The gospel according to whom

1.  לפני הכל

קודם כל (מתוקף חינוכי הבריטי והפולני אני מחויב להתנצל לפחות שלוש, ארבע, תשע פעמים) התנצלות נוספת על הזמן המאוחר שבו הפוסט הזה מוצא את עצמו מולכם.  מדי פעם החיים שלי נערמים בצורה כזו שאני לא מוצא את הבלוג בהם.

הלאה.  שמועות עקשניות אומרות ש-Moonchild, הרכב\פרויקט שכולל, בין השאר, את ג'ון זורן ואת מייק פאטון, יגיע לכאן במרץ בשנה הבאה.  מאחר ונסיוני עם ג'ון זורן (קוברה, ירושלים, 2003) והרצון או היכולת שלו להגיע לישראל הוא כבר מוכתם משהו, אני אאמין רק כשאראה אותו על הבמה.  ובכל זאת, זה משהו ששווה לצפות לקראתו.

2. על אוספים: שני טיעונים בעד וטיעון אחד נגד

אם מפשטים את העניין, מאד, יש בעצם שתי אסכולות מרכזיות בכל מה שקשור לרכישת אוספים של אמנים או להקות לעומת רכישה של אלבומים מלאים שלהם: אסכולת "אוספים זה טוב", ולעומתה אסכולת "אוספים זה רע".   האסכולה הראשונה גורסת שיש אמנים שאנחנו לא בהכרח רוצים להתעמק במוזיקה שלהם, אבל צריכים איזשהו ייצוג בדיסקיה שלנו.  האוסף בא לשרת כאן איזשהו צורך לרכז את כל הלהיטים או השירים המוכרים של אמן או להקה שאי פעם נרצה לשמוע.  האסכולה השניה גורסת שאם אין את היכולת, או הרצון, להתוודע לכלל המוזיקה שהאמן רוצה להעביר בתוך האלבום שלו – והרי חלק מהאמנים מקדישים הרבה מחשבה לאילו שירים להכניס לאלבום, ולסדר שלהם בתוכו – עדיף לא לטרוח ולרכוש משהו המוני כמו אוסף מלכתחילה.  אני, מצידי, האזנתי השבוע לשלושה אלבומים שנחבטים נגד שתי האסכולות האלה ובסופו של דבר מוצאים את דעתי בנושא איפשהו באמצע. בכל אופן.

3.  תחנה ראשונה: Led Zeppelin – Remasters

כשנולדתי, לד זפלין עוד היו קיימים.  שנה אחר כך, הם כבר לא היו קיימים וכל מה שנותר מהם הוא ערימה, הולכת וגדלה, של אוספים – של מיטב השירים שלהם.  של מיטב השירים שלהם ערוכים מחדש ע"י ג'ימי פייג' והטכנאי המקורי.  של מיטב השירים בגרסאות רגאיי.  של השירים בהופעות מתכניות ב-BBC. סלילים של הופעות שנעלמו משנות ה-70, ואוספים מאוספים שונים, כל אחד בסדר אחר של שירים, במידת הדגשה כזו או אחרת של תקופה כזו או אחרת בקריירה שלהם.  לד זפלין, כמו הרבה אמנים אחרים שהשפיעו בצורה כל כך מהותית על המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, היא להקה מאד מתאימה להיות מטרת גל השנאה לאוספים של להקות – מאחר ויש כל כך הרבה אוספים, ורובם, בעצם, אותו דבר.

העמדה המיוחדת שלי לגבי לד זפלין מציבה אותי במצב אידיאלי לקנות דווקא אוסף שלהם, ולא אלבום כזה או אחר (אני לא ממש אוהב את לד זפלין, עד כמה שזה מזעזע להודות בזה מפי מישהו שהוא גיטריסט חשמלי בהכשרתו – מצד שני, אי אפשר לדעת מתי פתאום יבוא לי לנגן משהו של לד זפלין והשיר לא יהיה בהישג יד). למזלי, באחד משיטוטיי באחת מחנויות הענק של מוזיקה בלונדון, נתקלתי באוסף שלהם שהתאים בדיוק למה שהייתי צריך.

"Remasters" יצא ב-1992, והוא גרסת דיאט לאוסף הרבה יותר גדול – של ארבעה דיסקים גדושים – שהמטרה העיקרית שלו היא לטפל בכל מיני בעיות סאונד וטעויות מביכות שהיו בכל מיני שירים של לד זפלין לאורך השנים.  סלילי הטייפ הוצאו מהמחסנים והורכבו מחדש על המכונות באולפן, ג'ימי פייג' ישב עם הטכנאי המקורי של ההקלטות והשירים הוצאו שוב, בעריכה דיגיטלית ובאיכות טובה יותר.

האלבום נפתח עם "Communication Breakdown", שיר מהאלבום הראשון.  ולרגע נדמה שסדר השירים באוסף נערך במיוחד, בדרך אחרת מהדרך הסטנדרטית שמתחילה באלבום הראשון ומסתיימת באלבום האחרון.  בדיקה קצרה מוכיחה אותי טועה – השיר הראשון הוא מהאלבום הראשון.  השיר האחרון הוא מהאלבום האחרון.  ביניהם, השירים מתפתלים בין האלבומים בסדר שבו הם יצאו.  אולי זהו גם סדר השירים באלבום. לא בדקתי.  קל, אמנם, לטעות ולחשוב שהם מסודרים באיזושהי צורה ששואבת אותך, המאזין, לתוך העצמה הפראית, השבטית, של המוזיקה שלהם קודם כל, ואז מרגיעה אותך ביכולת שלהם לטייל במחוזות מוזיקליים אחרים – ימי הביניים עם המנדולינה של "The Battle of Evermore".  המפלצת המוזיקלית שהיא "The Song Remains the Same".  ביקור קצר בג'מייקה עם "D'Yer Ma'ker".  ביקור קצר במזרח עם "Kashmir". אפילו הרגעים המביכים – "All My Love" (שהוא לא שיר רע בהכרח.  הוא פשוט לא שיר של לד זפלין) – לא נחסכים מאיתנו כאן ואנחנו עוברים את כל כברת הדרך, עד לשיר האחרון (שהוא בעצם השיר הראשון באלבום האחרון, "In The Evening").

אפשר בקלות למצוא סיבות שבגללן האוסף הזה לא מושלם.  חסרים בו שירים משמעותיים, למשל. לא הרבה מהם, אבל מספיק בשביל תחושת ההחמצה הקטנה שאומרת, "קרוב, אבל לא מושלם".  "Thank You", למשל, חסר כאן.  גם "The Ocean".  גם "What is and What Should Never Be".  סדר השירים לא משאיר הרבה מקום לדמיון, אף על פי שנדמה שכן.  קו ההתפתחות של לד זפלין, מהרוק הכבד שהם המציאו ועד להתנסות בסגנונות מוזיקליים אחרים והסאונד השונה והמיוחד שאפיין את כמה האלבומים האחרונים שלהם.  מצד שני, אפשר באותה קלות להסתפק במה שיש – 26 שירים שמייצגים, טוב יותר מכל קומבינציה אחרת באותה כמות של שירים – את הרוח של לד זפלין, ואת הסיבה שבגללה הם תופסים את מקומם הראוי כאחת מהלהקות שהשפיעו הכי הרבה על הרוק במאה ה-20.

