The gospel according to whom

1. לפני הכל

הבלוג מאחר קצת הפעם בגלל ריבוי של דברים שהיו לי לעשות במהלך סוף השבוע, ביניהם להופיע (כמעט) על אותה במה כמו האדונים הנכבדים האלה.

סוף השנה הגיע ואיתו סיכומים כאלה ואחרים, שאפשר למצוא בכל מיני מגזינים, בלוגים ואתרים, ואפשר למצוא גם כאן – ב"עונג שבת" של גיא חג'ג' – שם דירגו הקוראים הנאמנים את 243 האלבומים הטובים ביותר של השנה האחרונה (אבל רק לגבי 50 מהם יש פירוט אמיתי) – ועושה רושם, מהסתכלות ראשונית, שהרשימה באמת מכילה את המיטב שהיה לעולם האלטרנטיבי (קרי: המעניין) להציע השנה. אני בוש ונכלם לומר שיש מעט מאד אלבומים ברשימה הזאת ששמעתי השנה, אם כי יש כמה שמחכים לי עדיין.

עיקר המתים המוזיקליים השבוע הוא כמעט אחרון הפסנתרנים הגדולים של הג'אז, ובהחלט הוותיק מאלו שנשארו, אוסקר פיטרסון. עכשיו נשאר רק קית' ג'ארט, יבדל"א וכאלה.

וגם, סוף סוף יש לנו Deluxe Edition עברי, ומי אם לא מתאים יותר לקבל אותו מאבי הזמר האלטרנטיבי העברי – אהוד בנאי. במלאת 20 שנה לאלבום הבכורה המופתי שלו ושל הפליטים, מוציאה NMC את האלבום בגרסה כפולה – האלבום, ועוד דיסק המכיל הופעה מאותה תקופה ועוד כמה שירים נדירים ודמואים, ביניהם גם הקלטה נדירה של אהוד בנאי מנגן את "זמנך עבר" בפעם הראשונה ליוסי אלפנט כשיוסי אלפנט רץ מסביבו וצועק: "משוגע! זה גדול! זה גדול!" (אם כי אני לא בטוח שממש שומעים את זה בהקלטה). עוד פרטים כאן, באדיבות חברי הטוב עידו.

2. שלושה אמנים מתחת לשטיח: פרחי החממה

הפעם, שלושה אמנים – זמר ושתי להקות, שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה ומאז די נעלמו, ולמה.

הראשונה שבהם היא להקה שזכתה, לזמן קצר, ובתקופה שהתעקשו לקרוא בארץ ללהקות בשמות עבריים, בשם "פרחי החממה". בשאר העולם המתוקן קוראים להם Hothouse Flowers והם רביעיה (בדרך כלל) אירית. הם התחילו את דרכם כבאסקרים – אנשים שמנגנים באמצע הרחוב בדבלין, תופעה די נפוצה באירלנד, ובמקומות אחרים בעולם, ואת עיקר ההצלחה שלהם הם קצרו עם האלבום הראשון שלהם, "People", שהיה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהסטוריה של אירלנד, והכיל את "Don't Go", שהיה להיט בכל מיני מקומות בעולם – ביניהם גם בישראל. מאז, מלבד כמה שירים שהצליחו יותר ופחות באירלנד אבל לא בהרבה מקומות אחרים. הפעם הבאה שבה נצפו Hothouse Flowers על רדאר המוזיקה העולמי היתה עשר שנים אחר כך, ב-1998, עם שיר שנקרא "You Can Love Me Now" – להיט גלגל"צי לא קטן שאפילו תפס את המקום הראשון במצעד הלועזי של גל"צ לזמן קצר. השיר הזה הוא חלק מאלבום – הרביעי שלהם – שנקרא "Born". ו-"You Can Love Me Now", על אף שהוא השיר הראשון בו, הוא אפילו לא נקודת האור הבהירה ביותר בו. הכבוד הזה נשמר לשני השירים האחרונים באלבום – "I Believe" ו-"Learning to Walk" שבהם ליאם או'מואונליי, הסולן, שנשמע לפעמים כמו ריצ'רד אשקרופט אירי ולפעמים כמו בונו פחות פומפוזי, חושף את נשמתו ואת מיתרי הקול שלו בצעקות מקפיאות דם. בין ההתחלה המוכרת יותר לשני השירים יוצאי הדופן האלה שחותמים את האלבום, Hothouse Flowers מגדירים מחדש – כשלישיה הפעם, את דרכם המוזיקלית. הם זונחים את הכינור והפסנתר שאפיינו את המוזיקה שלהם – פופ עם השפעות עממיות איריות – ומנסים כלים אחרים, כמו בוזוקי. בין השירים אפשר למצוא למשל את " At Last" מרומם הרוח, ואת " Find the Time", שנשמע כאילו הוא נלקח ממאגר השירים הלא מוקלטים של ה-Blue Nile.

האלבום הזה, כדרכן של להקות שמעט מדי אנשים זכו להכיר, הוא לא האחרון של Hothouse Flowers. הם לא נעלמו – הם ממשיכים ליצור ולפעול, לבד וביחד, והוציאו לפני שנתיים אלבום נוסף, "Into Your Heart". הם ממשיכים להופיע, גם בשנה הקרובה, ואם יהיה לנו מזל, אולי נזכה לראות אותם כאן בישראל, ביום מן הימים.

