The gospel according to whom

1. Do Your Thing
כשלמדתי טכנאות סאונד בבית ספר במיניאפוליס, אחד מהשיעורים שלנו עסק בהגברת במה. כחלק מהשיעור, היינו צריכים להכין במה להרכב. מיד אחרינו, באופן יעיל במיוחד, היה באותו אולם שיעור ביצוע למוזיקאים השונים שלמדו גם הם באותו בית ספר. גיטריסטים, מתופפים, בסיסטים, נגני כלי נשיפה וזמרים (בעיקר זמרות, בעצם), התאגדו כדי לבצע ביחד שיר וללמוד איך מבצעים ביחד עם אמנים אחרים. צוות ההוראה של הקורס הספציפי הזה בחר שלושה שירים, ואלה היו השירים שבוצעו במהלך כל אותו סמסטר, בתחלופה שבועית שכזאת. בכל שיעור היו בין עשרה לעשרים מבצעים, מה שאומר שכל אחד מהשירים הושמע שוב ושוב, פעם אחר פעם, במשך עשר עד עשרים פעמים. בשביל לא לגרום לאף אחד מהשירים להפוך אף אחד מהמבצעים או האנשים האחרים שהיו מעורבים בקורס הזה, או הקודם, לרוצח מטורף ברגע שהוא שומע את השיר הזה שוב, צוות ההוראה בחר שלושה שירים מיוחדים, כאלה שלא נמאסים גם אחרי ששומעים אותם בפעם העשרים. אחד מהשירים האלה היה "Do Your Thing" של אייזק הייז.

"Do Your Thing", שהוא אחד השירים הקליטים יותר שאני יכול לחשוב עליהם, הוא אפילו לא הפסגה המוזיקלית של אייזק הייז, שביחד עם התזמורת שלו התחרה עם ברי ווייט ואייק טרנר על תואר המעבד המוזיקלי הכי ייחודי של מוזיקת R&B. שם הייתי שם ביצוע לשיר שהוא אפילו לא כתב – "Walk on By", של ברט בכארך, שזכה על ידי אייזק הייז לביצוע של 12 דקות שלמות שהוא אחד מהביצועים היותר שואפים לשלמות של שיר שהוא לא שלך (בהתחשב בעובדה שהאורך שלו הוא בערך פי שלוש וחצי מהשיר המקורי, הוא צריך להיות), שיר כל כך טוב שהוא מחזיק, כמעט לבדו, בעזרת סמפולים, שני שירים שונים לחלוטין ("Too Wicky" של Hooverphonic ו-"I Can't Get No Sleep" של Woo Tang Clan).

אפילו בחלק האפל יותר של הקריירה שלו, כשהוא מדובב דמות מצוירת של איש עם מצנפת של שף על הראש, הוא היה נאמן לפחות לעקרונות המוזיקליים שלו. השירים של הדמות, עד כמה שהיו מגוחכים, היו עדיין מאד קליטים, וכאלה שאפשר להמשיך ולשמוע גם אחרי הפעם העשרים.

בשבוע שעבר, כשהוא בן 65, אייזק הייז החליט ללכת לעולמו ולהשאיר אותנו כאן להקשיב לשירים שלו, גם עשרים פעם ברציפות. באופן שכל כך מתאים לקריירה המוזיקלית שלו, הוא מת בזמן שהוא רץ – כשהוא נמצא, חסר הכרה, בביתו בממפיס, מכשיר הריצה שלו עדיין פעל.

[בירור קצר שלאחר הכתיבה מראה, שאחרי כל השנים האלו שחייתי באשליה שהשיר שהם ביצעו הוא שיר של אייזק הייז, מדובר בעצם ב-"It's Your Thing" של האחים איילי, להקה לא פחות מגניבה ולא פחות משפיעה על הפאנק והמוזיקה השחורה בזכותה היא. "Do Your Thing" של אייזק הייז, לעומת זאת, הוא לא בדיוק השיר שהייתי בוחר לנגן בשיעור של בית ספר, למוזיקה או אחר. בכל מקרה, בעולם הפרטי שלי אני משאיר את השיר בתור שיר של אייזק הייז]

2. ביירן ואינו – סיבוב שני

ברוך השב, דיוויד ביירן. ברוך השב, בריאן אינו.