אחרי כמה האזנות לאלבום הזה, גם אני מתחיל לשכוח למה לא אהבתי את לד זפלין מלכתחילה.  כשמפנימים את המסרים שהאזנה מפוכחת ומבוגרת לשירים שלהם מעבירה – השירים שלהם עוסקים, ברוב המקרים, בנושא אחד.  גם כשהם מתרחשים באיזושהי ממלכה דמיונית בימי הביניים.  ג'ימי פייג' הוא לא הגיטריסט הכי טוב בעולם, וגם הוא עושה את הטעויות שלו (שמתעצמות מפני שהוא מתעקש, מדי פעם, לנגן את הסולואים שלו בלי ליווי), אבל הוא כן אחד מהגיטריסטים הכי חשובים ומשפיעים בהסטוריה.  הנגן הכי טוב בלד זפלין נפטר, ושום הופעות איחוד לא יוכלו לשנות את העובדה שמה שהיה לא יכול להיות שוב.  עם כל העובדות האלה מאחוריי, המוזיקה של לד זפלין, גם במהדורה המייצגת והמצומצמת שלה, נשמעת הרבה יותר טוב.

4.  תחנה שניה: The Police – Every Breath You Take

בדיוק כמו לד זפלין, ההיכרות הראשונית שלי, בגיל 3 או 4, עם The Police, היתה מבוססת על שני תקליטים.  שניהם – "Regatta de Blanc" ו-"Zenyatta Mondata", על שמותיהם המוזרים, היו מהתקופה המוקדמת יותר של The Police, לפני ההצלחה הגדולה של השיר שנשא את השם של התקליט הנוסף של הלהקה שהיה לנו בבית – "Every Breath You Take".  האלבום הזה הוא הרבה יותר קטן והרבה פחות מקיף מהאוסף של לד זפלין – הוא מכיל רק שנים עשר שירים (שלושה עשר בגלגולו הנוכחי כדיסק), שהם בדיוק כל מה שצריך לדעת כדי להבין למה The Police הם להקה שהשפיעה כל כך הרבה, על כל כך הרבה להקות, בכל כך מעט זמן – בסך הכל שבע שנים.  האלבום נפתח ב-"Roxanne", הלהיט הראשון שלהם, ומסתיים ב-"Wrapped Around Your Finger", הלהיט האחרון שלהם.  הוא מכיל גרסה מחודשת לשיר ישן שלהם – "Don't Stand So Close To Me" – שסיפור ההקלטה שלה (סטיוארט קופלנד שבר את היד לפני ההקלטות המתוכננות – לאחר פירוק הלהקה ולקראת הוצאת האוסף הזה – ולא יכל לתופף, והלהקה רבה במכונת התופים של מי ישתמשו במקום סטיוארט קופלנד.  מכונת התופים של סטינג, כמובן, ניצחה) משקף את המצב בו היתה נתונה הלהקה אחרי שהתפרקה.  בניגוד לאוסף של לד זפלין, כמות השירים שהקליטו The Police בחייהם (שנכנסת כולה בארבעה דיסקים עמוסים – "Message in a Box" – שהוא פתרון מצוין למי שרוצה, בבת אחת, לצרוך את כל פועלה המוזיקלי של הלהקה הזאת), לא מאפשרת ליותר מדי שירים להיות חסרים מהאלבום הזה.  הוא מכיל בדיוק את כל מה שמי שרוצה להכיר את The Police, אבל לא להתעמק בהם, יכול להצטרך.  גם כאן השירים מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, וכאן, אולי יותר מאצל כל להקה אחרת, אפשר לראות בבירור את ההתפתחות המוזיקלית – מהאלבום הראשון, "Outlandos D'amor", שהכיל שירי סקא מבריקים, לאלבום האחרון והמורכב, "Synchronisity".  האלבום הזה מהווה אבן מבחן טובה בשביל מי שרוצה לדעת אם הוא באמת רוצה להתעמק במוזיקה של The Police – יש בו את כל מה שצריך בשביל לרצות לשמוע עוד – עוד שירים, עוד השפעות, עוד מהיכולות המפותלות של הלהקה לתת משמעויות חדשות למוזיקת פופ פשוטה.  אם למישהו זה מספיק, כנראה שהוא באמת לא צריך יותר.

5.  תחנה שלישית: Simon and Garfunkel – Bookends

גם סיימון וגרפונקל הם אמנים עם כמות די נכבדת של אלבומי אוסף – אלו של הצמד, ואלו של פול סיימון והצמד, ואלו של פול סיימון לבדו.  אפילו לארט גרפונקל עצמו יש יותר מאוסף אחד של קריירת הסולו שלו.  ובכל זאת, יש מקומות בהם אוסף לבדו לא מספיק.  Bookends הוא דוגמא טובה.  האלבום הכמעט אחרון של הצמד, לפני שדרכיהם נפרדו, ואפשר כבר לשמוע בו את הסדקים שלאט לאט התפתחו לקרעים רחבים.  רק לקראת סוף האלבום, בשירים כמו "Mrs. Robinson", ושיר הבונוס "You Don't Know Where Your Interest Lies", הם שרים ביחד.  ברוב שאר השירים – אפשר להאמין שכל אחד מהם הקליט את הקטעים שלו ביום אחר, אולי באולפן אחר.  רוי היילי מנצח גם פה על עבודת ההפקה והסאונד המופלאה.  חלק מהשירים נפתחים בנסיונות להגדיר מחדש את רמת הווליום המתאימה לשיר פולק.

אלבום אוסף, אם כן, היה מכיל בוודאי את "Mrs. Robinson" שרואה פה אור פעם שניה – אחרי פסקול הסרט "הבוגר" שיצא מוקדם יותר באותה שנה, את "America" ואת "Hazy Shade of Winter", אולי, אבל היה מפספס כל כך הרבה דברים אחרים.  כמו, למשל, מקהלת הגוספל האדירה שמתפרצת כמו גל באמצע סערה אל הפזמון ב-"Save the Life of My Child".  כמו קולות האנשים הזקנים שהקליטו סיימון וגרפונקל בניו יורק, בתור הקדמה ל-"Old Friends".   את הצליל האחד, הבודד, הכל כך עצוב שמלווה אותנו מהסוף של "Old Friends" ל-"Bookends Theme".  את העובדה שלא בדומה לאף אלבום אחר של סיימון וגרפונקל, האלבום הזה נעטף בכמה שירים שחוזרים על עצמם – "Bookends Theme", פעמיים, וגם "Old Friends", בשתי גרסאות שונות.  החוויה של האלבום כולו, כמו גם הפרצופים המהורהרים של פול סיימון וארט גרפונקל, נשענים אחד על השני בפעם האחרונה (באלבום הבא זה יהיה כבר ארט גרפונקל מציץ, לא בקושי רב, מעבר לכתפיו של פול סיימון. ואלבום הבא אחרי זה כבר לא יהיה, למרות נסיון הנפל של "Still Crazy After All These Years").

אז מה למדנו?  אוספים, עושה רושם, זה טוב.  ומצד שני, אוספים זה רע.  יש אמנים ששווה להתעמק באלבומים שלהם ולהכיר גם את השירים החבויים והפחות מוכרים, אלו שמפרידים בין להיטים ללהיטים אחרים.  יש אמנים שהלהיטים שלהם מספיקים בשביל להבין מה הם יודעים לעשות.  יש אמנים שאוסף אחד לא יספיק להם.  יש אמנים ש-12 שירים מייצגים את מה שהם יודעים לעשות טוב מאד.

זה הכל להפעם.  הפוסט הבא יהיה, בניגוד לזה, ממש בקרוב.

עקב זמנים עסוקים, מעניינים יותר ומעניינים פחות שעוברים עליי השבוע, הפוסט לא מוצא את עצמו נכתב בזמן שהייתי רוצה שייכתב. לא ביום שישי, כרגיל, וגם לא היום. אז:

1. קבלו את התנצלותי הכנה.

2. אני חייב לכם

3. יהיה פה פוסט השבוע. רק שהוא יהיה, באווירה חגיגית משהו, יותר באיזור של יום רביעי.

עד אז… קצת נוסטלגיה לא מזיקה לאף אחד.

… גם השבוע.

פוסט יהיה כאן מחר.

