The gospel according to whom

1. לפני הכל

דבר ראשון: שנתיים אחרי שהוציאו את האלבום המשובח "Avoidance as a Way of Life", להקת My Second Surprise, שעקרו ללונדון וכרגע, עד כמה שאני מבין, הם בעיקר אייל נסטור בעצמו, מציעים את האלבום להורדה בחינם כאן.  שווה לעשות את המאמץ, להגיע לשם ולהוריד, בגלל "Perfect Cure" שכשמו כן הוא (ואפילו היה ב-MTV), וגם בגלל "Meeting's Over", ועוד הרבה רגעים יפים. הרעיון שלהם, אגב, הוא ממש נחמד, ואני חושב שאולי גם אני אגנוב אותו, לגבי "Outreach", כשאוציא את האלבום הבא – האלבום מוצע בחינם.  אהבתם? אתם מוזמנים לתרום 5 או 10 דולרים כדי לסייע במימון הקלטת האלבום הבא. לא רוצים? No hard feelings. וגם, הם עובדים עכשיו על האלבום השני, והוא ייצא מתישהו ב-2008. [ותודה לעטר שהפנתה את תשומת לבי לזה]

דבר שני:  מתישהו קראתי באיזשהו מקום שהולכים להפוך את "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת לסרט אמריקני עצמאי.  הודעה שהיתה מעניינת, אבל לא ממש, עד שעכשיו, כשהסרט נכלל ברשימת הסרטים המוקרנים השנה בפסטיבל ירושלים, גיליתי את הפרט הבא:  את קנלר הולך לשחק טום ווייטס.  עכשיו אני חייב לראות את זה.  על הדרך, יש בפסטיבל ירושלים גם סרטים על סקוט ווקר וג'ו סטראמר.   על ג'ו סטראמר לא צריך להמליץ וסקוט ווקר… זה טעם נרכש.  אני איהנה.  לא יכול להבטיח שגם אתם.

2. על אוספים 1

השבוע אני רוצה להקדיש את הבלוג לאחד מהתחביבים האהובים עליי, וכזה שאני מזניח קצת בזמן האחרון, ולכן, בין השאר, אני כותב עליו: אוספים.  וכשאני אומר אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים.  אפילו לא מיקסטייפים מושקעים במיוחד.  אני מתכוון לסדרות של אוספים שאני ממציא, שאני עורך ומוסיף להם מהדורות על גבי מהדורות מדי פעם.  הוותיק שביניהם יזכה, כשיהיה לי זמן, למהדורה 19.

אחת מסדרות האוספים האלה, שהתחלתי והזנחתי, היא סדרה של אוספים שמוקדשים לאמן מסוים, שמאחוריו, בדרך כלל, קריירה מפוארת, ולגרסאות הכיסוי לשירים שלו.  אני מקפיד לשים באוספים האלה גרסאות כיסוי מוכרות יותר (לפעמים כאלה שמוכרות יותר מהמקור), גרסאות כיסוי מוכרות פחות, וגם גרסאות כיסוי ביזאריות משהו.  ובנוסף – שיר אחד שבו האמן עצמו שר גרסת כיסוי לשיר של מישהו אחר, ושיר אחד שבו אני (זאת אומרת, The Marching Band) מבצע גרסת כיסוי לשיר של האמן.  את האוסף הראשון בסדרה, שאני קורא לה "Interpretations", הקדשתי לליאונרד כהן.  היו שם השירים המוכרים יותר של REM, Concrete Blonde, וג'ניפר בילס, גרסאות מוכרות פחות של Coil, Cowboy Junkies ולהקה צרפתית שאני לא מכיר עם DEE מ-Sixteen Horsepower (מבצעים את "The Partisan" בחצי אנגלית וחצי צרפתית), גרסת כיסוי אחת של ליאונרד כהן עצמו (לשיר שנקרא "Be For Real", שנתקל בו כשצפה בסרט שנקרא "בחורות יפות", שם מבצעים אותו Afghan Whigs), וגרסת כיסוי אחת שלי ("If It Be Your Will", כל קשר ביני לבין המקור מקרי בהחלט, פרט למילים).  האוסף השני הוקדש לביטלס ולפול מקרתני.  את האוסף השלישי, בעקבות ההתעסקות בפרויקט האלבומים של דיוויד בואי, אני רוצה להקדיש לחייזר.  בשביל זה אני רוצה להפוך את הבלוג, לזמן מה, לאינטראקטיבי משהו.  כדי שלא רק אני איהנה מהאוסף הזה אני רוצה לתת עותק אחד למישהו (או מישהי) שיוכל (או תוכל) לענות על חידה.  ואז, לא רק שהוא (טוב, די) יוכל לקבל עותק של האוסף, אלא הוא גם יוכל לבחור איזה שיר של דיוויד בואי אני הולך לבצע באלבום.  החידה היא כזו:

