדיוניסט, וליבון הלם, המתופף, של The Band (זו הסיבה, אגב, ש-"Opus 40" מהאלבום הזה נשמע כל כך דומה לשיר של The Band), והחליטו להקליט אלבום בשביל עצמם – כדי לסיים בצורה חיובית את הרפתקת הלהקה.  אחרי שהאלבום הזה ייצא, הם החליטו, הם יתפרקו.  אבל האלבום שיצא, "Deserter's Songs", היה חף מהמוזיקה הפסיכדלית מעט שאפיינה את האלבום הקודם, ואת המוזיקה התזמורתית המוזרה לא פחות שתאפיין את האלבום הבא אחריו, והוא היה פשוט אלבום רוק אלטרנטיבי מוצלח.  והמבקרים תפסו את מרקורי רב לחיבוק ולא הרפו מאז.  "Deserter's Songs" הכיל שלושה שירים שהיו, בקנה המידה של מרקורי רב, להיטים, והאלבום שאחריו, "All is Dream", הכיל את "The Dark is Rising", שהיה למשך תקופה קצרה הפסקול האולטימטיבי לטריילרים של סרטים שהיה להם פסקול אולטימטיבי אחר.  מאוחר יותר הם גם הוציאו אוסף שסקר את הקריירה שלהם, מההתחלה ועד אותה נקודה.  והמבקרים, והמאזינים, וכל מי שמרקורי רב נגעה בו פעם באיזשהו מקום, באיזושהי צורה, אומרים שיש סיכוי שגם ל-"See You on the Other Side" יהיה סיכוי נוסף עוד מעט.  יש כאלו שאומרים שהם מתחילים להבין אותו.  יש כאלו שמעמיסים את הדיסק על מגש נגן הדיסקים ולוחצים, וחיוך מתפשט על שפתותיהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – גם המתופף של U2 מצא מה לעשות בזמן שהלהקה לא מקליטה או מופיעה.

 

1.  לפני הכל

בשורות משמחות מעבר לים – לכבוד פסטיבל All Tomorrow's Parties, שמתרחש השנה גם בלונדון וגם בארצות הברית – באסבורי פארק, ניו ג'רזי, עיר הולדתו של ברוס ספרינגסטין – Afghan Whigs מתאחדים לשתי הופעות, אחת כאן ואחת כאן. גרג דולי הוא גם האוצר של אחד משלושת ימי הפסטיבל בכל אחד מהפסטיבלים, שבין השאר יופיעו בהם גם Slayer, שיבצעו את "Reign in Blood" במלואו, Mogwai אחרי תקופה ארוכה בלי הופעות וגם המלווינס ו-Sleep.  מי מכם שידם משגת יכולים להגיע לשם כדי לצפות – הפסטיבל בלונדון יתקיים בסוף חודש מאי וזה שבניו ג'רזי יהיה בסוף ספטמבר – והכרטיסים אליהם, וגם מקומות הלינה, הולכים ואוזלים כבר עכשיו. מי מכם שלא, מוזמן לחכות ולקוות ביחד איתי ששתי ההופעות האלה יתנו להם טעם של עוד ובין שאר המדינות שבהן יבקרו בסיבוב ההופעות העולמי שלהם תהיה גם ישראל.

2.  Versus the Spin, November 2011 Edition

חודש אחד הסתיים, חודש אחר בא במקומו, והזמן הוא נכון לעוד אוסף.  הנה:

