The gospel according to whom

1. לפני הכל

זה אמנם עדיין לא מבוסס ולא סגור בשום צורה, אבל בשורות משמחות בכל מקרה – דיוויד סילביאן, אחד מהזמרים האהובים עליי, אמור להגיע לכאן להופעה במאי. זה על סמך התכתבות חללשלי של חבר של חברה איתו – כך שזה מגיע מהאמן עצמו, אבל כמו שאנחנו יודעים כחובבי מוזיקה שמנוסים בדברים האלה – זה בדרך כלל לא נסגר ברמה של האמן עצמו. נחזיק אצבעות, אם כן.

קצת גאווה מקומית בקהילת היוצרים-ישראליים-ששרים-באנגלית. עמית ארז חתום כרגע בלייבל שלא שמעתי עליו עד עכשיו שנקרא Anova, והלייבל (הישראלי) הגיש שירים של כל האמנים החתומים בו לתחרות Independent Music Awards, שרצה כבר 77 שנה. חבר השופטים כולל אנשים כמו טום ווייטס, ג'ודי קולינס, סנופ דוג, ובין שאר הפרסים שיחולקו שם (רובם לפי ההחלטות של חבר השופטים), יש גם את פרס ה-Vox Populi, שניתן על ידי הצבעה של קהל. כאן אתם נכנסים לתמונה – מפני שעמית ארז נכנס לחמישייה הסופית של אמנים בקטגוריית singer-songwriter. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להירשם לאתר של התחרות (תהליך קצר ולא מייגע כמו במקומות אחרים), לגשת לדף השני של רשימות המועמדים ולגלול למטה עד שאתם מגיעים לקטגוריית singer-songwriter (הרביעית במספר). שם אתם יכולים למצוא את "Postcard" ולהצביע בשבילו. בינתיים, עושה רושם שעמית ארז מוביל מתוך החמישייה שנמצאת שם. גם כאן, אם כן, נחזיק אצבעות.

2. Serendipity – קטע המשך

באחד מהפוסטים הקודמים כאן השתפכתי על האהבה שלי למילה Serendipity ולקונספט שעומד מאחוריה. ב-Myspace, אמנם, הקונספט הזה הוא טיפה יותר מתוכנן מבמקומות אחרים – אחרי הכל, הסיכוי שתגלה מוזיקה שאתה אוהב מבוסס על העובדה שההשפעות של הלהקות שמנגנות שם, ו"כמו מי אנחנו נשמעים", כתובות מול העיניים, ורוב הסיכויים שלהקות ששולחות בקשת חברות-חללשלי עושות את זה מפני ששמעו את המוזיקה, ראו את רשימת ההשפעות או את רשימת האמנים הדומים והיא חופפת לשלהם. קרה לי כבר כמה פעמים שאמנים כאלה או אחרים שלחו אליי בקשות להצטרף לרשימת החברים שלי – ברוב המקרים אין לי את הזמן להקשיב ממש למוזיקה שיש להם להציע (וחבל), אבל במקרים מסוימים אני מקשיב, וכבר הצלחתי לגלות שם כמה דברים מעניינים כמו Rohan Theatre Band, שנשמעים כמו Tiger Lillies, אבל יותר מאובקים, בריטיים ושיכורים (הם טוענים, ברשימת ה"אמנים שאנחנו נשמעים כמוהם", שאין להם מושג מי הם ה-Tiger Lillies ומעולם לא שמעו שום דבר שלהם), או כמו My Life Story, שמחקר קצר עליהם אחרי שהתלהבתי מהמוזיקה שלהם גילה שיש להם אפילו עבר בחברת תקליטים גדולה (והם אפילו כלולים ברשימת האמנים שמבצעת גרסאות כיסוי באלבום "Come Again" של EMI שדיברתי עליו לפני שבועיים). ביום שישי האחרון קיבלתי בקשה מלהקה שנקראת Still. הלכתי לבדוק את הדף שלהם, בעיקר כדי להודות להם על הבקשה, וכשראיתי שהם מגיעים מאנגליה – ויש לי חיבה מיוחדת לאי הסקסוני (ואפילו יותר לאי הקטן שלידו) – החלטתי להקדיש את הזמן ולהקשיב לחלק מהשירים שלהם. ועכשיו אני רוצה למצוא את עצמי מוצא את האלבומים שלהם -המוזיקה שלהם פשוט יפהפייה. הסולן נמצא באיזשהו מקום בין פול ביוקנן (הסולן של The Blue Nile) לאנדרו מונטגומרי (הסולן של Geneva), המוזיקה נעה בין עננים של סאונד מסונתז לרוק גיטרות בריטי. הם נמצאים כאן, בכל מקרה – לשיפוטכם.

3. Dälek בהופעה – לבונטין 7, 26.10.07

יש כמה יתרונות בולטים בלהגיע להופעה של הרכב שאתה לא ממש מכיר. אחד מהם הוא שאי אפשר להתאכזב ממה שאתה לא מכיר. את Dalek (מבטאים את זה דא-יא-לק, מסתבר, והם יסלחו לי על חוסר היכולת הטכנית להכיל את האומלאוט על הא' בכל פעם שאני מזכיר את השם שלהם בפוסט הזה) אני מכיר מעט מאד – רק כמה קטעים ששמעתי בהזדמנויות שונות, בעיקר מתוך שיתוף הפעולה שלהם עם Faust. הקבלות שהם מביאים הן די מבטיחות – הם חתומים ב-Ipecac, הלייבל של מייק פאטון, הם מגיעים מניו ג'רזי, הם עושים היפ הופ אקספרימנטלי שמזכיר קצת, לפעמים, את ההפקה של Dan the Automator, גם הוא בספר הטלפונים של מייק פאטון.

Dalek הם שניים – MC Dalek, הראפר, ו-Octopus, שאחראי על הסאונד המיוחד של ההרכב (הם לא, מסתבר, שני ראפרים. שני המיקרופונים שעל הבמה אתמול היו מוקדשים אחד, לקול הרגיל של MC Dalek ואחד לקול המפלצתי שלו). הם מופיעים בדרך כלל עם הרכבים שונים לגמרי מוזיקלית, כמו המלווינס, או Isis – זה מה שוויקיפדיה אומרת עליהם, לפחות.

ההופעה של אתמול התחילה דווקא בחוץ, עם הקהל שחיכה שההופעה תתחיל, קהל שהיה, מבחינתי לפחות, מוזר ולא אופייני להופעה מהסוג הזה. אמנם, אני לא מסתובב בהופעות היפ הופ לעתים קרובות ואין לי מושג באמת איך אמור להיראות הקהל שמגיע אליהן. גם לא ציפיתי לראות ילדים עם כובעי בייסבול הפוכים על הצד ומכנסיים רחבות שמגיעות לשוקיים. מצד שני, לא ציפיתי לראות אנשים מבוגרים, שעושה רושם שכבר היו אבות לילדים כש-Cool Herc ניגש לתקליט בפעם הראשונה. לא ציפיתי לראות אמנים ישראליים שהקשר ביניהם לבין היפ הופ, אקספרימנטלי ככל שיהיה, נראה רחוק במיוחד. מצד שני, ההופעה שעמדנו לראות היתה לא אופיינית בשום קנה מידה שאני יכול לחשוב עליו.

