The gospel according to whom

1. לפני הכל

בעוד שלושה ימים – ב-25 לחודש, הבלוג הזה יחגוג שנה לקיומו. או במילים אחרות, שנה שלמה מאז הפוסט הראשון. היות וזה דורש איזשהו סוג של חגיגה, או ציון דרך, הבלוג שלי ואני נותנים אחד לשני (וגם לכם, אלו שקוראים אותו) מתנה אחת קטנה ומתנה אחת גדולה. המתנה הקטנה, כאן למטה, היא הפיכת הפוסט השבוע למגלומני משהו (תוכלו להבין יותר אם פשוט תתגלגלו למטה). המתנה הגדולה תגיע בחלקים לאורך השבועות הקרובים – ככל שהזמן יאפשר לי, אני מתכוון לפרסם כאן גרסאות כיסוי לשירים נבחרים של אמנים נבחרים שכתבתי עליהם כאן. אל תגלו למי שזה לא יהיה שאוסף את התמלוגים שלהם. השירים, כמו שאני אכתוב גם כשהם ממש יהיו כאן, יבליחו למשך שבוע באיזשהו מקום וייעלמו ממש כלאחר שבאו. הישארו מכוונים והיו זריזים, ותוכלו לאסוף את כולם.

ואם בשירים, בחינם, ברשת עסקינן – מורפלקסיס, הוא בנימין איסתרליס, הוא חצי מהצמד שמנהל את הלייבל Hiss, מוציא להורדה חינמית אלבום שמכיל כל מיני חומרים ישנים ומעניינים שלו. את התענוג אפשר להוריד כאן.

עוד חברת תקליטים קורסת, במידה כזאת או אחרת, בגלל השינויים המהפכניים שקורים בתעשייה הזאת בשנים האחרונות – הפעם זאת TVT, פעם הבית של Nine Inch Nails והיום בעיקר של אמני היפ הופ כאלה ואחרים, וגם של The Polyphonic Spree , הודיעה על פשיטת רגל. מה שזה אומר, לפי ההודעה לעיתונות שלהם, זה לא הרבה – הם ימשיכו לפרסם ולקדם את האמנים שלהם ולהוציא מדי פעם אלבומים שלהם, אבל עם הרבה פחות כסף.
2. תחנות התרבות שלי

לרגל השנה הראשונה של הבלוג שלי החלטתי להיות מגלומני מהרגיל ולהקדיש את כל הפוסט השבוע לעצמי. אז ככה.

היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא "תרבות מעריב" (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים "תרבות" ו"מעריב" באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי "תחנות תרבות". אני אקרא לו, לצורך העניין, "תחנות תרבות". המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים. הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה. הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר כדרך לחגוג שנה לבלוג הזה – עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות – חמש הפעם וחמש בשבוע הבא. מי מכם שמכיר אותי כאמן, כמוזיקאי, או לחילופין מי שמכיר ומעריך את הטעם המוזיקלי שלי כמי שכותב את הבלוג הזה, עשוי להעריך את התחנות האלה. אם זה פחות ממעניין, כתבו לי בתגובות ואני אשתדל לא לעשות את זה בפעם הבאה שהבלוג יחגוג יומולדת

תחנה ראשונה: Queen – The Prophet's Song

בכל מה שקשור לסביבה, קל יחסית לזהות איזה ילד יתפתח להיות מוזיקאי ואיזה ילד לא. כשמושיבים ילד מול "איפה העוגה", למשל, יש סיכוי סביר שהוא לא יגדל להיות מוזיקאי. כשמושיבים ילד מול פטיפון ושמים לו אוזניות על הראש עם Night at the Opera של Queen, הסיכוי גדל קצת.

