תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית ליאונרד כהן

Versus the Spin – November Edition

חודש נוסף שעבר מרמז על כך שהגיע הזמן למהדורה חדשה של Versus the Spin, והנה היא:

1 Dirty Projectors Dirty Projectors – Stillness is the Move (live in Austin, Texas, March 2009)
דניאל רוסן, הסולן של Grizzly Bear, נשאל על ידי חבר מי הלהקות שהוא אוהב במיוחד בזמן האחרון, ונידב בין השאר את השם של Dirty Projectors. כשהחבר ביקש לדעת איזה סוג מוזיקה הלהקה הזאת עושה, רוסן נתקל בחוסר יכולת לענות על השאלה הזאת. Dirty Projectors היא אחת מגל משמח של להקות בזמן האחרון שקשה מאד להגדיר את סוג המוזיקה שהן עושות, כי הן עושות כל כך הרבה מוזיקה שנוגעת בקצוות של ז'אנרים מסודרים וממשיכות הלאה. כאן, למשל, הם עושים שיר שהוא כמעט שיר רית'ם אנד בלוז, אבל לא.
לשמוע לקנות
2 Sparklehorse Sparklehorse – Most Beautiful Widow in Town
Sparklehorse, הם מארק לינקוס, שהופך את המוזיקה הכי בסיסית למוזיקה הכי נוגעת ללב. כאן, למשל, עם גיטרה אחת, ובאס אחד שמתחיל לנגן רק לקראת הסוף, והקול שלו שנשמע כאילו מצא מילים למסגר בתוכן אלף פרידות, הוא הופך את השיר הזה לאחד הדברים הכי יפים שנמצאים באלבום הבכורה המושלם של הלהקה הזאת.
לשמוע לקנות
3 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDay TheWorldWouldFallApart
בוויילס, המקום שממנו מגיעים Manic Street Preachers, נמצא הישוב עם השם הכי ארוך בעולם. השלט שמוסר את שם העיירה בתחנת הרכבת הוא באורך הרציף כולו. Manic Street Preachers ניסו לכתוב שיר עם שם ארוך כמו שם העיירה הזאת וכמעט הצליחו.
לשמוע לקנות
4 Morrissey Morrissey – Moon River
ההזדמנות השניה, המאיימת פחות, של הגרסה הזו של מוריסי לשיר הקלאסי הזה, שבו הוא משנה את המילים רק קצת והופך אותן למילים שלו.
לשמוע לקנות
5 Gin Blossoms Gin Blossoms – Lost Horizons
היתה תקופה, פעם, בקצה האחר של שנות התשעים, שבה להקות כמו Gin Blossoms שלטו בעולם, או לפחות בגלי הרדיו של תחנות הקולג'ים. הם עשו מוזיקה נקיה, מהירה, אמריקנית לחלוטין, הם לא השאירו מקום לדמיון מבחינת המוזיקה אבל צבעו עולמות שלמים בעזרת המילים, וכשהם נעלמו האדמה כיסתה אותם כאילו הם לא היו שם מעולם. אבל הם היו שם. אלבומים כמו זה, שזכה לא מזמן לגרסת דלוקס, מוכיחים את זה.
לשמוע לקנות
6 Yo La Tengo Yo La Tengo – You Can Have It All
אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אומרת הלהקה הזו, שאחראית למותם של עשרות מוכרים בחנויות דיסקים בתאונת הופעות מצערת שלא באמת קרתה מעולם. אפשר להיות להקת אינדי עמוק ובכל זאת לכתוב שיר כזה.
לשמוע לקנות
7 MGMT MGMT – Destrokk
זה לא משנה אם יש בהם יותר ממה שההייפ שמסביבם מקנה להם. עצם העובדה ששני הבחורים האלה מתגעגעים, באמצעות המוזיקה שלהם, לעשור שהם היו צעירים בו מדי מכדי להעריך את המוזיקה שהיתה בו, היא מספיקה כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות
8 Leonard Cohen Leonard Cohen – Alexandra Leaving
לכתוב שירים זה כמו לרכב על אופניים. בשביל אנשים כמו ליאונרד כהן, זאת אומרת. ואפילו לא זה – לא רק שאפשר לזכור את זה כאילו שאתמול עשית את זה בפעם הראשונה, אלא שזה הולך ונהיה יותר ויותר טוב עם השנים. אחרת איך אפשרת להסביר את המילים של השיר הנפלא הזה, כל אחת מהן מונחת במקומה בזהירות של תכשיטן?
לשמוע לקנות
9 Bark Psychosis Bark Psychosis – A Street Scene
להקות משרטטות קווים בכל מיני דרכים על הנייר הלבן של ההסטוריה של המוזיקה. יש כאלו שמתחילות למעלה ואז סוטות מן הדרך, נופלות למטה והחוצה, נעלמות. יש כאלה שמתחילות למטה ומזנקות למעלה, פתאום, בקו חד, ונשארות למעלה עד כמה שהן יכולות. יש להקות אחרות, כמו Bark Psychosis, שמשתדלות להישאר בקו מקביל, נמוך, מחוץ לטווח הראיה של המאזין המצוי, ואולי שם המקום הנכון שלהן, מפני ששם המאזינים הנכונים יכולים למצוא אותן, בדיוק ברגע הנכון.
לשמוע לקנות
10 Saul Williams Saul Williams with DJ Krust – Coded Language
אין באמת תחליף ללראות את סול וויליאמס מדקלם את השיר הזה, ללא ליווי, מוותר באיזשהו שלב על המיקרופון ומטיף מעל הבמה, מרחק של מדרגה וחצי מהקהל, זורק אליהם את שמות האנשים שחתומים על האמנה הזאת כדי שישמרו עליהם, יאזינו להם, יקראו אותם. אבל אם יש תחליף כזה, זה הוא.
לשמוע לקנות
11 Jarvis Cocker Jarvis Cocker – Pilchard
עושה רושם שג'רוויס קוקר מסתדר עם הגלגול השני שלו כזמר סולו. בשיר הזה, הקרוב השקט והביישן יותר של "Party Hard", הוא אומר פחות, אבל האלבום השני שלו, שיצא מוקדם יותר השנה, מלא בנקודות מבט חכמות על החיים, באנגליה ובכלל.
לשמוע לקנות
12 Solange Solange – Stillness is the Move
וסולאנג', שמסתבר שהיא אחותה הקטנה של ביונסה נולס, לוקחת את השיר הזה של Dirty Projectors שפתח את האוסף, ומניחה אותו בדיוק במרכז הז'אנר הזה שהשיר לא החליט אם הוא רוצה להיות חלק ממנו או לא. וזה נשמע מצוין גם ככה.
לשמוע לקנות

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כמעט Office Space, אבל לא בדיוק.

Versus the Spin – September Edition

 1. לפני הכל

רגע לפני שאתם מתפזרים לאינדינגבכם (ארבעה ימים לפני, בעצם.  אבל למה להיות קטנוניים) – בלבונטין 7 שלוש להקות מעניינות מאחדות כוחות לערב אחד שיהיה, קרוב לוודאי, בלתי צפוי לגמרי.  איתן רדושינקי ומאיה דוניץ מה-Midnight Peacocks, ביחד עם אהרון דוגן, הגיטריסט של מתיסיהו, וג'ו טומינו מ-Dub Trio (במקרה הזה בתופים).  לערב קוראים Prototype 2, והוא מתרחש ביום שני, ה-5 לאוקטובר, ב-22:30.

[תוספת מהעתיד: כמובן שאינדינגב הוא בסוף השבוע הבא (ה-16 וה-17), ולא בסוף השבוע הזה.  אבל מילא]

ב"עכבר העיר אונליין" (או ב"גלריה" של "הארץ", אם אתם מעדיפים גרסה מנייר) כותבים על האנשים הטובים שגורמים לארץ שלנו סוף סוף להפוך להיות מקום נורמלי בכל מה שקשור להופעות של אמנים מחו"ל.  בנוסף לשחקנים הוותיקים יותר, הם גם מזכירים את מונוקרייב ונרנג'ה, שבבת אחת הפכו את השנה הזאת להרבה יותר מוצלחת (ומי יודע מה הם יעשו לשנה הבאה).

מי מכם שיש לו אייפון או אייפוד טאץ', קצת זמן פנוי, וחיבה למוזיקה מוזרה ומשחקים מוזרים עוד יותר, ישמח לדעת שדניאל ג'ונסטון תרם רעיונות, ציורים והרבה מוזיקה למשחק שנקרא "Hi, How Are You?".  מפלצת קטנה וחביבה צריכה ללכת ממקום למקום ו,זהו, פחות או יותר.  ומי מכם שיש לו מנוי ב-eMusic ואוהב, כמוני, משחקי שש דרגות מוזיקליים, ישמח לדעת ש-eMusic טרחו ומצאו את שש הדרגות שמתחילות במבחר של אלבומים – למשל?  "Grace" של ג'ף באקלי, "London Calling" של הקלאש, "Funeral" של The Arcade Fire.

2. תראי אמא, בלי ידיים

פעם בשנה בערך, Apple מוציאים את התכניות של נגן המוזיקה שלהם, iTunes, מהמגירה, ומשנים בהן משהו. בגרסה הקודמת של הנגן, בשנה שעברה, הם הוסיפו אפשרות שנקראת Genius.  הרעיון, אם מתעלמים לרגע ממידע פרטי כזה או אחר שנשלח מעבר לרשת אל השרתים שלהם ואולי חשוף גם לאנשים אחרים, הוא באמת די גאוני – תן לנו שיר, Apple אומרים, ואנחנו ניתן לך רשימת השמעה שמבוססת על מה שאנשים אחרים שמעו פחות או יותר באותו הזמן שהם שמעו את השיר הזה, או על מה שאנשים קנו אחרי שהם קנו את השיר הזה בחנות של iTunes.   יותר מזה – אנחנו גם נספר לך על מוזיקה שאתה לא מכיר, שאתה יכול לקנות בחנות של iTunes, שמתאימה לשיר הזה.  עד עכשיו, בשביל שהאפשרות הזאת תפעל, חנות iTunes שמוכרת מוזיקה היתה צריכה להיות פעילה במדינה שבה אתם פעילים – זאת אומרת, אין ג'יניוס בשבילכם, ישראל.  אבל בגרסה הנוכחית של iTunes, שיצאה בתחילת החודש שעבר, Apple הוסיפו אפשרות ולא סיפרו עליה לאף אחד – Genius פועל עכשיו גם במדינות שאין בהן חנות iTunes פעילה.  אמנם, Apple לא ימליצו לכם על מוזיקה לקניה בהתבסס על השיר שבחרתם, אבל הם כן יאפשרו לכם לגשת למאגר האנשים האחרים שהשתמשו בשירות הזה, וירכיבו בשבילכם רשימת השמעה מתוך השירים שכבר יש בספריה שלכם.