1		The Police – Synchronicity II
		אני חושב ש-"Synchronicity" היה ההזדמנות הראשונה שבה באמת התלהבתי מהפונקציה החדשה הזו של נגני הדיסקים, שמאפשרת לי לסדר את ההאזנה לדיסק באיזה סדר שאני רוצה, ולא בהכרח לפי סדר השירים שהאמנים החליטו שהאלבום צריך לעקוב אחריו. אחרי הכל, ברור שמדובר בטעות פה. איך יכול להיות ששיר נפלא כמו השיר הזה הוא לא השיר שפותח את האלבום, ואיך יכול להיות שצריך לחכות צד שלם בשביל הלהיטים של האלבום הזה, שבאים אחד אחרי השני בבטחון עצמי מופרז כזה? בתקליט, אמרתי לעצמי אז, יהיה לי הרבה יותר קל. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להתחיל מהצד השני. רק מאוחר יותר כשהיה לי כבר את התקליט גיליתי שגם זה לא היה עוזר לי – שני החלקים של השיר שנושא את שם האלבום תוחמים את הצד הראשון משני קצותיו.
		לשמוע	לקנות
2		Split Enz – Six Months in a Leaky Boat
		רחוק באזורים הפראיים של ניו זילנד, Split Enz התנהלה כמעט באופן מדויק במקביל ל-Genesis. גם הם התחילו, בשנות השבעים, כלהקת פרוג ופולק. גם הם התקדמו לכיוונים פופיים יותר בשנות ה-80, עם סולן אחר, והמוזיקה שלהם היתה ונשארה – עם מבחר האיחודים שהתרחשו עם השנים – מעניינת ומגוונת במיוחד.
		לשמוע	לקנות
3		Dio – The Last in Line
		פעם בכמה זמן מפציע איזשהו שיר של אחת מהלהקות של דיו, לאו דווקא זאת, ברדיו, ומעורר געגועים לאיש הקטן הזה, עם הקול הגדול, שנלחם נגד הדרקון ולא יכל לו. את הקול שלו והתרומה שלו לעולם המטאל אתם יכולים לדגום כאן, בשיר הנושא מתוך אחד מהאלבומים של הלהקה שנשאה את שמו, וגורמי מטאל כאלה ואחרים מספרים שבנוסף לקול הגדול ולעובדה שלטענתו הוא המציא את סימון האצבעות שיש כאלה שקוראים לו קרני השטן ואני קורא לו שבי אמרג'ז, הוא היה גם אדם נחמד במיוחד.
		לשמוע	לקנות
4		Beth – Goodbye
		בתקופה די רחוקה בעבר לקחתי חלק פעיל יותר (היום אני סתם צופה מהצד) בקבוצת מיילים של להקה שאני מאד אוהב. בין השאר, אנשים מכל מיני מדינות בעולם, נגיד ישראל וצרפת, התכתבו אחד עם השני וניסו להבין איזו מוזיקה פופולרית במקומות שנמצאים מעט ליד המיינסטרים במדינות השונות. אני שלחתי לארנו, הבחור הצרפתי שבחבורה, אוסף שהכנתי של להקות ישראליות שלדעתי ייצגו את מה שנמצא מעט ימינה מהמיינסטרים באותם הזמנים, והוא שלח לי אלבום של הלהקה הזאת, שהוא מצוין, כמו שאתם יכולים לשמוע בשיר הזה, שחותם אותו. ומאז לא הצלחתי למצוא עליהם שום מידע נוסף.
		לשמוע (אי אפשר)	לקנות (גם אי אפשר)
5		Sufjan Stevens – Enchanted Ghost
		"קסום" זו מילה די מדויקת כדי לתאר את המוזיקה הזו, של האיש עם השם הבלתי אפשרי והיכולת ליצור שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים שלמים, ולעשות את זה לבד, ובצורה שנדמה מהצד כאילו שהיא לא כוללת בתוכה שום מאמץ.
		לשמוע	לקנות
6		The Rolling Stones – Cry to Me
		האלבום הזה, כשמסתכלים עליו מרחוק, נראה די תמים – אלבום של להקה בשנות השישים המוקדמות שעדיין לא ידעה מה היא מסוגלת לעשות מאוחר יותר. אבל מבט מדוקדק יותר מראה שהאלבום הזה מכיל את "Satisfaction", שיר שמחה בכמה צלילים פשוטים את כל מה שהרוק'נ'רול ידע על עצמו עד אותו הזמן. והוא מכיל גם את השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
7		Jenny Lewis – Trying My Best to Love You
		ג'ני לואיס נתמכת בתאומות ווטסון ובזמרות ליווי אחרות לעצת מצוא, כמו זואי דשאנל, בשיר הזה שמקרב את האלבום המאד מפתיע שלה "Acid Tongue" אל הסוף שלו.
		לשמוע	לקנות
8		Mercury Rev – Everlasting Arm
		"להתראות בצד השני", נקרא האלבום של מרקורי רב שמתוכו לקוח השיר הזה, ומה שנמצא בצד השני, אם אפשר לשפוט מהשיר הזה לפחות, הוא עולם קצת מעוקם שבו שירי ילדים נשמעים ככה. בנסיון הראשון שלהם לעבור מהרעש הצרוף שהיה מנת חלקם בשני האלבומים הראשונים למוזיקה היותר נסיונית, ולמען האמת, מוזרה, שעשו בהמשך – בקרבה משתנה למיינסטרים לאורך הדרך – הם הצליחו להקליט אלבום כל כך מבריק, שאני לא בטוח לגמרי שאנשים עדיין הצליחו להבין אותו.
		לשמוע	לקנות
9		Rage Against the Machine – No Shelter
		מישהו מקרב האנשים שעבדו על הרימייק האמריקני ל"גודזילה", בסוף שנות ה-90, הגיע למסקנה שזה יהיה רעיון טוב לפנות ל-Rage Against the Machine ולשכנע אותם לתרום שיר לפסקול. וזה בדיוק מה שהם קיבלו – שיר של Rage Against the Machine, שהוא ביקורת על העובדה שחברת הפקה אמריקנית עושה גרסה ל"גודזילה", שמקפלת בתוכה ביקורת על תעשיית התרבות האמריקנית, שמקפלת בתוכה ביקורת על החברה האמריקנית. עוד שיר פופ קליל מבית היוצר של זאק דה לה רושה וטום מורלו, אם כן.
		לשמוע	לקנות
10		Adam Clayton & Larry Mullen Jr. – Theme from Mission Impossible
		אמצע שנות ה-90 היתה תקופה עסוקה בשביל U2. עסוקה עד כדי כך, שכשפנו אליהם כל כך הרבה גורמים שונים בבקשה לכתוב שיר נושא לסרט כזה או אחר, הם החליטו להתפצל – בונו והאדג' עבדו על שיר הנושא של הסרט הראשון בהחייאת סדרת סרטי ג'יימס בונד, שיצא ב-1995, ואדם קלייטון ולארי מאלן עבדו על עיבוד חדש לנעימת הנושא של הסרט הזה, שגם הוא התחלה של סדרת סרטים (שהאחרון בה בינתיים יוצא לאולמות הקולנוע בעוד ארבעה ימים). הם היו כל כך מודאגים שלא יעשו צדק עם נעימת הנושא של הסדרה שמאד אהבו לראות כשהיו ילדים, שהם הקליטו שבע גרסאות שונות.
		לשמוע	לקנות
11		Antony and the Johnsons – Man is the Baby
		אנתוני האגרטי, מלאך בגוף של אישה בגוף של איש, מנסה להסביר בצורה מתומצתת, בשיר קצר מדי, איך זה לקוות שהאמת שמצאת תהיה מקובלת גם על כל אלה שמסביבך, באחד מהשירים הכי יפים של הלהקה שלו ובכלל.
		לשמוע	לקנות
12		Kings of Convenience – Renegade
		תחילת העשור הקודם היתה תקופה שבה קבוצה שלמה של אמנים גילתה מחדש את הגיטרה האקוסטית. "שקט זה הרועש החדש," אמרו אז, והצמד הנורבגי הזה, שנדמה שהוביל את התנועה הזו, קרא ככה אפילו לאלבום הראשון שלו. התנועה דעכה מעט, והגיטרות האקוסטיות והמנגנים בהן התערבבו בשאר המוזיקה המעניינת שהמשיכה להיות מוקלטת מאז, וטוב לדעת שגם הצמד הזה ממשיך להקליט – כמו למשל בשיר מהאלבום הזה, שיצא ממש לפני שנתיים.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אני אחזור על זה שוב.  הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אומרים שהעיבוד שמרטין סקורסזה עובד עליו עכשיו ל"איקס מיקס דריקס" הוא משהו שעוד לא ראיתם.

 