מצטער…

1. לפני הכל

התנצלות, קודם כל (איך לא?) – הפוסט היה אמור להיות כאן כסדרו ביום שישי, אבל עם אווירת החג והעובדה שהייתי עסוק בכל מיני דברים, מעניינים יותר ופחות, הוא התעכב ומוצא את עצמו מולכם רק עכשיו.

עוד התנצלות. או שלא. מי שמחפש סיכומים כאלה ואחרים של השנה העברית הישנה לא ימצא אותם כאן. לא שאני לא מאמין בסיכומים או בצורך לעצור לרגע ולשים לב לכל הדברים הטובים שקרו כאן לפני שכל הדברים הטובים של השנה הבאה קורים, אני פשוט חושב שמוזיקה, ומוזיקה ישראלית בפרט, היא משהו שמתגלגל כל הזמן. אי אפשר לתחום אותו לשנה. דויד פרץ ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. נועם רותם ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. שלומי שבן ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. הבילויים ימשיכו להיות נפלאים גם בתשס"ח. גם עמית ארז, ותמר אייזנמן, שמוציאים אלבומים חדשים בתשס"ח. ואטליז, שמוציאים (סוף סוף!!) את אלבום הבכורה שלהם בתשס"ח. ואגרול, שמוציאים אלבום של חומר מקורי בתשס"ח. וכל האמנים הנפלאים שאני עדיין לא מכיר, אבל אכיר בתשס"ח.
ועוד משהו, קצת באותו נושא: במהלך החג (או לפחות ביום אחד ממנו), 88 הקדישו את כל היום למוזיקאים ישראליים שיוצרים באנגלית. מלבד השעה או שעתיים שהוקדשו לגרסות לועזיות חיוורות ל"סיוון" ו"פאמלה" ושירים מהסוג הזה, הם הקדישו זמן ליוצרים ישראליים עכשוויים – במשך שעה שלמה הם שידרו כמה שירים של אטליז (בפעם הראשונה ברדיו ממלכתי), של תמר אייזנמן, של אגרול. בשעה יותר מאוחרת הם שידרו שירים של Geisha No, של רוקפור, של Jaywalk Snail. במהלך אחת התכניות הסביר אחד השדרנים שזה לגיטימי בשביל יוצרים ישראליים ליצור באנגלית מפני שזו שפה נגישה לכל העולם. לרגע אחד – יום אחד – הרגשתי שסוף סוף מה שחלמתי עליו מתגשם וליצירה ישראלית באנגלית יש לגיטימציה בתרבות הישראלית. תודה, 88. עשיתם לי את החג.

2. איך הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה (כמעט)

אחת המילים שאני הכי אוהב בשפה האנגלית היא Serendipity. גם את המילה עצמה – כל כך הרבה הברות משוננות, כמו צוקים בגראנד קניון – וגם את הקונספט שאותו היא ממסגרת. בעברית החליטו לתרגם את זה, בעילגות מה, כ"תאונה משמחת". ומכיוון שתאונה היא לא מילה משמחת לכשלעצמה, אני מעדיף לקרוא לזה "קוביית הרוביק של החיים מסתדרת בצבעים הנכונים, בפחות מדקה, במזל של מתחילים", אבל מפני שזה שם באמת ארוך מדי מכדי לכתוב אותו שוב ושוב בפוסט הזה, אנחנו נסתפק ב"סרנדיפיטי". בכיתוב עברי. הלאה.

לפורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet יש מסורת כזו, נדמה לי שפעם בשנה בתקופת החגים, של להגריל את חברי הפורום בין חברי הפורום האחרים ולאפשר לכל אחד מהמוגרלים לשלוח מיקסטייפ למישהו אחר – כרוח הדמיון שנופלת עליהם באותה התקופה. החלטתי להצטרף, כי אני אוהב להכין אוספים (מיקסטייפים זה משהו שכרוך בקלטות) וכי נחמד לי אם אנשים אחרים שומעים אותם, וכשחשבתי, ומצאתי, מה הנושא שאני רוצה לכרוך מסביבו את האוסף, התחלתי לאסוף שירים מהדיסקיה שלי שנראו לי מתאימים למאורע. כשסידרתי אותם ביחד והתחלתי לנגן אותם אחד כנגד השני כדי לראות איזה מהם יישמע טוב אחרי איזה מהם, גיליתי ששניים מהם לא מסתדרים כל כך עם שאר השירים. כדי למנוע מהשירים להרוג אחד את השני ברגע שאני לא שם לב, החלטתי להחליף אותם. שיר מחליף אחד נמצא במהירות, והשני לא.

כדי לקבל השראה, שמתי פעמיי ל-eMusic ומחוסר מחשבה יצירתית אחרת הקלדתי את מילות המפתח שמתאימות לנושא האוסף שהכנתי בשורת החיפוש. הלהקה הראשונה שקפצה, ששמה הוא כשם נושא האוסף, פחות או יותר, נראתה לי כמו הימור בטוח. הקשבתי לחלק מהשירים. פופ אוורירי ומלא שמש, מתאים בדיוק לקליפורניה – כשם אחד מהשירים באלבום. בקטע הביוגרפי הקצר המסביר על הלהקה, נכתב ששני החברים בלהקה – כרמן פרדייז וג'ייסון לנטריפ – חברים בעצם בלהקה אחרת, שנקראת Calliope. זה, חשבתי לעצמי, שם הרבה יותר ייחודי ללהקה והרבה פחות ברור מאליו, ולכן המשכתי כדי לחפש אם שירים של הלהקה הזו יתאימו לאוסף שלי. והצלחתי – "It's Later Than I Thought", קטע אינסטרומנטלי שסוגר את האלבום האחרון שלהם, מצא את דרכו לתוך האוסף. מתוך סקרנות, וגם מפני שהסגנון המוזיקלי של הלהקה הוזכר בנשימה אחת עם (שלא נאמר, תואר כחיקוי של) ה-Cocteau Twins, החלטתי להקשיב לשני אלבומים שלהם – הראשון והאחרון – כדי לראות אם שאר המוזיקה של הלהקה באמת מוצלחת כמו השיר האחד שמצאתי.

האלבום הראשון של Calliope נקרא בשם הלהקה. הוא יצא ב-1995, אבל כל מה שמעורב בו, החל מהמוזיקה שבתוך האלבום ועד לתמונה על העטיפה והגופן שבחרו להשתמש בו לשם הלהקה, אומר 1985 – אם היה לי את הדיסק עצמו ביד, הייתי מחפש איפה מוטבע הלוגו של 4AD על העטיפה. הצלילים הראשונים של האלבום – מלודיות גיטרה כפולות טובלות בריוורב ובכורוס – כמעט והצליחו לשכנע אותי שבכל רגע, אליזבת פרייזר תתחיל לשיר. אבל הקול שפותח את האלבום הוא דווקא קול של גבר – ג'ייסון לנטריפ, הסולן, שגם מנגן ברוב הכלים הפחות קונוונציונליים באלבום – כמו חצוצרה ומפוחית. בשלב הזה, ההשוואות ל-Cocteau Twins מתחילות לדעוך, והקול של לנטריפ, רך ומלא באוויר, מזכיר דברים אחרים – כמו Belle and Sebastian או Moose.

