The gospel according to whom

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבומים החדשים של נועם רותם ושל שלומי שבן.

אז קודם כל, עשיתי טעות אחת כשהתלהבתי מלהטוטי המילים של שלומי שבן ב"בעיות אישיות". פראני העמידה אותי על טעותי – הלהטוטים הם פרי עטו של דוד אבידן, להטוטן לא קטן בזכות עצמו, ולא של שלומי שבן. גם "מותק, את אצלי בראש", שהלחן שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא לא של שבן, אלא של בוב דילן. ובכל זאת, כל אמן שמחליט לקחת שיר של דילן ולהוציא מהמשוואה את קולו המאנפף של דילן עצמו, ועוד לתרגם את זה לעברית, הרי זה משובח.

מעבר לזה, גיליתי שיש עוד קשר אחד בין שני האלבומים מעבר לאלו שמצאתי בפוסט – "הומור", השיר שאני הכי אוהב באלבום החדש של שלומי שבן, כבר הוקלט בעבר, ונמצא ב"חום אנושי" של נועם רותם. אפשר לשמוע את הגרסה של רותם כאן.

ועוד: בשבוע שעבר הבטחתי לפתוח בלוג שמוקדש רק לעבודה של הלהקה שלי – ויכלול בתוכו עדכונים לגבי הופעות קרובות, רשמים מההופעות אחרי שקרו ועדכונים לגבי העבודה על האלבום הקרוב. השבוע אני גם מקיים והנה הוא כאן – הוא עדיין בתהליך בניה, אבל אם תסתכלו בו מדי פעם, יהיו בו כל מיני דברים מעניינים בקרוב.

2 . שני סרטים חדשים: דוקו-דרמה ודוקו-לא

בסוף השבוע יצא לי לראות טריילרים לשני סרטים חדשים שמתקרבים אלינו – אחד, שאני שומע דברים עליו כבר הרבה זמן. השני, שגיליתי שקיים רק עכשיו.

"I'm Not There" הוא דוקו-דרמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) על בוב דילן. בוב דילן, עד כמה שאני אישית לא אוהב אותו (וניסיתי. באמת.), הוא דמות מרתקת. הוא היה בהרבה מקומות נכונים, בהרבה זמנים נכונים, ושינה במו ידיו את פני המוזיקה המודרנית בכל מיני הזדמנויות. די סביר להניח שבאיזשהו מקום לאורך ציר החיים שלו, מישהו בהוליווד יחליט שכדאי לעשות עליו סרט. הסרט הזה היה יכול להיות משהו מרגש ושואף-לאוסקר כמו "הולך בדרכי". אבל המפיקים של הסרט שנעשה, בסופו של דבר, והבמאי שלו, החליטו שמאחר ודילן ממציא את עצמו מחדש בכל תקופה מוזיקלית שונה שלו, צריך לטפל באישיות שלו בדרך שונה – לא שחקן אחד יגלם אותו, אם כן, אלא שישה שחקנים שונים. או יותר נכון, חמישה שחקנים ושחקנית. ריצ'רד גיר, כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, קייט בלנשט ושני שחקנים פחות מוכרים – מרקוס קארל פרנקלין (שהוא ילד, וזה אחד התפקידים הראשונים שלו) ובן ווישו (ששיחק ב"בושם"). את הסרט מביים טוד היינז, שביים את "וולווט גולדמיין". בכורת הסרט הולכת להיות בפסטיבל וונציה, שייפתח עוד ארבעה ימים, והוא הולך להתחרות שם על פרס "אריה הזהב". מאוחר יותר, בנובמבר, הסרט צפוי לצאת לבתי הקולנוע ואז נוכל לראות אותו גם אנחנו. הסרט צולם כשכל אחד מהסיפורים של כל אחת מהדמויות, שכולן מהוות את בוב דילן, הוא יחידה נפרדת בסרט, ולכל אחת מהדמויות יש גם שם נפרד (אף לא אחת מהן נקראת בוב). הסיפור משתרע מימי ילדותו של דילן בדולות', מינסוטה, עד לתקופת "מסע ההופעות הבלתי נגמר", ועושה רושם, לפחות לפי תמונות שצולמו על סט הצילומים, שעלילת הסרט הולכת להיות מטאפורית באותה מידה שהיא הולכת להיות ביוגרפית (ריצ'רד גיר בתפקיד בוב דילן בתפקיד קאובוי, לדוגמא). היינז, הבמאי, החליט לקחת לעצמו חופש יצירה ולא ממש להיצמד לאמיתות כרונולוגיות (דילן פוגש בסרט את אלן גינזבורג שלוש שנים אחרי שפגש אותו בחיים האמיתיים), דבר שגורם למעריצי דילן להתרעם בפורומים לאורך ולרוחב האינטרנט, אבל דילן עצמו נתן את ברכתו לסרט – פעם ראשונה שזה קורה, ואנחנו יכולים לפחות להתנחם בדבר אחד – זה לא יכול להיות סרט מוזר יותר מ-Masked and Anonymous. אני מקווה.