ההופעה התחילה עם שני אנשים על הבמה – אף אחד מהם לא חלק מההרכב עצמו. Dalek לוקחים איתם, בסיבוב ההופעות שלהם, גם גיטריסט ונגן קלידים. המטרה שלהם, ליצור רעש כל כך דחוס שהכינוי "Wall of Sound" לא עושה לו ממש שירות. במשך יותר מ-20 דקות, החלל הקטן והדחוס-גם-ככה של לבונטין 7 התמלא בצלילים שהכילו בתוכם עוד צלילים, ועוד צלילים, עד שבאיזשהו שלב האוזניים לא יכולות לעמוד בעומס וכל שאר החושים מצטרפים למשימת הקליטה של הרעש הזה. מי שצרך סמים באותו הערב בטח הצטער על הכסף שהוא ביזבז – לא היה צורך בשום גורמים כימיקליים כדי להרגיש גבוה והוזה ברגעים האלה. לפני ש-MC Dalek ו-Octopus עלו לבמה בשביל לתפוס את המקומות שלהם, החליף את הרעש הזה פרץ רעש אדיר מאחד מהרמקולים, שגרם לחלק מהאנשים לסתום את האוזניים שלהם בנסיון להגן על עצמם מאובדן שמיעה פתאומי. אל הרעש האטמוספרי שהפיקו הגיטרה, הקלידים ותוכנות הסימפול על מחשבי המאק שהיו על הבמה הצטרפו הביטים שהפיק Octopus, ו-MC Dalek, איש נמוך וגדל מימדים אבל עם הרבה עוצמה, תפס את מקומו ליד המיקרופון והתחיל לזרוק את המילים שמהוות את הגרעין של הקטעים של Dalek. הסאונד הדחוס לא איפשר להבין יותר מדי מהמילים (אף על פי שאני כמעט משוכנע לגמרי שבאחד מהשירים הוא דיבר הרבה על Tardis, הלא הוא תא הטלפון\החללית ש-Doctor Who נע בו במרחבי החלל והזמן. מה שעשוי להיות אפילו נכון, בהתחשב בעובדה ש-Dalek קרויים על שם גזע האויבים הנצחיים של Doctor Who, רובוטים פאתטיים שנראים כמו מלחיות). אחרי זמן ארוך שנראה כמו זמן קצר, ההופעה הסתיימה והרעש הפך בבת אחת לשקט. אחרי כמה דקות של עידוד נמרץ מהקהל, שני חברי ההרכב עלו לבד לבמה כדי להמשיך לעוד כמה שירים וירדו שוב – כדי לעלות שוב, לשיר אחד, שלפניו הודה MC Dalek ל"אל על" (בהחלט פעם ראשונה שאני שומע מישהו מודה ל"אל על"), בזכות העובדה שרשויות שדות התעופה בספרד איבדו לו את המזוודות, ו"אל על" מצאו אותן.

אחרי השיר האחד, האחרון, המאולתר, שהם ביצעו (MC Dalek התוודה שהוא לא זוכר את המילים של השיר והשתדל להמציא את רובן במהלך הביצוע), הכל נגמר והקהל התחיל למצוא את דרכו החוצה. בניגוד להרבה הופעות אחרות שראיתי, שבהן הקהל פשוט משתדל למצוא את המכוניות שלו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה, ההופעה הזו נגמרה בדיוק כמו שהיא התחילה – הקהל מתאסף בחוץ ונשאר שם, כדי לספוג עוד קצת מאווירת ההופעה, וכדי לחשוב ולדבר על החוויה המיוחדת שהם עברו בפנים. Dalek ממשיכים מכאן לפולין, שם הם מופיעים הערב. אני המשכתי הביתה, שם בדקתי מה האלבומים המומלצים להשיג (מאחר ולא היה לי שמץ של מושג מה שמות השירים ששמעתי בהופעה, וגם לא היתה לי דרך למצוא הבדלים מיוחדים בין השירים), ואני מתכוון להשיג אותם בקרוב ולבדוק איך הם נשמעים בחלל פחות דחוס.

האנשים שהקליטו את ההופעה בטלפונים הסלולריים שלהם לא היו זריזים מספיק להעלות את הקטעים ל-Youtube, ולכן, קטעי הופעה ממקומות אחרים, וזמנים אחרים:

Ever Somber (שזה השם, מסתבר, של השיר האחרון שהם ניגנו. אם אני זוכר נכון, בכל אופן)

Tarnished (אותו שיר שקשור ל-Doctor Who שציינתי קודם, ועושה רושם שזה tarnished, לא tardis. מילא)

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, תחשבו ירוק.

1. לפני הכל

לפני כמה ימים קיבלתי ברשימת הדיוור של Hiss Records את החדשות המשמחות שהאלבום של דוד פרץ שיצא שם, "Haiku Blues", אזל כמעט לגמרי. אני לא יודע מה היה מספר האלבומים בהדפסה הראשונה של האלבום (עדיין לא קיבלתי את המידע הזה מהם) אבל בהתחשב בעובדה שאלבומים בדרך כלל מודפסים לפחות בארבע ספרות של עותקים, מדובר בהישג מאד מכובד, לאלבום מאד מכובד.

בשבוע שעבר כתבתי כאן, כמדומני, על העובדה שמייק גארסון, נגן הפסנתר ברוב האלבומים הטובים של דיוויד בואי, וגם, בעצם, נגן הקלידים\פסנתר של The Spiders from Mars, יגיע לארץ כדי לנגן בהופעה עם אביב גפן. אני שקלתי ושקלתי והחלטתי בסופו של דבר שאני לא מוכן להשקיע 130 שקלים (כן, זה מחיר ההופעה) בלשמוע שירים של אביב גפן בליווי של מייק גארסון בלי שום חומר משל עצמו ועם כמות מינימלית של אלתורים או התפרעויות. אם מישהו מכם היה בהופעה, ספרו בתגובות איך היה.

וגם – Shameless plugging משל עצמי. אני יודע שהחלטתי שלא לערבב שמחה בשמחה ולא לכתוב על המוזיקה שלי בבלוג הזה, אבל במקרים מסוימים אני אחרוג מהכלל הזה שקבעתי לעצמי וזה אחד מהם. ביום שני הקרוב, ה-22 לחודש, יש לי הופעה כמעט-ראשונה לקראת האלבום החדש (אחרי הופעה אחת, מצומצמת יותר, ב"יהושע", בתחילת החודש והיעלמות די ממושכת מבמות תל אביב לפני כן) ב"קפה ביאליק", שנמצא ברח' ביאליק 2 בתל אביב (כמעט בפינת רח' אלנבי). ההופעה תתחיל ב-22:30, אורח של כבוד יהיה שגיא צבי, שיעזור לי בקלידים בחלק מהשירים שלי ויעזור לי לעזור לו בשניים מהשירים שלו, מחיר הכניסה יהיה 20 שקלים, ואני אשמח לראות את כולכם שם. רק תזכרו לבוא ולהגיד לי שלום בסוף ההופעה, כדי שאני אדע מי אתם.