הם אמנם לא נעלמו מהרדאר בתקופה הזו שהם לא עבדו ביחד. כל אחד מהם המשיך לעשות דברים מעניינים בזכות עצמו – ביירן בקריירה מוזיקלית עצמאית שכללה בין השאר, הקמת לייבל שעוסק בעיקר במוזיקת עולם קצבית וייחודית, פסקולים לסרטים (על אחד מהם כתבתי כאן בעבר), אלבומי סולו ולפחות הקמה אחת מחדש של Talking Heads. אינו, בעיקר בהפקת אלבומים – U2, James ולאחרונה גם פול סיימון, באלבום שהדרך הכי טובה לתאר את ההפקה שלו מובעת בצילום של הים על העטיפה, ו-Coldplay, כנראה מסיבות של שמירה על בטחון משפחתו (אני לא מצליח למצוא שום סיבה אחרת בשביל מישהו להפיק אלבום של Coldplay). אבל עברו כמעט עשרים שנה מאז האלבום המשותף האחרון שלהם, "My Life in the Bush of Ghosts", אלבום שהיה פורץ דרך, לפחות בכל הקשור בחיבור בין מוזיקת פופ למוזיקת עולם, ובמיוחד למקצבים השבטיים של אפריקה ולחיבור האפשרי שלהם למוזיקת פאנק. לפני שנתיים, כשמהדורת 25 השנים של האלבום יצאה וביירן ואינו נפגשו כדי להחליט מה לעשות איתה כדי לעשות אותה מעניינת, הם גם החליטו להיכנס שוב לאולפן ולהקליט שירים נוספים, אולי באותה מתכונת. הסינגל הראשון שהם נותנים להאזנה מהאלבום (בתמורה לכתובת האימייל שלכם) הוא מאד מסקרן – "המקצבים האלו לא נשמעו כבר עשרים שנה," ביירן שר בו, אולי מתוך הסתכלות לאחור על האלבום הקודם שעשו. ההפקה היא הרבה יותר מהוקצעת, הרבה יותר דיגיטלית, מההפקה של האלבום הקודם. לא ניתן לטעות לגבי מה שבריאן אינו עשה באולפן. גם לא לגבי מה שביירן עשה באולפן. רק ארבע דקות ושבע עשרה שניות נמשך השיר הזה, "Strange Overtones", אבל הוא מסקרן כל כך שהדבר הכי טבעי לעשות הוא להשמיע אותו שוב.

האלבום, "Everything That Happens Will Happen Today", יוצא מחרתיים, ביום שני. הוא קרוב לוודאי יהיה מסקרן בדיוק באותה מידה כמו הסינגל הראשון הזה. אני, כדרכי, בטח אכתוב עליו עוד שנתיים. לכם כדאי לדאוג להקשיב לו כבר מחרתיים.

3. "Good Morning Captain" בתור ספר ילדים

כבר ראיתי ספרי ילדים פסיכיים (ספר השירים של טים ברטון, למשל, למרות שהוא לא ממש מיועד לילדים). אבל זה קרוב לוודאי לוקח איזשהו פרס. דיוויד מרטין סטאק, גרפיקאי וצלם נגטיב, כנראה, הביט בבנו הקטן מנסה להירדם וזה הזכיר לו ימאי שמנסה להתמודד עם גלי הים הסוערים, וגם איזשהו שיר נשכח של Slint, שמסיים את "Spiderland". השיר עצמו, אולי מטאפורה למנת יתר של סמים, אולי מטאפורה לספירלה של דכאון, אולי למשהו אחר, הוא לא השיר הראשון שאפשר לחשוב עליו בהקשר של ספר ילדים. בעיקר בגלל הדימויים הלא מאד רחוב סומסומיים של דם על דפנות הספינה. סטאק הוריד את הקטעים הפחות נעימים והשאיר בעיקר את הדימויים ואת סיפור המסגרת, וצילם תמונות, ועיצב אותן בדרכים שונות, כדי להעביר את הסיפור, בשחור לבן ובעיצוב שנראה כאילו נעשה על מכונת צילום. אם מטרת הסיפור היא לעזור לילד שלא מצליח להירדם להירדם, אני לא לגמרי בטוח שהסיפור הזה הוא מה שיעזור לו. לא לכמה הלילות הבאים, לפחות. בכל אופן, סטאק מאפשר להוריד גרסת PDF מלאה של הספר – לשיפוטכם.