זה This Is It

2ב. הדי ג'יי לא ינגן את השיר שלך: דוויד גארזה

דוויד גארזה הוא רופוס וויינרייט ההיספני. עכשיו אחרי שהשגתי את תשומת הלב שלכם – דוויד גארזה (דוויד, כמו בעברית, ולא דיוויד. הוא מתעקש) הוא אמן שגיליתי בעזרת חבר מדטרויט, שבעצתו קניתי את האלבום השני של גארזה, "Overdub", מה שמאד לא איכזב אותי. לגארזה יש סגנון מיוחד שמתבסס בעיקר על נגינה אקוסטית קצבית ומסתמך על כלים ביתיים – מכונת תופים, קלידים, וגיטרה אקוסטית אחת. בוויקיפדיה, למשל, משווים אותו לפרדי מרקורי, לג'ף באקלי, לרוברט פלאנט. אני חושב שהוא מזכיר בעיקר את פרינס, את אד הארקורט ואת רופוס וויינרייט, כמו שכבר אמרתי. עוד אחד מהדברים שמיוחדים בדוויד גארזה, הוא שהוא העדיף להוציא ולקדם את המוזיקה שלו לבדו, למרות כל מיני הצעות מחברות תקליטים בתחילת דרכו. את האלבום הראשון שלו בחברת תקליטים, "This Euphoria", הוא הוציא ב-1998 אחרי תשעה אלבומים שהוציא, מכר וקידם לבד, בעשרות הופעות ברחבי ארה"ב, בדרך כלל רק בליווי הגיטרה האקוסטית שלו. האלבום השני שלו, "Overdub", מוסיף הפקה אולפנית לרשימת הדרכים לתאר את השירים של גארזה, והוא מכיל שירים כמו "Say Baby", שמדבר על הקושי שבלהיכנס לפלייליסט של תחנת רדיו ועל איך שצריך לכתוב שיר כדי להצליח (מיותר לציין שכל אחד מהשירים של גארזה יותר מראוי להיכנס לפלייליסט בכל תחנה שמכבדת את עצמה), או כמו "Too Much" הקליט, שמזכיר יותר מכל שיר אחר באלבום את פרינס, או כמו "Let Me", השיר היפהפה שסוגר את האלבום, ושכשהתחלתי להופיע בעצמי כ-The Marching Band והתחלתי במסורת של נגינת גרסאות כיסוי בסיום כל הופעה, זה היה השיר הראשון שניגנתי. את האלבום האחרון בחברת תקליטים הוא הוציא ב-2005, ומאז הוא כבר הוציא עוד ארבעה אלבומים ומיני אלבומים עצמאיים, והספיק לקחת חלק בסיבוב ההופעות האחרון של פיונה אפל. והוא ממשיך לעשות ולהפיץ את המוזיקה שלו בדרך שהוא בוחר בה. באתר שלו, למשל, אין שום דבר – רק תמונה שמציינת שהוא מופיע בשלושת החודשים הקרובים – בכל יום שלישי, במועדון בלוס אנג'לס. אם במקרה אתם שם.
2ג. מה מזג האוויר שם למטה?

הדבר הראשון שיתפוס אתכם כשתשמעו את המוזיקה של Geneva – להלן ג'נבה, כי באמת יש גבול לכל האופשן רווח האלה – הוא הקול הצלול, הפעמוני, הגבוה, של אנדרו מונטגומרי, הסולן. זה עיקר מה שמאפיין את המוזיקה של ג'נבה. רוק אלטרנטיבי אינטיליגנטי, עם שירה של מלאכים. הם הספיקו להוציא רק שני אלבומים, ואז התפרקו, כך שאתם יכולים לסלוח לעצמכם ולהבין למה לא גיליתם אותם עד עכשיו. אבל שני האלבומים האלה מכילים מקצת ממה שמוזיקת פופ בריטית משובחת, באמצע שנות ה-90 הכל כך פרודוקטיביות למוזיקה בריטית, מסוגלת לעשות. מפתיע לגלות כמה העטיפות של האלבומים מתאימות לאלבומים עצמם – "Further", האלבום הראשון, הוא אפור, מינימליסטי ומורבידי בצורות שרק להקה אחרת, ממנצ'סטר, עם זמר בעל קול של מלאך שיכור, יכולה להגיע אליהן. האלבום השני – בוהק, גלוסי, צבעוני, נשמע כאילו הוקלט באיזשהו מקום בקליפורניה (בודק. דווקא לא, הוקלט בסאריי). העטיפה מציגה תמונה של מכונית שהתפוצצה אולי, ועולה בלהבות שרחוקות ממנה וקרובות אלינו – דימוי יפה למוזיקה הבריטית בתקופה שבה האלבום הזה יצא. השיר הכי יפה באלבום, "If You Have to Go", נמצא דווקא בתחילת האלבום, מיד אחרי השיר הראשון, אבל זה לא אומר ששאר האלבום נמצא במגמת ירידה. האלבום הזה, "Weather Underground", הוא יותר מופק, יותר מהוקצע ויותר מלוטש מהאלבום הראשון שלהם, ואפשר לראות את הכיוונים החדשים שהם מנסים ללכת בהם, כמו הקטע האינסטרומנטלי "Morricone", למשל. מה שגורם לי להצטער שהם לא זכו להקליט אלבום שלישי. אולי זה היה יכול להיות ה-"OK Computer" שלהם. ובכל זאת.

זה הכל להשבוע. ולהשנה – זה יהיה הפוסט האחרון ל-2007. להתראות בשנה הבאה.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלוש להקות שהכרתי כשחייתי במינסוטה, ומסתבר עכשיו שעשיתי שם עוד משהו מעניין. באדיבות גיאחה מ"עונג שבת" גיליתי שביקרתי בחדר הכי שקט בעולם. הוא נמצא במקום שנקרא "מעבדות אורפילד" במיניאפוליס, מקום שהיום משמש לבדיקות מדעיות של רעש, ופעם היה אולפן שבוב דילן הקליט בו את "Blood on the Tracks", ולהקה שאני לא אטרח לבדוק את שמה הקליטה בו את " Funky Town" – סוג של להיט דיסקו בשנות ה-70. מאיזשהו סיבה בלתי מוסברת, הם שמרו את האולפן שבו הוקלט השיר הזה כמו שהיה אז, אבל האולפן שבו בוב דילן הקליט נהרס. בחדר השקט במיוחד, שבמינוח מדעי נקרא תא אנכואי (Anechoic Chamber), אומרים שחוסר הרעש, שנמדד במינוס 9.4 דציבל, יכול להכאיב לאוזניים של אנשים מסוימים. אני יכול רק להעיד שזה לוחץ באוזניים. ומלחיץ בלב מספיק בשביל לא לרצות לבלות בתוך החדר הזה יותר מדי.

