The gospel according to whom

1. לפני הכל

דויד פרץ מוציא סינגל חדש מהאלבום המצוין שלו, "הייקו בלוז" – "ניסיתי ונכשלתי", והלייבל שבו הוא מקליט, Hiss Records, עוטף את הסינגל בכל הדברים שהם יודעים לעשות מצוין.  מה למשל?  אתר מיוחד בשביל האלבום.   קליפ לאלבום, שבוים על ידי בנימין אסתרליס (הוא מורפלקסיס) – בדף האתר הראשי.  וגם כתבה אוהדת ומקיפה במיוחד ב"סופשבוע" של מעריב (שאם הגעתם לסופר אחרי שכל העיתונים כבר נגמרו היום, עדיין יש לכם הזדמנות לקרוא כאן).  כל מה שנותר לי לעשות הוא לקוות שנשמע אותו באחד מהמצעדים בקרוב, במקום גבוה ככל האפשר, וגם לא אתנגד לשמוע דווקא את השיר הזה כל 8 דקות בגלגל"צ, במקום שירים אחרים.

הערב בלבונטין 7 – Frog Eyes הקנדיים בחימום של אטליז (שמתכוונים לנסות לשבור איזשהו שיא ישראלי קטן הערב ולהופיע גם בתל אביב וגם בירושלים באותו היום).  בשבוע הבא – A Hawk and a Hacksaw מגיע (מגיעים?) לארץ במסגרת פסטיבל "עממיקו", ויום אחריו גם ג'וזפין פוסטר.   לבונטין 7 מרגילים אותנו להתחיל לחשוב במונחים של עיר אירופית רגילה, לפחות בכל מה שקשור להופעות של אמנים שהם לא דיירי מיינסטרים קבועים, וזה נפלא.  שרק ימשיכו ככה.

2.  נקמתו של היהודי האחרון – בני בשן, לבונטין 7, 20.11.07

מעניין שבני בשן בחר, בין השאר, להקריא דווקא שירים של אלתרמן ושל דוד אבידן בהופעה שלו.  גם הם, כמוהו, משוררים שלא הובנו לגמרי בחייהם והשירים שלהם קיבלו משמעות אחרת, וגם זוהר של גאונות, אחרי מותם.  בניגוד אליהם, לבני בשן יש עוד הרבה שנים להסתובב פה ולפזר מהתובנות שלו באלבומים – בינתיים שניים, "בואו" ו"שירי עם אישיים", שיצא ממש לאחרונה – ולגרום לנו לגחך לאור המילים המשעשעות, חידודי הלשון, הקפיצה לגסות ולמיניות בוטה שהיתה נחלתם של יונה וולך ודוד אבידן, ורק אחר כך לתת לזה לשקוע ולהבין שמה שיש פה הן מילים מאד חכמות, תובנות מאד ייחודיות על מערכות יחסים בין איש לאשה, בין איש לאלוהיו, בין איש למורשת של העם שלו, בין איש לעיר שהוא חי בה.   ההופעה הראשונה שלו שראיתי היתה הופעת ההשקה של האלבום הראשון, "בואו", בג'ה פן ז"ל.  שם הוא העלה את שלומי שבן, שגם הוא פרש את מערכת היחסים שלו עם אותה העיר באלבום לאחר מכן,  לשיר שני שירים – אחד של כל אחד מהם – והוכיח שוב איך הדור הצעיר של האמנים ה"חיצוניים", אלו שבוחרים מלכתחילה לשים רגל אחת במיינסטרים ולהשאיר תמיד רגל אחת בחוץ, כובש לעצמו לאט לאט את המקום שהשאירו אלו שהיו שם והלכו – או במילים אחרות, מאיר אריאל.

