The gospel according to whom

יומבלוג שמח!

לאלו מכם שברגעים אלה ממש צופים בג'וני ליידון מפזז ומזמר על במה בגני התערוכה – קנאה. היום, בנוסף לפסטיבל הייניקן שנתחם בין שני ימי הוועידה המוזיקלית של הייניקן, גם מתרחש יום הבלוג הבינלאומי, שהתאריך שלו נקבע מפני שהתאריך – 3108 – נראה קצת כמו המילה האנגלית blog אם ממצמצים ממש ומסיטים את הראש הצידה.   המטרה העיקרית של יום הבלוג הבינלאומי היא להכיר לקוראי בלוגים, בלוגים אחרים שהם לא מכירים.  אלה יכולים להיות (אולי צריכים להיות) בלוגים צנועים יחסית, של כותבים אלמוניים יחסית, ששווה להסיט אליהם את אור הזרקורים, לפחות ביום המיוחד הזה.

אבל אני מעדיף ללכת נגד הזרם הפעם ולהציג לכם חמישה בלוגים, ברובם של אנשים שבחוגים מסוימים נחשבים למפורסמים.  אבל הפרספקטיבה שלהם – וגם העובדה שבחלק מהמקרים האנשים העסוקים מאד האלה מוצאים זמן לכתוב את הבלוג שלהם – היא מעניינת לכשלעצמה, וגם היא ראויה לאור הזרקורים היום.  אז הנה:

1   אלף דברים מגניבים

הבלוג הזה התחיל מערימה של דברים לא טובים שקרו לבחור בשם ניל פסריצ'ה.  הוא עבר לעיר חדשה ביחד עם החברה שלו, וכמעט מיד אחר כך מערכת היחסים הארוכה הזאת נגמרה, והשאירה את ניל לבד, בעיר ענקית שהוא לא מכיר, מנסה להסתגל להמון דברים חדשים בבת אחת.  קצת לפני, או קצת אחרי, חבר טוב שלו החליט להיעלם, קרוב לוודאי להתאבד.  הוא היה יכול בקלות לשקול, אפילו ברצינות, אפילו יותר מפעם אחת, גם הוא את האופציה הזאת.  במקום זה הוא החליט לפתוח את הבלוג הזה ולהתחיל לספור – 1000 דברים מגניבים, שעושים אותו שמח.  דברים קטנים, טריוויאליים, שברוב המקרים אנחנו חולפים על פניהם בלי לשים לב – דברים שאולי משמחים גם אותנו אבל אנחנו לא מקדישים להם מספיק זמן.  אבל עכשיו, בבלוקים קצרים יותר וארוכים יותר, ניל פסריצ'ה מסביר לנו למה אנחנו אוהבים את הדברים האלה, ואנחנו מקדישים זמן לקרוא לגבי זה.   אני לא יודע מה הולך לקרות כשהבלוג הזה, שכבר הספיק לזכות ב-webby השנה, לצאת בתור ספר ולהיות מוזכר בהרבה מאד מגזינים ואתרים, יגיע לאלף דברים, אבל בינתיים שווה להיות חלק מהחוויה, ולו רק כדי לעבור, פעם בכמה זמן, בבלוג הזה ולחייך למראה הדבר הקטן הנוסף שפסריצ'ה הצליח למצוא, ושאנחנו פספסנו, בגלל שהחיים שלנו עוברים הרבה יותר מדי מהר.

2    המאמרים של פול גרהם

פול גרהם, מהמייסדים של אגף העסקים הקטנים של Yahoo ומהמעטים שמצאו לעצמם את אותו מסלול בימים המוקדמים של עמק הסיליקון – התעשרות מהירה בעקבות התפתחות מטאורית של חברה או מכירה שלה לחברה גדולה יותר, ומעבר לצד המממן של סטארט-אפים וחברות קטנות יותר, הוא מלאך.  או כך לפחות הוא מוגדר בעגה המקצועית.   מלאך הוא מישהו שמממן, כמעט לבדו, את פעילותה של חברה מתחילה, עד שזו מצליחה לבסס את המודל העסקי שלה ולהרוויח כסף.  ברוב המקרים גם המלאך מרוויח, בזכות מניות של החברה או אחוזים מרווחים.  גרהם, שהקים קבוצת השקעה שנקראת Y-Combinator, לא מסתפק בלתת כסף.  הוא לא מאמין במשקיעים שרק נותנים את הכסף ומתעניינים מדי פעם מתי הם הולכים לקבל אותו בחזרה.  פעם בשנה, עשרות חברות קטנות באות להציג את מרכולתן לצוות המשקיעים של Y-Combinator, וקבוצת ההשקעה בוחרת כמות קטנה מאד של חברות ומשקיעה בהן את הכסף הנדרש.  אבל זה לא מסתיים שם – כל החברות האלה זוכות לשנה שלמה של ייעוץ ותמיכה מחלק מהאנשים הכי מנוסים בעמק הסיליקון.  ובסופו של דבר, גם אחרי השנה הזו הקשרים, הידידויות והנסיון שצברו מקימי החברות האלה עוזרים להם להמשיך ולהתקדם קדימה.   גרהם חולק הרבה מהידע שלו, מהתובנות שלו ומהפילוסופיה שלו לגבי סטארט-אפים, והשקעה, וטכנולוגיה, והכל, במאמרים שלו, שיש להם אגף שמוקדש להם באתר שלו.  זה לא ממש בלוג במובן המקובל של המילה – אין פה תאריכים ליד הפוסטים והם בדרך כלל לא מפורסמים בתדירות קבועה.  אבל הם שם, והם מאד מעניינים, ואפשר לקרוא אותם בהלך מחשבה אחר:  כל דבר, הרי, הוא סוג של סטארט-אפ.  ילד זה סטארט-אפ.  להקה חדשה זה סטארט-אפ.  פרויקט מטורף של שיפוץ שהחלטתם לפרוץ בו הוא סטארט-אפ.  ולכן, כל עצה של גרהם היא טובה לכל ענף של החיים.

3   הבלוג של סת' גודין

סת' גודין הוא איש שיווק.  הוא איש שיווק מומחה, שמוזמן לדבר בהרבה מאד מקומות, כמו גם TED, ואומר דברים מאד מעניינים.  בין הדברים המעניינים שהוא אומר, וגם כותב בבלוג שלו, אפשר למצוא שכמעט לכל דבר בעולם יש איזשהו שיקול של שיווק.  אתם תהיו מופתעים, כשתקראו את הבלוג שלו לאורך זמן, אילו שיקולים שיווקיים נמצאים בדברים הכי טריוויאליים שמקיפים אתכם, ואיך הם מתוכננים כדי לגרום לכם לרצות יותר, לקנות יותר, ולהרגיש שכל העולם ממהר יותר.

4   הבלוג של ניל גיימן

ניל גיימן הוא אחד מהסופרים האהובים עליי, והוא סופר פורה במיוחד – גם מבחינת כמות הספרים, והסיפורים, והמאמרים שהוא כותב, וגם מבחינת הדברים שהוא עושה מסביב לספרים האלה.  הוא עושה רושם של אדם שהדבר שהוא הכי נהנה לעשות בעולם הוא לכתוב, ומה טבעי יותר בשביל אדם כזה מלכתוב בלוג.  ואכן, הבלוג של ניל גיימן מספק איזושהי הצצה לחיים של האיש הזה, שהם באופן טבעי טיפה יותר מעניינים משלנו – הוא מספר על בדיוק מה הוא עושה, ולאן הוא נוסע, ולמה, וחולק איתנו איך היה להקריא סיפורים שלו על רקע של רביעיית מיתרים בבית האופרה בסידני, וכמה ימים אחר כך הוא חולק איתנו איך זה להיות בקריאת תסריט באולפנים שבהם מצלמים את "דוקטור הו", שבשבילה גיימן כתב פרק לעונה הבאה.  ביחד עם כל התיאורים והסיפורים האלה – והוא מפרסם מדי פעם גם סיפורים שלו, שלא מצאו את מקומם בקבצים שלו, באנתולוגיות או במגזינים – הוא גם משתדל לענות על מיילים שמגיעים אליו מקוראים, מיילים שהתשובה עליהם יכולה להיות מעניינת גם לקוראים האחרים (וגם כאלה, לפעמים, שלא).