מה המשותף לדיוויד בואי ול-Midnight Oil?

תשובות אתם יכולים להשאיר בתגובות – מי שיענה נכונה, וראשון, והכל, יתבקש לשלוח לי מייל ובו השיר שהוא רוצה לשמוע, ויזכה לעותק של האוסף. זהו.

3. על אוספים 2

והנה עוד מקום שאתם יכולים לעזור לי בו.

עוד אחת מסדרות האוספים שהתחלתי והזנחתי היא סדרה של אוספים שאני קורא לה "Six Degrees".  הרעיון בטח מובן כבר – היא מבוססת על התיאוריה של קווין בייקון, לפיה ניתן לחבר כל שחקן הוליוודי לקווין בייקון דרך שישה שחקנים אחרים (והתיאוריה הזו מבוססת על תיאוריה קצת יותר נרחבת שטוענת שאפשר לחבר כל אדם, לכל אדם אחר – או לפחות את וויל סמית לדונלד סאת'רלנד – דרך שישה אנשים אחרים).  קווין בייקון, אגב, השתתף בפארודיה על התיאוריה הזו בפרסומת לסוג של כרטיס אשראי.

סדרת האוספים שאני התחלתי לערוך מתבססת על רעיון דומה, וגם על המשחקים והחידונים המוזיקליים שחבריי לחנות הדיסקים ואני היינו ממציאים בשביל רגעים מחוסרי לקוחות, בחנות הדיסקים שאת שמה לא אזכיר שבה עבדתי פעם (אבל היא כבר לא קיימת). הרעיון הכללי הוא שמתחילים את האוסף עם אמן מסוים, והקשר בינו לבין השיר הבא עובר דרך שישה אמנים אחרים.  בסופו של דבר, גם את האמן האחרון אפשר לקשר לראשון דרך שישה אמנים שונים.

בשביל להמשיך את סדרת האוספים הספציפית הזאת (כי זה לא כיף לבחור את האמנים הראשונים לבד כל הזמן) אני צריך את עזרתכם – וגם במקרה הזה, מי שיבחר את האמן הראשון שייראה לי יותר, יקבל עותק של האוסף. כשהאוסף יהיה גמור, אני אפרסם כאן את רשימת השירים, ומי שיצליח למצוא את רשימת האמנים שהובילו משיר אחד לשני, יוכל לבחור את האמן הראשון של האוסף הבא אחר כך.  גם במקרה הזה, אתם מוזמנים להציע הצעות לאמנים ראשונים בתגובות.

4. אחרי הכל

זיו, שהוא חובב בואי וותיק, וגם הבוס שלי, תיקן אותי לגבי מה שכתבתי על Hunky Dory – דיוויד בואי אומר שלבוב דילן יש קול כמו חול ודבק, לא חול וזכוכית.  כשחושבים על זה, זה גם יותר הגיוני.

וזהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם שבוע מלא בתגליות מוזיקליות חדשות, ותשתדלו לא להעביר יותר מ-36 שעות ערים כמוני. אבל אם כן, תעשו את זה באחריות.