מבין כל השירים באלבום הנפלא הזה, שהברקים בו הם באדיבות אלוהים ולא נעשה בו שימוש אפילו בסינתיסייזר אחד, השיר שאני הכי אהבתי היה The Prophet's Song, השיר הכי ארוך של הלהקה – יותר ארוך אפילו מ-Bohemian Rhapsodey. מדי פעם הייתי מנסה לחפש על התקליט עצמו איפה השיר מתחיל ונגמר ומנסה להעביר את השיר להתחלה בחזרה – לא תמיד בהצלחה מרובה ולפעמים תוך רעשים שהיו עשויים להקדים את ההיפ הופ בשנה או שנתיים. הבומבסטיות, הקאנון, האלמנטים הקלאסיים בתוך שיר רוק עתיר סולואים, היו כולם דברים חדשים בשבילי – את שלושת האלבומים שקדמו לאלבום הזה גיליתי רק שנים אחר כך. האהבה ל-Queen, שהתחילה בסינגל 12 אינטש של Radio Ga Ga שאבא שלי רכש והשמיע לנו, והסתיימה ברכישה של כל האלבומים שלהם במהלך השנים ועוד אי אילו מרצ'נדייז שלא קשורים ממש למוזיקה (והצטלמות עם הפסל של פרדי מרקורי ב-Rock Circus ועוד כל מיני דברים מעריציים מביכים כאלה, התחילה במקום שבו מתחיל כל מעריץ של Queen – בצלילים הראשונים של קטע מוזיקלי שמוכיח, שוב ושוב ושוב, כמה ארבעת האנשים האלה מוכשרים.

תחנה שניה: R.E.M. – Low

1991. עברתי את המסלול הרגיל לילדים חובבי מוזיקה – פסנתר, אורגן, אורגנית. עוד לא הגעתי לשלב של הרצון לנגן בגיטרה. באותה תקופה, טניס היה התחביב העיקרי שלי ובדרך חזרה מאימון, עם חבר, במכונית של אמא של החבר שלקחה אותי חזרה הביתה, שמעתי את השיר הזה. גם היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין למה השמיעו את השיר הזה בדיוק – זה לא היה אחד מהסינגלים מהאלבום "Out of Time" שיצא באותו הזמן, גם לא אחד מהשירים הקליטים או הרדיואיים יותר שם. אבל כשהשיר ניגן ברדיו, אני לא רציתי לצאת מהמכונית עד שהשיר נגמר. כשהשיר נגמר, הזמן התחלק, כמו רשימה על דף, למוזיקה שלפני Low והמוזיקה אחרי Low. השירים ששמעתי לפני כן היו פופיים, מסודרים, בעלי מבנה מסודר ושירה מסודרת ואקורדים מסודרים והרכבים מוזיקליים מסודרים. השיר הזה, אף על פי שהוא היה מאד דומה לשיר פופ רגיל מבחינת המבנה והשירה, היה שונה בכל כך הרבה מובנים אחרים. הבס והגיטרה החרישיים, שבקושי אפשר לשמוע אותם בתחילת השיר. התחינה השקטה שמטפסת ועולה במהלך השיר, של מייקל סטייפ, שהיא כל כך שונה מ"Losing My Religion", שהיה כבר להיט ענקי באותה תקופה, ועדיין היא כל כך דומה. והמילים – "I skipped the part about love / It seems so shallow and low". מילים מהסוג שאני מפחד לבדוק מה הן באמת אומרות מפני שזה עלול לא להיות זה. לא ידעתי את זה אז, אבל אני יודע את זה עכשיו – ברגע ההוא, כשהשיר נגמר והשדרן אמר איך קוראים ללהקה ואיך קוראים לשיר, ידעתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. עברו מאז 16 שנים, ואני עדיין רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול.

