The gospel according to whom

1. לפני הכל

גיאחה משפר את חיינו שוב עם חלק שני בסדרת האוספים התקופתיים שלו תקשיבו רגע. הספקתי לשמוע רק פעם אחת, אבל בינתיים עושה רושם שבחירת השירים משובחת כתמיד (ויש שם גם כמות גדולה יחסית לאוספים אחרים של שירים עם מחיאות כפיים). לכו להוריד, לפני שייגמר.

2. ממרתפי הכנסיה הפרסליטריאנית של אלוויס הקדוש

מתוך הצטרפות (מאוחרת) לפסטיבל סיום "הסופרנוס", שהיא גם מיותרת משהו בהתחשב בעובדה שלא צפיתי אפילו בפרק אחד של הסדרה, בעוונותיי, אני הולך לספר לכם למה אתם בעצם מכירים כולכם את הלהקה שאני הולך לדבר עליה מיד. אבל זה יקרה רק בסוף.

ההיכרות שלי עם Alabama 3 (שתביעה של להקת קאנטרי עם שם דומה שחששה שמישהו בטעות יחשוב שהם עושים מוזיקה מגניבה פתאום מכריחה אותם לקרוא לעצמם A3 בארצות הברית), התחילה בנסיון תמים להקשיב לפסקול של הסרט "עקיצה ב-60 שניות" בזמן שעבדתי בחנות דיסקים, בצעירותי. מבט על הצד האחורי של הדיסק הבטיח הרבה מוזיקה אלקטרונית מעניינת יותר או פחות, קצת מוזיקה משנות ה-70 שנראתה לא כל כך קשורה לסרט וקצת היפ הופ לא מחייב. באיזשהו שלב הגיע שיר שהצליח לשלב את כל שלושת הסגנונות האלה ולהוסיף עליהם עוד בלוז ומוטיבים דרומיים של אלכוהוליזם והערצה אדוקה של התנ"ך. לשיר קראו "Too Sick to Pray". חיפשתי, ומצאתי, את האלבום שממנו לקוח השיר, "La Peste", והשיר, שפותח אותו, הוא רק קומה ראשונה במסע מאד ארוך אל גיהנום אמריקני דרומי. רוב חברי הלהקה מחזיקים בשם משפחה דומה – Love – אחד מהם הוא מטיף עם שיטה מאד מעניינת לגמול אנשים מהתמכרויות כאלה ואחרות, הם שרים במבטא דרומי ומשלבים את המוזיקה השורשית של ארצות הברית – בלוז, בלוגראס וגוספל, עם מקצבים אלקטרוניים, סימפולים ושכבות על גבי שכבות של רעיונות במילות השירים. זאת יכולה להיות הוכחה מעניינת למה שהחיים בדרום ארצות הברית יכולים לעשות ליכולת המוזיקלית של אנשים (תסתכלו על Grandaddy לדוגמא. ועל Sixteen Horsepower או Woven Hand. ועל ג'ים ווייט). רק מה, חברי הלהקה הספציפית הזאת לא באים מדרום ארצות הברית. הם באים מלונדון. בנוסף לזה, לחברי הלהקה לא קוראים Love והם לא קרובי משפחה.

הלהקה הוקמה על ידי שני חברים – ג'ייק בלאק, שקורא לעצמו רברנד ד. וויין לאב, ורוב ספראג, שקורא לעצמו לארי לאב, חובבי אסיד האוס שנפגשו במסיבות בתחילת שנות ה-90. הם צירפו אליהם חבר משותף בשם פירס מארש, שקורא לעצמו מאונטיין אוף לאב, וחברים נוספים הצטרפו והתחלפו עם השנים. לאורך רוב שנות ה-90, חובבי מוזיקה ומבקרי מוזיקה הסתכלו עליהם בזלזול כלהקת גימיק – אנשים מוזרים בתלבושות מוזרות מבצעים מוזיקה מוזרה על במה שמכילה כל מיני פריטים מוזרים – ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם בלייבל One Little Indian – מקום מחסה ללהקות, כמו Twilight Singers, למשל, שהן יוצאות דופן מבחינה אמנותית אבל לא מסוגלות, או לא רוצות, לפרוץ אל תוך המיינסטרים. שם הם הוציאו את האלבום הראשון, "Exile on Coldharbour Lane", שם שמתבסס על אלבום של להקה אחת שהשפיעה על המוזיקה שלהם. האלבום מהווה מעין הקדמה לעולם המוזר והמיוחד שלהם, ומכיל שיר שמוקדש לתכנית הגמילה המיוחדת של הכנסיה שהקים ד. וויין לאב, שיר שמסביר מה הסגנון המוזיקלי של הלהקה ("מוזיקת קאנטרי-אסיד-בלוז יפה ומתוקה"), וגם שיר אחד שהפך למאד מפורסם וסלל להם את הדרך להוציא את האלבום הבא בחברת תקליטים מבוססת יותר.