בשן חוגג עכשיו את הוצאת האלבום השני.  הופעת ההשקה עצמה היתה בכנסיה (כנסיית עמנואל ביפו, בתחילת החודש) וכללה מגוון אמנים אורחים.  מן הסתם האווירה שם היתה יותר חגיגית ויותר מלאה.  כאן, במקלט שברחוב לבונטין שהוא מקדש למוזיקה אחרת ולא שגרתית, היו פחות אנשים.  שולחנות, כסאות, אווירה לא אופיינית למה שקורה בדרך כלל בלבונטין.  הפעם האחרונה שבה ישבתי בכסא בלבונטין 7 היתה ברסיטל פסנתר.  בני בשן הוא לא רסיטל פסנתר.  מה שהוא כן, מסתבר לנו כשהוא ושלושת הנגנים שלו עולים לבמה, הוא מופע שירי משוררים.  המשורר העיקרי, לצורך העניין, הוא בני בשן.  שירי העם האישיים שלו נפרשים, חלקם עם מוזיקה, חלקם בלי מוזיקה, לפנינו.  מסביבו יש גיטריסט אחד – איתמר רוטשילד, שמלווה אותו בכל הופעה מאז ההתחלה.  בסיסט אחד – איתמר ברק, שהוא גם גיטריסט לעת מצוא.  וקלרינטיסט אחד – אבנר המאירי.  בשן עצמו מעדיף לא להסתתר מאחורי שום כלי נגינה.  הוא רק שר, ומחזיק את הקהל בזכות הכריזמה שלו במגוון של סיפורי רקע, בדיחות, שירים מוקראים ומומצאים, ובין לבין משלב גם שירים מהאלבום החדש וגם מזה הקודם – "מה קרה לך ברחם", "תל אביב", "אדינבורו" (או, לשיטתם, "אדינבור").

אחרי שמושמע השיר הפותח את האלבום החדש, הם עולים לבמה ובני בשן מקריא שיר.  השיר הזה, שמקבע את האווירה שבמסגרתה יתבסס הערב, פותח גם את קובץ השירים\סיפורים שלו, "אנשים נוטים למות", שאפשר לקרוא כאן.  בהמשך, הוא מבצע גרסת כיסוי לשיר עברי ישן, "ליושינקה", שכבר ניסה בהופעות קודמות ושמצא את דרכו גם לאלבום החדש.  על אף שבפעם הקודמת שראיתי אותו, ב"מג'ין בו", נראה כאילו הוא מבצע את השיר בתור חצי בדיחה, פה הביצוע הוא רציני ומצמרר לחלוטין – הוא שר, ואני מדמיין את ערבות הקרח בסיביר ואת האהובה הרחוקה והגעגועים מתפזרים, ממי שכתב את השיר דרך מי שמבצע אותו אל כל האנשים ששומעים אותו ולרגע כולנו אסירים פוליטיים ברוסיה הקרה ולכולנו יש איזו ליושינקה שמחכה.  או שלא.

הוא מעלה אורחים בהופעה – יובל מנדלסון מ"שייגעץ" מקריא שיר שנשמע מוכר, ויורד.  רפי פרסקי (שהתארח בהופעת ההשקה של האלבום הקודם וסיפר שכשבני בשן התקשר אליו לבקש ממנו לבוא להופיע, הוא אמר שהוא לא מעוניין לעבוד עם יגאל בשן, תודה) שר ביחד עם בני בשן שיר שגם הוא בעל גוון רוסי, קד בביישנות ויורד מהבמה גם הוא (בהופעות הבאות בסדרה יתארחו נעם רותם, יהלי סובול וערן צור).     הוא מבצע את השירים המרכזיים מהאלבום החדש – "שמע ישראל" ו"חושו אחים חושו" – שני שירים, שאפשר לנחש לפי השמות שלהם, משלבים את הישראליות של פעם, הציונות, ההתיישבות, הזיקה לדת, עם הישראליות של היום, ההיי טק, האמריקניזציה, הניוון.  בכל השירים האלה אפשר לקלוט רסיסים של משפטים שנשמעים כמו נונסנס בשמיעה ראשונה.  אבל כשמגלגלים אותם בראש, הם פתאם נשמעים כמו משהו שנארג מאד מאד בזהירות ומאד מאד בחכמה.  "קר לי במה נשמע," למשל, שמופיע ב"אדינבורו", נשמע כמו משפט שלא מסתדר עם עצמו בהתחלה.  אבל כשחושבים עליו – כמה משמעות יש בתוך הארבע מילים האלה.  וכמה אכזבה וכמה כאב.