בשביל מה זה טוב? לא הרבה.  אחת מהאפשרויות הבודדות שיכולתי לחשוב עליהן היא לסדר שירים שהורדתם (בתשלום, זאת אומרת) ועוד לא הספקתם לשמוע באוסף – זה במקרה שאתם לא חייבים לשמוע את השירים במסגרת האלבומית שבה הם הוקלטו.  עוד אפשרות?  החודש, החלטתי לקחת חופש מ-Versus the Spin ולתת ל-Apple לבחור בשבילי איך ייראה האוסף החודש.

אי אפשר להגיד ש-Genius עושה עבודה שמצדיקה במיוחד את השם שלו.  מצד שני, Pretty Clever זה לא שם טוב במיוחד לאפשרות.  השיר שבחרתי להתחיל איתו היה גרסא בהופעה חיה ל-Dolphins של טים באקלי.  Genius בחר שהבן שלו ימשיך את האוסף גם כאן, ואחר כך שילב יותר משיר אחד של אותם אמנים ברשימה של עשרים וחמישה שירים (החלפתי את השירים האלה בשירים של אמנים אחרים בעזרת האפשרות היותר יעילה של Genius – כפתור "Refresh").   מצד שני, רוב האמנים האחרים שברשימת ההשמעה – גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת – לא היו בחירות ברורות מאליהן.  Tindersticks, למשל. או Shearwater.  ואפילו שירים לגמרי לא אקוסטיים ולגמרי לא מלודיים הצליחו להסתנן לרשימת ההשמעה.  בסופו של דבר, אחרי סינון של יותר-משיר-אחד של אמנים ושירים של אמנים שכבר ביקרו במהדורה חודשית אחרת, הנה המהדורה הממוחשבת הראשונה של Versus the Spin:

1 Tim Buckley Tim Buckley – Dolphins (live at the Folfklore Centre, NYC, 1967)
מוזר לחשוב שאחד הדברים שהכי הדאיגו את ג'ף באקלי כשחי, היו ההשוואות החוזרות ונשנות לאבא שלו. ארבעים ושתיים שנים אחרי שהאלבום הזה הוקלט, שתים עשרה שנים אחרי שג'ף באקלי מת ושלושים וארבע שנים אחרי שטים באקלי מת, הדברים הראשונים שחושבים עליהם כששומעים את ההקלטה הזו, מהופעה חיה בחלל הקטן של מרכז הפולקלור בניו יורק מול 35 אנשים, היא כמה האב באמת השפיע על הבן. מבחינה גנטית, לפחות.
לשמוע לקנות
2 Jeff Buckley Jeff Buckley – Forget Her
ובדיוק כשחשבתי שהאלבום הזה, "Grace", לא יכול להיות מושלם יותר, יוצאת הגרסה המיוחדת הזאת עם עוד שיר, שהופך את כל המכלול הזה להרבה יותר משהיה קודם.
לשמוע לקנות
3 Gomez Gomez – Tijuana Lady
Gomez הם אחת מהלהקות הכי מוכשרות ופחות מוערכות שאני מכיר בעולם שמלא בלהקות מוכשרות ולא מוערכות. אחרי שלושה אלבומים מצליחים יותר, הלהקה השלימה עם הגורל שלה וצעדה אחורה בשקט אל הצללים, שם היא ממשיכה להוציא אלבומים ולהופיע – האחרון שבהם יצא לפני חצי שנה.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – The Hungry Saw
אל תתנו לשיר העליז הזה להטעות אתכם. קודם כל, הלהקה שחזרה להקליט ולהופיע בהרכב מצומצם אחרי שמונה שנים של שקט עדיין מפיקה את אותם שירים אפלוליים ומלאי עשן של השנים שעברו. דבר שני, אחרי שתגרדו את השכבה המלודית השמחה והמהירה של השיר, תגלו את אותם עגמומיות ואובדן שסטיוארט סטייפלס שואב את המילים שלו מהם תמיד.
לשמוע לקנות
5 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – Tsunami (Cornelius remix)
לא תמיד ההסטוריה חוזרת על עצמה בלי שאנחנו לומדים מטעויות העבר. הצונאמי שחלף על פני סמואה אמנם מחה כפרים שלמים מעל פני האדמה, אבל ברוב המקרים, לא היו בהם אנשים, מפני שהמערכות החדשות והמתוחכמות יותר זיהו את הצונאמי הזה עוד כשנוצר בלב ים. בדרך דומה מאד, כשקורנליוס עבר על השיר הזה של Manic Street Preachers, הוא גם לא השאיר ממנו הרבה.
לשמוע לקנות
6 Blue Roses Blue Roses – Does Anyone Love Me Now
לורה גרובס החליטה לקרוא לעצמה Blue Roses, אולי בזכות אחד השירים הכי יפים של ג'ימי נייל ואולי לא, ותחת השם הזה היא כותבת שירים קטנים ונפלאים.
לשמוע לקנות
7 This Heat This Heat – 24 Track Loop
ובצד השני של הסקאלה המוזיקלית הרחבה של מה שנעשה באנגליה – במרחק של שלושים שנה, בלונדון, הוקמה הלהקה הזו, שהקליטה את השירים הראשונים שלה במה שהיה פעם מקרר בשר ענקי. המוזיקה שלהם נשמעת לפעמים מושפעת מהעובדה הזו.
לשמוע לקנות
8 R.E.M. R.E.M. – The Outsiders
להגנתם של R.E.M. אני יכול להגיד, שכשהם מקבלים את ההחלטה התמוהה לשלב קטע ראפ בשירים שלהם, הם מביאים ראפרים איכותיים כדי שיעזרו להם. בפעם הראשונה שהם עשו את זה, ב-"Radio Song" שפתח את "Out of Time", זה היה KRS-1. במקרה הזה, זה Q-Tip.
לשמוע לקנות
9 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Mockingbirds
"הרס מוחלט, אנחנו נפגשים סוף סוף. אחרי כל השנים, באמצע הרחוב." Grant Lee Buffalo בשיא היצירה המוזיקלית, והליריקלית, שלהם.
לשמוע לקנות
10 Leonard Cohen Leonard Cohen – Be For Real
"תודה על השיר, מר דמי," לאונרד כהן אומר בסוף השיר הזה. מר דמי הוא טד דמי, שביים את הסרט "בחורות יפות" ומאז הספיק למות ממנת יתר. בסרט, ביצעו את השיר Afghan Whigs. גם במקרה ההוא זאת היתה גרסת כיסוי. ליאונרד כהן, שלא מבצע שירים של אנשים אחרים לעתים קרובות, מעניק לשיר את הטיפול המיוחד שלו.
לשמוע לקנות
11 Shearwater Shearwater – The Snow Leopard
כשוויל שף לא משלהב את הקהל בבארבי (או באולמות אחרים ברחבי העולם) עם הלהקה שלו, Okkervil River, הוא חבר מן השורה, ודי נחבא אל הכלים, בלהקה הזו, Shearwater. מנהיג הלהקה והסולן שלה, ג'ונתן מייבורג, היה פעם חבר בעצמו ב-Okkervil River, והשיר הזה, האח החורג של "Pyramid Song", כמעט חותם את האלבום האחרון שלהם בינתיים.
לשמוע לקנות
12 Josh Rouse Josh Rouse – Hollywood Bass Player
ג'וש ראוז מחפש תמיד את השמש. גם בחיים האמיתיים – הוא עבר במהלך חמש השנים האחרונות מנברסקה, לנשוויל, לספרד – וגם במוזיקה שלו, שתמיד מוצאת את הצד המתוק והאופטימי בכל דבר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא, למשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בכל מה שקשור למוזיקה, הבריטים המציאו את כל הדברים הטובים.  כולל שידורי רדיו פיראטיים מספינה בלב ים.

ליאונרד כהן, אצטדיון רמת גן, 24.9.09

מחוץ לאצטדיון רמת גן מכרו את המגבעת של ליאונרד כהן.  לא את המגבעת שלו עצמו, כמובן.  אותה הוא חבש באדיקות לכל אורך ההופעה, כשלא הוריד אותה כדי להשתחוות לנגנים או לקהל, להביע תודה או פשוט מפני שהיה חם לו מתחת לזרקורים.  כהן, בן 75 ושלושה ימים, כל אחד מהשירים שלו חרוט על פניו בדיוק של פסל, כואב במקומות שהוא היה משחק בהם, חיוך מעוקם ניצב קבוע כמעט על פניו, שאומר שהוא זוכר את הכל אבל מעדיף לשכוח, ושגם אנחנו, בעצם, חולקים איתו את ההסטוריה המוזיקלית הארוכה והמפוארת שלו ובמקומות מסוימים, גם את זה הוא היה רוצה לשכוח.  הוא מחכה מאחורי הקלעים למשהו שנמצא בתפר בין הופעה שגרתית, אחרונה לסיבוב ההופעות הזה, לבין משהו מיוחד, ערטילאי, שגם אנחנו וגם הוא נזכור כל עוד נרצה להמשיך לזכור.  מה שעומד בתפר הזה, מוכן להטיל את הכף לכיוון הופעה כזה או אחר הוא האנשים שממלאים את האצטדיון, כל אחד מהם מגיע מוכן לקבל את ההופעה בצורה אחרת;   המוכרים שעוברים במעלה ובמורד היציעים, מציעים שתיה, פופקורן, בייגלה, כאילו שזה משחק כדורגל;  המסכים שמציגים הוראות בטיחות, רחוקות מדי מכדי להיות אפקטיביות במקום שבו אנחנו יושבים;  האד המסחרי שאופף את המופע הזה ומגלם את עצמו באמצעות צידניות-כריות, שמכילות בתוכן סטיקלייטים ירוקים של "דיסקונט".