5  הבלוג של ריצ'רד ברנסון

ריצ'רד ברנסון הוא המייסד והמנהל של Virgin, שהיא חברה שעושה כל כך הרבה דברים, שקשה להגדיר מה בדיוק היא עושה.  בין כל שאר הדברים שברנסון עושה בזמן הפנוי שלו, הוא גם עוסק בהרבה פעילות צדקה ותמיכה, ומקדיש זמן לאחד מהתחביבים שלו – שבירת שיאים פסיכיים כמו חציית תעלת למנש בגלישת עפיפונים (זה, בכל אופן, השיא החדש שהוא ובני המשפחה שלו מנסים לשבור – בינתיים בלי הצלחה).   גם ברנסון, בדומה לניל גיימן, מעדכן לעתים קרובות יחסית לגבי מה שהוא עושה, איפה הוא נמצא ואיך החיים מתייחסים אליו, ומכיוון שהוא המייסד והמנהל של חברה גדולה שכזו, ומכיוון שאחד מהתחביבים שלו כרוך בנסיון להפוך ספורט אתגרי לספורט עוד יותר אתגרי, ומכיוון שהוא עוסק הרבה בנסיונות להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר לכולם, העדכונים שלו לגבי מה הוא עושה, איפה הוא נמצא ואיך החיים מתייחסים אליו הם גם הרבה יותר מעניינים.

זהו.  בסוף השבוע יהיה כאן פוסט נוסף, כרגיל.   זה, אגב, הפוסט ה-250 בדיוק.   מספר עגול כזה.

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע - אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה - גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?

1.  הודעה ראשונה

ב-31 באוגוסט וב-1 בספטמבר תתקיים וועידת המוזיקה השנתית של הייניקן.  בנוסף לפסטיבל, שהולכים להתארח בו LCD Soundsystem ו-PIL (אבל לא Leftfield), והולך להתקיים בלילה, הוועידה עצמה תתקיים במהלך היום בביתן 1 של גני התערוכה ולפי מה שראיתי בינתיים, הפאנלים בה הולכים להיות מאד מעניינים – ביום הראשון יהיו שם שיחות לגבי איך להקות ישראליות יכולות לחשוף את עצמן ולהפוך להיות פופולריות יותר בשוק המוזיקה הבינלאומית, 5 דוברים יקבלו סלוט בזק לדבר בו על פיתוח חדש בניו מדיה, על המאפיינים הוויזואלים של מוזיקה והתרומה שלהם אליה, על הדרך שבה מוזיקה תורמת לעסקים (במקרה הזה לא הבנתי אם מדובר בעסקי מוזיקה או בעסקים בכלל, אבל זה עשוי להיות מעניין לכאן או לכאן), ו, גולת הכותרת של הוועידה הזו, שיחה של דורון אייל, הוא שולץ האיום, עם ג'וני ליידון, הוא ג'וני רוטן.

ביום השני, יהיה סשן נוסף לגבי היכולת לחשוף ולפתח מוזיקה ישראלית בשוק הבינלאומי, הפעם עם דגש על מוזיקה עצמאית, סשן לגבי ערוצי מוזיקה בטלוויזיה, סשן לגבי פסטיבלים בינלאומיים, סשן לגבי המעורבות של מוסדות ממשלתיים בייצוא מוזיקה לשוק הבינלאומי, וכיתת אמן עם DJ Isis.

אין עדיין מידע לגבי מי בדיוק יהיו הדוברים בכל הסשנים האלה, אבל שווה להמשיך ולעקוב אחרי האתר של הוועידה, שנמצא כאן.

2. הודעה שניה

הגוספל יוצא לחופשה של שבועיים, בזמן שאני לומד איך להיות אבא.  זאת אומרת, בטח ייקח לי הרבה יותר זמן ללמוד איך להיות אבא, אבל אני הולך להקדיש שבועיים לעשות רק את זה.  נתראה בסוף השבוע הבא.

באחד מהפרקים של סדרת המדע הבדיוני המוצלחת אך הנשכחת ״Odyssey 5", טייס (אם אני זוכר נכון) שהתנדב להשתתף בניסוי שבו הוא הועבר למימד אחר, נתקע במימד הזה. בעולם הפיזיקלי שהסדרה המציאה, כל המימדים נמצאים מסביבנו אבל אנחנו לא יכולים לקלוט אותם עם החושים שלנו, ולכן הטייס נמצא באותו מקום כמו האנשים שהשאיר מאחור, רואה ושומע אותם בזמן שהם לא רואים או שומעים אותו, נמצא במרחב ובזמן שהם מוסטים רק מעט מהמרחב והזמן שאנחנו מאכלסים.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea בטח מרגישים כמו הטייס הזה. פרט למוזיקה שלהם, שהיא מעניינת וראויה לתשומת לב בזכות עצמה, הם גם חשבו על כמה רעיונות שיווקיים שהקדימו את זמנם, ונדמה שכשהגיע הזמן לרעיונות האלה ולהקות אחרות, בריטיות גם הן אבל מצליחות יותר, הציעו את הרעיון באלבום משלהם המהלך הוכרז כמהפכה בעולם העסקי של המוזיקה, אבל The Crimea נשארה באיזשהו מרחב אחר, נידונה לצפות ולהקשיב אבל לא נראית, לא נשמעת ולא מורגשת.
דוגמא אחת: אחרי שעברו את דרך החתחתים הרגילה של חתימה על חוזה הקלטות עם חברה גדולה ופיטורין מהחברה הזו כשמכירות האלבום לא היו פנומנליות כמו שהחברה ציפתה (ול-The Crimea זה קרה פעמיים, תחת שני שמות להקות שונים), ואחרי המסלול הרגיל השמור ללהקות מוכשרות במיוחד באנגליה – ג׳ון פיל, הקדוש המגן של להקות שמגיעה להן הצלחה רבה יותר ממה שהן מקבלות, השמיע כל אחד מהשירים באלבום הראשון שלהם בגרסאות הדמו שלהם בתכניתו ודירג אותם ברשימת השירים החגיגית שלו בחג המולד במקום גבוה יותר מלהקות כמו The White Stripes, הם זכו לתמיכה והצהרת נאמנות מלהקות ואמנים אחרים, מצליחים יותר ואפילו זכו להופיע פעם אחת ב-Top of the Pops – הם החליטו להציע את האלבום הבא שלהם, לפחות למשך החודש הראשון של חייו, להורדה חינם באתר שלהם. התכנון המקורי שלהם היה להציע את האלבום שלהם להורדה באתר מסוף חודש אפריל 2007, שבועיים לפני תאריך יציאת האלבום הרשמי, ועד סוף חודש מאי, ואז למכור את האלבום בצורה הרגילה. על אף שהאלבום עדיין מוצע בגרסת הפלסטיק והאלומיניום שלו, ובתשלום, הגרסה החינמית עדיין מוצעת באתר. The Crimea חשבו באותה דרך עסקית שבה חושבים הרבה אמנים שמציעים את המודל הזה היום – הכסף האמיתי נמצא בהופעות, בכל מקרה, ולכן אלבום שלם בחינם יכול להיות פרסומת מצוינת להופעה. אני מקווה ש-111 אלף האנשים שכבר הורידו את האלבום מצאו את עצמם, באיזשהו שלב, בהופעה של The Crimea, אבל הלהקה הצליחה לפחות לתפוס את תשומת ליבם של כמה מהאנשים הנכונים – רג׳ינה ספקטור התאהבה כבר באלבום הראשון, ושיר של הסולן, דייבי מק׳מנוס, בהקראתה, היה אמור לפתוח את האלבום אבל לא יכל להיכנס מהסיבות המשפטיות והעסקיות שבגללן הלהקה החליטה להוציא את האלבום בחינם מלכתחילה, אבל היא צירפה את הלהקה כמופע החימום שלה בסיבוב ההופעות שלה באנגליה. הם גם חיממו את Stereophonics, ששלושת חברי הלהקה הם מעריצים מוצהרים, ושהמתופף המקורי והמנוח של הלהקה, סטוארט קייבל, אירח אותם במספר הזדמנויות בתכניות שלו כשהפך ממתופף לכוכב טלוויזיה וולשי. השיר הקליט במיוחד מהאלבום, ״Loop a Loop", נבחר כשיר לפרסומת של מסטיק נמכר למדי.
כשמקשיבים לאלבום עצמו, קשה להאמין שמדובר במשהו שלא נמכר במאות אלפי עותקים. כל אחד מהשירים מכיל רעיון מוסיקלי שלא שמעתם קודם, חלקם מכילים אפילו כמה מהם. הקשר בין המילים לא תמיד מובן, אבל ההרגשה שמועברת, התמונה שנצבעת בעזרתן, היא מובנת כמעט מיד. אפשר למצוא בתוך עצמנו את מקומו של המוזיקאי המתוסכל, שמוצא את עצמו עובד ב״דומינו׳ס״, לא מצליח להיות מקודם למשרת מנהל מפני שהוא מסרב להתמסד, ומסתפק בשירה מול המראה עם מברשת בתור מיקרופון של ״Ever Fallen in Love"… של הבאזקוקס. אפשר להבין, אף כל פי שהדימוי הוא מעורפל וסבוך, למה מתכוון מק׳מנוס כשהוא אומר שהגיהנום הוא אגם קפוא שמפשיר באביב. או כשהוא שר ביחד עם אנני מיי מ-Paris Motel את השורות האלה: ״אני צריכה אותך כמו תאום סיאמי / אני מרגיש אותך כמו כנף שבורה״.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea עושים את כל מה שהם יכולים וצריכים במסגרת לוח הצבעים הרחב שיש להם – רגל אחת של הלהקה עומדת יציב בתוך עולם הצלילים של הרוק האלטרנטיבי הבריטי, אבל הרגל השניה מרחפת בחלל, עוברת בדרך גלקסיות רועשות יותר ופחות, כאלה שהפאנק שולט בהן וכאלה שגיטרה ספרדית מחושבת מעצבת את השמיים שלהם.
האלבום הזה הוא קצר יחסית – אחד עשר שירים מתחילים ומסיימים את דרכם בפחות מארבעים וחמש דקות, ול-Crimea יש בטח עוד כמה רגעים מוזיקליים מדויקים שהם היו מעוניינים לנצל, אבל הם דואגים גם לבעיה הזאת, ואחרי שלוש שנים של שתיקה יחסית, הם מתכוונים ללכת נגד הכיוון שרוב העוסקים בעסקים מוזיקליים טוענים שאנחנו הולכים בו -מעבר משוק של אלבומים לשוק של שירים בודדים – ולהוציא אלבום כפול, שהם מסיימים לעבוד עליו בימים אלה. אני, למשל, מוכן לשלם הפעם כל מחיר שהם ידרשו. אני בטוח שהאלבום הזה יהיה טוב לפחות פי שתיים.

