תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'פרידה'

אומרים שכל הדברים הטובים לא נשארים

Sometimes it snows in April

Sometimes I feel so bad

Sometimes I wish that life was never ending

But all good things, they say, never last

Princeמיניאפוליס היא עיר מאד הפכפכה בכל מה שקשור למזג אוויר.  זה לא מן הנמנע שתמצא את עצמך בתחילת יולי, ביום יפה יחסית, שטוף על ידי גשם מטורף שנמשך שלוש דקות, הרטיב את כל הבגדים שלך עד ללא היכר, ואז נעלם לתוך מזג אוויר אביבי כמו שקדם לו.  ובאחד מהימים האחרונים של אפריל – אולי זה היה אפילו היום, לפני חמש עשרה שנים, בעיר האמריקנית המאמצת שלי, שיום אביב אחר התחלף בבת אחת באחר צהריים קר שבסופו של דבר התחיל להוריד פתיתי שלג שנערמו על המדרכה, אבל לא נשארו שם יותר מדי זמן.  "מה אתם יודעים, הוא צדק, פרינס הזה," אמרתי לאף אחד בעקרון, "לפעמים באמת יורד שלג באפריל."

כששמעתי בפעם הראשונה, הערב, על מותו של פרינס, במדיום הכי פחות הגיוני שבו אשמע את החדשות האלה לראשונה – ברדיו, המקום הראשון שהלכתי לבדוק בו היה ה-Star Tribune, אחד משני העיתונים היומיים של מיניאפוליס, שהיא העיר שבה פרינס רוג'ר נלסון נולד עם שם שלא יכול היה להועיד אותו לשום דבר אחר מגדולה, בה גדל והתפתח כמוזיקאי, ולא רחוק ממנה העביר את רוב חייו ומצא את מותו.  אם יש איזושהי אמת בידיעות האלה, שהיו מהוססות ברדיו, היא תופיע ב-strib במקום גדול ומרכזי.  והדבר הראשון שראיתי באתר של העיתון היה ידיעה על מותו של פרינס, בגיל 57, באולפן ההקלטות שלו בפייזלי פארק.

פרינס, שהכתבה המאוחרת יותר בעיתון, ברגע שהכתבים הצליחו להתגבר על ההלם הראשוני, תיארה אותו כ"קדוש המגן של מיניאפוליס", היה טבוע בהוויה המוזיקלית של העיר הזאת.  אם היית חלק מהתעשיה המוזיקלית של מיניאפוליס יש בדרך כלל שש דרגות או פחות שמחברות בינך לבין פרינס, ואני זכיתי להיות מוקף, בזמן הלימודים שלי, באנשים שהכירו את פרינס ואנשים שהכירו אנשים שהכירו את פרינס.  כולם תיארו אותו פחות או יותר באותה צורה – גאון מוזיקלי, מעט אקסצנטרי (בפי העדינים יותר) או מעט מטורף (בפי העדינים פחות), פדנט בצורה שהיא די נדירה בקרב מוזיקאים בתקופה שבה מדובר (תחילת המאה הנוכחית).  רוב הנגנים של פרינס היו שם רק מפני שהוא לא יכל לנגן בכל הכלים בבת אחת בהופעות.  אם הוא היה מוצא דרך לנגן על כל הכלים בבת אחת, בצורה חיה, קרוב לוודאי שהם היו מוצאים את עצמם בלי עבודה.   סיפור שסיפר חבר של מכרה שניגן באחת מהלהקות של פרינס (The Revolution) מציג בצורה מאד יעילה את רמת הדיוק והווירטואוזיות שפרינס דרש מהנגנים שלו:  האודישן שלו היה מבוסס על פרינס יושב ליד הפסנתר שלו ומנגן קטע מוזיקלי.   אחר כך פרינס קם מהפסנתר ואמר למאט פינק, "תנגן את זה."  למזלו של פינק, הוא היה ווירטואוז מספיק כדי להיות מסוגל לנגן קטע פסנתר די מורכב אחרי האזנה אחת, והוא ותלבושת הרופא שלו מצאו את מקומם בלהקה של פרינס למשך שבע השנים הבאות.

בדומה לאנשים שהתאספו בבריקסטון, שכונת הולדתו של דיוויד בואי, באחד מהערבים אחרי ההודעה על מותו, מכיוון שלא יכלו לחשוב על מקום ראוי יותר לבטא בו את אהבתם, כשהחדשות היום החלו לחלחל ולהתקבע, הרבה מהאנשים – אלו שלא הגיעו לאחוזה של פרינס בצ'נהסן והשאירו פרחים ופתקים ומזכרות שם – הלכו ל-First Avenue, כדי לגעת בכוכב של פרינס (בשני העשורים הראשונים של המועדון כל אחד מהאמנים שהופיע בו כתב את שמו על כוכב על שניים מהקירות החיצוניים של המועדון.  בין השאר אפשר למצוא שם את כל הילדים המוזיקליים האובדים של מיניאפוליס ביחד עם פרינס – כמו ה-Replacements וסול אסיילום) ולהשאיר שם משהו שבו הם יכולים לבטא את אהבתם.

First Avenue הוא המועדון שאת הבמה שלו אתם יכולים לראות בקליפ של "Purple Rain" (שהוא בעצם קטע מהסרט).  פרינס גדל על הבמה של המועדון כמוזיקאי בגלגוליו השונים ומדי פעם היה אפשר למצוא את פרינס בקהל, אלמוני עד כמה שהוא יכול להיות אלמוני, בהופעות של אמנים אחרים שהעריך.  הלימוזינה הארוכה שבה נסע מדי פעם ברחובות העיר (וברחובות הפרבר שגרתי בו, ברוקלין פארק, כדי להגיע לכנסיית עדי יהווה שהיתה בכניסה לפרבר) היתה קצת פחות אלמונית.

את הגדולה המוזיקלית של פרינס כאמן וכיוצר אפשר לשמוע כבר בצלילים הראשונים של האלבום הראשון שהוציא, "For You", כשהיה בן עשרים ואחת.  הוא לא הקליט והוציא את האלבום מיד והפך בבת אחת להצלחה מוזיקלית מסחררת.  קדמו לו חמש שנים של הקלטות ונסיונות, שותפות בלהקה מוקדמת בשם East 94 עם חבר ילדות ובן זוג של קרובת משפחה, והופעות על גבי הופעות.  אבל כשהוציא את האלבום, זה היה די ברור שהאיש הקטן גדול הזה הולך לשנות את פני מוזיקת הפאנק והאר'אנ'בי – וזה מה שהוא עשה במשך שלושים ושמונה השנים שמאז.  הוא צילם שלושה סרטים –  אחד מהם מספר את סיפור ההתבגרות האישית והמוזיקלית שלו, שהשיא שלו הוא מאבק בלהקה מתחרה שהוא הקים והמציא (אבל שפועלת עד היום בעיקר במיניאפוליס), The Time, השני מספר את ההמשך הבדיוני של הסיפור הזה (מה היה קורה אם פרינס היה נשאר במיניאפוליס ולא הופך לסופרסטאר שהפך להיות) והשלישי, הראשון שלו כבמאי, מספר את סיפורו של ג'יגולו בשם כריסטופר טרייסי שפרינס החליט לגלם בעצמו.  על אף שהסרט לא זכה בביקורות אוהדות במיוחד, הפסקול שלו היה אחד מהאלבומים הטובים ביותר של פרינס לדעתי; הוא תרם, הרבה פעמים מאחורי הקלעים, למוזיקת פופ בכל גווניה וסוגיה (הוא זה, למשל, שמנגן בגיטרה חשמלית ב-"Like a Prayer" של מדונה);  והוא הוביל, ברוב המקרים במעשים ולא במילים, הרבה מהפכות מוזיקליות שקטות, כמו העסקה של נשים בתור מוזיקאיות בלהקה שלו, וכמו הנושאים העסקיים שהפכו אותו לשנוי במחלוקת בשנות התשעים.

פרינס, שהתחיל את הקריירה שלו בחוסר אונים מוזיקלי – מבין מספר חברות תקליטים שהתלהבו מהדמואים הראשונים שלו, החברה שהחתימה אותו, וורנר בראדרז, שיעבדה אותו, לטענתו, למשך תקופה מאד ארוכה – הפך להיות אחד מהאמנים הקולניים ביותר בעד שמירה של אמנים על הזכויות של ההקלטות שלהם עצמם ובסופו של דבר הצליח לא רק לשחרר את ההקלטות שלו מידיהם של וורנר בראדרז ואת עצמו מהחוזה איתם, אלא גם המשיך לנתב את הקריירה שלו בעצמו, קריירה שכללה הופעות רק במקומות ובזמנים שבהם בחר – ורק לאחרונה הוא התחיל להופיע שוב מחוץ לפייזלי פארק, ושכללה גם בחירה במקומות לא שגרתיים להפיץ בהם את המוזיקה שלו באופן בלעדי, וגם את הבחירה להשאיר את היצירה המוזיקלית שלו בעבר כדי לגרום לכם להשתדל למצוא אותה יותר – מאחר ואתם, חיות דיגיטליות שכמוכם, שמחפשים דרכים דיגיטליות בסיסיות כדי לכבד את זכרו של הגאון המוזיקלי המנוח, כמו לקנות גרסאות דיגיטליות של האלבומים שלו או לראות קליפים שלו ביוטיוב, לא תוכלו לעשות אף אחד מהדברים האלה – לפי החלטתו של פרינס, אי אפשר למצוא אף אחד מהאלבומים הקודמים שלו בגרסאות דיגיטליות באף אחד מהשירותים שמאפשרים קניה או סטרימינג של כאלה, כולל זה שבו הוציא את שני האלבומים האחרונים שלו, ואי אפשר למצוא אף אחד מהקליפים הישנים שלו ביוטיוב.  זאת אומרת שכדי להיזכר ולהתאבל כראוי, אתם צריכים לכתת את רגליכם לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריכם, למצוא שם דיסק או שניים ולהתעמק בהם.  ככה זה עם גאונים מוזיקליים כמו פרינס – אם אתם רוצים לכבד את זכרו, אתם צריכים לעשות את זה לפי התנאים שלו.