2. התנצלות \ עיכוב

בשבוע שעבר גם הבטחתי לכתוב כאן על האלבום של Radiohead, שאך מתבקש שאני אוריד אותו ממש כשהוא ייצא ואשמע אותו בהזדמנות הראשונה ואכתוב עליו. אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. בדרך המהפכנית משיווק אלבומים דרך חברות תקליטים לשיווק אלבומים ישירות למאזינים, עושה רושם שהחברה שמייצרת את כרטיס האשראי שלי נפלה בדרך. אני חושב שזה בגלל שהמילה "אמריקן" כתובה בו, ו-Radiohead לא מחבבים אמריקנים. לפחות, לא את המנהיגים שלהם. בכל מקרה, עד שאמצא מישהו שמחזיק באחד מכרטיסי האשראי שהם כן מקבלים, לא אכתוב על In Rainbows. ככה זה.

3. שירים ממחר

אחת מתוך הרבה סיבות שהאלבום המתקרב שלי התעכב כל כך, היא שרציתי להיות בטוח שאני מוציא אלבום שהוא מקשה אחת – שכל השירים בו אומרים משהו אחד על השני ועל עצמם. מדי פעם, במהלך שש השנים האלה וגם עכשיו, הייתי שומע אלבום שמתפקד בצורה מושלמת כזאת, והייתי אומר: "כזה אני רוצה." האלבום השני של אד הארקורט, "From Every Sphere", הוא בדיוק אלבום כזה.

האלבום הגיע, יום אחד, לחנות הדיסקים שעבדתי בה, בלי אזהרות מקדימות ובלי שום אינדיקציה לגבי מי הזמר האמור עם האלבום בעל העטיפה המסקרנת. את השם זכרתי מאזכורים של האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", במגזין Uncut בשנים שלפני כן (אלבום ששמעתי מאוחר יותר והוא שונה לגמרי מהאלבום השני). האלבום נכנס לנגן הדיסקים שבחנות לבדיקה ומהפעם הראשונה שהוא הושמע בחלל החנות, הוא התחיל למכור עותקים. בכל פעם שהכנסתי את האלבום הזה כדי להשמיע אותו, עותק שלו נמכר. לא מפני שהזמר היה מוכר במיוחד או מפני שאנשים חיפשו ספציפית את האלבום הזה כשנכנסו לחנות, אלא מפני שאם אתם מוצאים את עצמכם חשופים לשירים שבאלבום הזה לזמן ממושך, קשה להתכחש לעובדה שזה אלבום מאד מיוחד ומאד שלם. אולי אפילו, במידה מסוימת, מושלם.

המיוחד באלבום הזה הוא בעיקר בעיבודים שלו. עיבודים גדולים ומלאים ורחבים של תזמורות – חלק מהן בעלות כלים קונוונציונליים, כמו כלי מיתר וכלי נשיפה, וחלק בעלות כלים פחות קונוונציונליים, כמו אורגן מפוח. לקול של הארקורט, שנשמע בחלק מהמקרים כאילו שהוא שר חצי מתוך שינה ובחלק אחר מהמקרים כאילו שהוא מתחנן בשארית כוחותיו למשהו, יש איכויות שמשלימות את התזמורים האלה והופכות אותן לקנווסים רחבים של צליל. בחלק מהשירים האחרים העיבודים כוללים שכבות על גבי שכבות של פסנתר (הכלי עליו מנגן הארקורט, בעיקר), גיטרות והקולות של הארקורט – כמו Ghostwriter שבו שלושה אד הארקורטים משוחחים בינם לבין עצמם. בחלק מהשירים האחרים מסתפק הארקורט בפסנתר ובמפוחית, או בגיטרה. שני השירים היפים ביותר באלבום הם אלו שחותמים אותו – Metaphorically Yours שבו מקהלה של אד הארקורטים מלווה את עצמו – וזה השיר באלבום שהכי מתקרב להשוואות המתבקשות עם רופוס וויינרייט (שהארקורט גם דומה לו באופן פיזי. אולי יש משהו גנטי משותף ליוצרים שמראים ניצוצות של גאונות מגיל צעיר) – והמילים מדגימות את היכולות המיוחדות של הארקורט לטוות שירים שהם מתוקים גם כשהם חמוצים: "I'd confess I love you so – but you know", הוא שר שם. ו-From Every Sphere, השיר הנושא את שם האלבום והוא שונה לחלוטין מכל הדברים האחרים שם – בתוך מערבולת של צלילים שנוצרים על ידי גיטרות, מצילות וקלידים, אד הארקורט כמעט לוחש את המילים האחרונות של האלבום, וכך, בניגוד מוחלט להתחלה הבטוחה בעצמה של האלבום, הוא נחתם בנחשול מהוסס של צלילים שנפרסים על פני שבע דקות תמימות.

ב-2002, השנה שבה הוציא את "From Every Sphere", אד הארקורט היה כמעט אלמוני לחלוטין בישראל. אחד מתוך סדרה ארוכה של סינגר-סונגרייטרים שהוציאו אלבומים באותה שנה – טום מקריי, Badly Drawn Boy, פרי בלייק, אלכס לויד – חלק מהם עדיין פועלים, חלק מהם כבר לא. אד הארקורט התחיל, אמנם, מנקודת פתיחה מאד ייחודית. כשהוציא את האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", שנה אחת לפני כן, היו לו כבר 300 שירים תחת אמתחתו – והאלבום היה מועמד לפרס Mercury. כל זה קרה כשהיה בן 23. מאז אותה שנה, הוא כבר הספיק להוציא עוד שלושה אלבומים, אלבום אוסף (שיצא בתחילת אוקטובר ונקרא Until Tomorrow Then), ו – אם כבר בעיקוף של חברות התקליטים והוצאת אלבומים להורדה בלבד ישירות לקהל המאזינים עסקינן, אד הארקורט הוציא כבר שניים כאלה – Elephant Graveyard והסינגל Revolution in the Heart.

האוסף שיצא לא מזמן, Until Tomorrow Then, יכול להיות נקודת התחלה טובה לאלו מכם שרוצים להכיר את מה שאד הארקורט עושה – הוא מכיל גם שני שירים מ-From Every Sphere. הפוריות יוצאת הדופן שלו (שרק ריאן אדמס, אולי, יכול לעלות עליה) מבטיחה שיהיו עוד הרבה אלבומים ממנו, חלקם, קרוב לוודאי, מיוחדים יותר, וחלקם מיוחדים פחות, אבל זה- From Every Sphere – מבטיח לשמור, לפחות אצלי, מקום של כבוד בתור האלבום האחד שפתח את עיניי לאד הארקורט.

