תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'סרטים'

דברים שרואים מכאן

בניגוד לא מאד גמור לכמה שבועות האחרונים, שבהם לא היה פה כלום, בשבועות הקרובים יהיה פה רק מעט.  חוסר זמן ודברים אחרים שתופסים את המעט שנשאר הם האשמים העיקריים פה.  בכל מקרה, ברגע הראשון שיתאפשר לי לכתוב פה משהו ארוך וקוהרנטי יותר, אתם תהיו הראשונים שתדעו מזה.

 

מקווה שחגגתם יפה את יום בחזרה לעתיד, שהתרחש אתמול.  זו היתה חוויה שתחזור, אם אני מבין נכון את חוקי הפיזיקה הקוונטית, רק פעם אחת ולכן, מי שנולד היום והלאה – פספסתם.  למי מכם, כמוני, שרוצה להמשיך ולשמר את הזמן המיוחד הזה, שחיכינו לו, אחרי הכל, 26 שנים, הנה עוד שלושה דברים:   מרטי מקפליי ודוק בראון (וגם יואי לואיס) נוחתים בתכנית של ג'ימי קימל כדי לחגוג את היום המיוחד; ונייק, במהלך שיווקי גאוני אך מתבקש, מוציאות את הנעליים ששורכות את עצמן בדיוק ביום הנכון, וגם שולחות את הזוג הראשון למייקל ג'יי פוקס. החדשות הרעות הן, כמובן, שנייק ייצרו כמות מוגבלת של הנעליים האלה.  החדשות הטובות הן שאותה כמות מוגבלת תימכר במכירה פומבית שכל ההכנסות ממנה יילכו לקרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, במקום שאני עובד בו (זה יקרה מתישהו ב-2016.  לינק יהיה פה כשיהיה לי אותו).  יימכרו עוד כמה דברים, חתומים ומגניבים או מגניבים ולא חתומים, מסדרת הסרטים, לאותה מטרה; ובתוך שלל הכתבות הפחות מושקעות של "הנה כל הדברים ש"בחזרה לעתיד 2" לא הצליח לנבא", מצאתי מאמר אחד ב-Medium שמנתח למה הסרט לא ניבא דברים מסוימים, ולמה דברים אחרים, שהסרט ניבא בדיוק מדהים, לא מוזכרים בשום מקום אחר.

 

והנה בלר משחזרים את "Parklife", שבמקור אירח את פיל דניאלס המאד קוקני, בגרסה אמריקנית לחלוטין, בעזרתו של פרד ארמיסן (הם ניסו לגייס את מייק מיירס, שהוא בכלל קנדי – אבל הוא לא יכל להגיע).

 

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה קורה שכמערבבים את ווגנר, למי ממוטורהד, כמה מחברי Eagles of Death Metal, הנרי רולינס ואיגי פופ?  הרבה בלגן בשחור לבן.

 

 

הפוסט הזה נכתב כבר

1.  לפני הכל

בגליון הקרוב של Q, שאמור להיות בחנויות הנבחרות ביום שלישי הקרוב, חוגגים עשרים שנים לאחד מהאלבומים החשובים ביותר של U2, אולי אחד החשובים ביותר של שנות ה-90, "Achtung Baby", באלבום מחווה שמכיל את כל השירים, לפי הסדר המקורי, בביצועים שיכולים להיות רק מסקרנים של Nine Inch Nailsֿ, פטי סמית', Depeche Mode, Garbage, ו-Snow Patrol, בין השאר. את "Even Better Than the Real Thing", אולי בתור בדיחה, השאירו בגרסה המקורית של הלהקה (אחד הרמיקסים שלה, לפחות).  עוד מידע אפשר למצוא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ימי סאוויל, שהיה המנחה הראשון של Top of the Pops (וגם האחרון – הוא הנחה את התכנית האחרונה), נפטר אתמול בגיל 84, כנראה מסיבות טבעיות.

2.  הכל כתוב.  או שלא.

במהלך השבוע האחרון צפיתי במקרה (או אולי לא במקרה) בשני סרטים שהעלו את אותה השאלה הפילוסופית וניסו להתמודד איתה כמה טוב שיכלו. שני הסרטים, כסרטים, לא יכלו להיות יותר שונים אחד מהשני: האחד, ״Knowing" (״הנבואה״ בעברית, אבל אני אתעלם מהעצלות הצפויה של מתרגמי שמות הסרטים בעברית), הוא סרט עתיר תקציב, הוליוודי, עם השחקן המוביל הנכון במקום הנכון, של במאי שתחת אמתחתו שני סרטים שלבדם יכולים לגרום לי לרצות לראות כל סרט שהוא מעורב בו; השני, ״Beacon77" (בעברית ״מגדלור 77״, באמריקנית "The 7th Dimension", אבל אני אתעלם משני השמות האלה מהסיבות המובנות), הוא סרט בריטי דל תקציב עד כדי כך שהוא מתרחש בדירה אחת, על שני חדריה, ולאורך חמש או עשר הדקות הראשונות שלו הוא כל כל גרוע שקל להתבלבל ולחשוב שאנחנו צופים בסרט הלא נכון. אבל בבסיס שני הסרטים האלה (הראשון אפילו מצהיר על זה בשלב די מוקדם) נלחמות שתי תפיסות עולם. לפי הראשונה, דטרמיניזם, כל מה שקורה עכשיו וכל מה שיקרה בעתיד כבר נקבע מראש ואי אפשר לשנות אותו (גרסה מרוכזת יותר של התפיסה הזאת, אקזיסטנציאליזם, אומרת שאם אי אפשר לשנות כלום, אין טעם לעשות שום דבר חוץ מלעמוד בלי לזוז ולחכות שהכל ייגמר). לפי השניה, שבחלק מהמקרים קוראים לה רצון חופשי ובהזדמנויות אחרות קוראים לה מקריות, דברים קורים ללא סיבה מיוחדת או שהם קורים כתוצאה ממשהו שגורם להם. שני הסרטים האלה יתקדמו, אחד מהר יותר ואחד לאט יותר, למסקנה לגבי השאלה הפילוסופית הכבדה הזאת, והמסקנה הזו תיטה לצד אחד, ובשני המקרים הסרטים מיועדים לגרום לנו לחשוב – גם כשהם מסווים את עצמם מאחורי עלילות שלא בהכרח גורמות לנו לחשוב.
[מהנקודה הזו ולמטה, הפוסט מכיל ספוילרים, מפני שאי אפשר באמת לדבר על הסרטים האלה בלי לדבר על מה קורה בהם. אם יש בכם איזה רצון לראות את הסרטים האלה, או אם אתם מתנגדים באופן עקרוני שיספרו לכם מה קורה בסוף של סרט, עדיף להפסיק לקרוא כאן.]
״Knowing" בונה את עצמו, מהרגעים הראשונים, כסרט מסתורין שיש בו איזו אמת נסתרת על היקום שהוא מוכן לגלות לנו במסגרת השבלונות ההוליוודיות המקובלות. ניקולס קייג׳, גבוה וגמלוני ומודאג מאי פעם, הוא ג׳ון קסטלר, אסטרופיזיקאי שהוא גם הורה יחיד לילד חכם כמעט כמוהו. הוא הורה יחיד מפני שאשתו נהרגה בשריפה. אביו הוא כומר שהקשר איתו התנתק בעקבות המוות, וקסטלר מניח את עצמו בצד המקריות של הדיכוטומיה הפילוסופית הגדולה שבבסיס שני הסרטים האלה. עד כאן, שבלונה הוליוודית.
אבל אלכס פרויאס, שהצליח ליצור עולם אפל וכמעט בדיוני באמצעות כמה בניינים גותיים, לילה של פורענות וכמה עננים בשביל ״העורב״, ושהצליח ליצור סרט קטן ונהדר שמדבר על נושאים מאד דומים בשם ״עיר אפלה״, שהשפיע על סרט גדול הרבה יותר ונהדר לא פחות בשם ״המטריקס״, דואג לקחת כל שבלונה הוליוודית אפשרית בסרט הזה ולסובב אותה כדי שתהיה עקומה רק קצת, אבל מספיק בשביל להרגיז את אלו שמעדיפים סרט אקשן פשוט ולא מחייב ולהלהיב את אלו שרוצים לחפור מאחורי חזות האקשן השטחית.
בבית הספר שבו לומד בנו של קסטלר חופרים החוצה קפסולת זמן, שהטמינו באדמה חמישים שנה לפני כן (בסצינה שפתחה את הסרט), ובה מעטפות שמכילות ציורים של הילדים של אז, שמציירים את העתיד שלהם ואת ההווה של הילדים שמקבלים את הציורים. בנו של קסטלר מקבל, במקום ציור, דף מלא עד אפס מקום במספרים. ברגע של שכרות ושעמום, קסטלר לוקח את הדף ומנסה להבין את התבנית שמאחורי המספרים. הוא מזהה סדרה לא מקרית של מספרים, ובירור קצר באינטרנט מגלה לו שאלו התאריך ומספר ההרוגים בהתקפת הטרור על מגדלי התאומים. אחר כך הוא מנסה כל סדרה אקראית של מספרים ומגלה שהדף כולו מכיל סדרה של תאריכים ומספרי הרוגים של אסונות לאורך ההסטוריה. מאוחר יותר הוא מגלה שהמספרים שהוא לא הצליח לשייך הם קואורדינטות, שמראות את המיקום המדויק של האסונות. ויש גם שלוש סדרות נוספות של מספרים, שלפי התאריכים שלהם מתרחשים בעתיד. קסטלר מנסה, ביחד עם חברו הקוסמולוג, לשכנע את עצמו שאין הגיון ברשימה, ולא מצליח. בנסיעה מקרית הוא מגלה שהמקום שבו הוא נמצא מציין את הקואורדינטות המדויקות של האסון הבא, ותוך
כמה דקות מתרסק עליו מטוס (באחת מסצינות האסון הכי מרהיבות שראיתי בסרט אי פעם. מאוחר יותר, במהלך המחקר על הסרט הזה, גיליתי למה: בניגוד להרבה סצינות מהסוג הזה, שהן עתירות בפעלולים, מודלים ואפקטים של מחשב, הסצינה הזו צולמה בשוט אחד ומכילה את הבלבול והערפול שמרגישים אנשים שלוקחים חלק באסון כזה באמת). קסטלר מנסה, ולא מצליח, להציל חלק מהאנשים הנשרפים וכשהוא חוזר הביתה, נרעש, הוא מגלה באמצעות החדשות שמספר ההרוגים באסון זהה במדויק למספר שמופיע על הדף. בהמשך הוא מנסה, בחוסר הצלחה, למנוע את האסון הבא ברכבת תחתית בניו יורק, ולאתר את ביתה ונכדתה של האשה שבילדותה הטמינה את הדף המלא במספרים בקפסולת הזמן, כדי להבין איך המספרים האלה הגיעו אליה. ביחד, הם מגלים שלשני הילדים שלהם יש את אותה הגישה למספרים שהיתה לאמה, ושאלו מגיעים באמצעות תקשורת מלובשי שחורים מסתוריים שמסתובבים בזוויות של הסרט, אולי בני גזעם של ריצ׳רד או׳בריאן וחבריו ב״עיר אפלה״, שיש להם ידע על כל מה שהולך לקרות בעולם או שהם אלו שמנתבים את כל מה שהולך לקרות בעולם. בשלב הזה, התאריך האחרון והאסון האחרון חושף את עצמו והסרט הופך להיות מעט פחות הגיוני: בתאריך האחרון שמופיע על הדף, העולם כולו ייחרב כתוצאה מהתפרצויות קרינה מהשמש שישרפו את שכבת האוזון ויהפכו את החום על פני כדור הארץ לבלתי ניתן להתמודדות אנושית. לובשי השחורים המסתוריים הם חייזרים, גורמים שאנחנו היינו מכנים בקלות מלאכים, אולי אפילו אלוהים, שעקבו מרחוק אחרי המתרחש ומוכנים לקחת איתם חלק קטן מאד מתושבי כדור הארץ כדי להתחיל מחדש במקום אחר. במקרה, הבן של קסטלר והנכדה של הילדה שהתחילה את כל הסרט הם חלק מהנבחרים המעטים. במקרה, קסטלר הוא לא. ברגעים האחרונים של העולם כולו, הוא חוזר לזרועות המשפחה הנוצרית המנוכרת שלו ונשרף ביחד איתם, ושני הילדים מונחתים על כוכב שטוף עשב, שבשמיו שני ירחים ובאופק עץ אחד, בודד.   אם הסרט השני של פרויאס, "עיר אפלה", הסתיים בפיסה אורבנית דיסטופית שמרחפת בחלל, רחוקה במקום ובזמן מכל דבר אחר שבני האדם הכירו בעבר, הסרט הזה מקבל ערימה של צבעי פסטל ופרויאס מצטווה לצייר איתם משהו.  מה שהוא בוחר לצייר הוא התחלה מחדש – וזו, כמו הרבה דברים אחרים בסרט הזה, זוכה למגוון תאוריות באינטרנט.  אולי זה כוכב אחר שמכיל כמה וכמה גרסאות של אדם וחווה, כל זוג כזה הגיע באדיבות חללית אחרת מאלו שנצפות באופק בסצינה האחרונה הזו.  אולי כל חללית מגיעה לכוכב אחר.  אולי החללית נוסעת בעצם בזמן וזה שוב כדור הארץ, שוב מההתחלה.