ככל שהאלבום מתגלגל קדימה, וכשהוא מגיע לשיר הרביעי, "Train of Thought", כל הבריטיות, הגיטרות המצלצלות וה-twee נעלמים ומה שנשאר הוא הגרעין המזוכך של מה שהלהקה הזו יודעת לעשות מצוין – לקחת כמה רעיונות מלודיים פשוטים ולהפוך אותם למשהו מורכב, לא צפוי ומרשים. כאן, למשל, מלודיה פשוטה ועצובה שמנוגנת בקלרינט, נעטפת במסה של גיטרות רוויות ריוורב וטרמולו, מעגלים מעגלים של אפקטים שהופכים את השיר ממשהו יציב – בית, פזמון, מילים – למשהו שמרחף בחלל. אחר כך מגיעים שירים כמו "Gennanica", שנפתח בחזרה על שלושה צלילים, שוב ושוב ושוב, עד שהם מאבדים מהמשמעות שלהם, כמו מילה שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב. הקול של ג'ייסון לנטריפ ומצילות הם הדברים היחידים שמצטרפים אל הגיטרה, והמלודיה הופכת להיות מורכבת ומפותלת ושוב נעלמת כדי לפנות מקום לצלילים הבודדים של הגיטרה, למצילות ולמילים. "Ode to River Phoenix" האינסטרומנטלי והקצר, שגם הוא לא דוגל בשכבות עבות של צליל, והקטע האינסטרומנטלי הסוגר את האלבום, "Trillium", שחוזר למחוזותיו של רובין גאת'רי.

כמעט עשר שנים מפרידות בין האלבום הראשון של Calliope לאחרון שלהם, בינתיים. בעשר השנים הם הספיקו להיפרד מכל מאפיין שאי פעם חיבר אותם ל-Cocteau Twins, עושה רושם, אבל לצרף אליהם זמרת (שהיא גם בסיסטית). האלבום המלא האחרון שלהם, מ-2004, נקרא "Sounds Like Circles Feel", ואולי, כשמו כן הוא. הוא נפתח במקצב אלקטרוני, שמלווה בחצוצרה שמנגנת מנגינה אחרת, בסולם אחר לגמרי. אל כל זה מצטרפים הקול של לנטריפ וגיטרה, בשיר שמנבא את המשך האלבום, "What I Think You Mean". האלבום כולו מאגד בתוכו המון השפעות מוזיקליות וסגנונות מוזיקליים, כולם מאוגדים בתוך המסגרת של שירי פופ שהמוזרות שלהם לא נראית לעין מיד – אם זה ב"By The River", שנפתח ברמז של ג'אז וממשיך לקטע גיטרות אופייני, או ב-"Winds", שבו עדר של חצוצרות, שיחזור גם כדי לסגור את האלבום, מנגן שוב ושוב מלודיה מהורהרת. או ב-"It's Later Than I Thought", שבו עדר החצוצרות מצטרף לקטע אינסטרומנטלי שמאגד בתוכו גם את שבע בבוקר וגם את שלוש בבוקר.

למרבה הצער, כל מה שהצלחתי למצוא כדי לאפשר לכם לשמוע משהו מ-Calliope הוא אחד השירים הפחות טובים והפחות מייצגים באלבום האחרון – "Midwest Life" – אבל גם זה משהו.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים מלאי קסם.

…ושוב הפוסט מתעכב קצת. וגם התמונות שבפוסט שעבר, חדי העין שביניכם יכלו לראות, עדיין לא שם. הכל יבוא על מקומו בשלום בתחילת שבוע הבא.

פוסט שלא בזמנו הרגיל, ביום שישי, בשביל לאחל לכולם שנה טובה:

לכל אלו שקוראים את הבלוג מאז הפוסט הראשון.  לכל אלו שהצטרפו ממש עכשיו.  לכל אלו שיגלו את הבלוג הזה במקרה במהלך השנה הקרובה.  לכל אלה שאוהבים את המוזיקה שלהם אזוטרית וכמה שפחות נגישה.  לכל אלה שאוהבים את המוזיקה שלהם מוכרת ואהובה וקרובה ללב.  לכל אלה שהם חלק מהלב הפועם של המוזיקה הישראלית, זו שאלטרנטיבית וזו שלא.  לכולם.

שתהיה שנה טובה, מאושרת, עם הרבה הצלחות ומעט כשלונות (למרות שגם כשלונות זה חשוב.  ממה נלמד, אם לא יקרו לנו?).  שתהיה שנה של הרבה מוזיקה טובה והרבה אלבומים חדשים (**שיעול** גם שלי **שיעול**).  של תגליות חדשות – אמנים שלא הכרנו והיו פה מאז ומעולם ואמנים חדשים שרק עכשיו עושים את הצעדים הראשונים שלהם עם גיטרה.

להתראות בסוף השבוע.

1. לפני הכל

זה בשביל לוצ'יאנו פווארוטי. האריה הכי יפה שאי פעם נכתבה, לדעתי, בביצועו.

כל סרטוני הווידאו שמולנקים בפוסט הזה, ורוב התמונות, הן באדיבות עטר, שעושה עבודה נאמנה   בלתעד את הדברים המוזיקליים החשובים בשביל הדורות הבאים.  תודה, עטר.

ובאותה הזדמנות, תודה לעידו, חבר טוב, ששיכנע, כמעט הכריח, אותי, לבוא להופעה של Nine Inch Nails.  עוד הייתי עלול להפסיד חתיכת הסטוריה מוזיקלית.

2. מפני שאי אפשר באמת למצוא כותרת מתחכמת לזה: Nine Inch Nails בגני התערוכה, 5.9.07

[דיסקליימר טכני:  עקב בעיות בתקשור עם פליקר, התמונות עדיין לא כאן.  הן יגיעו, אני מבטיח. בינתיים, אתם יכולים להתנחם בכמה תמונות בשירות עצמי כאן, כאן, וכאן, כאן וכאן]

[דיסקליימר טכני מהעתיד:  שנתיים וחצי אחר כך, פליקר עדיין לא מדבר עם וורדפרס, אז התמונות עדיין לא נמצאות בתוך הפוסט עצמו.  אבל יש כאן, למטה, תמונה שצילמה נילי אורן]

[דיסקליימר אחרון ודי:  הגעתי להופעה הזו כשאני מכיר מעט מאד מהמוזיקה של Nine Inch Nails.  מעט השמות של שירים המצוינים בפוסט הזה הם השירים שזיהיתי, או באדיבות כל מיני גורמים אלמוניים באינטרנט.  תודה להם.]

אחד מרגעי השיא של ההופעה של Nine Inch Nails, מבחינתי, היה רגע, לקראת אמצע ההופעה, שבו הלהקה הצטמצמה לשלושה אנשים – רזנור, הגיטריסט אארון נורת' והבסיסט ג'ורדי ווייט.  שלושתם ניצבו מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכל מיני צעצועים אלקטרוניים אחרים, מאחוריהם המסך בעל עשרות אלפי הנורות שהציג סוגים שונים של "רעש לבן" וויזואלי – "שלג" של טלוויזיה, "שלג" של ווידאו, וכל מיני "test tones" של ווידאו.  השיר שהם ניגנו, הסתבר לי מאוחר יותר, נקרא "The Great Destroyer", ולקראת הסיום שלו המוזיקה, שהיתה רועשת ותעשייתית יותר מרוב הדברים האחרים בהופעה, הגיעה לשיא של רעש מזוכך, כזה ששמעתי בעבר מראסל האסוול, או מלאסה מרהוג, אבל לא מ-NIN.  זה היה הדבר הכי נסיוני שהם עשו בהופעה – משהו שבנסיבות רגילות היה מרחיק חלק גדול מהקהל מהמוזיקה שלהם, אבל עכשיו, אני לא מאמין שיש מישהו בקהל שלא אהב את הלהקה מלכתחילה, ושהאוזניים שלו פתוחות להתנסויות חדשות, שלא התאהב במוזיקה שלהם עכשיו.