את האלבום השני, ״Secrets of the Witching Hour", אפשר להוריד בחינם מכאן.

ובדף החללשלי שלהם אפשר למצוא כמה שירים שכנראה ימצאו את דרכם לאלבום החדש.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  לא דברים שקרו באמת.  לא מבוסס על סיפור אמיתי.

1.  לפני הכל

לבלוג האב, "עונג שבת" ולבירה מכבי, יש מבצע חדש ומגניב עד מאד, גם בגלל הפרס המוצע, וגם בגלל מה שצריך לעשות כדי לקבל אותו.  הפרס הוא, שלומי שבן, האיש והפסנתר (מילולית, הפסנתר), אצלכם בסלון להופעה פרטית בשבילכם ובשביל חברים (או שכנים, או קרובי משפחה, או מבקרים אקראיים מהרחוב), ביחד עם כמה ארגזים של בירה כדי להזכיר לכם מי מממן את כל זה.  מה שצריך לעשות בשביל לקבל את הפרס הזה הוא לצלם את עצמכם בפורמט Sleeveface, שזה אומר עטיפה של תקליט שיש עליה פרצוף, ואתם משלימים את הפרצוף הזה בעצמכם, בדרך כלל כדי להשלים את התמונה או כדי לשים את התמונה בקונטקסט אירוני חדש.  עוד פרטים יש כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  שנה קשה במיוחד עוברת על  Big Star ומעריציה.  אחרי שכמה ימים לפני שהלהקה היתה אמורה להתאחד להופעה ב-SxSW, אלכס צ'ילטון נפטר מהתקף לב, עכשיו גם בסיסט הלהקה, אנדי האמל, נפטר בגיל 59 מסרטן.

2. Versus the Spin – July 2010 Edition

עוד חודש נגמר ממש היום, וזה אומר שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin, שנפרשת כאן:

1		Jason Becker – Altitudes
		במהלך פרק הזמן שבו נמשך הקטע הזה, קצת יותר מחמש דקות, ג'ייסון בקר לוקח, ומפרק, ומרכיב מחדש את כל מה שידעתם לגבי איך שקטע אינסטרומנטלי מטאלי בגיטרה צריך להישמע. הוא עושה את זה בתקופה שלאהרבה מוזיקאים עשו את זה, ובתור אחד ממתחילי הדרך הוא עדיין נחשב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים שהז'אנר הספציפי הזה הצמיח. כש-ALS לקח את היכולת שלו לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק, והמשיך לנגן בכל כלי שיכל לנגן כל עוד אפילו אחד מהשרירים שלו עובד.
		לשמוע	לקנות
2		Beck – Already Dead
		בזמן שבו רוב האנשים היו מסתגרים ונעלמים מהעולם לכמה חודשים, בק משאיר דלת פתוחה ונותן לנו, בעזרת קבוצה של שירים אינטימיים באלבום הפרידה הזה שלו, לחפור בתור מערכת היחסים שלו, הלבטים שלו, הדבר המיוחד שמתפורר ושאי אפשר להרכיב מחדש, והנסיון להתמודד ולקבל את הלבד החדש הזה. Sea Change הוגדר בידי המון אנשים כאלבום החורף המושלם, וזה לא מפני שהוא מתאים במיוחד לנגינה בחורף. זה מפני שהוא יוצר חורף בכל מקום שבו הוא מושמע.
		לשמוע	לקנות
3		Helmet – Primitive
		להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-90 מבצעת שיר של להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-80 – Killing Joke – והשיר הופך להיות כמובן הרבה יותר קשה להחזיק בידיים חשופות.
		לשמוע	לקנות
4		איפה הילד – הרסתי הכל
		לאיפה הילד יש את הדבר הזה שכל כך הרבה להקות אחרות מחפשות, ומנסות להשיג במשך שנים על גבי שנים, בלי הצלחה. יש להם סאונד ייחודי. זה לא בגלל הקול בעל הגוון הכל כך קל לזיהוי של חמי רודנר, זו לא הדרך שבה חברי הלהקה מנגנים אחד עם השני, אלא זה משהו באופי של השירים. בדרך שבה הם נכתבים, מולחנים, ומבוצעים. גם כשהם שונים מאד אחד מהשני, חלק מהם הם כן רוק'נ'רול בעברית וחלק מהם הם לא, הם כולם נשמעים חלק ממקשה אחת, מקשה שאפשר להגדיר אותה מאד בקלות בתור "איפה הילד". ודווקא השיר הזה שחותם את האלבום השלישי שלהם, לא נשמע כמוהם בכלל. הוא נשמע דווקא כמו שיר של ג'נגו. אבל הוא יפהפה, בכל מקרה. וזה לא משנה כמו מי הוא נשמע בדיוק.
		לשמוע	לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם, כנראה
5		Glen Phillips – Duck and Cover (live at the Middle East Upstairs)
		שנה לא קלה עברה על גלן פיליפס בשנה שעברה. הוא ישב על שולחן זכוכית בבית של חברים כשהשולחן החליט שנמאס לו והתמוטט. פיליפס ניסה לבלום את הנפילה עם היד, שזה דבר לא חכם במיוחד כשמדובר בשולחן זכוכית שמפריד בינך לבין הרצפה, ועוד יותר לא חכם כשמדובר במוזיקאי שהגיטרה האקוסטית היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. כמה ניתוחים ותקופת שיקום כואבת אחר כך, פיליפס חזר להופיע, אם כי במהדורה מוגבלת יותר, וכשהוא מופיע הוא אוסף איתו עוד שני גיטריסטים כדי שיעזרו לו.
		לשמוע	לקנות
6		Susanna and the Magical Orchestra – Sweet Devil
		התזמורת הקסומה של סוזנה היא בעצם החצי השני של הצמד שסוזנה וולמרוד הנורווגית היא חברה בו. לחצי השני הזה קוראים מורטן קוונילד, והוא מרכיב את התזמורת הנסתרת שלו בעיקר מצלילים אלקטרוניים, חלקם מעורבלים, מעוותים ומלוכלכים בכוונה, שרובם נשמע חלש ועדין ומחזיק בשיר לא כדי ללוות את השיר אלא כדי לא ליפול. במקרים אחרים, כמו השיר הזה, הדגימות האלקטרוניות מתערבלות אחת בשניה ונדמות, לרגע, כמו פסל של אגם, שכשמסתכלים עליו מכיוון אחד הוא מראה דבר אחד וכשמסתכלים מכיוון אחר הוא מראה דבר אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות
7		Faith No More – Caffeine (live at the Cinerama, Tel Aviv, 1995)
		"כל אחד צריך פזמון טוב פעם בכמה זמן," מייק פאטון אומר לפני שהם מתחילים לנגן את השיר הזה, מעל במת הסינרמה באחד מהפסטיבלים הכי מהוקצעים שהארץ שלנו ידעה בשלושת העשורים האחרונים, ואז הם פוצחים בשיר של כמעט שבע דקות שאין בו אפילו פזמון אחד. אבל מה, זה הקטע הכי טוב בהופעה הזו.
		לשמוע	לקנות (את האלבום המקורי)
8		The Baby Namboos – Ancoats2Zambia (Geoff Barrow remix)
		פגישת פסגה קצרה, מהונדסת מחדש, של עולם הטריפ הופ של אמצע שנות ה-90 בבריסטול. ג'ף בארו, אחד משני האנשים שטווים את המוזיקה של Portishead, מציע רמיקס לשיר של הלהקה הזו, שאחד מחבריה הוא אחיינו של טריקי, שהפיק את השיר המקורי באלבום.
		לשמוע	לקנות
9		Woven Hand – Into the Piano
		בהופעה שלהם ב"בארבי" השיר הזה הבליח למספר שניות בזמן שדיוויד יוג'ין אדוארדס כיוון את הגיטרה שלו, ורגע לפני שהם קפצו לתוך גרסא מלאה של השיר שמקדים את השיר הזה באלבום. אבל כאן, טובע בתוך צלילים רחוקים ועמומים של פסנתר, השיר הזה מקבל את המשמעות והיופי האמיתיים שלו.
		לשמוע	לקנות
10		Real Estate – Green River
		ללהקה הניו ג'רזאית הזו יש שיר באלבום הבכורה שלה שנקרא "Atlantic City" אבל הוא לא גרסת כיסוי לשיר ההוא של הבוס, וגם השיר הזה הוא לא גרסת כיסוי ל-Creedence Clearwater Revival. הם אוהבים כנראה להיות קרובים לאמנים שהם אוהבים, אבל לא קרובים מדי.
		לשמוע	לקנות
11		The Crimea – Requiem Aeternam
		ב-2007, שנתיים שלמות לפני שרדיוהד החליטו להציע את האלבום החדש שלהם בדרך עסקית מהפכנית, The Crimea החליטו לוותר מראש על כל סיכוי להרוויח משהו על האלבום שלהם והציעו אותו להורדה חינם באתר שלהם. וחבל, אולי, בשבילם, כי זה אלבום נפלא. אלבום שמכיל שירים כמו השיר הזה צריך להיות אלבום שנמכר, והרבה.
		לשמוע	לקנות? להוריד בחינם!
12		Tori Amos – Gold Dust
		טורי איימוס חותמת עם השיר הזה את המסע החצי-אוטוביוגרפי שלה, "Scarlet's Walk", והשיר הזה נשמע כמו משהו שמשקיף בבת אחת על כל הדרך שנגמעה עד עכשיו, ועל כל הדרך שעוד מחכה בהמשך.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:  לא המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל הארולד וקומאר ו-Step Up. המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל זה.