תחנה שלישית: Radiohead – True Love Waits

את The Marching Band הקמתי באוגוסט 1998. ובין נקודת הזמן הזאת ליולי 2001, שזו הפעם הראשונה שהופעתי בתור The Marching Band, הקלטתי שלושה אלבומים ושני EPים ובדיוק סיימתי להקליט את האלבום הרביעי (Outreach, שיהיה האלבום הראשון של הלהקה שאנשים ממש יוכלו לקנות ולשמוע), אבל אף אחד חוץ ממשפחה וכמה חברים קרובים לא ממש זכה לשמוע על הלהקה. ביולי 2001 ניצלתי את העובדה ש"בימת הנוער", שהיא בעיקר מקום שלומדים בו תיאטרון ברחובות ומעלים בו הצגות (כל שכבה מעלה הצגה אחת פעם בשנה בנוסף לפסטיבל של הצגות שנקרא "תיאטרונוער", או ששינו כבר את השם שלו, שגם הוא קורה פעם בשנה), החליטה להעלות עוד ערב של להקות צעירות – כחלק מהמאמץ שלהם לקדם תרבות מוזיקלית צעירה ברחובות (שכללה, בין השאר, הופעה חינם של להקה לא מוכרת בשם "היהודים" ברחבת בימת הנוער)ֿ, ואני הוזמנתי להיות חלק ממנו. עליתי עם גיטרה אקוסטית לבמה וניגנתי שלושה שירים – אחד מהם אני מנגן בהופעות עד היום, והוא נמצא באחד מה-EPים שלי. אחד מהם נשכח מאז ואולי יופיע יום אחד באחד מהאלבומים שלי. השלישי הוא דווקא השיר שאנשים אהבו במיוחד – שיר פשוט, שמורכב בעיקר מאקורדים וממלודיה זועקת, מתחננת ושבירה. הבעיה שלי בלקבל את המחמאות על השיר השלישי הזה היתה שהוא לא שיר שלי. הוא של Radiohead. השיר "True Love Waits", שמצא בסופו של דבר את המנוחה והנחלה בגרסה חיה ב-"I Might Be Wrong: Live Recordings", בוצע רק שלוש פעמים בהופעות חיות – אחת מהפעמים האלה היתה בקיסריה, והוא מכיל את כל מה שנשאר מהגרעין של מה ש-Radiohead עושים הכי טוב – ארבע דקות של חשיפה מרוכזת לנפש הפגועה והרצוצה של ת'ום יורק, בליווי גיטרה. מה ש-Radiohead לימדו אותי אז, ומה שאני לוקח איתי עד היום, הוא שהדבר הכי טוב לעשות לשיר הוא להשאיר אותו כמה שיותר קרוב לגיטרה. ולא להוסיף לו שום דבר אחר.

תחנה רביעית: Scott Walker – Tilt

באוגוסט 2001 טסתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד. הלימודים בבית הספר היו חוויה מאד מעניינת מהרבה מאד בחינות וניצלתי אותם כדי ללמוד עוד הרבה דברים אחרים, וכדי לספוג כמה שיותר השפעות גם על המוזיקה שלי. באחת מהפעמים שניסיתי לחפש בהן השראה, הלכתי לספריה של בית הספר, שבה היה אוסף קטן של דיסקים שהיה אפשר לשמוע (במיוחד בשביל השראה), ובחרתי שני דיסקים – אחד מהם היה ג'וני קאש בהופעה החיה שלו בכלא פולסום. השני היה Tilt של סקוט ווקר. הראשון לא השפיע עליי מאד. המוזיקה היתה מצוינת, וגרמה לי לאהוב את ג'וני קאש, שלא הכרתי ממש עד אז, אפילו יותר. אבל דווקא האלבום השני, אחרי ששמתי אותו במערכת ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, הוא זה ששינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. הוא היה מוזר בדרכים שקשה מאד להסביר במילים. סקוט ווקר, האיש שהיה עוד אחד מהזמרים זכי הקול של שנות השישים, פסע לעבר הצד האפל ונבלע בתוכו בשנות השמונים והתשעים. Tilt הוא השני מתוך שלושה אלבומים שהוקלטו במהלך עשרים שנה שהקשר ביניהם לבין מוזיקה מלודית, פופית, נורמלית הוא מקרי בהחלט. אבל דווקא הבניה המוזרה הזאת של שירים, שעושה רושם שמבוססת על קוביות שונות של צליל, היא שעושה את האלבום הזה להרבה יותר מעורר השראה.

אחרי ששמעתי אותו בפעמיים הראשונות האלה, החלטתי ללכת ולרכוש אותו לעצמי. הלכתי לאחת מהחנויות הקרובות וביקשתי לקנות אותו. המוכר אמר שהוא חסר להם, אבל יהיה להם אותו בשבוע הבא. האם אפשר לשמור עותק? לא. שבוע אחר כך הלכתי שוב לחנות. האלבום בדיוק נמכר יום לפני כן. אני אחזור בשבוע הבא. בשבוע שלאחר מכן חזרתי, האלבום שוב לא היה שם. מישהו, באיזשהו מקום, לא רצה שהאלבום הזה יהיה שלי בדיוק אז. כמה שנים אחר כך, כשכבר התייאשתי מלשמוע את האלבום הזה שוב, מצאתי אותו באיזושהי מכירת חיסול של "האוזן השלישית". פסעתי לעבר הקופה עם הדיסק ביד, מנסה ככל יכולתי להסתיר מהמוכר את העובדה שהאלבום הזה שווה, מבחינתי לפחות, הרבה יותר מהמדבקה שהם שמו על הדיסק.