1. לפני הכל

לא מזמן הוציאה חברת Rhino, שעושה חסד לאמנים ומוציאה מדי פעם אוספים מיוחדים שחברות אחרות לא מוציאות, משום מה, אוסף ל-Afghan Whigs, אחת הלהקות האהובות עליי. מפני שהלהקה (בניגוד לחלק גדול מהאמנים שבדרך כלל מוצאים את דרכם ל-Rhino) עדיין בחיים, הם הקליטו שני שירים חדשים לאלבום. בעבר כבר נתתי לינק ל-I'm a Soldier, שהיה פושר משהו, ועכשיו הם מעלים לחללשלי שלהם את השיר השני, Magazine, שהוא הרבה יותר זה. תיהנו.

2 . Ederlezi
בסוף השבוע האחרון זכיתי להזדמנות להגשים חלום קטן שלי – לכתוב על מוזיקה תמורת כסף. הזדמנות, אני אומר, ולא חלום, מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה. כשאקבל, אתם תהיו הראשונים, או השניים, שתדעו. זה היה כשהלכתי לחפש פריט מידע ב-All Music Guide, אתר אנציקלופדיה מוזיקלי שאני קורא לו בחיבה "אלוהים" (יען כי הם יודעי כל). גיליתי שהם מחפשים כותבי ביקורות וביוגרפיות מחוץ לארצות הברית ומיד מיהרתי לשלוח להם ביקורת. גם לכם, אם אתם רוצים, יש את ההזדמנות לשלוח להם ביקורת, או ביוגרפיה, או משהו – כאן.

בחרתי לכתוב את הביקורת שלי על אלבום שלא מצאתי לו ביקורת שם – אוסף שנקרא  "Ederlezi" של גוראן ברגוביץ', ואני אחלוק אתכם את הביקורת הזו כאן. בערך.

בכל אופן, את גוראן ברגוביץ' אין צורך להציג כאן, בניגוד לארה"ב. הוא אחד מהחלוצים של סוג המוזיקה הבלקני-צועני שהפך להיות מאד אופנתי לאיזושהי תקופה, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נולד בסרייבו, ב-1950, להורים משני הקצוות. הוא למד מוזיקה קלאסית כשהיה קטן, אחר כך הצטרף לכל מיני להקות פאנק והיה חלק מהלהקה הכי ידועה שם בשנות ה-80 – Bijelo Dugme (כפתור לבן). במקביל הוא כתב גם מוזיקה לסרטים מקומיים. לקראת סוף שנות ה-80, אחרי שהלהקה התפרקה, הציע לו חבר מלהקה אחרת, אמיר קוסטוריצה, לכתוב את המוזיקה לסרטו הראשון, "שעת הצוענים".

זו הנקודה בה מתחיל האלבום "Ederlezi", שיצא לכבוד עשר שנים של מוזיקה לסרטים (ומאז כבר הספיקו ללוות אותו עוד כמה אוספים, לפחות עוד אחד מהם מוקדש אקסקלוסיבית לסרטים). השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום הם גם הקטעים העוטפים את הסרט עצמו – והם נותנים איזשהו רמז למסורת ממנה יצא ברגוביץ' ולהשראה שקיבל. שני השירים מייצגים שני מאורעות מכוננים בחיי הצוענים – בקטע הראשון שרה נערה ברומאנית (אני מניח), ומצטרפת אליה מקהלה אדירה בקינה שהופכת ליותר ויותר כבדה ואפלולית. בקטע השני מצטרפת אליה, במקום, תזמורת כלי נשיפה. מתוך שני הקצוות האלו במסורת המוזיקלית הצוענית והבלקנית בכלל, בנה ברגוביץ' את ההשראה למוזיקה שלו ואפילו החליט לקרוא לתזמורת שלו על שם שני המאורעות המכוננים האלה – תזמורת החתונות והלוויות.