מדי פעם בשנים האחרונות, U2 מוציאים אלבום חדש. הוא מכיל עוד כמות כזו או אחרת של שירים שלהם שיודעים לבחור את כל הקומבינציות הנכונות של מילים ומוזיקה כדי להצליח, ולטפס במצעדים, ולא לשעמם את המאזינים יותר מדי, אבל הם לא רעבים, ולכן הם נוגסים רק במה שמספיק כדי שהמוזיקה שלהם תישאר בתכניות של חדשות ולא בתכניות של הסטוריה. זו המציאות שלהם, כלהקה שחבריה מתפזרים כשכל אלבום או סיבוב הופעות מסתיימים, מי להציל את העולם ומי לדון עם שני גיטריסטים נחשבים אחרים מול מצלמה בחומרים שמהם בונים שיר שנשמע טוב. וכשהם מתכנסים שוב כדי לקדם את האלבום, ההתנהלות שלהם שבלונית גם במקרים האלה. בשלב מוקדם מספיק של השיחה עם המגזין המוזיקלי הנחשב הם יחשפו שכשהתחילו ההקלטות הם אמרו לעצמם שאם זה לא יישמע הפעם כמו משהו חדש ומרענן, איזשהו דף שמועבר בהיסטוריה המוזיקלית שלהם, הם יתפרקו. והאמירה הזו הפכה במהלך השנים מאיום ממשי לאיזושהי הבטחה שלא מתממשת. אבל היתה פעם אחת לפחות שבה האיום הזה היה מאד ממשי ו-U2 הצליחו להפוך דף ענקי בהיסטוריה המוזיקלית שלהם.
השנה היתה 1989. העולם, מאד בדומה לעכשיו, השתנה בצורה מוחשית מסביב לאוזניים שלנו והאוויר שבחוץ הרגיש חדש, מבטיח. גם העולם המוסיקלי סגר דלתות כדי לפתוח חלונות אחרים, מכין את עצמו לעשור מוזיקלי חדש עם ז׳אנרים חדשים ומשופרים. בחזית של U2, אמנם, האוויר לא הריח כל כך חדש ומבטיח. התקשורת, שדאגה להרים אותם על פדסטל בזכות שני האלבומים הקודמים שלהם ולהדביק לוחית מתחת שהכריזה עליהם כלהקה החשובה והגדולה ביותר ביקום באותו הזמן, דאגה להפיל אותם
עמוק מאד ובאותה התלהבות, בגלל האלבום האחרון שהוציאו, ״Rattle and Hum", והסרט שליווה אותו מצידו האחד, וסיבוב ההופעות המשותף עם בי. בי. קינג מצידו האחר. יומרני מדי, התקשורת אמרה. חסר הבנה של התרבות האמריקנית. וארבעת הבחורים האירים, שבסך הכל רצו לצאת למסע כדי להבין את השורשים של שני האלבומים המאד אמריקניים שהקליטו קודם לכן, חששו לעשות את הצעד הבא. הם לא יכלו להמשיך ולעשות את אותה המוזיקה שאהבו, מפני שהתקשורת היתה קוברת אותם סופית. הם לא הבינו איך הם אמורים להשתלב בעולם המוזיקלי החדש שנטווה מסביבם, שניצניו הראשונים התחילו לבצבץ במנצ׳סטר וניצניו האחרים התחילו לבצבץ בדטרויט.
בהופעות האחרונות של סיבוב ההופעות שלהם, הם נפרדו מהקהל באווירה שהשאירה הרבה סימני שאלה לגבי האם הלהקה תפגוש את המעריצים שלה שוב מעל במה. ״אנחנו עוזבים לאיזשהו פרק זמן ארוך,״ בונו אמר. ״אנחנו הולכים להמציא את עצמנו מחדש.״. וכדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש הם ניסו לחשוב על המקום הכי לא הגיוני – וביחד עם זאת הכי הגיוני – להתחיל בו, והם חשבו על חומת ברלין שנפלה זה עתה, שהאבק שלה מילא את האוויר בריח התקווה הזה. הם נסעו להקליט ב״האנזה על החומה״, אולפן מפורסם בשביבי הקלטות והתחלות של פרקי הסטוריה מפורסמים של המוזיקה. דיוויד בואי הקליט שם אחד משלושת האלבומים הברלינאים שלו. איגי פופ כמעט סיים שם את ״האידיוט״. לו ריד רצה להקליט שם את ״ברלין״ וויתר.
״האנזה על החומה״ לא היה מקום נכון להקליט בו את כל האלבום – האווירה בעיר לא היתה שמחה ומלאת תקווה אלא דיכאונית ומודאגת. האולפן עצמו היה גדול ותעשייתי, והציוד בו כבר היה מיושן – אבל הוא היה מקום טוב להתחיל בו. הקרע בין שני צוותי חברי הלהקה – בונו והאדג׳, כותבי השירים, ואדם קלייטון ולארי מולן, חטיבת הקצב, התחיל להראות את אותותיו. הוא התחיל בעיקר מפני שבונו והאדג׳ רצו להתנסות בסוגים חדשים של מוזיקה, במיוחד כאלה שכדי להישמע טוב צריכים מכונות תופים, ולארי מולן התחיל לחשוש להמשך מקומו מאחורי התופים. בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפיקו בהצלחה שניים מהאלבומים הקודמים שלהם, הוזעקו כדי לנסות לאחות את הקרע. הם ניסו לגשר על הפערים עד כמה שיכלו ולשכנע את הלהקה שמה שהיה לה עד אז היה טוב מספיק, ובסופו של דבר הצליחו, כי הלהקה התיישבה והקליטה, כולה בחדר אחד, בטייק אחד, את השיר המלא הראשון של האלבום – והשיר הזה החזיק מעמד מאז ואפילו תפס את מקומו הראוי בתור השיר הכי טוב שאי פעם נכתב ביותר מרשימה אחת. אפילו שם ראוי היה לו – ״One".
אחר כך U2 חזרו לדבלין, לאולפן מיוחד שהוכן בשבילם בבית פרטי בעיר, במרחק הליכה מבתיהם של חברי הלהקה, כדי להמשיך מהנקודה שהפסיקו בה בברלין, ומה שקיבל את פניהם היה מאפיין נוסף של הדור המוזיקלי החדש, מאפיין שהם לא למדו לחבב – ההדלפה. האינטרנט המסחרי היה אז בחיתוליו והורדות של קבצים יכלו להיות ארוכות כמו ההקלטות עצמן, אבל שירים – גמורים, גמורים למחצה וגרסאות דמו לשירים עתידיים – עדיין מצאו את דרכם לידיהם של מעריצים שהיו מסוקרנים מדי לשמוע איך נשמעת להקה שממציאה את עצמה מחדש מכדי לחכות לאלבום המוגמר. הלהקה החליטה לוותר על חלק מהשירים שהיו מוקלטים שם כדי להשאיר את אלמנט ההפתעה באוויר (אבל השאירו, בכל זאת, את ״Zoo Station", שהפך להיות השיר הפותח של האלבום).
במרתף הבית הפרטי שבו הקליטו פוזרו שטיחים על הרצפה, וציוד הקלטה משוכלל פוזר מסביב. אינו ולנואה השתדלו לאפשר לחברי הלהקה מרחב גדול מספיק כדי להתבטא בו, אבל קטן מספיק כדי לא לאבד אחד את השני. לחלק מההקלטות, שהמשיכו באווירה רגועה ולא רשמית, בונו הגיע עם משקפי שמש חדשים שרכש. הן היו משקפיים מוזרות, מעט עתידניות שכיסו את העיניים שלו בצורה מלאה. כשהקליטו את "The Fly״ האסימון נפל לבונו – כדי להצליח להתעלות על מה שעשו בהופעות לפני כן הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש גם בתחום הזה – וליצור הופעה מסוג שאף אחד לא ראה לפני כן. בונו יצר בשביל ההופעה הזו כמה דמויות שעטה על עצמו, ושהפציעו בחלק מהשירים – הזבוב, בזכות משקפי השמש המוזרות שלו, ומק'פיסטו, השטן השרמנטי לבן הפנים.  על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו מאחוריהם שודרו שידורים חיים מרחבי העולם, וגרוטאות אחרות מילאו את הבמה.  על באנרים דיגיטליים נמשכו משפטים רבי חוכמה על טבע העולם שמסביבנו, ועצות טובות לחיים – "צפו בעוד טלוויזיה," אחת מהן אמרה.  "כל מה שאתם יודעים הוא לא נכון," אמרה אחרת.  בונו היה עוצר את ההופעה כדי להזמין פיצה לכל הקהל או לנסות לשוחח עם נשיא ארצות הברית. שאר הנגנים היו מפוזרים לפעמים במקומות מרוחקים ברחבי הבמה, מציגים את הגרסה שלהם לפחד מפני העולם החדש והלא נודע שבנה את עצמו מסביבם – המוזיקה החדשה, הטכנולוגיה החדשה, עודף המידע שהציף את העיניים והאוזניים.  ומאחורי כל זה, המוזיקה החדשה של U2 – בונו מנסה את כוחו בשירה בשתי אוקטבות שונות, אחת גבוהה במיוחד שהפכה למייצגת של הקול שלו;  האדג' מגלה שיש דוושות נוספות מצד ימין של הדיליי ומשתמש בהן לטובה;  לארי מולן ואדם קלייטון מאחדים כוחות כדי להפוך למנוע קצב מדויק שמזיז את כל הכבודה הזאת קדימה.

