The gospel according to whom

1. כמה מילים על מוזיקה ישראלית באנגלית

גיא בניוביץ' כתב על האי פי החדש של ה-Homesicks ב-Ynet, ובחר לפתוח, כמו הרבה מאד כתבים שכותבים על אלבומים של אמנים ישראליים שיוצרים באנגלית, בנושא המאד לא קשור לאיכות האלבום עצמו, של העובדה שאמנים ישראליים יוצרים באנגלית ולא בעברית. באופן מפתיע ולא מאד אופייני למבקרי מוזיקה ישראליים, הוא מציג את שני הצדדים של המבט וחושף פן חדש ומעניין של הדיון הזה, שימשיך, כנראה, ככל שאמנים ישראליים ימשיכו ליצור באנגלית: לנסות לתרגם שירים מאנגלית לעברית זה רע. וזה לא עובד. ולראיה, הוא מביא נסיון לתרגום של שירם הידוע של "צפלין העופרת": "יש גברת שיודעת שכל הנוצץ הוא זהב, והיא קונה את המדרגות לגן עדן" (זה נשמע רע גם אם מדקלמים את זה באינטונציה של דן כנר. ניסיתי.)

עוד נקודה שכתבים מוזיקליים ישראליים לא טורחים להתעמק בה, היא שרוב היוצרים הישראליים באנגלית לא משהים את המבט שלהם, או את המאמצים שלהם, על ישראל. ומכיוון ואף אחד שיוצר מוזיקה בעברית לא מצליח בחו"ל, במיוחד לא בפורמטים המקובלים על העולם המערבי (דיוויד ברוזה ושלום חנוך, בהצלחותיהם המוגבלות בחוץ לארץ, נאלצו לתרגם את עצמם לאנגלית וספרדית; עפרה חזה היתה זקוקה ליזהר אשדות, לדון ווז ולתפילה בתימנית בשביל להצליח; אחינועם ניני שרה בכל מיני שפות, אפילו לטינית, אבל בדרך כלל לא בעברית), מוזיקאים שרוצים לחשוב על להצליח בחו"ל, אפילו בקטן, צריכים לחשוב באנגלית. זה גם מצליח בהרבה מהמקרים – על Useless ID, למשל, שמעתי לראשונה מחבר שגר בטקסס.

2. Homesicks

מפני שהבטחתי לעצמי, וכחלק ממבול קטן של רכישות מוזיקה ישראלית איכותית (פרימו לוי, ג'נגו החדש ואוסף של פיתקית), קניתי את האי פי החדש והמדובר של ה-Homesicks.

ה-Homesicks, שהם חיים כהן – הסולן, תמר אפק – סולנית, גיטריסטית וגלוקנשפילנית, שבינתיים עזבה את הלהקה והוחלפה בבילי לוי, עמרי גרינפלד – בסיסט, גל חרמוני – קלידן ויואב להב – מתופף, הם חבורה מוכשרת של אנשים שפעם היו חלק מ-Misc, ושם גם יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בפעם הראשונה, ולהתרשם מאד מהמקצועיות המוזיקלית שלהם. הקול של חיים כהן הזכיר לי בזמנו קצת את השירה של פרד שניידר, הסולן של B52s (אף על פי שהמוזיקה של ה-Homesicks מאד שונה ופופית בדרכים מאד אחרות), וקצת את של סמי בירנבך מ"מינימל קומפקט", אבל באי פי, שיטות ההפקה החליטו שהקול של חיים כהן יהיה קצת שונה ויותר ייחודי.

את כל השירים שבאי פי הכרתי מההופעות שראיתי, אף אחד מהשמות, חוץ מאלו של השיר הראשון, "Everybody Wants a Piece of Me", שהושמע באינטנסיביות על ידי קוואמי ב"הקצה" מאז שיצא, ושל השיר האחרון, "The Logical Song", קאבר לשיר של סופרטראמפ, שזוכה פה לביצוע אלקטרוני ייחודי, לא אמרו לי כלום.

בהקשבה ממוקדת לאי פי, בלי הסחות דעת, אפשר להקדיש תשומת לב רבה יותר למילים שהן, כמו העיצוב של אריזת האי פי עצמו, מאד ניאו-מרקסיסטיות, אינטלקטואליות ומנוגדות לקפיטליזם המאפיין את החיים שלנו. מבחינת המילים, זה שינוי מרענן מרוב שאר המוזיקה הישראלית, באנגלית או בעברית, שברוב המקרים לא נוקטת עמדה פוליטית לכאן או לכאן. השיר האהוב עליי באי פי, שזוכה כאן לשם "T-Song", כנראה קיצור ל-"Tamar's Song", מאחר וזה השיר היחיד מתוך השישה שבו הסולנית היא תמר אפק, ואני הדבקתי לו את הכינוי "Blindly" עד שידעתי מה השם האמיתי שלו.