עוד תכונה של ברגוביץ' כמלחין מוזיקה לסרטים היא היכולת שלו לטוות הרבה מאד סגנונות מוזיקליים לתוך סגנון ייחודי שלו, ולגרום להם להישמע טבעיים לחלוטין ביחד – כאילו שהמוזיקה העממית של הארץ הזו והמוזיקה העממית של הארץ הזו יכולות להפוך להיות מוזיקה עממית של ארץ שלישית, דמיונית לגמרי. כך, לדוגמא, הוא לוקח שיר ישראלי של עפרה חזה ("כל הנשמה"), מכתיר אותו בשם חדש ( "Elo Hi" ) ועוטף אותו במקהלה קורסיקנית. ואת המקהלה הזו עוטף שוב, בעפרה חזה, כדי ליצור את המוזיקה הייחודית והמלנכולית שמלווה את הסרט "המלכה מרגו". כך, לדוגמא, הוא לוקח את איגי פופ וממציא אותו מחדש כאיזה דוד זקן שממרומי שנותיו מטיף לצעירים ולחייהם הריקניים ("TV Screen makes you feel so small/no life at all"), או את סקוט ווקר, כדי לתת לו את אחד השירים הקליטים ביותר באלבום הזה (אולי בכל הקריירה של ווקר בשנות התשעים). בין השאר, יש פה גם קטעים מייצגים מתוך הסרטים שלהם כתב ברגוביץ' מוזיקה – שמציירים בקווים כלליים את האווירה שהסרטים מעבירים – עולצת ב"מתחת לפני השטח", מהורהרת ב"חלום אריזונה", קינתית ב"המלכה מרגו".

ברגוביץ' ממשיך, מדי פעם, ליצור מוזיקה לסרטים, ולתיאטרון, ואפילו הוציא אלבום חדש לאחרונה – "כרמן עם סוף טוב". אבל עיקר העבודה שלו בימים אלה היא מסעות הופעות אינסופיים עם "תזמורת החתונות והלוויות", שכבר היו בארץ פעם אחת, ואני, לפחות, מקווה לראות אותם כאן שוב. התזמורת מכילה את כל הכלים והקולות הדרושים בשביל להעביר את החוויה המלאה של פסקול של גוראן ברגוביץ', ואם יתמזל מזלנו ומישהו בעולם המפיקים יחליט שגוגול בורדלו צריכים לחמם אותם, כמו שהם חיממו את התזמורת שבחר להקים לעצמו אמיר קוסטוריצה, "No Smoking Orchestra", בשנה שעברה, מצפה לנו בכלל ממתק מיוחד. אני מחכה, בכל אופן, למפיקים שירימו את הכפפה.

הנה כמה ביצועים של "תזמורת החתונות והלוויות" לשירים שמופיעים באוסף הזה:

Mesecina

Ederlezi

ו-7/8 – 11/8

3. הקלות הבלתי נסבלת של להחליף לב

ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים שהכי קשה לקלוט אותם בשמיעה הראשונה. ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים הישראליים האהובים עליי. שני המשפטים האלה – יכול להיות שהם סיבה ותוצאה, יכול להיות שהם ניגוד. העיקר הוא שג'נגו הוא אמן שצריך להתאמץ בשביל לאהוב, במיוחד בשלושת האלבומים האחרונים – שהקודמים בהם, "מאה שקל אחרונים" ו"לנשום במים" היו מאד סגפניים – גיטרה, בס, תופים ושירה וזה הכל. שירים שמופשטים מעיבודים מפוארים ונשארים רק עם התחתונים, כביכול, לגופם, עשויים להישמע ממש רע, אבל במקרה של ג'נגו הפשטות היא היופי האמיתי של השירים. המילים האמיתיות, האורבניות, חודרות הרבה יותר עמוק כשהוא שר, בלי אפקטים, עם ליווי של גיטרה ואולי בס ותופים. הוא קרוב אליך, עושה רושם, יותר מכל מוזיקאי ישראלי אחר.