כשהנגנים עולים על הבמה, כדי למלא בתוכן מוזיקלי את חצי הגורן של כלים ומיקרופונים שנפרש מסביב לשטיחים, לפני ווילונות ארוכים שהתנופפו ברוח ונצבעו בצבעי הזרקורים – כחול, אדום, סגול – לאורך ההופעה, התפר הזה נשמר – מצד אחד, בהזדמנות הראשונה שבה הסטיקלייטים נבקעו, כדי להחליף את המציתים או הטלפונים הסלולריים המתנופפים מצד לצד, זה הפך להרבה פחות מסחיטה מסחרית (על אף הרעיון השיווקי הגאוני) ולהרבה יותר מראה יפהפה.  אפילו לאונרד כהן עצמו התלהב מחמישים אלף האורות הירוקים הקטנים שהתנופפו מולו.  מצד שני, הלהקה פוצחת מיד בשיר הראשון ("Dance Me to the End of Love", שיר פתיחה מוצלח במיוחד) בצורה מהוקצעת ומדויקת, והצלילים שנשפכים החוצה אל האוויר של רמת גן הם בדיוק אותם הצלילים שנישאו על האוויר בספרד שבוע לפני כן, או בלונדון שנה לפני כן.  הם עוקבים אחד אחרי השני בדיוק מושלם, וממשיכים מיד הלאה – ל-"The Future", ל-"There Ain't No Cure for Love", ל-"Bird on a Wire". בשלב הזה כבר היה נדמה שכהן בא לכאן רק בשביל לעשות עבודה.  הוא חייך, הוא שר את המילים כאילו זאת היתה אחת הפעמים הראשונות שהוא שר אותן, הלהקה ניגנה את התווים הנכונים בדיוק במקומות הנכונים וזמרות הליווי ליטפו את המילים כאילו הן מבקשות לרכך אותן עוד.  אבל משהו בהופעה היה חסר.  זה היה מהוקצע מדי, שלם מדי, מקצועי מדי.  כהן עצר את שטף השירים לרגע כדי לספר לנו על ארגון ישראלי, של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולות, שלטובתו הקרן שהקים תתרום את הכנסות ההופעה.  הוא מוותר על משפטים ריקים שאומרים כמה הוא שמח להיות כאן בישראל, וכמה הקהל כאן נפלא, ומעדיף לרכז את הכל בפסוק אחד מהתנ"ך, מדויק ויפה הרבה יותר מכל משפט באנגלית שהיה יכול להביע: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל."  כהן, שכבר הספיק לעצור לרגע במחוזות הנצרות והבודהיזם, להתבדות ולשוב על עקביו, חוזר להיות יהודי במיוחד הלילה.  כשהוא מנסה לדבר איתנו בעברית הוא לא מנסה לומר מילים שלמד, כלאחר יד, כדי לרצות אותנו.  הוא אומר מילים של בית כנסת, בעברית רצוצה של אנשים שהקפידו לשמור על הגחלת מרחוק, מארץ זרה.

הוא ממשיך לרפרף על פני השירים – "In My Secret Life", אחד משני הנציגים הבודדים המאוחרים יותר של היצירה שלו, וגם את אחד מהשירים האהובים עליי שלו, "Waiting for the Miracle", הוא מבצע בפורמט המהוקצע הזה, אבל זה מספיק.

המשך ההופעה מרגיש קצת כאילו הוא מחפש את הצעדים הנכונים בשרטוט ההסטוריה שלו עם הארץ שלנו, ועם הדת שמשותפת לו ולנו.  אמנם השירים האלה תוכננו מראש, ונוגנו גם בהופעות אחרות, אבל בכל זאת – "Who By Fire", הגרסה שלו ל"ונתנה תוקף", כמה רגעים לפני יום כיפור, שהגרסה הנפלאה שלו כאן, שהמילים נבלעות בה ונעלמות בסופו של דבר מאחורי המוזיקה, שמסתיימת גם היא במסע המדוד לאורכו של הקונטרבאס של רוסקו בק.   קצת אחר כך, "Lover Lover Lover" שהוא כתב כאן, בישראל, כשהופיע בפני חיילים במלחמת יום כיפור.  ועל אף הביצועים המרגשים האלה, כל מה שצריך הוא שיר אחד כדי להחזיר את ההופעה הזאת אל המסלול שבו היא צריכה להסתובב באמת.

"שמעתי שיש אקורד סודי," הוא מתחיל לשיר, וכל הקהל מתכוונן לאותו אקורד סודי ושר ביחד איתו.  הוא מוריד את הכובע, ממשיך לשיר, מדי פעם עוצם עיניים, מדי פעם מביט למעלה, כאילו שאלוהים נמצא באמת רק כאן, בשמיים האלה של רמת גן.   משהו קורה לכהן במהלך השיר הזה – יכול להיות שפתאום הוא מבין שהוא נמצא במקום היחיד בעולם שבאמת מבין את המילה הזו, שחוזרת שוב ושוב ושוב, ומה היא אומרת.  אבל כשהשיר מסתיים, כולנו נמצאים פתאום בהופעה אחרת (הנה, תראו). הנגינה המהוקצעת עדיין שם, אבל זה לא כבר לא נראה כאילו הנגנים מנגנים מתוך חוברת הוראות של איקאה.  "אני לא יודע מתי נעבור כאן שוב, אבל אני מבטיח שהלילה ניתן לכם את כל מה שיש לנו," כהן אומר באחת מההפוגות שלו מרצף השירים, ממתין בסבלנות בין משפט למשפט כדי שמחיאות הכפיים ישככו, ועכשיו, אחרי השיר הזה, זה נראה כאילו הם באמת מתכוונים לזה.

כהן מציג את הנגנים שלו, מתעכב כדי לברור את הסופרלטיבים הנכונים ולחלק להם, ורעד קל עובר בלבבות שלנו – המוחות המאומנים בהופעות שלנו יודעים שכשמציגים את הנגנים זה בדרך כלל סוף ההופעה.  אבל לא, כהן מודה לנו על הסבלנות שלנו ויורד עם הנגנים שלו להפסקה של עשרים דקות.  קל לשכוח את זה, כשהאיש כורע לפני הארכילאוטה של חאווייר מאס, מתרוצץ מצד לצד במהלך ההופעה ומפזז את דרכו אל מאחורי הקלעים בסיומו של כל אחד משלושת ההדרנים, אבל כהן הוא כבר בן 75 ושלושה ימים.  וגם הוא צריך מנוחה.  מצד שני, מיד ברגע שההפסקה מסתיימת כהן עולה אל הבמה כשהוא מלווה רק בשתיים משלוש זמרות הליווי – האחיות צ'ארלי והאטי ווב – ובקלידן, ומוביל אותם במומחיות, אוחז בקלידים בעצמו, דרך "Tower of Song", שמושר הערב בסרקסטיות יוצאת דופן.  אחר כך הוא תופס גיטרה וצולל עמוק יותר אל תוך העבר המוזיקלי שלו, אל סוזאן שגרה ליד הנהר, ואל אחיות הרחמים, שישנו בזמן שכתב להן שיר, ואל אחד מהשירים שהכי פחות ציפיתי שישיר בהופעה – "The Partisan", בעיבוד צועני מרומז ובשירה איטית וחרישית שמאפשרת למילים לחדור את העור.

אחר כך שבו העיבודים המלאים – "I'm Your Man" ו-"Take This Waltz", ושרון רובינסון, שותפתו לכתיבה בנקודות נבחרות בקריירה שלו, מקבלת את מרכז הבמה ב-"Boogie Street".  כהן פוסע אחורה, אל הצללים, ומלווה אותה בשקט, חפוי ראש.  מאוחר יותר, באחד מההדרנים, כהן יפנה את הבמה גם לשתי זמרות הליווי האחרות שלו, צ'ארלי והאטי ווב, שישירו במקומו את "If It Be Your Will".    כהן מציג את הנגנים שלו שוב, מעניק את הסופרלטיבים שלו בקיצור הפעם, ומפזז אל מאחורי הקלעים, ואחר כך חוזר – לשלושה הדרנים, לא פחות.  קל לשכוח, אחרי כל השירים האלה, אחרי המסע הארוך והמפואר בקריירה שלו, שבעצם שמעתי רק שיר אחד משלושת השירים האהובים עליי שלו.  כשהוא פוסע בחזרה אל הבמה, עטוי בגיטרה הפעם, הוא מתחיל לנגן, והקהל כולו יודע כבר איזה שיר זה הולך להיות.  זה לוקח זמן. אחרי הכל, כל החוויה הזאת היא עדיין קצת סוריאליסטית.  אבל זה נוחת עליי, לאט לאט.  אני הולך לשמוע את לאונרד כהן שר, עכשיו, את "Famous Blue Raincoat".  אני הולך לשיר ביחד איתו את המילים הנפלאות של השיר הזה, שמציג נקודת מבט אחרת וכואבת על בגידה. והקהל כולו מסביבי הולך לעשות בדיוק את אותו הדבר.

כשכהן עולה להדרן השני, הוא שר שני שירים שבמסגרת ההופעה נשמעים כמו קריצה לקהל הישראלי, שהעלה אותו להדרן נוסף – "I Tried to Leave You" ו-"Hey, That's No Way to Sy Goodbye".   למחרת, כשההופעה מלונדון משודרת בערוץ הראשון, אני מגלה שהוא שר בדיוק את השירים האלה (לפחות, את הראשון), גם בהופעה ההיא בדיוק באותה נקודה.  מילא.   בהדרן השלישי, כשהלהקה מתחילה לנגן את "Closing Time", אנחנו מתחילים לקבל עלינו את הגזירה.  גם ההופעה הזאת, שנמשכה יותר משלוש שעות, צריכה להיגמר.   הוא מעלה את צוות ההפקה והצוות הטכני, כדי להודות להם, כל אחד בשמו הוא.    ואז,  כשמאחוריו הווילונות המתנפנפים ברוח במקום פרוכת, הוא מברך את כולנו בברכת הכהנים.