שני טריילרים מסקרנים לסרטים עוד יותר מסקרנים מוצאים את דרכם לאינטרנט. האחד ייצא ב-18.1, וזה היה גם שמו עד עכשיו. Cloverfield הוא השם שלו עכשיו. הסרט, פרויקט של ג'יי ג'יי אברמס, מספר על מפלצת בגודל של גורד שחקים שתוקפת את ניו יורק. הוא מתואר מנקודת מבטם של תושבי ניו יורק, ועד כמה שאני מבין, לא מכיל צילומים של המפלצת, בכלל. אלפרד היצ'קוק היה גאה בתרגיל הקולנועי הזה. השני, שייצא רק בקיץ הקרוב, הוא הסרט השני בסדרה המוצלחת המחודשת של סרטי באטמן. כריסטופר נולאן, שכולי תקווה שימשיך להיות הבמאי של הסרטים האלה גם בהמשך, מתקן את העלילה הקומיקסית-אם-כי-האפלה-יותר-מהסרטים-הבאים של הסרט הראשון של באטמן, ההוא עם ג'ק ניקולסון, והופך את הדמות של הג'וקר לדמות המעורערת והמורכבת שהוא אמור להיות – הפעם לוקח את המושכות קית' לדג'ר.

2. אי אפשר להגיע לשם מכאן

בשבוע שעבר יצא לי לשמוע את האלבום הראשון של REM כרביעייה, ואת האלבום האחרון שלהם כרביעייה, אחד אחרי השני. באופן מפתיע, האלבומים די דומים, אף על פי שעברו 14 שנים בין אחד לשני. הסיבה היא, אולי, חוסר היומרה. האלבום המלא הראשון של REM כרביעייה, "Murmur", יצא אחרי אי פי אחד – "Chronic Town", שזכה להצלחה מקומית מסוימת ולמעט השמעות, בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ברחבי ארה"ב, ואחרי שהסינגל הראשון שהקליטו, "Radio Free Europe", זכה גם הוא להצלחה לא קטנה. את האלבום, שעיצב בפעם הראשונה את הסאונד המוכר שלהם – הגיטרות המצלצלות של פיטר באק, הבאס המטייל של מייק מילס, התופים המחושבים של ביל ברי והשירה הממלמלת והבלתי מובנת של מייקל סטייפ – הם הקליטו בעזרת המפיק שעזר להם ליצור את הסינגל הראשון (שהם היו צריכים להקליט שוב) – מיטש איסטר, שהיה שגם הבעלים של הלייבל שהוציא בשבילם את "Radio Free Europe" לראשונה. על אף המילים הלא מובנות, השירים הצליחו ליצור איזושהי אווירה מיוחדת שקשה להסביר בצורה אחרת מלומר שזאת המוזיקה של REM, וזה העולם שהם יוצרים. כל ההשפעות שלהם – החל מרוג'ר מק'גווין וה-Byrds בשירים כמו "Talk About the Passion", דרך הפוסט פאנק של פטי סמית' ו-Television ב"West of the Fields", עד להשפעות של להקות כמו Gang of Four ב"9-9". REM גם השאירו משהו משל עצמם, שאי אפשר לזהות השפעה של אף אמן אחר בו, בשיר הייחודי הראשון שלהם – "Perfect Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה במיוחד כשיצא – הוא מכר רק כמה מאות אלפי עותקים – אבל עם השנים, ובעקבות האלבומים הבאים של REM וההצלחה הגדולה שלהם בהמשך דרכם, הוא נבחר למקומות גבוהים בכמה רשימות של האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה, או האלבומים הטובים ביותר בשנות ה-80. החשיבות של האלבום זכתה להוכחה ניצחת בשנה שעברה, כשעיריית את'נס, העיר בה נוסדה הלהקה, החליטה לא להרוס את הגשר שמצולם על העטיפה האחורית של האלבום.

בקצה השני של סקאלת ההצלחה של REM, אם עוברים קדימה ביעף דרך ההצלחה הראשונה שלהם עם "The One I Love", המכירות המאסיביות של "Out of Time" ו"Automatic for the People" והמטאמורפוזה שלהם מלהקת רדיו קולג'ים שהצליחה להפוך את הרוק האלטרנטיבי למשהו שיכול להיות גם אותנטי מבחינה מוזיקלית וגם מאד רווחי, מגיעים לתקופה של סיבוב ההופעות של "Monster". סיבוב הופעות שלא היה מוצלח בשביל חברי הלהקה, ששלושה מהם היו צריכים להיות מאושפזים בבית חולים – המקרה החמור ביותר היה של ביל ברי, המתופף, שהתמוטט במהלך הופעה בשוויצריה. לאחר שהובהל לבית החולים לניתוח חירום, הרופאים גילו מפרצת במוחו, והצליחו להציל את חייו. הלהקה החליטה להתייחס לתקרית בהומור, ושינתה את שם מסע ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת". (Monster tour ל-Aneurysm tour, אבל בעברית, באופן מפתיע, זה נשמע יותר טוב.) כשהלהקה הגיעה לארץ, בקיץ 1995, מסע ההופעות היה כבר תחת השם השני שלו, וביל ברי תופף את הופעותיו האחרונות.