הנה כמה שירים מתוך האלבום:

All of Your Days Will be Blessed

Watching the Sun Come Up

From Every Sphere (בהופעה חיה – ממש לפני כמה ימים)

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיה שבוע פרודוקטיבי.

1. לפני הכל

מסתבר שהיה לי סקופ בשבוע שעבר, ואפילו לא ידעתי את זה.  ביום שני האחרון התפרסמה ב-Ynet ידיעה לגבי ההופעה המתוכננת של Velvet Revolver בארץ.  ליד ההודעה היה ריבוע קטן שבתוכו היה כתוב "פרסום ראשון".  חישוב קטן מעלה שאם ההודעה שלהם התפרסמה ביום שני, והבלוג שלי התפרסם ביום ראשון, אז הפרסום הראשון בכלי תקשורת (אם נניח שהבלוג הקטן והלא מתיימר שלי הוא כלי תקשורת) ישראלי) לגבי ההופעה היה אצלי.  הידד לי!  ואל תדאגו – כמו שאמר פזיק בזמנו – אני לא אתן לזה לעלות לי לראש.

ועוד לגבי הופעות של אמנים מחו"ל שלא ידעתי עליהן:  מסתבר שבשקט בשקט, בלי שידענו (ידעתי?) על זה מראש, מייק גרסון הולך להגיע לארץ.  מייק גרסון, למקרה שאתם מגרדים בראשיכם בשלב הזה, הוא האדם שאחראי על רוב עבודת הפסנתר המדהימה בשירים של דיוויד בואי בין Hunky Dory ל-Diamond Dogs וגם ב-Outside.   הוא לא הולך לבוא כדי להופיע לבד, אלא כדי ללוות את אביב גפן בהופעה משלו, שתהיה ב"זאפה", ביום שישי, ה-18.10.  שתי הופעות, יותר נכון – אחת אחרי השניה.  אחת ב-20.45 והשניה בחצות.  לדבריו, הוא ילווה את אביב גפן בכמה מהשירים שלו ואולי ינגן סולו פסנתר באמצע.  אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר.  אבל זה מייק גרסון.  ב"זאפה".

ועוד בהמשך של מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר על האבולוציה של תעשיית המוזיקה:  גם Oasis מטפסים על העגלה ומוציאים את הסינגל הדיגיטלי הראשון בתולדותיהם.  לשיר קוראים "Lord Don't Slow Me Down" ואפשר לרכוש אותו רק באתר שלהם. הסינגל הוא הקדמה ל-DVD מתוך הופעה חיה שהם יוציאו בקרוב, וכמו שסינגל צריך להיות, הוא גם כולל שני בי סיידים – האחד הוא עוד שיר חדש, בהופעה חיה, והשני הוא "Don't Look Back in Anger", בהופעה חיה.  וזה קורה ממש שבוע אחרי ששאלתי את עצמי לאן Oasis נעלמו.

ו… כמו כל מעריץ Radiohead אדוק (או במילים אחרות, אחד מהפראיירים שיקנו את המארז ב-40 פאונד) התכוונתי להקדיש את הפוסט הזה למילים על כמה שהאלבום החדש שלהם, "In Rainbows", נפלא (בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר), אבל שבוע עסוק במיוחד מנע ממני להגיע להוריד אותו.  ולכן, הסתפקתי ב-"Nude", השיר שלהם שאני הכי אוהב, באדיבות גיאחה בעונג שבת שלו.  נתקלתי באותה תופעה שהיתה לי כששמעתי את "How to Disappear Completely" ב-Kid A – התרגלתי כל כך לגרסת ההופעה שקשה לי להסתדר עם הגרסה של האלבום.  שהיא יפהפיה, אבל ייקח זמן להתרגל אליה בתור ה"גרסה הרשמית".  בשבוע הבא, בתקווה, אם כן, יהיה פה משהו לגבי האלבום.

עד אז:

2. כל סיבה לגרסת כיסוי היא סיבה טובה לגרסת כיסוי

כבר התוודיתי כאן בעבר, אני חושב, על חיבתי העזה לגרסאות כיסוי.  במיוחד כאלה של אמנים מוכרים לשירים פחות מוכרים.  או, למשל, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שנותנות משמעות חדשה לגמרי לשיר המוכר.  או, לחילופין, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שרק בעצם העובדה שהאמנים מכניסים משהו מהתוכן שלהם למעטפת של השיר משנה אותו לחלוטין.

אלבומים מלאים בגרסאות כיסוי, במיוחד כאלה שהוקלטו במיוחד לצורך האלבום, הם משמחים במיוחד.  ועושה רושם שהעיתוי הכי טוב לכאלה הוא ביום שנה – 20 ל, 25 ל או 30 לאיזשהו מאורע.  והנה אחד כזה יצא בתחילת החודש.  המטרה שלו – לחגוג 30 שנה לרדיו 1 של ה-BBC.   האמצעי – לקחת 30 להקות ואמנים, להקצות לכל אחד שנה, ולתת לכולם (פרט ללהקה אחת) לבחור איזה שיר שהם רוצים מהשנה הזו, כדי לעשות לו גרסת כיסוי.

האלבום שיצא נקרא "Radio 1: Established 1967" והשירים שבו מסודרים לפי סדר השנים, מ-1967 ועד 2007, ומאפשרים לאמנים עכשוויים יותר ועכשוויים פחות לבצע גרסאות כיסוי להרבה שירים מעניינים.  ללהקה הפותחת, Kaiser Chiefs, לא ניתנה רשות הבחירה מפני שהם ביצעו את השיר הראשון שהושמע אי פעם בתחנת הרדיו – "Flowers in the Rain" של The Move.  אחריהם באים אמנים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שמבצעים שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות.  למשל, אפשר למצוא שם את רובי וויליאמס מבצע את "Lola" של ה-Kinks.  או את ה-Sugababes מבצעות את "Betcha By Golly Wow!" שזכה לעוד גרסת כיסוי, שנים לפני כן, של פרינס. או את Foo Fighters מבצעים את "Band on the Run" של ה-Wings.

כמה מהגרסאות, של אמנים שנטועים עמוק בתוך הרוק האלטרנטיבי, לשירים שהם חלק מעולם הפופ או היורודאנס, מסקרנות במיוחד – למשל, The Kooks מבצעים את "All That She Wants" של Ace of Base. מקסימו פארק מבצעים את "Like I Love You" של ג'סטין טימברלייק (שגרסת כיסוי לו של Dillinger Escape Plan מוכיחה שהשמיים הם הגבול בכל מה שקשור לשיר הזה).    חלק מהלהקות החליטו להתחכם ולחדש גרסאות חדשות של שירים שתאריך היציאה המקורי שלהם לא היה באותה שנה. The Enemy, שהגרילו את שנת 2005, בחרו מתוכה את "Father and Son" של קט סטיבנס, שיר שיצא באותה שנה מחדש בביצוע של רונאן קיטינג וקט סטיבנס בשמו המוסלמי החדש, יוסוף איסלם.