"Beacon77" הוא סרט צנוע הרבה יותר.  הוא לא נעשה בתקציב של מיליונים, הבמאי שלו לא הוכיח את עצמו בסרטים קודמים ואף אחד מהשחקנים שם הוא לא ניקולס קייג'.  למעשה, לא שמעתי על אף אחד מהשחקנים שם לפני הסרט הזה וקרוב לוודאי לא אשמע עליהם אחריו.  הוא נפתח בדירת פנטהאוז של בניין דירות גבוה בלידס, שם מתגורר מרצה צעיר באוניברסיטה.  אני לא בטוח שקלטתי למה הוא מרצה, אני לא בטוח שזה אפילו מוזכר בסרט.  אבל אחת מהתלמידות שלו מנהלת איתו רומן, ומגיעה כדי להתעמת איתו.  כשהיא מגיעה, ביחד עם חברה שנועדה לתת לה חיזוק מוסרי, היא מגלה שהוא חולק את הדירה עם עוד שני אנשים – האקר אנרכיסטי נכה בשם דקלן וחברתו לשעבר, גם היא האקרית.  לכל אחד מהחמישה יהיה תפקיד מהותי במה שהולך לקרות לאורך הסרט, כמו שמקובל בסרטים מהסוג הזה, שהעלילה שלהם נפרשת בשטח מאד צר.   השלושה מנסים לפרוץ למערכת המחשוב של הוותיקן, שם הם מקווים למצוא את הגרסה המוקדמת ביותר של התנ"ך, שהם סוברים שהיא שונה, ולו במילה אחת, מהגרסה המוקדמת ביותר שאנחנו מכירים.   הצופן התנ"כי, שהם יכולים לראות בשניים ובשלושה מימדים, יכול להכיל מסרים נוספים ביותר מימדים, ואלו באים לידי ביטוי, וניתנים לניתוח ממוחשב הרבה יותר בקלות, כשמדובר במגילה, במיוחד כשמדובר במגילה שמכילה את הטקסט האמיתי, המלא.  כשהמחשב מצליח לנתח ולעבד את הטקסט בארבעה, חמישה, שישה ובסופו של דבר שבעה מימדים, דברים מוזרים קורים בדירה – דקלן מפתח כוחות שבעיני אלו שעוקבים אחרי הסרט בשני המימדים המקובלים עשויים להיראות כמעט אלוהיים, ומנצל את הכוחות האלה כדי לחסל כמעט את כל שוכני הדירה האחרים, כי זה, אחרי הכל, סרט אימה, ולגרום לקץ העולם.    "Beacon77" סובל מכל אותם דברים ש-"Knowing" נהנה מהם, מפני שהוא קצר יותר ובתקציב צנוע יותר.  בשני הסרטים יש כמות די גדולה של רעיונות שצריך לעכל.  ב-"Beacon77" הבמאי זורק כמה מהרעיונות באוויר ולא טורח להסביר אותם או את הקשר שלהם לסיפור.  הסרט מסתיים בפלאשבק מסביר שרק הבמאי, אני מקווה, יכול להבין.  באמצעות חיבור של כמה סצינות קצרות, לכאורה רנדומליות מהסרט, הבמאי מוכיח בבת אחת גם שהכל כבר כתוב מראש וגם שהכל מקרי לחלוטין, וכל חיבור של סדרה של דברים שקורים, מנותקים אחד מהשני, זהה להשתלשלות טבעית של אירועים.  שאר הסרט מרגיש כמו מזוודה שהתמלאה מעבר ליכולת שלה להכיל ושמנסים בכל הכח לסגור.   יש שם חשיבה במימדים אחרים, תוך כדי הדגמה של איך נראים החיים בשלושה מימדים ליצורים שיכולים לתפוס רק שני מימדים, יש שם שני "צופים מרחוק", ששוכבים במעבדה של ה-CIA ויכולים באמצעות המחשבה להטיל את הגוף שלהם למקומות אחרים,  יש את התנ"ך ואת הוותיקן והפנטגון, תחנת רדיו מחתרתית ויצור שאולי היה שם מלכתחילה ואולי נוצר כתוצאה מהעיסוק הזה בנבכי התנ"ך, ויש שם הרבה מאד מילים לא הגיוניות בעברית (כי כשיש לך תקציב כל כך קטן אין כסף לשכור מישהו שמבין עברית.  העיקר שזו שפה זרה שכתובה הפוך.  זה לא באמת משנה מה כתוב בה).

בשני הסרטים יש משהו מוחשי שמטה את הכף בבת אחת לכיוון הדטרמיניזם.  ב-"Knowing" זו פיסת נייר שמצמצמת את עצמה לרשימה של אסונות – תאריכים, מספרי הרוגים וקואורדינטות (ובסופו של דבר, במקום מספר הרוגים, מכילה רק שתי אותיות שהן קיצור ל"כל השאר").  ב-"Beacon77" זה התנ"ך עצמו, על שבעים הפנים שלו, שמכיל, לפחות באחד משבעת המימדים שבהם אפשר לחוות אותו, את כל מה שאי פעם קרה ואת כל מה שאי פעם יקרה, אם יודעים מה לחפש ואיך.  בשני הסרטים יש מי שמפקפק בנכונות של המידע הזה, מנסה להטות את הכף בחזרה למחוזות ההגיוניים.  ושני הסרטים מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה – "Knowing" הוא לא סרט אסונות טיפוסי מפני שאין בו גיבור שמציל את העולם.  ואין בו גיבור שמציל את העולם מפני שאי אפשר להציל את העולם כשהכל כבר כתוב מראש.  ו-"Beacon77" הוא לא סרט אימה טיפוסי מפני שכשהבוקר עולה על דירת הפנטהאוז שבה מתרחש הסרט אין אדם אחד שנשאר בחיים אחרי טבח, למעשה הדירה הזאת היא המוקד להיכחדות העולם כולו, אולי.  ושני הפלאשבקים המסבירים שמוצגים לקראת סוף הסרט מראים כיצד לא היתה לאף אחד מהדמויות את הזכות להימנע מלמלא את התפקיד שלה בגורל שהיה כתוב מראש.

ובסופו של דבר, שני הסרטים מסתיימים בהתחלה חדשה – מפני שהסוף ההוליוודי האולטימטיבי בסרט אפוקליפטי במידה כזו הוא שהאנושות שורדת, איכשהו, גם אם נשארה כמות מועטה במיוחד של אלו ששייכים אליה.  גם אם נשאר רק אחד.   ב-"Knowing", כדור הארץ, על כל היושבים בו, אולי נחרב, ואולי לא היה ניתן לעשות שום דבר בנושא, אבל בכוכבים האחרים שאליהם הובאו הניצולים האחרונים של האנושות, אולי הטבע יסתדר בצורה אחרת, ואולי לא הכל יהיה כתוב מראש.  ב-"Beacon77", הישות שדקלן הפך להיות מוחק את כל העולם, אולי, כדי להתחיל אותו מחדש.  ההחלטה לגבי דטרמיניזם לעומת רצון חופשי נתונה בידיו של אדם אחד – וגם זה, בעצם, סוג של רצון חופשי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר הייתי מוכן לפטור בזלזול את הסרט הזה, גרסה מצוירת ממוחשבת לקומיקס שמגיע לו יותר, אבל אז ראיתי מי האנשים שכתבו אותו.  אחד, סטיבן מופט, שיכנע אותי במיוחד לתת הזדמנות לטריילר.

שלושת הימים הבאים

1. לפני הכל

מאחר ויש טובים ומוסמכים ממני לספר לכם איך היה פרק חג המולד של Doctor Who השנה, אני לא אתעכב עליו יותר מכדי להגיד שסטיבן מופאט התעלה על עצמו גם הפעם. לא רק הבחירה המוצלחת במייקל גמבון, שסיים לא מזמן את תפקידו בסדרת סרטי פנטזיה אחרת, אלא גם יצירת תסריט שמתפתל בתוך עצמו כל כך עד שאנחנו לא מרגישים שהוא נע בתוך מעגל, והנה מגיע בחזרה לאותה נקודה.

ובפינת המתים המוזיקליים של השבוע:  ג'רי רפרטי, שאתם עשויים להכיר משני שירים – "Stuck In the Middle with You" של הלהקה שבה התחיל את דרכו המוזיקלית, Steeler's Wheel, ו-"Baker Street", אבל להיט אחר שלו, "Right Down the Line", הוא הרבה יותר מוצלח מבחינתי, נפטר בגיל 63 מסרטן;  וגם מיק קארן, הבסיסט של Japan, נפטר מסרטן, בגיל 52.

2. דברים לעשות בפיטסבורג כשאתה עומד לחלץ את אשתך מהכלא

טריילרים לסרטים הם סוג של להטוט. הם מבוססים על אחיזת עיניים, כזו שנבנית על ידי עורכים שמרכיבים חלקים מעניינים בסרט, לפעמים כאלה שלא נמצאים בסופו של דבר בסרט עצמו, כדי לגרום לכם לחשוב שהסרט יותר מעניין ממה שהוא באמת. בחלק מהמקרים הסרט עצמו מעניין באמת, ואלו המקרים שבהם אתם רוצים לראות את הטריילר שוב. אלו גם המקרים שבהם הסרט הולך לצאת לאקרנים לפחות שנה אחרי שראיתם את הטריילר. במסגרת הזמן הקצר שבו מי שיצר את הסרט מנסה לספר לכם על הסרט, היוצרים לא רק מספקים לכם מה תוכן הסרט אלא גם מה הוא – קומדיה, דרמה, סרט פעולה עתיר אדרנלין. אלו המקרים שבהם עריכה שאומרת לכם מה הסרט שבו אתם צופים עשויה להיות בעייתית, מפני שלפעמים הסרט שאתם חושבים שאתם רואים בטריילר הוא לא הסרט שייפרש מולכם כשיסתיימו כל הטריילרים לסרטים האחרים. זה עלול להיות מאכזב לא רק למי שהולך לסרט ומצפה למשהו שהוא לא, אלא גם למי שלא הולך לסרט מפני שזה לא סוג הקולנוע המועדף עליו, ומפספס סרט אחר לגמרי.
״שלושת הימים הבאים״, סרט שלמזלנו אי אפשר לשחק יותר מדי עם תרגום השם שלו לעברית, הוא אחד מהסרטים האלה. הטריילר שלו מציג אותו כסרט פעולה – מרדפים עתירי מכוניות הפוכות, בריחה נועזת מכלא, כוכב שנראה כועס בעיקר, על כל מיני אנשים שאף אחד מהם קרוב לוודאי לא ימות על ידיו – סרט מהסוג שאני לא נוטה לרוץ לקולנוע לראות. הזדמן לי, למזלי, לראות את הסרט בסיטואציה שלא חייבה אותי לבחור. זה היה הסרט שהוקרן, ואני יכולתי לבחור לראות אותו ולזכות בשעתיים של מכוניות מעופפות, או לראות אותו ולהצטער שאני לא עושה משהו אחר באותו הזמן.
״שלושת הימים הבאים״ מספר סיפור של סיוט מודרני שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו אבל קורה, בסרטים, רק לאנשים כמו ראסל קרואו ואליזבת׳ בנקס, שני הורים אוהבים לילד צעיר שברגע אחד המשטרה פורצת אליהם הביתה ומשנה את החיים שלהם לחלוטין. האם מואשמת שרצחה את הבוסית שלה, נשפטת ונידונה למאסר עולם ואחרי שלוש שנים ונסיון ערעור לא מוצלח אחד, מנסה להרוג את עצמה וגורמת לבעלה להבין שהוא צריך לעשות הכל כדי להציל אותה מהעתיד הזה, כשהכל במקרה הזה כרוך בלהפוך למעין סופרמן ולבנות תכנית חילוץ מפורטת מהכלא.
ההבדל העיקרי בין הסרט הספציפי הזה לבין כל עיבוד אחר שהיה יכול להיעשות לסרט הצרפתי במקור הזה (שנקרא שם ״Pour Elle"), הוא שהדמות שראסל קרואו מגלם בסרט היא הדבר הכי רחוק מסופרמן שאפשר להציג בסרט, וזה בעיקר מה שהופך את הסרט לשונה, ומעניין הרבה יותר, ממה שהטריילר מציג.
ראסל קרואו מגלם בסרט את ג'ון ברנאן, מורה, שחי חיים שקטים בבית בפרברים ונוהג בפריוס (״איזה עבריין נוהג בפריוס?״ תוהה אחד מהבלשים שמנסה לעקוב אחרי הבורחים במהלך הסרט), וששלוש שנים ארוכות של מחשבה ואחריהן רגע אחד של הארה מוכיחים לו שהדרך היחידה שבה אשתו לא תבלה את שארית חייה בבית כלא היא אם הוא יחלץ אותה משם, אבל לא לגמרי בטוח איך עושים את זה, ומנסה להבין באותה הדרך שאנחנו היינו מנסים אם היינו באותה סיטואציה – הוא מחפש סרטוני הדרכה ביוטיוב. הוא נעזר גם בליאם ניסן, בורח מנוסה מבתי כלא, שהזמן בו הוא מופיע בטריילר כמעט זהה לזמן בו הוא מופיע בסרט, שמסביר לו, באופן מאד נוח לקצב ההתפתחות של הסרט, את כל מה שהוא צריך לדעת כדי לברוח מבית הכלא הספציפי שבו אשתו כלואה. שינוי בתכניות הכליאה של אשתו מצמצם מאד את הזמן שיש לו לתכנן, וגם, במקביל, מעניק לסרט את השם שלו, ואת פרק הזמן שבו הסרט יכול להפוך ולהיות סרט פעולה מהסוג שהטריילר מבטיח.
אבל במהלך הזמן שבו הסרט הזה מסרב, כמעט בהתרסה, להיות סרט פעולה, שזה כל החצי הראשון של הסרט, הוא מתמקד הרבה יותר בדברים שהופכים אותו לסרט מעניין בשביל אנשים שמעדיפים את הקולנוע שלהם חושב. הוא מציג שלל של דמויות קטנות שמאכלסות את שלושת הימים האלה, ביניהן שחקנים גדולים בתפקידים קטנים – כמו בריאן דנהי, שמשחק את אביו הלא מתקשר של ג'ון, ויש לו בהתאם תפקיד עם מספר מועט של מילים, אבל בשביל קטע אחד, שבו הוא נפרד מבנו לשלום כשהוא מגלה מה התכנית שלו, ומבין שהוא לא הולך לראות אותו יותר לעולם, הוא ראוי לאוסקר, או לכל פרס קולנוע אחר שהתעשייה תעדיף להעניק לו; או לא שחקנים בתפקידי גימיק, כמו ריזה, המוח המוזיקלי מאחורי Wu Tang Klan, או טרודי סטיילר, אשתו של סטינג. הוא מציג ארבעה אנשי משטרה, שרודפים אחרי ברנאן ואשתו משני כיוונים שונים, משתי סיבות שונות, ותמיד נמצאים צעד אחד מאחורי המורה רב התושיה, אבל – רק צעד אחד. והוא מציג, לזמן לא ארוך יותר מזה של תמונה קצרה ומהירה, את הפנים השונים של העיר שבה הכל מתרחש, פיטסבורג, שהיא בעצם מעין בבואה מיניאטורית של המדינה הגדולה שהיא לוקחת בה חלק – את ההבדלים העצומים בין אלו שחיים בפרברים לאלו שחיים בתוך הבטן העכורה של העיר, שמתנגשים ומתמזגים כאשר אלו שחיים בפרברים צריכים לחצות את הקו ולעבור למקומות שלא בילו בהם מעולם, את המחויבות של אנשים לאידיאלים שלהם, מחויבות שהיא לפעמים הרסנית ולפעמים מבוססת על אשליות (הסצינה האחת שבה ברנאן מלמד בכיתה, בה הוא מנסה לדרבן את התלמידים לחשוב על "דון קישוט", היא לא מקרית), את הקלות שבה טעות והרבה מאד אצבעות שמפנות לכיוון הלא נכון עשויה לגרום להרס של חיים, ושל משפחה, ואת הקלות שבה אנחנו מוצאים את עצמנו מקווים שאנשים שעוברים על החוק בצורה בוטה, לפעמים ברוטלית, יצליחו במה שהם עושים, רק מפני שהם, אולי, חפים מפשע.
מאחר ולא היה לי הרבה יותר רקע מהטריילר לפני שהגעתי לראות את הסרט, התמונה התבהרה לי רק כשהסרט נגמר, והשם של מי שביים אותו ועיבד את התסריט מהתסריט המקורי עלה על המסך – פול האגיס, שכתב את התסריט ל"Million Dollar Baby" וזכה בשבילו באוסקר, ושכתב וביים אחר כך גם את "התרסקות", גם הוא מועמד לאוסקר, ושהסרטים שלו הציגו גם אז, כמו עכשיו, תמונות אנושיות ולא נעימות של סיטואציות שלא היינו רוצים להיות בהן, ואולי היינו עשויים להיות. וגם המקור למוזיקה, שכמו בהרבה סרטים אחרים נותנת לסצינות מסוימות את הנופך שחסר להן כשכל מה שיש בהן הוא הדיאלוג, הסיטואציה והמקום בעלילה – וזו שייכת לדני אלפמן, שבימים כתקנם מלחין מוזיקה מכושפת לסרטים של טים ברטון, אבל לפעמים חוטא גם במוזיקה נורמלית לחלוטין בסרטים כמו זה – שבו הוא משתדל, באופן מפתיע ולא מוסבר, להישמע כמו מובי, שלו עצמו יש שני קטעים בפסקול הסרט.בסופו של דבר, הסרט מגיע גם לחלקים המרדפיים, המותחים, לאכזריות ולנחישות שבתכנית המסודרת של ברנאן, שנחשפת מולנו פחות או יותר באותו הזמן שהיא נחשפת בפני הבלשים, והסרט מכיל עוד סצינה אחת נפלאה, גם היא פלא של עריכה, שמציגה סצינה זהה כמעט לחלוטין מתחילתו של הסרט בצורה אחרת לגמרי, ודרכה נותנת לנו את הזכות והרשות לצאת מהסרט עם איזשהן אמות מידה שעדיין לא רוסקו על הרצפה, והוא מכיל מספיק דגים אדומים ולהטוטי עריכה ותסריט שמספיקים בשביל שלושה סרטים כאלה, אבל בסופו של דבר, זה סרט של סיפור אחד, והוא מספר את הסיפור הזה באיטיות ובפשטות – איש, רגיל לחלוטין, עם משפחה רגילה לחלוטין, נתקל במצב בלתי אפשרי וחייב לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות כדי להחזיר את המשפחה שלו למצבה הקודם, השפוי.  ובעצם, כשחושבים על זה ככה, גם אנחנו, אם היינו מוצאים את עצמנו בנעליים שלו ורצים, היינו מוצאים את עצמנו דוהרים במורד איזשהו כביש מהיר, מחפשים את היציאה הקרובה ביותר למדינה אחרת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טום שדיאק, שביים שורה של סרטים שאפשר, אבל לא צריך באמת, לזכור, מביים סרט אחד שראוי מאד לזכור אחרי שהחיים שלו התדרדרו, מילולית, במורד גבעה.