לא מזמן הוא הוציא את האלבום החמישי שלו (לא כולל האלבום האינסטרומנטלי), "לב", ולי יצא להקשיב לאלבום, סוף סוף, רק לאחרונה. הדבר הראשון שברור לגמרי מהצלילים הראשונים הוא שפלטת הצלילים התרחבה בהרבה באלבום הזה. כבר בשיר הראשון אנחנו לומדים שג'נגו קנה, כנראה, קלידים. הם מעטרים את רוב שירי האלבום (עד כדי כך שקטע קצר שמקדים שיר, שבו מלווה את עצמו ג'נגו רק בגיטרה, נקרא "מדברים עם גיטרה"), ואפילו הופכים חלק מהם – כמו "בדיוק מה שאני רוצה", ללהיטים בפוטנציה (ועל זה גלגל"צ יאמרו: נתנו לכם את מלכת הפלקט. מה עוד אתם רוצים?). יש שם עוד כלים חדשים – מפוחית, למשל, שמבליחה פתאום ב"דמעה", אבל הם לא מפריעים לפשטות, לחדות ולעירום של השירים שמאפיינים את המוזיקה של ג'נגו. לפעמים זה נדמה שהשירים הם לא מאד יפים, במיוחד כשהוא חוזר שוב, ושוב, ושוב, על השורה האחת של הפזמון ("היא לא חושבת עליי"), אבל זה רק לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של כל אחת מהחזרות האלו. אפילו המילים הילדותיות של "שימי יד", שסוגר את האלבום, מקבלות משמעות נוספת עם כל שמיעה שמקדישים לאלבום הזה. "דמעה", שהוא גם פשוט וגם מורכב עד כאב, הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ג'נגו מעכשיו, אולי גם בכל היצירה הישראלית.

תהיה לכם הזדמנות לשמוע את ג'נגו פנים אל פנים, וגם, על הדרך, לרכוש את האלבום החדש שלו, במסגרת אירועי "לילה לבן" שיפקדו אותנו לטובה ביום חמישי הקרוב (28.6) – ב"אוזן השלישית" יקיימו מרתון הופעות אקוסטיות של האנשים שחתומים ב-Earsay, והיות וג'נגו הוא כרגע אחד מהם, גם הוא יופיע. גם Mad Bliss ועמית ארז, אם אתם צריכים עוד תירוץ.

4. אחרי הכל

התחלתי – והמשכתי הרבה מעבר למה שתכננתי – לקרוא ספר של יואל הופמן, שאין לי מושג מי הוא. הוא נקרא "`Curriculum Vitae", וקניתי אותו מפני שמאד אהבתי את העיצוב הגרפי שלו (קטן, בטור אחד על פני הדף, ורק העמודים השמאליים מודפסים, כשהימניים מוקדשים מדי פעם לשרבוטים מוזרים). הספר, מסתבר, הוא מעין stream of consciousness על החיים שלו, והוא בינתיים הדבר שהכי מזכיר לי את יוסל בירשטיין, שנפטר הרבה יותר מדי מוקדם, ואני מתגעגע אליו ולסיפורים שלו מאד.

זהו להשבוע. בינתיים, כדי להקל עליכם במעט מהחום, ביקור קצר באיסלנד.

כשכבר הייתי בדרך לסיים את הפוסט שלי להשבוע, הפי סי האכזר שעבדתי עליו החליט לסגור את חלון הדפדפן ולהעלים איתו את כל הפוסט. אז מאחר וכבר מאוחר ואין לי כח לכתוב עד אור הבוקר שוב, הפוסט נדחה למחר. עמכם הסליחה וכל זה.

1. שמיים מערביים, זמנית במזרח

הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה.  הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר.  המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?

אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם.  אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש?  עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים.  אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.

אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל.   סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב).  ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.

לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו.  רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).

על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.

אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות.  הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה.  גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.

"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית.  על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים.  האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.

כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.

וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.

2. דיוויד בואי ברביעית

ככה זה.  לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע.  הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:

 1   האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.

2   את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.

3   ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.

4   גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו.  בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"

5  האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום

6   להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"

7   כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון.  שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון:  ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד.  זהו.

8   המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)

9      בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט".  הוא נסגר, לפי הדיווחים.

10   מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב.  בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות,  "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?.  לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".

זהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).

1.  דיוויד בואי, פעם שלישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:

        1    דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו  – Andy Warhol – עם הקדשה אישית.  הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה.  ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.

2     אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".

3      האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה.  RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.

4       להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.

5      "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.