קשה מאד וקל מאד להסביר את השירים של בני בשן.  הם מסתכמים במילה אחת – "ישראליים".  אבל עם כמה שהמילה הזאת כללית, היא גם מאד מדויקת.  יש משהו מאד שורשי ומאד שייך למדינה הזאת, של עכשיו, בשירים שלו.  גם באתר שלו אפשר לזהות את הישראליות הזאת – ההרכב שמנגן איתו מתואר שם כקבוצת כדורגל, למשל.  הוא מכניס הרבה מאד אלמנטים ישראליים ויהודיים – כליזמריים למוזיקה שלו (ולראיה הקלרינטיסט שמנגן איתו, המנגינות המזכירות תפילות בחלק מהשירים, כמו "שמע ישראל" וההתעקשות שלו על "אוי" במקום "יה" בתור קטליזטור לחוויה רוק'נ'רולית אולטימטיבית).

כשההופעה הרשמית מסתיימת והנגנים יורדים ועולים שוב, הם מבצעים שני שירים נוספים – "אני בני בשן", שמוסבר על ידי בשן בהופעת ההשקה של האלבום הקודם כשיר שנועד להציג אותו גם כשלשדרנים ברדיו אין זמן לזה, ו"תודה", שהוא שיר שפשוטו כמשמעו, והוא חותם את ההופעה בצורה הכי טובה שאפשר.  הם יורדים מהבמה, לקולו של בני בשן שר שוב את השיר הראשון מהאלבום החדש, ברמקולים, וההופעה נמוגה – וגם אנחנו נמוגים למעלה, לרחוב, אל הלילה.  בדרך החוצה, על דלפק הכרטיסים, יש מדבקות – "גם אני בני בשן" כתוב שם, באותיות לבנות.  לקחתי אחת – גם אני אהיה בני בשן.  רק טוב, עושה לי רושם, יכול לצאת מזה.

3.  מצבי הרוח המשתנים של קרייג גורביץ'

הייתי יכול לתאר בעצמי את הדרך שבה נשמעת המוזיקה של Summer at Shatter Creek, שזה השם שבו מקליט קרייג גורביץ'.  אבל אנשים אחרים עשו את זה כל כך טוב, שאני פשוט אתן להם.  הנה:

"אליוט סמית' נכנס לחנות שוקולדים שמנוהלת על ידי ה-Flaming Lips" (מתוך התיאור של הלהקה ב-CDBaby)

"Summer at Shatter Creek מציג את השילוב המוצלח ביותר של בדידות לו-פיי ביחד עם בומבסטיות פיל ספקטורית" (Pitchfork)

"הפלסטו של גורביץ' מגיע כל כך גבוה שהייתם מצפים שיהיו לו כנפיים (את אותו הדבר אפשר להגיד גם לגבי סיגור רוס וג'ף באקלי, אבל קרייג גורביץ' מקבל נקודות בונוס בזכות העובדה שהוא שר בשפה אמיתית והוא לא מת)"  (SF Weekly)

ובכל זאת.  קרייג גורביץ' הוא מוזיקאי מלוס אנג'לס שמקליט תחת השם Summer at Shatter Creek.  הוא הוציא שני אלבומים, אחד בשמו והשני נקרא "All the Answers", ו-EP בשם "Sink or Swim" שמכיל חמישה מהשירים שנמצאים באלבומים הקודמים בגרסאות המציגות רק את קולו (במגוון ערוצים) ופסנתר.  המוזיקה שלו, שהיא אפלה, מלנכולית ומינורית כמתבקש, מורכבת בעיקר מהקול שלו.  גבוה – ברגיסטרים של ניל יאנג, וויין קוין, מארק לינקוס, הוא טווה את השירים באמצעות שכבות על גבי שכבות של קולות – השירה בערוץ אחד ועוד עשרות קולות גבוהים יותר ופחות שעוטפים אותה.  ביחד עם הקולות האלה קיים מספר זהה של ערוצים של גיטרות ופסנתר, שהופכים את השירים, גם בליווי של כלי אחד, למשהו ייחודי.

לשלוש דוגמאות מתוך האלבום האחרון שלו אפשר להקשיב בחללשלי שלו.

לכל השירים מהאלבום "All the Answers", ביניהם גם השיר הפותח והיפהפה, "Your Ever Changing Moods", אפשר להקשיב כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יגעת ומצאת תאמין.