Husky Rescue

לפני הכל

אלו יכולות להיות חדשות טובות מאד או רעות מאד, זה תלוי בתוצאה:  רשת "פוקס" הולכת להעלות גרסה טלוויזיונית מחודשת ל"מופע הקולנוע של רוקי".  טים קארי בפנים, אמנם הפעם בדמותו של המספר.  לגבי ריצ'רד אובריאן עוד אין חדשות.

היום הבא

עוד מעט יעבור שבוע שלם מאז ההודעה ממוטטת העולמות הזאת, על מותו של דיוויד בואי, ובינתיים הספיקו להתקבץ ברחבי האינטרנט וגם מחוץ לו הרבה מאד מילים ומחוות.  אני מוצא את עצמי עוקב כמעט במדויק אחרי סולם חמשת השלבים של האבל של קיבלר-רוס.   בימים האחרונים, עושה רושם, אני בשלב המיקוח.  אחרי שאחת הכתבות שקראתי השתמשה בשם התואר "לפני אחרון" כדי לתאר את האלבום "Blackstar", מיהרתי לאינטרנט לחפש אם אמור לצאת אלבום נוסף.  גיליתי שם את הפרטים שהולכים ומתבהרים לגבי החודשים האחרונים של בואי.  היה אמור להיות אלבום נוסף, נאמר שם, כי דיוויד בואי חשב שיש לו עוד כמה חודשים, ואולי טעה, אולי החליט לוותר אחרי שהשלים את כל ההתחייבויות שלו לאלבום ולמחזמר.

מבין כל הדברים שאנשים כתבו וחלקו ברחבי האינטרנט, היו למשל מילים כמו של דן תורן, שהכותרת של מה שכתב ביטאה את מה שאני הרגשתי ביום שני האחרון, או כמו של בריאן אינו שחלק את המייל האחרון שבואי שלח לו, או כמו ריק ווייקמן, שניגן את החלק שלו ב-"Life on Mars" בלי שירה, כי אין יותר מי שישיר.

אבל שני הדברים שהכי נגעו בי היו דווקא לא ממוזיקאים או שותפים לשעבר של בואי – אחד מהם היה ציוץ של משתמש טוויטר אלמוני בשם דין פודסטה שכתב, "אם אתם עצובים, תזכרו  שהעולם קיים 4.543 מיליארד שנים ואתם איכשהו זכיתם להיות כאן באותו הזמן כמו דיוויד בואי."  החלק המעניין יותר לגבי הציוץ הזה הוא שהוא פורסם לפני שההודעה על מותו של בואי התפרסמה.   השני היה קומיקס שחלף על פניי בפייסבוק ואני כבר לא מצליח למצוא (ואם מישהו מכם יוכל להפנות אותי אליו בתגובות, אני אשמח), שמתאר כמעט במדויק את מהלך החיים שלי ביחד עם בואי, וגם אני מצאתי את עצמי באותו מקום כמו בריבוע האחרון – לך תסביר לבן שלך למה אתה עצוב היום.  לא נורא.  גם הוא יכיר את בואי בעצמו, בתנאים שלו, יום אחד, ואז הוא יבין.

 

לישון טוב בפינלנד

Husky Rescueהשנה היא 2002.  בארץ, בחור צעיר שעשה את כספו ותהילתו בתור נגן הקלידים של אמן מפורסם מקליט אמנים שונים ומגוונים בחדר השינה הישן שלו בבית הוריו והופך את זה לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה.  ובינתיים, בקצה השני של העולם, בחור פיני בשם מרקו נייברג שעיקר הקריירה המוזיקלית שלו היתה מורכבת מתכנון סאונד לסרטים ופרסומות, עשה פחות או יותר את אותו הדבר.  אחרי שנתיים וחצי שבהן הכניס לאולפן עשרים אמנים שונים – זמרים, גיטרות, חלילים, תופים, כינורות, וויברפון – את כולם הוא הקליט בנפרד, אף אחד מהאמנים לא נתקל באף אחד מהאמנים האחרים בתקופה הזו, ועומל במשך חודשים ארוכים על להדביק את החלקים אחד לשני ולהפוך אותם לאלבום קוהרנטי.

כשהוא מוציא את האלבום, "Country Falls", באוקטובר 2004, כבר יש למה שהוא עושה שם.  קוראים לזה פולקטרוניקה.  במקרה שלו מדובר במוזיקה אלקטרונית, מעט תזמורתית, שמכילה בתוכה הרבה אלמנטים של קאנטרי ופולק, בעיקר סליידים למיניהם.  התוצאה, ללא קשר לאיך קוראים לסגנון המוזיקלי הזה שיכול להיות שהוא המציא ושאמנים אחרים התגנבו וחטפו ממנו במשך שמונה עשר החודשים שבהם עבד על האלבום, היא יפהפיה.  מהשירים הקצביים והסינגליים יותר כמו "Summertime Cowboy", שההשפעה שלו על "Somebody That I Used to Know" של גוטייה מלפני כמה שנים היא כל כך ברורה שיוטיוב הציע לי את השיר האחרון בצד המסך כשהקשבתי לשיר הראשון, או "My World", שכבר הספיק לשמש רקע למספר פרסומות.

חלק מהקטעים שנייברג הכניס לאלבום נותרו אינסטרומנטליים – המילים לא תמיד הגיעו ממנו ולא תמיד הגיעו במקור, וכשנייברג הרכיב את הקטעים השונים שהוקלטו לקטע אחד, לא תמיד נותר בהם מקום למילים.  אבל גם הקטעים האינסטרומנטליים, כמו "Rainbow Flows", מעבירים את המסר שנייברג רוצה להעביר באלבום הזה בצורה בהירה – "כל קטע באלבום נועד לתפקד כמו רוח חמימה שנועדה להפיג מעט את הקור של החיים היומיומיים, בלי קשר למזג האוויר במקום שבו אתם חיים."  הוא אומר בנסיון להסביר את האלבום, "המוזיקה של Husky Rescue היא מלנכולית, אבל מלאה בתקווה.  כמו קרני השמש הראשונות אחרי חודשי החורף הארוכים והאפלים שאין בהם שמש בהלסינקי."

לאורך האלבום הזה, נייברג וחבריו מנסים למצוא את האיזון בין המוזיקה האלקטרונית, התזמורתית והילדותית מעט, להשפעה של מוזיקת הקאנטרי – גיטרות סלייד ופריטות קופצניות – ובחלק מהשירים זה עובד, ובחלק זה עובד פחות.  אבל בשיר אחד, לקראת סוף האלבום, כל האלמנטים האלה מתחברים ביחד למשהו שמתקרב ליצירת מופת.  יש שם פתיח חצי אלקטרוני וחצי ווקאלי שהופך בבת אחת למשהו אחר, לסט של גיטרות אקוסטיות שמנגנות קטע ליווי לא מתיימר ולגיטרת סלייד אחת, ולכלי המיתר שנייברג תיזמר, ולעוד גיטרות שמצטרפות וזמר אחד ששר (מחקר מקיף לא גילה לי מי הוא בדיוק הזמר, אבל נייברג עצמו לא שר באלבום ויש רק זמר אחד – סם שינגלר – שמקבל את הקרדיט של שירה באלבום, אז זה כנראה הוא).  המילים של השיר הזה, "Sleep Tight Tiger", מרמזות על כך שזה שיר ערש לילד, אולי הילד של האיש ששר, אבל בבת אחת מקבלות תפנית לכיוון מעט אפל יותר בסוף השיר.  זה שיר פשוט ויפהפה שכל מה שתרצו לעשות הוא לחזור ולשמוע אותו עוד פעמיים או שלוש לפני שממשיכים לשאר האלבום.

אחרי שהאלבום יצא ונייברג התחיל לפנות לכיוונים של הופעות חיות, הוא החליט לוותר על חוויית ההופעה שכרוכה בהעלאת לפטופ אחד לפחות על הבמה והתחבאות מאחוריו, ובחר לנסות לשחזר את החוויה של האלבום – הרבה נגנים בכלים שונים, הרבה זמרים, אבל הפעם כולם ביחד באותו המקום ובאותו הזמן.   עם הזמן, ועם האלבומים הנוספים, ההרכב התקבע על שישה אנשים, כשמרקו נייברג עצמו מסתפק בבאס. אחת עשרה שנים ושלושה אלבומים אחר כך, אחרי שחברי להקה באו והלכו, ההרכב התקבע על שלושה אנשים, כשנייברג מוסיף אליו את יוהנה קאלן בשירה ואת אנטוני בנטלי בגיטרה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – איך נראים ה-X Files אחרי 11 בספטמבר 2001?

 

 

 

תחנה לתחנה: דיוויד בואי – משהו כמו הספד

לפני הכל

עוד מעט אני אוסיף מהמילים שלי למאות אלפי המילים שנשלחו היום ממאות אלפי אנשים שדיוויד בואי נגע בהם במהלך החיים.  אבל יש לפחות שישה אנשים שהיום גיליתי את אורך הרוח שלהם, את היכולת שלהם להתמיד ולהמשיך ולהחזיק את הסוד הזה כדי לתת למאסטר להיפרד בדרך שלו – טוני וויסקונטי, דוני מק'קאסלין, טים לפבוור, ג'ייסון גרדינר, מארק ג'יליאנה ובן מונדר, שהאהבה שלהם לבואי נתנה לנו אלבום מופת אחד אחרון – אני מעריץ גם אותם עכשיו.