כשהאלבום היה מוכן, הלהקה התפנתה לעבוד על המסר שמסביבו.  כמעט כל דבר שעשו, שהיה קשור לאלבום, נעשה מתוך מחשבה על מה יאמרו המבקרים על האלבום.  ולכן, במסגרת האלבום עצמו וגם במסגרת סיבוב ההופעות שליווה אותו, Zoo TV, הם התעסקו בעיקר בלהראות למבקרים שגם הם יודעים לצחוק על עצמם ועל מה שהפכו להיות במספר השנים שקדמו לאלבום הזה.  בין שאר הגימיקים שליוו אותם במסע ההופעות שלהם היו שתי בובות ענקיות של בונו והאדג' בגרסתם המעודכנת (בונו במעיל עור ומשקפי שמש זבוביים, האדג' בכובע הצמר שהיה צורך להפריד בתהליך סורגיקלי מאוחר יותר), שהבליחו גם בהופעת אורח מאוחר יותר בקריירה של U2, בגרסת הכיסוי שלהם לעצמם, "The Sweetest Thing".   את שם האלבום, "Achtung Baby", שנלקח מהסרט "המפיקים" של מל ברוקס (אבל קשור יותר, קרוב לוודאי, לעובדה שזה מה שהיה אומר טכנאי ההקלטות שלהם באולפן הביתי בדאבלין כשרצה למשוך את תשומת ליבם), הם בחרו בקפידה מתוך רשימה של שמות רציניים יותר, שכמה מהם היו מטרות זוהרות ענקיות למבקרים המוזיקליים שחיכו להשתלח בלהקה.    גם עטיפת האלבום, על שש עשרה התמונות הקטנות שבה, שהציגה לעולם את הלהקה שנולדה מחדש ואת שתי הדמויות החדשות שבונו המציא לעצמו, היתה מיועדת לנקב חורים בבלון המנופח של תדמית הלהקה עד אותו הרגע.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "The Fly", המחיש לעולם את גודל השינוי שהלהקה המריאה לתוכו – מהקול הרועם, הגאלי, הבוטח, של בונו באלבומים הקודמים, אנחנו מועברים ללחישה מתחבאת בבתים ולטיפוס לקול גבוה, גבוה בפזמונים.  הגיטרה של האדג' מנסרת את העולם המוזיקלי לשניים – זה שלפני "Achtung Baby" וזה שאחריו, וממשיך אחר כך לסולו שהוא בין הטובים בקריירה שלו, סולו שהוא ערימה של תווים בודדים ולא יומרניים שביחד בונים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסכום חלקיו.   U2 המשיכו להגדיר מחדש את הדרך שבה הם רואים את העולם ושבה העולם רואה אותם גם בסינגלים הבאים מהאלבום, וגם בדרך שבה הסינגלים האלו יצאו  - מלווים ברמיקסים שחלקם הפכו להיות מפורסמים יותר מהגרסאות המקוריות.  U2 קידמו בברכה את העולם החדש, זה של קיץ האהבה במנצ'סטר ושל סגנון המוזיקה החדש רווי מכונות התופים והאלקטרוניקה, והם הצליחו לומר משהו על העולם ועל עצמם בעזרת המוזיקה הזו ובעזרת המילים שלהם.

ואז העתיד מיהר בדרכו לפגוש אותם, והם המשיכו והוציאו עוד אלבומים בשנות ה-90 – את "Zooropa" שהוא המשך ישיר של "Achtung Baby" (והיה אמור להיות, בעצם, מיני אלבום שנמכר רק בסיבוב ההופעות של האלבום הזה).  את  "Pop" שהסאונד שלו היה הרבה יותר רווי שמש ממה שאי פעם היינו יכולים לצפות מ-U2 ואת "All That You Can't Leave Behind" שהיה מוצלח מאד, אבל לא הופך עולמות מוזיקליים ברמה של האלבום שהתחיל את העשור שהוא סגר.  והם המשיכו והוציאו אלבומים אבל אלה הפכו לחיוורים יותר ויותר, לדוגמאות ללהקה שמצליחה להתרומם רק מעט מעל הבניינים ולעשות את מה שהיא יכולה, אבל לא מעבר לזה.  והם סיכמו את עצמם בשני אוספים נרחבים ועכשיו בחגיגות עשרים שנה לאלבום הזה.

ויום אחד, אני מקווה, הם יחזרו להרגיש רעבים, לפחד, לא לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לרצות את המבקרים, ואת המאזינים, ואת העולם המוזיקלי שמתפתח מסביב, והם יתפסו את עצמם ויכניסו את עצמם לאולפן וייצאו משם עם סאונד חדש לגמרי ועם הרבה דברים חדשים להגיד לעולם.  אני מקווה שיום אחד הם יסיימו הופעה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, זה שבו הם מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו בסוף ההופעה, בפרידה ארוכה מהקהל.  "אנחנו הולכים לאיזשהו זמן ממושך," בונו יגיד.  "אנחנו צריכים לחלום את כל זה שוב, מחדש."   ואני מאד מצפה לראות מה הם יעוללו אז.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הייר מטאל.  הסרט.  עם טום קרוז.

 

הגוספל הזה, יש לו יותר חופש משלי יש.   הוא נעלם מכאן לשבועיים הקרובים, בעקבות הרבה דברים שצריכים להיעשות ומעט זמן לעשות אותם, והשילוב הלא סימפטי בין השניים.

בינתיים, אתם יכולים לכתוב כאן בתגובות על הרשמים שלכם מההופעה של Tiger Lillies שאתם הייתם בה ואני לא.

 

1. לפני הכל

סרט על מיילס דייוויס! הכתבה לא מפרטת הרבה – במיוחד לגבי מתי, איך ומי הולך לשחק אותו, אבל הרעיון הוא כבר מבורך. אני רוצה להמר על דולה היל (אם דון צ׳ידל לא ישוכנע לעזוב את הפרויקט המרומז שלו לסרט על מיילס דייוויס ולהצטרף לזה).

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: הבי די, שיש לו מקום של כבוד בהיסטוריית הראפ ולנו האנשים הפשוטים הוא מוכר בעיקר בזכות הסינגל ״Now That We've Found Love", נפטר בגיל 44, רזה בהרבה ממה שהשם שלו מציע, ממחלה.