ההופעה נגמרת, אורות הבית עולים והאנשים מתחילים לעשות את דרכם בזהירות החוצה.  בחוץ עדיין מוכרים את המגבעת של לאונרד כהן, והוא עצמו תולה את המגבעת שלו על איזשהו מתלה מאחורי הקלעים, מאחוריו הופעה אחת וכל סיבוב ההופעות הזה.  ואנחנו צריכים לקוות שהוא יחזור בו, שוב, מההבטחה שלו לפרוש מהופעות, ויכבד אותנו בנוכחותו – ברמת גן או בכל מקום אחר.  אנחנו, מצידנו, נחכה כאן עם חמישים אלף האורות הירוקים שלנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למייקל מור יש עוד משהו להגיד.

שירים עצובים – החלק השני

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

Manic Street Preachers

1. לפני הכל

הגענו לשלב בתחילת הקיץ שבו העיתונאים מתחילים לזרוק שמות של אמנים שעשויים להגיע הקיץ ולקוות שמשהו מהם יתפוס. בהתאם למסורת, השמות רדיוהד, ניל יאנג וברוס ספרינגסטין נזרקו וקרוב לוודאי ימצאו את דרכם בחזרה לרצפה בלי שאיזשהו מפיק הרים את הכפפה. דבר אחד בטוח, והשני כמעט בטוח: ליאונרד כהן לא מגיע בסופו של דבר לארץ, מפני שאי אפשר לעשות רינגטון קליט מ"There Ain't No Cure for Love", ופול מקרתני כנראה כן מגיע לארץ – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. חצי נחמה?

The Verve מתאחדים מחדש. שוב. הפעם הם מוציאים גם אלבום, ואם להסתמך על תיאוריית המחזוריות של ההסטוריה, קרוב לוודאי שהם יתפרקו שוב אחרי האלבום הזה. לאלבום קוראים "Forth", הוא ייצא באוגוסט ושיר ראשון מתוכו כבר אפשר לשמוע כאן.

אחד מהדברים היותר מוצלחים שיצאו ממהפכת האינטרנט הוא שידע הופך להיות, יותר ויותר, דבר חופשי וקל להשגה. זאת אומרת שבניגוד למה שאני הייתי צריך לעשות, נאמר, בשביל ללמוד גיטרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד היום (או כל כלי אחר, עד האקזוטי שבהם), צריך רק לחפש בגוגל – אולי אפילו ביוטיוב. קסטה אוספת כמה מקורות מעניינים להתחיל מהם.

2. הריקנות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

Manic Street Preachers

השנה היא 1992. עוד מעט, ישראל תמצא את עצמה בפני מהפכת גלובליזציה מטורפת, וזה קורה בעיקר מפני שקלינטון אמר שזה בסדר, ומפני שישראל בפני הסכמי שלום עם כל שכנותיה הערביות ומזרח התיכון המשומש הופך להיות מזרח תיכון חדש. אחד מהיתרונות של מהפכת הגלובליזציה הזאת, שבאה במקביל למהפכת התקשורת הישראלית, היא ערוץ אחד חדש שלפני כן יכולנו רק לשמוע עליו, ועכשיו יכולנו גם לצפות בו, כל יום. כל היום.

אבל בנקודת הזמן הספציפית הזאת בישראל עוד לא היו כבלים בצורה נרחבת כל כך, לא כל אחד יכל לראות את MTV אירופה מתי שהוא רק רצה, ואני נחשפתי למנות הראשונות של הרשת עתירת המוזיקה הזאת רק בטיול הראשון שלי באירופה. וכך, בכל עיר שביקרנו בה, בכל חדר מלון, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם אחד הערוצים המוצעים בטלוויזיה הוא MTV אירופה. ואם כן, הייתי מתיישב לבהות בטלוויזיה לשעה קלה. נחשפתי להרבה מאד מוזיקה חדשה בטווח הזמן הקצר הזה, בעיקר מפני שבהיעדר MTV אירופה או איזושהי אוטוריטת מוזיקה אלטרנטיבית בחיי, ובעיקר מפני שלא חיפשתי, המוזיקה העיקרית שמצאה אותי היתה מוזיקה מיינסטרימית, כזאת שתמיד היתה שם. אחד מהדברים שגיליתי היה ווידאו קליפ של להקה מטיילת ביפן. הנה הסולן עושה פרצופים קשוחים למצלמה על רקע צומת סואן בטוקיו. הנה המתופף, ארוך שיער וחמוש במשקפי שמש. הנה הגיטריסט והבסיסט, שניהם נראים כמו העתקים, אחד גבוה ואחד נמוך יותר, של השני. הנה אחד מהם מנסה לתקשר עם צב, על גשר באיזשהו מקדש יפני. "כל מה שאנחנו רוצים מכם זה הכיף שנתתם לנו," הסולן חוזר שוב ושוב, ואז הגיטרה הנוסקת הזאת, והפסנתר. לשיר קראו "Motorcycle Emptiness", ללהקה קראו Manic Street Preachers. אז, ב-1992, הם עדיין היו בתחום האפור הזה של מוזיקה אלטרנטיבית שרק אנשים שיכלו להגיד איינשטורצנדה נויבאוטן (כשהייתי צעיר יותר, זה היה מבחן בר סמכא לרמת הידע שלך במוזיקה אלטרנטיבית) בלי להתבלבל, הכירו. באותו הזמן, נחשפתי לעוד דבר שלא היה כל כך קיים בישראל עד אז – אני יכול להיכנס לחנות דיסקים, לחפש את הדיסק האזוטרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו, וקרוב לוודאי גם למצוא אותו.

את "Generation Terrorists", דיסק הבכורה של Manic Street Preachers, זאת לא היתה ממש בעיה למצוא. במיוחד בזכות העובדה שהשיר הזה, "Motorcycle Emptiness", היה כבר להיט לא קטן בשבילם. ללהקה היו ציפיות די צנועות מעצמם, עם הוצאת האלבום הזה – למכור יותר עותקים מ-"Appetite for Destruction", למלא את אצטדיון וומבלי, ולהתפרק. בינתיים, הם לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אף על פי שהעובדה שהם עדיין מוציאים אלבומים בהפרשי זמן קבועים יחסית, ושד"ר פפר לא מאיימים להפסיד עליהם הרבה כסף, היא לפחות דבר אחד להתגאות בו.

Manic Street Preachers קמו לפני 22 שנה, ובמשך תקופה לא קצרה הם היו בדיוק באותו הרכב שהם נמצאים בו היום. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, החבר הרביעי בהרכב, הספיק לעשות כמעט הכל בשביל הלהקה – להסיע אותם להופעות ומההופעות בחזרה הביתה, לעצב את הפליירים ואת עטיפות הסינגלים שלהם, לייעץ לגבי החזות והאמירה האמנותית שלהם – חוץ מלהיות ממש חלק מהלהקה. הסיבה לכך, שנפתרה באמצעות גיטרה שלא מחוברת למגבר, או שמונמכת מאד בהופעות, היא שהוא לא ידע לנגן בגיטרה. אחר כך, הוא הודה, הוא יכל לנגן קצת יותר טוב, אבל לא בשום צורה טוב כמו הסולן, ג'יימס דין ברדפילד, שהוא גם נגן הגיטרה העיקרי של הלהקה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר בחברה גדולה יחסית, קולומביה, אחרי כמה אי.פי.יים וסינגלים בחברות אחרות ואחרי שביססו את המעמד שלהם בסצינה האלטרנטיבית כלהקה פרועה – גם בהופעות, גם מחוץ להופעות, גם בראיונות. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, שאולי לא תרם יותר מדי מבחינה מוזיקלית (ניקי ווייר, הבסיסט, בדרך כלל כתב את המילים, ג'יימס דין ברדפילד בדרך כלל כתב את המוזיקה), תרם הרבה לאופי הלהקה בגלל האופי הפרוע והלא יציב שלו. באחת מההזדמנויות – במהלך שהפך את הלהקה למאד מפורסמת למשך 15 דקות – הוא הגיב לטענות של עיתונאי מוזיקה שהחזות הפרועה, המרדנית והאינטלקטואלית שלהם היא הצגה מחוכמת, באמצעות חריטת המילים For Real (המילה For מיוצגת באמצעות מספר) בעזרת סכין גילוח על הזרוע שלו. הוא נזקק ל-17 תפרים, העיתונאי בטח נזקק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי, אבל הלהקה זכתה לתהילת עולם.