"אדי והמשוטטים"

 1.  לפני הכל

אחרי הופעה מוצלחת (עושה רושם) של חוזה גונזלס בשבוע שעבר כאן, Monocrave לא נחים על זרי הדפנה וכבר מביאים לנו ב-20 בנובמבר את Hooverphonic.  הם יופיעו ב"בארבי", יעלו 180 שקלים למי שיזמין כרטיסים מראש, ויאחדו תחת קורת גג אחת את חובבי המוזיקה הגלגל"צית הנעימה שיבואו בשביל "Mad About You", ואת חובבי הטריפ הופ שזוכרים להם חסד נעורים מהתקופה המוקדמת יותר שבה היה להם שם קצת אחר.

מצד שני, אם אתם לא חובבי טריפ הופ אלא חובבי רגאיי, נאמר, פפסי (משום מה) מטפלים גם בכם בפסטיבל שהם עורכים בדיוק באותו היום, בהאנגר 11.  שם יופיעו אלי קמפבל, שהיה הסולן של UB40 וינגן בהופעה שירים של הלהקה שהיה בה, בעיקר, וסליי ורובי, שני מפיקי רגאיי עתירי הסטוריה.

אחרי תשע השנים שלקחו בשביל לגרום לאלבום הזה להישמע כמו שצריך, "Chinese Democarcy" של Guns and Roses יוצא סוף סוף ב-23 בנובמבר.  הם מאפשרים גם לשמוע את שיר הנושא מתוך האלבום.  ואחרי ששמעתי אותו פעם אחת אני יכול להגיד, לא לגמרי בהפתעה – לא היה שווה את כל הציפיה הזאת. [אחרי שמיעה שניה, השיר הזה גדל עליך.  הוא לא גאוני, אבל הוא גם לא רע במיוחד].

2.  מורד. רוקר. מאהב. אליל. נעלם מעל פני האדמה.

Eddie and the Cruisersבמהלך שיטוטיי בערוצים השונים באחד מהלילות האחרונים נתקלתי שוב בערוץ MGM, שמדי פעם אפשר למצוא בו סרטים טובים ועתיקים-אם-כי-לא-עתיקים-מדי, ושמחתי לראות שהגעתי בדיוק בזמן בשביל לתפוס את עשר הדקות האחרונות של סרט שראיתי כמה פעמים ואני תמיד שמח לראות, במקרה, שוב.    "אדי והמשוטטים", סרט מ-1983, מקדים את זמנו במיוחד בעצם העובדה שהוא מציב להקה שנראית כמעט בדיוק כמו ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band, ונשמעת בדיוק כמותם, עשר שנים לפני שהוקמו – ובדיוק באותו המקום.

השנה היא 1963.  "אדי והמשוטטים", להקת רוק בעלת סאונד לא שגרתי יחסית לתקופה, מצליחה מאד ברחבי ניו ג'רזי, שם היא הוקמה, חותמת על חוזה הקלטות ומוציאה אלבום ראשון שמצליח מאד ומאפשר להם להקליט אלבום נוסף – "עונה בגיהנום".  ההקלטות הן קצת יותר נועזות, מבחינה מוזיקלית, מהאלבום הראשון והמוצלח (שכבר עצמו נשמע כמו משהו שיכול מאד להצליח בשנות ה-70, אבל קרוב לוודאי שלא בשנות ה-60 המוקדמות), וחברת התקליטים מסרבת להוציא את האלבום.  סולן הלהקה, אדי ווילסון, בכעס על ההחלטה, יוצא לסיבוב ברחבי העיר ומתרסק עם המכונית שלו, מעבר לגשר, אל תוך נהר.  הגופה שלו לא נמצאת, הוא מוכרז כמת, החיים נמשכים.

עשרים שנה אחר כך, כתבת טלוויזיה מחליטה לצלם תכנית טלוויזיה תיעודית על אדי ווילסון ועל הלהקה שלו, מאחר והאלבום הראשון של הלהקה יוצא במהדורה מחודשת ומצליח שוב.  במרכז התכנית, סברה שלה לפיה אדי ווילסון לא מת בעצם, אלא החליט להיעלם מאחר ולא רצה את התהילה שציפתה לו עם הוצאת האלבום השני.  היא מוצאת את חברי הלהקה – הקלידן וכותב המילים, שאותו משחק טום ברנג'ר, נגן הבס של הלהקה שממשיך להופיע עם סולן שנראה כמו אדי ווילסון, ומנהל הלהקה, שאותו משחק ג'ו פנטוליאנו – ומראיינת אותם, ותוך כדי יצירת התכנית דמות מסתורית מחליטה לנסות ליצור קשר עם חברי הלהקה ולהיעזר בהם כדי לחפש את הקלטות האלבום השני האבודות, כדי להוציא את האלבום, אחרי כל השנים שעברו.  הכתבת חושדת, וגם חברי הלהקה מתחילים לחשוד בעקבותיה, שהדמות המסתורית היא אדי ווילסון בעצמו.

אני אשאיר לכם את עשר הדקות האחרונות של הסרט, כדי שלא תדעו אם אדי באמת חי ואם הוא זה שמחפש את ההקלטות, למקרה שגם אתם תיפלו על הסרט הזה באחד מהערוצים.  במקום, כמה מילים על שניים מהדברים שמצילים את הסרט מלהפוך להיות עוד אחד מהמאובנים התרבותיים ששנות השמונים השאירו אחריהן – הסיפור והמוזיקה.

הסרט הוא במקור ספר, של סופר בשם פ.פ. קלוג, שזה אחד משני סרטים שמבוססים על דברים שכתב.  השני, "אחר צהריים של פורענות", הוא סיפור אמיתי – אבל הסרט עצמו שאב השראה ממאמר שכתב על האירוע.  והדמויות שלו, פרנק רידג'וויי, הקלידן וכותב המילים, סאל אמאטו, הבסיסט שנאחז עדיין בתהילת העבר בעזרת כפיל של סולן הלהקה שפירסמה אותו,  וגם אדי ווילסון, סולן הלהקה שרצה שהמוזיקה שלו תהיה יותר ממה שהיה יכול להתאפשר למוזיקה להיות בזמנים ההם, הם מייצגים ראויים למרחק שעבר בעשרים השנים האלו, לנעורים שנשכחו ולחלומות שהיו צריכים להישאר מאחור.

המוזיקה נכתבה על ידי ג'ון קאפרטי, והסיבה שהיא נשמעת כמו משהו מהתקופה המוקדמת של ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band היא מפני שזה בדיוק מה שהיא צריכה להישמע כמותו – במאי הסרט הושפע, בין השאר, בזמן צילומי הסרט, מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין וכשקאפרטי הוזמן לכתוב כמה שירים לסרט, הוא תפס את האיכויות המוזיקליות האלה בצורה כל כך טובה שהבמאי ביקש ממנו להמשיך ולכתוב מוזיקה לכל הסרט.  פסקול הסרט, שהכיל את השירים של הלהקה הבדיונית משני האלבומים, ושבעצם כלל את השירים של הלהקה של ג'ון קאפרטי, זכה להרבה יותר הצלחה מהסרט עצמו – על אף שהסרט, בסופו של דבר, הפך לסוג של סרט פולחן.  ג'ון קאפרטי עצמו לא נהנה מההצלחה הפולחנית של הדמות הבדיונית שהוא שר בשבילה, ונעלם כמעט לחלוטין לאחר שהקליט עוד כמה שירים לסרטים משנות השמונים.  הוא עדיין מופיע, עם אותה הלהקה שמנגנת בפסקול הסרט, באותו סוג של מקומות שבהם הלהקה הבדיונית שבסרט התחילה את דרכה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  בפעם הקודמת שבמאי הצליח למכור לאולפן רעיון לסרט במשפט אחד, זה היה "סיפור אהבה עם רוחות רפאים", וזה היה "ביטלג'וס". זאת הפעם השניה.

שש מחשבות על "האביר האפל" (Oh, Not Again)

1. לפני הכל

פרס ניחומים שכזה על הפספוס של ההופעה של טום וויטס – הופעה שלמה של טום וויטס, מהסיבוב האמריקני, יום אחרי יום העצמאות של ארה"ב, לשמיעה במלואה. מי שנרשם לפודקאסט יכול גם להוריד אותה.

עומר לשם, מוזיקאי פולקי ישראלי משובח, יוצא לסיבוב הופעות בקרוב וכהכנה אליו הוא מאפשר להוריד ארבעה מתוך השירים שהוקלטו בשביל התכנית "גשם מקומי" באתר החללשלי שלו.

2. שש מחשבות על "האביר האפל"

מי שעדיין לא ראה את הסרט, וצריך לתקן את העוול הזה בהקדם האפשרי (ו, לפי מה שאני שומע, עדיף שיעשה את זה ב-IMax, מאחר וחלקים מהסרט צולמו במצלמות 70 מ"מ שמותאמות לפורמט הזה והקטעים הרלוונטיים נראים הרבה יותר טוב), עדיף שלא יקרא את מה שיש לי לכתוב בהמשך – כדי לכתוב באמת על הסרט צריך להתעמק בכל מיני קטעים במהלך העלילה שעלולים להרוס את העלילה. לכן, אני מזהיר מראש – אם לא ראיתם עדיין את הסרט ואתם לא אוהבים שהורסים לכם את העלילה, אל תמשיכו לגלול למטה. זהו.

