The gospel according to whom

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפריל

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.

1. למרות הכל

תקציר הפרקים עד כה: הבילויים מתפרקים. הבילויים לא מתפרקים. הבילויים אולי מתפרקים. אני מחליט לכתוב משהו על האלבום השני והאחרון שלהם, בינתיים, לפני שיהיה באמת מאוחר.

2. אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה

אפשר לומר בעדינות. אפשר לטפוח על הכתף ולשתוק. אפשר לקרוא לאלבום שלך באותו השם כמו של הלהקה ולקוות שמישהו יבין את הרמז. אבל ברגע שאתה קורא לאלבום שלך "שכול וכשלון", האיזור שבו המוזיקה שבאלבום מתנגנת הופך להיות הרבה יותר מצומצם. ובאמת, אלבום שמתחיל בהתרסקות של מטוס ונגמר בתה לא יכול ללכת למקום טוב במיוחד.

הבילויים התחילו את דרכם, אחרי זמן די ארוך של הופעות ובלי אלבום בידיים שיוכיח את גדולתם גם למי שלא נדחק בתור לבארבי, עם אלבום שהיה עמוס בשירים של כיף, עם קצת מחאה, ועכשיו, באלבום השני, הם חוזרים עם אלבום שעמוס בשירים של מחאה עם קצת כיף. לטענתם, מפני שהם לא יכלו להמשיך לעמוד על הבמה ולהריץ דאחקות. מפני שיש פה יותר מדי דברים רעים שקורים ומועמסים מכדי להתגבר עליהם באיזשהו שיר על שר הבטחון. הפתרון שלהם לכל המועקה הזאת, בזמן שעשרות חוקרים ומלומדים ומבקרים מנתחים את מהות הישראליות ומנסים לפענח איפה קצה החוט שפורם את התרבות הישראלית, היה לטוס לניו יורק (האירוניה) ולשבת שם בשקט ובסבלנות ולהקליט אלבום שממפה, בצורה מדויקת ורק באחד עשר שירים, את מהות הישראליות. מאריק איינשטיין, יפה ירקוני והעגלה של הדיוטי פרי, דרך המצעדים ושרת בריאות נשכחת משנות ה-80, והשמות האבודים של המקומות שעליהם בנויות הערים הגדולות, והאנץ, שכאן הוא דווקא עם זרועות, ופירות ההדר והשירה הגבעטרונית של שיר הסיום, "משהו כמו תה". הבילויים יודעים לקחת את עצמם מאד ברצינות ובמקביל, לא לקחת את עצמם ברצינות בכלל. יעידו על כך הציטוטים מי.ח. ברנר, מצד אחד, ו"רחוב סומסום", מצד שני. אבל השירים שלהם, שהולכים צעד אחד רחוק יותר מהאלבום הראשון, ששמו כשם הלהקה, ומשתמשים בשנינות ובמילים החותכות בשביל באמת לחתוך, שמים אותנו, כמאזינים, במקום קצת פחות נעים מההרגשה מחממת הלב שהיינו מקבלים משירי חצי-הנונסנס שהיו מנת חלקנו באלבום הראשון. "תנשב הרוח", למשל, הוא שיר שבהופעה קצת עובר מעל הראש. שיר יפהפה, שכאן באלבום מקבל, בנוסף לגיטרת הליווי האחת, עוד גיטרה שמטפסת על הפזמון כמו על גן סלעים, והמילים שלו נבלעות בתוך העובדה שהוא שיר שקט, ולירי, ולא מאד מתאים לקו הכללי של מה שהם מנגנים בדרך כלל. אבל באוזניות, לבד, כשהמילים זולגות אל האוזניים בלי אפשרות לעצור אותן, פתאום אפשר להבין שזה שיר עם ביקורת קשה ונוקבת על כל הדברים הלא יפים שעשינו וטאטאנו מתחת לשטיח בזמן שנורא רצינו להיות עם ולהתחיל ללכת. "תישן, ילד, תישן, שאלות זה דבר מסוכן," הם שרים לילד שאולי רוצה לדעת על כיביה, או על כל מקום אחר שלא כתוב עליו באותיות גדולות מדי בספרי ההסטוריה. במקומות אחרים באלבום, הם ממשיכים לנפץ את הפרות הקדושות שמתנפצות בכל מקרה מחוץ לעולם המוזיקלי שלהם – השכול, הפאתוס של הצבא, הפלות, דייטים גרועים – הכל מוצא את מקומו בשלום באלבום הזה.