במהלך מסע ההופעות הזה הלהקה התחילה להקליט חומר לאלבום הבא שלה, בעיקר בחזרות ובבאלאנסים לקראת הופעות. חלק מהשירים הושארו כמו שהם, חלק עובדו ועודנו באולפן, חלק הוקלטו מלכתחילה באולפן. האלבום שיצא מההקלטות האלה, "New Adventures in Hi Fi", היה האלבום האחרון שלהם כרביעיה – במהלך ההקלטות שלו הודיע ביל ברי ללהקה שהוא פורש, והם החליטו להמשיך כשלישייה. האלבום, שלדעתי (ולשמחתי, גם לדעתו של מייקל סטייפ) הוא האלבום הכי טוב שלהם, חוזר כמה צעדים אחורה אל התקופה הראשונה של הלהקה, לפני הפולק של "Out of Time" ויצירת המופת "Automatic for the People", ולפני ההצלחה האלטרנטיבית-מיינסטרימית הראשונה שלהם ב-"Document" וב-"Green", ומציב את הלהקה בפני אבני הבניין הבסיסיות ביותר שיש להם כדי ליצור שירים – גיטרה אחת, באס אחד, מערכת תופים וקולו של מייקל סטייפ, שמגובה, רק באחד מהשירים , בפטי סמית'. הקסם שבאלבום נוצר מפני שכשמפשיטים את REM מהתחכום שהם לבשו על עצמם לאורך האלבומים, מהצורך שלהם להיות להקת אצטדיונים ולהצדיק את האהדה הכלל עולמית אליהם, הם חוזרים בבת אחת אל נקודת ההתחלה שלהם – אל את'נס, ג'ורג'יה, אל רדיו הקולג'ים, אל הלייבל העלום שהוציא את הסינגל הראשון שלהם ואל חוסר הידיעה , אם האלבום שיקליטו יתקבל על ידי הקהל או לא.

החשש, מסתבר, היה מוצדק. האלבום היה אישי מדי, אפל מדי, ושלדי מדי בשביל המעריצים שהתרגלו לדברים כמו "Everybody Hurts", "Man on the Moon" או אפילו הדברים הרועשים יותר של האלבום הקודם. הוא לא מכר את כמות העותקים שאלבומים קודמים שלהם מכרו, והם לא הצליחו לשחזר מאז את ההצלחה של האלבומים הקודמים – כל אחד מהאלבומים הבאים מכר רק כמה מיליונים בודדים של עותקים. התמיכה של קהל המעריצים הגדול של הלהקה לא דעכה, אמנם, מכיוון שבאלבום הזה, שמכיל שירים כמו "So Fast, So Numb" שיכולים בקלות להיכלל ב"Murmur", הלהקה משאירה את עצמה בצבעים הטבעיים שלה, ומסרבת להתפשר על מנת ליצור משהו שיהיה נגיש לקהל הקונים שרכש כמויות עותקים עצומות מהאלבומים הקודמים.

על אף שהאלבומים שהגיעו אחר כך היו מאד שונים ומאד נסיוניים, השנים האחרונות הוכיחו שהשלם, שכלל את ביל ברי הפורש, היה גדול יותר מסכום חלקיו. ו-REM של היום הם הרבה פחות מעניינים ממה שהיו כשהקליטו את Murmur. אבל אלבום כמו New Adventures in Hi Fi מוכיח שהתקווה עדיין קיימת – עוד כמה שנים, REM ירצו לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחזור לנקודת ההתחלה, עם או בלי המתופף המקורי.

זה הכל להשבוע (קצר, אני יודע. עיסוקים אחרים, מעניינים יותר ופחות, מונעים ממני להקדיש יותר זמן לבלוג השבוע). עד השבוע הבא – אם אתם רואים אותו ברחוב, תשאלו אותו מתי האלבום הגנוז שלו יוצא.

1. לפני הכל

אני לא עוסק בדרך כלל בנושאים פוליטיים, כאן או בכל מקום אחר, אבל יש מקרים שבהם זה מפסיק להיות פוליטיקה ומתחיל להיות משהו שמאיים על היכולת של האנשים הקרובים אליי, וגם שלי, בסופו של דבר, להתפרנס בכבוד. הסכם שנקרא אולמרט-שטרית-הבר שנחתם בשנה שעברה מגדיר את הסכום המוקדש למימון מוסדות תרבות כקבוע למשך חמש שנים. השנה הוחלט לקצץ ממנו עוד 53 מיליון שקלים. הסכום שנשאר הוא עדיין גדול, אבל לא גדול מספיק – מה שאומר עוד קיצוצים, עוד פיטורים ועוד תיאטראות נסגרים. ביום שלישי, ה-18.12, בשעה 15:00, אמנים וגורמים אחרים בעולם התרבות ימחו על ההחלטה הזאת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אני, לצערי, לא אוכל להיות שם אבל אם לכם יש את הזמן, היכולת, והרצון – הם צריכים עוד אוזניים קשובות ועוד קולות צועקים. עוד מידע לגבי זה אפשר לקרוא כאן.

חדשות נפלאות: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שמכילה כמה וכמה מוזיקאים ישראליים – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואיתמר ציגלר בהרכב הנוכחי, אורן קפלן בהרכב קודם – מצאה סוף סוף בית מוזיקלי ב-Bloodshot Records ותוציא את האלבום הבא שלה, "The Golden Hour", באפריל 2008 שם.  האלבום הוקלט במהלך שלוש שנים שבהן טוד איי, סולן הלהקה, טייל ברחבי מזרח אסיה והוא כולל הקלטות של מוזיקאים משם, ביחד עם הקלטות של חברי הלהקה האחרים באולפן בישראל.  האלבום ילווה במסע הופעות שיהיה, בין השאר, באירופה באפריל.  מכיוון שחלק מחברי הלהקה הם ישראליים, אני חושב שסביר להניח שישראל נכללת באירופה לצורך העניין, ונקווה לראות אותם כאן אז.