2.  הטריפ המוצלח של ג'ני לואיס

כמו כל חובב מוזיקה ממושמע, יש לי רשימה לא קצרה של אמנים שעוד לא שמעתי, שעוד לא יצא לי להכיר ושאני מתכנן לחקור וללמוד ולשמוע יום אחד, כשהאוזן תהיה מוכנה לקבל אותם. ג׳ני לואיס לא היתה אף פעם ברשימה הזאת. מעט המוזיקה שלה ששמעתי היה מעניין ומוצלח, אבל יש הרבה דברים מעניינים ומוצלחים באוויר, אבל זמן לשמוע את כולם אין. אבל אז הגיעו שני שירים, בשני אוספים שונים, שהדגימו את מרחב היריעה שהאלבום האמור של ג׳ני לואיס, ״Acid Tongue", נפרש לאורכה. בקפלים אחרים של היריעה הזו הסתתרו שירים אחרים, שונים לחלוטין – ובתוך חלק מהם הסתתרו עוד שירים.
האלבום הזה, מסתבר, הוא רק אלבום הסולו השני של לואיס, ובהתחשב בדרך שבה זמן עובר בעולם המוזיקה זה אפילו אלבום די עתיק – הוא יצא ב-2008. מאז לואיס הספיקה להקים מעין הרכב עם החבר שלה, ג׳ונתן רייס, ולהוציא אלבום אחד במסגרת ההרכב הזה.
עוד מעט מחקר על האלבום הזה מגלה שהוא היה מיועד להיות מוקלט בצורה שתגרום לו להישמע יותר טבעי ופחות מהוקצע מהאלבום הקודם שלה, ובזה האלבום מצליח מאד.
הנגינה נשמעת קרובה, חמה, מוקלטת בבת אחת בטייק אחד בלי עריכות. בתוך מה שנשמע כמו חדר אחד. לא מאד גדול, מצטופפת להקה סטנדרטית – גיטרה אקוסטית ואחת חשמלית, תופים, באס, וגם הרכב מיתרים קטן, ומקהלת גברים כשצריך, ומקהלת נשים בשביל הגיוון. וגם, מצד שני, נשמע כאילו כל צליל באלבום, כל מילה ממילות השירים, מורכבים אחד מעל השני בזהירות ובתשומת לב – אם אפילו אחד מהצלילים לא נשמע במקום, הכל מוקלט מההתחלה. בחלק מהמקרים הלך הרוח הזה כלפי השירים הוא מאד מרשים – למשל ״The Next Messiah", שעוטף בתוכו ארבעה שירים שונים, כל אחד מהם מעט שונה וכל אחד מהם מספר את אותו הסיפור. שירים אחרים, שמפוזרים לאורך האלבום, הם יותר אחידים באופיים – אלו שהמחט שלהם מתקרבת לפולק-רוק של שנות השבעים, כמו ״Pretty Bird", וכאלה שנעים אפילו עמוק יותר אל תוך שנות השבעים המוקדמות, כמו שיר הנושא.
ב-״Carpetbaggers", שלא היה נשמע לא במקום באלבום של אלביס קוסטלו, היא מזמינה את קוסטלו לדרוש את הגרוב שלו בחזרה (והיא מחזירה את הטובה ב-"Momofuku" שלו שיצא באותה שנה), וב-״Jack Killed Mom" היא מרגיעה את The Who, שאולי חוששים שאחרי שיילכו לא יישאר מי שיעשה מוזיקה דומה למה שהם עשו.
לואיס נולדה, לפני שלושים וחמש שנים קצרות, בלאס ווגאס, מה שעשוי להסביר חלק מההשפעות המוזיקליות שלה. מסביב לה אורות הניאון והסמטאות האפלות של העיר, ורחוק יותר מהם המדבר. לא במרחק גדול מאד משם בקו אווירי נעשו דברים שתרמו להשכלה המוזיקלית שלה בלורל קניון באותה שנה, ודרומה משם, במלון ליד שמורת ג׳ושוע טרי, מישהו השאיר אולי על אחת המיטות המוצעות מילים של שיר שהפך להיות שיר הנושא של האלבום הזה.
מאוחר יותר לואיס נדדה מערבה והפכה לשחקנית – כוכבת צעירה בפרסומות, סדרות וסרטים שאני לא מכיר. אחר כך הקימה את Rilo kiley עם כוכב טלוויזיה צעיר אחר, בלייק זנט. הם זכו למספיק הצלחה כדי שלואיס עצמה תוכל לפרוש מהלהקה ולהקליט שני אלבומי סולו שלא נעלמו בתהום הנשיה של הרבה יוצרות-זמרות אחרות שהוציאו את האלבומים שלהן בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
ואחרי האלבום הראשון, שלא שמעתי עדיין, ושתייק את עצמו בכל מיני מקומות שקראתי בהם בתור אמריקנה, הגענו, ג׳ני לואיס ואני, לאלבום השני. היא בצד ששר, אני בצד שמקשיב. והאלבום הזה לא נשמע כלל כמו האמריקנה שציפיתי למצוא בו. היה בו מגוון די מרשים של סגנונות – הרוק הבועט יותר של הדואט שלה עם אלביס קוסטלו, ״Carpetbaggers", והבועט פחות של ״Black Sand" הפותח. הסול הלבן יותר של ״Jack Killed Mom", והלבן פחות של "Trying My Best to Love You". ו-״Godspeed", בלדה שממריאה על כנפיים שהיא יוצרת לעצמה. אפילו לשירים הפחות מעניינים, כמו ״Bad Man's World" או ״Sing a Song for Them" שסוגר את האלבום, יש קסם משלהם שמסביר את המקום שלהם באלבום.
ואז האלבום הזה מסתיים, אורז את מגוון השירים שלו ומצביע אחורה, אל האלבום שקדם לו ולאלו של הלהקה שלואיס היתה הסולנית שלה, וקדימה, אל הלהקה החדשה שהקימה עם החבר שלה (ושותפה להפקת האלבום הזה), ואני מתכוון להקשיב, בבוא הזמן, לכולם. ככה זה. יש אמנים שאני מכניס לרשימה, ויש כאלה שמכניסים את עצמם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – יש לי רעיון.  בואו ניקח סדרה מוצלחת ומצליחה מתחילת שנות ה-90, שהזניקה את הקריירה של ג'וני דפ, לפחות (וריצ'רד גרקו, נו), ונעשה ממנה סרט.  עם ג'ונה היל.  כן.

 

1. לפני הכל

נילי פינק חוגגת את הוצאת האלבום שלה בסדרה של רעיונות שיווקיים מעניינים – הופעת ההשקה של האלבום, ביום חמישי הקרוב, ה-17 לחודש, לא תהיה באחד מהמועדונים או הפאבים של תל אביב אלא במפעל טקסטיל נטוש ברחוב בר יוחאי, מאחורי קפה בר יוחאי. כרטיס הכניסה להופעה יהיה האלבום עצמו, שאותו יהיה אפשר לרכוש במקום או לרכוש לפני כן ולקבל במקום, ובחמישים מעותקי האלבום מסתתרים כרטיסי מזל, זהובים כנראה, שיקנו כניסה חינם לשתי הופעות נוספות של נילי פינק, לבחירת הזוכים.

2. יום הולדת אמריקני

שנת 1984 מצאה את ברוס ספרינגסטין על גבעה שונה לחלוטין מזו שהתחיל בה, מטיף לאנשים שונים לגמרי. והרבה יותר מהם.
הוא התחיל בתור טרובדור מקומי, משוטט לאורך הטיילת באסבורי פארק ומדווח על מה שהוא רואה. אחר כך הוא הפך להיות טרובדור אזורי, מרחיק עד לנברסקה, אל מאחורי שדות התירס, שם מתרחשים הדברים המעניינים באמת. אחר כך, הוא הפך להיות טרובדור של כל הארץ, מייצג בחולצה המשובצת שלו ובמבט הפשוט על החיים את בעלי הצווארון הכחול, אלו שחייהם נעו בין המפעל לבין המשפחה הקטנה שהקימו, אם בחרו בכך ואם לא. אבל עכשיו, הוא לא היה אחד משורות העובדים. הוא היה הבוס. ובתור הבוס, הוא היה צריך ללמוד מה החברה שלו עושה, בדיוק. הפעם, לא היה מספיק לרחף מעל פני ארצות הברית ולקלוט רשמים מכל מה שקרה מתחתיו. הפעם הוא היה צריך להגיע ממש עד השורשים של המוזיקה שממנה שאב את ההשראה שלו.
וזה מה שעומד בבסיסו של ״Born in the USA", האלבום הכי מצליח שלו. יש כאלו שהיו אומרים גם, הכי מוצלח. יש כאלו, אחרים, שהיו פוטרים את האלבום הזה בהינף יד כאלבום מסחרי מדי, אלבום שמנסה למצוא חן בעיני יותר מדי אנשים שונים בבת אחת. אבל זה רק הקרום החיצוני שמאחוריו ברוס ספרינגסטין מסתיר הרבה, בדיוק כמו שהחברה האמריקנית נראית כלפי חוץ. על העטיפה מופיע ישבנו של ספרינגסטין בתוכחה אמריקנית, עטוף בג׳ינס אמריקני, כובע מצחיה אמריקני פשוט תחוב בכיס, כדי להגן על החובש אותו מהשמש האמריקנית. מאחוריו, כדי לוודא שהאווירה לא נעלמת מעיני האנשים שאוחזים באלבום, מתכוננים להניח אותו על הפטיפון, או בתוך מגש נגן הדיסקים, דגל ארצות הברית ממלא את שארית התמונה. ספרינגסטין, כמובן, מסתיר הרבה מאחורי התמונה הזו, שתפקידה להסב את תשומת הלב של אלו שאינם ערוכים להבין את מה שמתרחש בתוך האלבום משם והלאה, לזוויות שבהן נראה שהאלבום הזה, ובמיוחד שיר הנושא שלו, עוסקים בגאווה, בתקווה, בחדשות טובות. ארצות הברית של ברוס ספרינגסטין, לפחות זו שדלפה מתוך מילות השירים, היתה רחוקה מזה מאד. זו היתה ארצות הברית של דאגה, של הידרדרות ושל זעם. ומן הקצה השני, הפוכה לחלוטין ממה שהיו אמורות לבטא המילים, היתה המוזיקה. ספרינגסטין אחז את כל הקצוות המוזיקליים השונים שיכל למצוא, וניסה לחבר אותם יחד, למשהו שיישמע קוהרנטי ואחיד. הוא לקח מעט מהרוק׳נ׳רול של העבר, מהשורשים שהגיעו מיבשות אחרות ותרמו לו, מעט מהפולק שהגיע גם הוא מארצות אחרות, וחיבר אותם יחד למקשה אחת, לאלבום שהחזיק בבת אחת הרבה מאד פשטות והרבה מאד תחכום.