 

אחת. סוף שנות השמונים.

David Bowieהשיר הראשון של דיוויד בואי ששמעתי באמת היה "Rubber Band". זה היה אחד מאותם רגעי החסד של הערוץ החדש והמוזר הזה, ערוץ 2, שמילא את עצמו בכל התוכן שיכל להשיג למשך תקופה מסוימת לפני שהושק כערוץ אמיתי ורשמי.  "שידורי נסיון," קראו לזה אז, והאיכות היתה לרוב נוראית, אבל מגוון התכניות היה די מעניין – בין השאר, התכניות כללו שעה שלמה של קליפים, אחד אחרי השני, של אמן מסוים.  באותה הצורה הכרתי את Flying Pickets, ואת מדנס ואת ה-Nits, ויכול להיות שדיוויד בואי היה האמן הכי מפורסם באותו הזמן שהקדישו לו שעה כזאת אבל רוב הקליפים היו די אזוטריים.  אני לא זוכר ספציפית אף אחד מהם – פרט ל-"Rubber Band", שיר מתחילת דרכו של בואי, לפני שהמציא את עצמו מחדש בפעם הראשונה מני רבות ב-"Space Oddity".  דיוויד בואי היה, עד אז, אמן כזה שעבר לי ליד האוזן.  היו לו את הלהיטים ברדיו – "Let's Dance" ו-"Modern Love" ו-"China Girl", ולא הכרתי הרבה מעבר להם, ולא התעניינתי בהרבה מעבר להם.  אבל השיר הזה סיקרן אותי.  הוא לא היה שיר פופ סטנדרטי – היה לו סאונד שונה ואווירה שונה, שמאוחר יותר גיליתי שהם הנסיון של בואי לעשות משהו שיזכיר את המוזיקה הפופולרית של תחילת המאה באנגליה.  אבל הדלת נפתחה מאותו רגע, ומאז הייתי הרבה יותר קשוב לדברים שלבואי היה להציע.  את השעה כולה הקלטנו באיזשהו שלב, וצפינו בה שוב ושוב, ועדיין אני לא מצליח להיזכר אפילו בקליפ אחד נוסף מעבר לזה.

 

שתיים. גם, סוף שנות השמונים.

ההתוודעות השניה האמיתית שלי לבואי היתה בסרט מצויר.  סרט בריטי שמספר על זוג קשישים ששורדים שואה גרעינית.  לסרט, ולשיר של בואי שליווה אותו, קראו "When the Wind Blows", והוא אמנם היה זניח יחסית במסגרת הרפרטואר של בואי, אבל בעיניי הוא היה מייצג לעולם המוזיקלי שבואי הולך לחשוף בפניי בשנים שיבואו.  ההתוודעות השלישית שלי לבואי גם היא היתה בסרט מצויר אבל הפעם בואי היה המספר, בסרט על ילד שיוצא לעוף בשמי הלילה עם איש שלג.

 

שלוש.  1993.

טיול ראשון בחוץ לארץ, מסע דילוגים באירופה.  באנגליה אני מגלה את אחד מהדברים שיהפכו להיות האהובים עליי בביקורים באנגליה – ביקור ב-HMV או בחנות דיסקים בעלת שש קומות אחרת.  אני מוצא שם ומוסיף לערימת הדיסקים ההולכת וגדלה את אוסף הסינגלים של דיוויד בואי.  שני דיסקים עמוסים בשירים שהוא בחר להוציא מהאלבומים שלו, שמכילים גם את השירים שאני מכיר וגם שירים שאני לא מכיר, מתקופות שהיו חסרות לי בהסטוריה המוזיקלית שלו.  האוסף מסודר כרונולוגית – הוא מתחיל ב-"Space Oddity" ומסתיים ב-"Day In Day Out", שהיה הסינגל האחרון שהוא הוציא כשהאוסף הזה יצא.  וכשמאזינים לאלבום הזה ברצף, מהתחלה עד הסוף, ואז מעבירים לאלבום השני ומאזינים גם לו, מה שעשיתי הרבה מאד פעמים, אפשר לעקוב אחרי ההתפתחות וההתפתלות המוזיקלית והרעיונית של בואי לאורך השנים.

 

ארבע. 1995.

דיוויד בואי מוציא אלבום חדש.  ראשון מתוך מה שמתוכננת להיות סדרה של חמישה אלבומים שמספרים סיפור, עם דמויות והכל.  אלבום קונספט, זאת אומרת.  בואי כמובן איבד עניין בסדרה הזו מיד אחרי שיצא האלבום הזה והמשיך הלאה לרעיונות המוזיקליים הבאים שלו, אבל האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מהכי טובים והכי מאתגרים שלו.  כשיצא האלבום, באחת מתחנות הרדיו, מישהו – אני כבר לא זוכר מי – הגיש תכנית צנועה של שעה או שעתיים עם שירים שלו.  היו מעט מהשירים באלבום החדש אבל מעבר לזה היתה סקירה כמעט כרונולוגית של השירים הטובים ביותר מאלבומים שלו לאורך השנים, ובמהלך התכנית הזאת למדתי להכיר את כל מה שנמצא בין הסינגלים שהיו באוסף ששמעתי לרוב – שלישיית השירים המרהיבים מ-"Diamond Dogs", ו-"Aladdin Sane" עצמו ושירים מהטרילוגיה הברלינאית, ובין השאר היה שם את אחד מהשירים הכי יפים ששמעתי – "Lady Grinning Soul", שחותם את "Aladdin Sane", שנפתח בארבעה צלילים שנלקחו ממלחין קלאסי ונתמך לכל אורכו בפסנתר של מייק גארסון.

 

חמש. 2001.

לכל מעריץ של דיוויד בואי יש את הזמן בחיים שבו הוא מוכן להיכנס באמת לטרילוגיה הברלינאית.  אצל חלק זה בא מוקדם יותר וחלק צריכים לחכות לגיל מתקדם כדי באמת להעריך את שלוש היצירות האלו, שבואי ובריאן אינו רקחו ביחד בסטודיו שליד החומה, ושמכילות כמות כמעט שווה של שירים סטנדרטיים (באופן יחסי לאלבומים האלה) וקטעים אינסטרומנטליים נסיוניים.   במקרה שלי, ההתנסות הזו התחילה לפי הסדר.  במהלך הלימודים שלי במיניאפוליס, שמעתי מיותר ויותר אנשים – ארבעה בשלב שבו כבר השתכנעתי והלכתי לרכוש את האלבום – שאם אני אוהב את בואי אני חייב להקשיב לאלבום הזה.  הלכתי ורכשתי אותו אחר צהריים אחד (עם האלבום הזה היה לי יותר מזל מעם זה של סקוט ווקר ויכולתי למצוא אותו ממש בביקור הראשון שלי בחנות) והאזנתי לו בדיסקמן שלי כל הדרך חזרה לתחנת האוטובוס.  היום היה יום מינסוטי סטנדרטי – זאת אומרת, קפוא ושלג מסביב, ואני הלכתי בעיר שבה אני לא ממש מכיר אף אחד והקשבתי ל-"Warszawa" בפעם הראשונה, ולא היה מקום מתאים יותר מזה להתוודע לראשונה לחלק הזה שביצירה של בואי.

 

שש. היום.

דיוויד בואי לא זז הרבה בשני הקליפים הארוכים שהוא הוציא מהאלבום האחרון שלו, "Blackstar".  באחרון שבהם, "Lazarus", הוא אפילו שוכב במיטה.  הוא עומד, למעשה, כדי שיהיה אפשר להראות אותו מתחיל לרחף החוצה מהמיטה, ורמז עבה יותר מזה אין.  אבל דיעבד הוא מין מצב כזה שמקבע את כל מה שקורה לפניו והופך את כולנו לחכמים יותר בו, והחדשות של הבוקר היכו בי.  לא הצלחתי לעכל אותן בזמן אמת, אני לא בטוח שאני מצליח לעכל אותן עכשיו.  יש קבוצה מצומצמת מאד של אנשים שהייתי די משוכנע שלא יכולים למות בכלל, ושניים מהם מתו בטווח של חודש.

אני מדמיין שבואי מצא את עצמו באותו מצב שבו פרדי מרקורי מצא את עצמו ביום שאחרי שהודיע לעולם שהוא חולה – השלווה שמגיעה אחרי שהוא ידע שסיים את הדבר האחרון שתיכנן לעשות, איפשרה לו לעזוב את הכל ולמות.  בואי, שתיכנן כל פרט בקריירה המוזיקלית שלו, עתירת הפרסונות וההתנסויות המוזיקליות שלו, תיכנן גם את המוות שלו בקפידה.  והוא השאיר מתנה אחת למעריצים – את אחד מהאלבומים הכי טובים שיצר אי פעם.

,

דיוויד בואי לימד אותי איך לעשות מוזיקה ואיך להקשיב למוזיקה ולמה לעשות מוזיקה.  הוא הראה לי שוב, ושוב, ושוב שאין גבולות ואין תחומים ואפשר לשלב את כל מה שרוצים ולהתנסות בכל מה שרוצים בעולם הגדול הזה של המוזיקה.  ואפילו באמצעות החודשים האחרונים האלה של החיים שלו, הוא הראה לי את המשמעות של לבחור את הדברים הנכונים להתמיד בהם, ואיך כדאי להציג אותם לעולם.  אני אתגעגע אליו ולמוזיקה שלו – זה יהיה עולם אחר לגמרי ואפל הרבה יותר כשאין לנו את התקווה שבעוד שיר, עוד אלבום.  יש לנו אמנם עוד אלבום אחד פוטנציאלי ועוד מחזמר (וקונצרט המחווה כבר בטוח קורם עור וגידים) אבל הדברים הולכים ומתמעטים ובסופו של דבר לא יישאר לנו שום דבר שהוא לגמרי שלו.  אבל המוזיקה שלו תמשיך ותהדהד ותיגע בעוד אנשים – כאלה שהכירו אותו בזמן אמת וכאלו שלא, ויהיו כמה מהם שיעשו עם זה משהו ויצמחו ויהיו מוזיקאים ויוצרים בעצמם, ובואי ימשיך לחיות, בעצם, לנצח.