עוד אמנים ברשימה מבטיחים שהגרסאות שלהם לשירים שהם בחרו צריכות להיות מעניינות רק מתוך מבט על השירים המקוריים שלהם – מארק רונסון, למשל, שהוציא בשנה האחרונה אלבום שלם של גרסאות כיסוי מסקרנות, תרם לאוסף הזה את "You're All I Need to Get By" של Method Man.  ואת השיר "Lovefool" של ה-Cardigans מבצע שם Just Jack.  כמה מהאמנים באלבום, כמו The Raconteurs – ג'ק ווייט מה-White Stripes, ברנדן בנסון וחבר מרעיהם – זוכים לגרסאות כיסוי משל עצמם בזמן שהם מבצעים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים ("Teenage Kicks" של ה-Undertones, במקרה שלהם).

הרעיון שמפיקי האלבום חשבו עליו הוא מצוין, בעיקר מפני שהוא מאפשר לאמנים חדשים בעיקר, לכסות שירים מתקופות שונות ולכסות מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, שכל אחד יכול למצוא בו משהו שמעניין אותו.  זו לא הפעם הראשונה, אמנם, שהרעיון הזה בא לידי מימוש.

בשנת 1997, לרגל 100 שנה לחברת התקליטים EMI (חישוב גמיש במיוחד – EMI הוקמה רק ב-1931, אבל אחת מחברות האם שלה, The UK Gramophone company, הוקמה ב-1897), יצא האוסף "Come Again".  גם הוא מכיל שני דיסקים מלאים בגרסאות כיסוי.  גם הוא מגייס אמנים מאותה תקופה כדי לכסות שירים של אמנים אחרים.  הפעם, ההגבלה היא שמדובר באמנים שחתומים ב-EMI באותו הזמן, מבצעים גרסאות כיסוי לאמנים אחרים שהיו חתומים במהלך ההסטוריה של EMI.  מפיקי האלבום היו יותר גמישים הפעם ואיפשרו לאמנים המכסים לבחור אילו מהשירים המכוסים שהם רוצים, מאילו תקופות שהם רוצים.  התוצאות הן די מעניינות.

השיר הכי מוכר, והכי מסקרן, מתוך האלבום הזה, הוא גרסת הכיסוי של Sparklehorse ל"Wish You Were Here".  מארק לינקוס רקח גרסה אפילו יותר מתגעגעת ומלאה באווירה אפורה לשיר הזה, וכדי להוסיף עוד מידה אחת של עצבות, הוא התקשר לת'ום יורק, שהיה באותו זמן בחדר מלון אי שם באירופה בזמן סיבוב הופעות של רדיוהד, וביקש ממנו לתרום, דרך הטלפון, קולות לשיר הזה.

גם באוסף הזה אפשר למצוא את Foo Fighters, שעושה רושם שתמיד ישמחו לתת את האינטרפרטציה שלהם לאמנים שהשפיעו עליהם.  כאן הם עושים את "Baker Street" – הקלטה ראשונה אחרי ביצועים רבים בהופעות שלהם.  לטענתם, הם לא מכסים את השיר המקורי של גארי ראפרטי, אלא גרסה של להקת פאנק בתחילת שנות ה-80 , שהיתה הראשונה להחליף את סולו הסקסופון המפורסם בסדרה של אקורדי דיסטורשן משוננים.  וגם את רובי וויליאמס, שקרוב לוודאי יהיה גם באוספים שיחגגו ציוני דרך מוזיקליים בעוד עשר שנים.  כאן הוא עושה את Every Time We Say Goodbye של אלה פיצג'רלד, ומצוין.  אחד מהדברים היפים באוסף הזה הוא שכל אחד מהאמנים התבקש לכתוב קטע קצר שמסביר למה בחר דווקא את השיר הזה.  רובי וויליאמס, למשל, כתב שבחר את השיר מפני שהזכיר לו ימי ילדות בפאב השכונתי, שבו הוא שר את השיר כשאביו ליווה אותו בפסנתר.  מיק סקוט, הסולן של The Waterboys, תרם לאלבום שיר של קייט בוש, "Why Should I Love You", והסביר את הבחירה שלו, כך: "השיר הזה היה הפסקול לשישה חודשים של סערה בחיים שלי: סיום הנישואים שלי, השהייה שלי בקומונת פינדהום בסקוטלנד, והקסם האדיר של מציאת הנפש התאומה שלי.  "Why Should I Love You" היה איתי כל הזמן, מהדהד בקולי קולות בתוך המכונית, נזרק בחזרה מקירות הקומונה, הופך את חדר השינה שלי למקדש, חדר מיטות. הוא מדבר אל הלב שלי, אל הנפש שלי, המחשבה שלי וגם מזיז את הרגליים שלי – השילוב המושלם! זה השיר להתאהב, או להפסיק לאהוב, לצליליו. ומוזיקה מצוינת לרקע כשמכינים אוכל מוקפץ."

יש באלבום גם גרסה (אחת מתוך כמה) של Fun Lovin' Criminals ל"We Have All the Time in the World" של לואי ארמסטרונג.  Kenickie, להקה שנעלמה מאז, וחבל, מכסה את "It Started with a Kiss" של Hot Chocolate, ומארחת את ארול בראון, סולן הלהקה (לא חוכמה).  White Town מצידו, מכסה את "Rhinestone Cowboy" של גלן קמפבל, בצורה פארודית. אני מקווה.  חותם את האלבום מאריי לאקלאן יאנג, משורר סקוטי, שמקריא, בפאתוס מפליא, את "Doo Wah Diddy Diddy" של מנפרד מאן.

רשימת הלהקות שבאלבום הזה, שיצא לפני 10 שנים – להקות שאין לי מושג איפה הן היום כמו Cecil, Wireless, Octopus, White Buffalo ולהקות שהתפרקו וחבל כמו Terrorvision ו-Jesus Jones – מעלה תהיות מסוקרנות לגבי מי מהלהקות באלבום שהופק ויצא החודש בשביל ה-BBC ישרדו את עשר השנים הקרובות, ומי יזכו להיות מכוסות באוסף החגיגי הבא שייצא.

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – שיהיה לנו שבוע מלא במוזיקה.