מקבץ מתים מוזיקליים: קווין דוברו, הסולן של Quiet Riot, הצטרף לגיטריסט הלהקה לשעבר רנדי רודס, בגיל 52; אייק טרנר, שבשנים האחרונות היה מפורסם לא פחות כמי שאיים על אשתו, טינה טרנר, והיכה אותה – בעקבות הספר האוטוביוגרפי שלה והסרט שבא בעקבותיו – מאשר מי שגילה אותה, וגם היה אחראי, באופן ישיר ועקיף, על הרבה מאד מוזיקה מעניינת, והיה מחלוצי הרוק'נ'רול והחשיפה של מוזיקת הבלוז השורשית לקהל רחב יותר, בגיל 76.

2. שלוש להקות מהצפון

בין 2001 ל-2002 היתה לי את השנה האמריקנית שלי. נסעתי למינסוטה כדי ללמוד טכנאות סאונד במקום שנקרא היום McNally Smith College of Music ואז היה לו את השם הפחות מפוצץ אבל יותר מתכתי ואלקטרוני MusicTech. מאחר וביליתי את מיטב שנותיי לפני כן בישראל, מקום שבו הופעות של להקות מחו"ל היו בעיקר גדולות ובעיקר בפארק הירקון (או בהיכל התרבות), מבחינה מוזיקלית המעבר לארה"ב היה הלם תרבותי לא קטן. היכולת לפתוח את ה-City Pages ולראות את ההופעות שיש השבוע ב-First Avenue המפורסם (מפורסם בעיקר מפני שאתם יכולים לראות אותו בקליפ ל-Purple Rain של פרינס – שם מתקיימת ההופעה), ב-Quest המיועד בעיקר לרוק כבד והיפ הופ (לא בהכרח באותו הזמן), בבאר 400, שבו היו ההופעות הראשונות של Soul Asylum ושל ה-Replacements – ותקליטי זהב של שתי הלהקות תלויים בו מאחורי הברמן בשביל להוכיח את זה, ב-Fine Line Cafe שמאז הספיק להישרף ולהיעלם. יותר מזה – היכולת להגיד לעצמי שאני יכול לוותר על ההופעה הזאת וללכת להופעה אחרת כי הלהקה הזאת בטח תגיע למיניאפוליס שוב. רוב הלהקות שראיתי שם היו להקות שידעתי שקרוב לוודאי שלא אזכה לראות אי פעם אחר כך – The Divine Comedy בהופעה אקוסטית ביחד עם בן פולדס, Fantomas (שהופיעו ביום שישי שאחרי ה-11 לספטמבר – מייק פאטון לבש חולצה שהיה כתוב עליה LAPD, אולי לאות הזדהות – אמנם לא העיר הנכונה – אולי לא), Beta Band בהופעה שלא הביאה את ההערכה שלי ללהקה לגבהים חדשים. אבל הדברים שהיה הרבה יותר מעניין לראות היו כל הלהקות שלא היה סיכוי שאי פעם אוכל לראות במקום אחר – מכיוון שאף אחד לא שמע עליהן ברדיוס של מעבר לשלוש מדינות מסביב למינסוטה – הלהקות המקומיות. הנה שלוש מהן, כדי שגם אתם, בישראל הרחוקה והחמה הרבה יותר ממינסוטה, תוכלו להתרשם מהן. אם שואלים, תגידו שאני שלחתי אתכם.

2א. מוזיקה קרובה מגלקסיה רחוקה

גילוי נאות – חלקים מ-The Alpha Centauri הם חברים. בעיקר הסולן שלהם, לאנס קונרד, שההיכרות הראשונה שלנו מעבר ללימודים המשותפים היתה כשנכנס לבית הקפה של בית הספר שעבדתי בו (ועזרתי להקים), וזיהה שמה שאני משמיע במערכת של בית הקפה הוא האלבום הראשון של סיגור רוס שהבאתי איתי מהבית. את המוזיקה של The Alpha Centauri קשה להגדיר – גם מבקרים אחרים באתרים אחרים לא הצליחו. אבל אפשר לשמוע את ההשפעות שלהם שזורות בה – רדיוהד, סיגור רוס, Muze – ואת הניצוץ המקורי שהם מביאים למוזיקה, שמשלבת בין רוק גיטרות "רגיל" לבין מוזיקה אלקטרונית. ה-EP הראשון שהוציאו, Handshakes and Smiles (שהופץ במספר קטן מאד של עותקים, צרובים וכתובים ביד, ואני גאה לומר שיש לי אחד מהם), הכיל שלושה שירים – כל אחד יותר טוב מהשני וכל אחד מדגים בדרכו שלו את היכולת של הלהקה הזאת ליצור שירי פופ שמכילים הרבה מאד רעיונות מוזיקליים שנראים מנוגדים אחד לשני ולגרום להם לעבוד ביחד – כמו למשל, תיבת נגינה מלווה במצילות שמנגנות במקצב אחר לחלוטין, או גיטרות חשמליות שנבלעות בתוך ההרמוניות של קולו של לאנס – שגם הוא נמצא במחוזות הגבוהים של תום יורק ושל מת'יו בלאמי. בהופעה, הם מסוגלים לעשות כמעט את כל מה שמתרחש באלבום (הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שהם רק חמישה אנשים, ומתבצע בעיקר בעזרת טריגרים שמגיעים מהתופים, סמפלר שמפעיל הקלידן ואפקטים מוזרים), אבל חלק גדול מהסאונד ומההפקה המרשימה של האלבום שלהם, "Stoic", היא בזכותו של מפיק וטכנאי סאונד מוכשר, ג'ייסון אנדרסון, שעזר להם – כחלק מפרויקט הסיום שלהם בבית הספר שבו כולנו למדנו. החדשות האחרונות ששמעתי הן שהלהקה חזרה לפעילות אחרי תקופה שבה היתה מפורקת, בהרכב שונה קצת, ואם אתם מגיעים למיניאפוליס במקרה, אתם עשויים למצוא אותם מופיעים באחד מהמועדונים שם.