תחנה חמישית: Henrick Gorecki – Symphony no. 3 (Symphony of Sorrowful Songs)

את הסימפוניה הזאת, או את אחד הפרקים שלה לפחות, זכיתי להכיר בשני סרטים, כמעט במקביל – "ללא פחד" ו"בסקיאט". בשני הסרטים המוזיקה הזו מופיעה בסצינות מפתח לקראת סוף הסרט (הסצינה עם האלרגיה לתותים ב"ללא פחד", סצינת הסיפור של בסקיאט על הילד המלך שדפק עם הכתר שלו על סורגי תא הכלא שהושם בו והצליל שהשמיע היה כל כך יפה שכל אנשי הממלכה היו צריכים להפסיק את כל מה שעשו ולהקשיב), ובשני הסרטים המוזיקה מרימה את הסצינות לגבהים שלא היו יכולות להגיע אליהם בחרישיות.

את הסימפוניה הזאת כתב גורצקי, מלחין פולני בן זמננו, מתוך רצון לתאר באופן מוזיקלי את הסבל של היהודים בשואה ובאופן ספציפי יותר את הסבל של אובדן ילדים ויתמות במהלך המלחמה. היא מורכבת משלושה קטעים, אחד מהם מושר והשאר מורכבים בעיקר ממוזיקה תזמורתית – בעיקר של כלי מיתר. הקווים המלודיים של כל אחד מסוגי המיתרים הולכים ומתחזקים מהעוצמה הכמעט חרישית עד לעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, הולכים ומתערבלים אחד בשני ויוצרים הרמוניות שונות, רובן מקריות. היופי שבמוזיקה הזאת הוא מה שגרם לי להלחין באותה שיטה את רוב הקטעים התזמורתיים שאני מוסיף לשירים שלי – קווים מלודיים שונים שמתחברים לאחד בנקודות שונות, חושפים תמונה אחרת בכל רגע ומכל זווית שבה הם נצפים.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא – חמשת התחנות הבאות. שיהיה לכם שבוע שמשי בינתיים.

1. לפני הכל

האנשים הטובים שמביאים לנו את ג'ון זורן וחבר מרעיו, לסדרת הופעות שכבר כתבתי עליהן כאן, פתחו אתר לצורך העניין, שבו אתם יכולים לקרוא עוד על כל הפסטיבל ולהזמין כרטיסים. הוא נמצא כאן.

כשהייתי ילד התחפשתי בפורים, לפחות שנתיים ברציפות, לקומנדו. קומנדו, למי שלא גדל בשנות ה-80, זה ארנולד שוורצנגר כשהוא מתעצבן על סוחרי סמים שחטפו את הבת שלו. כשהייתי ילד, שש שנים לפני שהתגייסתי לצבא, זה היה מגניב לעטות עליך נשק ותחמושת בכמויות לא הגיוניות ולהעמיד פנים שאתה לוחם ללא חת שכרגע ירד מהמטוס מוויאטנם. ילדים אחרים שרצו לגוון באותו נושא היו מתחפשים לקוברה, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחת, או לרמבו, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחרת. אף אחד, עד כמה שאני זוכר, לא התחפש לאינדיאנה ג'ונס באותה תקופה. זה לא שהוא לא היה מגניב. אבל הוא היה ארכיאולוג, לא לוחם, ובאותה תקופה זה היה נראה הרבה יותר מעניין להרוס דברים מלאסוף את הדברים אחרי שהם נהרסו ולנקות מהם את האבק. עכשיו, במרחק של כמה שנים מאז, אפשר לראות באמת את רמת הגיחוך בכל אחד מהמקרים – והשנה, יותר מבכל שנה אחרת, יש לנו אפילו את היכולת האמפירית לעשות את זה. ארנולד שוורצנגר, למזלנו, החליט לא לעשות סרט המשך ל"קומנדו", אבל לסילבסטר סטלון יש יועצים פחות טובים, כנראה, והוא עשה את "ג'ון רמבו", שזה שם מסווה ל"רמבו 4". ומול זה- ב-22 במאי ייצא הסרט הרביעי בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ובאינטרנט יש כבר טריילר ואז נוכל לראות באמת מי נראה יותר מגוחך כשהוא מתרוצץ ומקפץ ורודף אחרי דברים בגיל 60.