הנה טריילר לסרט הזה.
עוד סרט מסקרן, שבו כולם משחקים את עצמם, הוא סרט שצילם מרטין סקורסזה על ה-Rolling Stones, שנקרא Shine a Light, וייצא באפריל בשנה הבאה. Rolling Stones היא אחת משניים שאני מוכן לשלם מחיר מופקע בשביל כרטיס להופעה שלהם (השני הוא ברוס ספרינגסטין), אם אי פעם יגיעו לארץ, ומאחר והשמועות אומרות שהם מתכננים לפרוש מהופעות לאחר ההופעה המסיימת את סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, מחר, עושה רושם שהסרט הזה יהיה הכי קרוב בשבילי לראות הופעה שלהם. מרטין סקורסזה התבקש לצלם סרט שמתעד שתי הופעות של הלהקה באולם "ביקון" בניו יורק, שבהן הם ניגנו שירים שמעולם לא ניגנו בהופעה חיה ואירחו אמנים מבאדי גאי ועד כריסטינה אגילרה. הלהקה, ובמיוחד מיק ג'אגר, לא ממש אוהבים את הרעיון של סרט תיעודי, וסקורסזה מכניס את החיכוכים ביניהם לבינו, וגם את עצמו, כדמות, לסרט – ותוך כך מוכיח שהוא לא רק במאי גאון, אלא גם דמות קומית לא רעה.

סקורסזה כבר הוכיח את עצמו בצילום סרט תיעודי מוזיקלי המתקרב לשלמות ב"וולס האחרון", סרט שתיעד את ההופעה האחרונה של The Band, ומאחוריו גם סרט תיעודי על בוב דילן, "No Direction Home". הפעם הוא לוקח על עצמו משימה לא קלה – לעמוד מול האגו של מיק ג'אגר, לא למצמץ ולעשות סרט תיעודי שמציג בנאמנות את כמות האנרגיה האדירה שהלהקה הזו משחררת על הבמה. בסופו של דבר, עושה רושם שגם הלהקה נהנתה מההופעות ומתהליך הצילום – עם מצלמות על הבמה או בלי מצלמות על הבמה.

והנה טריילר לסרט הזה.

זהו להפעם. החל משבוע הבא, הפוסטים יהיו יותר ארוכים, יותר ממוקדים ויותר (אני מקווה) מעניינים. הישארו מכוונים.

1. לפני הכל

כשרק התחלתי לכתוב את הבלוג הזה הבטחתי, שהוא יעסוק גם במוזיקה שלי, בנוסף למוזיקה של אנשים אחרים. רצה הגורל ולא היה יותר מדי מה לעסוק במוזיקה שלי עד עכשיו. ועכשיו, כשהבלוג הזה כבר כמעט בן 30 פוסטים ויודע ללכת לבד, קצת לא בא לי לערבב שמחה בשמחה. לכן אני פותח בלוג נפרד למוזיקה שלי. שם יהיו עדכונים, בין השאר, על הופעות קרובות (ובמיוחד על פרויקט "Anything Elevated"), על איך מתקדמות הקלטות האלבום הבא, על כל מיני מקומות חדשים שאפשר למצוא אותי באינטרנט בהם, ועל למה התחביב החדש שלי הוא דווקא לרצות לנגן ג'אז. הוא יתחיל להיות מעודכן ממש בשבוע הקרוב.