ארבעת האלבומים שבאו אחר כך המשיכו את הקו המוזיקלי של הלהקה – שילוב של מוזיקה אלקטרונית, בלוז, בלוגראס, גוספל ורוק – ואת החפירה בעולם האפל של דרום ארצות הברית – מוות, אלכוהוליזם, פשיזם, אומללות והצדדים הפחות נעימים של הדת הנוצרית. מדי פעם השירים הכילו הפתעות מוזרות, כמו סימפול ארוך של ג'ים ג'ונס, מנהיג כת שביצעה התאבדות המונית בשנות ה-70, או שיר מחווה לברוס ריינולדס, פושע בריטי ששדד ביחד עם שותפים רכבת באנגליה בפשע מפורסם מתחילת שנות ה-80, שאירח את ריינולדס עצמו, או ביצוע מוזר ל"Hotel California" של ה-Eagles.

הלהקה מתכננת להוציא את האלבום הבא שלה, "M.O.R.", בספטמבר, והוא אמור להיות אלבום אקוסטי, חף מהמוזיקה האלקטרונית והסימפולים שהיו חלק מהותי מהסגנון הייחודי של הלהקה.

והסיבה שרובכם, או כולכם, עשויים להכיר את הלהקה הזו היא שכשמפיקי הסדרה "הסופרנוס" חיפשו שיר אפל, דרומי וקודר שיוכל לשקף את הסדרה החל מדקותיה הראשונות, הם מצאו בדיוק את מה שהם חיפשו – ב"Woke Up This Morning", שיר של Alabama 3 מהאלבום הראשון.

3. אחרי הכל

מדי פעם, כשיש לי את השילוב הנכון של שעמום ומגלומניה, אני יוצא לחפש איפה הלהקה שלי נמצאת כשמחפשים את השם (The Marching Band) בגוגל. השם הוא, כמובן, בעייתי – יש המון להקות מצעדים של כל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר שיש להן אתרים, והם כולם תופסים את העמודים הראשונים. אני לא נראה באופק בכלל. מצד שני, יש עוד להקה שקוראים לה The Marching Band, מסתבר. הם שוודים, הם לא רעים בכלל, מסתבר, והם מזכירים לי מאד את Kings of Convenience (שני אנשים, שתי גיטרות, לא השוואה קשה). אפשר לתת הקשבה לכמה מהשירים שלהם כאן.

זהו להשבוע. שיהיה שבוע טוב ופרודוקטיבי.

אני ממשיך את רשימת עשרה הרגעים המוזיקליים המפתיעים שזנחתי במפתיע בשבוע שעבר:

6 Queen – Back Chat

אחרי שהחזיקו מעמד עשור שלם בלי להשתמש בסינתיסייזרים בכלל (והתגאו בזה בדרך כלל, על העטיפה האחורית), ההשפעות על חברי הלהקה, כל אחד מהם, באופן טבעי, מושך בכיוון אחר, גרמו למיני פילוג במחנה Queen. על רקע עליית (ונפילת) הדיסקו בסוף שנות השבעים, פרדי מרקורי וג'ון דיקון ניסו להשפיע על הלהקה יותר לשלב מקצבי פאנק ודיסקו במוזיקה שלהם ולעשות את המוזיקה יותר רקידה ופחות רוקית. בריאן מיי ורוג'ר טיילור, כמובן, התנגדו והעדיפו להשאיר את Queen במחוזות הרוק. מלחמת ההתשה הסתיימה בנצחון של מחנה מרקורי-דיקון, כשמיי וטיילור יישמו את מילות השיר של עצמם, "If You Can't Beat Them, Join Them". התוצאה היתה האלבום Hot Space, שהוא האלבום האהוב עליי של Queen… אבל לא של אף אחד אחר. התוצאה, שהתבססה הרבה על ההצלחה של סינגל מהאלבום הקודם, "Another One Bites The Dust" , לא קסמה לא למעריצים ולא לקהל הרחב והאלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו ליחס אדיש ולהיעלמות מהירה במצעדים. "Back Chat" הוא אולי השיר הכי שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפני כן, והוא כולו (כמו הרבה סינגלים אחרים שהם שונים מאד ממוזיקה של הלהקה באותם אלבומים) ג'ון דיקון. הוא לא השיר עם הכי הרבה סינתיסייזרים, וגם לא השיר הרקיד ביותר באלבום (לא שניסיתי), אבל אפשר לזהות, ברגע שהשיר הזה מתנגן, את קו התפר שנמשך בין Queen, מפלצת הרוק משנות ה-70, ל-Queen, מפלצת הפופ של שנות ה-80 ותחילת ה-90.

7 Radiohead – Everything In Its Right Place

מגזין בלנדר טרח ומצא, לא מזמן, את מאה הרגעים ששינו את פני המוזיקה בעולם, ever, (ותודה לגיאחה על ששם את הלינק בעונג שבת שלו,) ואחד מהרגעים האלה הוא תאריך ההוצאה של Kid A – "מיליוני חובבי גיטרה ברחבי העולם מתחילים לבכות בבת אחת," כתוב שם על זה. זה גם, טכנית, לא רגע מפתיע – Radiohead הכינו אותנו בהופעות ובסרט ("Meeting People is Easy" ) למה שהולך לבוא. אנחנו רק העדפנו להישאר בשלב ההכחשה ולקוות שהם יחזרו לנסר באופן כל כך יצירתי כמו ב-"The Bends" ו-"OK Computer". רדיוהד רק גיחכו בדרך להתנתקות המוחלטת מכל מה שקשור לרוק מיינסטרימי (היינו "Hail to the Thief" ) והמציאו מחדש את הגיטרה בכל כך הרבה דרכים מעניינות, שקשה לעקוב אחריהן. השיר הפותח את Kid A, מהווה חיץ מוחלט בין מה שהיתה רדיוהד לפני כן למה שהיא הפכה להיות אחר כך – השיר מכיל רק קלידים ואת קולו (בדרגות שונות של עיוות) של תום יורק. אין גיטרות. בכלל. וככה זה. יש להקות שמוציאות אלבומים כמו Kid A, ויש להקות שמוציאות אלבומים עם שמות של צירים במרחב.

8 Bruce Springsteen – Lift Me Up

אין הרבה מה לומר על השיר הזה, בעצם. ברוס ספרינגסטין עוזב לרגע את משרת הבוס של הרוק'נ'רול ומרים את קולו גבוה גבוה כדי לשיר את הפנינה המזוככת הזו, אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם הקליט, לדעתי.

9 Doves – Catch the Sun

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא להקת אינדי, בעצם, לא להקת דאנס. ההרכב Sub Sub, שזכה להצלחה מזערית בתחילת שנות השירים עם להיט דאנס אחד ("Ain't No Love (Ain't No Use)", זכה לתחיה מחודשת אחרי שהסטודיו שבו עבדה הלהקה נשרף. הם הגדירו את עצמם מחדש כ-Doves, אחת הלהקות הכי מוצלחות שיצאו מאנגליה בתחילת המאה הזאת, והסינגל הראשון שלהם, "Catch the Sun", מוכיח שהם שוחים טוב גם בעולם האינדי.