כהרגלי בשנה האחרונה בהופעות של להקות מחו"ל (לא מסיבות מכוונת אלא מחוסר זמן), פספסתי חלק ממופע החימום של UNKLE.  מהשירים שכן הצלחתי לתפוס כשהגעתי, לא עושה לי רושם שהפסדתי הרבה.  הסולן ניצב מלפנים בקפושון וארשת רדומה, ונראה כאילו הוא מאד רוצה לסיים ולרדת מהבמה.  מאחוריו, אמנם, שני המפיקים, ג'יימס לאוול וריצ'רד פייל, נראו כאילו הם מאד נהנים מהאירוע.  בין הפעלת לופ כזה או אחר על הלפטופים שלהם הם קיפצו, הרימו אגרופים כאילו הם באמצע אירוע רייב בתמנע, והתנהגו כאילו הקהל שלפניהם – לא מרבית הקהל שהגיע למופע, ובשלבים האלה, כשעדיין יש אור יום, היה מפוזר ברחבי המתחם שסגרה חברת ההפקה בתוך גני התערוכה – היה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת.  כשהם סיימו את החלק שלהם במופע (ולא רגע אחד מוקדם מדי, לטעמי), החשיכה כבר ירדה ואנחנו היינו מוכנים לדבר האמיתי.  הדבר האמיתי, על אף שהתחיל עשר דקות שלמות לפני הזמן המתוכנן, די התעכב להגיע.  נחילים קטנים של בקליינרים הסתערו על הבמה כדי להכין אותה למתקפה האורקולית שציפתה לנו, ובכל פעם שהיתה איזושהי תזוזה קטנה על הבמה – כיוון של פנס, כיוון של גיטרה, כיוון של כל דבר אחר – הקהל שאג ומחא כפיים.  עד כדי כך, שכשהלהקה באמת עלתה על הבמה, כדי לנגן את הקטע האינסטרומנטלי הפותח, "Hyperpower", לקהל כבר לא נשאר כל כך כוח לשאוג.     הפתיחה לא היתה הפיצוץ האדיר שאני ציפיתי לו, לפחות.  ההופעה דווקא נפתחה בחושך.  על הבמה עלה גיטריסט אחד, אחר כך גיטריסט שני – אארון נורת', שבהזדמנות הראשונה שניתנה לו התחיל לרוץ לאורך הבמה באופן שנראה מסוכן במיוחד למישהו שמנגן בכלי שמחובר בכבל למערכת הגברה, אחר כך התופים והבס הצטרפו, ופתאום גם טרנט רזנור היה על הבמה – בדיוק כדי להתחיל את השיר השני, "The Beginning of the End" מתוך האלבום החדש.  מכאן, הם המשיכו לסדרה של שירים, אחד אחרי השני, ללא הפסקות.  רובם מתוך האלבום החדש.  מדי פעם הם תיבלו בכמה שירים ישנים, כמו "Something I Can Never Have" ו-"Closer".

כבר בהופעת החימום של UNKLE ניצלתי את העובדה שרוב הקהל עדיין לא היה מול הבמה כדי להשתחל למקום הכי טוב שיכולתי למצוא מבחינתי – כמעט בדיוק בין שני קלאסטרי הרמקולים, בדיוק לפני הקונסולה.  זה הסתבר מהר מאד כרעיון מצוין, וגם רע מאד, מפני שכל מתקפת הצלילים שהתרחשה על הבמה עברה מעליי, מסביבי ודרכי, ועם תצוגת האורות המרשימה שליוותה את המופע – עשרות פנסים שהבהיקו מעל הבמה ואל הקהל, למוח היה כל כך הרבה לקלוט שבאיזשהו שלב הוא פשוט וויתר על הנסיון להפריד בין האותות שמגיעים אליו והכל – האורות, הצלילים, הרעש האדיר, המילים והקהל – התערבל לכדי סינסתזיה של אופל.

לקראת אמצע ההופעה, כשללהקה היתה הפוגה מסדרת השירים, טרנט רזנור אמר כמה מילים לקהל.  בין הנאומים הרגילים על כמה שהם מתרגשים להופיע בארץ, וכמה הם שמחים שהזמנו אותם, הוא גם הבטיח הבטחה.  "יש לכם את המילה שלי," הוא אמר.  "שבכל פעם שנעשה סיבוב מסביב לעולם, אנחנו עוצרים כאן."

לקראת אמצע ההופעה המסך הגדול והמסקרן שהיה תלוי באוויר מעל הלהקה החל לרדת, לאט לאט, בעזרת מנופים, וביצע את המשימה הראשונה שלו על הבמה. המסך הזה מורכב מעשרות אלפי נורות, כך נראה, ונשלט באופן דיגיטלי כדי לשכנע את כל הנורות להציג בבת אחת תמונה, או איזשהו אלמנט וויזואלי.  הלהקה הצטמצמה בשלב הזה לשלושה אנשים – רזנור, נורת' ווייט – שלושתם מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכלי אלקטרוניים, כשנורת' ווייט ממשיכים להחזיק בגיטרות שלהם, אולי בשביל תחושת הבטחון מול כל האלקטרוניקה הזאת.  הם ביצעו שני שירים מהאלבום האחרון – "Me, I'm Not" ו-"The Great Destroyer", כשהמסך מעצים את החוויה של השירים האלה באמצעות גלי קול אנכיים וירוקים שהצטמצמו והתרחבו בהתאם למוזיקה, בשיר הראשון, ומגוון ה"שלגים" שתיארתי בהתחלה, בשיר השני.   בפעם הבאה שהמסך ירד, הוא ירד לפני הלהקה ושימש מעין "כלוב" שמאחוריו רזנור שר.   המצלמה שליוותה את המופע והקרינה את כל מה שהתרחש על הבמה על שני מסכים משני צידי הבמה, התקשתה למצוא את רזנור מאחורי כל האורות שהוקרנו על המסך, וזה רק תרם להרגשה הקלסטרופובית והתזזיתית של השיר שניגנו.  עם סיום השיר האחרון שניגנו בליווי המסך, כשהמוזיקה הפכה למנטרה של גיטרות, בס ותופים, המסך עלה לאט לאט למעלה, כדי לחזור רק כדי להעצים את החוויה של השיר האחרון.

הסאונד, על אף שהיה מצוין, לא היה חף מבעיות – הפעם הראשונה שבה הלהקה נתקלה בבעיות היתה באמצע "Closer", בחלק הראשון של ההופעה.  באיזשהו שלב באמצע השיר הגיטרה של נורת' נעלמה מהמיקס – גם ברמקולים החיצוניים, וגם, לפי הפנים המופתעות של נורת', במוניטור שלו.  באיזשהו שלב הוא החליט לוותר על לנגן וכשחזר לנגן, והגיטרה חזרה להישמע, היא היתה מכוונת כמעט חצי טון מעל שאר הכלים.  בפעם השניה שזה קרה, גיטרת הבס התחילה לעשות בעיות, ורזנור, האולטרה-פרפקציוניסט, ביקש להפסיק את השירים שניגנו – והקהל נאלץ לוותר על גרסת הופעה מורחבת של "The Perfect Drug" – ולנגן שירים אחרים ("אני לא יכול לזייף את זה", הוא הודה בפני הקהל).