 

אני מניח שהייתי רוצה לא לדעת

Lou Reedבאחד מהימים של אחד מהשבועות הקודמים עשיתי את דרכי בחזרה הביתה כשהאוזניים שלי חמושות בחלק השני שסוף סוף יצא של הפרויקט השאפתני של פיטר גבריאל, "Scratch My Back/I'll Scratch Yours" (שאם הזמן והגורל ירצו, אני עוד אכתוב עליו בהרחבה פה), ואחד מהשירים שגבריאל בחר לכסות שם היה שיר שנקרא "The Power of the Heart".  שיר יפהפה, שיוצא מלב אחד ומכוון ללב אחר ובדרך עובר עוד המון לבבות, ושפיטר גבריאל רק הוסיף לו בעזרת תזמורת הדם החדש שלו ובעזרת הדרך שלו, שיכולה להפוך כל שיר מקוטע ומהוסס למשהו מהוקצע שנשמע כאילו נכתב במיוחד בשבילו, וככל שהצעדים המשיכו והשיר המשיך הרגשה של עצב נוראי נפלה עליי.

לא כל כך הבנתי מאיפה ההרגשה הזו הגיעה – השיר היה עצוב ונוגה ונוגע במקומות חשופים, אבל לא במידה שתשפיע עליי עד כדי כך, ואז המחשבה התחילה לחלחל – מי שכתב את השיר הזה מת עכשיו.  אני אחזור הביתה ואפתח איזשהו אתר חדשות ויהיה כתוב שם שמי שכתב את השיר הזה, האמן המקורי שפיטר גבריאל מכסה, מת.  מאחר ולחלק מהשירים באלבום לא היתה לי, מעבר לרשימת האמנים שפיטר גבריאל בחר לבצע את השירים שלהם, ורשימת שמות השירים, דרך לחבר שיר למחבר, הייתי משוכנע שזה רנדי ניומן.  ניומן, שב שיער ולמוד שנים, היה נשמע כמו קנדידט הגיוני.   משום מה חששתי שזה מה שאני הולך למצוא, והשיר הזה קיבל נופך סופי יותר, ודרמטי יותר, ועצוב יותר.

כשחזרתי הביתה ופתחתי את אתרי החדשות הנבחרים, גיליתי שהחדשות המשעממות והלוחמניות נשארו בעינן, ושגם רנדי ניומן, וגם לו ריד, שהסתבר לי שהוא זה שכתב את השיר וביצע אותו במקור (בהופעות, אבל מעולם לא הקליט אותו), שניהם מרגישים טוב, ושלמעשה לו ריד הוא אפילו מבוגר יותר, מעט, מרנדי ניומן, ורווח לי.

והיום. היום הייתי מעדיף לטעות.  הייתי מעדיף שזו תישאר הרגשת מועקה אידיוטית ולא מוסברת שמעורר שיר שהמילים שלו עצובות וחודרות ושפיטר גבריאל הפך אותו בכשרון המלנכולי הנדיר שלו למשהו יותר מזה.  רק כדי שלו ריד יוכל להקליט עוד אלבום אחד, כזה שמכיל את השיר הזה בביצוע ובעיבוד שראויים לו, ולהיפרד מאיתנו כראוי.

הייתי אומר נוח בשלום על משכבך, לו, אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה.  אז תעשה להם את המוות שם למעלה.

R.E.M. שלוש נקודות.

1. לפני הכל

תרשו לי כמה סימני קריאה לפני, וכמה אחרי:  פאקו דה לוצ'יה! מגיע להופעה בארץ, עם להקה מלאה – שזה לפחות שניים, שלושה אנשים יותר מדי – ב-29 לאוקטובר ב"האנגר 11".

וגם, Sun Ra Arkestra מגיעים לארץ להופעה אחת ב"בארבי" ב-1 לדצמבר ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.  סאן רה עצמו נפטר כבר לפני 8 שנים, ואף על פי האקסצנטריות המחושבת שלו, הוא היה נגן ג'אז נפלא שנתן הופעות מרהיבות.   הלהקה שליוותה אותו אז ממשיכה גם היום ומבצעת את מה שהיא קוראת לו מחווה – מה שנשמע לי כמו היצמדות ככל האפשר ל-head והימנעות כמעט מוחלטת מאלתורים.  או במילים אחרות, לא ג'אז.

2. יום אחד של שלום

ג'רמי גילי התחיל את דרכו בעולם בתור שחקן, בעיקר.  הוא שיחק במעט דברים, בעיקר פרקים בודדים של סדרות בריטיות (הוא שיחק את פרסאוס בעונת המיתולוגיה היוונית של "Storyteller", וזה פחות או יותר המקום היחיד שאני זוכר אותו ממנו), ולא הצליח מאד – מה שהשאיר לו הרבה זמן לחשוב, ובאחת מהפעמים שבהן היה לו זמן לחשוב הוא ניסה להבין למה העולם מלא במדינות שנלחמות אחת בשניה, ואיך אפשר להפסיק את זה.  ההארה באה ברגע אחד, כמו שהרבה הארות באות – אף אחד לא מפסיק את זה כי אין נקודת התחלה.  מאותו הרגע הוא החליט להפיץ, ולקדם, ולהילחם בשביל, רעיון שנשמע בבת אחת גם דבילי וגם מהפכני:  יום אחד שבו אף אחד לא נלחם באף אחד, וכולם, רצוי, משקיעים את האנרגיה המבוזבזת הזאת במשהו אחר, מועיל יותר.  את ה"יום האחד של שלום" שלו הוא החליט להציב ב-21 בספטמבר.  הוא התעקש והשקיע, דפק על דלתות ושיכנע אנשים והחתים אנשים וזכה בליבם של אנשים, ובסופו של דבר הצליח, בהצבעה אחת גורלית, להביא את כל 193 המדינות החברות באו"ם – אפילו ישראל – להצביע פה אחד על המחויבות ליום האחד של שלום הזה.  אבל ההצבעה הזו קרתה ב-9 בספטמבר 2001, ויומיים אחר כך העולם כולו השתנה.  גילי לא וויתר והצליח להגיע להישגים מרשימים והוא ממשיך לחלום, ביחד עם יותר ויותר אנשים, על היום האחד של שלום הזה.  והוא יתרחש, אם לא יקרה שוב שום דבר קטסטרופלי, ב-21 בספטמבר 2012.  אתם יכולים להמשיך ולקרוא על ג'רמי גילי, ועל הארגון שהקים, ועל היום הזה ומה שאתם יכולים לעשות בשבילו, כאן.  וגם אפשר לראות את שני הסרטים התיעודיים שגילי ביים והפיק (שבאחד מהם לפחות מככב שמעון פרס), כאן וכאן.

3.  מיד מתיקות

א.  הסוף

R.E.M. סיימו את החיים המוזיקליים המשותפים שלהם מאד בדומה לדרך שבה הם חיו אותם – בשקט,  רחוק מהאורות הבוהקים של ההצלחה הגדולה.  הם לא כינסו מסיבת עיתונאים, לא הודיעו על מסע הופעות של פרידה, לא יזמו בוקס סט מפואר (אם כי קרוב לוודאי שוורנר ידאגו לזה בעצמם), ואפילו האוסף המקיף שמתוכנן לצאת בנובמבר, שעליו הלהקה שקדה לפני שהודיעה על הפירוק, נראה כאילו הוא יוצא בדרך אגב.  הם פרסמו הודעה – פסקה אחת, שאם לא קוראים אותה לאט ובזהירות, ואם מתעלמים מהכותרת – "R.E.M. סוגרים את הבסטה" – אפשר לפספס את העובדה שהם מתפרקים.  מאוחר יותר, כשהיה לכל העולם זמן לחשוב ולעכל, כל אחד משלושת החברים הנותרים הוסיפו דברים משל עצמם.   בסופו של דבר, אלו לא היו R.E.M. שהתפתחו וגדלו והפכו להיות מפלצת המיינסטרים שהיו בסופו של דבר, זה היה העולם שהלך והרגיל את עצמו אליהם.  הם המשיכו לעשות את המוזיקה שלהם, בדרך שלהם, להופיע על במות קטנות במועדונים קטנים באת'נס, ג'ורג'יה, אבל הבמות הלכו וגדלו, והקהלים הלכו וגדלו ומהר מאד אנשים בכל מיני חלקים רחוקים של העולם ידעו את השמות של השירים שלהם, לפעמים לא בצורה הנכונה.