המוזיקה, שנתונה לכל מיני השפעות אבל יש לה הרבה מאד מה להציע מבחינת המקוריות, והעיבודים, זוכים להפקה מעניינת שלפעמים (בסיום של "Michelle", למשל) נוקטת ברעיונות המנוגדים לשיטות הפקה מקובלות של מוזיקה מערבית, כמו הגברת הווליום של התופים במיקס עד שהם טובעים בדיסטורשן דיגיטלי. בניגוד להופעות, שבהן המקצועיות המוזיקלית המרשימה מוגבלת על ידי נוכחותם של חמישה כלים בלבד על הבמה, והיכולת של חברי הלהקה לנגן רק על כלי אחד או שניים בכל פעם, באולפן ניתנת להם ההזדמנות ליצור שכבות על גבי שכבות של צלילים שהופכים את השירים לסימפוניות קטנות, לפעמים, או לקנווסים רחבים של כאוס. ההפרדה בין העושר המוזיקלי הזה, לבין הצמצום היחסי בזמן שהבתים והפזמונות צריכים לבלוט, מראה את החשיבות הגדולה שהם מעניקים למילים שהם כותבים, וזו חשיבות שגם אנחנו, המאזינים, צריכים לכבד, ולשמוע את האלבום הזה נטול מהפרעות חיצוניות.

ה-Homesicks הולכים לחגוג את יציאת האי פי בהופעה בלבונטין 7, ביום חמישי ה-15.3 בשעה 23:00, בהרכבם החדש. תמר אפק תחגוג איתם בנפרד, באמצעות מופע חימום.

וה-Homesicks גם מייצגים את התוספת החדשה ביותר לאוסף שערכה עטר של גרסאות כיסוי לשירים באנגלית, על ידי אמנים ישראליים. אפשר להוריד את האוסף הזה בשלמותו, כולל עטיפה, בקונכיה של פרנק זעתר.

3. תיקונים

בשבוע שעבר התחלתי בפרויקט שלי של האזנה לכל האלבומים של דיוויד בואי, אחד אחד, באינטרוולים שונים של זמן, וציון עשר עובדות מעניינות לגביהם כאן.

קסטה תיקנה אותי, בעקבות עשר העובדות של Space Oddity, שבאחת מהעובדות האלה טעיתי קצת: בוב אזרין, המפיק האגדי שאחראי בין השאר גם ל"החומה", הוא המפיק של "ברלין" של לו ריד, ולא טוני וויסקונטי. גם הסיפור על הדרך בה הוא הקליט את הילדים שלו ל-The Kids הוא אגדה אורבנית. כל האמת לגבי זה נמצאת כאן.

עוד טעות היא, שכשאמרתי שטוני וויסקונטי הפיק את רוב האלבומים של דיוויד בואי מאז הראשון, ככל שדיוויד בואי מקליט יותר אלבומים (כן ירבו), ה"רוב" הזה הופך להיות יותר ויותר מדולל. טוני וויסקונטי, למעשה, לא הפיק כמעט אף אחד מהאלבומים מאז Scary Monsters.

4. פולקל'ה אחרון ודי

פרנק זעתר צילם במהלך הפסטיבל קטעי ווידאו של חלק מההופעות, ומציע אותן בקונכיה. ובאותה הזדמנות, אם מישהו הקליט את ההופעות של נועם רותם או דוויד פרץ, ואם אותםאנשים יכולים לשלוח לי אמפי3ים של הביצוע ל"מבול" של הראשון, ושל "HEY" של האחרון, הם יבורכו ויזכו לחיים ארוכים. אבל לא להיפך.