The Dark Knight

אני כותב לעתים רחוקות על סרטים כאן, ובמיוחד אחרי שעושה רושם שכל אחד כבר כתב עליו משהו כבר, אבל אני מרגיש צורך להוסיף את שבע וחצי האגורות שלי מפני שהסרט מצליח לעלות על כל הציפיות ממנו, שעושה רושם שהיו די גבוהות מלתכחילה. כדי לא להיות ממש משעמם ולחזור על דברים נכונים שאנשים אחרים אמרו, אני מעדיף להתמקד בשש נקודות ספציפיות:

א. האורך

"האביר האפל" נמשך 152 דקות. כשלוקחים בחשבון את הפרסומות, הבקרובים, וההפסקה, מגיעים להשקעה של שלוש שעות מהחיים, אבל במקרה הזה מדובר בחוזה שאנחנו חותמים מול האחים נולאן. אנחנו, מצידנו, נשקיע שלוש שעות מהחיים שלנו, ואת הכסף הנדרש כדי לצפות בסרט בקולנוע. הם, מצידם, ייתנו לנו את סרט הקומיקס הכי טוב שנעשה אי פעם. התואר הוא די מחייב, והביקורות, אלו שיצאו לקראת הסרט ואלו שיצאו אחרי הסרט, מתקרבות לאשר את התואר הזה אם לא מציינות אותו כלשונו. "האביר האפל" נמשך 152 דקות, מצד שני, מפני שהוא צריך להימשך 152 דקות. זה אורך היריעה שמחייב סרט כזה, שמאחורי ערימות האקשן והדברים המתפוצצים שיש בו, יש בו גם מסר שהופך את כל הסרט הזה משבלונה קומיקסית של טוב נגד רע למשהו הרבה יותר פילוסופי, הרבה יותר עמוק והרבה יותר סמלי. זה אורך היריעה שמחייבת ההתעמקות האמיתית בשתי נשמות טועות, מצולקות, שתיהן מסתתרות מאחורי איזשהו סוג של מסיכה, וההשוואה שלהן לנבל אחר שמעדיף לא להסתתר מאחורי מסיכה כלל. בעצם (ואמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה), יש פה שני סרטים, והם מציגים את עצמם מאד בדומה לקלף שהוא סימן ההיכר של הג'וקר – אחד עומד ישר ומיד מתחתיו עוד אחד, מחובר אליו, שעומד הפוך. הסרט הראשון הוא סרט אקשן קומיקסי בלי הרבה מעורבות פילוסופית – הרבה פושעים, באטמן אחד, נבל אחד ייצוגי, שלא משחק לפי החוקים, תחבולה אחרי תחבולה, אקשן ומרדפים והרבה הרס, ובסופו של דבר הנבל נתפס, מפקד היחידה המשטרתית שעובד ביחד עם באטמן ממונה למפקד המשטרה והכל בא על מקומו בשלום – וכל זה קורה ב-80 דקות לגיטימיות לחלוטין בסרט אקשן של קיץ. אבל הסרט האמיתי לא מסתיים כאן, הוא רק מתחיל. הקרב האמיתי בין באטמן לג'וקר – שמתרחש בראש ובלב שלהם – נמשך עוד פרק זמן די ארוך.

ב. האוסקר

בשלב הזה, מבקרי קולנוע ואנשים שהם חלק מהתעשיה מתחילים לזמזם לגבי אוסקר-שלאחר-המוות להית' לדג'ר. לפני שראיתי את הסרט, התווכחתי עם חברים לעבודה בטענה שאף סרט קומיקס עוד לא זכה באוסקר, ולכן הסיכוי מאד סביר שלא יזכה. זה היה לפני שראיתי את הסרט. עכשיו, על כל 152 הדקות של יצירת המופת הזאת, שמשנה לגמרי את החוקים שבהם פועל סרט אקשן בכלל, וסרט קומיקס בפרט, אני די משוכנע שטעיתי. לא רק שהית' לדג'ר, קרוב לוודאי בתפקיד הטוב ביותר שלו אי פעם, ראוי לאוסקר וקרוב לוודאי שיקבל אותו (וחבל, לאור הטרנספורמציה הדניאל-דיי-לואיסית שהוא עבר במסגרת ההכנה שלו לתפקיד, שלא נזכה לראות מה הוא מסוגל לעשות עם תפקידים אחרים), אלא אני גם כמעט משוכנע שהבמאי, התסריטאים והסרט עצמו יהיו מועמדים לאוסקר – ושהסרט הזה יזכה לפחות באחת מהקטגוריות האלה. דוגמא אחת ללמה הית' לדג'ר צריך לזכות באוסקר – בסצינה שבה הג'וקר נתפס ומושם בתא כלא במפקדת המשטרה, כשראש העיר ממנה את ג'ים גורדון למפקד המשטרה, השוטרים שמסביב מוחאים כפיים וגם הג'וקר, בתוך התא שלו, מוחא כפיים בצורה לעגנית. הקטע הזה, שאפשר לראות אותו ברוב הטריילרים לסרט, לא היה אמור לקרות ולא היה מתוכנן – הוא אלתור של הית' לדג'ר. עוד סיבה? בסצינה שבה הג'וקר פולש למסיבת הצדקה של ברוס וויין בשביל הארווי דנט, למייקל קיין, שמשחק את אלפרד, יש כמה שורות שהוא צריך להגיד. הסיבה שאנחנו לא רואים אותו אומר שום דבר בסצינה מהנקודה הזאת היא שהית' לדג'ר, שזו הפעם הראשונה שקיין פגש בו מאז תחילת הצילומים, הפחיד אותו כל כך שקיין, שחקן מנוסה עם כמה עשרות סרטי מופת בקריירה שלו, שכח את השורות שלו.

ג. המוזיקה

סרט בסדר גודל כזה צריך שני מלחינים, לא אחד. וכמו הסרט הקודם, גם לזה יש שני מלחינים – האנס צימר, שבא בדרך כלל בשני מודים – בומבסטי וגדול מהחיים או בומבסטי ואתני, וג'יימס ניוטון הווארד, שהמוזיקה שלו לסרטים קודמים של נולאן, כמו גם לסרטים של מ. נייט שמלאן, היא בדרך כלל מרומזת יותר ומלווה את הסרט בצורה כזו שקשה לשים את האצבע על טיב המוזיקה עד ששמים אליה לב באמת. המוזיקה מהסוג השני נחוצה באמת לסרט כזה, מפני שהסיפור שמתרחש בקדמת הסרט הוא כל כך חשוב ומורכב, שאין טעם לשים שום דבר ברקע שיגרע ממנו. לכן, למשל, שני המוזיקאים הסכימו שנעימת הסדרה המפורסמת תושמע רק פעמיים, ובצורה מרומזת, במהלך הסרט. לכן, המוזיקה שמיועדת לג'וקר מבוססת על שני תווים עיקריים ועל אווירת האימה שהחזרה עליהם משרה (שני התווים, למרבה האירוניה, הם דו ורה – D ו-C)ֿֿ, לכן, בסצינות שבהן מה שמתרחש בפנים לא יכול להיראות על המסך בסדרה של פיצוצים, המוזיקה נשענת על המסורות שהנחיל ברנרד הרמן, מלחין הבית של היצ'קוק – הדרך הכי טובה למתוח את הקהל ולגרום לו לאי נעימות היא לתת לקבוצת מיתרים להשמיע צליל צורם שעולה מעלה מעלה בלי להפסיק.

ד . הבאטמן

עד כמה שזה נשמע מוזר, הסרט הזה, שהדמות הראשית בו היא באטמן, הוא לא על באטמן. כריסטופר נולאן יוצא מגדרו בשביל לוודא שאנחנו מבינים את זה. זה מתחיל משם הסרט, "The Dark Knight", שמתייחס לאחד מהכינויים של איש העטלף ולקו העלילה שכתב פרנק מילר בשנות ה-80 ("שובו של האביר האפל"), אבל לא מציין את שמו של הגיבור בשם הסרט לראשונה בשתי הסדרות שנעשו עליו. זה ממשיך בעובדה שלאף אחד אין קרדיט על גילום הדמות של באטמן בסרט. כריסטיאן בייל, השחקן הראשי, גילם לפי הקרדיטים את ברוס וויין. זה בא לידי ביטוי אפילו בדרך שבה מתייחסים אליו ברוב הסרט – אנשי העיר גות'אם לא קוראים לו באטמן, אלא הבאטמן – איש העטלף. ההבדלה חשובה מפני שהוספת ה' הידיעה הזו הופכת את הכינוי משם אימתני של לוחם צדק לכינוי לעגני. בסרט שבו באטמן מתעמת לא רק עם הארכי-רשע שלו, אלא גם עם עצמו, נולאן צובע את האווירה ואת העיר שבה הכל מתרחש בצורה שגורמת לכל הדמויות הראשיות בסרט להיות לבד. באטמן לבד עם החוקים שלו ועם היכולות שלו, גם כאשר קבוצה של חקיינים מנסה לסייע לו. ג'ים גורדון לבדו בתוך כח משטרה מושחת ברובו. הארווי דנט לבדו בציפיות שלו מהחברה ובשיקולים הלא פוליטיים שלו. והג'וקר לבדו בשאיפה שלו להביא לגות'אם רמה חדשה של פושעים.

ה. הבמאי

כשנשאל למה בחר בהית' לדג'ר לתפקיד הג'וקר, כריסטופר נולאן ענה, שבחר בו מפני שהוא חסר פחד. אני לא יודע אם זה בהכרח נכון, אבל אני כן יודע שדרוש מישהו חסר פחד כדי לזהות מישהו אחר כזה. וכריסטופר נולאן הוא בהחלט חסר פחד. אפשר לראות את זה בסרטים הקודמים שלו – הוא לא מפחד, בתור הסרט הראשון שלו, לתת לנו סרט שקורה מהסוף להתחלה, ומההתחלה לסוף, בבת אחת. וכאן, הוא לא מפחד לשבור את כל החוקים שמתייחסים לסרט קומיקס. הוא הורג את האנשים הטובים (וזה לא משנה שחלק מהם חוזרים לחיים באמצע הסרט). הוא הופך את הרשע לבנאלי (כמה מכם שכבר ראו את הסרט שמו לב שבראש ערימת הכסף שהג'וקר הבעיר היה קשור לכסא רואה החשבון ההונג-קונגי?). הוא מעלה שאלות פילוסופיות וסוציולוגיות מורכבות בסרט קומיקס של קיץ. והוא צובע אווירה של סרט בצורה אפלה וקודרת כמעט כמו שתי הדמויות הראשיות שמנתבות את הסרט. "למה להיות כל כך רציני?" שואל הג'וקר באחד ממשפטי-המחץ של הסרט, אבל הסרט עצמו, על שתי הבדיחות שנמצאות בו (אף לא אחת מהן משתווה ל-"Holy Planks" של הסרט השלישי בסדרה הקודמת), לא מצליח לענות על השאלה הזאת. הוא פשוט כזה.

ו. ההמשך

יהיה קשה מאד להתעלות על ההישגים – האמנותיים והכספיים כאחד – של הסרט הזה, שהצליח להרוויח בשבוע אThe Jokerחד את כל מה שהסרט שקדם לו הרוויח במהלך השהות שלו בקולנוע, וששורה של מבקרים קולנועיים מהללים אותו כסרט שהוא הרבה יותר מסכום החלקים שלו. במיוחד יהיה קשה בהתחשב בעובדה שכריסטופר נולאן הציב לעצמו שורה של קווים מנחים לעלילות הטרילוגיה של באטמן שהוא מביים, שגורמים לכמות הנבלים הרלוונטיים בהסטוריה של באטמן להצטמצם באופן משמעותי. נולאן מתעקש לשמור על מאפיינים ריאליסטיים בעלילה של באטמן – שהוא עצמו לא סופר גיבור אלא מיליונר עם פטנטים מתוחכמים – ושל הנבלים שלו, שהם בדרך כלל מעוותים מבפנים ומבחוץ, אבל לא בדרכים גרוטסקיות או בלתי אפשריות (ועד כמה שזה יהיה מגניב לראות את ג'ק בלאק כפינגווין, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי בגות'אם של נולאן). נולאן ניתק את עצמו באופן מוחלט מהסדרה המקורית כשהרג את דו-פנים בסוף הסרט (או, לפי תיאוריות אינטרנטיות שלאחר הסרט, שהוא לא מת בכלל), ולכן הוא יכול להשתמש בכל נבל שהוא חלק מהעולם המורכב של באטמן. מי שזה לא יהיה, זה יצטרך להיות מישהו שיתאים, ויעצים, את העולם האפל שנולאן יצר בסרט הזה.

Martian Child

1. לפני הכל

הלייבל החדש Lonely Boy Records כבר יודעים שהדרך אל ליבנו ואל כיסנו עוברת דרך הדברים-בחינם שלנו, ולכן הם נותנים את הסינגל הראשון מתוך האלבום המתקרב ובא של עומר לשם, "Send Yourself Away", שנקרא "Hark a Morning Zoo", להורדה בחינם, בדף החללשלי שלו. אפשר להוריד אותו בפורמט ה-MP3 הנפוץ יותר או בפורמט ה-FLAC האיכותי יותר, והקובץ המכווץ כולל גם הזמנה להופעה הקרובה וגם מכתב תודה מעומר. תנו לזה שמיעה.

2. חיים על המאדים

Martian Child

אני מניח שבקרב חנוני המדע בדיוני שאני נמנה עליהם, דיוויד ג'רולד מגיע עם רזומה מאד מכובד – הוא כתב את הפרק האהוב ביותר על צופים של "מסע בין כוכבים", The Trouble with Tribbles. הוא גם העיר את חלק מההערות שהובילו את היוצרים של "מסע בין כוכבים" ליצור לו סדרת המשך. אם לא הוא, לא היו לנו את מספר 2 – קומנדר רייקר, ולא את היועצת טרוי. שניהם הוספו לצוות החללית החדשה מפני שג'רולד העיר שזה לא הגיוני שמפקד הספינה יוצא למשלחות הגישוש ומשאיר את הספינה ללא פיקוד, ומפני שהוא העלה את הרעיון שהלחץ המתמיד, המרחק מכדור הארץ וחוסר הוודאות לגבי הכוכבים החדשים שייתקלו בהם עשויים לגרום לצוות הספינה לבעיות נפשיות, שעשויות להיפתר או להיות מוקלות אם איזשהו איש מקצוע, או אשת מקצוע, לבריאות הנפש יצטרפו למשלחת. במהלך חייו, שהספיקו לכלול בנוסף לכתיבת תסריטים לסדרות טלוויזיה, גם כתיבת סדרות של ספרי מדע בדיוני – שתיים עיקריות, בשם "המלחמה נגד השטור" ו"הדינגיליאדה" – וגם לאמץ ילד. הילד, שהתברר כקצת בעייתי יותר ממה שתיכנן, נתן לו את ההשראה לכתוב נובלה – "הילד ממאדים", והנובלה הזאת – שהפכה ב-2002 גם לספר באורך מלא – מצאה עכשיו תרגום לסרט.