2. לפני הרוב

במקרה יצא, שאת שני האלבומים שאני אכתוב עליהם הפעם קיבלתי ביחד. במקרה יצא, ששניהם הם האלבומים השניים של האמנים שהוציאו אותם. במקרה גם יצא, שהם מהווים סוג של אבני דרך ביצירה של שני האנשים האלה – במקרה של האחד, זה האלבום הראשון שמתקבל בתור יצירה נפרדת, חשובה, עומדת בזכות עצמה של אמן שבאלבום הקודם שהוציא, אלבום הבכורה שלו כסולן, היה עדיין רושם של הסולן-לשעבר-של-הלהקה-ההיא-שרצתה-להיות-הלהקה-ההיא. במקרה של השני, הוא הוציא אלבום מבריק אחד ונעלם לשבע שנים. הנה האלבום השני – מה הספיק לדהות? הפלא או הילד? או שניהם?

במקרה גם יוצא, וזה משהו שמצטייר לי יותר ויותר כשאני שומע את שני האלבומים האלה הרבה, ובמקביל, ששני האלבומים האלה עוסקים באובדן – האחד באובדן הקלות של החיים הרגילים, כשמשהו כמו סרטן מטלטל אותם והופך אותם בבת אחת ללא מאד וודאיים; והשני באובדן ההוויה הקוסמופוליטית והצבעונית והמיוחדת של תל אביב, וההבנה שזו סתם עיר אפורה וקשה.

אני רוצה גם להגזים ולומר, שלדעתי מכל המבחר הבאמת מרשים של אלבומים ישראליים שיצאו בזמן האחרון (וייצאו בחודשים הקרובים), שני האלבומים האלה עושים לי רושם של האלבומים שיש להם את הסיכוי הכי גבוה להיכנס לפנתיאון של אלבומים מודרניים נצחיים, לצד, נאמר, הראשון של אהוד בנאי, הראשון של אסף אמדורסקי,ֿ הראשון של נושאי המגבעת – מוזר, שבכל הפנתיאון הזה אני לא ממש מצליח למצוא אפילו אלבום שני אחד.

3. "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד"