ובכל זאת, היו מעטים שהופתעו מההודעה הצנועה הזו של R.E.M.  האגדה האורבנית ששררה מסביבם סיפרה שיש מספר שמופיע באיזשהו מקום על עטיפת האלבומים שלהם שהובילו ל-"Green", וכשהספירה הזו תגיע לאפס, הלהקה תתפרק.  הספירה לאחור הזו הגיעה בדיוק עד לרגע שבו הלהקה הפכה להיות סיפור ההצלחה שהיא היתה אמורה להיות כל אותו הזמן, אבל בעצם, ספירה לאחור אמיתית התחילה אחרי שביל ברי עזב את הלהקה.   שמונים מיליון דולר, היה הסכום שוורנר מיוזיק נקבה בו כדי שהלהקה תמשיך ותקליט ותוציא אלבומים ותופיע ותמשיך להיות סיפור ההצלחה שהיתה עד אז, ו-R.E.M. לא יכלו שלא להרשות לעצמם לא להיענות.  הם הוציאו את "Up", שהיה מבריק, ואת "Reveal", שהיה שונה לחלוטין ונשמע כמו בהיה ארוכה מאד בשמש.  ואחר כך הם הוציאו את "Around the Sun", שהיה אנמי וחיוור כמו משהו שלא היה קרוב בשום שלב לשמש, ואת "Accelerate", שנשמע כמו אחיו הגדול והמופרע של "Monster", ואת "Collapse Into Now", שאני עדיין מחפש איפה מסתתר בו הדבר שכולם מתלהבים ממנו.  ועם חמשת האלבומים האלה הגיע הזמן של R.E.M. להביט אחורה, שם ניצבת קריירה מפוארת שלהם שגם הרגעים הנמוכים שבה הם רגעים שצריך להתגאות בהם.  ולהביט קדימה, שם, אולי – יש עוד כמה אלבומים ועוד כמה סיבובי הופעות, אבל אין את חדוות היצירה שניפחה את המפרשים שלהם לאורך כל הדרך הזו, ופיטר באק, בפסקה שכתב הוא על פירוק הלהקה, היה מעדיף לפנות את הבמה ולעמוד בחושך, נגד הקיר בחלק האחורי של המועדון, ולהקשיב ללהקות של בני 19 על הבמה שמנסות לעצב את העולם מחדש.  עכשיו תורן.

ב.  ההתחלה

R.E.M. ואני נולדנו באותה שנה, אבל אני לא ליוויתי אותם מהרגעים הראשונים שלהם. גם במקרה של R.E.M., היו להם חיים מוזיקליים שלמים לפני האלבום שבו אני למדתי להכיר אותם – אותו אלבום שחשף את הלהקה, בעצם, לכל מי שלא הכיר אותה עד אותו הרגע, וגם במקרה של R.E.M., החיים המוזיקליים האחרים האלה, בחברת התקליטים IRS, היו בארץ אחרת, כזו שהמעבר אליה כרוך בסיכון שצריך לחשוב ולהתלבט ולהחליט אם לקחת אותו.  בסופו של דבר, הקפיצה היתה קלה ולא רחוקה במיוחד.  האלבום שבחרתי להתחיל בו היה "Lifes Rich Pageant", עם חצי פניו של ביל ברי מציצים מהעטיפה, ואני אפילו כבר לא זוכר למה.  על הצד האחורי של העטיפה היתה רשימת שירים מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שהתנגנה בדיסק כשהוא הונח על המגש ונדחף אל תוך המערכת, ואני כתבתי בפתק קטן, אחרי ההאזנה הראשונה, את רשימת השירים האמיתית והדבקתי אותה מהצד השני.  "Superman", גרסת הכיסוי שמשלבת בצורה אולטימטיבית את הקול הנמוך יחסית של סטייפ וזה הגבוה יחסית של מייק מילס, והקטע האינסטרומנטלי ששנים אחר כך למדתי ששמו "Underneath the Bunker", נעלמו לגמרי מהרשימה ההיא.  כל שאר השירים היו מבולגנים ככל שאפשר היה לבלגן אותם.  לחלק משמות השירים לא היה מקום במלבן הצר שהוקדש לרשימת השירים, וחלק מהקסם של האלבום הזה – ושל כל האלבומים האחרים של R.E.M. מאותה תקופה – היה חוסר הסדר הבולט בכל מה שהיה קשור בעטיפה ובעיצוב, כאילו שהלהקה לא יכלה לחכות שהשירים ימצאו את דרכם אל אוזניהם של המאזינים, ותוך כדי נסיונות העיצוב והאריזה המזורזים עשתה כמה טעויות שלא היה אפשר לתקן אחר כך.   מאוחר יותר באו אלבומים משני הצדדים הכרונולוגיים של האלבום הזה, וגם אחרי שראיתי אותם, סוף סוף, בהופעה חיה, ארבעה אנשים קטנים במיוחד במרחק גדול ממני עושים רעש נפלא שלא כל האנשים בקהל ידעו איך לעכל, וגם אחרי, שנתיים אחרי, שביל ברי החליט שיהיה לו יותר קל ויותר רגוע להיות חקלאי, בעצם, מלהיות מתופף של להקת רוק שמכירים בכל העולם, וגם אחרי שהלהקה המשיכה בלעדיו והוציאה חמישה אלבומים נוספים – חמישה שעליהם התחייבה ועליהם קיבלה את הסכום הכי גדול מראש שלהקה יכולה היתה לקבל מחברת תקליטים עד אז, ורק לקראת סוף הדרך החלטתי לעזוב את היד שלהם ולנסות להמשיך בעצמי אל תוך הסבך הזה של עולם מוזיקלי שהוא לא R.E.M..  הם לא התפשרו בשום שלב.  הם לא עשו מוזיקה שנעימה בהכרח לאוזן ולא מוזיקה שהייתי מצפה מהם שיעשו.  הם היו יכולים להמשיך ולשחזר את ההצלחה שלהם, להוציא פעם אחת תואם "Out of Time" ופעם אחת "Automatic for the People", לסירוגין, עד שהיו פורשים בשיבה טובה, וכולנו היינו מכירים להם תודה כי כל מה שהם עשו בעצם מילא את החיים שלנו בעוד מוזיקה מהסוג שצריך לשמור, אבל הם העדיפו להתפתח ולהתפרץ לכל מיני דלתות שהיו כביכול נעולות בשבילם – גראנג', באלבום אחד;  סדרה של שירים כמעט מאולתרים, שביבים של הופעות מרחבי העולם שלוטשו והפכו ליהלומים באולפן אחר כך;  אלבום נסיוני מעט יותר אחד, ואחר כך עוד אחד, וחזרה לנתיב המיינסטרימי המנחם והבטוח, ואחר כך עוד אלבום אחד, אחרון, שבו הם חזרו בדיוק למקום שבו הם התחילו, והנה הם שוב יכולים להרגיש בבית על במה קטנה, באיזה מועדון באת'נס, ג'ורג'יה, ממצמצים נגד האורות הבוהקים כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.

ג.  האמצעים

בסופו של דבר,  מסלול החיים של להקות כמו R.E.M., שממשיכות ועושות בשקט ובדבקות את מה שאמרו שיעשו כל הזמן הזה, הוא לא מאד מעניין.  להקות כמו R.E.M. עושות מוזיקה נפלאה, לא ביוגרפיות נפלאות.  ולמעט גביע יוגורט אחד שנזרק על דיילת לא מוכנה, ולמעט פרשת היעלמות קצרה בתל אביב, ולמעט אירוע רפואי חמור על במה, באמצע הופעה (ועוד אחד, ועוד אחד, בעצם), לא קרה הרבה בחיים הכרונולוגיים של R.E.M.  אבל בחיים המוזיקליים, קרה המון, כל הזמן.  הנה עשר נקודות פתיחה טובות למי שרק עכשיו, כשהמים שקטים ואפשר להיכנס, רוצה להתחיל:

1   Fretless – הלהיטים הם לא חכמה.  כל אחד מהם הוא עוגן למשהו מוכר ואהוב באלבום שיש בו הרבה מה להציע מעבר לשירים האלה, אבל שיר כמו Fretless הוא בדיוק האבן הלא יציבה שעליה כדאי לשים את הרגל כדי לנסות לאמוד את יכולת המעבר בנהר הקוצף הזה.  שיר שהוקלט בין התקופה של "Out of Time" לתקופה של "Automatic for the People" ומסמל בדיוק את הגשר המוזיקלי בין שני האלבומים האלה, הוא מין נווד כזה שלא נמצא בשום אלבום פרט לפסקול הסרט שלו תרמה הלהקה את השיר – "עד סוף העולם" – שהבמאי שלו, ווים וונדרס, הוא מין קוסם בכל מה שקשור בפסקולים ובאספקטים המוזיקליים של הסרטים שלו, מפני שהוא מצליח, שוב ושוב, לגרום למוזיקאים שברומו של עולם, כמו R.E.M. ושותפיהם לסופרסטאריות וֹוֹU2, להעניק לו שירים בלעדיים שלא נמצאים (לפחות בנקודה שבה הסרט יוצא), בשום מקום אחר.

2   Diminished – אנחנו קופצים קדימה, הרבה קדימה, לאלבום הראשון שהלהקה מוציאה בתור שלישיה, בלי המתופף ביל ברי שפרש. "אני מרגיש כמו אידיוט," הוא אמר בתגובה על האלבום הזה.  "אני עוזב והם מוציאים את האלבום הכי טוב שלהם."  ו-Up הוא באמת אלבום יוצא דופן.  לא הכי טוב, לדעתי, אבל עדיין כזה שמכיל כמות נדירה של שירים מצוינים, ושונים, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים מ-R.E.M. להקליט.  אפילו השיר הכי בנאלי באלבום, בעיניי, שכשהיה גמור נשמע כל כך דומה לשיר של לאונרד כהן שהלהקה היתה חייבת לתת לו קרדיט על הכתיבה, מחזיק בתוכו קסם מסוים שאי אפשר להסביר.  השירים של R.E.M. שמדברים על אנשים שנמצאים באיזשהו שפל בחיים שלהם הם אלו שמהדהדים הכי רחוק, ולאורך הזמן הרב ביותר, וזה, אולי על מישהו שניצב בפני משפט לא צודק על פשע שלא ביצע, מהדהד יותר מהרבה דברים אחרים שעשו באותה תקופה.

3   Country Feedback –   השיר הזה, שמתנהל בקצב ובמהירות של הדרום האמריקני, יכול, אולי צריך אפילו, להימשך לנצח.  ומי יודע – אולי אנחנו מצטרפים באמצע וגם הרבה אחרי שנעזוב ונמשיך לשירים אחרים, השיר הזה ימשיך להתנגן באיזשהו יקום מקביל שבו R.E.M.  לא התפרקה מעולם.