6      "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד.  למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה.     מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.

7     בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ).  בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).

8     גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".

9      המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי.  הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי.  בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו

10     בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת.  האספנים נושמים לרווחה.

2.   אלבום הדרכים של מרק לינקוס

השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס.  זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree).   את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים,  אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels.  המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם.  בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים.  יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו.  הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים.  חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה.  ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים.  אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס.  או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".

זה האתר של Sparklehorse

זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום

זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)

3. חדשוטובות

לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר.  הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?

1. Last Goodbye (נדוש, אני יודע. מה לעשות)

כשהייתי בן 15, בכיתה י', בחורה בשם רוזה שלמדה איתי שאלה אותי יום אחד אם שמעתי על זמר שנקרא ג'ף באקלי.  באותו הזמן, MTV היתה תחנה ששידרה עדיין מוזיקה, אבל רוב שעות היום הוקדשו ללהיטים (שלא היו רעים אז) ופחות מהן הוקדשו למוזיקה אלטרנטיבית.  לתכנית היחידה שהוקדשה אז למוזיקה אלטרנטיבית, שב-MTV אירופה החליטו לקרוא לה בשם אחר, קראו בארה"ב בשם שמייצג את כמות הזמן שהרשת מוכנה להקדיש למוזיקה שבשוליים – 120 דקות.   בתוך התכנית הזו הבליחו מדי פעם קליפים של אנשים מאד מוכשרים, ביניהם ג'ושוע קדיסון וגם ג'ף באקלי.  לא ממש התעמקתי בשיר שהקרינו אז, אבל בגלל שרוזה (אחת ממגוון של גורמים משפיעים על אהבת המוזיקה שלי באותה תקופה) הזכירה אותו, החלטתי להקדיש תשומת לב מוגברת לשיר – "Grace" – ואני מאד שמח, גם היום, אחרי יותר מעשר שנים, שעשיתי את זה.  כי גיליתי את אחד מהאמנים הכי מוכשרים, הכי יוצאי דופן, עם הקולות הכי מיוחדים, שאי פעם הכרתי – והכל בשיר אחד.

מאוחר יותר, כשביקרתי באנגליה והייתי בדרך בחזרה הביתה, בנמל התעופה, פשפשתי בדיסקים שבחנות הדיסקים הקטנה שהיתה להם נתקלתי בדיסק – באותו השם כמו השיר.  רשימת השירים שמאחור לא גילתה יותר מדי לגבי מה שהולך לקרות בפנים, רק שיר אחד – Hallelujah – גרסת כיסוי ללאונרד כהן?  נתן איזושהי נקודת חיבור, כמו גם שיר הנושא, שכבר הכרתי.  קניתי, טסתי, חזרתי ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי התחברתי לאתר שלו בשביל ללמוד עוד פרטים על האיש הזה.  אחרי שצלחתי את האלבום שוב, ושוב, ושוב.

הדבר הראשון שקידם את פניי היתה ידיעה – על המשטרה, שעדיין שולחת סירות בשביל לחפש את הגופה שלו במי המיסיסיפי.