יש אנשים, שמרגע שהנחת עליהם את העיניים, הם איבדו אצלך את הסיכוי להיתפס כאנשים אהובים, בלי שבאמת עשו משהו כדי להצדיק או להפריך את זה. זו תופעה מוזרה, ואני בטוח שכולנו נתקלנו בה בתוך עצמנו, ובתור חובבי מוזיקה יש לנו את הסלידה הזו גם מאמנים - בלי שבאמת נעצור את עצמנו ונשאל למה. אני, למשל, יודע למה אני לא סובל את קורטני לאב. אבל אני לא יודע למה אני לא סובל את כריסטינה אגילרה. היא זמרת מצוינת, אחרי הכל. נועם רותם גם היה אחד כזה, עד ממש לא מזמן. אני לא יכול לשים את האצבע על למה. אולי זו הלהקה הזו, שכל כך רצתה להיות Suede, או אסף אמדורסקי. אולי זו החזות הקרה, שלא נראית תואמת להוויה של מוזיקאים ישראליים (מצד שני, הוא היה אמור להיות ברט אנדרסון). אבל מול כל אמן אני מוצא את עצמי בנקודה שבה אני צריך להסביר לעצמי מה, לעזאזל, כל כך לא מוצא חן בעיניי באמן הזה, או פשוט להפסיק עם זה ולהתחיל לאהוב. הנקודה הזו, מול נועם רותם, הגיעה בפסטיבל פולקלה האחרון. נועם רותם עלה וניגן כמה שירים, חלק מהאלבום המתקרב, חלק מהקודם, אף לא אחד, נדמה לי, של "קרח 9". שניים מהם נגעו בי - אחד, גרסת כיסוי ל"מבול" של רונה קינן שנשמעה לי יותר טובה מהמקור. בעיקר מפני שהוא לקח את הפאתוס שבשיר המקורי ועידן אותו, הפך אותו למאד קורקטי ומאד קטן ואישי, וזו דרך שנראה לי שמתאימה הרבה יותר לשיר הזה: "כאילו שאפשר לדעת להרפות - לאהוב פחות," הוא שר, בנימה שאומרת שזה כל מה שיש. הנקודה שבסוף המשפט היא הנקודה שבסוף תהפוכות הנפש האלה. אחר כך הוא שר שיר, שנדמה לי שלא היה לו שם באותו הזמן. באלבום הוא נקרא "שיר מהקומה התשיעית" והוא סוגר את האלבום. "תמיד יש מוזיקה," הוא שר שם, "ויש אור ויש חום. ויש לב שצריך אותך, ויש פחד וצחוק." וברגע אחד כל החזות הקרה והמנוכרת התבקעה ונשאר שם מישהו שחושף את הנפש שלו לפניך עם כל הכנות שהוא יכול להשקיע בזה. לא להקשיב עכשיו יהיה פשוט נבזי.אז אני מקשיב. האלבום נפתח ב"עולה ויורד", השיר שרץ עכשיו ברדיו בתדירות כמעט מסוכנת. זה עוד שיר שתפס אותי, מאוחר יותר, כששמעתי אותו בפעם הראשונה ברדיו, עם שורה פשוטה אחת - "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד". המילים, בהאזנה הראשונה, נשמעו לי קצת סוריאליסטיות, עד שקראתי את הכתבות בעיתונים והבנתי על מה מדבר האלבום. ההפקה המוזיקלית היא נפלאה, וזה משהו שאפשר לזהות מהרגע הראשון - מעט כלים, הרבה מרווח ביניהם, ומספיק מקום לתת לשירים לבנות את עצמם. כשמגיע השיר השלישי, "חרב דמוקלס", אני כבר מכין את עצמי לכתוב שהיתה פה איזושהי גניבה משיר הנושא של ג'ינג'יות (מה שמסתמן כדבר די מסוכן בביקורות מוזיקליות בזמן האחרון) ואז אני נזכר שזו גרסת כיסוי לשיר של לו ריד - מ"Magic and Loss", גם הוא אלבום שמדבר על התמודדות עם מחלת הסרטן אצל אנשים אחרים.המילים פה (פרט אולי ל"עזרה בדרך", שיר הנושא, שעושה רושם שהוא לא ממש קשור) הן מאד כנות ומאד אמיצות - מדברות גם על האובדן של חבר קרוב, וגם על חוסר האונים שבכמעט האובדן של אשה אהובה - "אם הכל אקראי כמו שהיא אמרה, למה לו ולא לי, למה לה?" "את רצה מהר אל הידיים המושטות לך, ורק מתרחקת יותר" "מה אם יקרה לך משהו, מי יישאר עם הילדה?" - השירים כאן הם קשים, ואישיים ולא נעימים לשמיעה, בהתחלה, אבל היתרון שבלהקשיב לאלבום הזה כמה פעמים הוא שכל השירים, לאט לאט ואחד אחד, תופסים אותך, אוחזים לך ביד ומובילים אותך, ביחד עם הזמר ואשתו, לסוף הטוב (שעדיין לא רואים אותו באלבום, אבל הוא כאן - אחרי שהקלטות האלבום הסתיימו. וגם אשתו כאן, בריאה).בפעם הבאה שאתם בחנות דיסקים, קחו איתכם את הדיסק הזה לקופה. הוא עושה בדיוק מה שהוא אומר על העטיפה.כאן אפשר לשמוע כמה שירים לדוגמא.4. " מי שאוהב, בל יעלה לעיר"

עכשיו, כשהתחלתי לכתוב על שני האלבומים, אני רואה פתאום עוד נקודת מפגש ביניהם. "לפני תהום", השיר הכי עצוב, ועירום, וחסר תקווה ב"עזרה בדרך" של נועם רותם, מוקדש למירי בן יוסף. כל האלבום של שלומי שבן מוקדש לאותה מירי בן-יוסף (המנהלת האישית של שבן,שנפטרה גם היא מסרטן לאחרונה – אני לא יודע מה הקשר לנועם רותם).

האלבום השני של שלומי שבן, "עיר", גם הוא אלבום עצוב מאד. אבל מכיוון אחר לחלוטין. העצבות שלו היא לא עצבות אישית של משפחה בטלטלה. היא עצבות של עיר שלמה, שהיא לא אותה העיר שהיתה לפני שבע שנים, כששבן הוציא את האלבום הקודם שלו. שלומי שבן, לפחות מבחינתי, הוא אחד האמנים שמייצגים הכי טוב את התל אביביות, ולכן מי טוב ממנו לכתוב את ההספד שלה – בשלושה עשר שירים אישיים ולא אישיים.