4   So Fast, So Numb –  כש-R.E.M. היו כבר מספיק גדולים כדי להשפיע על הדעה המוזיקלית של מי שהקשיב להם, הם דאגו לאסוף אל מתחת לכנפיים שלהם להקות אחרות, מצליחות אבל לא מאד מצליחות, שהן חשבו שכדאי שיצליחו יותר.  אחת מהלהקות האלה היתה רדיוהד, ש-R.E.M. לקחו איתם לסיבוב ההופעות של "Monster", ושאיתם רדיוהד ביקרו גם כאן ברמת גן.  בתמורה, הם קיבלו מרדיוהד את הרעיון להקליט, לפחות את החלקים הבסיסיים, של האלבום החדש שלהם, בדרכים, בין הופעה להופעה, ולהשלים אותם באולפן.  התוצאה של זה היתה האלבום האהוב עליי של R.E.M. – אולי למרות ואולי בזכות העובדה שהוא הכי פחות משויף ומהוקצע מכל האלבומים שלהם.  זה לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום, יש הרבה שירים אחרים שיש להם את טביעת האוזן הטבעית יותר של R.E.M. מבחינתי, אבל זה שיר שמושך אותי כמו מגנט כל פעם שאני מתקרב לאלבום.  אין הסבר – ולא צריך.

5   Feeling Gravitys Pull –  השיר הזה נמכר לי בתור שיר שאפשר לשמוע בתוכו את השם שלו.  ומה, צדקו.  שם השיר, אגב, הוא לא טעות כתיב מצידי.  ל-R.E.M. היתה בעיה לאורך כל הקריירה שלהם עם הפסיק הזה שמפריד בין מילים לבין ה-s שלהן.

6   Boxcars (Carnival of Sorts) – ועכשיו בחזרה לתחילת הדרך שלהם.  האי.פי. הראשון, שכל מי שרכש אותו, והניח אותו על הפטיפון, הרגיש את הרוח הרעננה שמנשבת ברחבי החדר, ברחבי העיר, ברחבי העולם.  אפשר לשמוע ניצוצות של זה בשירים המאוחרים שלהם – אבל אף פעם לא בדיוק את אותה הרוח.

7   Funtime –  ל-R.E.M. היה מאז ומתמיד טעם מצוין בכל מה שקשור לגרסאות כיסוי, אבל חוסר מזל משווע בכל מה שקשור לבלעדיות על גרסאות הכיסוי האלה.  אחרי שהקליטו את "Love is All Around" ואפילו ביצעו אותו בהופעת ה-"Unplugged" שלהם, Wet Wet Wet הפכו אותו ללהיט.  אחרי שהקליטו את "I Will Survive" בשביל סינגל חג המולד המסורתי שלהם, Cake הוציאו גרסה מוצלחת יותר.  ואחרי (הרבה אחרי, למעשה), שהקליטו את גרסת הכיסוי הזו, לאיגי פופ, בוי ג'ורג' הוציא גרסה מעט יותר מוזרה ומעט יותר חללית.  ומעט יותר מצליחה, כמובן.

8   I'll Take the Rain – בנוסף לכל שאר הדברים שהם עשו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, R.E.M. גם היו סוג של חלוצים בהרבה דברים שהיו קשורים ביכולת לתקשר מבחינה מוזיקלית עם קהל המעריצים בעולם שבו האינטרנט הוא דרך התקשורת המועדפת.  האתר שלהם, שבו היתה להם, לפעמים, אינטראקציה ישירה עם הקהל שלהם, ושבו מישהו מטעמם, לפחות, טרח לעדכן ולשנות ולהוסיף ולהרחיב כל הזמן, היה קיים כמעט מרגע שהיה אפשר ליצור אתר בסדר גודל כזה.  וכשיצא האלבום השני שלהם כשלישיה, בזמן שמעט אמנים אחרים עשו את זה, R.E.M. נתנו את כל האלבום להאזנה באתר, מעט לפני שיצא באופן רשמי.  אני, כמעריץ ממושמע, הלכתי והקשבתי.  פעם אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם.  נדהם שגם אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אלבומים הם עדיין מסוגלים להוציא משהו כל כך שונה שכל כך עשוי במקשה אחת בתור עצמו.

9   Lowנקודת ההתחלה שלי עם R.E.M.   עד אותה הנקודה, R.E.M. היו רק איזשהו שם אמורפי של להקה אלטרנטיבית שאנשים הזכירו.  מרגע ששמעתי את השיר הזה, לא רק ידעתי שאני אוהב את R.E.M., ידעתי גם שאני הולך להיות מוזיקאי.

10  The Unseen Power of the Picket Fence – יש מעט מאד להקות, אחרי הכל, שיכולות לומר שכתבו עליהן שירים.  Pavement, באחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם, מתוודים על האהבה שלהם ל-R.E.M. ועל חוסר החיבה שלהם לשיר מ-"Reckoning".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  על שבט של פיגמים עם שמיעה יוצאת דופן ועל חלק פחות נעים של הקדמה שמפריע להם.

פרידה: ג'ון מרטין

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: זה היה שבוע עתיר מיתות מוזיקליות – פרט לג'ון מרטין, שעליו אני כותב למטה, עזבו את העולם שלנו, רובם במפתיע: צ'רלי קופר, חלק מ-Telefon Tel Aviv, שהם דווקא משיקגו, נפטר בגיל 31 מסיבות שלא מספרים לנו עדיין;  ה-Silver Jews, שזה בעיקר דיוויד ברמן, מתפרקים;  וגם הבלוג של רנן סולצ'ינר, Citymule, סוגר את שעריו בזמן שרנן מתפנה לעבודה המבורכת של להביא לנו עוד אמני חו"ל מוצלחים כחלק מ-Monocrave.

השנה החדשה הגיעה, ולבונטין 7 פינו את ערימות הקונפטי מחגיגות ראש השנה האזרחית, שאני מניח שהיו שם, והתפנו להמשיך לעשות את מה שהם עושים הכי טוב:  לתת במה למוזיקה מצוינת שאין לה בדרך כלל במה – ביום רביעי הקרוב, למשל, שבעה נגני ג'אז מצוינים יעלו מחווה לאלברט איילר, הרוח הקדושה של עולם הג'אז, שטבע בניו יורק לפני 39 שנים;  בוב אוסטרטג, אמן אלקטרוני נסיוני וותיק, יגיע להופעה ב-7 בפברואר;  פיטר ברוצמן יגיע לכאן שוב ב-23 בחודש; וגם Zu, הרכב מסקרן שאני לא מכיר, ב-21.

2.  פרידה: ג'ון מרטין
ג'ון מרטיןג'ון מרטין, שנפטר אתמול בגיל 60, ישב בשקט בשולי דפי ההסטוריה המוזיקלית.  הוא לא זכה להילה שמקיפה את ניק דרייק, חברו הטוב, כזמר וכותב שירים, במיוחד אחרי שמת ב-1974, אבל הוא כתב עליו שיר לא פחות יפה מהשירים שלו עצמו, שגם העניק את הכותרת לביוגרפיה שנכתבה על דרייק;  הוא המציא את טכניקת הנגינה הייחודית הזו, אבל הם מילאו איתה איצטדיונים;  הוא הוגדר על ידי מבקרי אלבומים והסטוריוני מוזיקה כאלה ואחרים כ"אבי הטריפ הופ" כשהוציא את "One World" ב-1977, אבל רוב האנשים שהכניסו את מרטין לחייהם עשו את זה אחרי ששמעו אותו מבצע גרסת כיסוי, בדרך שלו, ל-"Glory Box" של פורטיסהד, 20 שנה אחר כך.