1.  לפני הכל

גם לפטפילד מבטלים את הגעתם לארץ במסגרת וועידת המוזיקה של "הייניקן" (אז אין Open Up?), מ"סיבות טכניות שלא נצפו מראש".  בעברית זה מיתרגם ל"אחד מחברי הלהקה לא רצה להזיז את התחת שלו לכיוון ישראל", ובניגוד ללהקות האחרות שביטלו את הגעתן לארץ עד עכשיו, אני לא יודע אם אנחנו צריכים להרגיש רע לגבי זה.  אחד משני חברי הצמד האלקטרוני הזה, לפי מה שאני קורא, לא רצה להזיז את התחת שלו החוצה מהאולפן בשביל סיבוב ההופעות הזה.

2.  בעירה מתמדת

אני מניח שאם מישהו יטרח וישרטט את מסלול הלימודים המוזיקלי של מוזיקאים שכלי הנגינה העיקרי שלהם היה גיטרה בשנות ההתבגרות שלהם (לפחות באיזור שאני גדלתי בו ולמדתי בו לנגן), המסלול יהיה די דומה.   כך לפחות נדמה לי לפי רוב האנשים שהיו מסביבי ולמדו לנגן על גיטרה חשמלית בתקופה שבה אני למדתי לנגן על גיטרה חשמלית.  זה בדרך כלל מתחיל באקורדים פשוטים לשירים פופולריים עכשוויים, ואחר כך לשירים פופולריים הסטוריים.  אחר כך זה ממשיך לאקורדים יותר מסובכים, לשירים יותר אזוטריים, ולסולואים קטנים, שלאט לאט מכסים את הרפרטואר שכל גיטריסט צריך שיהיה לו (אבל אסור שינגן בחנויות לכלי נגינה).  אחר כך זה ממשיך ללהקות רוק כבד ולסולואים שבשירים שלהן, ואלו מתפזרים גם הם לאורך ההסטוריה הארוכה של הרוק הכבד, שבה חלק מהסולואים הם משהו לשים בין סיפורי פנטזיה ארוכים ומפותלים או סתם גרסאות מחורזות של קלאסיקות ספרותיות כאלה ואחרות, וחלק הם מה שסיפורי הפנטזיה הארוכים והמפותלים או הקלאסיקות הספרותיות מרפדות בשבילן את השיר, ובשלב הזה, אלו שעדיין לומדים ולא החליטו לוותר ולנצל את הכשרון שלהם בעיקר לצורך קומזיצים והפגנות להטוטים טכניים מזדמנים, בדרך כלל מגלים את המוזיקאים שבין הסולואים שלהם יש, במקום מילים כאלו ואחרות וריפים כאלה ואחרים, עוד מוזיקה.  הכינוי המוזיקלי שלהם היה shredders, מפני שזה מה שהם איימו לעשות למיתרים, היה לייבל אחד שלם שהיה מוקדש כמעט באופן אקסקלוסיבי למוזיקה שלהם (Sharpnel Records), והם התחלקו, בערך שווה בשווה, בין אלו שהקטעים המוזיקליים, שקשר בין השמות שלהם לאווירה שהם ניסו להעביר היה בדרך כלל מקרי לחלוטין, היו אמצעי כדי להפגין את היכולת הטכנית המטורפת שלהם, ובין אלו שהיכולת הטכנית המטורפת שלהם היתה רק אמצעי כדי להעביר את כל הרעיונות המוזיקליים, ואת האווירה, שהם רצו להעביר בקטעים שלהם.  אני העדפתי תמיד את הקבוצה השניה, שהנגן המוביל בה, שהיה גם מורה, בתחילת דרכו, של חלק מהמוזיקאים האחרים בקבוצה הזו (וגם של כמה מהקבוצה הראשונה), היה ג'ו סטריאני, שהוא המוזיקאי האהוב עליי בז'אנר הספציפי הזה.  תגליות נוספות בז'אנר הזה, כמעט לגמרי רק מהלייבל האחד הזה שהוקדש למוזיקת מטאל גיטרתית אינסטרומנטלית, כמו גרג האו, הובילו אותי להמשיך לרומן קצר עם פיוז'ן, ז'אנר מוזיקלי אחר שמשלב בין השאר בין מטאל אינטסרומנטלי גיטרתי לבין ג'אז.   ותגליות אחרות בז'אנר הזה הניבו אלבומים שאני מקשיב להם, מדי פעם, גם היום, מפני שגם אחרי שהחיבה שלי לנגינה מאד מהירה בגיטרה הלכה ודעכה עם השנים, האיכויות המוזיקליות של חלק מהאמנים האלה הן הרבה מעבר לנגינה מאד מהירה בגיטרה.