האלבום היה קשה לתפיסה, בלשון המעטה. בניגוד לאלבומים הראשונים הצנועים יחסית של להקות אחרות, המאניקס החליטו להשתמש בכל התותחים שיש להם, ולהציג אותם בצורה הבולטת ביותר – המוזיקה הכבדה והמהירה, כל ההשפעות המוזיקליות שלהם, בבת אחת, לפעמים מספר השפעות מוזיקליות באותו השיר; אינטלקטואליות (לפעמים יותר מדי אינטלקטואליות) – הלהקה ליוותה כל שיר בציטוט של איזושהי אישיות ספרותית או הגותית; והנטיה המוזרה של בראדפילד לעוות מילים ולשנות הטעמות כדי שיתאימו למוזיקה. האלבום הכיל 18 שירים – כל אחד מהם ייחודי וקליט בדיוק כמו השיר שקדם לו, ונמשך קצת יותר מ-70 דקות. הרבה מוזיקה כבדה ורעיונות טקסטואליים מורכבים – יותר מדי, לפחות, בשביל לממש את המשאלה שלהם למכור יותר עותקים מאלבום הבכורה של להקה קצת יותר גדולה, עם שאיפות קצת יותר נמוכות. האלבום מכר, אמנם, 250 אלף עותקים, אבל רובו היה מורכב מפשרות של הלהקה, לעומת השאיפות הקצת גבוהות יותר שלהם – למשל, כשכתבו את השיר "Little Baby Nothing", הם תיכננו שקיילי מינו תשיר את החלק הנשי בו. אבל קיילי מינו היתה כוכבת פופ גדולה באותם זמנים, והמאניקס לא היו, והם הסתפקו בטרייסי לורדס. מאוחר יותר, כהוכחה שההתמדה משתלמת, שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה מצאו את עצמם כותבים חלק מהשירים לאלבום הקאמבק של קיילי מינו – ומשכנעים אותה להגשים את החלום שלהם ולשיר איתם את השיר בהופעה. עכשיו, למשל, הלהקה נמצאת במעמד שמאפשר לה לשכנע את נינה פירסון, הסולנית של ה-Cardigans, לחלוק איתם שיר – מה שמסתבר כרעיון לא מוצלח במיוחד בכל מקרה. שישה סינגלים שיצאו מהאלבום לא הגיעו רחוק מדי במצעדים – למעשה, השיר היחיד שעבר את מחסום עשרת הגדולים במצעד היה גרסת כיסוי שהם הקליטו, ל"Suicide is Painless", שיר הנושא של MASH.

ההסטוריה של הלהקה אחרי האלבום הראשון הזה היתה מעניינת אפילו יותר – אחרי שני אלבומים בתור רביעיה, "Gold Against the Soul" ו-"The Holy Bible", שנחשב ליצירת המופת שלהם, אבל הוא אלבום כבד מדי בהרבה מאד מובנים ולא מוערך מספיק, כנראה – ורגע לפני סיבוב הופעות גדול, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט שהוא לא יכול להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שכרוך בה, ומאד בדומה למישהו אחר, בזמן אחר וצפונה משם, הוא החליט לוותר על הכל. אחרי שכל הכסף מחשבון הבנק שלו הוצא באותו הבוקר, והמכונית שלו נמצאה נטושה ליד גשר שהיה מאד פופולרי בקרב מתאבדים, הספקולציות ריחפו באוויר לגבי הקבלה יותר צמודה לאותו הסולן ממנצ'סטר. אבל הגורל של ריצ'י ג'יימס אדוארדס נותר בערפל – אף אחד לא יודע ממש איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ואם הוא מעריך את מה שחבריו ללהקה עשו עם המשך הקריירה שלהם. הלהקה הודיעה בעבר שתתפרק אם תקבל ידיעות מובהקות לגבי מותו של אדוארדס, ומאחר והם עדיין ממשיכים, קרוב לוודאי שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. הקריירה שלהם בהמשך, כשלישיה, כללה עוד חמישה אלבומים, אוסף ואוסף של בי-סיידים, חלקם קרובים יותר למקורות הפאנקיסטיים שלהם וחלקם רחוקים יותר, וקרובים יותר למיינסטרים. עכשיו, אולי כסוג של סגירת מעגל, Manic Street Preachers עובדים על אלבום חדש. אנשים ששמעו חלק מהשירים אומרים שזה הדבר הכי קרוב ל"The Holy Bible" שהלהקה עשתה עד עכשיו.

שש עשרה שנים אחרי האלבום ההוא, שנחתם במילים "אין שום דבר שאני רוצה לראות, אין שום מקום שאני רוצה ללכת אליו", עושה רושם ש-Manic Street Preachers המשיכו וראו, והלכו, והפרו את השקט בכל מקום שבו יכלו למצוא סיבה למרוד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – עכשיו זה רשמי. כל אחד יכול להיות כוכב אקשן.

Woven Hand

1. לפני הכל

ליאונרד כהן מגיע לארץ! …או שלא. סאגת ליאונרד כהן זוכה לליווי צמוד ב"עונג שבת". אני רק מתנחם בעובדה שלאף אחד משני המפיקים שמתחרים על הבאתו של ליאונרד כהן לארץ לא קוראים שוקי ווייס.

מי שכן מגיע לארץ הוא סטנלי ג'ורדן, מי ששלושת המילים "גיטריסט ג'אז מטורף" כאילו הומצאו בשבילו. הוא יהיה כאן ב-16 וב-17 ביולי, במועדוני "זאפה" למיניהם.

2. הרוח מוכנה אבל הגוף חלש

[התנצלות על התרגום הגרוע של מתי/אוגוסטין הקדוש בכותרת]

בדמיוני אני רואה אותו כמטיף משוגע, מגיח במהירות מטורפת מן העיקול שבקצה הדרך בספק כרכרה, ספק מכונית – רתומה או לא רתומה לסוסים – אל תוך העיר השלווה. חונה בצד הדרך, במקום שבו אנשים הולכים בהמוניהם לקראת השוק השבועי, או אוהל המטיפים, או הקרקס. מניח ארגז ועומד מעליו – ומתחיל לפזר את נבואות הזעם שלו, צועק בקולי קולות ומאשים כל אחד ואחד מהם בחטא, בפשע, באי הבנה של אלוהים.

הוא בסך הכל בחור רגיל, דיוויד יוג'ין אדוארדס. אולי קצת נוצרי מדי, לטעמם של כמה אנשים. אבל הוא לא זורק את זה בפרצוף שלנו, לפחות לא בכל השירים שהוא כותב, על אף שהנושאים שלהם לפעמים מתקרבים אל העולם הנוצרי – אבל דווקא אל העולם של אי הוודאות והפקפוק העצמי הבלתי נגמר של אלו הנוצריים באמת. הזיק המטורף בעיניים שלו, והעובדה שהמילה "ישוע" מקועקעת, בעברית, על הזרוע הימנית שלו, עשויות להטעות קצת. אבל אולי זו הדמות שהוא מבקש לעטות על עצמו כשהוא שר – כשהוא חושף בפנינו את המילים המורכבות של הלהקה האחרונה שלו, Woven Hand. אולי הקעקוע הזה נשטף במים. אולי כשהוא חוזר הביתה, וסוגר את הדלת מאחוריו על הלילה שבו הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו, האקורדיון והרעשים המוזרים רקמו ביחד את היד שבה הוא מכה אותנו, הוא איש משפחה רגיל כזה, שמספר לאשה איך עבר היום ועושה קולות מצחיקים לילדה.

Woven Hand היא ההמשך של הלהקה הקודמת של DEE, כמו שהמעריצים שלו מכנים אותו בקיצור. היא כוללת עוד חבר אחד מהעבר – פסקאל הומברט, שהיה הגיטריסט של אותה להקה קודמת, Sixteen Horsepower. הלהקה הקודמת נמצאת בפנתיאון של הקאנטרי האלטרניטיבי, או האמריקנה, במיוחד בזכות האלבום השלישי שלה, Secret South, שמכיל סיפורים דרום-מערב אמריקניים מלווים במוזיקה אמריקנית שורשית. אבל גם הלהקה הקודמת, כמו Woven Hand, היא להקה שקשה מאד לתפוס בתוך ז'אנר מאפיין אחד. את האלבום שקדם ל-Secret South, למשל, הם הוציאו בשתי גרסאות – אחת אמריקנית ואחת צרפתית. בגרסה הצרפתית יש חידוש של השיר "The Partisan", שיר שליאונרד כהן הפך למפורסם קודם לכן, ושכאן מובא בשתי שפות – אנגלית וצרפתית.

גם באלבום הראשון של Woven Hand, שנושא את שם הלהקה, דיוויד יוג'ין אדוארדס מנסה את כוחו באינטרפרציה חדשה לחלוטין לשיר ישן – "`Ain't No Sunshine" של ביל ווית'רס, שנפתח בעולם אחר לגמרי – עולם אמריקני של בנג'ו ולחישות רועמות של אדוארדס, ובאיטיות נכנס בחזרה אל תוך העולם הקצבי והמשקלי של השיר המקורי, כמו נשאב דרך משפך לתוך הקונוונציות המוזיקליות המוקדמות יותר – אבל הפעם, בתנאים של אדוארדס, עם גיטרות דרומיות, בנג'ו, אקורדיון ופסנתר ובעזרת שירת הקאנטרי של אדוארדס, שמחליפה את הנשמה היתרה של ווית'רס. עד שמגיע השיר הזה, אי שם באמצע האלבום, אדוארדס חושף בפנינו את העולם האחר שלו – כאן, באלבום הראשון, הוא לא נעזר באף אחד וכל הכלים מנוגנים על ידיו – הגיטרות, הבנג'ו, האקורדיון, התופים, אפילו הרעשים המוזרים שנשמעים כמו נדנדות חורקות. השירים, גם כאן, קשים להגדרה. במיוחד מפני שכל ההסטוריה האמריקנית חולפת כמעט בכל אחד מהם – מוזיקה אינדיאנית, מוזיקת בלוז שהגיעה עם העבדים מאפריקה, מוזיקה צוענית אירופאית, משהו משל המהגרים, קאנטרי ורוק פשוט, כולם מתערבלים אחד בתוך השני ומוגשים בשירים השונים – חלק מהם נעים באיטיות מלכותית, כמו "Story and Pictures", חלק מהם בתזזיתיות של מישהו שמתחרה עם השטן בנגינה.

כשדיוויד יוג'ין אדוארדס נכנס אל תוך הכרכרה, או המכונית, שלו, מפנה את גבו אל העיירה וממהר אל תוך השקיעה, מה שנשאר לנו הוא השירים, נערמים אחד על גבי השני וחושפים בפנינו קצת מהקדושה, קצת מהחטא, קצת מהפקפוק וקצת מהוודאות, ונישאים ברוח, לפי הדברים שלו, "כמו נייר מלוכלך".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, גם בנג'מין באטן מחשב את קיצו לאחור.