כאן אתם יכולים לשמוע כמה מהשירים מהאלבום שלהם. וגם כאן. וגם כאן.

2ב. דברים שרואים מכאן ולא רואים משם

מועדון ה-Quest נמצא בתוך מבנה ענקי שהיה פעם מחסן, שנמצא בתוך איזור שלם של מחסנים ומפעלים קטנים לשעבר, שנקרא, באופן מפתיע, Warehouse District. בכל יום שישי, המועדון היה מארח (אני לא יודע אם הוא עדיין פעיל – לא ראיתי את השם עולה ברשימות ההופעות ב-City Pages) בין שש לעשר להקות שונות, בשתי במות, אחת אחרי השניה, לערב מאד, מאד, מאד רועש. רוב הלהקות היו להקות צעירות בתחילת דרכן המוזיקלית. חלק, כמו Skywind שהגיעו מוויסקונסין והביאו איתם אפקטים פירוטכניים שלא התאימו למועדון, העלו את יריעות הבד מעל לבמה באש ואילצו את הקהל להיות מפונה מהמועדון (המועדון שרד את השריפה, עד כמה שאני יודע), היו יותר מוכרות ובדרך כלל סגרו את הערב. בכל אחד מהערבים האלה היו שתיים או שלוש להקות שבלטו, ובראשון שבו ביקרתי שם, אחת מהלהקות האלה נקראה Down and Above. להקה שמורכבת משלושה אנשים – גיטרה, בס, תופים – שהצליל הייחודי שלה התבסס על ההרמוניות התלת-קוליות של חברי הלהקה. השירים שלהם, בעיקר בזכות ההרמוניות האלו, הזכירו לי גרסה מתוחכמת ומחוספסת יותר של Alice in Chains, ובין כל שאר השירים הלא מוכרים לי שלהם, הם גם ביצעו גרסת כיסוי ל"Digging in the Dirt" של פיטר גבריאל – בצורה כמעט נאמנה לחלוטין למקור, ובכל זאת, הרבה יותר טוב מהמקור.

הלהקה, שמונה את דיוויד יאנג, הסולן ונגן הגיטרה, איאן אליסון, המתופף, וזאק יאנג, הבסיסט, הספיקה להקליט כבר שלושה אלבומים ואי פי, ומתכוונת, בפברואר 2008, להוציא אלבום חדש, "Hold Your Breath for a Rising Tide". אתם יכולים לשמוע שירים מהאלבום החדש הזה, וגם מכל האלבומים הקודמים ("Digging in the Dirt" נמצא באלבום הראשון שלהם, "Vena Cava"), כאן.

3ג. מבויתים

לא כל הלהקות שהופיעו ב-Quest היו להקות רוק כבד. בין השאר, באחד הערבים מרובי הלהקות האלה, זכיתי לראות להקה שההשקעה שלה במופע – שכלל, בין השאר, רקדניות, יורקי אש, ופסלים של פטריות – כמעט והשתוותה להשקעה באלבומים שלה. הלהקה, שנקראת Wookie Foot, כוללת בעיקר שני אנשים – שמסתפקים בלקרוא לעצמם מארק וג'וג'ו, וכרגע מונה בנוסף להם עוד עשרה אנשים. מספר חברי הלהקה המתחלפים הוא בדרך כלל דו ספרתי. המוזיקה שלהם היא שילוב בין רגאיי, רוק, היפ הופ ומוזיקה מזרח אסייתית. האלבום הראשון שלהם, "Domesticated", היה מורכב מסיפור מסגרת שהקיף חלק גדול מ-22 השירים שבאלבום – "The Story of Nothing and the Monkey". כדי שלא נצטרך להסתפק בלדמיין, הם צירפו לאלבום גם קומיקס שמתאר את הסיפור. מאז האלבום הראשון הזה, שאפשר לשמוע שניים מהשירים שבו כאן, הם הספיקו להקליט עוד חמישה אלבומים, להפוך את ההופעות שלהם לגדולות הרבה יותר ולייסד פסטיבל – ולא סתם פסטיבל, אלא פסטיבל חינם שבמסגרתו הם אספו תרומות לקרן הצדקה שלהם. במסגרת קרן הצדקה הזאת הם יצאו למזרח אסיה – נפאל, הודו, ומקומות אחרים – וחיפשו ארגונים לסייע להם בעזרת הכסף שאספו. את הפרטים לגבי הפעילות הזו שלהם אתם יכולים למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בואו נקווה לגשם. [הקליפ באדיבות מיכל]

למקדימי הקרוא ומהירי ההחלטה מביניכם – לפני ההופעה שלהם הערב ב"בארבי", Black Rebeal Motorcycle Club יתנו הופעה אקוסטית ב"אוזן השלישית".  זה יקרה בשעה 18:00 הערב, והחנות תהיה פתוחה לצורך העניין החל מ-17:45 – כדאי למהר ולתפוס מקום.  כרטיסים להופעה, באופן נוח שכזה, יימכרו בחנות הספרים של "האוזן השלישית", מרחק כמה מדרגות מההופעה האקוסטית עצמה.  תיהנו.

פוסט שבועי מלא, כאן, עוד כמה שעות.

1.  לפנות הכל

בנוסף לכל ההופעות שהזכרתי כאן בשבוע שעבר, שיתרחשו במסגרת פסטיבל "הפזורה" שיקרה כאן בשבוע הבא, יופיעו גם Mouse of Mars, ב-13.12, באצטדיון חולון. איך זה עובד – הרכב כמו Mouse on Mars שהוא לא עד כדי כך מוכר בארץ, ממלא אצטדיון – אני לא לגמרי בטוח.  אבל אם הם יתמקדו בפן היותר טכנואי של היצירה שלהם, זה עשוי לעבוד.