אחד מהמוזיקאים האלה הוא ג'ייסון בקר, שהקריירה שלו כגיטריסט מטורף היתה קצרה באופן מצער.   אבל הוא התחיל אותה בגיל צעיר במיוחד – 17, כשהקים את Cacophony, להקת רוק כבד שבה חלק את עבודת הגיטרה עם מרטי פרידמן.  הלהקה הוציאה שני אלבומים, האחד מבוסס על מוזיקה שנכתבה רובה ככולה על ידי פרידמן, כשבקר צריך למצוא מקומות להכניס בהם את הווירטואוזיות שלו, והשני מבוסס הרבה יותר על עבודה משותפת של שניהם – עובדה שאפשר לשמוע בקטעים כמו "Images" האינסטרומנטלי.  שנתיים אחר כך, ג'ייסון בקר העדיף לנסות ולהמשיך בקריירת סולו מוזיקלית אחרי שהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", ופרידמן הצטרף ל-Megadeth, שם בילה את עשר השנים הבאות.  אחרי אלבום הסולו הראשון, בקר החליט להמשיך בדרכם הפיננסית של הרבה שרדרים אחרים, ולהצטרף להקלטות ולסיבוב ההופעות של אמן מצליח.  האמן המצליח הזה היה דייוויד לי רות', הסולן לשעבר של Van Halen, שהספיק ליצור לעצמו קריירת סולו די משגשגת, ובקר נקרא ללהקה שלו כדי להחליף שם את סטיב וואי, בעצמו מבכירי הז'אנר האינסטרומנטלי, וכל הסימנים הראו שזה יהיה רק הצעד הראשון בעקבותיו של וואי, וג'ייסון בקר, כבר בגיל הצעיר הזה אחד מהווירטואוזים המוזיקליים הכי גדולים שלז'אנר הזה יצא להכיר, יהפוך להיות סופרסטאר אינסטרומנטלי מהר מאד. אבל לגורל היו תכניות קצת אחרות בשביל בקר.  קצת לפני שהיה אמור להתחיל בהקלטות לאלבום של דיוויד לי רות', הוא שם לב לצליעה משונה שפיתח.  כשהלך לרופא כדי לבדוק את הצליעה הזאת, הרופא חזר עם בשורות מאד לא משמחות:  הצליעה הזו היתה מהסימנים המוקדמים של ALS, מחלה דגנרטיבית שפוגעת בציפוי העצבים שמובילים מהמוח לשרירים, ובחזרה למוח.  מי שחולה במחלה הזו מאבד לאט לאט את היכולת לשלוט בשרירים, החל ברגליים וכלה בלב, והמחלה הזו (כמעט) תמיד מסתיימת במוות.  הרופא נתן לבקר גם תאריך תפוגה, כדי שיהיה לו עם מה להתמודד – תוך שלוש עד חמש שנים, הרופא אמר לו, אתה תמות.

עשרים ואחת שנים אחר כך, בקר עדיין איתנו.  עם הזמן, הוא איבד את היכולת לנגן בגיטרה – כבר בהקלטות אלבום של דייוויד לי רות', "A Little Ain't Enough", הוא היה צריך להשתמש בטכניקות שונות כדי להיות מסוגל לנגן במהירות שבה ציפה מעצמו לנגן, ולמסע ההופעות שבעקבות האלבום הזה כבר לא יכל לצאת.   גם כשאיבד את היכולת לנגן בגיטרה, הוא המשיך לכתוב ולהלחין, עם יד אחת ומאד מאד לאט, על קלידים.  וכשלא יכל לנגן גם בקלידים, חבר פיתח בשבילו תוכנה שאיפשרה לו ליצור ולהקליט מוזיקה, צליל אחרי צליל, בעזרת תנועות הפה.  וכשגם את זה לא יכל לעשות, החבר שיכלל את התוכנה כך שהיא עובדת עכשיו בעזרת תנועות עיניים בלבד.  בקר יכול להזיז עכשיו, בצורה משמעותית, רק את העיניים שלו, אבל בעזרתן הוא כותב, אות אחרי אות, ספר חדש שמספר על המצב שלו, שדווקא משתפר עכשיו, ועל הסיבות, שעליהן אתם יכולים לקרוא כאן.

במהלך השנים שעברו מאז האלבום הראשון שלו, ועד האוסף שלו שיצא לפני שנתיים, הוא הספיק להוציא כמה אלבומים נוספים, ברובם אסופות של קטעים שהקליט בעבר, כשיכל עדיין לנגן על גיטרה במהירות ובדיוק שרצה לנגן בהם, חלקם אסופות של קטעים שהקליט אחר כך, כשהקלידים שעליהם יכל לנגן סיפקו לו עולם שלם נוסף של מוזיקה, שלא היה כרוך לא במהירות ולא בדיוק, אבל האלבום שלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליו לעתים הכי קרובות הוא אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", שמכיל שמונה קטעים שמפרקים לחתיכות קטנות, ומרכיבים בחזרה, את העולם המוזיקלי של בקר, שבתוכו אפשר למצוא גם קלאסיקות של רוק כבד, גם מוזיקה קלאסית מהתקופות העתיקות ביותר, דרך באך ופגאניני, ועד למלחינים האוונגרדיים יותר, גם בלוז ורוק בתבניות הכי פשוטות, וגם את היכולת להפוך את כל זה למסע מוזיקלי שאין בו רגע אחד משעמם.  בקר נוטש את המלודיה שבה הוא מתחיל, אם יש כזו בשירים שלו, לטובת מלודיות אחרות, סולואים אחרים, טיפוסים בלתי אפשריים אחרים אל גבהי הצלילים שהוא יכול להגיע אליהם ונפילות חופשיות משם אל המיתרים הנמוכים ביותר של הגיטרה.  ההתמחות המוזיקלית שלו היא הסוויפ, טכניקה של נגינה בגיטרה שכרוכה במעבר לאורך המיתרים ובחזרה, תוך פירוק אקורד לכל הצלילים שיש בו, ולפעמים גם לכמה שאין בו, אבל הוא מקפיד שלכל טריק מוזיקלי שהוא מחזיק בתוך השרוול יש משמעות בתוך העולם המוזיקלי שלו, שהוא משתמש בכולם בדרך הנכונה, בסדר הנכון, כמו קוד שצריך לפצח, קוד שמהדהד עשרים שנה אל העתיד.  ודווקא השם של האלבום, "בעירה מתמדת", לא סובל מהמגיפה של שמות אלבומים וקטעים מוזיקליים באותו הז'אנר ובאותה התקופה, שמות שהקשר ביניהם לבין הקטע המוזיקלי והאווירה שהוא מנסה להעביר היא מקרית בהחלט, מפני שהצורך ליצור, ולהמשיך לעשות מוזיקה, עדיין בוער בתוך ג'ייסון בקר.  וכשהעיניים שלו יפסיקו להיות מסוגלות לכתוב יצירות מוזיקליות, פעימות הלב שלו עדיין יעשו את זה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דה נירו ואדוארד נורטון משתפים פעולה שוב בסרט. רע זה לא יכול להיות.

קצת לפני שאמשיך במערכת הפוסטים השבועית הרגילה, הודעה קצרה שיותר רלוונטית לעכשיו:

"מוזיקה נטו", חנות המוזיקה המוצלחת שנמצאת בלונדון מיניסטור בתל אביב, עורכת במהלך שעות הפעילות שלה היום (יום שישי, 23.7) ומחר (יום שבת, 24.7), מכירת סוף עונה מוזיקלית.  אני לא יודע מה מגדיר עונה מוזיקלית, אבל "מכירה" ו"סוף" הן שתי מילים שתמיד טוב לשים ביחד באותו משפט.  הם מציעים מבחר יפה של אלבומים, חדשים כישנים, שלושה ב-100 שקלים (או 99.90, אם אתם רוצים להתעקש על המטבע הזהוב המנצנץ הזה), אלבומים שבמצב רגיל נמכרים במחירים הרגילים והגבוהים שלהם, ולטענתם, אלבומים שחברות ההפצה לא רצו שהם ימכרו במחירים האלה.

עוד דבר אחד שהם מוסרים ושחשוב לכם לדעת הוא שמלאי האלבומים שיש להם בשביל המבצע הזה הוא גדול, אבל מוגבל.  עוטו עליהם כמו ארבה.

להתראות מחר.

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

1. לפני הכל

לכמות המרשימה של אמנים מחו"ל שהולכים (בתקווה) להופיע פה בחודשים הקרובים מצטרפת עכשיו גם ג'ואנה ניוסום, יוצרת ייחודית ואולי הסינגר-סונגרייטרית היחידה בעולם שמנגנת על נבל, שתופיע ב"משכן לאמנויות הבמה", שם בדרך כלל מועלות אופרות, ב-30 בספטמבר.  ההופעה, לפחות על פי מה שיצא לי לשמוע בהופעה דומה בבית כנסת בוושינגטון באדיבות NPR, היא מצוינת, האולם הוא מקום מעניין לעשות בו הופעה כזו והכרטיסים הם במחירים יחסית סבירים למקום מהסוג הזה.