הצד המואר של שנות ה-80: Japan, The Dream Academy, Prefab Sprout

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט,Japan החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

Dream Academy

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים שלPrefab Sprout הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה, חלק שני)

1. לפני הכל

פראמונט, שהולכים להוציא את הסרט התיעודי המסקרן של מרטין סקורסזה, "Shine a Light", הסרט הרביעי שלו שעוסק במוזיקה (אם סופרים את "Thriller"), שהוא סרט שמתעד הופעה של ה-Rolling Stones, פתחו אתר בשביל הסרט. אתם יכולים למצוא שם חדשות, קטעים מהסרט, שירים, פירוט של הקטעים שבאלבום הפסקול ועוד כל מיני תופינים. הוא נמצא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים (גם בעקיפין): מייק סמית', הסולן של Dave Clark Five שהיתה אחת מהלהקות המצליחות ביותר בשנות ה-60 המוקדמות (ואפילו העיפה את ה-Beatles מהמקום הראשון במצעד באנגליה פעם), אבל לא עמדה במבחן הזמן. אם אתם מכירים שירים שלהם, קרוב לוודאי שאתם מכירים את "Glad All Over" ו-"Over and Over". ואהרון אמיר, שתירגם את זה יפה לפי מאיר אריאל. זה, במקרה הזה, הוא הספר "איים בזרם" של ארנסט המינגוויי, אחד מתוך שלוש מאות ספרים שתירגם לעברית.

בספירת העונג השבוע (ובשבוע שעבר): Counting Crows, אביתר בנאי (פעמיים), Sigur Ros, Flue, ו-Depeche Mode, וגם ג'ון פרושיאנטה והפסקול של "Mysterious Skin".

2. תחנות התרבות שלי, חלק שני

תקציר הפרקים הקודמים: תחנות התרבות שלי מבוססות על מדור נשכח ממוסף שבועי של מעריב. יש עשר כאלה, והן מתחלקות לחמש בשבוע שעבר – Queen, R.E.M., Radiohead, סקוט ווקר והנריק גורצקי, ולחמש הבאות:

Counting Crows

תחנה שישית: Counting Crows – Round Here

חורף 1997. טירונות. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הלילה, השעה שלפני השינה שבה אני יכול לשכב במיטה, לבהות בקצה של האוהל ולהקשיב למוזיקה שהייתי קונה בסופי השבוע שבהם הייתי יוצא הביתה, בווקמן שהיה לי. חבר נתן לי לשמוע קלטת שהוא הביא, עם הקלטה של האלבום הראשון של להקה שכבר שמעתי פעם אחת את כל האלבום שלה, ואת השיר השלישי באלבום הזה, "Mr. Jones", שמעתי כבר הרבה יותר פעמים ממה שהייתי בוחר לשמוע בעצמי. השיר הראשון הוא כבר זה שתופס אותי. הוא קטוע, משום מה, בסוף הצד הראשון, ומתחיל שוב בצד השני. שיר כל כך ארוך, וכל כך פשוט, וכל כך יפה.

אחר כך, כשלמדתי להכיר את הלהקה הזאת טוב יותר, וכשגיליתי שהאלבום הזה, הראשון, כמו גם כל אלו שבאו אחריו, הוקלט כאילו שהוא הופעה – כל שיר בטייק אחד, וכשגיליתי שהשיר האחד הזה, המושלם, הוא רק ייצוג אחד, ושהוא משתנה בכל אחת מההופעות האחרות שלהם – לפעמים הוא מכיל עוד בית אחד, לפעמים יותר, לפעמים אדם דוריץ, סולן הלהקה, מחליט להתעכב על מילה או משפט. לפעמים הוא מפתל את המילים מסביב למנגינה בצורה כזאת שהשיר ממשיך ומתנגן עוד הרבה יותר ממה שהתנגן בגרסה המקורית שלו (או, שלא נכון להגיד "הגרסה המקורית". "הגרסה המוקלטת", זו שנתפסה על הסליל, היא דרך נכונה יותר).

המוזיקה שלי היא בדרך כלל שונה, ובדרך כלל לא רוויה כל כך בהוויה האמריקנית ובשורשים האמריקניים ששלוש הגיטרות והבנג'ו, לפעמים, מציגים בשירי הלהקה הזו, אבל אני מקווה שהשירים שלי רוויים באותה מידה של אמת, ובאותה יכולת למצוא רק את הצלילים הנכונים ולהיפטר מהצלילים הלא נכונים.

תחנה שביעית: Jeff Buckley – Grace

Jeff Buckley

קשה להימנע מהקלישאות המתבקשות כשמדברים על ג'ף באקלי, אז אולי כדאי לצלול ישר לתוך הקלישאות: ג'ף באקלי הוכיח לדור שלם של זמרים, כולל גם לי, שזה בסדר לשיר בפלצטו. אמנם היו זמרים לפניו – מייקל סטייפ, ארתור לי, ניל יאנג – ששרו בקול גבוה, אבל ג'ף באקלי פרש לפני המוזיקאים שבאו אחריו – Radiohead, Geneva, Muze, Coldplay – את כל היתרונות האודיטוריים שבלשיר בקול גבוה, ואת זה הוא עשה בעיקר בזכות ההשפעות המגוונות שלו.

על איך גיליתי את ג'ף באקלי ו-Grace כבר כתבתי כאן בעבר. הדבר שתמיד משעשע אותי הוא שבפעם הראשונה ששמעתי בה את "Grace" (השיר), הוא לא תפס אותי בכלל. מאז, ג'ף באקלי הפך להיות אחד מהזמרים האהובים עליי (על אף שאני משתדל לא לגרוע ממה שאני אוהב במוזיקה שלו ברכישה של כל הווריאציות השונות של האלבום וחצי שהוא הוציא).

Miles Davis

תחנה שמינית: Miles Davis – In a Silent Way

האהבה שלי לג'אז התפתחה באיטיות ובמידה. זה התחיל, דרך לימודי נגינת גיטרה שעושה רושם שכל מוזיקאי עובר בצעירותו (או לא. או פסנתר), אצל מורה שזיהה אצלי חיבה לפיוז'ן וניתב אותי לכיוון מוזיקה מהכיוון הזה – גרג האו, UZEB, ג'ון סקופילד – והמשיך בחיפוש של השורשים של הג'אז בשתי עבודות סיום לשני בתי ספר שונים. בין כל הענקים והחלוצים של הז'אנר הזה, מיילס דייוויס תמיד היה הבן המועדף אצלי. היכולת שלו להצליח לשנות לגמרי את המהות של המוזיקה שהלהקה שלו מנגנת, רק בעזרת כמה צלילים של החצוצרה שלו, היתה מדהימה בעיניי. In a Silent Way, על שני חלקיו, הוא בדיוק כזה – יש שם להקה שלמה ומכובדת שמנגנת – היא מכילה את צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול וטוני וויליאמס בין השאר, ועובר פרק זמן די ארוך (לפחות, ארוך מספיק בשביל לגרום לך לתהות לגבי השם שמופיע על עטיפת האלבום) לפני שהחצוצרה מתחילה לנגן שם. יש שם שני קטעים – שני צדדים – שבכל אחד מהם החצוצרה הופכת להיות כלי דומיננטי רק באמצע הדרך. בכל שאר הזמן, דייוויס משאיר את הבמה לנגנים האחרים. הרבה יותר מאוחר, יצא לי לראות הופעה חיה של האלבום הזה, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע: מיילס דייוויס פוסע מדי פעם למיקרופון, משחרר כמה צלילים והולך אחורה, להישען על אחד המגברים ולהקשיב לשאר הלהקה מנגנת את המוזיקה שההשראה שלה נובעת כולה ממנו.

כשהוצאתי את האלבום הרביעי שלי, "Outreach", הפרטים בתוך חוברת האלבום טוענים (ובצדק) שאני מנגן בכל הכלים, חוץ מבקטע האינסטרומנטלי הראשון, שבו, כתבתי, "רוח הרפאים של מיילס מנגנת בחצוצרה". החצוצרה שם מנגנת קצת יותר צלילים ממה שמיילס דייוויס נהג לנגן בדקות הראשונות של היצירות הארוכות והמפותלות שלו, אבל הכוונה היא אותה כוונה – זאת הדרך שבה מיילס דייוויס לימד אותי, בדרך חרישית, שלפעמים מספיקים כמה צלילים כדי לשנות לחלוטין אווירה של קטע מוזיקלי.

תחנה תשיעית: אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה

אהוד בנאי

כשנסעתי לארה"ב, ורציתי לקחת איתי איזושהי פיסה מישראל, רצוי מוזיקלית, כדי לא להתגעגע יותר מדי, הבחירה (שבסופו של דבר החלטתי לוותר עליה) לא היתה קשה כל כך: כל האלבומים של אהוד בנאי שיצאו עד אותו רגע (שזה אומר, ארבעה ואוסף). זה היה בעיקר מפני שלפני זה, וגם אחרי זה, כשהחלטתי שאני רוצה ליצור מוזיקה, בישראל, ולא בעברית, זה היה בעיקר בגלל האיש הזה וחבר שלו, מאיר אריאל. שני האנשים האלה ביחד מגלמים בעיניי את מה שצריך להיות מוזיקאי ישראלי – טרובדור מקומי ששר בעברית מילים שצובעות את ההוויה המיוחדת שלנו כאן, את החיבור שבין כל הדברים השונים והמנוגדים והלא מתאימים שמרכיבים אותנו כישראלים. אין משהו יותר ישראלי משורות כמו "קונה קפה ושמן זית / נווד ליום אחד / שיער עד הכתפיים / צו גיוס ביד". הסברה הראשונית שלי היתה, שאם אני לא מסוגל לכתוב מילים ישראלית כמו של אהוד בנאי, או כמו של מאיר אריאל, אולי לא כדאי אפילו לנסות. מאז, אמנים אחרים הוכיחו לי שאפשר לכתוב בעברית בכל מיני דרכים, ושיש מקום לכל מיני סוגים של מוזיקה ולכל מיני סוגים של מוזיקאים, ולכן [סוג של סקופ] יכול להיות שבאיזשהו שלב גם אני אחליט ליצור, גם, בעברית [סוף סוג של סקופ]. אהוד בנאי אמנם השתלח בנו באלבום האחרון שלו, בשיר שנקרא "Hebrew Man" שלועג לכל המוזיקאים ששרים באנגלית, אבל אני עדיין אוהב אותו. איך אפשר לא לאהוב מישהו שהכניס באותו אלבום שיר כמו "הופעת מילואים"?