ב"עונג שבת" של גיאחה ממשיכים עם פרויקט "ספירת העונג" ששופך אור על שירים ראשונים מתוך אלבומים. השבוע דיברו שם על Spoon, ג'ואנה ניוסום, ברי סחרוף, פיון ריגן ופטי סמית'.

לפני כמה שנים קיבלתי מצרפת אלבום של זמר בשם אנרי סלוודור, אלבום של שירים צרפתיים נעימים אפופים בבוסה נובה בשם "Chambre Avec Vue ", שאת השיר הראשון בו, Jardin D'Hiver, כתבה הזמרת העכשיו-ישראלית-לגמרי קרן אן. אז לא ידעתי, אבל עכשיו כשהוא נפטר אני יודע, שהוא היה אחד מגדולי הזמר הצרפתי.

2. הטירוף נעשה יותר נוח

לבריטים תמיד היתה את היכולת לקחת את ההומור שלהם למקומות מאד קיצוניים. אולי זה משהו במים שלהם. זה התחיל ב-Goon Show שלקחו בה חלק פיטר סלרס וספייק מיליגן, זה המשיך במונטי פייטון, ואפשר לראות את זה אפילו בעת האחרונה במגוון הדמויות המוזרות (אבל האפשריות) של Little Kingdom ובעיירה הבדיונית (או, לפחות, אני מאד מקווה שהיא בדיונית) רויסטון וואסי של A League of Gentlemen.

כשהייתי באנגליה לכמה ימים בחודש שעבר ניצלתי את הזמן כדי להתעדכן, באחד מהערוצים של הבי בי סי, באיזו קומדיה טלוויזיונית בריטית חדשה קיימת אצלם, ולמרבה הצער, בעיקר בגלל הגלובליזציה והקרבה של בריטניה לארה"ב בשנים האחרונות, הקומדיה הבריטית הטלוויזיונית הכי נפוצה שם היא "Family Guy". אבל בשעת לילה מאוחרת, באחד מהערוצים, נתקלתי בסדרה, קומית, בריטית, שהדרך היחידה לתאר אותה בצורה שתעשה לה איזשהו צדק, היא לומר שזו סדרה פסיכית. לגמרי.

קוראים לה "The Mighty Boosh". שני האנשים שאחראים על הדבר המטורף הזה נקראים נואל פילדינג (משמאל) וג'וליאן באראט (מימין), שמשחקים שתי דמויות עיקריות – בשם ווינס נואר והווארד מון, ועוד הרבה דמויות קטנות ומזדמנות, בנוסף לצוות של שחקנים אחרים – חלק מהם משחקים גם הם מספר דמויות במקביל. הסדרה התחילה את דרכה כמופע, שהפך להיות תכנית רדיו ואחר כך תכנית טלוויזיה (תחשבו על "עלילות טל ומשה בעיר הגדולה" עם תחנה ברדיו), והיא מספרת את סיפורם של שני החברים, ווינס נואר והווארד מון, שאחד מהם הוא מין נרקיסיסט שמושפע מסגנון מוזיקלי אחר בכל אחת מהעונות (בעונה שפרק אחד ממנה ראיתי, למשל, הוא מכתיר את עצמו "King of the Mods"), והשני הוא בחור שמשוכנע שחכמת החיים שלו יכולה לגבור על כל מכשול. בדרך כלל, יש הרבה מכשולים ומעט חכמת חיים. הסדרה מתחילה כששניהם עובדים בגן חיות, ממשיכה אחרי שגן החיות נסגר והם מקימים להקה ואחר כך ממשיכה בחנות שמקימה אחת מדמויות המשנה שבסדרה, שאמאן בשם נאבו האניגמה (שמשחק אחיו של נואל פילדינג, מייקל). העונה הראשונה של הסדרה, זו שמתרחשת בגן חיות (וגם שודרה, וויקיפדיה מספרת לי, ב"אקסטרה הוט"), היא העתק מדויק של תכנית הרדיו (מזכיר סדרה אחרת?), ושתי העונות שבאו אחר כך נכתבו במיוחד לטלוויזיה ומשתמשות בדרך יותר מוצלחת באלמנט הוויזואלי שהאמצעי המדיה הזה מוסיף. אחרי עונה שלישית פחות מוצלחת (לדעת המבקרים והמעריצים) ואחרי מסע הופעות נוסף, הם מתכוונים לחזור לעונה רביעית, שעשויה להיות יותר מטורפת, או פחות מטורפת, משלוש הקודמות.