האלבום נפתח ברעש. לקח לי הרבה זמן להבין מה זה הרעש הזה (או לחשוב שאני מבין. לי זה נשמע כמו בנדוניאון או אקורדיון שהמפוח שלו מצטמצם מאד מאד לאט), ולקח לי עוד קצת זמן להבין מה הוא מייצג – את רעש הרקע התמידי של תל אביב. הרעש הזה מלווה שיר קטן שנקרא "פעם שירים". האלבום ממשיך לשיר אמיץ – אמיץ, מפני שהוא נמשך שש דקות תמימות.

אחד מהדברים שאהבתי במיוחד באלבום הראשון של שלומי שבן הוא ההרגשה של תמימות מסוימת, של – אפשר הכל, כי זו מוזיקה. כאן, למשל, אפשר לראות את זה שוב – אם לי, לדוגמא, היה יוצא שיר שנשמע בדיוק כמו הבילויים, אני מניח שהייתי גונז אותו. שלומי שבן פשוט הזמין את הבילויים לנגן איתו – "New Age Women" קוראים לשיר הזה, ומנגן בו ההרכב המקורי של הבילויים. מיד אחריו מגיע השיר הכי יפה ששבן כתב אי פעם – "הומור" – שיר אפל וקודר וכל כך מנוגד לנושא שלו. השירים הבאים מדגימים את יכולת הליהטוט במילים של שבן, שאותה הציג כבר באלבום הראשון, במיוחד ב"בעיות אישיות" היפהפה, שמכיל את מה שלדעתי הוא המוטו של האלבום – "מי שאוהב, בל יעלה לעיר".

בהמשך מחכים "מוכן לאהבה", אחד משני הפתיונות ששוחררו לרדיו במטרה לגרום למאזינים להקשיב לכל האלבום – חוויה לא קלה גם למעריצים הכי גדולים של שבן, שצריך להוריד בפניו את הכובע, על שהחליט להמציא את עצמו מחדש באלבום הזה; "האזרח האחד", עוד שיר סאגה – קצת אפוקליפטי, קצת אמיתי; "אני מצטער לראות שגם אתה נפלת ל", שיר שנדמה לי שנכתב על מישהו שמנגן בו בגיטרה חשמלית; "אינטואיציה", בעיניי דווקא השיר הכי חלש באלבום (קצת יותר מדי שנינות, קצת מעט מדי תוכן); והשיר שסוגר את האלבום, מעין רקוויאם לדרך החיים בתל אביב ולאיך שהיא מסתיימת בדרך כלל – "עברנו לצפון". וכך, האלבום שמתחיל בפליאה מהעושר התרבותי ובכלל של העיר – "זוכרת איך הכל אמר חדש", מסתיים בהתפכחות – "לא מתגעגעים", כמו מנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, במטרה לשכנע, למנוע מהעיר ומהשדים שלה לשאוב אותך שוב.

כאן אפשר לשמוע שלושה שירים מהאלבום

זה הכל להשבוע (קצת באיחור, ואני מתנצל). להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, אתם יכולים לעשות משהו בשביל לוודא שהשירים האלה מוצאים את מקומם הראוי.

אני יכול להרוס ולגלות לכם שהפוסט הקרוב הולך להיות על "עזרה בדרך" של נועם רותם. אבל מאחר וקיבלתי אותו רק היום ועוד לא הספקתי לשמוע אותו כמו שצריך, הפוסט מתעכב. הוא בטח יהיה כאן ביום שני או שלישי. יהיה קוהרנטי, אני מבטיח.

 1. לפני הכל

הלם! תדהמה!  אני מנסה משהו חדש בבלוג שלי.  כדי לקרב אותו כדי דור אחד או שניים מאחורי איך שבלוג אמור להיראות ב-2007, אני מתכוון להתחיל לשלב תמונות של האמנים שאני מדבר עליהם.  סתם, בשביל שתוכלו לדעת איך הם נראים.  התמונה הפעם היא קצת לא מייצגת – אחרי הכל, צריך לראות את הגיטרה כפולת הצוואר כדי להאמין (תקראו הלאה כדי להבין על מה אני מדבר), אבל זה יספיק לבינתיים.

2.  מה זה ההיפך מסינרגיה?