10 The Cure – Friday I'm in Love

אז זו לא דיפרסיה, זו מאניה דיפרסיה. רק שבמקרה של The Cure, היא מבליחה רק אחת לכמה שנים – כמו ב"Close to Me", או " The 13th" – ובמיוחד בסינגל הזה, המפתיע גם בסאונד שלו, גם במילים שלו, וגם בהצלחה שלו. כמובן שאפשר להפליג למקומות אחרים לגמרי, כשמנסים לנתח את השיר הזה – אולי המילים הן בעצם אירוניות, ונועדו לדבר על חוסר-החיוניות של אהבה, ועל הזמניות שלה, ואז המוזיקה מהווה מעין קונטרסט שמח למילים שהן בעצם לא שמחות. מצד שני, אולי עדיף לקחת כמה מהשירים של The Cure על פניהם וליהנות מהם כמו שהם.

זהו. פוסט קצר הפעם – מפאת קוצר הזמן ומיעוט שעות השינה. בינתיים, עלצו ושמחו – הקיץ הגיע!

עקב ריבוי של דברים לעשות בשבוע האחרון (בעיקר לכתוב מוזיקה להצגה של אחותי שתעלה ביום רביעי בשעה טובה), ומיעוט של שעות שינה, הפוסט מתעכב השבוע וקרוב לוודאי שיהיה פה ביום שני או שלישי. סליחות.

1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:

1 Blur – No Distance Left to Run

13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.

2 Led Zeppelin – D'yer Mak'er

ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.

3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads

כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.

4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You

זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.

5 R.E.M. – Shiny Happy People

הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.

ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…

2. דיוויד בואי, פעם חמישית

הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:

1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.

2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.

3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.

4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.

5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".

6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ

7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.

8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.

9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?

10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.

[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]

זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.

1. היום זה עכשיו

לקסטה ולי היתה איזו התכתבות במהלך השבוע שעבר לגבי החשיבות של עיצוב העטיפה לאלבום עצמו בעידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו. כמיטב המסורת של הסתירה העצמית שלי, אני חושב שהאריזה של האלבום היא חשובה כמו מה שמתנגן בתוכו, אבל ההאזנה שלי למוזיקה מתרכזת ברובה באיי פוד שלי, שאותו אני סוחב לכל מקום, כך שהאריזה של אלבום לא משחקת תפקיד יותר מדי משמעותי בהאזנה היומיומית שלי. ההאזנה האידיאלית שלי לאלבום, אמנם, היא לשבת בשיכול רגליים מול המערכת, רצוי עם אוזניות, וחוברת המילים פתוחה לפניי, ולהקדיש את כל תשומת הלב שלי לאלבום שמתנגן, למילים, למנגינות, לעיבודים ולכל מה שהאמן בחר להשתמש בו כדי להעביר לי את המסר שהוא רוצה להעביר.

במין צירוף מקרים שכזה, הגיע אליי בשבוע שעבר גם האלבום החדש והראשון של דוד פרץ שהזמנתי מ-Hiss Records. אחרי שקראתי בבלוג שלהם, וראיתי מה המשמעות של האלבום הזה, ואלבומים של האמנים שלהם בכלל, בשביל המנהלים של הלייבל הזה, וכמה אהבה ומאמץ ועבודה הושקעו בליצור את האלבום הזה (עד כדי לארוז כל אחד ואחד מהעותקים ידנית), הגעתי למסקנה שאין יותר מתאים מהאלבום הזה להחזיר בו את המסורת ששכחתי מזמן – להקשיב לאלבום ולהקדיש לו את כל הזמן שלי, בלי לעשות שום דבר אחר במקביל.

אז – "הייקו בלוז".