כבר דצמבר, מסתבר.  וכמו בכל דצמבר.  הגיע הזמן לסכם וכאלה.  כאן, כאמור, לא יהיו שום סיכומים.  אני מעדיף להתעסק במוזיקה מכל השנים ביחד במקום לנסות להסתכל אחורה על אילו אלבומים טובים היו ספציפית השנה.  ב"עונג שבת", מצד שני, כן מסכמים.  ואתם מוזמנים להקליק לשם ולבחור את עשרה האלבומים שעשו לכם את 2007 שונה מ-2006.  גיאחה מבטיח גם פרסים דיסקיים מתנת "התו השמיני".

2.   איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לחשוב חיובי

היה היה פעם ערוץ שקראו לו MTV.  יש עדיין. אני יודע. אבל אז, בתקופה ההיא, הרחוקה, הוא גם שידר מוזיקה.  בעיקר מוזיקה.  היו שם בעיקר מגישים מעניינים, רובם הגדול בעלי עבר של יצירת מוזיקה, והיתה להם איזושהי חיבה מוזרה לישראל.  הם אפילו התעקשו לבקר פה, וגם לערוך אודישנים למגישה ישראלית.    אותו ערוץ, שפעל מלונדון ושידר לכלל אירופה, היה עסוק במשך שלוש שנים בשלהי שנות ה-90 בנסיון למצוא אלטרנטיבה שפויה למפגן הקיטש שנקרא האירוויזיון – הפתרון שלהם, שנקרא "MTV Grand Prix", היה להזמין את כל המדינות המשתתפות באירוויזיון לשלוח קליפים של שירים יותר עכשוויים ומעניינים ולשדר תחרות מקבילה לאירוויזיון, עם אותה שיטת ניקוד.  התוצאות שיקפו בצורה הרבה יותר נאמנה את פני המוזיקה שהתפתחה בכל מדינה – בתחרות הראשונה, למשל, זכתה להקה לא מוכרת מאד בשם Suede.   באותה תחרות, נציג איטליה היה ראפר איטלקי בשם ג'וואנוטי (בתרגום חופשי לעברית – בחורצ'יק).  זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי להיתקל בבחור הזה – לשיר שייצג את איטליה קראו "Penso Positivo" (לחשוב חיובי, באיטלקית) והוא אחד מהשירים הכי שמחים שיצא לי להיתקל בהם.  קטע ראפ איטלקי פאנקי, כולל כלי נשיפה וסימפולים של ג'יימס בראון.  באותו הזמן, קטע אחר שלו, שנקרא "Serenata Rap", מצא את דרכו לפלייליסט של MTV והוקרן שם לעתים קרובות.   כמה שנים מאוחר יותר, שיר אחר שלו, "L'Ombelico Del Mondo" (הפופיק של העולם, באיטלקית) הפך להיות להיט בלתי צפוי ברדיו הישראלי (לא מאד נכון, בעצם.  כל שיר שמכיל בתוכו תזמורת בטוקאדה שלמה לא יכול לא להיות להיט).  מעבר למערבולות הקטנות האלה בתוך השלולית המוזיקלית הישראלית, עושה רושם שג'וואנוטי, שהשם האמיתי שלו הוא לורנצו כרוביני,לא הצליח להפוך ליותר מדי מפורסם כאן. אבל הוא לא קפא על שמריו באיטליה, שם הוא, מן הסתם, הרבה יותר מפורסם מפה.

לאורך השנים גיליתי כמה דברים מעניינים לגבי ג'וואנוטי.  למשל, שבנוסף למועמדות של "Penso Positivo" ב-1994 בתחרות אלטרנטיבית לאירוויזיון, הוא ביצע שני שירים בשתי הזדמנויות שונות בפסטיבל סן רמו – באופן מסורתי, הפסטיבל במסגרתו נבחר המועמד של איטליה לאירוויזיון עצמו.  בשנת 2000, השיר שאותו ביצע בפסטיבל נקרא "Cancello Il Debito" – בטלו את החוב באיטלקית, שיר שמתייחס לפעילותו בארגון One שמטרתו לחסל את העוני בעולם בדורנו, בין השאר באמצעות ביטול החוב של מדינות העולם השלישי למדינות העולם הראשון.  למשל, שמעבר לשני האלבומים שהכילו את השירים המוכרים יותר – "Lorenzo 1994" והאוסף הראשון שלו, "Raccolto", שבשבילו הקליט את "L'Ombelico del Mondo", הוא הוציא עוד די הרבה אלבומים.  מספיק, בכל אופן, כדי לאכלס שלושה אוספים.  בשלוש השנים  האחרונות הוא הספיק להוציא אלבום, "Buon Sange",  ספר ציורים שהוא מעין יומן של הקלטות האלבום הבא, ולהקליט את האלבום הבא – שייצא ב-18 בינואר וייקרא "Safari 2008".  שהאלבום שחשבתי שהוא הראשון שלו – אותו "Lorenzo 1994" – הוא ממש לא הראשון, ושלפניו ג'וואנוטי יצר עוד חמישה אלבומים שגיבשו את המעמד שלו באיטליה ככוכב היפ הופ מקומי – הראשון שבהם, "Jovanotti for President",  בשנת 1988 (הוא גם זכה לעשות לפחות באופן סמלי את מה שהאלבום הזה הציע, ולשחק את הנשיא בסרט מוזיקלי איטלקי שנקרא "Jolly Blue", עשר שנים אחר כך.  בהמשך הדרך שלו, לעומת זאת, הוא הוכיח שהיפ הופ איטלקי הוא רק הקצה של הקרחון של מה שהוא מסוגל לעשות – והאלבומים הבאים הכילו בלדות אקוסטיות, מוזיקה ברזילאית, אפריקנית וקאריבית.