1. אנחנו על המפה – הופעות מחו"ל שאני, לפחות, לא ידעתי עליהן עד עכשיו

במהלך החג, ניצלתי את הזמן הפנוי שהיה לי כדי לקיים את מצוות If you can't beat them, join them, ויצרתי לעצמי, בין השאר, חשבון ב-Last.fm (הוא נמצא כאן, אם בא לכם להציץ). בין שאר הדברים שמופיעים בדף הבית המותאם, אפשר למצוא גם רשימה של ההופעות הקרובות של אמנים שיש להם "תחנות רדיו" באתר, מותאמים לפי המיקום הגיאוגרפי של המשתמש. בנוסף לכמה הופעות קרובות שידעתי עליהן כבר, כמו Dalek, שמופיעים כאן ב-25 לחודש בלבונטין 7, או The Bug, שחוזר לכאן בפעם השלישית בשלושה חודשים, עושה רושם, להופעה בשבוע הבא בקומפורט 13, היו רשומות שם עוד הופעות מעניינות שלא שמעתי עליהן בכלי התקשורת המוזיקליים הישראליים – לפחות לא אלה שאני עוקב אחריהם. החשד שלי לגבי המהימנות של מה שכתוב שם עלה כשאחת מההופעות שצוינו שם היתה הופעה של בריאן אדמס, ביום חמישי הבא בפארק הירקון. על אף שאדמס די נעלם מהמיינסטרים המוזיקלי בזמן האחרון ועיקר הקהל שיכול להיות לו הוא אנשים שזוכרים לו את חסד נעוריו (או נעוריהם, יותר נכון) מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, הוא אמן מספיק חשוב ומרכזי כדי שלא יוכל להיווצר מצב שהוא מופיע בארץ בתאריך כל כך קרוב, ולא יהיה לזה שום פרסום בשום מקום. שוקי ווייס אולי נזהר בפושרין עכשיו, אבל זה קצת מוגזם. אז לא, הסתבר לי – גם ההופעה הזאת נכונה ואמורה להתקיים, כחלק מעצרת שלום שמארגן ארגון ישראלי-פלסטינאי בשם One Voice. ביחד עם עוד הרבה מאד אמנים ישראליים, בפארק הירקון, ואמנים פלסטינאיים באצטדיון הכדורגל של יריחו, אמור להופיע גם בריאן אדמס.

אז אם יוצאים מנקודת הנחה שההופעות המצוינות ב-Last.fm הן אמיתיות, אף על פי שלא יכולתי למצוא אישור לחלק מהן באתרים הרשמיים של הלהקות, זה מה שמחכה לנו בחודשים הקרובים:

Om יופיעו בלבונטין 7 ב-6 בדצמבר, וגם ב"אוגנדה" בירושלים, יום לפני כן, ב-5 בדצמבר. Om הם הרכב שכולל רק שני נגנים – אל ציסנרוס וכריס האקיוס, שביניהם מחלקים בס, תופים ושירה בלבד. הם חצי מהרכב ה- Stoner Metal החלוצי Sleep, והאלבום שהוציאו ב-2006, " Conference of the Birds", היה חלק מרשימות האלבומים הכי טובים של אותה שנה ב-The Wire ובהרבה מקומות אחרים. המוזיקה שהם עושים היא מוזיקת מטאל במהירות הכי איטית שיכולה להיות, מה שהופך את חוויית ההאזנה להם למשהו שמקביל לטקס של איזו דת במזרח אסיה – עמוק, רפטטיבי ומעורר הזיות. או במילים אחרות, יהיה מעניין.

Faust יופיעו ב-14 בדצמבר בלבונטין 7. יום לפני כן מתוכננת כיתת אמן עם ז'אן הרווה פרון, אחד ממקימי ההרכב – לא הצלחתי למצוא עדיין מידע לגבי איפה או מתי בדיוק. Faust הם אחת מהלהקות שיצרו את ז'אנר ה"קראוטרוק" – מוזיקת רוק גרמנית של תחילת שנות ה-70 שהמטרה העיקרית שלה היתה למחוק את כל מה שנכלל עד אז תחת המטריה של מוזיקת רוק, ולהתחיל מחדש. אחרי ששווקו לחברת Polydor כ"ביטלס החדשים", הם זכו להוציא שם את שני האלבומים הראשונים שלהם. "פולידור" הבינו די מהר שהמרחק בין הלהקה הזו לבין ה"ביטלס" הוא גדול מאד, אבל למרות שללהקה לא היתה הצלחה מסחרית מרובה ברוב שנות הפעילות שלהם, הם השפיעו על העבודה של הרבה מאד אמנים אחרים, כמו ג'וליאן קופ ו-Einsturzende Neubauten. ההרכב שיגיע לארץ הוא אחד משני הרכבים שמופיעים בזמן האחרון תחת אותו השם, והוא מכיל שניים מהחברים המקוריים – ז'אן הרווה פרון וזאפי דירמייר.

יום אחריהם, ב-15 בדצמבר, יופיעו ב"בארבי" Black Rebel Motorcycle Club. אני חייב להודות שלא ממש עקבתי אחרי מה שהם עשו מאז האלבום הראשון, אבל רע זה לא יכול להיות – במיוחד לאור העובדה שהלהקה העבירה את רוב השנה האחרונה שלה בלחמם את Jesus and Mary Chain, שחבל שהם לא מביאים איתם לארץ.

בשבוע שיתחיל אחר כך יחזרו לכאן אמיר קוסטוריצה והתזמורת שלו, ה-Non Smoking Orchestra, לשתי הופעות בהיכל התרבות – אחת ב-17 ואחת ב-19 בדצמבר.

וב-31 בינואר 2008 צפויים להגיע לכאן Velvet Revolver – הסופרגרופ שמכיל את שלוש חמישיות מ-Guns and Roses – סלאש, הבאסיסט דאף מק'קייגן והמתופף מאט סורום ואת סקוט ווילנד, הסולן לשעבר של Stone Temple Pilots. הם אמורים להופיע ב"האנגר 11". ההופעה הזאת לא מופיעה באתר הרשמי שלהם, אמנם, אבל מצד שני, לוח ההופעות שלהם לא מגיע מעבר לדצמבר. התקווה, אם כן, למי שזה חשוב לו, עדיין קיימת.

כל ההופעות האלו לא כוללות הופעות של אמני ג'אז חשובים יותר וחשובים פחות ואמנים אלקטרוניים חשובים יותר וחשובים פחות שמגיעים לכאן, באדיבות לבונטין 7 וברזילי וגורמים יותר "ממלכתיים", בתדירות הרבה יותר גבוהה- גם מאלו יהיו פה הרבה בשלושת החודשים הקרובים.

אם כל האמנים האלה באמת יגיעו לארץ, אפשר להתחיל לראות סימנים של חזרה לראות את ישראל כעוד מדינה באירופה. עוד שנה כזו, ונוכל לחזור לימים העליזים של פארק הירקון ואיצטדיון רמת גן. או לפחות האנגר 11.

2. טחנות רוח
מת'יו ראיין הוא אמן שאני מעריך לא רק בזכות המוזיקה שלו (שאני רואה בה הרבה הקבלות למוזיקה שלי – במיוחד לאור העובדה שהוא קרא לאלבום האחרון שלו, From a Late Night High Rise, בשם של ההרגשה שאני ניסיתי להעביר באלבום האחרון שלי), אלא גם בזכות העובדה שהוא שומר על קשר עם המעריצים שלו דרך החללשלי שלו. במסגרת הקשר הזה הוא שולח הודעות קבועות, כמעט כל יום, דרך ה-Bulletin Board שאפשר להשתמש בו שם, ומעדכן לעתים תכופות את השירים וקטעי הווידאו שאפשר למצוא בדף האמן שלו. בניגוד להרבה אמנים אחרים, שמשתמשים בדף האמן כדי להציג את הדבר האחרון שיצרו, הוא משתדל להשתמש בדף האמן שלו כדי לחשוף את המעריצים לקטעים נדירים, ישנים, דברים שהוא הקליט בבית ממש לפני כמה רגעים, גרסאות כיסוי ודמואים לשירים מוכרים יותר שלו. באחד הימים קידמה את פניי הודעה ב-Bulletin Board.