1. לפני הכל

חברי הטוב עידו משה שלח לי את החידון הזה מ-Rolling Stone, שהוא באמת די קשה. מתוך 58 שאלות, שפרוסות על חמישה עשורים של מוזיקה, נסו ותראו כמה אתם יודעים. אני הוצאתי 37.

רון מיברג מפרסם (כבר ארבעה שבועות. עושה רושם), רשימה של 100 השירים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול, לטעמו. הרשימה עצמה לא מפתיעה את מי שמכיר את הטעם המוזיקלי של מיברג – הרבה דילן, הרבה יאנג ושותפיו, רוק אמריקני קלאסי מהדרום ורוק בריטי משנות ה-60. מה שכן מפתיע הוא הבחירה שלו במקום הראשון – Danko/Manuel של ה-Drive By Truckers, הספד מודרני לשני החברים המתים ב-The Band.

אפשר להרגיש את השינוי מתחיל באוויר. אז לא, חברות התקליטים לא ייעלמו מן העולם וישאירו אותנו באנרכיה חצי-פיראטית, אבל ההתוודות הזאת של מנכ"ל וורנר מיוזיק היא צעד בכיוון הנכון. ככל ששאר מנכ"לי חברות התקליטים בכל העולם יבינו שצרכני מוזיקה ישמחו לשלם אם יתנו להם את האופציה לשלם מחיר הוגן על מוזיקה, בפורמט שבו הם רוצים לקבל אותה, כך הענף העסקי הזה יוכל להתקדם קדימה מהר יותר.

2. אלימות מעודנת – אטליז עוצרים בנקודת זמן

אחרי כמה האזנות, וכשחושבים על זה יותר לעומק, שם אלבום הבכורה של אטליז הוא בעצם מאד מתאים. יש משהו מאד אלים במוזיקה של אטליז בהופעות, פרזות גיטרות שנזרקות אל הקהל במהירות ואז מתחלפות באחרות, שירה שצועקת, מאיימת לנפץ את חומות האדישות של המאזינים הממוצעים, תופים שהם תופי שבט ביותר הזדמנויות מאשר הם תופי ג'אז, נאמר. וכאן, באלבום, צריך להכניס את כל האנרגיה בתוך קוביה קטנה, שאפשר לקחת לכל בית ולשחזר – לקחת את הנמר הזה ולקשור לו את הטלפיים, להפוך אותו למעודן יותר.

יש משהו מוזר בהאזנה לאלבום הזה של אטליז. שוב ושוב, אני מקשיב לשירים והם עדיין אותם שירים – אותן מילים, אותן מלודיות שהיו בכל ההופעות שלהם. אבל משהו שונה. באיזשהו שלב זה תופס אותי. יצר ההרפתקנות, המתח ששורר בהופעות שלהם ומאיים להתפרץ בכל רגע, נעלם כאן. אותו אפשר להשאיר בהופעות. מה יש כאן במקום? יש כאן את הסדר המופתי של שירים שביצעו אותם שוב ושוב ושוב במשך שש שנים. יש כאן את הידיעה שלאלבום הזה הולכים להקשיב גם עוד שנים, כשאטליז ימשיכו לרעות בשדות אחרים, לאלבום שני ושלישי ורביעי והלאה. יש כאן את הדאגה, שחסרה באלבומים אחרים, של אמנים אחרים. מפני שאטליז היא להקה מיוחדת. היא סופרגרופ, מה שאומר שהיכולות המוזיקליות המשותפות של חבריה הן כמעט אינסופיות. אבל היא גם להקה שמבוססת בעיקר על הופעות, שאוספת איתה לאט לאט קבוצה של מעריצים שמכירים את השירים שלהם לעומק – כל קו מלודי, כל מילה, כל ברייק – דבר ראוי לציון בשירים שהם לא מאד קלים לנגינה. לכל להקה אחרת יש את הפריביליגיה להקליט, באולפן, בצורה קצת שונה, ואחר כך לנגן, בצורה קצת שונה, את השירים על במה. לעמית ארז יש את הפריבילגיה הזאת כאמן עצמאי. לאדם שפלן יש את הפריבילגיה הזאת כבסיסט שמופיע עם אמנים אחרים , וגם ב-The Girls. אבל אם אחד מהברייקים יהיה חסר, אם אחת מהמלודיות לא תהיה במקום, המעריצים עשויים להתרעם. אטליז יכולים, לפחות במקרה הזה, לישון בשקט. כל הברייקים במקום. כל השירים הם רפליקות כמעט מדויקות, לפחות מבחינת המבנה, של מה שהם עושים בהופעות. פה ושם הם מרשים לעצמם להוסיף תבלין שלא קיים בהופעות הרגילות שלהם – הפסנתר של יובל סמו שפותח את האלבום ואת "בולשביקים", ואחר כך גם מחזק את הפזמון; הסקסופון המתפרע של אייל תלמודי ב"Sunshine".