בסרט משחק ג'ון קיוזאק את הסופר, שמאמץ את הילד אחרי שארוסתו נפטרה ומנסה להתמודד עם העובדה שהילד חושב שהגיע מהמאדים – במיוחד מכיוון שננטש בכניסה לפלנטריום. הקושי של שניהם להתמודד עם התפקידים החדשים שלהם, כאבא ובן, גדל במיוחד מפני שהאב, הסופר, לא מצליח להתחיל לכתוב את הספר החדש שהתחייב עליו, ובנוסף, הוא לא מצליח למנוע מבנו החדש להתנהג בדרך המוזרה שבה הוא מתנהג. הילד מוצא דרכים מיוחדות ויצירתיות במיוחד להיות חריג בסביבה החברתית שלו, אבל במסורת הסרטים ההוליוודיים שהסרט הזה לוקח בה חלק, בסופו של דבר הדברים מסתדרים בצורה האידיאלית לכל הצדדים. אחד מהדברים הראויים לציון בסרט הוא שבניגוד לאופי שהרבה סרטים הוליוודיים דומים היו יכולים לקחת, הסרט הזה לא לוקח לעצמו שום פן פנטסטי אלא משאיר את עצמו בגבולות האנושיים, לפעמים יותר מדי, של שני בני אדם בודדים שיש להם את ההזדמנות להפסיק להיות בודדים, אם זה מה שהם יבחרו בו. ג'רולד לקח הרבה מאד מהאירועים האישיים שעבר עם בנו המאומץ האמיתי לספר (שתהליך כתיבתו בעצם מתואר בסרט ובספר), ווידא שהחוויה האישית שלו ושל בנו תעבור למסך בצורה הטובה ביותר. ג'ון קיוזאק, אנושי כרגיל, והילד בובי קולמן מצליחים לרקום ביחד את מערכת היחסים הקצת מצחיקה ומאד עצובה של האיש שלומד להיות אבא, והילד שלומד להיות בן.

ריקוד לאור ירח

1. לפני הכל

קצת קידום עצמי חסר בושה: ביום חמישי הקרוב, ה-17.4, בשעה 20:30, אחותי המחזאית מעלה בפעם הראשונה באופן מסחרי את המחזה שלה, "חופשיות", בבית ציוני אמריקה. המחזה מדבר על החוויות הייחודיות, החיוביות יותר והחיוביות פחות, של חיילות במהלך השירות הצבאי. החלק של הקידום העצמי תלוי בעיקר בעובדה שאני כתבתי את המוזיקה למחזה. זהו.
ֿ
הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על האבנים המתגלגלות, "Shine a Light", מגיע לבתי קולנוע נבחרים בישראל השבוע, ועל אף הביקורות הלא אוהדות במיוחד בינתיים, כדאי ללכת ולראות מכיוון שהסיכוי סביר שזה הדבר הכי קרוב ללראות את האבנים המתגלגלות בהופעה כאן בארץ לפני שהם מתפרקים (פיזית, אני מתכוון).

2. על הקשרים ההרמוניים בין האנשים בניו יורק

August Rush

פעם בכמה שנים הגופים שמתרגמים שמות של סרטים לעברית מצליחים להתעלות על עצמם ולתרגם שמות של סרטים בצורה שתהיה יותר טובה מהשם המקורי של הסרט. הסרט שנקרא בעברית "ריקוד לאור ירח" הוא דוגמא טובה אחת לזה. באנגלית קוראים לו "August Rush", שם שלא מתייחס לשום דבר במשמעו המילולי וקשור לילד שמככב בו. בעברית, השם הוא תרגום של "Moondance", השיר של וואן מוריסון, שיש לו חלק מרכזי, כמעט לייטמוטיבי, בסרט.
הכרזה לסרט, הפרסומת לסרט, פירוט עלילת הסרט – כולם עשויים לגרום לכם לא לרצות את הסרט הזה. ואפשר להבין אתכם. יש משהו בנאיביות של המסר שהסרט הזה מעביר שמאד מנוגד לציניות שהרבה יותר מקובלת בעולם שלנו. "מוזיקה מחברת בין אנשים," זה פחות או יותר מה שהסרט מנסה להגיד, וזה תיאור די פשטני שאפשר להגיד בכל מיני דרכים, עם כל מיני סרטים. במקרה הספציפי של הסרט הזה, האנשים שכתבו אותו ומי שמביימת אותו, כולם, עושה רושם, בעלי קשר כזה או אחר לעולם המוזיקה, הצליחו לעשות עבודה טובה במיוחד בלהדגים את זה.
פרדי היימור, שמכהן כרגע בתפקיד הילד-שמשחק-בהכי-הרבה-סרטים למרות שהוא שיחק רק בארבעה בינתיים, הוא ילד בשם אוון שגדל בבית יתומים. יש שם את הבדידות והניכור וסצינות הכמעט-התעללות המתבקשות (ההימנעות מסצינות עם קערות דיסה ריקות ראויה לציון), ויש שם את המאפיין העיקרי שמחבר את הסרט ואת כל הדמויות שמסתובבות בו – בבית היתומים אסור לשמוע מוזיקה, אסור לנגן מוזיקה, אסור לחשוב על מוזיקה. אבל המוזיקה מתנגנת בראש של אוון כל הזמן. הוא יכול לשמוע אותה בכל דבר – בחיטה שממלאת את השדות שמסביב לבית היתומים, בזמזום של החשמל העובר בין עמודי החשמל שפרוסים לאורך הדרך שמובילה בין בית היתומים שהוא גדל בו לבין ניו יורק, והוא מאמין שהמוזיקה הזאת היא מה שמחבר אותו להורים שלו, שהוא מעולם לא פגש, ומה שיביא אותו לפגוש אותם בסופו של דבר. כשהוא מבין שהוא צריך לקחת את מלאכת החיפוש לידיו הוא מחליט לעזוב את בית היתומים באמצע הלילה ולצעוד לניו יורק. שם הוא מתחבר עם ילד שהוא מוצא מנגן בגיטרה בכיכר וושינגטון, שמביא אותו לקהילה של ילדים נגנים שמופעלים על ידי מוזיקאי רחוב אפל שקורא לעצמו "הקוסם", שמשחק רובין וויליאמס (שעושה רושם שלקח לעצמו כדמות לחיקוי את בונו) – גם במקרה הזה, יש יותר מרמז למה שנתן את ההשראה לסרט, אם מחליפים את "הקוסם" בפייגין ואת העבודה של הילדים כנגני רחוב בעבודה ככייסים. במקביל, ההורים שלו מתחילים לחפש אותו ואחד את השני (מסיבות שתבינו אם וכאשר תראו את הסרט), והכל מתרחש מתחת למטריה של המסר העיקרי של הסרט – המוזיקה היא קשר הרמוני בין כל האנשים בעולם, היא מקיפה אותנו ומרכיבה את כל הדברים בעולם, והיא מה שמשמש לחבר בין אנשים שאיבדו את דרכם אחד אל השני.
אחד הדברים היפים ביותר בסרט היא העובדה שהמסר הפשטני הזה לא נותן לבמאי ולכותבים של הסרט להרוס אותו, בעיקר מפני שהם זוכרים שאם זה מה שהסרט מנסה להעביר, הדבר העיקרי בו צריך להיות מוזיקה. ולא מוזיקה רגילה, אלא מוזיקה שנובעת מכל דבר שקורה בעולם שמסביבנו. הסרט מתחיל בתוך שדה ענקי של חיטה. הרוח עוברת בין כל השיבולים, משנה את הצורה שלהם ויוצרת רעש של שקט – אחר כך, צלצול פעמוני הרוח שמחוץ לבית היתומים והזמזום של החשמל העובר בחוטים משכנעים את הילד אוון ללכת ולחפש את ההורים שלו בעצמו. וכשהוא מגיע לניו יורק, כל הדברים שקורים מסביבו ברחוב – קולות הרכבת התחתית, הקיטור שיוצא לפעמים מתחת למדרכה, הסירנות, נביחות של כלבים, צלצולי פעמוני אופניים, צפירות של מכוניות, הופכים בבת אחת למוזיקה. באחת מהסצינות, הוא עומד על ספסל באמצע הרחוב ומנצח על כל ההמולה שמתרחשת מסביבו. והמוזיקה שמסביב משקפת את ההרגשה שלו. האופוריה שבאה לידי ביטוי בעובדה שהוא הולך להימצא ולמצוא את ההורים שלו מתחלפת במוזיקה מתוחה ומאיימת כשהוא מאבד את הקשר שלו עם השירותים הסוציאליים והולך לאיבוד ברחוב. אחר כך, כשהוא מתגלגל ממקום למקום ומגיע לנצח על יצירה שהוא כתב בסנטראל פארק, הוא מתרגם את כל הרעשים שהקיפו אותו כשרק הגיע לעיר, ואת כל הצלילים שאסף בדרכו, ליצירה מוזיקלית אחת, והיא מכילה מכל הבא ליד – תזמורת שלמה, גיטרה, גביעי יין, צופרי מכוניות ומקהלת גוספל אחת.
את כל המוזיקה שאגורה בתוכו ושהוא לא יכול להביא לידי ביטוי כשהוא נמצא בבית היתומים, מכיוון שאסור ומכיוון שאין לו כלי נגינה, הוא מצליח להוציא על גיטרה בפעם הראשונה שהוא נתקל בה, בתיאטרון הנטוש שבו מתגוררים "הקוסם" והילדים תחת חסותו. הטכניקה הוא משתמש בה, שמבוססת על שימוש בגיטרה ככלי הקשה, היא טכניקה שהמציא מייקל הדג'ס, אחד מנגני הגיטרה האקוסטית הווירטואוזיים יותר, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא צעיר מדי. ארבעה אנשים שונים מנגנים בגיטרות במקום השחקנים שמשחקים בסרט, כל אחד בטכניקה אחרת, והמוזיקאית שמנגנת בטכניקה של ההקשה על גיטרה היא מוזיקאית עם השם המצער קאקי קינג, שיוצרת בעצמה בעזרת הטכניקה הזאת.
ההורים של אוון, שנפגשים במקרה שנים לפני כן ומחפשים אחד את השני מאז, מגיעים שניהם מקצוות מנוגדים לגמרי של העולם המוזיקלי, כסוג של מיצוי-עד-הסוף של כל עולם המטאפורות המוזיקלי שאפשר להשתמש בו בסרט – היא צ'לנית קלאסית, הוא סולן של להקת רוק. בכל פעם שיש הזדמנות להראות מהקטעים המוזיקליים של אחד מהם, הקטע משתלב בתוך קטע מוזיקלי של האחר – הקטע הקלאסי הופך להיות ליווי לבלדת הרוק, ובלדת הרוק הופכת להיות ליווי לקטע הקלאסי. את הבחור, זמר רוק אירי שמוצא את עצמו בניו יורק (לא בונו, הפעם), מגלם בצורה משכנעת ג'ונתן ריס מיירס, שיש לו רזומה די מפואר בסרטים מוזיקליים (הוא שיחק את הפסיאודו דיוויד בואי ב-Velvet Goldmine של טוד היינס); את הבחורה מגלמת בצורה לא מזיקה קרי ראסל.

היופי שבסרט טמון בעובדה שמאד בקלות היו יכולים להפוך אותו לאיזשהו סרט הוליוודי קיטשי שהמוזיקה היא רק חלק לא מאד מרכזי ולא מאד מהוקצע בו, ובמקום, היוצרים של הסרט החליטו לעשות סרט קטן יותר ואמיתי יותר. כל מה שקורה בו, קורה בו בעדינות, והמוזיקה באמת עוטפת את כולם, מובילה את כולם הלאה, ובלי להרגיש, המוזיקה שאמורה ללוות את הסרט, להפוך את הקטעים המרגשים למרגשים יותר, את המותחים למותחים יותר, את השמחים לשמחים יותר, עוברת קדימה ונותנת לסרט לעבור אחורה – כל מה שמתרחש בסרט, בעצם, מוצא את מקומו המוזיקלי בשבע הדקות האחרונות, וביצירה המוזיקלית שאליה מוביל כל הסרט, שאותה כתב מרק מנסינה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תתחילו להתאמן על זה: דם, צפרדע, כינים, ערוב…

מספר לסרט לאלבום פסקול: המסע ההפוך של Young Adam

1. לפני הכל

כבר היום, בעצם, מתחיל פסטיבל ג'ון זורן. אי שם בירושלים מנגנת רביעיית מיתרים יצירות של ג'ון זורן ממש עוד מעט. אבל הכיף הגדול מתחיל מחר, אז יעלו ג'ון זורן וחבר מרעיו לסדרה של הופעות בכל מיני מקומות – מלבונטין 7 עד להיכל התרבות. בסוף השבוע שלאחר מכן אני אקדיש את הפוסט לתיאורים והסברים מפורטים, מרגע לרגע, של הפסטיבל המאד נכבד הזה. אני לא יודע מה מצב הכרטיסים ואם יש אנשים ששורטים קירות בתסכול על שלא קנו כרטיסים מוקדם יותר, אבל קורא הבלוג גלעד מעוניין למכור כרטיסים לשתיים מן ההופעות שבפסטיבל. הוא לא אמר לי לאילו מההופעות הוא מתכוון עד לזמן סגירת הבלוג היום, אבל אלו מכם שמוכנים להתאזר בקצת תקווה, יכולים להתקשר אליו לטלפון 054-4468003 ולבדוק.

הקיץ מתקרב והעובדה שאנחנו לא נמצאים במשבר בטחוני רחב מימדים אומרת שהרבה אמנים מוזיקליים עשויים לשקול לקפוץ לכאן אחרי או לפני ביקור במדינה ים תיכונית רגועה יותר במהלך סיבוב ההופעות הקיצי שלהם. היבול של הודעות השבוע האחרון מספר על ביורק, שזה משמח במיוחד (הכי קרוב שאני אגיע לאיסלנד השנה, כנראה), ועל לורי אנדרסון. גיאחה מספר ב"עונג שבת" שעוד אמן צפוי להגיע לארץ ושהודעה רשמית על כך תהיה ב-YNet ביום ראשון. הוא רומז שהאמן (או האמנית או הלהקה) מוזכרים בבלוג שלו השבוע. אתם מוזמנים לנסות ולנחש. ההימור שלי? ניק קייב או אנדרו בירד. או ה-Gutter Twins (שניים מתוך השלושה הם הימורים די בטוחים, בהתחשב באהבה של גורמי מפתח בלהקות לישראל).

נעמה הילמן, סינגר-סונגרייטרית ישראלית שפועלת בלונדון, בעיקר, צריכה את העזרה שלכם – היא מועמדת, בין הרבה אמנים אחרים, לפרסי ה-Indy Music Awards – ההצבעה לאמנים שייכנסו לרשימת המועמדים הסופית, שהיא ארבעה בכל קטגוריה, נמשכת עד יום שני, ה-31 במרץ, בחצות. אתם מוזמנים להצביע ולעזור כאן.

אחרי הסצינה וחצי ביחד שהפכו סרט אחד למשהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו, הצעד המתבקש הבא בהסטוריה של הקולנוע מגיע בספטמבר השנה – אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו מככבים ביחד בסרט שלם. זאת הולכת להיות, קרוב לוודאי, חוויה מזככת. (מצד שני, בהמשך רשימת השחקנים אפשר למצוא גם את פיפטי סנט. אז אולי לא).