זה היה השבוע, לפני 10 שנים.  ובין מה שהוא היה אז, זמר צעיר עם גיטרה, מגבר וקול גדול בבתי הקפה של ניו יורק (או אפילו לפני כן, ילד בגיל שלי כשגיליתי אותו, עומד על במה עם גיטרה ושר את "What Will You Say" של אבא שלו, בהלוויה של אבא שלו), למה שהוא עכשיו, איקון של אומה שלמה של סינגר-סונגרייטרים, אדם שבאלבום אחד הצליח לשנות, ולו בקצת, את עולם המוזיקה. קראתי, בכל מיני כתבות שהזכירו את המוות שלו ביום המדויק של עשר-שנים-אחרי (זה היה יום שלישי השנה – ה-29 לחודש), תגובות של אנשים שהעלו ספקולציות לגבי כמה הוא היה מוצלח אם היה נשאר בחיים.  האם האלבום השני שלו היה אגדי כמו הראשון?  והשלישי?  היו כאלה שהשוו, ובאופן מובן, את הקווים המקבילים של מה שיכול היה להיות ג'ף באקלי למה שהפכה להיות אלאניס מוריסט – אלבום ראשון מושלם, אלבום שני ככה-ככה, אלבום שלישי ואחרים שכבר לא שווה להתייחס אליהם.  אני הייתי רוצה לחשוב שג'ף באקלי, שהזמר האהוב עליו לא היה איזו אושיית רוק, או פוסט-רוק, או פוסט-פאנק, מניו יורק, אלא נוסרת פתח' עלי חאן מפקיסטן, לא היה עוצר במסכת השירים חסרת הפגמים שהציג ב"Grace".  את האלבום השני, "Sketches for 'My Sweetheat the Drunk'", הוא לא היה מאשר – מדובר בלא יותר מערימה של סקיצות שחלק מהן לא היו אמורות לראות אור בשום צורה.  אבל יש שם כמה שירים יפהפיים, כמו "Everybody Here Wants You" שהם שונים כל כך מהאלבום הראשון, שאפשר להתחיל ולחשוב, לאילו כיוונים הוא היה מתפתח.  את מידת ההשפעה שלו על מי שבאו אחריו קשה לאמוד, אני חושב.  הוא לימד את Radiohead, ואחר כך גם את Coldplay, שזה בסדר לשיר בפלצטו;  הוא לימד דור שלם של זמרים בודדים עם גיטרה, את כמות העוצמה שאפשר להעביר בגיטרה חשמלית אחת, נכונה, בסט של אקורדים ובמגבר אחד (רק חבל שכל כך מעט אמנים מנצלים את השיעור הזה).  והוא לימד את כולנו להיזכר במה ששכחנו מאז שנות ה-70 – איך אפשר לפסל שיר, עם כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה שיאים ושפלים, ולהפוך אותו למשהו שלם שהרבה יותר גדול מסכום החלקים שלו.

אני נוהג, במסגרת ההופעות שלי (שהלכו והתמעטו בזמן האחרון ואני מקווה שיחזרו לקרות בקרוב – אני תמיד אומר, ומתכוון גם לקיים את ההבטחה הזו, שאני הולך להתחיל להופיע בפורמט ג'ף באקלי – עם גיטרה חשמלית ומגבר, וזהו), להביע את ההערכה שלי לאמנים שאני אוהב, באמצעות נגינה של שירים שלהם.  אני מקווה שככה תהיה הזדמנות לאנשים שרואים את ההופעות שלי, ואוהבים את המוזיקה שלי, להתוודע לאמנים חדשים שאולי לא היו זוכים להכיר לבד.   זה כבר קרה כמה פעמים, ואני שמח על זה.  את ג'ף באקלי (שכבר לא ממש צריך להכיר לאנשים) עוד לא כיסיתי, וזה מפני שאני לא חושב שמצאתי את האומץ להעיז להיכנס לנעליים שלו.   אני עדיין מקווה, שבאיזשהו שלב – ואני יודע שזה יבוא באיזשהו שלב – אני אוכל לבחור את אחד מהשירים שלו, אולי אפילו להיות הצל של הצל שלו ב"Hallelujah", לכוון את האקורד הפותח ולומר – זה בשבילך, ג'ף.

הנה כמה קטעים לזכור אותו עם:

הקליפ שהתחיל את הכל

ג'ף באקלי מבצע את אריית הקינה של דידו מתוך האופרה "דידו ואניאס"

What Will You Say בפסטיבל גלסטונברי, 1995

וכמובן… הללויה

2.  יום בחייו של סרג'נט פפר

השבוע (היום, בעצם)  גם האלבום "תזמורת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" חוגג ארבעים שנה.  ארבעים שנה, ו"A Day in the Life" הוא עדיין אחד מהשירים המבריקים ביותר שנכתבו אי פעם.  ככה זה.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע מצוין ומלא הפתעות נעימות, ותכינו הרבה זמן פנוי בשביל האתר החדש שהחברה-שאני-עובד-בה קנתה.