זה אלבום שמסכם, בעצם, שש שנים של עשיה מוזיקלית שביטאה את עצמה בשלושה הרכבים עיקריים. הוא מכיל כל מיני שירים, מכל מיני תקופות של הלהקה, ואמור לסכם את כל הדברים הטובים שעשתה בזמן הזה – לפני המעבר לאלבום הבא ולדברים חדשים לחלוטין. כמה מהשירים, בעיקר מגלגולים קודמים של הלהקה, נזנחו – וקשה לי להאמין שיהיה להם מקום באלבומים הבאים. "The Moon Belongs to Me", למשל. או "Surf". שירים אחרים שהתהדרו בשם אחד עד עכשיו החליפו את השם שלהם לצורך האלבום – "אום כולתום" החליף את השם שלו ל"Be Invisible". שירים חדשים, ששייכים אך ורק להרכב הנוכחי שלי טריפון עומדת בקדמתו, הצטרפו לכאן – "Whore", למשל, שמכיל רק ארבע שורות של מילים אבל את כל הפיתולים המוזיקליים המאפיינים את השירים היותר ארוכים ויותר ליריקליים באלבום הזה. "Say Where", שמכיל את כמה מהמלודיות היפות יותר של אטליז (מלודיות, ברבים. אף שיר של אטליז לא מסתכם בקו מלודי אחד).

את קופסת הצבעים הרחבה יותר שמאפשר להם האולפן הם מנצלים במומחיות בשירים סכיזופרניים כמו "בולשביקים" הפותח או "I Don't Care", כמו גם בשירים פופיים ופשוטים יותר כמו "Big Fish" – שלוש הגיטרות של הלהקה מפוזרות על פני מרחב הצלילים, מוסיפות חלקים קטנים לפאזל המוזיקלי המורכב, הקולות של לי טריפון מוכפלים, נדגמים ונחתכים, ומאפשרים לנו להתנסות בחוויה מעניינת ושונה לחלוטין מזו של ההופעות – וזו בעצם המטרה של אטליז באלבום הזה, לדעתי. כאן, הם הופכים את הישות שנקראת "אטליז" לשתי ישויות – אטליז של ההופעות ואטליז של האלבום. זו לא תמיד חייבת להיות אותה להקה וברוב המקרים ההבדלה הזו הופכת להקות לטובות יותר (אלא אם כן הן מתעקשות להוציא גם את ההופעות בתור אלבומים בתדירות גבוהה מדי). מה יקרה עכשיו לישות השניה, הוותיקה יותר, בעקבות האלבום ותשומת הלב התקשורתית (שהגיע הזמן שיקבלו)? את זה נוכל לדעת בפעם הבאה שהם יאחדו כוחות על במה (וזה הולך לקרות ב-23 לחודש, בלבונטין 7, לפני Frog Eyes. אקוסטי, אמנם).

Violently Delicate של אטליז יצא בחברת התקליטים Anova וניתן להשיג אותו, אני מאמין, בכל חנויות הדיסקים.