הוא התחיל את דרכו המוזיקלית ב-1967 – בן לשני זמרי אופרה שהעביר את חייו הצעירים במעבר בין הוריו הגרושים – אחד באנגליה, אחת בסקוטלנד.  אחרי שחתם על חוזה הקלטות ב-Island, חברת תקליטים שרגאיי, פולק, רוק ורוק מתקדם שילבו בה ידיים, הוא הוציא את האלבום הראשון שלו, "London Conversation", שהיה אלבום פולק סטנדרטי שהציג ג'ון מרטין בעל קול צלול ובטוח, ומילים מבטיחות.  בשנתיים שעברו אחר כך הוא הספיק להכיר את אשתו ושותפתו ליצירה למשך עשר השנים הבאות – בוורלי מרטין, להפוך את הנגינה שלו לג'אזית וקופצנית יותר ואחר כך גם להפריד את הגיטרה האקוסטית שלו מהמגבר שלו בשלוש דוושות אפקטים שהפכו את הנגינה שלו לייחודית ורחבה הרבה יותר ממה שנשמע שגיטרה אחת, לבד, יכולה להפיק.  גם דיוויד גילמור, חבר, התרשם מסגנון הנגינה החדש הזה ושילב אותו בנגינה שלו עצמו, בעיקר בהקלטות "The Wall" בסוף אותו עשור.  אחרי שני האלבומים שהוציא עם אשתו, הוא התפנה להקליט, הפעם לבד, שניים מהאלבומים הכי מוכרים שלו – "Bless the Weather" ב-1971, ו-"Solid Air", שנתיים אחר כך.  השיר היפהפה שפותח את האלבום האחרון נכתב לניק דרייק, חברו הטוב של מרטין – קינה על אדם שבאותו הזמן הלך ודעך, טובע בתוך מערבולת של שדים עצמיים, ובסופו של דבר נפטר, אולי התאבד, ב-1974.   ארבע שנים אחר כך, ב-1977, מרטין נסע לג'מייקה וחזר עם עוד כמה השפעות מוזיקליות להוסיף למרקחת ששינה ושיפר לאורך כל השנים שבהן הקליט.  הוא הקליט את "One World" ברובו מחוץ לאולפן, כשרעשי הרקע של הטבע שמסביב הוכנסו להקלטה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. במהלך השנים שעברו עד לסוף העשור, הנישואים שלו לבוורלי מרטין הלכו והתפוררו, לטענתה בעיקר מפני שהוא הציף את השירים שלו באלבומים מאותה תקופה בכל כך הרבה רגש, שלא נשאר יותר מדי רגש בשביל מערכת היחסים שלהם.  מרטין היה שבור אחרי הגירושין.  הוא הטביע את עצמו באלכוהול ובסמים ובסופו של דבר סיים להקליט את "Grace and Danger", אלבום פרידה שלא נופל מהקלאסיקות של הז'אנר המוזר הזה – "In the Wee Small Hours" של פרנק סינטרה, "Shoot Out the Lights" של ריצ'רד ולינדה תומפסון (שהוקלט בעצם לפני שנפרדו, אבל לפעמים האגדה עדיפה על האמת), או "Sea Change" של בק.   כריס בלקוול, הבעלים של Island, סירב להוציא את האלבום במשך תקופה ארוכה אבל נכנע ללחצים מצד מרטין, בעיקר מפני שחשש שמרטין עלול לפגוע בעצמו אם האלבום לא ייצא לאור.  העשור שבא אחר כך היה עטור באלבומים של מרטין, בשתי חברות תקליטים, שלא השאירו חותם על ההסטוריה המוזיקלית שלו או של העולם, אבל בשנות ה-90' הוא המציא את עצמו מחדש, בצעדים זעירים וזהירים – "And" כלל בתוכו את סגנון השירה המוכר והמנחם של מרטין ואת סגנון הנגינה הייחודי שלו אבל שילב בתוכו מקצבי היפ הופ, ו-"Glasgow Walker" היה האלבום הראשון שבו מרטין ניגן בקלידים, ולא בגיטרה.  על עטיפת האלבום מרטין מצולם כשהוא מחייך, והאלבום כולו נשמע כך.  היו לו מספיק סיבות טובות לחייך בתקופה הזאת של חייו – שנתיים לפני כן, אלבום גרסאות הכיסוי שלו, "The Church with One Bell", גרם לו לחזור ולהיות אחד מהאמנים שכולם מדברים עליהם, בעיקר בזכות הגרסה ההיא של "Glory Box".  העשור האחרון של חייו הכיל רק אלבום אחד, אחרון, "On the Cobbles", שהוקלט אחרי שבילה זמן ניכר בבית החולים לאחר שסיבוכים בריאותיים גרמו לכריתת רגלו ולהעברת שארית חייו בכיסא גלגלים.  ג'ון מרטין, גדול יותר, חייכני יותר ומפויס יותר, צולם לסרט התיעודי "Johnny Too Bad" שליווה את התלאות הבריאותיות של השנים שלפני כן ואת הקלטות האלבום האחרון שלו.  לפני שנפטר, הוא הספיק לקבל את הכבוד שמגיע לו בתור אמן שהשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים – הוא קיבל פרס על מפעל חיים בטקס פרסי הפולק של BBC 2, ובתחילת השנה הנוכחית קיבל תואר כבוד של מסדר האבירות הבריטי (כמעט אביר, אבל לא בדיוק).

פרט לדורות המוזיקאים שמרטין השפיע עליהם, המוזיקה שלו מחלחלת במורד ההסטוריה המוזיקלית כדי למלא גם את השירה שלהם והנגינה שלהם בתוכן, מרטין השפיע גם על דורות של מאזינים.  הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין.  ג'ון מרטין לקח שירים והעניק להם את הטיפול המיוחד הזה לעתים קרובות – אם באלבום גרסאות הכיסוי השלם, או במספר הבודד של גרסאות כיסוי לשירים, בדרך כלל שירי בלוז, פולק וג'אז ישנים, שפיזר באלבומים השונים שלו, כמו "Cry Me a River", לדוגמא, או "One for the Road", או "Spencer the Rover".   ג'ון מרטין יכול בקלות לעצב, בפסקול שהוא מעניק לך בכל אחד מהאלבומים שלו, את הדרך שבה אתה מסתכל על העולם – כשהוא שמח, גם אתה שמח.  כשהוא עצוב, גם אתה עצוב.  כשהוא משוכנע שהעולם יהיה מקום טוב יותר, קשה שלא להשתכנע גם.  בסופה של הדרך, אני מקווה שהוא הסתכל אחורה וראה שכל מה שהשאיר אחריו הוא זכרונות טובים, של אדם עם קול שהוא כמו רוח נעימה על עיניים עצומות, גיטרה שממלאת את האוויר בעשרות צלילים שנלחמים אחד בשני או נאחזים באחד שני, ושירים שיכולים לשבור באותה המידה שהם יכולים לאחות.  אני מקווה שהלכת בשלום אל האור, ג'ון.  החיים אולי לא היו קלים בשבילך כמו שקיווית בתחילת הדרך.  אבל האהבה לא פסחה עליך. והיא נשארת איתנו עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טקס האוסקר עשוי להיות מעניין יותר עם יו ג'קמן ינחה אותו עם ציפורניים שלופות.

שלושה קצרים: אייזק הייז, ביירן ואינו, ספר הילדים של Slint

1. Do Your Thing
אייזק הייזכשלמדתי טכנאות סאונד בבית ספר במיניאפוליס, אחד מהשיעורים שלנו עסק בהגברת במה. כחלק מהשיעור, היינו צריכים להכין במה להרכב. מיד אחרינו, באופן יעיל במיוחד, היה באותו אולם שיעור ביצוע למוזיקאים השונים שלמדו גם הם באותו בית ספר. גיטריסטים, מתופפים, בסיסטים, נגני כלי נשיפה וזמרים (בעיקר זמרות, בעצם), התאגדו כדי לבצע ביחד שיר וללמוד איך מבצעים ביחד עם אמנים אחרים. צוות ההוראה של הקורס הספציפי הזה בחר שלושה שירים, ואלה היו השירים שבוצעו במהלך כל אותו סמסטר, בתחלופה שבועית שכזאת. בכל שיעור היו בין עשרה לעשרים מבצעים, מה שאומר שכל אחד מהשירים הושמע שוב ושוב, פעם אחר פעם, במשך עשר עד עשרים פעמים. בשביל לא לגרום לאף אחד מהשירים להפוך אף אחד מהמבצעים או האנשים האחרים שהיו מעורבים בקורס הזה, או הקודם, לרוצח מטורף ברגע שהוא שומע את השיר הזה שוב, צוות ההוראה בחר שלושה שירים מיוחדים, כאלה שלא נמאסים גם אחרי ששומעים אותם בפעם העשרים. אחד מהשירים האלה היה "Do Your Thing" של אייזק הייז.

"Do Your Thing", שהוא אחד השירים הקליטים יותר שאני יכול לחשוב עליהם, הוא אפילו לא הפסגה המוזיקלית של אייזק הייז, שביחד עם התזמורת שלו התחרה עם ברי ווייט ואייק טרנר על תואר המעבד המוזיקלי הכי ייחודי של מוזיקת R&B. שם הייתי שם ביצוע לשיר שהוא אפילו לא כתב – "Walk on By", של ברט בכארך, שזכה על ידי אייזק הייז לביצוע של 12 דקות שלמות שהוא אחד מהביצועים היותר שואפים לשלמות של שיר שהוא לא שלך (בהתחשב בעובדה שהאורך שלו הוא בערך פי שלוש וחצי מהשיר המקורי, הוא צריך להיות), שיר כל כך טוב שהוא מחזיק, כמעט לבדו, בעזרת סמפולים, שני שירים שונים לחלוטין ("Too Wicky" של Hooverphonic ו-"I Can't Get No Sleep" של Woo Tang Clan).

אפילו בחלק האפל יותר של הקריירה שלו, כשהוא מדובב דמות מצוירת של איש עם מצנפת של שף על הראש, הוא היה נאמן לפחות לעקרונות המוזיקליים שלו. השירים של הדמות, עד כמה שהיו מגוחכים, היו עדיין מאד קליטים, וכאלה שאפשר להמשיך ולשמוע גם אחרי הפעם העשרים.

בשבוע שעבר, כשהוא בן 65, אייזק הייז החליט ללכת לעולמו ולהשאיר אותנו כאן להקשיב לשירים שלו, גם עשרים פעם ברציפות. באופן שכל כך מתאים לקריירה המוזיקלית שלו, הוא מת בזמן שהוא רץ – כשהוא נמצא, חסר הכרה, בביתו בממפיס, מכשיר הריצה שלו עדיין פעל.

[בירור קצר שלאחר הכתיבה מראה, שאחרי כל השנים האלו שחייתי באשליה שהשיר שהם ביצעו הוא שיר של אייזק הייז, מדובר בעצם ב-"It's Your Thing" של האחים איילי, להקה לא פחות מגניבה ולא פחות משפיעה על הפאנק והמוזיקה השחורה בזכותה היא. "Do Your Thing" של אייזק הייז, לעומת זאת, הוא לא בדיוק השיר שהייתי בוחר לנגן בשיעור של בית ספר, למוזיקה או אחר. בכל מקרה, בעולם הפרטי שלי אני משאיר את השיר בתור שיר של אייזק הייז]

2. ביירן ואינו – סיבוב שני

דיוויד ביירן ובריאן אינוברוך השב, דיוויד ביירן. ברוך השב, בריאן אינו.