Lead Us Not Into Temptation

2. ללא מילים
בשבוע שעבר החלטתי לעשות ניסוי מעניין. או יותר נכון, החלטתי להפוך האזנה שגרתית לאלבום לניסוי מעניין. בין כל האלבומים שהורדתי ושמרתי בתקופה שבה הייתי מנוי ל-EMusic, שהוא אתר נפלא שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים, ושהייתי צריך להפסיק את המנוי שלי אליו בגלל עומס יתר של אלבומים שלא היה סיכוי שאצליח לשמוע בימי חיי, היה גם אלבום של דיוויד ביירן בשם Lead Us Not Into Temptation. האלבום הזה הוא פסקול לסרט בריטי בשם Young Adam, שבעברית, מסתבר, מתורגם ל"הזר".

מאחר ואת האלבום כן היה לי, ואת הסרט לא היה לי, החלטתי לעשות ניסוי ולהפוך את סדר ההתרשמות ממוזיקה לסרטים על פניו – קודם לשמוע את הפסקול, אחר כך לנסות ולגבש דעה על הסרט ועל מה אמור לקרות בו לפי הפסקול, ורק אחר כך לצפות בסרט עצמו. הטעות הראשונה שלי, במהלך הניסוי הזה, היתה לחשוב שדיוויד ביירן, מוזיקאי שחי בעולם משל עצמו, יגביל את עצמו למוזיקה שמלווה את הסרט ושהמטרה שלה היא להוסיף לעלילה ולאווירה של הסרט. הטעות השניה שלי היתה לנסות ולחפש מידע לגבי הסרט על סמך השם של הפסקול, שהוא שונה, מאיזושהי סיבה, משם הסרט. הטעות השלישית שלי היתה לא להכין את עצמי מראש למה שאני הולך לצפות בו, אחרי שכבר שמעתי את הפסקול ואני מוכן לשלב ב' של הניסוי שלי.

אבל נתחיל מההתחלה, בסדר כרונולוגי: ראשית כל היה הספר. "Young Adam" הוא סרט שמבוסס על ספר שכתב סופר בשם אלכסנדר טרוקי ב-1957. טרוקי היה עוף מוזר בנוף הכתיבה הבריטית של אותה התקופה, שהסתמכה בעיקר על דרמות ריאליסטיות, אפלות ומציאותיות שעסקו בחיים הקשים וחסרי התוחלת של בני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים הבריטי. מאחר והספרים המוקדמים שלו זכו להתעלמות כמעט גורפת באנגליה עצמה, טרוקי עבר לפריז ומשם לארצות הברית. הוא היה עורך של מגזין ספרותי שבו פרסמו הרבה מהסופרים המהפכניים יותר של התקופה והתקרב מאד לדור כותבי ה"ביט" האמריקניים כשחי בניו יורק. באותה תקופה הוא גם פיתח את החיבה שלו לסמים קשים ואחד מהספרים שהוציא היה ספר שמתאר התמכרות לסמים, בתיאורים קשים ובוטים שלא היו מקובלים באותה התקופה והפכו את הספר לסנסציה. את "אדם הצעיר" הוא הוציא בשנת 1957 בהסתמך על הילדות שלו בגלזגו ועל הנסיון שלו כספן במורמנסק, בחייו הצעירים. הספר שרצה להוציא היה ספר אפל שמדבר על מצפון, על פיתוי, על הרצון לשליטה ועל הרצון להתעלות מעל למה שמציעים החיים בכל רגע נתון, ועל הצורך להתמודד עם התוצאות של כל הטעויות שנעשות במהלך הנסיונות להתמודד עם חיים שמכילים את כל אלה. באנגליה אף אחד לא התעניין בספרים הקודמים שלו והכתיבה שלו בספר הזה היתה מתקדמת מדי מכדי שהוצאת ספרים כלשהי תרצה להוציא את הספר שלו. כשהחליט לעבור לפריז ולכתוב משם, הסכים מוציא לאור להוציא את הספר שלו, רק בתנאי שהוא יכיל סצינה פורנוגרפית כל שישה עמודים. בשביל להוציא את הספר, שטרוקי האמין שהוא יצירת המופת שלו, הוא היה מוכן לשכתב את הספר ולהוסיף את הסצינות הפורנוגרפיות שהמוציא לאור דרש.

הספר מספר על ג'ו, איש בלי שורשים ובלי עתיד מוגדר שהוא סופר בהתהוות (ואולי הוא בבואה של טרוקי עצמו), שמוצא את עצמו עובד על דוברה ששייכת לזוג בשם לס ואלה גולט. לס והוא מוצאים גופה צפה במים של הנהר בו הם שטים בגלזגו, בחורה מתה שג'ו מכיר, אבל מסתיר את ההיכרות איתה מלס ומאלה. במקביל, כשהוא מגלה שמערכת היחסים של לס ואלה מעורערת, הוא מפתה את אלה ויוצר משולש קלסטרופובי בתוך החלל המוגבל של הדוברה. במקביל, הוא נזכר באירועים שקרו בעבר, אירועים שהסופר משתמש בהם כדי להקביל את מערכת היחסים המתהווה בין ג'ו ואלה לבין מערכת היחסים הקודמת של ג'ו. התוצאות של ההחלטות שקיבל ג'ו בעבר, של אלו שהוא מקבל בהווה ושל אלה שהוא יקבל בהמשך כדי לנסות ולתקן את הנזק שגרם נערמות ומעמיסות על המצפון שלו ושל כל אלה שסובבים אותו.

Young Adam - film

את הספר הזה הבמאי וכותב התסריט, דיוויד מקנזי, רצה לעשות במשך תקופה ארוכה. השאיפה הזאת נמנעה ממנו בעיקר בגלל בעיות תקציב. כשהצליח סוף סוף להשיג את התקציב לצילום הסרט בגלזגו, הוא אסף חבורה מאד מוכשרת של שחקנים – יואן מקגרגור, טילדה סווינטון, פיטר מאלן ואמילי מורטימר, והחליט לצלם את הסרט בלי להוריד כמעט שום דבר מהאופי הפרובוקטיבי של הספר. הסרט מכיל כמות מועטה יחסית של דיאלוג, ומכיוון שהחלק העיקרי בספר מתבסס על עומס הרגשות המתחוללים בתוך ג'ו והאנשים שמקיפים אותו, ההחלטות הפזיזות שהוא עושה ונטל המצפון שההחלטות האלה מסיבות לו, חלק גדול מאד מהסרט מבוסס על היכולת של השחקנים להביע רגשות באמצעות מה שהם לא אומרים. לשתיקות, למבטים ולתנועות ידיים יש משמעות גדולה מאד בסרט.

כשהסרט יצא, קרוב לוודאי מאד בדומה לספר, אנשים ייחסו הרבה יותר חשיבות לעובדה שהוא מכיל כמות לא שגרתית של סצינות מין, ושהוא חושף חלקים די אינטימיים, ובדרכים שהבימוי והצילום היו יכולים להימנע מהם, של השחקנים הראשיים. חלק מהביקורות טענו שחלק מהסצינות נועד בשביל לעורר פרובוקציה ואין לו הרבה משמעות בכל מה שקשור לקידום העלילה.

ובסופו של דבר, יש את הפסקול. דיוויד ביירן כתב את המוזיקה במיוחד בשביל הסרט, עובדה שמפיצי הסרט מדגישים בכל פורמט אפשרי – בסרט עצמו, על כרזת הסרט, על עטיפת הדיווידי, ובסרט התדמיתי המתבקש של "מאחורי הקלעים". מכיוון שהסרט עוסק בעיקר במה שקורה מאחורי המילים, ומה שהדמויות בסרט מסתירות אחת מהשניה, יש הרבה מאד מקום למוזיקה כדי ליצור אווירה, כדי לשרטט אותה וכדי לשבור אותה, ודיוויד ביירן מצליח לעשות חלק מזה. הסרט מתרחש מסביב לתעלות ולנהר של גלזגו, ודיוויד ביירן בוחר להשתמש בכלי מיתר – צ'לו וכינורות, כדי לחבר את השלווה של המים עם חוסר השלווה של מה שצף בהם בתחילת הסרט הולך ליצור. את העולם המוסרי המורכב של ג'ו, דיוויד ביירן בונה בעזרת פסנתר חשמלי ופסנתר רגיל, בעזרת אקורדיון וכינורות מנסרים, בעזרת הצלילים ההרמוניים של הרכב מיתרים והצלילים הדיסוננטיים שמנסים לחבל בהם. השלווה ההרמונית של המיתרים, עושה רושם, תמיד מצליחה להתגבר על הדיסוננט ולהתעלות מעל למערבולת המוזיקלית שביירן מבשל במהלך הקטעים.

בניסוי מהסוג הזה, כשמאזינים לפסקול של סרט בלי לצפות בסרט עצמו, יש רק שני דברים שאפשר להסתמך עליהם כשמנסים לנחש את מהות הסרט. אחד מהם הוא המוזיקה עצמה. הצלילים אמורים להשלים את מה שאנחנו רואים על המסך ואת הרגשות שהדמויות מנסות להעביר באמצעות מילים, ולכן, כשמורידים את הדיאלוג ואת הוויזואליות מהמכלול, הצלילים שנשארים אמורים להיות מסוגלים להעביר חלק מהאווירה של הסרט. הדבר השני הוא שמות הקטעים, שלפעמים קשורים לעלילת הסרט ולפעמים לא. מאחר ואני מאזין למוזיקה בדרך כלל במנותק משמות השירים, יכולתי להתוודע אליהם רק אחרי שראיתי את הסרט – לפיהם, אפשר לנחש את הקשר של הסרט לים ולספנות, ואת הרבדים המוסריים שהסרט מדבר עליהם. בלעדיהם, קשה מאד לדמיין שהמוזיקה נכתבה לסרט מתוך ציפייה להיות מתאימה לסרט. ברוב הקטעים יש שילוב של שלווה מימית ביחד עם איזשהו מתח שנמצא מתחת למים ומאיים לבצבץ מעל פני המים. הצילומים בתחילת הסרט ובמהלכו מתאימים להרגשה הזאת – הסרט נפתח בצילום של חפצים בתוך המים, חפצים שהמקור שלהם מוסבר במהלך הסרט, ושל הגופה הצפה בתוך המים, בהתחלה מתחת למים ואחר כך מעל למים.

באופן אירוני, הקטע שסוגר את האלבום, "Speechless", הוא הקטע היחיד שבו ביירן שר. בסוף הסרט הוא שר את המילים של השיר הזה (או ככה, לפחות, נדמה לי) על רקע יותר רגוע ומקובל, בניגוד לשכבות המוזיקליות המשוננות, ולקולות השונים, המנוגדים אחד לשני, שממלאים את השדה הסטריאופוני באלבום הפסקול.

כאן אפשר למצוא סרטון שמדבר על צילומי הסרט, על המהות שלו ועל המשמעות של הספר בשביל השחקנים והבמאי. הוא גם מנסה להעלות השערות לגבי שם הספר (Young Adam), בהתחשב בעובדה שלאף אחת מהדמויות בספר לא קוראים אדם. [אזהרה: כמו שאמרתי קודם, הסרט מכיל די הרבה סצינות מין. יש סיכוי סביר שהסרטון הזה מכיל כמות מסוימת של הסצינות האלה. אל תצפו בו בעבודה וכאלה]

ומכיוון שלא הצלחתי למצוא שום דבר שמכיל את המוזיקה הספציפית של דיוויד ביירן לסרט, הנה משהו שונה לגמרי, מתקופה אחרת לגמרי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, אם אתם רואים את אדוארד נורטון ברחוב, תהיו נחמדים אליו. אתם לא תאהבו אותו כשהוא כועס.

פוסט כפול: ספר, סרט ולהקה מתחפשים לכבוד פורים; הצתה מאוחרת, חלקים 1 ו-2

1. לפני הכל

קודם כל, התנצלות על ההיעלמות הבלתי מוסברת שלי בשבוע שעבר. כמות אדירה של עבודה גרמה לכך שהבלוג נדחה מיום שבת ליום ראשון, מראשון לשני, משני לשלישי, ומשלישי לבכלל לא. מצד שני, אתם מרוויחים היום גם את הפוסט הכמעט גמור של שבוע שעבר וגם את זה של השבוע – שני פוסטים במחיר של אחד.

בדיקות מקריות באתרים לא קשורים הביאו לי חדשות מעניינות שאני יכול לחלוק איתכם: גם ל-Del tha Funky Homosapien (שאתם עשויים להכיר בתור מי שאחראי לקטעי הראפ באלבומים של Gorillaz) וגם ל-James, שחזרו מתרדמת חורף של 10 שנים, ייצאו אלבומים חדשים בקרוב. האלבום של James, שנקרא Hey Ma, עורר את תשומת לב התקשורת עוד לפני שהם השמיעו אפילו צליל אחד ממנו, בזכות העטיפה – שמראה תינוק יושב על הרצפה ולידו אקדח.

העובדה שיש לי חיבה לדברים שהם די שכיחים, בנפרד, גורמת לסיכויים הרבה יותר טובים לכמה דברים שכיחים כאלה להתנגש אחד בשני באיזשהו שלב. כמו, למשל, U2, להקה שלפחות שני שליש מהקריירה שלה חביבה עליי, והיא להקה שכיחה למדי, ואלבומי מחווה: בעיקר בזכות המעורבות של בונו במיגור העוני בעולם וכאלה, ייצא ב-1 באפריל "In the Name of Love", אלבום מחווה לשירים של U2 בביצועים של מוזיקאים אפריקניים, כמו אנג'ליק קידג'ו וולדמר באסטוס, ומוזיקאים בעלי נטיות מוזיקליות אפריקניות, כמו טוני אלן. יש מעט מאד ייצוג לתקופה המביכה של U2 (שזה, פחות או יותר, עכשיו), ויש כמה וכמה שירים שלא הייתם מצפים למצוא שם – כמו, נאמר, "Bullet the Blue Sky". ההכנסות מהאלבום הזה הן קודש לארגון צדקה.

ב"ספירת העונג" של "עונג שבת" השבוע – Butthole Surfers, דאוס, Stone Roses, Portishead ו-Animal Collective.