ההודעה סיפרה על כך שראיין ניסה להעלות שיר ישן שלו, מאחד מהאלבומים הראשונים. השיר נקרא "3rd of October", התאריך היה ה-3 באוקטובר – הסיבות הן מובנות. הבעיה היתה שהאלבום הזה יצא בחברת התקליטים A&M – חברה שהיתה פעם בית להרבה מאד אמנים שאני אוהב, כמו The Police וסוזאן ווגה, ועכשיו היא חברת בת של Universal (אחרי שהיתה חברת בת של חברת בת של Univerasl, רק כדי לסבך את העניינים קצת יותר). כשראיין ניסה להעלות את השיר לדף שלו, הוא קיבל אי מייל מהנהלת האתר שהודיעה לו שהשיר לא יועלה לאתר ושהרשאות ההעלאה של חומר לדף שלו מושעות, מאחר ובעל זכויות היוצרים של השיר (שזו חברת התקליטים) פנה אליהם והתלונן על הפרת זכויות יוצרים. ל-Myspace, מסתבר, יש תכנית לחינוך אנשים שמפירים זכויות יוצרים מתוך הבנה שהם לא עושים את זה בזדון. רק אחרי שעוברים את התכנית הזאת (שכוללת, אולי, הרבה אימג'ים מהבהבים ואולי כמה ערוצי אודיו בתדרים שאי אפשר לשמוע באמת, ואולי גם משכנעת אנשים לקנות דברים שהם לא ממש צריכים באותו הזמן), הזכות להעלות קטעים לדף האמן שם מוחזרות. כאופציה אחרת, האמן, שכתב את השיר והקליט אותו, ורוצה להילחם על הזכות להשתמש בו ולהשמיע אותו לאנשים, יכול למלא טופס – על נייר אמיתי – ולשלוח אותו להנהלת Myspace, והם יבדקו את הנושא מול בעל זכויות היוצרים.

התסכול של מת'יו ראיין, וגם שלי כאמן כשקראתי את זה, הוא די מובן. הוא גם מתקשר לחוק שממשלת ישראל מנסה להעביר ושעלול לגרום להרבה מאד יוצרים כאן בארץ לא להיות מסוגלים להרוויח כסף על היצירות שהם יכתבו מעכשיו, בגלל שהחוק יהפוך את החיים של גורמים מסחריים שירצו לקנות את התמלוגים על היצירות להרבה יותר קלים. וכל זה קורה באותו שבוע שבו קונגלומרט המוזיקה הענקי Sony-BMG, האיחוד של שתיים מחמש חברות התקליטים הגדולות בעולם, זכה לאישור מהאיחוד האירופאי, שקבע בפעם השנייה בתוך שלוש שנים, אחרי חקירה מקיפה, שהוא לא מהווה מונופול.

כל הסיבות האלה, הגידולים הממאירים בתוך מה שהיתה פעם תעשיית המוזיקה, דווקא מובילים לדברים טובים: רדיוהד, למשל, החליטו להוציא את האלבום הבא שלהם בעצמם – ולאפשר למעריצים ומאזינים להוריד את האלבום ולהחליט כמה הם רוצים לשלם (תיאורטית, הם יכולים להחליט גם שהם לא רוצים לשלם, אבל קשה לי להאמין שרדיוהד יילכו רחוק עד כדי כך). בדצמבר, הם גם יוציאו קופסא מהודרת שמכילה את האלבום עם עוד דיסק, גרסת הוויניל של האלבום וחוברת עם כל מיני ציורים רדיוהדיים לא משמעותיים. הצעד הזה, מבחינתם, מאד משתלם, כי הם יודעים שמעריצי רדיוהד מושבעים כמוני יקנו את המארז בכל מקרה. המארז עצמו עולה 40 פאונד – משהו כמו ארבעה אלבומים. גם טרנט רזנור מנצל כל הזדמנות כדי להביע תרעומת על המחירים הגבוהים שבהם נמכרים האלבומים שלו בחנויות, ויום אחד גם הוא יעשה מעשה ויציע את המוזיקה שלו ישירות למאזינים, ללא תיווך של חברות תקליטים.

אם השאיפה של חברות התקליטים הגדולות להמשיך ולצבור עוד כסף על חשבון הסיבה שבגללה הוקמו מלכתחילה – המוזיקה, הן עלולות למצוא את עצמן במצב די מעניין בעוד כמה שנים. התופעה שהתחילה רדיוהד עשויה להתפשט, וכשייגמר חוזה של אמן מול חברת התקליטים שלו, האמן יהיה זה שיבחר לא לחדש אותו, ובמקום זאת לשווק את האלבומים שלו בעצמו. המאמץ עשוי להיות הרבה יותר גדול, כמו שרדיוהד בעצמם גילו – ועכשיו הם שוקלים לחתום בחברת תקליטים קטנה בשם Side One.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, תחלמו חלומות טובים.

1.  לפני הכל

בעיתוי מוזר כזה, בזמן שמצאתי לקרוא את הספר האחרון שלו, "וכי נחש ממית", חצי שנה שלמה אחרי שקניתי אותו, ישראל סגל נפטר.  אחרי שקוראים את הספר, ובמיוחד לאור העובדה שאחרי שהתעורר מהקומה שבה היה שרוי לפני חצי שנה כשעבר את תאונת הדרכים שעבר, הוא טען שדיבר עם אביו המנוח והוא שיכנע אותו לחזור לחיים, נדמה כאילו אנחנו, הקוראים של הספר, מבינים איזשהו רובד מסוים נוסף לזה שנגיש לכולם לגבי הנסיבות של המוות שלו.  ובכל מקרה, וגם אם לא – מכל מה שקראתי ממנו ועליו עושה רושם שמדובר באחד מהאנשים שהצליחו להתמודד ולהתנסח ולהתחבט עם היהדות ועם האמונה ועם היחס לאלוהים בדרך הכי אינטילגנטית, רהוטה ואנושית שיכולה להיות.  מהמבחר הגדול של הספדים שנכתבו עליו, בידי הרבה מאד מאנשי התקשורת שזכו לעבוד איתו, עושה רושם שהוא היה מסוג האנשים שהייתי מאד רוצה להכיר, ולשוחח איתו על אמונה, ועל אלוהים, ועל איך זה לחיות מנותק ממשפחה אבל להיות שלם עם העקרונות שלך.  הדרך הכנה שבה אנשים הצטערו על המוות שלו, גם אנשים, כמוני, שלא הכירו אותו בכלל, יכולה רק לתת נחמה מסוימת בעובדה שהוא יכול היה למות מסופק – כשהוא יודע שהוא עשה את הקמט שלו בעולם.