2.  ניערתי החוצה ממני את הגאולה שלי

[התמונה באדיבות יאיר יונה, שאף על פי שהגיע להופעה תחת השפעתם המעמעמת של סמים במרשם שכאלה, כתב יפה כהרגלו גם הוא על ההופעה]

המחשבות הראשונות שלי, כשמיהרתי את דרכי מהתחנה המרכזית אל ה"בארבי", הן שאני צריך למהר מאד, אחרת אמצא את עצמי, כמו שקורה לפעמים בהופעות ב"בארבי", עומד חסר אונים פחות או יותר בכניסה, כשכל המועדון מלא באנשים שהשכילו להגיע לפניי ולתפוס מקום טוב מול הבמה.  כשהגעתי ל"בארבי", הייתי מאד מופתע מהקלות שבה הגעתי לקופה, לקחתי את הכרטיס שלי ונכנסתי פנימה.  בפנים, מול הבמה, היו ארבעה עשר אנשים.   רחשים מדאיגים התחילו למלא את האוויר ואת הלב שלי.  ביטלו?  עכשיו?  בלי להודיע?  הזמן הלך ותיקתק קדימה, האלבום האחרון של Kings of Leon סיים את השיר האחרון שבו והפסיק, ואחרי השקט המדאיג שהשתרר באולם, התחיל שוב מהשיר הראשון.  אבל בסופו של דבר, "בארבי" התחיל להתמלא, והאווירה התחילה להיות קרובה יותר לזו של הופעה.  שעה בדיוק אחרי הזמן הנקוב, בזמן הופעתי תל אביבי שכזה, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שני הנציגים של "הקולקטיב" שמחממים את Woven Hand הערב, עולים על הבמה.  שניהם מעולים – השירים שלהם מהוקצעים ומעניינים, ונפרשים בפני המאזינים בדיוק במהירות הנכונה.  הם מתחלפים תכופות בכלים שבהם הם מנגנים, אחד אוחז בגיטרה בזמן שהשני מנגן במפוחית, ובזמן שהשני מנגן בגיטרה הראשון מנגן בקלידים ושר. או להיפך.  הם שרים רק כמה שירים, מזמינים את הקהל להופעה מלאה יותר, בנגנים ובשירים, במועד מאוחר יותר (ב-23 ביולי ב"תמונע" – הפלאג הזה מגיע להם), ואז הבמה מתרוקנת שוב ומכינה את עצמה ללהקה שתאכלס אותה במשך השעתיים הקרובות.

Woven Hand היא להקה שמורכבת בעיקר מדיוויד יוג'ין אדוארדס, הסולן והמנהיג לשעבר של Sixteen Horsepower, ואחת מהדמויות המסקרנות יותר של עולם האמריקנה.  יש בו, לפחות לפי מה שהוא אומר, דם אינדיאני מכל ארבעת הצדדים שלו, והוא אמריקני דרומי – יליד קולורדו, אמנם – עד לשד עצמותיו.  הוא מנגן בעיקר על גיטרות ועל מנג'ו, כלי שהוא שילוב בין מנדולינה לבין באנג'ו. ביחד איתו בלהקה משתתפים גם פסקאל הומברט, גם הוא לשעבר מ-Sixteen Horsepower – נגן הבאס, שלפי שמו אתם יכולים לנחש שהוא לא אמריקני ולא טקסני, אורדי גאריסון, תופים, וג'ף לינסנמאייר, קלידים ורעשים היפנוטיים אחרים.  השירים של הלהקה, אותם הוא כותב, ממשיכים בעיקר את הקו הליריקלי של השירים שכתב בתקופת הלהקה הקודמת שלו – שירים דתיים, נוצריים, מלאים בדימויים ובתוכחות, ציוריים בדרך שרק מישהו שחי את כל חייו בדרום המוזר של ארצות הברית יכול לשרטט אותם.   אל ההופעה שלהם, הסתבר לי, הגעתי בלי שום ידע מוקדם.  בעולם המוזיקלי, הסגור, המנותק מזמן שלי, ל-Woven Hand יש רק שני אלבומים, בשניהם אני מכיר את השירים במידה כזו שאני לא יכול לחכות לשמוע אותם בהופעה.  במציאות, הסתבר לי ש-Woven Hand לא שקטו על שמריהם והוציאו עוד חמישה אלבומים (ופסקול, והשני שבהם בכלל יצא לפני האלבום שחשבתי שהוא השני), והם מגיעים לארץ, בעצם, כדי לקדם את האלבום האחרון שלהם, "The Threshing Floor", שהרבה ממנו עלה על הבמה באותו הלילה, בהרבה מאד מובנים.

כשהם עלו על הבמה, שלושת הנגנים תופסים את מקומותיהם ומיד אחריהם אדוארדס עולה על הבמה בצעדים מהירים, חבוש בכובע רחב תיתורת שנוצה של איזו ציפור טרף תקועה בו, מנופף לשלום לקהל ומתיישב על הכיסא שלו.  אחד מהמאפיינים הייחודים של Woven Hand בהופעה היא שהסולן שלהם שר ומנגן לאורך כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא.  יש מעט מאד אמנים שנתקלתי בהם (ואף אחד לא בהופעה חיה, למען האמת) שמופיעים תוך כדי ישיבה ובמקרה של הרבה מהם, זה מפני שהם לא מסוגלים לעמוד יותר.  במקרה של אדוארדס, הוא התוודה בראיון למתן נויפלד לפני שהגיעו לארץ, הוא יושב מפני שהתרגל להופיע ככה – ב-Sixteen Horsepower הוא ניגן על בנדוניאון, כלי כבד ומסורבל שהכריח אותו לשבת, ומאז הוא התרגל לנגן ככה.  הישיבה לא גורעת ולו במעט מהכריזמה האדירה שלו.  גם לא העובדה שהוא לא בא לכאן כדי להיות כוכב רוק אלא כדי להיות מטיף, איש בשליחות, שיש לו מסר אחד להעביר והוא רוצה להעביר לנו אותו לפני שהלילה הופך לבוקר.   הוא תופס קודם כל את המנג'ו – אותו שילוב של מנדולינה ובנג'ו שנראה כמו איזשהו כלי עתיק מימי הביניים, והשיר שפותח את ההופעה מתחיל כמו רוב השירים האחרים בהופעה, בגבב של צלילים, לא בהכרח קשורים אחד לשני, מטפסים אחד מעל השני, מתוך הקלידים של לינסנמאייר.   כמעט בכל אחד מהשירים, מרגע תחילת ההופעה ועד לסוף ההופעה, זו הדרך שבה מתחילים השירים.  קודם גבב הצלילים המהפנטים מהקלידים של לינסנמאייר, אחר כך דיוויד יוג'ין אדוארדס ממלמל מילים שלא הבנתי את פשרן – אולי אלו היו מילים בשפה האינדיאנית שהוא מכיר, אולי הדרך שלו לדבר בלשונות (speaking in tongues), אולי זו היתה ההגברה המוזרה שגרמה למילים שלו להיבלע אחת בתוך השניה.   אחר כך השיר נבנה, לאט לאט, מתוך זה, והגיטרה, והקלידים, והבאס והתופים מוצאים ביחד את הדרך המשותפת שלהם וממשיכים בה, עד שהשיר הזה גם הוא דועך ומפנה את מקומו לשיר הבא.   זה היה נראה, בעיקר בזכות הצלילים שעלו מן הקלידים והדברים שאדוארדס שר, או דיקלם, לפני תחילת השירים, בעוד הוא מכוון את הגיטרות או את המנג'ו שלו, כאילו שהוא מעלה את השירים האלה באוב.  מנסה לשכנע אותם להגיע, לעבור דרכו, לשטוף אותו ואת הקהל במילים שהוא מנסה להעביר.  לשתף אותו ואת הקהל בחוויה הזאת.

לא להכיר באמת את השירים שאני הולך לשמוע בהופעה הזאת, מסתבר, זה הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות לעצמי לקראת ההופעה הזאת. מפני שמרגע שהפסקתי לנסות לזהות אילו שירים הלהקה מבצעת (לפי מחיאות הכפיים מסביבי, אני יכול לנחש שרוב האנשים כן הצליחו לזהות באילו שירים מדובר, אף על פי שבתגובות לביקורות להופעה קראתי לא פעם אחת על אנשים שהסאונד לא איפשר להם לזהות את השירים בכלל, עד שהם הצליחו לקלוט משהו מהמילים), יכולתי לאפשר לעצמי להפוך להיות חלק מהחוויה המזככת הזאת.  אדוארדס בא לכאן כדי לחלוק, כדי לספר, כדי להטיף, וכדי לעשות את זה היו לו על הבמה שני מיקרופונים – אחד רגיל, שנשא את קולו העמוק והמהדהד, ואחד שהיה טבוע באפקט מגאפוני, שאיפשר לקול העמוק והמדהד שלו להפוך להיות עוד יותר כזה.  הוא בדרך כלל התחיל את השירים שלו בזה השמאלי, המגאפוני, והמשיך אותם במיקרופון הרגיל, כשהוא עובר מאחד לשני על פי החלטה של רגע, מדי פעם משנה את דעתו וחוזר למיקרופון שבו השתמש לפני כן.  כל ההופעה שלו – השירה, הנגינה בגיטרות ובמנג'ו, המלמולים האינדיאניים חסרי הפשר שבין השירים – נראתה כמו משהו שמועבר לו מאיזושהי ספירה אחרת.  העיניים שלו היו עצומות רוב ההופעה, ובפעמים הבודדות שבהן עצר את שטף השירים – בעיקר, מספר פעמים, כדי להגיד תודה שהגענו כדי לראות אותם (פעמיים מתוכן בעברית) – הוא דיבר כמו מישהו שמשפטים קוהרנטיים הם לא הצד החזק שלו, מתנודד קדימה ואחורה בכסאו.