במסגרת ההצטיידות ההופעתית לקראת הקיץ: דיוויד סילוויאן סיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו ולא עבר בארץ, בניגוד לשמועות העיקשות. התקווה עוברת עכשיו לליאונרד כהן, שייצא לסיבוב הופעות בחודש הבא ויגיע עד יוון, אבל לא לישראל – זאת אמנם רק הרגל הראשונה של מסע ההופעות, והוא עשוי לחזור ולהופיע בארץ בסיבוב השני. שמועות לא רציניות (בהתחשב בעובדה שהן מגיעות משוקי ווייס) מדברות גם על ניל יאנג, ומהבארבי לא מוכנים למסור יותר מידע מ-10 הרכבים מחו"ל שיבואו להופיע במהלך החודשים הקרובים.

2. שום דבר רציני לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן

טריסטראם שאנדי

דמיינו לעצמכם ספר שלא מדבר על שום דבר. זה לא קשה עכשיו – כשאחד מתוך עשרה ספרים, נאמר, לא באמת מדבר על שום דבר. אבל ב-1759, כשהסטנדרט הספרותי היה אפוסים כפריים על אנשים חסרי מזל ועל הצרות שלהם, ספר על שום דבר היה דבר די ייחודי. "החיים והדעות של טריסטראם שאנדי, ג'נטלמן", שנכתב על ידי לורנס סטרן ויצא במקור לראשונה באותה שנה, ובחלקים במשך עשר השנים הבאות, לא אמור להיות ספר על שום דבר. אבל בזה הוא מסתכם. לורנס סטרן לא נתפס בעיני הקהילה הספרותית המכובדת של התקופה כסופר רציני במיוחד. הציטוט שפותח את הקטע הזה מגיע מד"ר סמואל ג'ונסון, האיש מהמילון, והוא ציטוט של התגובה שלו לספר.

הספר, באופן די מילולי, עוסק בחיים ובדעות של טריסטראם שאנדי, שהוא ג'נטלמן אנגלי מכובד בגיל העמידה שמאד מעוניין שהעם האנגלי יתעניין, ילמד וישכיל מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא מגיע לספר על החיים שלו, כמעט, מכיוון שכל דבר מסיח את דעתו וגורם לו לכתוב על דבר אחר, ובדרך כלל, לא קשור. כמו למשל, אפים. או החשיבות של שם ואיך העובדה שהוא כמעט לא נקרא טריסטראם היתה משנה את החיים שלו. או המלחמות השונות שהדוד טובי, הדוד חובב משחקי המלחמה שלו, השתתף בהן וכיצד הן השפיעו על ההסטוריה של אירופה וכיצד הפציעה חסרת המזל שלו, במקום קריטי להמשך השושלת המשפחתית , השפיעה עליו. כמות הסחות הדעת היא כל כך גדולה שאחרי ששלושה רבעים מהספר עברו, אנחנו עדיין בנקודה הכרונולוגית שבה טריסטראם שאנדי נולד. הוא לא מגיע הרבה יותר רחוק מזה.
הספר עצמו לא מסתפק בלהיות מאורגן מבחינה ספרותית בצורה יוצאת דופן, יחסית לתקופה שבה יצא. הוא גם משתדל להיות יוצא דופן במראה שלו – למשל, טריסטראם שאנדי מחליט שדפים ריקים מתארים הרבה יותר טוב פסקה מסוימת מהפסקה עצמה, ולכן הוא משאיר דפים ריקים. או, שהוא רוצה לדבר על חתיכת שיש, ולכן העמוד הבא נראה כמו חתיכת שיש. דפדוף קצר בספר מראה שקרוב לוודאי שזה מסוג הספרים שהיו גורמים להרבה כאב ראש למוכרים בחנויות ספרים, שהיו צריכים לנסות לשכנע את הקונים שהספר באמת אמור להיראות ככה.

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הספר הזה, היתה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יצליח לעשות מזה סרט. למזלי, מייקל ווינטרבוטום, במאי של סרטים בריטיים לא-תמיד-מעניינים, חשב בדיוק אותו דבר, ולכן ב-2006 הוא ביים את A Cock and Bull Story, סרט שמדבר בדיוק על כמה בלתי אפשרי לעשות סרט מהספר הזה. את טריסטראם שאנדי משחק בסרט הזה סטיב קוגאן, שהוא בדיוק האדם הבריטי המתאים לשחק בתפקיד, אם רואן אטקינסון, למשל, לא היה מבוגר מדי לתפקיד (וכרוך מדי בתפקיד מיסטר בין מכדי שאי פעם אוכל לדמיין אותו בתפקיד משמעותי אחר). לצידו משחק, את הדוד טובי בעיקר, רוב בריידון, חבר של קוגאן וקומיקאי מוצלח בזכות עצמו. בתסריט שרק ספר כזה יכול להפיק, הסרט מתחזה לסרט תיעודי ומנסה לתאר מה קורה כששחקן שאפתן, שמשחק את עצמו כמו גם את הדמויות שהוא משחק בסרט, מנסה ליצור סרט ממשהו שברור לגמרי שהוא לא ניתן להמחשה בשום צורה. כל השחקנים משחקים את עצמם בסרט, וגם את הדמויות שהם משחקים. נשמע מבלבל? זה אפילו עוד לא קרוב למה שיש לספר, או לסרט, לצורך העניין, להציע.

והיות וזה ספר ממש ישן, שהזכויות עליו פגו כבר, אפשר לקרוא את כולו, בחינם, באינטרנט. כאן. הגרסה הזו יעילה במיוחד (ומנצלת את האינטרנט בשביל כל מה שהוא היה צריך להיות, בניגוד ל, נאמר, פייסבוק) – זו גרסת הייפרטקסט של הספר כולו, שמסבירה לגבי כל מיני אזכורים של טריסטראם שאנדי לגבי הספרות, האמנות, המוזיקה והפילוסופיה של אותה תקופה ושל התקופות שקדמו לה.

או לחילופין, אפשר לקנות אותו במחיר נמוך למדי באיזושהי חנות ספרים – הוא שווה את זה (ותזכרו לא לעשות יותר מדי צרות למוכרים בחנויות – הספר אמור להיראות ככה).

3. עצמים דרך שקית פלסטיק נוטים להיראות גדולים מכפי שהם באמת

זבוב עם גרוב

גילוי נאות: רוב רובם של זבוב עם גרוב הם חברים. להגנתי, אני יכול לומר שאהבתי את המוזיקה שלהם, כיוצרים נפרדים, לפני שהכרתי את הלהקה – והחיבור של כל הגורמים האלה ביחד ללהקה אחת רק גרם להם להישמע טוב יותר. הגורמים, במקרה הזה, הם אור קורט, נועם ששון ורועי אברהם, שהגיעו מ-Coral Valley, אחת מהלהקות המוצלחות יותר בסצינת המוזיקה-הישראלית-באנגלית, שמתה בטרם עת, עדי מהלר, שיצר והקליט והופיע בזכות עצמו לפני שהלהקה התחילה להופיע במרכז, ויהונתן לייבוביץ', שגם הוא הקליט ויצר והופיע בזכות עצמו לפני תחילת ההופעות שלהם במרכז. תחילת הדרך שלהם היא בצפון, שם הם היו מפוזרים, כל אחד בקיבוצו או מושבו הוא, והתאספו כדי לנגן ביחד, בדרך כלל לא למטרות של קידום או פרסום או עושר ואושר גלובליים. באחת מהפעמים, כשהתאספו לנגן ביחד וישבו על הדשא באחד מהקיבוצים (כפר בלום, לצורך העניין), זבוב התיישב על האגודל של יהונתן כשניגן, ולא הסכים לרדת גם כשהוא עבר לאקורדים אחרים. "וואלה, זה זבוב עם גרוב," היתה התגובה שלו, והלהקה נולדה שם.

על אף הקשיים הלוגיסטיים בחזרות והופעות (אחד מחברי הלהקה עדיין חי בכפר בלום, שניים חיים בירושלים, שניים חיים בתל אביב, וכולם עובדים במגוון עבודות שלא בהכרח קשורות למוזיקה), הלהקה מצליחה להופיע בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים (כמו למשל, במקום שנקרא "הקרפיון השיכור", בנקודת ציון בלתי ידועה בגליל, ב-2 באפריל), להקליט מיני אלבום נוסף ולהיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ פעמיים (פעם אחת בלילה, פעם אחת ביום. מסתבר שאלו רשימות השמעה שונות). פורים הוא זמן מצוין לדבר על המיני אלבום הזה, שנקרא בפשטות "0.6" (מפני שיש בו רק שישה שירים), מכיוון שעל אף שהלהקה לוקחת את עצמה מאד ברצינות מבחינה מוזיקלית והפקתית – כמו שאפשר לשמוע בקלות באלבום – השירים עצמם רוויים בהומור. כך, למשל, השיר הפותח, "A Girl from Peru", חוזר שוב ושוב על המנטרה שחברי הלהקה מאמצים, לפחות בהתנהגותם על הבמה ובאווירה שהשירים שלהם מייצרים – "You've got to be glad". או ב-"King of the Road", שיר שמספר על החיבה הגדולה של מי שמספר אותו לנהיגה מהירה (בתקווה במסלולים סגורים ומוגדרים באירופה), ומלווה בקטעים שנשמעים כמו פרשנות למירוצי מכוניות. או ב-"Supa Turtle", שמספר על אדם שדורס צב, ועל הנקמה שמחכה לו מ"יצור גדול וירוק עם גלימה". "Pet Thing", שבמקור מלווה בשירתה של מתנדבת שוודית מאחד הקיבוצים בצפון שמהם הגיעו חברי הלהקה, וכאן מסתפק בקולותיהם של שאר חברי הלהקה, מספר על התגובה הלא שגרתית לנסיון נפנוף של בחורה – "אתה נחמד מכדי להיות החבר שלי / האהבה שלי אליך היא כמו לאח".

כאן, בדף החללשלי שלהם, אפשר לשמוע כמה מהשירים שלהם – שלושה מתוך המיני אלבום, וגם את "Furry Belly Mary", שיר בגוון אירי שמספר על הנזק האפשרי שאלכוהול יכול לעשות. וגם אפשר לראות את הקליפ המאד מושקע לקליפ שפותח את האלבום, "A Girl from Peru".

[ממש כמו המעבר בין גבעתיים לרמת גן, המעבר בין הפוסט של שבוע שעבר, לבין הפוסט של השבוע הזה, הוא בלתי מורגש. אבל הוא קורה כאן]

4. הצתה מאוחרת, חלק ראשון

Trouble

מגזין Uncut ואני הפכנו להיות חברים טובים מאד מהר. בעיקר בזכות העובדה שגם הטעם המוזיקלי שלנו וגם הטעם שלנו בסרטים הוא מאד דומה (שלא לדבר על זה ש-Uncut יכול לדבר איתי גם על ספרים, וש-Uncut יכול להכיר לי כל מיני אמנים, כל מיני אלבומים, כל מיני סרטים וספרים, שלא חשבתי שיכולתי להכיר לפני כן). מכיוון שמלכתחילה Uncut זרק כל מיני שמות של אמנים, ושל אלבומים, וסרטים וספרים, ומכיוון ש-Uncut הכיר לי את הספר האהוב עליי – Ghostwritten של דיוויד מיטשל, וגרם לי לשנות את דעתי לגבי הרבה אלבומים בעזרת כתבות ארוכות דפים שמספרות על תהליך היצירה שלהם ועל המשמעות העמוקה יותר של המילים ושל העיבודים (כמעט הלכתי וקניתי אלבום של פליטווד מק בגללם), כש-Uncut אומרים לי שיוצר מסוים הוא מצוין, אני מקשיב. בדרך כלל אני הולך וקונה אלבום, לפעמים זה לוקח לי קצת יותר זמן. במקרה של ריי למונטיין, למשל, זה לקח לי כמעט ארבע שנים שלמות.

האלבום הראשון של למונטיין, "Trouble", יצא ב-2004 ונכתבו עליו רק מילים טובות בכל המקומות האפשריים. הוא היה אלבום החודש של Uncut באיזשהו שלב, שזאת תמיד אינדיקציה טובה, ואפילו היה מועמד לפרס Shortlist בשנה שלאחר מכן (אבל הפסיד). האלבום עצמו, ששמעתי רק שיר אחד ממנו לפני כן וציפיתי שיהיה בעל גוון אלט-קאנטרי, אקוסטי, דרומי, היה קצת מאכזב בשמיעה הראשונה. לא היה יותר מדי מיוחד במילים של למונטיין, וגם לא הרבה יותר מדי במוסיקה. העיקר באלבום הזה היה הקול המיוחד של למונטיין – קול של וורדים על חצץ. שמיעה שניה ושלישית של האלבום מילאו את הקווים בצבעים והפכו את האלבום הזה להרבה יותר מעניין. האלבום הוא די מינימליסטי – יש שם כמעט רק את הקול של למונטיין והגיטרה האקוסטית שלו. שירי הקאנטרי, האלט-קאנטרי, או הפולק שלו, מתחפשים שם לשירי נשמה, והמילים של השירים מתחברות אחת לשניה – "Trouble", שיר הנושא, נרדף על ידי "Shelter", לא רק בהתאם למיקום שלו באלבום אלא גם במה שנאמר במילים. "Narrow Escape" – השיר האחד ש- Uncut איפשרו לשמוע באוסף שהוציאו בתחילת אותה שנה, הוא סיפור דרום-מערב-אמריקני – בחור המבוקש על רצח מתחבא בבית החברה (או האשה) שלו, והתוצאות הרות האסון של ההחלטה הזו. חלק מהשירים באלבום הם אבסטרקטיים ולא סיפוריים, והם דווקא אלו שנשמעו יותר כלליים ופחות מעניינים. דווקא השירים של למונטיין שמספרים סיפור, אלה שצובעים משהו מתוך העלילה של החיים שלמונטיין חי בהם, הם אלו המעניינים יותר. הסיפור של למונטיין עצמו מתאים במיוחד לסוג השירים שהוא שר – הוא נולד בניו המפשייר וגדל בצפון ארה"ב, ורגע לפני שהתחיל לכתוב שירים הוא עבד במפעל לנעליים. הוא התחיל לכתוב שירים אחרי ששמע שר של סטיבן סטילס ששינה את חייו. מלבד השירים שלו יש מעט מאד שמקשר בינו לבין עולם יצירת המוזיקה – הוא אדם פרטי מאד, לפי מה שאומרות כתבות עליו, והוא כמעט ואינו מתראיין. בהופעות הוא בדרך כלל עולה, מנגן את המוזיקה שלו ויורד. לפעמים בחושך מוחלט.