נתחיל בקליפה, בדברים הטכניים, הברורים מאליהם אולי, ונשים אותם בצד בינתיים, כדי להתרכז בדברים החשובים האמיתיים. קודם כל, על אף שהאלבום עצמו מורכב, ומודפס, וארוז, בצורה מקצועית לחלוטין (וקיבל מי שקיבל את ההחלטה הנבונה לדלג על ה-Jewel Case ונמצא פתרון די מוצלח על טהרת הנייר והספוג), אפשר מיד לראות שיש פה איזשהו מאמץ ביתי. מהבית של האמן שהקליט את האלבום לבתים של האנשים שעיצבו, והגיהו, וצילמו, וערכו את הווידאו, וארזו, אפשר מיד לראות שהרצון לראות את האלבום הזה קורם עור וגידים (או משהו) ומצליח, הוא של כולם, של כל העושים במלאכה. וזה תמיד משהו שיבליט אותו על פני אלבומים אחרים, קרים יותר, שנעשו על ידי לייבלים מחושבים יותר, שמתחרים על המקום שלו על המדף בחנות. דבר שני – זה אלבום יפהפה. אבל לא הייתי מצפה לשום דבר אחר מדויד פרץ. דבר שלישי – זה אלבום אישי מאד. כמעט ויש איזושהי רתיעה מלהיכנס לעולם של דויד פרץ, שנפרש בשירים שמופיעים כאן. אבל מצד שני – הוא מזמין אותנו להיכנס לעולם שלו, ואפילו יותר מזה – פורש לפנינו את כל המסכת שהביאה אותו להקליט את האלבום בחוברת שמצורפת לגרסה המיוחדת. ולבסוף – זה אלבום קצר, אולי אפילו קצר מדי. לא מכיוון שיש איזושהי מדידה של זמן למחיר, עמדה ביקורתית מגוחכת שראיתי לגבי אלבומים אחרים, אלא מפני שבתוך האווירה האישית של האלבום הזה, בתוך השירים החשופים והפשוטים, לכאורה, קל להרגיש כאילו פרץ פותח חלון ומיד סוגר אותו – "עד כאן," הוא אומר לך, והמסע שלך איתו נקטע. נקטע, אבל לא מסתיים.

האלבום מגיע בשתי גרסאות – ההבדלים ביניהן עשויים להיות מעניינים למי שרוכש את האחת או האחרת. הגרסא הרגילה כוללת את האלבום, ומי שרוכש אותה יכול ליצור לעצמו משמעויות בהתאם לדרך שבה הוא מבין את השירים. הגרסה המיוחדת מגיעה עם דיווידי ועם חוברת שבה דוד פרץ מגולל את סיפור היצירה של האלבום, ובעצם ממסגר את המקורות לחלק מהשירים, ואת המשמעויות שלהם, ובכך נותן רבדים נוספים לשירים, שהופכים אותם ליותר אישיים ויותר נוגעים ללב.

הדיווידי כולל בתוכו ליווי וויזואלי לשני קטעים מוזיקליים – "עצוב כמו מים" מתוך האלבום ו"ממלכתי", קטע אינסטרומנטלי משלהי בלו-בנד שהופיע גם באוסף "מוזיקה מסוף היקום"; שני ראיונות עם דויד פרץ – אחד שבו הוא מסביר על הבלוז, והשני שבו הוא מספר על איך הוא רואה את הקשר שלו עם הקהל, למה הוא מאפשר להוריד ולשמוע את כל המוזיקה שהוא עושה ואילו אלבומים השפיעו עליו. בתוך הראיונות אפשר לראות גם קטעים מוזיקליים מתוך האלבום (וגם לא) ביחד עם רות דולורס ווייס, אי שם באמצע באר שבע. עוד בדיווידי יש קטע מוזיקלי נוסף – "אבודים בבאר שבע" – שלא מצא את דרכו לאלבום, תמונות ואפשרות לשמוע את כל השירים שבאלבום על גבי הדיווידי.

2. יפה כמו שקט

כשצפיתי בדיווידי (דיווידי פרץ, מכנים אותו האנשים ב-Hiss) אחותי עברה בדיוק ברגע שבו החל הסרטון שמלווה את "יפה כמו שקט", והעירה שזה דבר מאד מוזר למוזיקאי להגיד, "יפה כמו שקט". ולפרץ יש הרבה תובנות מוזרות, אפשר לומר אפילו מאירות עיניים, שהוא חושף בפנינו גם בתוך השירים, וגם בתוך הסיפור המצורף בחוברת, לגבי הדרך שהובילה אל האלבום. דבר מעניין נוסף אחד, שגיליתי לגבי הקשר בין האלבום לחוברת – אם קוראים את החוברת בקצב קריאה רגיל, מרגע שמתחיל האלבום, כשמגיע רגע השיא ב"יפה כמו שקט", מגיע הרגע בחוברת בו דויד פרץ מספר על הנסיבות בהן נכתב השיר. אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה, ולא מצאתי שום מקום אחר שבו יש סימוכין כאלה בין המוזיקה לכתוב בחוברת, אבל יש מקומות שבהם האלבום מהווה פסקול מעניין למה שכתוב בחוברת, אם כי לא בהכרח בהקשר.