ההופעה הסתיימה בביצוע של "Head Like a Hole" שניצל, שוב, את כל מה שמערכת הסאונד והאורות היו מסוגלים לתת, והלהקה ירדה מהבמה.  אחרי זמן קצר (שנוצל כדי לאפשר למסך לרדת שוב, בפעם האחרונה) טרנט רזנור עלה לבדו  על הבמה והתמקם מאחורי קלידים, כדי לנגן את השיר שאני, לפחות, חיכיתי לו כל ההופעה.  לא שמעתי את השיר כבר כל כך הרבה זמן שלא זכרתי איך הביצוע המקורי נשמע (זה מה שקורה כשאתה זוכה לקאוור של ג'וני קאש כל שבוע ברדיו), וסיקרן אותי לדעת איך השיר האישי, העירום, הקודר הזה ישתלב בעוצמה ובבומבסטיות של כל מה שהתרחש על הבמה עד עכשיו.    טרנט רזנור מבצע את השיר כשמאחוריו, על המסך, גיצי אש לבנים שעפים מתוך מדורה, או גשם של כוכבים נופלים.  המסך הגדול מכסה את כל אורך הבמה, אך מה שמוקרן עליו מקיף רק את רזנור, שעומד במרכז.  למעלה, פנסים לבנים מתחילים לדלוק ולהיכבות ברצף רנדומלי, ונראים כמו כוכבים גוועים גם הם.  כשרזנור מגיע לפזמון השני, הלהקה מצטרפת אליו, וברגע הזה, גשם הכוכבים הנופלים, או הגיצים, שמוקרן על המסך, מתרחב לכל אורכו, והמסך מתחיל להתרומם לאט לאט למעלה.  האקורדים האחרונים של הלהקה לוו בהבזק אור צהוב אדיר, שאחריו טרנט רזנור הודה לקהל, בשקט, והלהקה ירדה מהבמה בפעם האחרונה.  כל מה שנשאר הוא הלוגו של הלהקה, מוקרן על המסך הגדול ומלווה את הקהל בדרכו הבטוחה הביתה.

לומר על ההופעה הזו שהיא היתה מדהימה, או ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, או בכלל, יהיה לחטוא לחוויה שעברתי שם, ביחד עם עוד אלפי אנשים.  להגיד שזאת הופעה ברמת ארגון ואיכות סאונד ותאורה שלא נראו בארץ מזמן, או מעולם, גם יהיה מעט ממה שאפשר לומר בשביל לתאר את ההופעה הזו.  כל מה שאני יכול לעשות הוא להגיד תודה שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שכזה שבו כל חוויה משוכפלת מיד להרבה מאד תעתיקים שלה – וכל מה שאתם יכולים לעשות הוא לגשת ל-Youtube ולצפות באחד מעשרות הקטעים שהועלו לשם, חלק כמעט מיד לאחר ההופעה, וליהנות שוב, או בפעם הראשונה, מהחוויה הזאת.   ואם טרנט רזנור הוא באמת אדם שעומד במילה שלו (ועושה לי רושם שכן), והם באמת יגיעו לכאן בפעם הבאה – גם אני מבטיח להיות שם. ומי יודע, אולי הפעם אדע את השמות של כל השירים.

הנה כמה קליפים מתוך ההופעה:

Closer

ו-Hurt

[ב-Youtube אפשר למצוא הקלטה מלאה של Hurt, כולל הסיום היפהפה, ועוד הרבה מאד קטעים מהמופע – באיכות סאונד מחפירה, אמנם, באמצעות חיפוש של "Nine Inch Nails israel"]

3.   לא באנו ליהנות: פסטיבל פולקלה, שור 3, 1.9.07

[עוד דיסקליימר: בשל אותן בעיות תקשורת עם פליקר, גם התמונות שכאן יתווספו בהמשך.  בינתיים, אפשר לראות אותן כאן]

במהלך ההופעה שלו, דויד פרץ סיפר שפגש חבר בקהל הפסטיבל ושאל אותו אם הוא חושב שהקהל ייהנה מכמות כל כך גדולה של הופעות, אחת אחרי השניה.  "זה קהל של אינדי," אמר החבר. "הם לא באו ליהנות."  ואמנם, היה קשה ליהנות באווירה החמה והמיוזעת שהיתה בתוך שור 3 ביום שבת האחרון, שהמאווררים הפזורים ברחבי החלל לא הצליחו לעשות הרבה כדי להפיג.  ואמנם, קהל די גדול הגיע, כבר מהשעות הראשונות של הפסטיבל בצהריים המאוחרים של יום שבת, כדי לנסות ובכל זאת ליהנות ממגוון די רחב של אמנים שמגיעים כדי לתת בחזרה לקהילה האלטרנטיבית הישראלית שתומכת בהם כל שאר ימות השנה.  היו שם כמה מהשמות הגדולים שמסתובבים בשולי המיינסטרים הישראלי – דויד פרץ, עמית ארז, נועם רותם, גבע אלון – וכמה אמנים שעדיין עושים את דרכם למקום הזה, וזאת הזדמנות ראשונה, או שניה, או שלישית, לשמוע מה הם מסוגלים לעשות. הארגון עדיין לא היה בסדר גודל של פסטיבל שוויצרי, אבל, אחרי הכל, זה לא פסטיבל שוויצרי, וההפרש בין השעה שבה נכתב שאמנים יעלו על הבמה לבין השעה שבאמת עלו בה על הבמה לא היה מאד גדול.  הפסטיבל גם הסתיים בשעה מאד סבירה, ולא בשתיים בלילה כמו בפעם הקודמת.  כמה מהאומנים שנרשמו בפלייר הפסטיבל נמנעו מלהגיע – במיוחד בלטו בהיעדרם "Puppet Folk Revival", הרכב של בובות, לפי מה שהבנתי, שמנגן גרסאות כיסוי לכל מיני שירים, והיו אמורים לחתום את הפסטיבל.