על ההפקה המוזיקלית אמון תמיר מוסקט, שבימים כתקנם הוא בעיקר חלק מ-Balkan Beat Box (שכשיגיעו לכאן בפברואר יהיה אפשר להתייחס אליהם בתור להקה מחו"ל), וגם לפעמים חלק מאחת מהלהקות האהובות עליי, Firewater, ובעקבות האלבום הזה הוא אוחז בתואר "המפיק עם הכי הרבה אלבומים שיש בהם שירים על התרסקות של מטוס". הוא מצליח לנתב את המוזיקה של הבילויים, שפה מתוגברת לא רק בהרכב המקורי, שנזנח מאז האלבום הראשון והוחזר, אלא גם במאיה דוניץ, בקלידים, אקורדיון וקולות רקע, וביוני סילבר, בכינור, קלרינט, והשד יודע אילו עוד כלים, וגם בתמיר מוסקט, שתופס את מקומו של די ג'יי קאטמאסטר בשיר הראשון ומוסיף לשיר את קולה המקורי של יפה ירקוני, שרה את באב אל וואד כמו איזושהי רוח שעולה בלהבות ומתרסקת ביחד עם המטוס. ברקע, בין שיר לשיר, אפשר לשמוע את אבני הבניין שמרכיבות את האלבום הזה – יריות, צעקות, פוגרומים, שמחה וגאווה של מצעדים צבאיים. בין לבין יש פה גם פנינים מוזיקליות שמתחילות ומסתיימות לפני שבאמת הספקנו להבין – "ערפל הזייתי" שנמשך רק חצי דקה, בין שירו של האנץ ל"שיר בחסות המועצה לפירות הדר". בחלק מהשירים כאן, בשמיעה ראשונה, אפשר לחשוב שנועם ענבר וימי וויסלר עברו את מכסת השנינות המותרת לשיר וחורזים חרוזים, הפוכים מחרוזים אחרים, רק לשם החריזה והשנינות והמילים המתוחכמות, אבל בשמיעה שניה ושלישית מבינים את המהות הכללית של השירים ואיך הכל מתחבר אחד לשני מאחור, בחוטים של פצצת זמן. השירה של נועם ענבר, בקול שמדי פעם נסדק, אומרת דברים חדשים על מהות השירים כאן. לא עוד הצעקה העברית השמחה של האלבום הראשון, אלא איזשהו גרון ניחר – שירה שמציגה משהו שלא בסדר, שחייבים להגיד אותו במילים אבל קשה. והמבנה של האלבום, דומה לפעמים למבנה של האלבום ההוא, הקודם – "עצות מאמא", למשל, הוא השיר הפולני שיש לשים באלבום, במקביל ל"בלדה לאם חד הורית" מהאלבום הקודם. "משהו כמו תה" מכיל בתוכו אלמנטים מורבידיים כמעט כמו "נפלא פה". "שגר פגר" מתפקד כ"אוטו זבל" של האלבום הזה – השיר עם האקורדים השמחים שלא באמת מקשיבים למילים שלו.