הם אמנם לא נעלמו מהרדאר בתקופה הזו שהם לא עבדו ביחד. כל אחד מהם המשיך לעשות דברים מעניינים בזכות עצמו – ביירן בקריירה מוזיקלית עצמאית שכללה בין השאר, הקמת לייבל שעוסק בעיקר במוזיקת עולם קצבית וייחודית, פסקולים לסרטים (על אחד מהם כתבתי כאן בעבר), אלבומי סולו ולפחות הקמה אחת מחדש של Talking Heads. אינו, בעיקר בהפקת אלבומים – U2, James ולאחרונה גם פול סיימון, באלבום שהדרך הכי טובה לתאר את ההפקה שלו מובעת בצילום של הים על העטיפה, ו-Coldplay, כנראה מסיבות של שמירה על בטחון משפחתו (אני לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת בשביל מישהו להפיק אלבום של Coldplay). אבל עברו כמעט עשרים שנה מאז האלבום המשותף האחרון שלהם, "My Life in the Bush of Ghosts", אלבום שהיה פורץ דרך, לפחות בכל הקשור בחיבור בין מוזיקת פופ למוזיקת עולם, ובמיוחד למקצבים השבטיים של אפריקה ולחיבור האפשרי שלהם למוזיקת פאנק. לפני שנתיים, כשמהדורת 25 השנים של האלבום יצאה וביירן ואינו נפגשו כדי להחליט מה לעשות איתה כדי לעשות אותה מעניינת, הם גם החליטו להיכנס שוב לאולפן ולהקליט שירים נוספים, אולי באותה מתכונת. הסינגל הראשון שהם נותנים להאזנה מהאלבום (בתמורה לכתובת האימייל שלכם) הוא מאד מסקרן – "המקצבים האלו לא נשמעו כבר עשרים שנה," ביירן שר בו, אולי מתוך הסתכלות לאחור על האלבום הקודם שעשו. ההפקה היא הרבה יותר מהוקצעת, הרבה יותר דיגיטלית, מההפקה של האלבום הקודם. לא ניתן לטעות לגבי מה שבריאן אינו עשה באולפן. גם לא לגבי מה שביירן עשה באולפן. רק ארבע דקות ושבע עשרה שניות נמשך השיר הזה, "Strange Overtones", אבל הוא מסקרן כל כך שהדבר הכי טבעי לעשות הוא להשמיע אותו שוב.

האלבום, "Everything That Happens Will Happen Today", יוצא מחרתיים, ביום שני. הוא קרוב לוודאי יהיה מסקרן בדיוק באותה מידה כמו הסינגל הראשון הזה. אני, כדרכי, בטח אכתוב עליו עוד שנתיים. לכם כדאי לדאוג להקשיב לו כבר מחרתיים.

3. "Good Morning Captain" בתור ספר ילדים

כבר ראיתי ספרי ילדים פסיכיים (ספר השירים של טים ברטון, למשל, למרות שהוא לא ממש מיועד לילדים). אבל זה קרוב לוודאי לוקח איזשהו פרס. דיוויד מרטין סטאק, גרפיקאי וצלם נגטיב, כנראה, הביט בבנו הקטן מנסה להירדם וזה הזכיר לו ימאי שמנסה להתמודד עם גלי הים הסוערים, וגם איזשהו שיר נשכח של Slint, שמסיים את "Spiderland". השיר עצמו, אולי מטאפורה למנת יתר של סמים, אולי מטאפורה לספירלה של דכאון, אולי למשהו אחר, הוא לא השיר הראשון שאפשר לחשוב עליו בהקשר של ספר ילדים. בעיקר בגלל הדימויים הלא מאד רחוב סומסומיים של דם על דפנות הספינה. סטאק הוריד את הקטעים הפחות נעימים והשאיר בעיקר את הדימויים ואת סיפור המסגרת, וצילם תמונות, ועיצב אותן בדרכים שונות, כדי להעביר את הסיפור, בשחור לבן ובעיצוב שנראה כאילו נעשה על מכונת צילום. אם מטרת הסיפור היא לעזור לילד שלא מצליח להירדם להירדם, אני לא לגמרי בטוח שהסיפור הזה הוא מה שיעזור לו. לא לכמה הלילות הבאים, לפחות. בכל אופן, סטאק מאפשר להוריד גרסת PDF מלאה של הספר – לשיפוטכם.

בו דידלי

בו דידלי

"אי אפשר לשפוט תפוח אם מסתכלים על העץ שממנו בא / אי אפשר לשפוט את הדבש על פי הדבורה / אי אפשר לשפוט בת כשמסתכלים על האם / ואי אפשר לשפוט ספרים לפי העטיפה שלהם"

בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק'נ'רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד, עם כובע ומשקפיים וגיטרה מלבנית. איש שקרא לעצמו בו דידלי.

בו דידלי, שנפטר היום בגיל 79, תמיד שם את עצמו צעד אחד לפני זמרי הבלוז האחרים, אף שהיה צעיר מרוב הזמרים הגדולים של זמנו. הוא נולד עם השם המרשים אלאס אות'ה בייטס, וכאשר החליט להחליף אותו לבו דידלי, עם תחילת הקריירה המוזיקלית שלו, הוא היה כבר אלאס מק'דניאל, אחרי שנטל את שם המשפחה של אביו החורג. כבר בגיל 6 התחיל להופיע – תחילה בפינות רחוב, אחר כך במועדונים. מהר מאד הוא הצליח לשריין לעצמו לילה קבוע במועדון בשיקגו, שם הוא ניגן מוזיקה שהיתה מושפעת מנגני הבלוז המבוססים של התקופה – אלו שיראו בו עוף מוזר בהמשך הדרך, מאדי ווטרס וג'ון לי הוקר. את השם שלו הוא בחר לפי מילת סלנג דרומית שדומה ל-"Diddley squat" – שום דבר. גם את הגיטרה שלו הוא עיצב באותו אופן, בעקבות עיבוד של כלי נגינה אפריקני שכונה בארצות הברית בשם Diddley Bow.

ב-1955, כשהוציא את האלבום הראשון שלו, שנשא את אותו השם, כבר התחילו הסימנים של הסטוריה מוזיקלית מתהווה. בין השאר, מפני שהוא המציא קצב נגינה מיוחד שהפך להיות מזוהה במהירות בתור "הקצב של בו דידלי". בקצב הזה, שאפשר לשמוע את ההשראה שלו בשירים הרבה יותר מאוחרים כמו "Desire" של U2, או "Panic in Detroit" של דיוויד בואי, או אפילו "Faith" של ג'ורג' מייקל, הוא הקפיד להשתמש בכל השירים שהיו קשורים לשם שלו באלבום.

את השירים המפורסמים האחרים שלו, "Who Do You Love?" ו-"I'm a Man" בחרו לבצע עשרות אמנים אחרים בהמשך, והשירים נתנו השראה לשירים אחרים – אפילו לשיר "תשובה" מפורסם של מאדי ווטרס – "Manish Boy". השיר "I'm a Man", למשל, מכיל את אחד מהריפים הכי מזוהים עם מוזיקת הבלוז. לפחות, אחד הכי מזוהים עם מוזיקת בלוז למפוחית.

את המקום של בו דידלי, בהמשך הדרך, תפסו חלוצים אחרים, כמו צ'אק ברי ואלביס פרסלי, שהשתמשו בגשר שהוא בנה והפכו את מוזיקת הבלוז מנחלת העבדים השחורים וצאצאיהם לנחלתו של דור מוזיקלי חדש שרצה לשלב את הטוב ביותר משני העולמות המוזיקליים העוינים שצמחו ביחד בארצות הברית. ההשפעה העצומה שלו על ההסטוריה המוזיקלית לא עברה בלי להשאיר חותם, והאמנים שהושפעו ממנו הקפידו להחזיר לו באותה מטבע: האבנים המתגלגלות, שחלקו איתו במה כשהוא היה מאד מפורסם והם לא, לקחו אותו לסיבוב הופעות בתור מופע חימום; גם ה-Clash לקחו אותו להופיע איתם בסיבוב הופעות; ב-2005, הוא נבחר להיכל התהילה של הרוק'נ'רול וחגג את יובל ה-50 שלו במוזיקה ביחד עם אריק קלפטון ורובי רוברטסון, סולן ה-Band. ואם כל זה לא מספיק, Jesus and Mary Chain הקליטו שיר (בי סייד של גרסת כיסוי לשיר שלו שהוציאו) שנקרא "Bo Diddley is Jesus".

הסוף של בו דידלי הגיע בדרך שכל מוזיקאי היה מאחל לעצמו – הוא התמוטט על הבמה בקונצרט במאי 2007 ואחרי שאובחן אצלו שבץ, נאלץ להפסיק את ההופעות שלו ולהיות מטופל באופן יומיומי. בראיונות שנערכו איתו לפני שנפטר הוא הביע תקווה ורצון לחזור ולהופיע, להקליט ולהשפיע על דור חדש לגמרי של מוזיקאים.

את ההופעה האחרונה שלו, במקרה, הוא נתן קרוב מאד לבית שבו הוא נולד, בטקס הסרת הלוט משלט של "מסלול הבלוז של המיסיסיפי" שציין את מקום הולדתו. אחר כך, דממה. בו דידלי חזר עכשיו אל מקומו הטבעי, מאחורי אלביס פרסלי. שם הוא ממשיך לדחוף את החלוצים האחרים לכיוונים חדשניים יותר ומהפכניים יותר, מנסה שוב ושוב לאתגר את הקהל שלו ולגרום לו להקשיב. בעזרת הגיטרה המלבנית שלו, הקצב המיוחד וסיפור החיים שבדה לעצמו, בו דידלי עזר לנו להבין, מוקדם יותר משהיינו צריכים לצפות, את האמת על מוזיקה – המוזיקאים הגדולים האמיתיים לא נבדלים מהאחרים מפני שהם נבדלים מהמוזיקה המיינסטרימית. הם נבדלים מהאחרים מפני שהם לא יודעים איפה המוזיקה המיינסטרימית נמצאת בכלל.