5. על החדווה שבלתפוס סרטים ישנים (יחסית) בטלוויזיה

ביום שישי יצא לי לתפוס, כמעט בטעות, את הסרט "מטווח קצר" (ששמו מתורגם באופן מפתיע כמעט במדויק מאנגלית לעברית), ולצפות בו בפעם הראשונה מההתחלה עד הסוף. אז קודם כל, כחובב טריוויה (מוזיקלית או קולנועית) מושבע, הסרט הזה הוא קרקע פורה מאד – בסרט משחקים גם שון פן וגם אחיו, כריס פן, שהם הבנים של ליאו פן, במאי של סרטים ופרקים בסדרות טלוויזיה בשנות ה-50 וה-60 שהיה ב"רשימה השחורה" של מקארתי. את התסריט כתב ניקולאס קזאן, שהוא הבן של איליה קזאן, שנתן לוועדת מקארתי חלק מהשמות של האנשים שהיו ב"רשימה השחורה". ואם זה לא מספיק בתור סרט עטור בבנים של, משחק בו גם קיפר סאתרלנד, ועוזר הבמאי של היחידה השניה הוא הנכד של פרנק קאפרה.

זה אמנם לא הסרט הרציני הראשון של שון פן ("הבז ואיש השלג" יצא שנה לפני כן, ב-1985), אבל גם הסרט הזה הוא הזדמנות מצוינת לראות שעם כל השטויות, והסמים, והנישואין למדונה, שון פן היה אחד מהשחקנים הגדולים של החצי השני של המאה ה-20 גם לפני שנות ה-90. כריסטופר ווקן מוכיח שהוא האיש הרע האולטימטיבי גם בסרט הזה, וקריספין גלובר מוכיח שהוא מוזר, לא משנה באיזה תפקיד תשימו אותו. באופן מפתיע, אף אחד מהסרט לא היה מועמד לאוסקר באותה שנה.

אחד מהדברים היותר טובים בסרט הזה, ואולי הדבר הטוב היחיד שיצא מהנישואין של שון פן למדונה, הוא הפסקול. שיר הנושא, LIVE TO TELL, אולי השיר הטוב היחיד של מדונה, היה אמור להיות שיר הנושא של סרט אחר, אבל נפסל, ושון פן הביא את השיר ואת הזמרת, אשתו, לסרט הזה. פטריק ליאונרד, שכתב את הלחן לשיר, נבחר לכתוב מוזיקה אינסידנטלית לכל הסרט, שמבוססת, למעשה, על החלקים המוזיקליים השונים של השיר, ורובה מבוססת בעצם על שלושה אקורדים ועל ההרמוניות שלהם. הפסקול עושה הרבה מאד (כמו כל פסקול בכל סרט) כדי לבנות את האווירה האפלה בסרט, במיוחד בדקות הראשונות, נטולות הדיאלוג, של הסרט, ובקטעים הרבים בסרט שהם מונטאז'ים של פעילות וגם הם נטולי דיאלוג.

זהו להשבוע. להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, נקווה לעוד כמה ימים גשומים לפני שתיגמר העונה הזאת לחלוטין.

1. יומולדת לדיוויד בואי – חלק 1

לפני כמעט חודשיים (בשמיני לינואר) דיוויד בואי חגג יום הולדת 60. אני נזכרתי מאוחר קצת, אמנם (וחודשיים זה לא מאד מאוחר בשבילי), אבל החלטתי לציין את סימן הדרך החשוב הזה באיזושהי צורה (מאחר ודיוויד בואי, שחגג את יום ההולדת העגול האחרון שלו במדיסון סקוויר גארדן עם שורה ארוכה של אמנים אורחים, בחר לא לעשות השנה שום דבר מיוחד לגבי זה) – ומה שאני מתכוון לעשות הוא לשמוע את כל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, באינטרוולים שונים של זמן ככל שיאפשר לי האיי פוד שלי. ובכל פעם שיגיע הזמן להקשיב לאחד מהאלבומים האלו, אני גם אמצא עשר עובדות – מעניינות יותר ומעניינות פחות – לכתוב עליו כאן.

זה לגבי האלבום הראשון, "Space Oddity":

1 זה לא האלבום הראשון, זה האלבום השני. האלבום הראשון, שנקרא "David Bowie", יצא ב-1967 ומכיל את רוב השירים שנמצאים בכל האוספים של "השנים המוקדמות של דיוויד בואי" שאפשר למצוא, אבל חברת התקליטים הרגישה שהאלבום (כמו הרבה אלבומים בעשור שקדם לו) היה בעצם אוסף של סינגלים והתייחסה רק לאלבום השני בתור האלבום ה"אמיתי" הראשון שלו.