כמה מהמופעים שהרשימו אותי יותר במהלך הפסטיבל הזה:   בראיון שהעניק יובל הרינג, מארגן הפסטיבל, ל"העיר" (והתפרסם על שני עמודים שלמים!) הוא אמר שקל לזהות את הנוכחות הבימתית המיוחדת של אלעד זאב, כבר כשהוא עולה על הבמה בבאלאנס, וזה באמת משהו שהסתבר כנכון כשאלעד זאב עלה, בליווי הלהקה שהוא חלק ממנה בימים כתקנם, "ערופי שפתיים".  יש משהו מאד מנוגד בין מה שהוא מפגין – מין חזות ילדותית, נאיבית, כמעט לא יודעת מה היא עושה שם, והמוזיקה שהוא מנגן – כוחנית, שורשית, ישראלית.  יונתן גת מה"מונוטוניקס" היה מלווה בתופים ובוויולה (או כינור? מישהו מנגן בכינור במוזיקת רוק?), ונתן כמה מהשירים הנפלאים שהוא הולך להציג עם הלהקה שלו למי מתושבי ארה"ב שיגיע להופעות שלהם כשהם יוצאים עכשיו לסיבוב הופעות שם.  מיכל לוטן ונועה בביוף הציגו, כל אחת בדרכה שלה, רוק אקוסטי נשי.  מיכל לוטן בגישה קופצנית ושמחה יותר, נועה בביוף בשירים רכים ופעמוניים (לא סתם, עושה רושם, היא מעדיפה לקרוא לעצמה נועה בל בהופעותיה בחו"ל).  בביוף מוציאה בנובמבר אלבום שיופץ ברחבי העולם באמצעות הלייבל Drag City – הישג די מכובד ליוצרת ישראלית.  עמית ארז, שסייע לה בכמה שירים, הופיע אף הוא מאוחר יותר ועשה את מה שעמית ארז יודע לעשות – הוא טווה, בעזרת צלילי גיטרה מפוזרים וקול, שירים נפלאים – וגם הודיע שהאלבום הקרוב שלו יוצא ב-12 באוקטובר.  דויד פרץ היה הראשון מבין השמות הגדולים שעלה על הבמה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ביחד עם אלעד שופן.  הם ניגנו כמה (מעט מדי) שירים מהאלבום החדש והנפלא, "הייקו בלוז" – הוא העלה את טל אורן לשחזר איתו את "מקום בתוכי",  וגם את נועה בביוף, לפני ההופעה שלה עצמה, כדי לשחזר את "עוד שיר אחד ודי".  הוא גם ביצע שיר של DXM לזכר יריב אלטר, סולן הלהקה שהתאבד במהלך השבוע שעבר.  אני לא מכיר את השיר המקורי, אבל אני בטוח שהביצוע הזה היה הרבה יותר עירום ושברירי מהביצוע המקורי.  הצעקה של דויד פרץ, העוויית הפנים שלו, כולן אומרות שהשיר הזה מגיע ממקום מאד עמוק בלב שלו.   נועם רותם היה אחד מהאמנים שאנשים הגיעו במיוחד לראות, עושה רושם, והוא עלה על הבמה ספוג באנרגיות החיוביות האלה ושמח.  הוא אומר שהוא שמח במיוחד להיות בפסטיבל הזה שוב, ונראה כאילו הפסטיבל הזה, באיזשהו חלל מוזר בסמטה שכוחת אל מול ה"בארבי", הוא הישג יותר חשוב בעיניו מלהופיע מול אולם מלא בהיכל התרבות.  הוא הביא איתו הפתעה – כאשר הוא משחזר את הביצוע הנפלא של "מבול" מהפסטיבל שעבר, הוא מעלה אל הבמה את רונה קינן, והיא מבצעת איתו את השיר שלה וגם את "קול פנימי".  את ההופעה הוא חותם, כמו בפעם שעברה, בטיול קצר אל העבר – "אסף אמדורסקי".  הוא ממשיך את המסורת שהתחיל בפעם שעברה, בה החליף את השם "אסף אמדורסקי" בשיר בשם של מישהו אחר.  אז זה היה עמית ארז, הפעם הקורבן היה אביב מארק, שעשה עבודה נפלאה על הסאונד במשך כל הפסטיבל וגם הופיע בעצמו.    את ההופעות של אביב מארק ושל דני הדר ביחד עם נוגה שלו לא יכולתי לראות, כי הגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך בלי משהו כמו אוויר.  כשחזרנו, חזרנו בדיוק לתחילת המופע של גבע אלון, גם הוא היילייט לא קטן מבחינת רוב באי הפסטיבל.  הפעם האחרונה שבה ראיתי את גבע אלון היתה לפני יותר מחמש שנים, אז הוא היה לפני "Days of Hunger", האלבום החדש ותהילת העולם בזעיר אנפין  שהוא זוכה לה בצדק, והיה אפשר לשמוע את הסיבות להשוואה עם ניל יאנג.  הפעם, עם גיטרה אקוסטית ומגוון אפקטים שהופכים אותה לכל דבר חוץ מגיטרה אקוסטית, הוא הפגין יכולות מרשימות מאד של נגינה, ושירים יפהפיים.  בהתכתבות קצרה בחללשלי שניהלתי איתו הוא סיפר שהוא מאד נהנה בפסטיבל ושהאווירה היתה טובה.  ראו את זה על הבמה (לי היתה ההתנסות של לראות את ההופעה מזווית מאד מוזרה – מלמעלה, ומאחור.  גם זאת דרך.)   אחרי שהסתיימה ההופעה של גבע אלון, החלל התרוקן מרוב האנשים שבאו לפסטיבל.  השעה היתה מאוחרת, ולרוב האנשים היו לימודים, עבודה, או כל מיני דברים יומיומיים אחרים.  מי שהקפיד להישאר עד הסוף יכל לראות הופעה של הרכב שנקרא "רדיו סלמנדרה", הרכב מוזר פסיאודו-מנו צ'או שהתיאוריה שלי היא שהגיע ללא הזמנה והחליט "לחטוף" את הפסטיבל, ומיד אחריו בחור צעיר בשם אלי רוזן, שאולי זו ההופעה הראשונה שלו, ושמנגן שירים מאד מעניינים – טקסטים מעניינים מלאים במטאפורות שגורמות לך לחשוב.  יהיה מעניין לראות מה יקרה איתו בהמשך.

עושה רושם, על סמך הפעם השלישית שבה הפסטיבל הזה התרחש בשבת האחרונה, ש"פולקלה" מתחיל לגבש לעצמו איזושהי זהות של ציון דרך בעולם המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.  אמנים שהקריירות שלהם עכשיו עסוקות ומלאות ביצירה ובעיסוק במוזיקה מפנים זמן כדי להשתתף בפסטיבל הזה, רק מפני שהם רוצים להיות בתוך האווירה הזו, בתוך האנשים שתומכים במוזיקה הזאת כל הזמן, האנשים שהיו בקהל משעה מוקדמת של אחר הצהריים, עד לשעה מאוחרת של הלילה, במיוחד בשביל לראות אותם.

כמה קטעים מצולמים מהפסטיבל:

גבע אלון בביצוע ל-Modern Love

עמית ארז – Love Again

דני הדר עם נוגה שלו – מה לעשות

נועם רותם עם רונה קינן ועמית ארז – מבול

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים נטולי כאב.

1. לפני הכל

לאחת הלהקות האהובות עליי, Firewater, יוצא אלבום חדש באוקטובר. ההקלטות והמיקסים (שנעשו באולפן בתל אביב) הסתיימו, ועכשיו הגיע שלב הטעימות. אז קודם כל יש סרט פרומו שמתאר קצת מהמסע של טוד איי, סולן הלהקה, במזרח הרחוק – שם הקליט עם אמנים מקומיים בכל מיני מקומות (ואיפשר למוזיקאים פקיסטניים וישראליים להקליט באותו שיר – אמנם לא באותו חדר). מעבר לזה יש כמה שירים חדשים שאפשר לשמוע באתר החללשלי של הלהקה. לפי מה שאני מבין, יש כרגע בעיות טכניות עם השירים (היו שישה, עכשיו יש שניים, וגם אותם אי אפשר לשמוע). אבל נסו בעוד כמה ימים, אני בטוח שהבעיות ייפתרו וזה יהיה שווה את זה. 

מחר, בשעה 14:00, בסטודיו "שור" שבאיזו סמטה עלומה מול ה"בארבי", יתרחש פסטיבל פולקלה בפעם השלישית. הפסטיבל הפעם הוא בפורמט טיפה שונה, אחרי שיובל והמארגנים האחרים למדו מהטעויות של שנה שעברה – לא תהיה כמות אינסופית של מוזיקאים, כך שלא יהיה צורך לשלוח אנשים הביתה בלי שיצא להם לנגן. לא תהיה כמות אינסופית של קהל, כך שלא ייווצר מצב שאנשים שיצאו החוצה לשאוף אוויר לא יוכלו להיכנס בחזרה פנימה עד שתתאזן המשוואה העדינה של אנשים בפנים ובחוץ. השנה, רשימת האמנים המופיעים בפסטיבל (לדבריו של יובל בראיון שערכו איתו ב"העיר"), בנויה מאמנים שרלוונטי שיופיעו בפסטיבל – דהיינו, הוציאו אלבום, בדרך להוציא אלבום, או סתם כיף לראות אותם מופיעים. אמנים שהיו ברשימה בשנה שעברה אבל הספיקו להיעלם מהסצינה (*שיעול* כמוני *שיעול*) לא יהיו שם, אבל יהיה שווה לבוא בשביל כל האמנים שכן מופיעים: נועם רותם, דויד פרץ, גבע אלון, עמית ארז, דני הדר, אלי רוזן, קטאמין (הפעם בהרכב מלא וללא דוושות, עד כמה שאני יודע), נועה בביוף, מיכל לוטן, ועוד הרבה טובים ואחרים. כמו בשנה שעברה, גם השנה יהיו שם דוכנים של פית/קית ושל האוזן השלישית, שיאפשרו לקהל לקנות את הדיסקים של האמנים המופיעים מיד אחרי שעשו את הרושם החי, ויהיה אפשר לרכוש את החולצה של הפסטיבל ב-10 שקלים. כניסה תעלה 50 שקלים. "שור 3", דרך אגב, ניתן לאיתור כך: כשעומדים בצומת של רחובות קיבוץ גלויות והרצל, וה"בארבי" מאחוריכם, חוצים את הכביש וממשיכים שמאלה (על קיבוץ גלויות). הולכים לאט ובזהירות ובצד ימין, באיזשהו שלב, צריך להיות איזשהו כוך שעל אחד מהקירות שלו כתוב "משה מאור". זה רח' משה מאור. בקצה שלו, נמצא הסטודיו, ולפי ההמולה בחוץ ורעשים קלים של מוזיקה, תוכלו לזהות לאן צריך להגיע.