הבילויים מתפרקים (או לא מתפרקים, תלוי את מי אתם שואלים ובאיזה מצב רוח הוא) בזמן לא טוב. אנחנו צריכים אותם, בשביל שיזכירו לנו שבזמן שאנחנו חיים את החיים כי הזמן עובר בכל מקרה, שהדברים פה לא קרו בדיוק כמו שרצינו. אנחנו צריכים אותם כדי שיזכירו לנו, במילים שמתארות בצורה חותכת ומדויקת את מה זה אומר לחיות כאן, ביומיום, כמה המרחק הוא לא באמת גדול בין י.ח. ברנר ל"רחוב סומסום". וכמה כל המהות העברית שלנו, שהפכה למהות ישראלית, היא בעצם בדיחה. "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה," מין מנטרה שפותחת את הפזמון שחותם את האלבום, הוא תיאור כל כך מרוכז ומדויק, שאולי הם באמת צריכים הפסקה. ואנחנו צריכים לשבת כאן, בשקט ובסבלנות, בעצמנו, ולחשוב על מה כל זה אומר.

זה הכל להשבוע (אתם מוזמנים לכתוב בתגובות איך היתה החוויה הדו פוסטית הרב יומית הזאת). עד השבוע הבא, שיהיה פחות קר.

מסתבר שהשמועות על מותם היו מוגזמות.

החלק השני של הפוסט הזה מתעכב קמעה, ויהיה פה דווקא מחר.

בינתיים, אתם יכולים להינחם בדברים המעניינים תמיד של שרון אריאלי – הפעם לגבי הבילויים.

1. לפני הכל

אמנם הבטחתי שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים בצידי הדף, אבל גם זה סוג של שינוי: הפעם, שני פוסטים השבוע – אחד היום ואחד מחר, בשני חלקים. גם זה משהו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על יום ההולדת ה-20 ל"פלונטר" של רמי פורטיס. סטיבי תיקנה אותי, שמדובר ב-30 שנים ולא 20, כמובן. אבל הוא נראה צעיר לגילו.

והשבוע, אחרי שבשבוע שעבר כתבתי על דיוויד בואי ואלבומו "Station to Station", בואי חגג את יום ההולדת ה-61 שלו. גם הוא נראה צעיר לגילו. במקרה, באותו היום, רק 12 שנים מוקדם יותר, גם אלביס פרסלי נולד.

ב-2003, ג'ון זורן היה אמור להגיע לארץ כדי לנצח בעצמו על המשחק המוזיקלי "קוברה" שהוא המציא, בהשתתפות נגנים ישראליים, ביניהם אדם שפלן, מאיה דוניץ, ורן סלבין. הוא ביטל ברגע האחרון, מסיבות השמורות לו. אנחנו בכינו, צעקנו, אמרנו שהוא לא יהודי טוב, אבל זה לא עזר. אבל עכשיו – חמש שנים אחר כך – ג'ון זורן מחליט לפצות אותנו, ולפצות אותנו מאד. בין ה-30 למרץ ל-2 לאפריל, הוא מגיע לכאן לארבע הופעות, בארבעה מקומות שונים – הסינמטק, היכל התרבות, בארבי ולבונטין 7, ועם ארבעה הרכבים שונים: מצדה, מצדה החשמלית , Cinema Essentials ן-Moonchild. שזה אומר שלא רק ג'ון זורן מגיע, אלא גם: מייק פאטון, סירו בפטיסטה, דייב דאגלס, איקואה מורי, גרג כהן, ג'ואי ברון, טרבור דאן וג'יימי סאפט. לא הצלחתי למצוא אישור רשמי לזה, בעיקר מפני שלג'ון זורן אין ממש אתר משלו ובשום מקום רשמי אחר לא כתוב שום דבר לגבי זה, אבל אני הייתי מעדיף לחשוב שזה נכון. אז מבחינתי, זה נכון. זהו.

2. הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה

ייש מעט מאד בשורות מוזיקליות מקומיות שיכולות לגרום לכולנו לחשוב על שירים מ"פרפר נחמד". או, לחילופין, רק לי. אבל כשהתבשרתי, ביום שלישי האחרון, על כך ש"הבילויים" התפרקו, לא יכולתי שלא לחשוב על השיר ההוא, שבו ארבעה חברים במיטה אחת (נעזוב לרגע את כל התסבוכת הפסיכולוגית של למה שני אנשים בוגרים ישנים במיטה אחת עם שתי בובות) מחליטים להתגלגל, כי ממש ממש משעמם להם, ומי שנופל נופל. מוסר ההשכל, העקום קצת, של השיר הזה, הוא שכשכולם נופלים מהמיטה ונשאר רק אחד, הוא מרגיש בודד ולכן הם לא היו צריכים לשחק במשחק הזה מלכתחילה (וזה אפילו טיפה יותר מתוחכם, מבחינה מתמטית, מ"חשבון פשוט"). למה דווקא "הבילויים" מזכירים לי את זה? מפני שאני יכול לדמיין, אם כי אני לא יודע, שהסיבה העיקרית לפירוק "הבילויים" היא בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים בין שני חברי הלהקה העיקריים, נועם ענבר וימי וויסלר. בתקופת האלבום הראשון, הם היו שלושה – וכשהשלישיה לא הסתדרה, שלומי "כרובי" לביא התגלגל מחוץ למיטה. עכשיו, כשהם שניים (בעיקר) ואחד מתגלגל מחוץ למיטה, השני נשאר שם לבד. ובן אדם אחד לבד (פרט למקרים מאד קיצוניים שלא נדון בהם כאן) זה לא ממש להקה.

נתחיל, אם כן, בהודעת הפירוק: חברי "הבילויים", כך אומרת ההודעה שמולנקת למעלה, "לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת" אחרי סיום מסע ההופעות הנוכחי שלהם – בעוד שלוש הופעות וחודש. קודם כל – בואו נודה בזה – איזו הודעה פולנית. מה היה רע בלכנס מסיבת עיתונאים קטנה, ושנועם ענבר יקפוץ על השולחן ויזעק: "אין שלום! אין בטחון! אנחנו מתפרקים!". אבל לא. הם לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת. הם פשוט יישבו כאן, בשקט, בחושך. הם לא רוצים להפריע. לנוח הם ינוחו כשימותו.

ובכל זאת: באחת עשרה השנים שהם היו קיימים, וכמו שמעידים שני האלבומים המצוינים שהם הוציאו, יש מעט אמנים מוכשרים כמו נועם ענבר וימי וויסלר (וכל האנשים שליוו אותם במהלך השנים). הם גם, בכל זאת, אחת מלהקות המחאה הבודדות הקיימות בארץ, בתקופה שבה אנחנו צריכים הרבה יותר להקות מחאה, והם עושים את זה בצורה הרבה יותר שנונה ומדויקת מכל אחד אחר.

כאן זה נגמר, בכל אופן: אחרי האלבום השני שלהם, "שכול וכשלון", שהצליח במידה מסוימת אבל גם נכשל במידה מסוימת; אחרי שיתוף הפעולה הבלתי נמנע עם שלומי שבן; אחרי ההופעה האחרונה בתל אביב (שהיתה אמש) ושלוש ההופעות האחרונות באמת – ב-17 לחודש, ב"ביט" בחיפה, ב-24 ב"דארלינג" בכפר עזה (באמת. כפר עזה), וב-28 ב"ברקה" בבאר שבע – יפנו כל אחד מהם לדרכו הנפרדת. נועם ענבר ימשיך עם "אוי דיוויז'ן" שלו, ימי וויסלר ימשיך עם מה שזה לא יהיה שהוא יבחר לעשות בהמשך, ואנחנו נקווה שיום אחד, במורד הדרך – בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, הם יתגעגעו ויחליטו שהם רוצים לחזור ולהופיע ביחד. אבל, כשזה יקרה, אני פונה אליכם כאן, נועם ענבר וימי וויסלר, ומבקש: אם וכאשר "סלקום" יתקשרו ויציעו משהו עם שש ספרות ופסיק, פשוט תגידו לא.

מחר, החלק השני של הפוסט הזה. כשקניתי את "שכול וכשלון", אז, חשבתי שיהיה לי מספיק זמן לכתוב עליו כאן, כי מה כבר יכול לקרות. אבל. ולכן, מחר, בחלק השני, אני אכתוב עליו. במקרה הזה, באמת מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את הפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.