3. בסוף המדבר יש ים

ארצות הברית היא מדינה גדולה. וותיקה. היה להם מספיק זמן – מאתיים ומשהו שנים, שמתוכן הם ניצלו קצת יותר משבעים, כדי ליצור ולבשל מערכת תרבותית מוזיקלית, שמורכבת מז'אנרים שהורכבו, בקפדנות ולאורך זמן, על ידי כמה אמנים שניגנו באותו סגנון. ישראל, מצד שני, היא לא גדולה ולא וותיקה. בשישים השנים שהיו לנו ליצור מוזיקה, השתדלנו למהר ולעבור דרך כל התחנות מעצבות האישיות כדי להדביק את אמריקה, ובדרך איבדנו את היכולת ליצור ז'אנרים מוזיקליים. אין פה באמת קבוצות של אמנים שיוצרים מוזיקה דומה, ורוב היצירה המוזיקלית מסתפקת בהידבקות למיינסטרים – פתרון מצד אחד, או ביצירת איים קטנים שמורכבים בדרך כלל מאמן אחד, או מלהקה אחת, מצד שני. פונץ' היתה, ועדיין בעצם, אחד מהאיים האלה. להקה שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב בשביל לכתוב שירים, ולהלחין אותם ולהגיש אותם, אחרת. מי ההשפעות שלהם? אי אפשר לומר משמיעה ראשונה. כמו מי הם מנסים להישמע? כמו מי הם רוצים לכתוב? גם אי אפשר לדעת. אבל ההחלטה האינסטינקטיבית הראשונה כששומעים את המוזיקה שלהם היא שהם כותבים בצורה מיוחדת – שהיא בבת אחת ישראלית מאד ולא ישראלית בכלל. "פינוקיו בחלל", אם פינוקיו היה ישראלי, היה יכול להיות הגדרה מדויקת לסוג המוזיקה שלהם. בשני האלבומים הראשונים, שני אנשים – שני המלכים של האי – היו אחראים על היצירה המוזיקלית המיוחדת הזאת. יוסי בבליקי, הסולן, היה אחד מהם. שלום גד, הבסיסט, היה השני. אחרי האלבום השני שלום גד החליט לעזוב את הלהקה ולנסות להפוך את האי לז'אנר, באמצעות קריירה מוזיקלית נפרדת משלו. הוא הוציא אלבום סולו ראשון, והשיר הראשון שיצא מתוכו, שיר הנושא, הכיל את האקסיומה המאד פשוטה והמאד נעלמת מן העין הזאת: "בסוף המדבר יש ים. יש ים בסוף המדבר."

שלום גד מתמחה בדברים שנעלמים מן העין. הוא מטייל בתל אביב, כמו בכל עיר אחרת, או בפרובינציה, איפה שלא תהיה, ורואה דברים שהוא יכול לכתוב עליהם שירים. השירים שהוא כותב הם סיפורי חיים, או טביעות חיים קטנות, של אנשים שהחיים שלהם רגילים, אפורים, מלאים באכזבות ובוויתורים ובכאב. כבר בשיר הראשון באלבום, "תפוס", הוא מציע את משנתו לגבי כל הסיפורים של כל האנשים שהולכים לאכלס את האלבום הזה, מכאן ועד "תהיה בסביבה" המתנחם שחותם אותו – "תפוס את החלום שלך… תפוס אותו… זה כל מה שיש".

לקראת סוף האלבום, אחרי גלריה שלמה של אנשים וחוויות, רגילים יותר ורגילים פחות, שמאכלסים את העמודים האחוריים של העיר הגדולה ושל הפרובינציה שמסתכלת עליה בעיניים כמהות, יש שיר יפהפה. "רוע לב" שמו. הוא מתחיל קצת כמו "Working Class Hero" של ג'ון לנון, אבל עוזב אותו באיזשהו שלב עומד על הדרך, מחייך במבוכה מתוך הליווי המוזיקלי הבלתי צפוי הזה שהוא לא גרסת כיסוי. "רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה," שלום גד שר, מלווה בכינור – כלי מאד לא שגרתי במוזיקת רוק ישראלית. הוא מטעים את המילים במיוחד, בכוונה, כדי שלא יקבילו בשום צורה לדרך הנכונה להגיד אותן בעברית. כדי שיהיה בהן בבת אחת משהו גלותי ומשהו שורשי-ישראלי. כל השירים שלו הם כאלה – מגדירים בבת אחת את המהות של מוזיקת רוק ישראלית. מוזיקת רוק ישראלית היא סדרה של איים בודדים, לא מחוברים ביניהם, כל אחד מגדיר מחדש איך הכל צריך להיות, מפרק ומרכיב מחדש.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, בואו מצאו את עצמכם.