2. יום בלוג שמח!

אז היום יום הבלוג הבינלאומי, מה אתם יודעים. [יש סיכוי סביר שהפוסט הזה יתפרסם בעצם ברגעיו הראשונים של יום שבת, מה שאומר שכבר לא ה-31 לאוגוסט. אבל במקומות אחרים בעולם, זה כן. אז שם]

מה שהיום הזה אומר, הוא שכל כותב בלוג (כמו זה, נגיד), צריך להכניס בבלוג שלו חמישה לינקים לבלוגים אחרים שהוא קורא באופן קבוע ושמעניינים אותו, רצוי בלוגים בנושאים השונים מהנושא שהוא כותב עליו באופן קבוע. באופן הזה, קוראי בלוגים יוכלו לדלג מבלוג לבלוג כמו חיות בסרט של דיסני, וליהנות מהמון המון בלוגים חדשים שלא הכירו.

הצרה היחידה היא שאני לא ממש קורא בלוגים באופן קבוע. אני קורא את העונג כל יום שישי, או שבת, או מתי שהוא יוצא. אני מעיין בבלוגים של קסטה, ושל ברחש, וב-My Morning Candy, וגם קורא את I Am Fuel, You are Friends כשיוצא לי, כי לאותה הת'ר ולי יש קווים מקבילים בטעם המוזיקלי וככה אני יכול ללמוד על מוזיקה חדשה שאני לא מכיר (וגם, על הדרך, למצוא על הרשת את השירים מההופעה הראשונה של ג'ף באקלי).

אבל אולי זה לא בסדר שאני לא קורא בלוגים. אחרי הכל, אני כותב אחד. למה שלא אקרא כמה? אז יצאתי לחפש חמישה בלוגים לכתוב עליהם – שאותם אוכל לקרוא, באופן קבוע, בהמשך השנה. החלטתי להיצמד למסילות של הכללים של יום הבלוג הבינלאומי, ולנסות לבחור בלוגים שלא עוסקים במוזיקה אלא בדברים אחרים שאני אוהב.

והנה, אחרי מעט נבירה ב-Notes ומבט על בלוגים של אנשים אחרים שהשתתפו ביום הבלוג, מצאתי את הבלוג הנפלא הזה. לבחור קוראים אלכס אפשטיין. הוא סופר, אבל אני לא זוכר שנתקלתי בספרים שלו. הוא כותב פוסטים קצרים, חדים, ולא קבועים – סיפורים קטנים, חלקם אמיתיים, חלקם לא אמיתיים, חלקם בדיוניים לחלוטין – אבל מעוררים השראה עד מאד. עושה רושם שיהיה קשה לעקוב אחרי הבלוג הזה, כי עוברים חודשים בין פוסט לפוסט שם, ממה שאני יכול לראות. אבל זה עושה רושם שזה שווה את זה. סיפור אחד, או כמה סיפורונים קצרים, שמשנים לך את כל תפיסת העולם לגבי נושא אחד, שלא חשבת עליו – גם זה משהו לחכות בשבילו חודש שלם.

כמה (הרבה) פסיעות החוצה, ודילוגים על פני בלוגים כאלה ואחרים, חלקם מעוצבים יותר וחלקם מעוצבים פחות, הביאו אותי לבלוג בשם דרך ארץ. הוא שייך לבחור בשם יניב גבאי מילר, עושה את צעדיו הראשונים באותו בית שאני כותב בו, ועל פניו נראה שהולך להיות מעניין – יש שם קצת על מוזיקה (הנה אני כבר מרמה), קצת על B-Movies, קצת על החיים עצמם. העיצוב, מסתבר, הוא גם דבר חשוב מאד והעיצוב של הבלוג הזה מזמין אותך לרצות לקרוא ולראות אם זה באמת מעניין. זה באמת מעניין? עושה רושם שכן. אני אמשיך לעקוב.

בלוג שחביב עליי במיוחד, ושאני מגיע אליו מדי פעם, אבל לא לעתים קבועות (לא טוב להיחשף אליו לפרק זמן ממושך מדי או קבוע מדי), הוא Overheard Lines . כמו שהשם שלו מרמז, המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא לפרסם, בפרקי זמן תכופים אבל לא קבועים, קטעי שיחות ששמע מחזאי שמתגורר בסן פרנסיסקו. קטעי השיחות הם בדרך כלל מצחיקים וסוריאליסטיים – חלק מהם מגיעים מקוראים של הבלוג ממקומות שונים בעולם – אלו שנשלחים מבריטניה הם בדרך כלל הכי מצחיקים.

בהמשך השיטוטים שלי בעולם הבלוגים, נתקלתי גם בבלוג של סתיו שפיר. בחורה צעירה, עושה רושם, שבמקביל לעבודה בארגון התנדבותי בלונדון היא גם מספיקה ללמוד המון דברים, לכתוב, להלחין, ולתחזק את הבלוג הזה, שמחזיק הרבה מאד תמונות רגעיות – גם במילים וגם בתצלומים, מהרבה מאד מקומות בעולם.

לסיום: אחד מהדברים האהובים עליי הוא איסוף של פרטי טריוויה לא חשובים בעליל. השילוב של זה ושל האהבה למוזיקה מביא אותי להסתובב מדי פעם בכל מיני בלוגים ופורומים של זיהוי שירים כדי לנסות ולעזור לאנשים שמחפשים דברים. כמו שאני רואה את זה, כשיגיע הזמן ואני אחפש איזשהו שיר, הקארמה תחייך אליי. בינתיים זה עובד לא רע. במסגרת השיטוטים האלה שמחתי להיתקל במזכירון, כשנפתח. המטרה של הבלוג הזה היא לאפשר לאנשים שמחפשים סרטים, סדרות טלוויזיה או קליפים מעברם להיעזר בבלוג על מנת למצוא אנשים אחרים שזוכרים יותר בבירור את מה שהם מחפשים, ולהציע הצעות. אני נהנה להסתכל בבלוג הזה מדי פעם משתי סיבות: הראשונה, שגם אני רוצה לעזור ולהזכיר; השניה, שהבלוג הזה עושה עבודה מצוינת בלהחזיר אותי לקרקע בכל מה שקשור למחשבות על ידע נרחב בפרטי טריוויה בלתי חשובים – לא הצלחתי עד היום לענות על אף שאלה שם.

עוד על בלוגים של אנשים אחרים ועל המלצות של אנשים אחרים, אתם יכולים למצוא באתר הרשמי של Blog Day, שנמצא כאן, וגם בטכנוקרטי.

עושה רושם שעברתי על כמה מהחוקים של יום הבלוג, בעיקר מפני שאני עדיין לא יודע בדיוק מה הם רוצים (טאג? טכנוקרטי?), אבל אני בטוח שאלוהי הבלוגים יסלחו לי ויוכלו לזהות את הכוונות הטובות. בכל אופן, יום בלוג שמח.

זהו להשבוע. בשבוע הבא יהיה פה פוסט הופעותחיות חגיגי, שבו אני אספר, במידה כזו או אחרת של ידענות, גם על פסטיבל פולקלה, וגם על ההופעה של NIN ו-UNKLE. בינתיים, קחו לכם את ההזדמנות לשמוע כמה שירים חדשים מכמה אמנים שלא הכרתם (או אולי כן).