האלבום לא משתהה לרגע מהמשימה החשובה שלו, ונפתח מיד בשיר הנושא, במכות התוף מבין המפורסמות יותר שיש לעולם המוזיקה להציע.  מכות התוף, עושה רושם, לא מפסיקות כמעט עד סוף האלבום, שמשחרר את עצמו מהאוזניים שלנו בשני שירים רגועים יותר.  אבל המשימה של ספרינגסטין לאורך כל האלבום היא למצוא ולחקור לעומקם את השורשים של המוזיקה שהוא עושה, זו שמטפסת מבעד לאדי החום, מבעד לאספלט, מבעד לכרום המנצנץ של המכוניות שבהן ספרינגסטין מעדיף לעשות את דרכו מקצה אחד של הארץ שלו לקצה השני.  השירים שבאלבום, החל משיר הנושא שפותח את האלבום וכלה בשיר הלילה הרגוע שחותם אותו, הם שירים פשוטים.  שירים שלא מבקשים הרבה מהמאזינים שלהם.  יש בהם הרבה מילים שחוזרות על עצמן, הרבה פראזות מוזיקליות שהופכות להיות מוכרות לאורך השיר, והרבה רעיונות שספרינגסטין מנסה לשתול בראש שלנו בלי שאנחנו שמים לב.  הוא מנסה את כל הקומבינציות המוכרות שלו – שני בחורים שחוזרים למדינת הבית שלהם מניו יורק סיטי, עטורי תהילה ואבק כוכבים אבל מחפשים עבודה אמיתית ואיזשהו קצה חוט לחיים אמיתיים שהם יכולים לבנות לעצמם, עוברים על פני עובדים בכביש בדרכם בכביש הריק מניו יורק בחזרה לניו ג'רזי.  והשיר שמגיח אחר כך מספר על החיים מנקודת המבט של אחד מעובדי הכביש שהמכונית חלפה על פניהם – אחד מהעובדים שמנקים מפניהם את האבק ונכנסים אל הפאב למשקה אחד לפני הדרך הביתה ביום שבו הם מקבלים את המשכורת שלהם.  ואחר כך באים זה שאיבד את העבודה שלו, וזה שאיבד את האהובה שלו, ושניהם מלהטטים עם הייאוש והתקווה בדרך שספרינגסטין הפך, לאט לאט, לאורך הקריירה שלו, למומחיות.  חלק מהשירים שממשיכים את הדרך מדברים על ימי התהילה כשהם מתרחשים, מתוך ידיעה שהם הולכים לחלוף מאד בקרוב, וחלק מדברים על הימים שכבר חלפו, כשהם כבר זכרון וכל מה שנשאר הוא חיים חדגוניים שיש בהם מעט שמחה והשמחה בהם היא מוכרת.  ספרינגסטין בונה לאורך השירים שבאלבום הזה פסיפס מרוכז ומדויק של הדרך שבה נראית ארצות הברית בזמנים שבהם הוא שר.  ארצות הברית לא שמחה, לא מאושרת ולא גאה, אבל האנשים שחיים בה מייצרים ארץ מרתקת וחיים את החיים שלהם בדרך שראויה להערצה.  בין השירים, ספרינגסטין גם משאיר להם פיסות של תקווה, מבט אל האופק שמאפשר להם לראות שמש עולה, כביש מתפתל מעבר לגבעה למקום רחוק, חיים אחרים שהם יכולים רק לדמיין, אבל שבסופו של דבר, עדיין, מחכים להם אם הם רק רוצים לקחת אותם.

ספרינגסטין חותם את הסקירה הזו, של העולם שלו, החיים שלו, בשיר אחד, שמעביר באופן מרוכז את כל מה שספרינגסטין ניסה להעביר לאורך השנים עד עכשיו – בני הזוג שהעולם שלהם נתחם בגבולותיה של העיירה הקטנה, שחולמים על לעזוב ולהתחיל את החיים שלהם מחדש בעיר הגדולה.  "אני בן שלושים וחמש עכשיו,"  הוא שר בסוף השיר הזה, בסוף האלבום הזה, "ויש לנו ילד משלנו.  אתמול בלילה הושבתי אותו מאחורי ההגה ואמרתי לו, תביט טוב מסביב, זאת העיירה שלך.  זאת העיירה שלך. זה הבית שלך."

3. Tunnel of Love

אלבומו הבא של ספרינגסטין, ״Tunnel of Love", היה האחרון בתקופה בכמה מובנים. הנה עשר עובדות עליו:

1 זה האלבום האחרון שספרינגסטין הקליט עם מישהו מחברי ה-E Street Band לפני 2003, אז יצא ״The Rising". את רוב המוזיקה, אמנם, הקליט לבדו, בעזרת סינתסייזרים ומכונות תופים.

2 האלבום מספק הצצה נדירה לחיים האישיים של ספרינגסטין – גם בזכות המילים, שכאשר יצא האלבום לא היה ניתן לשייך אותם למקרים אמיתיים, אבל התמונה התבהרה שנה לאחר מכן כשספרינגסטין התגרש מאשתו אז, השחקנית ג׳וליאן פיליפס, וגם בגלל הנופך הרכילותי, מפני שמי ששרה את קולות הרקע במרבית האלבום, לפעמים החברה הנוספת היחידה מה-E Street Band, היתה פאטי שיאלפה, שהפכה להיות אשתו הבאה של ספרינגסטין.

3 הווידאו קליפ ל-״Brilliant Disguise" היה יוצא דופן ב-MTV באותה שנה, מפני שהוקלט בשוט אחד, ללא עריכה. זה לא הפריע לו לזכות בפרס העריכה הטובה ביותר בפרסי הווידאו של MTV באותה שנה.

4 את כל הקליפים לשירים מהאלבום הזה ביים מיירט אוויס, שביים בין השאר גם את "With or Without You" ו-"Where the Streets Have No Name" של U2.

5 זה גם האלבום האחרון שבו ספרינגסטין נוקט בשיטת שני צידי התקליט שמקבילים אחד לשני – השירים שבשני האלבומים הבאים שלו, שייצאו במרחק של חמש שנים מהאלבום הזה, יהיו כבר חלק ממקשה אחת.

6 האלבום זכה להצלחה מסחרית, אמנם צנועה יותר מזו של האלבום שהקדים אותו.  הוא תפס את המקום הראשון במצעד האלבומים גם של ארצות הברית וגם של אנגליה, אבל רק לשבוע אחד.

7 ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות עם ה-E Street Band כדי לתמוך באלבום הזה, אף על פי שהם לא הקליטו את האלבום ביחד – רק חלק מהם השתתפו בו, ובשירים שונים.  אחרי שסיבוב ההופעות הזה הסתיים, ספרינגסטין וה-E Street Band הצטרפו לסיבוב ההופעות עטור הכוכבים "Human Rights Now" שבו כיכבו גם סטינג, פיטר גבריאל וטרייסי צ'פמן, ובחלק מהשירים הקהל זכה לראות איחוד של ה-E Street Band – כשדייוויד סנצ'ז, פעם הקלידן של ה-E Street Band ובאותו הזמן הקלידן של סטינג, הצטרף אליהם לחלק מהשירים.  סטינג עצמו גם הצטרף לבית אחד של "The River" בכמה מההופעות.   סיבוב ההופעות של אמנסטי שבו השתתפו ספרינגסטין והלהקה היה האחרון שערכו ביחד עד 1995.