מאד בדומה ללהקה אחרת שכתבתי עליה כאן בעבר, למונטיין שומר את שני השירים הכי טובים שלו לסוף האלבום – "Jolene" מספר על סופו הבלתי נמנע של מסע של מכור לסמים, שיר יפהפה שהוא אחד מהשירים הבודדים באלבום שיש בו יותר מכלי אחד – כינורות ופסנתר מלווים את השירה של למונטיין. אחריו, השיר המסיים של האלבום, "All the Wild Horses", נפתח בצלילים של צ'לו אחד (ככה זה נשמע, לפחות), שנשמע כמו תזמורת שלמה של כלי מיתר, רווייים ברוורב. ההמשך, רק ריי למונטיין והגיטרה שלו, סוגרים את האלבום בצורה הכי מתאימה שאפשר.

האלבום השני של למונטיין, "Until the Sun Goes Black", נשמע די שונה מהאלבום הראשון – הוא מכיל הרבה יותר כלים, ועיבודים עשירים יותר, לשירים, והוא נשמע, ולו רק במעט, יותר אופטימי מהאלבום הראשון. בקרוב, באוגוסט, ייצא האלבום השלישי שלו, ממנו כבר אפשר לשמוע את הסינגל הראשון, "Three More Days", בדף החללשלי שלו. גם הוא נשמע מעובד יותר, אופטימי יותר ועשיר יותר מהשירים של האלבום הראשון – והוא קרוב הרבה יותר לצד שירי הנשמה של למונטיין מלצד האלט-קאנטרי שבו התחיל.

5. הצתה מאוחרת, חלק שני

Night Falls over Kortedala

מה קורה כשלוקחים ילד שוודי תמים וכולאים אותו בחדר למשך עשרים ומשהו שנה, והאפשרות היחידה שלו לבידור היא אלבומים של ברט בכרך, ואלבומים מוקדמים של סקוט ווקר? אפשרות אחת היא שבאיזשהו שלב הוא ייצא מהחדר ויהפוך לרוצח סדרתי פסיכופטי, כך שיהיה אפשר לכתוב עליו סדרה של סרטי אימה מצליחים. אפשרות אחרת היא שייצא ממנו ינס לקמן. שכרנו יהיה איתנו אם זאת האפשרות השניה, בכל אופן, מפני שלקמן הוא קרוב לוודאי כותב שירי הפופ הכי מושלמים ששמעתי בינתיים (וטוב שפעם בכמה זמן מישהו בא ומעלה את הרף וגונב את הכתר ממישהו אחר).

במקרה הזה, ההצתה המאוחרת שלי לא היתה מאד רחוקה. השם של ינס לקמן צץ מדי פעם בפרסומות של Secretly Canadian, החברה שמפיצה את האלבומים שלו בארה"ב, והשמות של האלבומים ושל ה-EPיים שהוא הוציא היו מסקרנים – "When I Said I Wanted to be Your Dog", עם העטיפה המלווה אותו המציגה את פרצופו המבועת של לקמן כשהוא מבין את המשמעות האמיתית של מה שהציע, או "You're So Silent, Jens", האלבום האמיתי והשלם הראשון שלו. אחר כך באו ההמלצות, מכל מיני מקומות, לשמוע את האלבום הראשון שלו, כמעט בדיוק מאותה סיבה מתומצתת בשלוש מילים שאני מצאתי בשבילו – הוא כותב "שירי פופ מושלמים". הם מושלמים, מכיוון שאין שם צליל אחד שהוא לא במקום, ואין שם צליל אחד שמנוגן בכלי הלא נכון. ועל פני כל הצלילים האלה, המילים של לקמן, שמתארות סיפורים שלמים על החיים שלו ושל אנשים אחרים, בשכונה האפורה בגטנבורג שעל שמה נקראה האלבום השני – "Night Falls on Kortedala", מסתדרות בדיוק במקומות שבהן הן אמורות להישמע, כמו אבני חן שמשובצות בתוך איזשהו תכשיט מאד יקר.

לקמן עוזב כבר אחרי השיר הראשון את ההשפעה של סקוט ווקר – שהיא מאד בולטת, בעיקר בזכות השירה שלו, המיתרים והטימפני הגואים ועולים במהלך השיר, ומעדיף להיצמד לבכרך. ולא רק לבכרך, אלא למה שהייתי מגדיר בתור פופ שוודי. המדינה שאחראית לאבבא ולקרדיגנז השפיעה את השפעתה גם על לקמן, שהוא עדיין בחור צעיר והחיים שלו, עד כמה שהם משתקפים בשירים שהוא כותב ושר, מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם שירים. כל השירים, שנכתבו, לפי כותרת המשנה של האלבום, בין 2004 ל-2007, הם נקודות מבט על מערכות יחסים – הראשונה שלו, למשל, בשיר הפותח את האלבום, "And I Remember Every Kiss", או בחורה גרמניה בשם נינה שגורמת לו להעמיד פנים שהוא החבר שלה כדי להמשיך להסתיר מהמשפחה שלה את מערכת היחסים הלסבית שלה. או בחורה עירקית בשם שירין שגוזרת את השיער של לקמן במספרה מאולתרת בדירה שלה ("ומה אם הממשלה תגלה," הוא שואל בשיר. "שיש לך סלון יופי בתוך הדירה שלך? אני לא אגלה לאף אחד."). או על ההחלטה שלו לא לדבר אפילו מילה אחת בגיל 17, ושרשרת הבחורות שמנעו ממנו לעמוד בהחלטה הזאת (באחד מהשירים הכי יפים באלבום, "It Was a Strange Time In My Life", שאפילו כולל, נדמה לי, סמפול של אנשים מדברים בעברית). על הסיבה למרחק הגדול בין האלבום הראשון לשני – 2004 ל-2007, בהתאם לשנים שבהם נאספו השירים – אפשר לשמוע בשיר שסוגר את האלבום, שנבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ושלא ממש נשמע כאילו הוא מתאים לאלבום. השיר נקרא "Friday Night at the Drive In Bingo", הוא נשמע כמו שיר פופ שוודי משנות ה-70, והוא מתייחס לאתר הבינגו במכוניות (לשוודים זה כנראה עושה יותר שכל) שמחוץ לעיר שבו החליט ינס לקמן לעבוד, כשסיבובי ההופעות וההקלטות התישו אותו והוא החליט לנהל חיים רגילים עם עבודה רגילה ומשעממת – באולם בינגו. אני אישית מקווה שלקמן ממש גרוע בלהיות מנחה בינגו, מפני שאנחנו צריכים אותו ככותב שירים. המילים שלו והמוזיקה שלו הם בין המרכיבים הכי טובים לשיר פופ מושלם ששמעתי בזמן האחרון, ואנחנו צריכים עוד כאלה – עוד ינס לקמנים, עוד ניל האנונים, עוד ג'ון דרניאלים ועוד סטפין מריטים, כדי שימשיכו ויאפשרו לנו להסתכל בצורה קצת צינית על עולם הפופ, בדרך הכי מחתרתית שאפשר – בעשייה מדויקת שלו, לפי החוקים.

זה הכל להשבוע. ביום חמישי אתם מוזמנים לכבות את כל האורות בבית למשך שעה בשביל לשנות במשהו את המצב העגום של כדור הארץ שלנו, ואנחנו כולנו יכולים לעשות פחות זבל, כדי שלרובוטים יהיה פחות מה לאסוף בסופו של דבר.

סרטים: בוב דילן ו-Rolling Stones

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבומים החדשים של נועם רותם ושל שלומי שבן.

אז קודם כל, עשיתי טעות אחת כשהתלהבתי מלהטוטי המילים של שלומי שבן ב"בעיות אישיות". פראני העמידה אותי על טעותי – הלהטוטים הם פרי עטו של דוד אבידן, להטוטן לא קטן בזכות עצמו, ולא של שלומי שבן. גם "מותק, את אצלי בראש", שהלחן שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא לא של שבן, אלא של בוב דילן. ובכל זאת, כל אמן שמחליט לקחת שיר של דילן ולהוציא מהמשוואה את קולו המאנפף של דילן עצמו, ועוד לתרגם את זה לעברית, הרי זה משובח.

מעבר לזה, גיליתי שיש עוד קשר אחד בין שני האלבומים מעבר לאלו שמצאתי בפוסט – "הומור", השיר שאני הכי אוהב באלבום החדש של שלומי שבן, כבר הוקלט בעבר, ונמצא ב"חום אנושי" של נועם רותם. אפשר לשמוע את הגרסה של רותם כאן.

ועוד: בשבוע שעבר הבטחתי לפתוח בלוג שמוקדש רק לעבודה של הלהקה שלי – ויכלול בתוכו עדכונים לגבי הופעות קרובות, רשמים מההופעות אחרי שקרו ועדכונים לגבי העבודה על האלבום הקרוב. השבוע אני גם מקיים והנה הוא כאן – הוא עדיין בתהליך בניה, אבל אם תסתכלו בו מדי פעם, יהיו בו כל מיני דברים מעניינים בקרוב.

2 . שני סרטים חדשים: דוקו-דרמה ודוקו-לא

בסוף השבוע יצא לי לראות טריילרים לשני סרטים חדשים שמתקרבים אלינו – אחד, שאני שומע דברים עליו כבר הרבה זמן. השני, שגיליתי שקיים רק עכשיו.

I'm not there

"I'm Not There" הוא דוקו-דרמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) על בוב דילן. בוב דילן, עד כמה שאני אישית לא אוהב אותו (וניסיתי. באמת.), הוא דמות מרתקת. הוא היה בהרבה מקומות נכונים, בהרבה זמנים נכונים, ושינה במו ידיו את פני המוזיקה המודרנית בכל מיני הזדמנויות. די סביר להניח שבאיזשהו מקום לאורך ציר החיים שלו, מישהו בהוליווד יחליט שכדאי לעשות עליו סרט. הסרט הזה היה יכול להיות משהו מרגש ושואף-לאוסקר כמו "הולך בדרכי". אבל המפיקים של הסרט שנעשה, בסופו של דבר, והבמאי שלו, החליטו שמאחר ודילן ממציא את עצמו מחדש בכל תקופה מוזיקלית שונה שלו, צריך לטפל באישיות שלו בדרך שונה – לא שחקן אחד יגלם אותו, אם כן, אלא שישה שחקנים שונים. או יותר נכון, חמישה שחקנים ושחקנית. ריצ'רד גיר, כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, קייט בלנשט ושני שחקנים פחות מוכרים – מרקוס קארל פרנקלין (שהוא ילד, וזה אחד התפקידים הראשונים שלו) ובן ווישו (ששיחק ב"בושם"). את הסרט מביים טוד היינז, שביים את "וולווט גולדמיין". בכורת הסרט הולכת להיות בפסטיבל וונציה, שייפתח עוד ארבעה ימים, והוא הולך להתחרות שם על פרס "אריה הזהב". מאוחר יותר, בנובמבר, הסרט צפוי לצאת לבתי הקולנוע ואז נוכל לראות אותו גם אנחנו. הסרט צולם כשכל אחד מהסיפורים של כל אחת מהדמויות, שכולן מהוות את בוב דילן, הוא יחידה נפרדת בסרט, ולכל אחת מהדמויות יש גם שם נפרד (אף לא אחת מהן נקראת בוב). הסיפור משתרע מימי ילדותו של דילן בדולות', מינסוטה, עד לתקופת "מסע ההופעות הבלתי נגמר", ועושה רושם, לפחות לפי תמונות שצולמו על סט הצילומים, שעלילת הסרט הולכת להיות מטאפורית באותה מידה שהיא הולכת להיות ביוגרפית (ריצ'רד גיר בתפקיד בוב דילן בתפקיד קאובוי, לדוגמא). היינז, הבמאי, החליט לקחת לעצמו חופש יצירה ולא ממש להיצמד לאמיתות כרונולוגיות (דילן פוגש בסרט את אלן גינזבורג שלוש שנים אחרי שפגש אותו בחיים האמיתיים), דבר שגורם למעריצי דילן להתרעם בפורומים לאורך ולרוחב האינטרנט, אבל דילן עצמו נתן את ברכתו לסרט – פעם ראשונה שזה קורה, ואנחנו יכולים לפחות להתנחם בדבר אחד – זה לא יכול להיות סרט מוזר יותר מ-Masked and Anonymous. אני מקווה.

הנה טריילר לסרט הזה.
עוד סרט מסקרן, שבו כולם משחקים את עצמם, הוא סרט שצילם מרטין סקורסזה על ה-Rolling Stones, שנקרא Shine a Light, וייצא באפריל בשנה הבאה. Rolling Stones היא אחת משניים שאני מוכן לשלם מחיר מופקע בשביל כרטיס להופעה שלהם (השני הוא ברוס ספרינגסטין), אם אי פעם יגיעו לארץ, ומאחר והשמועות אומרות שהם מתכננים לפרוש מהופעות לאחר ההופעה המסיימת את סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, מחר, עושה רושם שהסרט הזה יהיה הכי קרוב בשבילי לראות הופעה שלהם. מרטין סקורסזה התבקש לצלם סרט שמתעד שתי הופעות של הלהקה באולם "ביקון" בניו יורק, שבהן הם ניגנו שירים שמעולם לא ניגנו בהופעה חיה ואירחו אמנים מבאדי גאי ועד כריסטינה אגילרה. הלהקה, ובמיוחד מיק ג'אגר, לא ממש אוהבים את הרעיון של סרט תיעודי, וסקורסזה מכניס את החיכוכים ביניהם לבינו, וגם את עצמו, כדמות, לסרט – ותוך כך מוכיח שהוא לא רק במאי גאון, אלא גם דמות קומית לא רעה.

סקורסזה כבר הוכיח את עצמו בצילום סרט תיעודי מוזיקלי המתקרב לשלמות ב"וולס האחרון", סרט שתיעד את ההופעה האחרונה של The Band, ומאחוריו גם סרט תיעודי על בוב דילן, "No Direction Home". הפעם הוא לוקח על עצמו משימה לא קלה – לעמוד מול האגו של מיק ג'אגר, לא למצמץ ולעשות סרט תיעודי שמציג בנאמנות את כמות האנרגיה האדירה שהלהקה הזו משחררת על הבמה. בסופו של דבר, עושה רושם שגם הלהקה נהנתה מההופעות ומתהליך הצילום – עם מצלמות על הבמה או בלי מצלמות על הבמה.

והנה טריילר לסרט הזה.

זהו להפעם. החל משבוע הבא, הפוסטים יהיו יותר ארוכים, יותר ממוקדים ויותר (אני מקווה) מעניינים. הישארו מכוונים.