השבוע יצא לי להיתקל בשתי להקות שמכילות בדיוק חצי מכמות וסוג הכלים שאופייני למצוא בלהקה "נורמלית".  אחת מהן, Om, מכילה בס ותופים, ואני לא ארחיב לגביהם את הדיבור בעיקר מפני שאין לי איך – לא יצא לי לשמוע עדיין שום דבר שהם הקליטו (אבל לפי מה שאני מבין מדובר ב-Sludge Metal מינוס גיטרות).  על הלהקה השניה דווקא כן ארחיב.

קוראים להם El Ten Eleven.  הם להקה אינסטרומנטלית שמורכבת משני אנשים:  טים פוגארטי מנגן על תופים, כריסטיאן דאן מנגן על כל השאר.  כל השאר, במקרה הזה, הוא בס וגיטרה.  רק שבמקרה של הלהקה הזאת, הבס והגיטרה מנוגנים ביחד, באותו הזמן, על גיטרה אחת שמכילה שני צווארים.  הספק שעולה בהקשבה למוזיקה המוקלטת שלהם לגבי היכולת שלהם לשחזר את אותה המוזיקה בהופעה עם ההרכב הקיים מתבדה כשמסתכלים על הופעות שלהם בסרטונים כמו זה וזה ב-Youtube.    אני מנחש שהסוד שלהם כולל שימוש בדוושת Delay עם דעיכה מאד מאד ארוכה.

Spin מתארים אותם כ"סיגור רוס נוסח סילברלייק [פרבר של לוס אנג'לס שבו הם נוסדו]", ואף על פי שאני לא מצליח למצוא יותר מדי הקבלות לסיגור רוס (המוזיקה הזו מזכירה לי הרבה יותר אדמה ועפר ושורשים של עצים, לעומת המוזיקה של סיגור רוס שמזכירה לי עננים ושמש ופיורדים), אני יכול להבין פחות או יותר למה הם התכוונו – זו מוזיקה שנשמעת כאילו היא אמורה להיות הרקע לשיר, עם מילים, אבל מסתדרת טוב מאד גם בלעדיהן.  השירים, כשמקשיבים להם בפעם הראשונה, הם די פשוטים.  קווים מלודיים נעימים לאוזן שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב.  אבל יש גם משהו מסובך בלנסות ליצור מוזיקה פשוטה ועושה רושם שבזה El Ten Eleven מתמחים.   הקטעים המוצלחים יותר שלהם הם השקטים יותר (אף על פי שיש איזשהו פס של שקט גם בקטעים הרועשים שלהם), אבל גם הקטעים הרועשים, הדיסטורשניים, שלהם, עובדים איכשהו.

להרכב יש שני אלבומים, האחרון שבהם, "Every Direction is North", יצא ממש לפני חודש.  אפשר לקנות אותו, ולשמוע חלקים נרחבים ממנו, ב-CDBaby.  הם מופיעים כרגע בעיקר בלוס אנג'לס ובמדינות שכנות, אבל עשוי להיות נחמד לראות אותם מופיעים באיזשהו חלל אוהד בתל אביב. לבונטין 7, כפפה?

3.   דיוויד בואי, בשישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם זה אלבום גרסאות  הכיסוי שלו, "Pinups".  והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הזה:

1   זה האלבום האחרון שבו משתתף מישהו מהחברים ב"העכבישים ממאדים" – שניים מהם נמצאים כאן:  מיק רונסון וטרבור בולדר, הבסיסט.  זה גם האלבום האחרון של בואי שהפיק קן סקוט.

2   זה האלבום הראשון והיחיד בהסטוריה המוזיקלית של בואי (לא כולל הגיחה המוזרה ל-Tin Machine, שהיא להקה נפרדת ולא אלבומים של בואי, אבל אנחנו כן נעבור אותם במסגרת הפרויקט – גם את החלקים הכואבים צריך לעבור) שבו בואי לא מצולם לבדו על עטיפת האלבום. מי שמצולמת איתו היא הדוגמנית טוויגי.