8 לרגל סיבוב ההופעות הזה ספרינגסטין הוציא מיני אלבום שהכיל שלושה שירים מסיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ושיר אחד שהוא גרסת כיסוי לבוב דילן, "Chimes of Freedom", שאותו שר מיד לאחר שהודיע על הצטרפותו לסיבוב ההופעות הזה באחת מההופעות שלו בשוודיה, ושאותו שרו כל משתתפי הסיבוב בכל אחת מההופעות.

9 בהופעה בגרמניה המזרחית של סיבוב ההופעות הזה נכחו 160 אלף אנשים – מספר האנשים הגדול ביותר בהופעה של ספרינגסטין אי פעם, ואחוז אחד מאוכלוסיית המדינה באותו הזמן.

10 מסע ההופעות היה מורכב מסדרה של שינויים קטנים, שהיו דוגמא לרצון של ספרינגסטין להיפטר מכל מה שאפיין אותו ב-"Born in the USA".  הוא הכריח את כל הנגנים לעמוד במקומות שונים על הבמה ממה שהיו רגילים אליהם, והכניסה לבמה הפכה להיות מומחזת ומתוזמנת, כשכל אחד מחברי הלהקה נכנס לפי תור ומצטרף לשיר הפותח, בדרך כלל שיר הנושא של האלבום, אחרי שהוא לוקח כרטיס – ללונה פארק – ממנהל ההפקה של סיבוב ההופעות.    ספרינגסטין, שהיה נכנס אחרון, הציג גם את הלבוש שלו, שהיה שונה ממה שנהג ללבוש בהופעות לפני כן וייצג הבדל משמעותי בהתייחסות שלו – מג'ינס וחולצה לבנה פשוטה הוא עבר ללבוש את החליפה הלבנה, הנעליים המהוקצעות ועניבת החוט שלבש על עטיפת האלבום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני חושב שהדבר היחיד שחסר בסרט הזה הוא עוד קאובל.

 

1. לפני הכל

Twilight Singers מוציאים בעוד שבוע, ב-15 בחודש, את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם, שמתעד הופעה מניו יורק מסיבוב ההופעות האחרון שלהם.  האלבום יהיה על טהרת הדיגיטלי ולא ייצא במהדורה שאפשר לקנות בחנויות, אבל Twilight Singers מוציאים גם גרסה מיוחדת, מוגבלת, של אלבום פיזי שמכיל את כל ההופעה הלא ערוכה, לאלו שיקדימו וירכשו את האלבום כבר עכשיו – בשבוע הקרוב, אחר כך הוא ייעלם ויוחלף בגרסה הדיגיטלית, הערוכה, שכוללת פחות שירים, שלו.

2.  אור בקצה

באחד מהימים בשבוע האחרון שמעתי ברדיו, באמצע היום, שיר של Florence and the Machine. אתם מכירים את השיר הזה, כי אתם שומעים אותו לפחות פעם ביום אם אתם מאזינים לרדיו בקביעות.  זה באדיבות הפלייליסט של אותה התחנה.  השיר הזה, שעכשיו הוא פשוט עוד אחד מהשירים שאפשר לשמוע, בתדירות גבוהה יותר או נמוכה יותר, בתחנה ההיא, היה מוגדר פעם אלטרנטיבי.  ופעם לא היו בהכרח שירים כאלה באמצע היום.  היה מאד נדיר למצוא אחד, וכשאחד כזה נמצא שם, בשידורים של אמצע היום, הוא הסתכל מסביבו בבהלה בשביל לראות אם אף אמן מולטימיליונר לא מאיים לדרוס אותו.  או חדשות.

הסיבה היחידה ששיר של Florence and the Machine, או של Twilight Singers, או של The Gossip, מוצא את דרכו למיינסטרים של התחנה שעושה רושם שהכי מקפידה על זה על סקאלת הרדיו שלנו, נמצאת מעט צפונה יותר, אחרי השעה שמונה, יומיים בשבוע.  פעם היא היתה משודרת כל יום, התכנית הזו, "הקצה", שבהנחייתם ובתמיכתם של אייל פרידמן, שמעדיף לקרוא לעצמו קוואמי דה לה פוקס כשהוא מאחורי מיקרופון כזה או אחר, ושל נדב רביד, שבעצם ייסד את התכנית הזו, הפכה אותי למי שאני מבחינה מוזיקלית.  לפחות מבחינה מוזיקלית אלטרנטיבית.  בתחילת השנה הקרובה, ביום הראשון שלה, למעשה, אותה תחנה תשלים את הצעד שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן ותעלים את התכנית הזו, יחד עם כל התכניות האחרות בעלות האופי העצמאי, מרצועות השידור שאחרי שמונה בערב, ו"הקצה" תצטרך למצוא בית אחר.  אני בטוח שהם יצליחו.  אני בטוח שמי מהגורמים הרלוונטיים שמשדרים או מפיקים רדיו, אמיתי או אינטרנטי, בארץ, יילחמו עליהם מלחמת חורמה.  אני מצטער בשביל גלגל"צ שהם מעדיפים לשדר את מה שהם מעדיפים לשדר, אבל אני שמח שפרידמן ורביד הצליחו לחנך אותם שזה בסדר לאהוב גם מוזיקה אלטרנטיבית, ולמצוא בה את המאפיינים הפופיים, הרגועים, הבנאליים שלשירים אחרים בתחנה יש להציע.  ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, של סיום התקופה הזו, לא התכנית הזו, בשביל להגיד תודה לקוואמי ולנדב רביד על שנים של תגליות חדשות ומוזיקה חדשה, של חוסר התפשרות על מה שנכון וצריך להשמיע ולא משמיעים מספיק (וגם על שזכיתי להגשים חלום קטן ולהיות חלק מהפלייליסט של התכנית פעם, לפני שנים).  אני מקווה לזכות לשמוע אותם שוב, באיזשהו מקום אחר ברחבי האתר, או האינטרנט, שמעריך את התרומה שלהם לעולם המוזיקלי הקטן שלנו יותר.

3. Versus the Spin – October 2011 Edition

חודש אוקטובר עבר, בעצם חודש נובמבר כבר הספיק להתמקם ולהביא איתו את החורף ואת השביתות, וזה הזמן לעוד אוסף.  הנה:

01		Matthew Ryan – Comfort
		בין כל הרשימות שאני שומר בראש של אמנים מוזיקליים כאלה ואחרים, רשימה אחת מוקדשת לאמנים שמוערכים מעט מדי, או שלא מוערכים כמעט בכלל. מת'יו ריאן נמצא במקום נכבד מאד ברשימה הזו, וגם אני בעצם גיליתי אותו במקרה, דרך שיר יפה במיוחד שלו שבקע מהרמקולים של הטלוויזיה באמצע פרק של "האוס". אלבום קודם שלו שהשגתי מכיל שירים כל כך יפים, שהייתי מוכרח לשים כאן שניים מהם. זה שפותח וזה שסוגר, הם בעצם שני שירים עוקבים באלבום, מזדנבים בסופו של אלבום שיש לו את העליות הרוק'נ'רוליות והירידות המלנכוליות, הצרודות, הטום ווייטסיות שלו.
		לשמוע	לקנות
02		Prefab Sprout – The Streets of Laredo/Not Long for This World
		בקרב אלו שמבינים, ומתעניינים, בנושא הזה, מרחפות שמועות עקשניות לגבי אלבום חדש של Prefab Sprout שיוצא בקרוב. השם שלו נהגה ביראת קודש, כבר כמה שנים, וכמה רמזים לדברים שמתרחשים בעולם של פדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים העיקרי של הלהקה, מצביעים על צאת האלבום הזה סוף סוף לעולם. אלבום חדש של Prefab Sprout הוא תמיד סיבה לשמחה משתי סיבות – הראשונה היא שיש מעט מאד כאלה. הלהקה, ובעיקר מק'אלון שהשנים האחרונות היו בשבילו רכבת הרים של בעיות רפואיות, לוקחת את הזמן שלה בלהוציא אלבומים מאז שנות ה-80, בהן הם היו מפורסמים יותר. השניה היא שפדי מק'אלון הוא אחד מכותבי השירים הכי מוכשרים ומקוריים שאני מכיר. בינתיים, בכל מקרה, אני מתנחם באלבום האחרון שלהם כלהקה בינתיים, בעל נופך הקאנטרי, שבו, במקרה של השיר הזה, מק'אלון לוקח הפסקה קצרה מלכתוב שירים ומעניק את הטיפול המוזיקלי המיוחד שלו לשני סטנדרטי קאנטרי.
		לשמוע	לקנות
03		Tiger Lillies – Russians (live)
		עוד פחות מעשרים ימים תהיה לכם ההזדמנות לראות אותם, ואת המופע שלהם שצריך לראות כדי לא להאמין. בינתיים, שיר מהופעה שלא היתה כאן, עדיין.
		לשמוע	לקנות
04		Bruce Springsteen – Downbound Train
		"Born in the USA" הוא אחד האלבומים המרובעים יותר של ברוס ספרינגסטין. כזה שהוא מתעסק בו ברוק'נ'רול פשוט, כזה שמשתלב טוב עם הגריז והדנים של המוסכים שבהם קרוב לוודאי שמשמיעים את האלבום הזה. והשיר הזה הוא אחד מהמרובעים יותר, והמעניינים פחות מוזיקלית באלבום, שבעצם מכיל את השיר שתמיד היה האהוב עליי של ברוס ספרינגסטין, ובכל זאת זה השיר שהכי נוגע ללבי. אולי אלו הקלידים של גארי טאלנט, או השירה שברוס ספרינגסטין מנסה, בכוונה, ולא מצליח, לגרום לה להישמע מונוטונית יותר ואכפתית פחות.
		לשמוע	לקנות
05		The Twilight Hours – Stay With You
		זה לקחת שיר רוק שקט, רגיל כזה, ולמתוח את הקצוות שלו קצת, כדי שלא יישמע חדגוני לחלוטין. ואחר כך עוד קצת, ועוד קצת, עד שהוא הופך למשהו אחר וקליט ויפה לגמרי. The Twilight Hours היא עוד אחת מהלהקות האלה שאני מגלה במקרה, אחרי שמצאתי במקרה, שיש להן קשר לדברים שאהבתי בעבר, וזה מסביר את מה שאני אוהב גם עכשיו – מאט ווילסון וג'ון מאנסון, שני תושבי מיניאפוליס שהם חברי הלהקה הזאת, היו פעם בלהקה מיניאפוליטנית מיתולוגית בשם Trip Shakespeare. מאנסון היה אחר כך גם בלהקה של אחיו של ווילסון, Semisonic, שהיתה מעט יותר מפורסמת ברחבי העולם בזכות שני הלהיטים שלה.
		לשמוע	לקנות
06		Over the Rhine – The King Knows How
		Over the Rhine, שהם בעל ואשה והרבה נגני אולפן, קיימים יותר מדי שנים מכדי שלא אשמע עליהם. ובכל זאת. השם אולי עבר ליד האוזניים שלי בעבר, אבל המוזיקה שלהם לא, וחבל. "Paste" ראו לנכון לתקן את הבעיה הזאת –  עם השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
07		Nick Lowe – All Men are Liars (live in Merriweather Pavilion, Maryland, 2011)
		ברשימה אחרת, בכיס אחר, ישנם אמנים בריטיים, עם מבטא בריטי ושנינות בריטית, שיש להם קריירה מפוארת אבל מעט מהתהילה שזמרים אחרים, גם הם לפעמים בריטיים, מקבלים. ניק לואו, למשל, הפיק את ארבעת האלבומים הראשונים של אלביס קוסטלו והקליט כמה וכמה אלבומים מוצלחים מאד משלו, ובכל זאת הרבה מהשירים שלו מוכרים רק בזכות גרסאות כיסוי של אמנים אחרים, גם אלביס קוסטלו. כאן הוא מבצע אחד מהשירים החביבים עליי שלו בהופעת חימום ל"ווילקו" השנה.
		לשמוע	לקנות
08		John Vanderslice – June July
		לג'ון וונדרסלייס יש לפחות שני דברים שעובדים לטובתו: השם שלו, שהוא כנראה אמיתי לחלוטין. והעובדה שהוא כותב שירים מוצלחים כאלה, כבר כמה וכמה שנים.
		לשמוע	לקנות
09		Peter Gabriel – Family Snapshot
		פיטר גבריאל משתף פעולה, בשלב מוקדם של קריירת הסולו שלו, עם מי שהחליף אותו בקדמת הבמה בלהקה שעזב. ביחד הם מבצעים את אחד מהשירים היפים והמורכבים יותר שלו, כזה שמתאר התנקשות בפוליטיקאי מנקודת המבט המעורערת והמוסברת מעט מדי של המתנקש.
		לשמוע	לקנות
10		Mark Eitzel – I Only Have Eyes for You
		אני לא יודע אם לקרוא לזה כשרון, בדיוק, ליכולת הזו של מארק אייצל לקחת כל שיר בעולם, במיוחד אלו שלו, ולהפוך אותם לעצובים כל כך שהעולם הופך להיות אפל מעט יותר והתקוות הופכות להיות רחוקות יותר. על עטיפת האלבום בו הוא מטפל בעשרה שירים שלא שלו בצורה הזו הוא מחזיק בלונים, אולי כאלו שלקח ממסיבת יום הולדת של מישהו שביקר בה, מישהו שכנראה היה צריך להתאבד אחר כך.
		לשמוע	לקנות
11		Iron Maiden – Killers
		טיפין טיפין, אני לומד את ההסטוריה של Iron Maiden, להקה שיש לה הסטוריה עניפה במיוחד בתחום הזה של עולם המוזיקה. מסתבר שהם התחילו את דרכם עם סולן אחר לגמרי מברוס דיקינסון. פול דיאנו הוא נקרא, והוא המשיך בדרכו לאיזשהו מקום אחר אחרי שני אלבומים ופינה את מקומו לדיקינסון האיקוני. ממה שקראתי במקומות שחקרתי בהם (וויקיפדיה, נו) הסיבה שהמוזיקה של Iron Maiden הפכה להיות שונה כשדיקינסון הצטרף היא שלדיאנו לא היו את היכולות הווקאליות להתמודד עם מה שסטיב האריס, הבסיסט וכותב השירים העיקרי של הלהקה, רצה באמת לכתוב. כאן, דווקא, הוא מתמודד לא רע עם הדרישות הווקאליות של השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
12		Matthew Ryan – Certainly Never
		וזה השיר שסוגר את אלבום הבכורה של מת'יו ראיין, שיר שנתפס, נדמה, ברגע שנכנס לראש של ריאן, והוקלט בו במקום. אפשר לשמוע את היד של ריאן על כפתור ההקלטה של המכשיר בסוף השיר, אפשר לשמוע את רחשי הרקע לאורך השיר, והפסנתר והגיטרות שמתרוצצות בשיר הזה נשמעות מהוססות מעט, אבל כל הכלים יודעים בדיוק מה הם עושים.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, לשבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – לסיגור רוס יש סרט תיעודי חדש.  זה כל מה שצריך להגיד, בעצם.