אבל האלבום מתחיל, בעצם, בצד הוויזואלי שלו. כשפותחים את האלבום, הדיסק יושב מצד שמאל ומצד ימין יש את חוברת המילים – והיא נפתחת בדף שמכיל רק את שם האלבום – "הייקו בלוז" – באותיות קטנות, לא גדולות יותר מאלו שבהן מודפסות מילות השירים. יש משהו בכיתוב הזה שמשקף את האווירה של כל האלבום. שירים קטנים וקצרים, שמכילים מעט מילים, אבל בעצם מכילים עולם ומלואו. אחר כך, כשמתחילה המוזיקה, שהיא, בדיוק כמו שכתוב על האריזה, משהו שמכיל בתוכו גם בלוז של הדלתא של המיסיסיפי וגם צלילים מהמקדשים של יפן, השורה הראשונה כבר מנבאת את סוף האלבום, והסוף של כל דבר, בעצם: "כל מה שמתחיל נגמר \ רק הרגע כאן נשאר". זה אחד מהדברים המרכזיים שמאפיינים את האלבום – סדרה של רגעים, תחנות בחייו של דויד פרץ. חלק הן לבד, שירים ערומים מעיבודים, רק קול וגיטרה, ואין צורך ביותר מזה, בחלק ישנם חברים לדרך – חברי הלהקה של פרץ, יוחנן קרסל, אלעד שופן, ניסים מסס ואוהד גולדברט, טל אורן (ילד? ילדה? בחורה?) ונועה בביוף בליווי של קולות מלאכיים במקומות נכונים, כלי נשיפה וכלי מיתר.

"עצוב כמו מים" ו"יפה כמו שקט" הם שני קצוות של רכבת הרים של רגשות, אחד מהם פשוט ואופטימי (לפחות במלודיה שלו), השני שובר לב בכנותו, במיוחד כשהחוברת המצורפת למהודרה המיוחדת מניחה אותו בקונטקסט האמיתי שלו. "מקום בתוכי", מספר פרץ, הוא בעצם סוג של גוספל עברי, ומישהי ששמעה את השיר אמרה לו שהוא נשמע לה כמו שיר ילדים למבוגרים. גם זה וגם זה מתאימים כאן – יש בשיר הזה את הכמיהה, והאמונה שאי אפשר לשבור, והנאיביות המסוימת שמאפיינים שירים משני הסוגים. אחרי "עוד שיר אחד, וזהו" יש איזושהי שתיקה, שאחריה מגיע השיר הסוגר, "היום זה עכשיו", שגיא מ-Hiss טוען שהגיע להם בהפתעה אחרי שחשבו שנסגרה רשימת השירים לאלבום. השיר מתחיל פחות או יותר באותה צורה כמו שאר השירים באלבום – כמה תווים בודדים בגיטרה מלווים את קולו של פרץ, ואז דועכים שוב – כדי לחזור, מלווים בכלי נשיפה, כינורות, וויולות, ואווירה אמיתית של סוף דרמטי של סערת רגשות שהיתה מאד מאופקת עד עכשיו. אחר כך גם זה דועך, ואנחנו נשארים עם מספר שניות של שקט – הבמה מוחשכת, כל הדברים מסודרים בחזרה במקום ביעילות ובחרישיות, וכל מה שמתחיל נגמר. נשאר רק דבר אחד, בעצם, לעשות.

אני לוחץ שוב על play.

כאן אפשר לצפות בטריילר לאלבום, ובעצם, גם לדיווידי.

כאן אפשר להאזין לאלבום במלואו.

כאן אפשר לרכוש אותו.