3   האלבום מכיל גרסאות כיסוי רק ללהקות בריטיות, שהיו מצליחות בתקופה בה דיוויד בואי התחיל את דרכו המוזיקלית (חלק מהן נשארו מצליחות גם אחר כך).  בואי תיכנן להקליט אלבום שלם נוסף, שמכיל גרסאות כיסוי לשירים אמריקניים, באותה תקופת הקלטות, אבל לא הספיק.  שיר אחד מהסשן הזה צורף לגרסה האמריקנית, הזהה לזו הבריטית, של האלבום – "Growin' Up" של ברוס ספרינגסטין.  שיר נוסף, "White Light/White Heat" של ה-Velvet Underground, יצא בסופו של דבר באלבום של מיק רונסון ב-1975, כאשר על ההקלטה המקורית נמצא קולו של רונסון ולא של בואי.

4  בואי מבצע באלבום שני שירים של המי, "I Can't Explain" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere".  ב-2001 הוא יחזור ויבצע שיר נוסף של המי, "Pictures of Lily", באלבום מחווה להם שנקרא "Substitute".

 5  האלבום יצא באותו היום שבו יצא האלבום "These FoolishThings" של בריאן פרי, גם הוא אלבום של גרסאות כיסוי.  בריאן פרי,  ששמע על תאריך ההוצאה של האלבום של בואי (שלו היה אמור לצאת בתאריך מאוחר יותר), איים בתביעה משפטית כדי למנוע מבואי להוציא את האלבום שלו בתאריך מוקדם יותר.  פשרה משפטית מסוימת הושגה, כנראה, כי שני האלבומים יצאו באותו היום.

6   על אף הפוטנציאל הנוסטלגי\להיטי במקור של השירים באלבום הזה, רק סינגל אחד יצא ממנו – "Sorrow".

7  עשרים שנה מאוחר יותר הוציאה להקה בשם Human Drama אלבום שגם הוא נקרא "Pin Ups", גם הוא אלבום גרסאות כיסוי, וגם העטיפה שלו נראית בדיוק אותו הדבר (רק שאת בואי מחליף סולן הלהקה, ג'וני אינדובינה).  בין השירים שזוכים לגרסאות כיסוי נמצאים שני שירים של דיוויד בואי – "Letter to Hermione" ו-"After All".

8  מפיו של דיוויד בואי לגבי האלבום: "האלבום הוא טחינת מים, אבל הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי [שלי]";   "ידעתי שהלהקה ["העכבישים ממאדים"] נגמרה.  זאת היתה סוג של פרידה מהם".

9  המגזין "Phonograph" ביקש מאיגי פופ לכתוב ביקורת על האלבום.  איגי פופ כתב שישה עמודים שלמים.

10  בשביל אלבום שמכיל שירים שהשפיעו על בואי משנות ה-60, מפתיע שהאלבום לא כולל אפילו שיר אחד של ה-Rolling Stones. מצד שני, רון ווד מנגן בגיטרה בשיר "Growin' Up", שנכלל כשיר בונוס באלבום.

זה הכל השבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכולנו יום ראשון.  ואחר כך שני, ושלישי, וכן הלאה.

1.   Hey There Delilah

בנסיעת מונית בדרך ממקום אחד למקום אחר, הרדיו היה מכוון על תחנה שנהגי מוניות בדרך כלל לא מקשיבים אליה, ושיר שהתנגן תפס את תשומת ליבי.  זה שיר די פשוט – יש בו בסך הכל שירה וגיטרה אקוסטית, אולי עוד כמה כלים שנבלעים בתוך האווירה הסגפנית של השיר – אבל זה בדיוק הכלי להעביר בתוכו את המילים של השיר, מילים שמביעות בעיקר געגוע בין שני אנשים, אחת חיה בניו יורק והשני, כנראה, עדיין בשיקגו.

חיכיתי בסבלנות לסוף השיר, אבל אף אחד לא אמר איך קוראים לו.  למזלי, שם השיר חוזר בו די הרבה ולפי מספר החזרות הבנתי שיש סיכוי סביר שאמצא אותו.  הלהקה ששרה אותו נקראת Plain White T's, ומסתבר שהשיר הוא להיט לא קטן – בשבוע שעבר הוא הגיע למקום הראשון במצעד בילבורד האמריקאי.  בהקשבה לשירים האחרים של הלהקה מהאלבום האחרון, עושה רושם שהשיר הזה הוא דווקא היוצא מן הכלל ולא הכלל של המוזיקה שלהם.  עושה רושם שהם משתמשים באותה תבנית שאינקובוס השתמשו בה כשהצליחו לפרוץ אל המיינסטרים עם Drive – רק שעושה רושם שהמוזיקה של אינקובוס היא יותר מתוחכמת.