הסוד של התכנית, לפחות כמו שאני רואה אותו, הוא שילוב בין הדמיון המופרע והמאד מפותח של שני הקומיקאים האלה (שיש מי שמגדיר אותם בביקורות בתור וויק ריבס ובוב מורטימר החדשים. הם אפילו דומים להם קצת), ובין העובדה שכדי לממש את הדמיון הזה ולהפוך אותו לתכנית טלוויזיה, יש להם את התקציב של Doctor Who משנות ה-60, ולא מהשנים האחרונות. מה זה אומר? בעיקר הרבה תלבושות מופרכות, תפאורות מאולתרות ושימוש מאד יצירתי באביזרי במה רגילים לחלוטין. חלק גדול ממה שקורה בפרקים השונים מבוסס על אלתורים ועל היכולות הקומיות של שני המשתתפים העיקריים – היכולת של נואל פילדינג למבטאים מוזרים, ושל ג'וליאן באראט להגיד הרבה מאד מילים בזמן קצר (אל תזלזלו ביכולות האלה. אתם לא יודעים מתי הן עשויות להועיל). ובנוסף להכל, לעתים קרובות הם עוזבים את הכל ופוצחים בשיר.

הנה כמה דוגמאות לדמויות שמאכלסות את הסדרה הזאת, כדי שתוכלו להבין את עומק הבעיה:

זה Old Gregg, יצור שהוא לא-גבר-ולא-אשה, שחי במערה לצד האגם, אוהב לשתות אייריש קרים מתוך נעל, כותב שירי דיסקו ומתאהב בהווארד מון.

זה Crack Fox, שחי בתוך ערימת זבל ומוצא שימושים מקוריים לכל מה שמקיף אותו.

וזה הירח.

3. דיוויד בואי – עם הכניסה לטרילוגיה הברלינאית

הגיע הזמן לשמוע את האלבום הבא של דיוויד בואי לפי הסדר, ועם תחילתה של הטרילוגיה הברלינאית של בואי, הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 על אף שהאלבום הזה הוא הראשון בשלושת האלבומים שמוכרים כ"טרילוגיה הברלינאית" של דיוויד בואי, הוא לא הוקלט בברלין. רק "Heroes", האלבום השני מבין השלושה, הוקלט שם. בואי תיכנן להקליט את האלבום בגרמניה ואפילו נסע לקלן כדי להיפגש עם המפיק קוני פלאנק ולהציע לו להפיק את האלבום שלו, אבל פלאנק סירב אפילו לתת לו להיכנס לאולפן שלו ובואי חזר לארה"ב והקליט את האלבום שם.

2 עטיפת האלבום מעוצבת כך ששם האלבום וצדודיתו של דיוויד בואי מסמנים ביחד "Low Profile".

3 במילים "Don't Look at the Carpet/I Drew Something Awful on It" שבשיר "Breaking Glass", דיוויד בואי מתייחס למנהג שלו באותה תקופה לצייר על הרצפה את עץ החיים הקבלי בכל מקום שהיה בו.

4 את "Sound and Vision", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ביצע דיוויד בואי בהופעה בין השנה שהאלבום יצא בה, לשנה שבה התחיל בסיבוב ההופעות שנקרא על שם השיר – מרחק של 12 שנים – רק פעם אחת. את "Always Crashing in the Same Car" שבא אחריו, דיוויד בואי ביצע רק פעמיים בהופעה – הראשונה שבהן בשנת 1997, שתיהן בגרסאות אקוסטיות.

5 במקור, "Always Crashing in the Same Car" הכיל שלושה בתים – הבית השלישי הוקלט בסגנון השירה של בוב דילן. מאחר ובוב דילן עבר תאונת דרכים מספר שנים לפני כן, ובגלל תוכן השיר והשם שלו, דיוויד בואי החליט שהבית הזה יהיה לא מתאים וביקש למחוק אותו מההקלטה הסופית.

6 "Be My Wife", אחד מהשירים האהובים על בואי, לטענתו, נכתב כנסיון להציל את הנישואים שלו לאנג'לה בואי, שהיו במשבר בזמן הקלטת האלבום מפני שבואי לא הסכים לעזוב את ברלין ולעבור לגור איתה בשווייץ. השיר לא עזר והנישואים הסתיימו שלוש שנים מאוחר יותר.