ובמעבר חד:  Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, מוציאה סוף סוף אלבום חדש במהלך אוקטובר.  תאריך היציאה עדיין לא נקבע, אבל את כל האלבום אפשר לשמוע בינתיים בדף החללשלי שלהם.  על מנת לשמוע את האלבום ולא לקבל הלם קולי מכל מה שמתרחש שם (שלושה נגנים שמתחילים לפעול בבת אחת), צריך להפסיק את הנגן המרכזי של החללשלי (שלמעלה), להתעלם מהנגן שמתחתיו וללכת לנגן של Reverbnation שנמצא מעט למטה יותר – שם אפשר לשמוע את כל קטעי האלבום.  האלבום, שהוקלט בחלקו בארצות שונות במזרח אסיה במהלך הטיול של טוד איי, סולן הלהקה, שם, ובחלקו בתל אביב (שמזכירה את מזרח אסיה בזמנים מסוימים ובחלקים מסוימים של העיר), צריך להיות מאד מאד מעניין.  מאד מאד מריר גם, אמנם.

Radiohead, עוד להקה אהובה עליי, החליטה לעשות צעד יוצא דופן, בעיקר מאחר והם חופשיים לדאוג לגורלם הפיננסי – הם משחררים את האלבום החדש שלהם, "In Rainbows", באתר האינטרנט שלהם, ב-10 באוקטובר, והמאזינים\מעריצים\מורידים יכולים להוריד את כל האלבום, ולהחליט כמה הם רוצים לשלם – יהי זה דולר אחד או מאתיים דולרים.  מאוחר יותר, בדצמבר, הם יוציאו את כל האלבום במארז מהודר כמו שהם יודעים לעשות ויגבו עליו מחיר די מטורף – 40 פאונד.  החדשות האפילו יותר טובות בנושא הזה (מבחינתי, לפחות), הן שהאלבום יכלול, סוף סוף, את Nude (שמוכר גם כ-Big Ideas) – השיר האהוב עליי של Radiohead.

2.  הצליל של הכל, כל הזמן

קית' ריצ'רדס אמר את זה מוקדם יותר וטוב יותר ממני, אבל עושה רושם, ככל שהשנים ממשיכות להתגלגל, שהמוזיקה בכלל, ומוזיקת רוק בפרט, נשארת אותו דבר.  "יש רק שלושה אקורדים," אמר ריצ'רדס (בפראפרזה מאד חופשית שלי, מאחר ואני לא זוכר את הציטוט המדויק), "ואנחנו חוזרים וכותבים את אותם שירים עם שלושת האקורדים האלה כבר שנים."   העולם מלא, והולך ומתמלא יותר מיום ליום, בלהקות שנשמעות כמו להקות אחרות, שרוצות לחזור לתקופות מוזיקליות אחרות, שמבססות את כל המופע שלהם על דברים שהיו ונשכחו.  לכן, זה מאד מרגיע, אם כי לא מאד שכיח, למצוא להקה שיש לה סאונד ייחודי שלא מנסה להסתמך על משהו שכבר קרה.  Band of Horses היא בדיוק להקה כזו.

הייחוד של הסאונד שלהם בא לידי ביטוי בעיקר בקול של הסולן, בן ברידוול – קול גבוה שמזכיר את השירה של ניל יאנג לפעמים (אתר החללשלי שלהם מציע גם את וויין קוין, בריאן ווילסון, פרי פארל וג'ים ג'ונס מ-My Morning Jacket כהשוואות טובות)  – שטובל כמעט תמיד באגם קטן של ריוורב וקורוס, מה שהופך את השירים של Band of Horses למאד ייחודיים ולניתנים לזיהוי מאד בקלות. העובדה השניה שמייחדת את הסאונד של הלהקה היא שמדובר רק בשלושה אנשים – גיטרה אחת, גיטרת באס אחת ומערכת תופים.

הלהקה התחילה את דרכה בלהקה אחרת – Carissa's Weird – שהיתה פעילה בסיאטל באמצע שנות ה-90.  שניים מחברי הלהקה ההיא, בן ברידוול, הסולן, ומאט ברוק, הגיטריסט, החליטו להקים להקה חדשה – Band of Horses.   האלבום הראשון של הלהקה, "Everything All the Time", יצא ב-2006 וזכה לקבלת פנים נלהבת, בעיקר בזכות הסאונד הייחודי.  כשהסתיימה 2006 הוא נכנס לרשימות האלבומים הטובים ביותר של אותה שנה כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לרשימות כאלה להיווצר.  ושיר אחד, דווקא לא אחד מהשירים החביבים על הלהקה לפי ראיונות שנערכו איתם, התבלט יותר מכל שאר השירים האחרים. "בכל מקרה, אני מוכן ללוויה," אומר ברידוול בפזמון של "The Funeral", בשיר שהוא ציפיה למוות, שונה מכל שאר השירים הקיימים העוסקים בנושא הזה – במקום להיות מורבידי, ואפל, ושקט ועמום, השיר הזה נוסק כמו קבוצה של יונים, ובליווי הקול המהדהד של ברידוול הופך את השיר הזה, עם הנושא הכל כך מייאש, למשהו שיש בו עוד איזשהו שביב של תקווה.  האלבום הכיל גם שירים יותר אופטימיים ויותר ראויים להשמעה ברדיו, כמו "The First Song" (שהוא, באופן מפתיע, השיר הראשון באלבום), ו-"Wicked Gil".  עכשיו – בשבוע הבא – הם מוציאים את האלבום השני, וגם הוא מכיל את הסאונד המוכר שלהם, אבל הפעם, לטענת חברת התקליטים שמוציאה אותם, Sub Pop, השירים הולכים להיות פחות מפותלים וחולמניים משהיו באלבום הראשון – אלא יותר ישירים, בועטים ונושכים.  האלבום ייקרא "Cease to Begin".   מהאזנה לסינגל הראשון, "Is There a Ghost", עושה רושם שהרבה מהאווריריות שאפיינה את האלבום הקודם נעלמת כאן לטובת מוזיקה יותר כוחנית וקצובה.  שאר השירים, לפחות לפי שמותיהם, עושים רושם מבטיח (במיוחד "Detlef Schrempf" – מאחר ושירים עם שמות של שחקני עבר נשכחים מה-NBA זה תמיד דבר טוב.  ולא שכיח במיוחד).

זה הקליפ של "The Funeral".

זה השיר "Monsters" בהופעה בסיאטל.

ו-"Wicked Gil" מהופעה.

זה הכל להפעם.  הבלוג יחזור לסורו בסוף השבוע (ואני מתנצל על הפוסטים המאוחרים בשבועיים האחרונים), ובינתיים, שיהיה לנו חג נעים.

וגם השבוע הזה הוא די מבולגן, וגם הפוסט של יום שישי-שבת, שכבר היה צריך להיות פה, ימצא את עצמו כאן רק באיזור של יום רביעי. בסוף השבוע הבא הכל יבוא על מקומו בשלום.

עד אז, שיהיה לנו שבוע של תקווה וציפיה.