תחנה עשירית: Leonard Cohen – Night Comes On

ליאונרד כהן

יש מעט מאד אמנים שמשתווים בעיניי לליאונרד כהן מבחינת המילים שהוא כותב. אני יכול, נדמה לי, לספור אותם על יד אחת: ניק קייב, פול סיימון, טום ווייטס, טוד איי ורנדי ניומן. ולכל אחד מאלו האחרים, יש את הדקויות שלו, כמו שלליאונרד כהן יש את הדקויות שלו – המעבר על מערכות יחסים ישנות ומאובקות, על דת, על מיתולוגיה אישית וכללית, על מה שרחוק ואפל וסמוי מן העין. מבחינה מוזיקלית, כשליאונרד כהן לא מסתפק בגיטרה אקוסטית, הבחירות שלו הן לפעמים מוזרות. מספיק לציין את העובדה ש"Hallelujah" שלו היא כנראה הגרסה הכי פחות טובה של השיר הזה.

השירים הכי טובים שלו הם השירים שבהם הוא מפליג בתיאורים, עד כדי כך שקשה לדעת איפה הוא נמצא – במרחב המטאפורי או במרחב האמיתי. ב"Night Comes On", למשל, הוא הולך לבקר את הקבר של אמו שנמצא אי שם בערבות הקרח. בית אחר כך הוא נמצא במדבר, במלחמה, ביחד עם אביו שנהרג במפתיע, ואי אפשר לדעת (אולי מפני שהם כולם כרוכים אחד בשני) אם זו מלחמה בתקופת הפרעונים במצרים, או מלחמת העולם השניה, או מלחמת יום כיפור. אחר כך הילדים שלו יוצאים מתוך המים ומזכירים לו שהבטיח לשחק (והשורה "They hide in the world", על חמש המילים שלה, מבטאת את הצער על התבגרות הילדים וההתנתקות שלהם מההורים הרבה יותר מכל המילים שיש בשיר "Cats in the Cradle").

ליאונרד כהן הוא לא ממש תחנה תרבותית במובן של, מה שעיצב את האישיות המוזיקלית שלי, כמו שהוא תחנה תרבותית במובן של מגדלור – איזשהו סמן של אור שאני הולך לקראתו. יום אחד, אני חושב, אכתוב שיר כמו של ליאונרד כהן. אחד לפחות, בכל מקרה. היום הזה עוד לא הגיע. אבל לחיות בתקווה זה תמיד הדרך היותר אופטימית לחיות.

זה הכל להשבוע. להתראות בשבוע הבא (ובתקווה שבטיפה פחות איחור).

שירים עצובים

1. לפני הכל

קצת לפני שהתחלתי לעבוד על הבלוג השבוע, קיבלתי בשורות עצובות מאד מארה"ב, לגבי אחד מהחברים ברשימת תפוצה של אי מיילים שאני חבר בה, המורכבת ממעריצים של Firewater. "ג'סטר" ג'ו מוחיקה היה חולה בסרטן המעי הגס במשך הרבה זמן, ואנחנו כולנו קיווינו שהוא ייצא מזה ושיצליח להתאושש מהטיפולים הלא נעימים, אבל התקוות שלנו התבדו השבוע – ג'ו היה מעורב בתאונת דרכים בטקסס, ארץ מגוריו. הוא נהרג במקום, הבת שלו, בת 5, פונתה לבית חולים ומתה שם אחרי כמה שעות. לא הכרתי את ג'ו באופן אישי, אבל מהדברים שהוא כתב ברשימת התפוצה שלנו ובבלוג שלו, וגם מהדברים ששמעתי עליו מחברים קרובים יותר (שגם הם לא פגשו אותו באופן אישי מעולם), הוא היה אדם טוב, שהצליח להתמודד גם עם המחלה שלו וגם עם הדרך המזוויעה של מערכת הבריאות בארה"ב לסייע לאנשים חולים, בחוש הומור ובאופטימיות שלא נגמרו אף פעם. אחת מהלהקות שהכי אהב היתה Killing Joke, והוא אפילו תיפקד בתור מנהל האתר של הלהקה. הוא השאיר מאחוריו את אלנה, אשתו (גם היא חברה בנפרד ברשימת התפוצה שלנו) ושני בנים. נוח בשלום, ג'ו. הפוסט הזה מוקדש לך.

2. שירים עצובים

באותה רשימת תפוצה, מישהו פירסם במהלך השבוע שעבר לינק לאתר שנקרא "ספינר". ניסיתי, ולא הצלחתי, להבין מה המטרה של האתר הזה – הניחוש שלי הוא שמדובר באיזשהו בלוג מקצועי, שמחולק למדורים שונים שנכתבים על ידי אנשים שונים ועיקר המטרה שלו היא להיות מגניב ולכתוב על מוזיקה – בהכרח בסדר הזה. בכל אופן, הלינק שנשלח התייחס לכתבה אחת שהיא חלק ממכלול של כתבות שהם מפרסמים מדי פעם, שכוללת רשימה ממוספרת של דברים שהם הכי. הפעם – 25 השירים הכי עצובים באופן מיוחד בהסטוריה. אי פעם. נקודה.

אז בתור התחלה, כל התייחסות לקשר בין שירים לרגשות שהם מעוררים באנשים ששומעים אותם, היא סובייקטיבית מהגדרתה. מה ש"ספינר" מנסים לעשות, עושה רושם, הוא ליצור רשימה של שירים שהעצבות שבהם היא אוניברסלית והנושאים שהם מדברים עליהם הם פשוטים ומפושטים ככל האפשר. מי לא יכול להבין את העצבות, למשל, באפשרויות ועתיד שנעלמים ברגע שזוג צעיר נכנס להריון והעתיד שלו נקבע בשבילו בבת אחת ("The River" של ברוס ספרינגסטין)? או במערכת יחסים שלא נשאר בה דבר חוץ מהאינרציה של מערכת יחסים ("Lost Cause" של בק)? או בילד מת ("Concrete Angel" של מרטינה מקברייד)? זאת אולי הסיבה שחלק מהבחירות האחרות של "ספינר" ברשימה הזו, כמו "Space Oddity" של דיוויד בואי, הן קצת תמוהות.

בגלל הסיבה הזו, ובגלל שרשימות מהסוג הזה יכולות, ואולי אמורות אפילו, להיות סובייקטיביות, ובגלל שאני יכול, אני רוצה להציע רשימה אחרת. גם היא של 25 שירים עצובים – אבל לא הכי עצובים. רק 25 שירים שבעיניי הם עצובים במיוחד. ניסיתי לכלול כאן שירים שהעצבות שבהם היא די ברורה, כך שהמכנה המשותף הגדול יותר של מאזינים יוכל להתחבר אליהם. אני מקווה שהצלחתי. השירים גם לא מסודרים בסדר כלשהו, הם פשוט שם:

1. Frank Sinatra – In the Wee Small Hours of the Morning

נקודה ראשונה שבה אני מסכים עם מי שבחר את השירים ברשימה של "ספינר". ב-1955, אחרי פרידה מתוקשרת שסיימה מערכת יחסים מתוקשרת עם השחקנית אווה גרדנר, פרנק סינטרה מוציא את האלבום הזה, ששמו כשם השיר כמעט – הראשון בשבילו ואחד הראשונים בכלל שכל השירים בו הוקלטו במיוחד לצורך האלבום ולא כסינגלים שנאספו לאלבום, ונותן משמעות חדשה לגמרי לכינוי שלו, "Ol' Blue Eyes". אם עוצמים את העיניים כשהשיר הזה, שפותח את האלבום, מתנגן, אפשר ממש לדמיין את פרנק סינטרה יושב בחדר ריק וחשוך, עם בקבוק חצי ריק שלפני לא הרבה זמן היה מלא לגמרי, מחכה שהטלפון יצלצל ואולי זאת תהיה היא.

2. Elton John – The Last Song

"אתמול באת להרים אותי מעלה," השיר הזה מתחיל, ומכאן הוא רק ממשיך ויורד. לאלטון ג'ון יש שני סוגים של בלדות – הסוג הראשון הוא הבלדות הסכריניות שהוא וברני טאופין כותבים כדי לגרום לאנשים אחרים לבכות; הסוג השני, והשיר הזה נכלל בו, הוא בלדות שהם כותבים כדי לגרום לעצמם לבכות. אלו הבלדות האמיתיות יותר, וזו נולדה בעקבות סיפור שהגיע לאלטון ג'ון על בחור צעיר, הומוסקסואל חולה איידס, שהקשר בינו ובין אביו התנתק מכיוון שהאב לא ראה בעין יפה את הנטיות המיניות של הבן שלו. הבן לא רצה להודיע לאב בשום צורה שהוא חולה, אבל כשהאב גילה שהבן גוסס מאיידס, הוא טס לפגוש אותו ונשאר כדי לסעוד אותו, עד שנפטר. המילים שמסכמות את הפזמון גם מסכמות את מה שהשיר הזה מנסה להעביר – "אני מניח שלא הערכתי נכון אהבה של אב לבנו".

3. Beck – Lost Cause

עוד נקודה שבה אני מסכים עם האנשים שערכו את הרשימה של "ספינר". ב-2002, אחרי מערכת יחסים ארוכה, בק נפרד מהחברה שלו ועשה מה שכמעט כל מוזיקאי היה עושה במקרה כזה. הוא כתב על זה שיר – ולא רק שיר, אלא אלבום שלם. ולא רק כתב, אלא גם הוציא אותו. והאלבום הזה, "Sea Change", יצירת מופת בשביל בק ובכלל, מתאר את חוסר האונים בסוף מערכת יחסים, כשכבר לא נותר בה שום דבר טוב להילחם בשבילו, או במילים שלו – "נמאס לי להילחם על המטרה האבודה הזו".