7 שמה המקורי של Joy Division היה Warsaw, על שם הקטע האינסטרומנטלי ברובו מתוך האלבום. הקטע מכיל 110 ערוצים של קולות, כולם מבוצעים על ידי דיוויד בואי ובריאן אינו.

8 הקטע החצי-אינסטרומנטלי "Subterraneans", שסוגר את האלבום, שימש כקטע הפותח במסע ההופעות של "Outside" ב-1995. גם הקטע הזה וגם השיר שבא מיד אחריו, "Scary Monsters", נוגנו ביחד עם Nine Inch Nails, שהופיעו עם דיוויד בואי במהלך סיבוב ההופעות.

9 ב-1992, המלחין הניו יורקי פיליפ גלאס כתב שתי סימפוניות לפי שניים מתוך שלושת האלבומים הברלינאיים של בואי, בשיתוף פעולה עם בואי עצמו ועם בריאן אינו, שהפיק את האלבומים. לסימפוניה "Low" הוא הלחין שלושה חלקים: "Warszawa", "Subterraneans" ו-"Some Are".

10 הגיטריסט באלבום, שצלילי הגיטרה החדים שלו מאפיינים את כל השירים הנורמליים באלבום וגם את הקטע האינסטרומנטלי הראשון, הוא ריקי גארדינר. הוא לא ניגן באף אלבום אחר של בואי, אבל הוא כן אחראי על עוד אחד מהריפים המאפיינים של הרוק בשנות ה-70 – "The Passenger" של איגי פופ.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע צבעוני.

Firewater, שהיא אחת מהלהקות האהובות עליי, יוצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש שלהם באפריל. שלושה מתוך חברי הלהקה שהקליטו את האלבום הזה לא יהיו שותפים להופעות – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואורי כנרות. זה לא מפני שהיו אי אלו ריבים בתוך הלהקה, אלא בעיקר מפני שהם עסוקים בלהיות הלהקה הישראלית המצליחה ביותר בעולם. ככה, לפחות, מגדירה אותם כתבה מפרגנת של שני עמודים שלמים ב"תרבות מעריב" של סוף השבוע הזה. ביום שבת הם הולכים להופיע ב"האנגר 11", עוד דרגה אחת מעל המקום שבו הופיעו בפעם האחרונה (בארבי). ואני יכול להצטרף לשורותיהם של ג'יימס מרפי וקוואמי ולהגיד, שהייתי בהופעה הראשונה שלהם (ובניגוד למה שכתוב בכתבה, לא היו שם 10000 אנשים. לא נכנסים עשרת אלפים אנשים בג'ה פן). היא היתה, למרבה האירוניה, תחומה בין שתי הופעות של Firewater בפסטיבל סופשבוע שאירגן הג'ה פן, והיא כללה, בין השאר, מופע קרקס באמצע המועדון, זמרת רוסיה שרקדה על הבאר, איש מערות מזמר בשם אושר, את וויקטוריה חנה וסרטי ווידאו מאד מוזרים, בנוסף לחברי הלהקה המלאים באנרגיות. הפעם, עושה רושם, ההופעה תהיה קצת יותר מרוסנת, אבל יהיו שם ברי סחרוף, צדיק זכריה ולהקת כליזמרים מפולין. אם הכרטיסים עדיין נמכרים, ואם אתם מוצאים שאתם יכולים, אני מציע להגיע להופעה הזאת – זה משהו שלא תתחרטו עליו בזמן הקרוב. אפילו להיפך – כשהם יגיעו לכאן בפעם הבאה להופיע בפארק הירקון, אתם תשמחו שהלכתם על מקום ההופעה הקטן יותר.

דגימות ממה שהם עושים אתם יכולים למצוא כאן.

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.

עקב סיבות כאלה ואחרות של חוסר זמן, לא יהיה כאן פוסט השבוע. הבלוג יחזור, בכוחות מחודשים, ביום שישי הקרוב.

בינתיים, אתם יכולים לקרוא כל יום שהוא לא שישי או שבת על שיר-ראשון-מתוך-אלבום אחר, ב"עונג שבת".

בשל כל מיני מבחנים ועניינים הפוסט השבועי יהיה כאן רק ביום שלישי.

סיכוי סביר שהוא ייכתב כבר על המחשב החדש והנוצץ שלי (מילולית. הוא כסוף כזה).

הנה משהו לבינתיים.