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouse, ג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

1. לפני הכל

את השבוע האחרון ביליתי על מדים ועל נ.נ. (נ.נ., למי שלא בקיא ברזי הצבא הירוק, זה קיצור של נושאת נפגעים. זאת מין משאית קטנה כזאת בת מאה שהיא יותר בכיוון של יוצרת נפגעים, בעיקר מפני שכשהדגם הראשון עזב את המפעל, מישהו בטח רץ אחריו בצעקות: "רגע! רגע! שכחנו! הבולמי זעזועים!"). כשאתה נמצא במילואים, קורים כמה דברים אינסטינקטיביים ומיידיים רק מפני שאתה חלק מהתרבות הישראלית. אחד מהם הוא שבכל מצב שיש בו את הזיקה הכי קטנה לזה, נשלף ציטוט מ"גבעת חלפון". עיקר הציטוטים במילואים הספציפיים האלה היו שייכים לסרג'יו קוסטנצה. וסרג'יו קוסטנצה זה ישראל פוליאקוב, וישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש, הסתבר לי במהלך המילואים (שבהם אני בדרך כלל מנותק מחדשות), נפטר ממחלה קשה כשהוא בן 66. מה שעצוב לי אפילו עוד יותר, כי זה בעצם אומר שהגשש החיוור מת. אבל כמה יפה לראות שבעוד שהוא נקבר על ידי המשפחה שלו כישראל פוליאקוב, מתאבלים עליו מאות אלפים של אנשים בתור פולי מהגשש. זה בשבילו.

בועז כהן כתב פוסט בבלוג שלו, "לונדון קולינג", על סגנון מוזיקלי שנקרא Slowcore ועל כמה מייצגים בולטים שלו. ככל שדפדפתי למטה, יותר ויותר, גיליתי עוד ועוד להקות שאני כבר יודע שאני אוהב. וכמה שהשמות שלהם סיקרנו אותי תמיד ולא ידעתי למה. כשהגעתי לסוף הפוסט חשבתי על זה, שבעצם, בועז כהן הכיר לי חלק מהלהקות האלה בתכנית שלו ב-88. אז זה מסביר את זה. וזה גם מסביר לי מה זה Slowcore.

2. מוטב מאוחר מ

המצב הוא כזה: אם אני מחדש לכם משהו במה שאני הולך לכתוב על אטליז, אתם כנראה לא שומעים מספיק מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית. ובכל זאת, עבודה עיתונאית צריכה להיעשות כמו שעבודה עיתונאית צריכה להיעשות, ולכן:

אטליז הם אולי סופרגרופ האינדי הישראלי הראשון. הם הוקמו ב-2002, תחת השם מטבוחה, דווקא, כשהציר המרכזי שלהם – האיש שכותב את כל השירים, ומנגן באחת משלוש הגיטרות שמאכלסות את ההרכב, הוא גיא בן שטרית – שהיה גם ממקימי "אינפקציה" לפני כן. ההרכב הנוכחי, שכבר הספיק להתחלף שלוש פעמים, כולל בנוסף לו את לי טריפון, הזמרת, הבסיסט אדם שפלן, המתופף עמרי הנגבי ולא פחות מעוד שני גיטריסטים – אור בהיר ועמית ארז. ההרכב המקורי שלהם איכלס את מאיה דוניץ בתור הזמרת ואת ירון מיטלמן כאחד מהגיטריסטים. כשמאיה דוניץ החליטה לעזוב, וירון מיטלמן נסע להודו וחזר, כמו שחלק מהם חוזרים, אדם אחר, הצטרפו במקומם שרית שצקי ועמית ארז. וכששצקי החליטה לעזוב ההרכב התייצב על הפורמט הנוכחי שלו, וזה השלב שבו הם החליטו, סוף סוף, אחרי חמש שנים שלמות, להוציא אלבום.

זה הולך לקרות ביום חמישי, ה-8 בנובמבר, בהופעה חגיגית שהם הולכים לקיים ב"בארבי". האלבום, שכבר הוקלט במלואו כבר לפחות פעם אחת והוקלט מחדש כשהזמרת התחלפה, נקרא "Violently Delicate" והוא מכיל את רוב השירים שהיו חלק מההופעות שלהם במהלך שש השנים האחרונות. את האלבום יהיה אפשר להשיג, בעסקה מאד משתלמת, ביחד עם כרטיס ההופעה, ב-60 שקלים. ו, כהמשך לאיזשהו טרנד מוזיקלי חדש שהתחילו "Hiss Records", יש לאלבום גם טריילר.