המוזיקה של הלהקה רוויה ברבדים דתיים, נוצריים, עמוקים כל כך שהם מחלחלים גם אל תוך היהדות וגם זו באה לידי ביטוי במילים ובמוזיקה.  ב-"Tin Finger" אדוארדס מדגים משפט מהשיר, "He bears his arm", כשהוא חושף את הזרוע שלו עצמו, זרוע שעליה מקועקעת המילה "ישוע" בעברית.  לפני שהם מתחילים את "Your Russia" הוא ספק מדקלם, ספק שר כמה מילים ומכסה את פניו, כאילו בתפילה יהודית.  הם מנסים לטוות את ההופעות שלהם כאן כחוויה דתית, כמשהו שיהדהד בתוך האוזניים שלנו, הראשים שלנו, והלבבות שלנו, במשך שעות וימים אחרי שהמוזיקה מהבמה עצמה תידום,  ואני מאמין שבערב הקודם, בירושלים, להופעה הזאת היתה עוצמה אפילו עוד יותר גדולה.  כאן בתל אביב, הקהל הפך להיות חלק מהאווירה הזאת, שהתפשטה מעבר לבמה כמו ערפל, בעיקר בזכות העוצמה הפיזית של המוזיקה – ההגברה היתה חזקה, אולי חזקה מדי, ואולי זה היה חלק ממה שהפך את זה לחוויה כל כך ייחודית – ובזכות התאורה, שמדי פעם וויתרה על להאיר את הבמה ועברה להאיר את הקהל במקום.

כש-Woven Hand סיימו את מסכת השירים הרגילה שלהם, הם ירדו מהבמה, אדוארדס עושה את דרכו אל מחוץ לטווח צפיית הקהל באותה דרך שבה נכנס – בצעדים ארוכים, גמלוניים, מביט אל הקהל ומודה לו בזמן שהוא הולך, והקהל הביע את רצונו שהלהקה תעלה שוב להדרן בדרך ה"בארבי"ית המוכרת – באמצעות רקיעת רגליים על פלטפורמת העץ שלפני הבמה עד שהפלטפורמה איימה להתפרק.  הלהקה עלתה כמה דקות אחר כך, ניגנה עוד שלושה שירים וירדה שוב, מסיימת את ההופעה להלילה.  הפעם גם פסקל הומברט הביע את תודתו האילמת לקהל לפני שירד.  ואדוארדס עצמו, הפעם עושה את דרכו אל מחוץ לבמה לאט יותר, עצר באמצע הבמה והודה לקהל שוב. אחר כך הוא הרים את עיניו למעלה והודה גם לו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר ראיתם, קרוב לוודאי, את הסרט ההוא עם ג'פרי רייט ודיוויד בואי, שבפסקול שלו יש גם את טום ווייטס, את הפוגס ואת הסימפוניה של שירים עצובים של גורצקי.  עכשיו הגיע הזמן לדבר האמיתי.

1. לפני הכל

[הרשמים שלי מההופעה של Woven Hand אתמול יהיו כאן בשבוע הבא, כשהם ישקעו מעט והאוזניים שלי יפסיקו לצלצל.  עד אז: ]

הגיטריסטית בעלת היכולות המוזיקליות הלא-אנושיות, אבל השם המצער, קאקי קינג, מגיעה לארץ ב-23 ביולי, אז היא תופיע ב"בארבי".  תחמם אותה תמר אייזנמן, שכבר הספיקה לחמם אותה באירופה.

[וכשעברתי על מוזיקה שלה ב-Youtube והלכתי בעקבות תגובה של מישהו שהציע איחוד כוחות שלה ושל אמן בשם אנדי מקי כדי לשפר את המאגר הגנטי של גיטריסטים עם יכולות לא אנושיות, מצאתי גם את אנדי מקי עצמו שהוא גיטריסט אפילו עוד יותר יוצא דופן שא. אתם חייבים לראות וב. מישהו חייב להביא לארץ.]

Oleh Records, שהתחילו בתור לייבל למוזיקה ישראלית באנגלית והתפתחו למעין ארגון תומך למוזיקאים ישראליים שמנגנים באנגלית, ממשיכים לעשות עבודת קודש ומציעים עכשיו למוזיקאים ישראליים להירשם דרכם לפסטיבל CMJ, שהוא כמו פסטיבל מוזיקה רגיל, רק שבמקום האנשים הרגילים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה, מדובר באנשי יחסי ציבור, סוכנים ובכירים בחברות תקליטים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה.  ההירשמות יכולה להיעשות באמצעות שליחת מייל ל-info@olehrecords.com עד ה-14 ביולי.

לאלו מאיתנו שלא רחוקים מרחק 13 שנים מהפעם האחרונה שהיו בבית הספר, החופש הגדול התחיל בסוף החודש שעבר (או בתחילת החודש הזה).  1200 ילדים בתל אביב, ועוד כמה אלפים ברחבי הארץ, יצאו לחופש הגדול אבל אולי לא יחזרו ללמוד בשנה הבאה בבתי הספר שלהם.   אחד מהארגונים שמנסה לעזור להם ולבטל או לעכב את החוק שעושה את דרכו במעלה המסלול הביורוקרטי בכנסת, יזם הקלטת שיר, שהלחין גיא מרוז (שהיה מלחין וכותב שירים לפני שהחליט להפוך ללוחם צדק טלוויזיוני שכזה) ושמשתתפים בו כל מיני אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומוזיקאים.  זה אולי לא ישנה בהרבה את מערכת ההחלטות של האנשים שיזמו והאנשים שאחראים לקדם את החוק הזה, אבל אולי זה יעורר מודעות מספיקה בשביל אחד מהנושאים הקטנים שמתרוצצים באוויר והופכים את המקום שאנחנו חיים בו לאפל יותר.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ראמלזי, מחלוצי הראפרים הניו יורקיים,  שהיה גם אמן חזותי, אמן גרפיטי, ואיש מוזר באופן כללי שכזה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 49 באותה הדרך המסתורית שבה חי.

2. Versus the Spin – June Edition

חודש אחד סיים את דרכו, חודש אחר התחיל לתקתק את דרכו קדימה, ומה שזה אומר בעיקר הוא שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin. הנה היא:

1		Tom Waits – Kentucky Avenue
		רוב השירים של טום ווייטס ספוגים באלכוהול במידה כזו שכל מילה שלא נמצאת במקום עלולה להבעיר אותם. חלקם נשמעים כמו הזיות שיכורות על זאבים מצוירים בלונה פארק. אבל מדי פעם ווייטס מפציע מבעד לפרסונת האיש שמשוטט בסמטאות האפלות והאחוריות של הערים הגדולות ומביע את הרגשות הבסיסיים שכל אדם בגילו עשוי להביע (אף על פי שכשהוא הקליט את השיר הזה הוא היה הרבה יותר צעיר ממה שהוא עכשיו) – בשיר הזה, למשל, ווייטס המבוגר לוקח את ווייטס הילד לטיול במחוזות הילדות שלו, ומשלב את התמימות שהיתה לו אז עם ההיכרות האינטימית עם הצדדים האפלים יותר של החיים.
		לשמוע	לקנות
2		Desaparecidos – Greater Omaha
		קונור אוברסט הוא אחד מהיוצרים הכי פורים שמתפקדים בעולם האינדי האמריקני הרחב היום, ובין כל שאר הדברים שעשה וזנח במהלך השנים יש גם את הלהקה הזו, מעין להקת פאנק, או לפחות להקה כבדה, רועשת ומשוננת יותר מהמוזיקה שהוא עושה בדרך כלל.
		לשמוע	לקנות
3		Bruce Cockburn – If I Had a Rocket Launcher (live in the Columbia Records Radio Hour
		ברוס קוקבורן התחיל את דרכו בתור זמר רוק, אחר כך זמר פולק ואחר כך התחיל לזרזף נושאים פוליטיים ואנושיים שונים ומשונים לתוך המוזיקה שלו. הפעם הראשונה שבה קהל המאזינים שלו הבין שהשירים שהם שומעים הם בעלי גוון קצת יותר מחאתי ממה שהם ציפו לו היה כשהשיר הזה, שמדבר על תקיפות של צבא גואטמלה על מחנה פליטים גואטמליים במקסיקו, הפך להיות להיט מינורי גם בארה"ב.
		לשמוע	לקנות
4		Queen – We Will Rock You (live)
		כש-Queen הקליטו את השיר הזה, שמתחלק לשליש שיר מחאה, שליש שיר שמטרתו לעודד צעירים מפגינים ושליש שיר שמטרתו לסטור לאנשים על לחיים ולשכנע אותם לעשות משהו, בקשר לכל דבר, הם לא ציפו שהשיר הזה יהפוך להיות להיט כל כך גדול שימצא את דרכו בעיקר לאירועי ספורט. באיזשהו שלב, כשנמאס להם מהדרך שבה השיר נשמע בדרך כלל – מלווה במחיאות הכפיים הקצביות שמקלות על הקהל מאד לקחת חלק בביצוע השיר, הם החליטו לבצע אותו בדרך שונה לחלוטין בהופעות. בהופעה שאתם שומעים כאן, שלקוחה מתוך בוטלג שהפרטים לגבי ההופעות שמבוטלגות בו הם מעורפלים, הם נותנים לקהל את מה שהקהל מצפה לו, ממש בתחילת ההופעה, ומיד עוברים לגרסה שהם רוצים לנגן.
		לשמוע	לקנות (את הגרסה המקורית)
5		Chris Mills – Escape from New York
		כריס מילס הוא בדרך כלל איש שכותב שירים על גיטרה אקוסטית וככה הוא בדרך כלל נשמע. הפעם, מעורבת בשיר הזו קבוצה קטנה של כלי נשיפה ומעט כלי מיתר, מה שגורם לשיר הזה להישמע כמו שרטוט בשחור לבן שכמה שפופרות צבע ניתזו עליו בבת אחת.
		לשמוע	לקנות
6		Billy Bragg – Brickbat
		בילי בראג הוא בדרך כלל אמן עם אג'נדה פוליטית די נוקשה, שכותב שירים על הנושאים שהוא מאמין בהם ומתעקש שאנשים יקשיבו להם, לפחות, ויחוו את הדעה שלהם לגבי הנושא. מעט לפני הקלטת האלבום הזה הוא גם הוסיף את התואר "אבא" לרזומה שלו, והשיר הזה מדבר על הניגודיות בין המחאה הפוליטית והחברתית שהוא רוצה לקחת חלק בה לבין המחויבויות שלו כאיש משפחה ואב לילד. אני אמנם לא רוצה לפוצץ את הלילה האחרון של הפרומס, אבל אני בהחלט מזדהה עם החלק השני.
		לשמוע	לקנות
7		Einsturzende Neubauten – Ende Neu
		כשהייתי צעיר יותר וכל הכתבים הצעירים של "משהו" ו"ראש 1" היו מבוגרים ממני, השם Einsturzende Neubauten נזרק במדורים שם בתור איזושהי הוכחה של ידע בלתי ניתן לערעור במוזיקה אלטרנטיבית. השם המוזר הזה, של להקה שחייבת להיות להקת אידנסטריאל (לפחות לגבי זה צדקתי, במידה מסוימת), נשאר רחוק ממני ולא מוכר לי עד ששני דברים קרו: גיליתי שבליקסה בארגלד, הגיטריסט עטור התהילה של הלהקה של ניק קייב, הוא גם הסולן והמנהיג של הלהקה הזו; וגיליתי שיר שנקרא "The Garden", שלא נשמע תעשייתי או מאיים בכלל. את האלבום הזה, שהשיר ההוא לקוח מתוכו, היה קשה במיוחד להשיג, מאיזושהי סיבה, אבל מרגע שגיליתי אותו הוא הפך להיות אחד מהאהובים עליי של הלהקה – אולי מפני ואולי למרות שהוא הכי נגיש שלהם. שיר הנושא, שהוא מעט יותר תעשייתי ומעט פחות נגיש משאר השירים באלבום, הוא דוגמא טובה לאקלקטיות של מה שהם מסוגלים לעשות – הכל בתוך אלבום אחד.
		לשמוע	לקנות
8		Anders Widmark – Habanera Variations
		פה ושם מוזיקאי ג'אז ניסו לקחת יצירות קלאסיות ולתרגם אותם לדיאלקט המיוחד של ג'אז. בדרך כלל המטרה היתה להפוך את המוזיקה הקלאסית לנגישה יותר ומובנת יותר – ז'אק לוסייה עשה קריירה מעיבוד יצירות של באך לקטעים ג'אזיים קצרים וגם את המוזיקה של וויליאים (או וונדי) קרלוס, שאפשר לשמוע בפסקול של "התפוז המכני", אפשר להגדיר אולי, בתור ג'אז. אבל אף מוזיקאי לא ניסה לתרגם אופרה שלמה לג'אז, עד שאנדרס ווידמרק, פסנתרן שוודי, החליט להרים את הכפפה ולנסות. בעיבוד שלו יש מעט מן הרמיה – זו לא בדיוק כל האופרה אלא קטעים נבחרים, ומוכרים יותר, מהאופרה, בעיבודים ג'אזיים, אבל ההתמודדות שלו, שמתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף, היא בהחלט חוויה נעימה להאזנה.
		לשמוע	לקנות
9		מאיר בנאי – עננו
		מאיר בנאי חזר בתשובה, וכאחרים מבני משפחתט שעשו את זה, לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להרגיש. באלבום האחרון שהוציא בינתיים, "שמע קולי", עיקר השירים הוא אמנם אוסף של שירי הלל לאלוהים, שבנאי גילה מחדש, שירים שהוא כתב ושכתבו אחרים במהלך שלושת אלפים השנים האחרונות במסע החיפוש אחרי הדרך לאהוב את האל הזה, אבל השיר האחרון הופך את הכל להרבה יותר אנושי. אחרי כמות כזו של שירים שבה בנאי מהלל את הדרך שבה למד להכיר את אלוהים, הוא שואל את אלוהים את השאלה שהופכת את הכל לנגיש הרבה יותר לנו – האם אתה בכלל מקשיב? מה שאומר, לי לפחות, שגם לאלו שחוזרים בתשובה עדיין אין את כל התשובות.
		לשמוע	לקנות
10		Qui – Echoes
		כש-Qui, צמד של מתופף וגיטריסט שגם שרים מדי פעם ועושים מוזיקה שמשלבת פאנק, מטאל ורוק מתקדם (עד כמה שאפשר לשלב את שלושת הדברים האלה), החליטו לצרף אליהם את דיוויד יאו, לשעבר הסולן של Jesus Lizard ומומחה ללא מתחרים בכל מה שקשור להפיכת מוזיקה לכאוס כמעט מוחלט, המוזיקה שלהם בהחלט שינתה את הכיוון שלה והפכה למשהו הרבה יותר מורכב, והרבה יותר בסיסי, בבת אחת. השיר הזה דווקא לא מייצג את מה שקורה בשאר האלבום, הראשון של הלהקה המורחבת, שיצא ב-Ipecac, אבל הוא כן מראה מה יכול לקרות כשדיוויד יאו נרגע.
		לשמוע	לקנות
11		Gary Jules – Pills
		רובנו מכירים את גארי ג'ולז מהביצוע האיטי והמהורהר שלו ל-"Mad World" של Tears for Fears – השיר שממשיך ועוזר ולהפוך את "דוני דארקו" לסרט אפילו עוד יותר לא מובן. והשיר הזה, שנמצא באלבום שממנו לקוח השיר שנמצא כאן, הגיע לסרט בזכות מזלו הטוב של גארי ג'ולז, חבר של האדם שכתב את המוזיקה לסרט. אבל כל השירים שמובילים לשיר הזה, האחרון באלבום, גם הם ראויים לתשומת ליבנו. המוזיקה שלו, שהיא הכלאה אפקטיבית של אליוט סמית' וסיימון וגרפונקל, זוכה להדגמה קצרה כאן.
		לשמוע	לקנות
12		Kelly Joe Phelps – Fare Thee Well
		נפלא, אמרתי לעצמי כש-eMusic פרשו בפניי את רשימת האלבומים שהם ממליצים לי לקנות החודש. אלבום חדש לקלי ג'ו פלפס, ששמעתי מוזיקה שלו רק באקראי ובנפרד, ועכשיו תהיה לי הזדמנות לשמוע אלבום שלם של מה שיש לו להציע. כששמעתי את האלבום הוא די הפתיע אותי – אלבום שלם של שירי בלוז, כשפלפס מלווה בגיטרה, שעליה הוא מנגן רק עם סלייד. כשהלכתי לוויקיפדיה לברר עוד קצת על האלבום, שהמילים "יורש חדש לג'ון מרטין" ריחפו מעליו, שתי הפתעות נוספות חיכו לי – זה לא האלבום האחרון של פלפס, אלא האלבום הראשון, ואלו לא סטנדרטים של בלוז, כמו שחשבתי, אלא, ברובם, שירים מקוריים שלו.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, תוכלו למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ג'וני דפ הוא זיקית.  זאת אומרת, בסרט החדש הזה.