בינתיים, עד שייצא האלבום הבא שלו – שיכיל גם הוא, קרוב לוודאי, את המינון המדויק הזה של היפ הופ, מוזיקה אקוסטית ומוזיקה אופטימית ושורשית מרחבי העולם, אתם יכולים לקבל את ההזדמנות לדפדף, בצורה כזו או אחרת, בספר "Safari Jam" שיצא במהדורה מוגבלת – יומן המתאר את ההקלטות לאלבום הקרוב שלו – אפשר לצפות בכל 320 העמודים של הספר הזה, שכל עותק שנמכר ממנו חתום על ידי האמן, כאן.

והנה קורס למתחילים בג'וואנוטי:

זה Penso Positivo.   זה Serenata Rap.

וזה L'Ombelico del Mondo

ובאתר החללשלי שלו אפשר לשמוע שיר אחד מתוך האלבום הבא.

2.  דיוויד בואי – אמריקני צעיר

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם אני עוזב את תקופת זיגי סטארדסט ונגזרותיו ונכנס אל התקופה שמקדימה את תקופת מוזיקת הנשמה מפלסטיק של דיוויד בואי – עם האלבום "Young Americans".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, לגביו:

1 ארבע שנים אחרי שלעג לג'ון לנון ב-"Life on Mars?", דיוויד בואי מנצל את ההזדמנות להביע את ההערכה שלו למוזיקאי הגאון הבריטי האחר שהפך להיות אמריקני צעיר באותה תקופה – הוא מצטט משיר שלו ("A Day in the Life" – ברובו שיר של ג'ון לנון, בתוספת תרומה קטנה ממק'רתני) בשיר הנושא של האלבום, עושה גרסת כיסוי ל-"Across the Universe" (בסיוע של ג'ון לנון בגיטרה)  וגם משתף פעולה עם לנון ב-"Fame".

2 בשיר הנושא של האלבום אחד מהכלים המאד בולטים הוא הסקסופון – אף על פי שדיוויד בואי עצמו מנגן בסקסופון וניגן ברוב השירים הקודמים שלו שהכילו את הכלי הזה, כאן מנגן דווקא דיוויד סנבורן, מוזיקאי ג'אז אמריקני די מפורסם היום, שזאת היתה אחת ההקלטות הראשונות שלו.   את קולות הליווי הגוספליים הפיק לות'ר וואנדרוס, גם הוא בתחילת דרכו המוזיקלית כאן.

3 האלבום הזה הוא תחילת הדרך של שיתוף הפעולה בין בואי ובין שני גיטריסטים שעזרו לבואי לעצב את המוזיקה שלו בשנים הבאות – קרלוס אלומר – שניגן בכל האלבומים של בואי עד לטרילוגיית ברלין, ואחר כך באלבומי שנות ה-80 שלו, וארל סליק, שניגן עם בואי בכל האלבומים החל מסוף שנות ה-80 והוא חלק מרכזי מלהקת ההופעות שלו (אחרי עזיבתו של ריבס גברלס).

4 בנוסף להומאז' ל-"A Day in the Life" שבשיר "Young Americans", דיוויד בואי מציג גם מחווה לזהות אחרת של עצמו – קולות הליווי, ששרים "All Night / All Right", הם זהים כמעט לחלוטין ל-"Lady Stardust" שלו.

5 ג'יימס בראון סיפח לעצמו את השיר "Fame", בשינוי של המילים ושל חלקים מהמוזיקה.  לסינגל שלו, שיצא ב-1976, הוא קרא "Hot (I Need to be Loved, Loved, Loved)".

6 דיוויד בואי עצמו הוציא מחדש את "Fame" ב-1990 – בהקלטה מחודשת של הקולות כדי שיתאימו לגוון הקול שלו באותה שנה, ובלי התרומה של ג'ון לנון לקטע.

7 על אף שהשיר "Fame" הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני, כמעט מיד, בשנה שבה יצא, אף אחד מהסינגלים מהאלבום הזה לא הגיעו למקומות גבוהים במיוחד במצעד הבריטי.  מצד שני, באותה תקופה, "Space Oddity" חזר למקום הראשון במצעד הבריטי.  "Fame" הוא הראשון, מבין שני סינגלים בלבד בקריירה של בואי, שהגיע למקום הראשון בארה"ב.

8 לפני שהחליט לקרוא לאלבום על שם השיר הפותח אותו, שם האלבום היה "Dancin'".  לפני כן, דיוויד בואי שקל לקרוא לאלבום "Shillling the Rubes" – סלנג בריטי ל"לעבוד על הפראיירים".  השם התייחס לעובדה שהדמות שלבש בואי באלבום הזה היתה חופשיה, שמחה וחסרת דאגות – כמעט ההפך הגמור ממה שדיוויד בואי הרגיש במעמקי תהום ההתמכרות לסמים שלו.

9 ההוצאה המחודשת של האלבום (גם זו הראשונה של Rykodisc בשנות התשעים וגם הגרסה הכפולה במרץ האחרון) כוללת הקלטה מחודשת של השיר "John, I'm Only Dancing" – מהאלבום "Ziggy Stardust".  הפעם נקרא השיר "John, I'm Only Dancing (Again)".

10 מעבר לשורשים הראשונים לאלבום הזה, שאפשר למצוא ב"1984" באלבום הקודם, האלבום הזה נולד מההשפעה שהיתה למוזיקת הנשמה וה-R&B שדיוויד בואי הקשיב לה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב.  אחרי שסיבוב ההופעות עבר בפילדלפיה – המחוז העיקרי של המוזיקה שממנה הושפע בואי – הוא החליט לשנות את הרכב ההופעות שלו (עם קרלוס אלומר כגיטריסט העיקרי עכשיו ולות'ר וואנדרוס בקולות ליווי) ואת התפאורה של הבמה כולה.  מסע ההופעות (שנועד לקדם את האלבום Diamond Dogs) נקרא מעתה והלאה Philly Dogs.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – הנה אלטרנטיבה מעניינת לתחבורה ציבורית.

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

אני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחד כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!