אטליז מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"רוק כבד, סרף, power pop, גות', פאנק – לפעמים הכל בתוך שיר אחד" והם משלבים כמות אדירה של השפעות מוזיקליות, יכולת מוזיקלית ווירטואוזית ודרך ייחודית לטוות שירים בצורה בלתי צפויה (לפחות בפעם הראשונה ששומעים אותם). למי שעדיין לא מכיר אותם, זה יהיה מעניין במיוחד לשמוע אותם בהופעת הבכורה של האלבום. למי שכן מכיר אותם… אנחנו יודעים איפה אנחנו נהיה ביום חמישי.

הנה כמה דוגמאות למה שעשוי להיות שם אז:

Habib Di Ali

Hey

Surf

3. The Rise and Liberation of Niggy Tardust והאיש שהיה צריך לפרק את הלהקה
כשיורד גשם, אומרים באנגלית, יורד מבול. וזה טבען של הרבה מהפכות, מוזיקליות כמו גם לא מוזיקליות, להיות מאופיינות בהזדמנויות כאלה למבול. הטפטוף הבא במהפכה המוזיקלית שמעבירה את השליטה, והרווחים, ממוזיקה חדשה מחברות התקליטים לאמנים עצמם מגיע מראפר בשם סול וויליאמס. ראפר, זו, אולי, הגדרה לא מאד מדויקת, או כמו שאומרת פרסומת שכזו בזמן האחרון – זה נכון, אבל זה קצת מעליב. סול וויליאמס הוא משורר ולהטוטן. משורר, מפני שהוא מפגין יכולת מרשימה של שזירת מילים אחת בתוך השניה, לרעיונות, למשפטים, לשירים. להטוטן – כי הוא יכול לנצח כל ראפר אחר בקרב מי-יכול-לזרוק-יותר-מילים-בדקה, ולא רק שכל המילים האלה יהיו הרבה יותר ארוכות והרבה פחות זמינות בשפה האנגלית מאלו של כל ראפר אחר, הן גם יעצבו את עצמן לרעיונות שנונים, אינטיליגנטיים ומרתקים. אחת מהסיבות לזה היא שיהיה קשה למצוא עוד ראפר שיש לו תואר ראשון בפילוסופיה. סול וויליאמס הוא גם אחד מהראפרים הפוליטיים יותר, במיוחד בתקופה האחרונה – בה הוא דואג להשמיע את קולו נגד בוש והמשטר שלו, בין השאר ב-"Not In My Name" שהוציא ב-2003. או במכתב פתוח לאופרה ווינפרי, שמביע, ולא בראפ, כמה האיש הזה חכם ומעורר השראה. אני התאהבתי במה שיש לו להציע בעיקר בזכות האלבום השני, "Amethyst Rock Star", שמכיל דברים כמו זה: "The wine is growing on the vine / How much must I age before I'm ageless?" האלבום שיוצא עכשיו נקרא "The Inevitable Rise and Liberation of Niggy Tardust" והוא מיוחד מכמה סיבות, הראשונה שבהן היא שהוא מוצע חינם לכל מי שמעוניין להשיג אותו כך, כאן. מי שמעוניין יכול לשלם 5 דולרים ולקבל את היכולת להוריד אותו באיזו רמת קידוד שהוא רוצה (אפילו ב-Lossless), והכסף הזה מגיע ישירות לאמן. הסיבה השניה היא שטרנט רזנור הפיק את האלבום הזה – מה שאומר בדיוק מה שזה אומר. סול וויליאמס עם קמצוץ Nine Inch Nails. את האלבום עצמו עוד לא שמעתי, אבל כמה דוגמאות ממנו בדף החללשלי שלו, שכוללות בין השאר גם גרסת כיסוי לא מביכה ל-Sunday Bloody Sunday של U2, נשמעות מבטיחות במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה לכם שבוע שמכיל גם את זה.