2 לאלבום יש שלוש גרסאות שונות ושלוש עטיפות שונות (לא בהתאם). כשהוא יצא בפעם הראשונה ב-1969 הוא נקרא "David Bowie", מה שהיה מאד מבלבל מכיוון שגם לאלבום הראשון קראו באותו השם (מצד שני, לארבעה האלבומים הראשונים של פיטר גבריאל קראו גם באותו השם וזה לא הפריע אף פעם לאף אחד); כשהוא יצא בארה"ב שנה מאוחר יותר, הוא נקרא "Man of Words, Man of Music"; הגרסא השלישית יצאה ב-1972 ועל העטיפה התנוססה תמונה של דיוויד בואי בדמות הזיגי סטארדסט שלו.

3 העטיפה של הגרסא המקורית של האלבום, מ-1969, עוצבה ע"י ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי שאחראי לעובדה שיש לדיוויד בואי עין אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק

4 סדר השירים באלבום – ואני לא יודע אם זה תוכנן או יצא במקרה – מציג בהדרגה את המעבר של דיוויד בואי מאמן סולו (בשיר Space Oddity בגרסתו המקורית מנגן רק דיוויד בואי) לאמן שנמצא בקדמת להקה (בשלושת השירים האחרונים מנגנים, בקומבינציות שונות, רוב האנשים שניגנו עם דיוויד בואי בהמשך הדרך בשנות השבעים – מיק רונסון, וודי וודמנסי וטוני וויסקונטי)

5 גם ריק ווייקמן, הקלידן של Yes, מנגן באלבום הזה

6 על אף שהשיר "Space Oddity", שנבחר להיות הסינגל הראשון באלבום ויצא בהתאמה לתאריך נחיתת האדם הראשון על הירח, מתאר את מסעו של מייג'ור טום, אסטרונאוט, אל החלל ואת התוצאה הטראגית של המסע הזה, רבים טוענים שהשיר הוא בעצם אלגוריה למנת יתר של סמים. הדקדקנים והמכורים יותר לקונספירציות גם אומרים שהספירה לאחור בתחילת השיר היא הזמן המדויק שעובר מרגע שמזריקים הרואין עד לרגע שהוא מתחיל להשפיע

7 דיוויד בואי המשיך את סיפורו של מייג'ור טום ב-Ashes to Ashes, שלקוח מתוך האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי, Scary Monsters; החלק השלישי בטרילוגיה נכתב ע"י בחור גרמני בשם פיטר שילינג, נקרא (Major Tom (Coming Down והיה להיט בינוני בשנות ה-80.

8 רוב השירים באלבום מתארים חוויות אוטוביוגרפיות של דיוויד בואי: אם הולכים לפי התיאוריה שהשיר Space Oddity מתאר חוויה של לקיחת סמים, דיוויד בואי מודה שהתנסה בזה ב-1968; Letter to Hermione הוא מכתב לחברתו לשעבר של דיוויד בואי; God Knows I'm Good מספר את סיפורו של בחור שגנב מחנות, עוד התנסות של דיוויד בואי בימי צעירותו, ו-Memory of a Free Festival מתאר פסטיבל לאמנויות שדיוויד בואי אירגן.

9 טוני וויסקונטי הפיק את כל האלבום פרט לשיר הראשון, שטען שהוא "שיר בדיחה". פרט לשלושת האלבומים המפורסמים מברלין (שבאחד מהם הוא היה טכנאי), הוא הפיק כמעט את כל האלבומים של דיוויד בואי מאז. וויסקונטי הוא מפיק שידוע בשיטות הלא שגרתיות שלו להשיג את את הסאונדים הרצויים לו בשירים. במהלך הפקת האלבום "ברלין" של לו ריד, כשעבדו על השיר The Kids, וויסקונטי רצה להשתמש בהקלטה של ילדים בוכים בתחילת השיר (שמספר על אמא מכורה לסמים שהשירות הסוציאלי לוקח את הילדים שלה למשפחות אומנות), אך לא הצליח למצוא הקלטה מוכנה כזאת – ולכן הביא את הילדים שלו לאולפן, סיפר להם שאמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים, והקליט אותם.

10 כלי המוזיקה שעושה את הרעשים המוזרים בשיר Space Oddity נקרא סטיילופון.

2. פסטיבל פולקל'ה השני – שתי תוספות

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל פולקל'ה ש(לא) השתתפתי בו, ופירטתי לגבי האמנים שהרשימו אותי יותר, ואחרי שקראתי קצת מהרשמים של אנשים אחרים שהיו בפסטיבל, שמתי לב ששכחתי להקה אחת: Mad Bliss. מצד שני, אין לי יותר מדי מה להגיד עליהם – רק מילה אחת: וואו. אני בהחלט מחכה לאלבום.