4. Cyndi Lauper – Time After Time

אחת מטעויות השיפוט המוזיקליות הכי גדולות שעשיתי היתה לחשוב שסינדי לאופר היא [בלונדינית לא בהכרח אמיתית] שאין לה הרבה ערך מוסף מעבר לזה, אבל אחרי שגיליתי ש"I Drove All Night" הוא לא גרסת כיסוי לשיר של רוי אורביסון, אלא להיפך, גיליתי שהיא כתבה וכותבת את המילים והמוזיקה לכל השירים שלה, והשיר הזה הוא דוגמא טובה לסוג מיוחד של שירים עצובים – כאלו שהעצבות שלהם נובעת בעיקר מהניגוד המוחלט בין הבתים לפזמון. כאן, הפזמון אומר, בין השאר, "אם תלך לאיבוד, אמצא אותך, אני אחכה, פעם אחרי פעם" – זה מה שהיא שרה למי שהיא עוזבת, כשהיא יודעת שאף מילה מאלו לא נכונה. קסנדרה ווילסון הקליטה בשביל פסקול הסרט "Brown Sugar" גרסה אפילו יותר יפה של השיר הזה.

5. R.E.M. – Fretless

ברוב השירים של R.E.M., המילים של מייקל סטייפ מעורפלות במקרה הטוב, ובלתי מובנות בכלל במקרה הפחות טוב. השיר הזה לא יוצא דופן – הוא מדבר, אני חושב, על מישהו או מישהי שמגלים שהם נבגדים ומקבלים את ההחלטה הקיצונית ביותר שאפשר לקבל במקרה כזה – להרוג את שני הבוגדים. המוזיקה, והשירה הנחרצת של סטייפ ושל קייט פירסון מ-B52's מעבירים בצורה מאד ברורה את ההרגשה של להיות לבד.

6. U2 – Tomorrow

כשבונו היה בן 14, אמו נפטרה והוא כתב את השיר הזה על ההלוויה שלה. השיר נמצא באלבום השני שלהם, "October", והוקלט שוב, בגרסה יותר שקטה והרבה יותר עצובה, על ידי בונו והבסיסט אדם קלייטון, לאוסף שנקרא "Common Ground". השיר (המקורי) כולו בנוי בצורה שמעבירה מאד בבירור את מגוון הרגשות שיש לילד בן 14 כשהוא מאבד הורה – הבלבול, העצב, הכעס. המילים הראשונות, שנשמעות כאילו הן מתייחסות לחוסר התפיסה של מוות של ילד קטן, הן הרבה יותר עצובות כשיודעים מה הגיל האמיתי של בונו היה כשאמו נפטרה – "האם תחזרי מחר? האם אני יכול לישון הלילה?"

7. Harry Chapin – Cats in the Cradle

ילד נולד, לאבא אין זמן. ילד גדל, לאבא אין זמן. ילד נוסע לאוניברסיטה, חוזר לביקור, לאבא יש זמן אבל הילד התרגל לחיות בלעדיו. האבא זקן ורוצה לבלות קצת זמן עם הילד, אבל לילד אין זמן. המעגל האכזרי של הזנחה סמויה ממשיך. המילים האחרונות בשיר הזה הן הכי עצובות – "כשסגרתי את הטלפון פתאום הבנתי – הוא גדל והפך להיות כמוני. הילד שלי הוא בדיוק כמוני."

8. Eric Clapton – Circus

Tears in Heaven הוא כמובן, השיר המפורסם יותר שאריק קלפטון כתב על בנו, קונור, שנהרג כשנפל מחלון חדר מלון, מרחק של כמה עשרות קומות מהקרקע. מאוחר יותר, באחד מאלבומיו האחרונים – Pilgrim – הוא כלל גם את השיר הזה, גם הוא על קונור. שיר קורע לב שמוכיח שככל שהזמן עובר, מן הסתם, הגעגועים הולכים ונהיים יותר חזקים.

9. Joan Armatrading – The Weakness In Me

כל כך הרבה סיבות יש בעולם לכתוב שירים עצובים, ועושה רושם שאחת מהכי פוריות היא בגידה. בדרך כלל, הצד הנבגד הוא זה שכותב את השירים, אבל דווקא השירים המעניינים יותר הם אלו שבאים מהצד הבוגד. אני זוכר, במעורפל, כמה שירים מהצד הבוגד הגברי, אבל, אם להתעלם מגיבוב השטויות המביך של אבריל לווין מהשנה האחרונה, The Weakness In Me של ג'ואן ארמטריידינג הוא המקרה היחיד שאני יכול לחשוב עליו של שיר שנכתב מהצד הבוגד הנשי. המילים של ארמטריידינג הן כל כך כנות וחסרות אונים, שהיא כמעט מצליחה לשכנע אותך. כמעט.

10. Antony Haggarty – Perfect Day

לפעמים, זה לא השיר שהוא כל כך עצוב, אלא האינטרפרטציה שלו. מי שכתב את השיר, במקרה הזה כמו בהרבה מקרים אחרים, כנראה לא הבין את הפוטנציאל הדכאוני הטהור הגלום בשיר כזה – שהמילים שלו אומרות דבר אחד אבל השירה יכולה להגיד דבר אחר לגמרי. וכך, באמצע האלבום התמוה "The Raven" של לו ריד, הוא החליט לשלב שירים ישנים שלו בביצועים של אנשים אחרים – ואחד מהם הוא השיר הזה, בביצוע של אנתוני (בלי הג'ונסונס) וקולו המלאכי. השיר, על כל הקונוטציות המשתמעות ממנו, לא זוכה לאירוניה העצובה שאמורה לנטוף ממנו כשלו ריד עצמו שר אותו – בקול החצץ של לו ריד הכל נשמע הרבה יותר אמיתי וכנה, ויום מושלם הוא באמת יום מושלם. כשאנתוני שר, לעומת זאת, אפשר לשמוע בבירור את חוסר האונים, את כמה זה נדיר שזה יום מושלם ועד כמה הימים האחרים כל כך מחורבנים.

11. R.E.M. – Let Me In

עוד פעם R.E.M. הפעם, השנה היא 1994, R.E.M. מחליטים להוציא אלבום כבד הרבה יותר מכל מה שאי פעם עשו ושני איקונים, אחד מוזיקלי ואחד קולנועי, נפטרים במפתיע בפרק זמן מאד קצר, כל אחד מסיבותיו הוא. מייקל סטייפ, חבר קרוב של שניהם, מחליט להקדיש את האלבום לאחד – ריבר פניקס – ולכתוב את השיר היפהפה הזה על השני – קורט קוביין. "היי, תן לי להיכנס," הוא זועק בפזמון, ובדמיון עולה הדמות השדופה שלו נהדפת על הארון של קורט קוביין ומתחננת שיפתח ויסביר.

12. Leonard Cohen – Famous Blue Raincoat

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אי אפשר להכין רשימה של שירים עצובים בלי לכלול את השיר הזה, האפיטום, מבחינתי, של היצירה של לאונרד כהן. שיר על בחור שגנב לבחור אחר בחורה, ומעביר את חייו אחר כך בחשש שאולי אותו בחור, ואולי מישהו אחר, יגנוב אותה ממנו. ואולי, בעצם, ההיפך הוא הנכון. אף פעם לא הבנתי באמת את השיר הזה. אני רק יודע שמכל השירים של לאונרד כהן, זה נשמע כמו השיר האחד שאחריו לאונרד כהן באמת היה רוצה לגזור על עצמו תענית שתיקה.

13. אביתר בנאי – אבות ובנים

הפריווילגיה שלי, לעומת "ספינר", היא שאני יכול להכניס כאן גם שירים עבריים. והנה אחד מהם, שיר יפהפה שמתחבא בסוף של האלבום הראשון של אביתר בנאי, ומבטא, במילים מעורפלות ומשורטטות, את החשש של כל הורה כאן. "הלב של אמא מתפוצץ – מי אשם? לא אני אשם". שיר, שבארץ הזאת, אפשר לקרוא אותו בכל כך הרבה דרכים שונות.

14. The Divine Comedy – Edward the Confessor

The Divine Comedy בנו (בנה?) את הקריירה שלהם על שירים מתוזמרים, בשירה מאד פרנק סינטרית-דין מרטינית-טום ג'ונסית שכזאת, ודווקא השיר הכי יפה שלהם הוא ממש לא כזה. מה שמובן, כי הוא בי סייד של סינגל מתוך האלבום שלהם שהוא הכי לא כזה – Regeneration, שהפיק נייג'ל גודריץ' (וכל אלבום שמפיק נייג'ל גודריץ' הוא בעצם קצת אלבום של נייג'ל גודריץ', באמת). "אני כל כך מצטער," ניל האנון פותח את השיר הזה, "אנא סלחי לי," וממשיך ומפרט את כל הדברים שגם אנחנו היינו רוצים להצטער עליהם, אם רק היינו יכולים.

15. The Blue Nile – Happiness

בתור הדובדבן הקטן, על הדובדבן הגדול, שעל הגלידה בגביע שהיא הרשימה הזו, הנה שיר שהוא פסגת העצבות האולטימטיבית – איש שעבר כל כך הרבה סבל וצער, שגם כאשר מגיעה המנוחה והנחלה, הוא לא באמת מאמין. "עכשיו כשמצאתי סוף סוף שלווה," הוא שואל, "תגיד לי, ישו, היא תישאר?"

חדי העין ביניכם ישימו לב שהרשימה הזאת לא מגיעה עד 25, וזה בגלל שאני רוצה שאתם תשלימו את ה-10 שירים שנשארו. למה? משתי סיבות:

1. אני רוצה שתתאמצו קצת. סתם לקרוא זאת לא חכמה.

2. אני גם רוצה להכיר 10 שירים עצובים חדשים.

ואני רוצה לשמוע נימוקים משכנעים. 10 השירים שאני הכי אתרשם מהם יהיו כאן בשבוע הבא והאנשים שיציעו אותם יקבלו פרס. או משהו.

בינתיים, לילה טוב.