הלהקה קיימת כבר מאז 2001 והאלבום הנוכחי שלהם הוא הרביעי, כשהשיר הספציפי הזה לקוח מ-EP נפרד שיצא בין האלבום הקודם לאחרון.  הם הוקמו באיזשהו פרבר של שיקגו, והמוזיקה האופיינית להם נוטה יותר בכיוון הפאנק-פופ.  כך שהשיר הזה, עושה רושם, נועד לרכך את המכה שעשויה לבוא בסינגלים הבאים.

2.   Chris Mills – Borderline

את כריס מילס זכיתי להכיר באוסף שהכין לי חבר מאנגליה בשם ריצ'רד לוק.  הוא הכין אוסף מבוא לאלט קאנטרי, והמוזיקה של כריס מילס יכולה להיכנס, איכשהו, אם מקמטים את הקצוות שלה, בתוך הרובריקה הזאת. הוא עושה בעיקר רוק חשמלי בועט מהמחוזות של ברוס ספרינגסטין, או רוק אקוסטי שקט – שהשיר הזה הוא אחת מהדוגמאות שלו.   המילים של מילס בדרך כלל מכוונות למקומות רגישים ומצליחות לפגוע, לעתים קרובות בעצמו.  חלק מהשירים שלו תוארו על ידי מבקרים שונים במקומות שונים כ"רחמים עצמיים" ויש בזה איזושהי מידה של אמת, גם בשיר הזה – "מקרה גבולי", בתרגום חופשי.  "בכל פעם שאני רואה את פנייך," הוא אומר שם. "אני יכול לשמוע את הלב שלי נשבר.  אני יודע שזה רק צליל קטן, אבל בראש שלי הוא כל כך חזק".

הלינק שמלווה את הקטע הזה מאפשר להקשיב רק לחלק קטן מהשיר, אבל בתור פיצוי הבאתי כאן כמה שירים מייצגים אחרים – שהם אולי קצת יותר רועשים ובועטים:

Escape from New York

Suicide Note

3.   Colin Hay – Waiting for My Real Life to Begin

יש זמרים שהקול שלהם מרגיע אותי, רק בזכות זה שהוא שם, ולא משנה מה הם ישירו.  ג'ימי נייל, למשל.  או מיק האקנל.  קולין היי הוא גם אחד מהזמרים האלה, ואחרי שגיאחה בחר בשיר שלו כשיר הסיום של העונג שלו השבוע, זה נתן לי חשק להוסיף גם אותו לרשימת השירים הקטנה שלי השבוע.   את הקול שלו אתם עשויים לזהות משני להיטים של שנות ה-80 – "Down Under" ו"Who Can It Be Now?"  – ומהלהקה שאחראית עליהם, Men at Work האוסטרלית.  אחרי שהלהקה התפרקה והיי יצא לקריירת סולו מצליחה פחות או יותר (גם ובעיקר בזכות שילוב של חומרים של הלהקה המקורית בהופעות), מתברר שהבחור כותב שירים מוכשר גם כשהוא לבדו.  השירים שלו הם בדרך כלל מאד פשוטים – והוא מתעלה על עצמו כשהוא מלווה את עצמו רק בגיטרה, כמו שהוא עושה באלבום "Going Somewhere", שמכיל גרסאות אקוסטיות לשירים מהאלבום הקודם, "Transcedental Highway", ושירים חדשים בגרסאות אקוסטיות.   את קולין היי הכרתי בזכות בן דוד שלי ששמע שיר שלו בפרק של Scrubs והמליץ לי עליו.  מאוחר יותר גם גיליתי ששיר שלו מופיע, באוופן לא מפתיע כל כך, כשחושבים על זה, בפסקול של "Garden State".  מאוחר עוד יותר גיליתי מאיפה הקול הזה מוכר לי.  מחקר קצר שעשיתי בשביל הפוסט הזה מראה שבניגוד למה שחשבתי, לבחור יש די הרבה אלבומים – האחרון שבהם יצא באפריל השנה.

זה הכל להשבוע (שוב קצר. שוב מתנצל).  עד שבוע הבא, שתהיה דרך מוצלחת – ואם אתם צריכים, קצת עזרה.