וכמו שהבטחתי – הנה תמונות. איתי, שצילם אותן, נשאר לראות את כל ההופעות, כולל את שלי (יש שם הוכחות), וגם צילם הרבה, ועל כך יבורך.

3. מקוריות

כנסיית השכל מוציאה אוסף, שכל השירים בו הוקלטו מחדש והם בגרסאות, כנראה, שונות. אור ברנע כתב בזמנו ב-Ynet שזה אחד מהדברים המקוריים ביותר שנעשה במוזיקה הישראלית בזמן האחרון ויש בזה משהו אירוני.

מצד שני, להקה אחרת – להקה קנדית בשם Stars – עשתה דבר אפילו מקורי יותר. הם לקחו את האלבום האחרון שהם הוציאו, "Set Yourself on Fire", ונתנו לאמנים חברים – רובם גם הם קנדים – להתעלל בו. כל להקה עשתה גרסת כיסוי לשיר אחד, סדר השירים נשמר כמו שהיה, והתוצאה היא "Do You Trust Your Friends?" שיוצא בסוף חודש מאי השנה. בין הלהקות שישתתפו בפרויקט הזה יהיו Metric, Final Fantasy, The Dears, Minotaur Shock וקווין דרו, שהוא אחד מתשעת חברי Broken Social Scene.

אני לא מכיר את האלבום הקודם – אבל כשייצא הפרויקט החדש בסוף מאי אני מתכוון להאזין לשניהם ולנסות להחליט מה יותר טוב. הישארו מכוונים.

4 . כמה מילים על אוסקר

החיים שלי בשנה האחרונה ניהלו את עצמם בצורה כזו שההזדמנות הראשונה שהיתה לי להתעדכן בכל המוזיקה החדשה והמעניינת של 2006, היתה כשנגמרה 2006 והיו סיכומים בכל מיני מקומות.

גם הצפייה בסרטים שלי במהלך השנה האחרונה נעה בקווים דומים, וכשהגיע הזמן לאוסקרים השנה, לא ראיתי אפילו אחד מהסרטים שהיו מועמדים. אפילו לא את הסרט עם הפינגווינים שרוקדים. לכן, במהלך הסופשבוע החלטתי להתעדכן בשניים מהסרטים שהיו מועמדים – Babel ו-Flags of our Fathers. שניהם סרטים מצוינים, שניהם, עושה רושם, נכתבו, בוימו והופקו כשהמנטרה "אוסקר" נלחשת שוב ושוב על ידי כולם. שניהם מכילים קומבינציות של אנשים שכבר זכו באוסקר על כל מיני דברים בכמה השנים האחרונות, ואף אחד מהם לא הצליח יותר מדי באוסקר. חלק מהאנשים שהיו צריכים להיות מועמדים מהסרטים האלו, לדעתי, לא היו מועמדים – אדם ביץ', ששיחק את הנחת האינדיאני, נתן הופעה שמגיעה לה לפחות מועמדות באוסקר. ואני חושב שריאן פיליפה היה צריך לזכות באוסקר – אולי בקטגוריה נפרדת, פרס האקדמיה לשחקן הטוב ביותר באנסמבל של שלושה שחקנים ראשיים, רק כדי שגם הוא יוכל לשכוח להזכיר את אשתו בנאום התודה. Babel היה, כשמו כן הוא, מערכת של אי הבנות שמבוססת על התרבויות השונות – ובאיזשהו מקום בסרט טמונה אלגוריה על איך מדינות לא מבינות אחת את השניה, לא ברמה הלאומית ולא ברמה האנושית, אבל הוא רצוף מדי בפרטים וסיפורים שמתערבבים אחד בשני מכדי שיהיה אפשר לזהות את האלגוריה הזו. הדבר היפה ביותר בשני הסרטים האלה – וגם הדומה ביותר, בזכות השימוש האינטנסיבי בגיטרה ספרדית – היה הפסקול (של קלינט איסטווד ושל גוסטבו סנטאוללה, בהתאמה).

זה הכל להשבוע. פורים שמח, התחפשות מוצלחת ואל תתעדכנו ביותר מדי חדשות (אלא אם כן הן על מוזיקה) – זה הורס את התאים האפורים.