The gospel according to whom

1. לפני הכל

אני ראש-מק מוצהר, אז תרשו לי לכמה רגעים: אייפון חדש! אייפון חדש! זהו. אפשר לחזור לענייננו.

בשקט בשקט, בין דינוזאור ג'וניור לשאר המטעמים שהולכים לנחות עלינו בספטמבר, אנדי טומא, שהוא חצי מ-Mouse on Mars, יגיע לפה כדי לתקלט בלבונטין 7 – ב-12 וב-13 ביוני, ימים חמישי ושישי, בשעה 24:30. זה עשוי להיות מעניין.

ואטליז, מהבכירות והמעניינות יותר בלהקות ארצנו, מתחרה על מקום ברשימת הלהקות המכובדת שהולכת להופיע בפסטיבל לולהפלוזה הקרוב. אתם יכולים להצביע להם, ולקדם אותם מהמקום השמונים-ומשהו שבו הם נמצאים למקום הראשון. הם צריכים רק עוד 3000 קולות.

2. בזמן שישנתי: South ו-Starsailor מוציאות אלבום חדש

כבר הכנתי מראש את הטיעון שלי. הוא היה די מוצלח. שתי להקות, שתיהן בריטיות, שתיהן הצליחו במידה כזו או אחרת בתחילת שנות התשעים ונעלמו. ועכשיו שתיהן מוציאות אלבום חדש, בהפרש של כמה חודשים אחת מהשניה. הדבר האחר המשותף לשתי הלהקות האלה, הסתבר לי באמצע התחקיר, הוא שבזמן שהסטתי את מבטי מהאלבום הראשון שלהן, שתיהן הלכו והוציאו עוד שלושה אלבומים. ואלבום הופעה. ועכשיו, האלבום הרביעי, הלא כל כך מעניין בתור רעיון ייחודי לפוסט. אבל בכל זאת.

הסיפור של Starsailor מתחיל היום, לפני 28 שנים, כשהסולן שלהם, ג'יימס וולש, נולד. או אולי אפילו לפני זה, כשטים באקלי הוציא את האלבום שנתן את ההשראה לשם שלהם, או אולי מאוחר יותר, כשהבן שלו הוציא אלבום שנתן השראה לקריירה המוזיקלית שלהם. האלבום הראשון שלהם, "Love is Here", היה מבוסס על המתכונת הבריטית המקובלת באותם הזמנים – אי פי קצר של שלושה שירים מהפכניים (לפחות בהשוואה למוזיקה של אותם הזמנים) מוביל לחוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. אחד מהשירים הראשונים, Fever, הפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים באלבום ושירים אחרים כמו Poor Misguided Fool תרמו להצלחה של הלהקה, ששילבה רוק פשוט ובסיסי עם מאפיינים מוזיקליים אמריקניים של רית'ם-אנד-בלוז.

האלבום הראשון שלהם קיבל את תשומת הלב של פיל ספקטור, האיש שהמציא את "חומת הצליל". הוא גויס להפיק את האלבום השני שלהם, "Silence is Easy", אבל האישיות הבעייתית המפורסמת שלו צרמה לחברי הלהקה והם החליטו לשמור רק שניים מהשירים שהוא הפיק – "Silence is Easy" עצמו ו-"White Dove", שניהם נשמעים כמו הפקות מאד אופייניות של ספקטור, ולעבור דרך ארסנל לא קטן של מפיקים – ביניהם ג'ון לקי, שהפיק כמה מהאלבומים של Blur. שיר הנושא באלבום השני שלהם הגיע למקום הגבוה ביותר בשבילם במצעד – המקום התשיעי, וצנח משם למקומות שבהם לא מדרגים שירים. האלבום הבא, השלישי, כבר יצא באלמוניות יחסית. הוא נקרא "On the Outside" ויצא ב-2005, כשהמוזיקה הבריטית, או לפחות זו שהיתה פופולרית בעיני המבקרים והעיתונאים, היתה כבר חסרת מעוף ושבלונית. בחודש ספטמבר הקרוב הם הולכים לנסות שוב, עם אלבום שעדיין אין לו שם רשמי, שהושלם בפברואר האחרון וכולל 12 שירים חדשים.

South, לעומתם, התחילו את הדרך כבר בנקודה שבה Starsailor סיימו. ב-1998, השנה שבה הוקמו, בריטניה ושאר העולם כבר היו רוויים במוזיקה בריטית. המצב חסר המעוף והשבלוני של היום היה קיים גם אז, בתקופה שאחרי מדצ'סטר, הבריט פופ, הטריפ הופ וכל שאר הסגנונות המוזיקליים הייחודיים שבריטניה הרעיפה עלינו בשנות ה-90. נוסיף על זה את העובדה שהלהקה, בניגוד ל-Starsailor, בחרה בשם מאד לא ייחודי (כל כך לא ייחודי, שיש כבר להקה בארה"ב שיש לה את השם הזה), ונגיע למצב מאד עגום בשביל להקה כמו South – להקה מבריקה מוציאה אלבום מבריק ולא טיפוסי בלייבל ששווה להקשיב לכל מה שיוצא ממנו, ואף אחד לא שם לב.

את South גילה איאן בראון, עובדה לא מפתיעה כשמקשיבים לקול של הסולן, ג'ואל קאדבורי. הוא הסב אליהם את תשומת לבו של ג'יימס לאוול – מפיק, מוזיקאי אלקטרוני והבעלים של הלייבל Mo'Wax, שהוא גם החבר הקבוע הבודד ב-U.N.K.L.E, ולאוול החליט להפיק את האלבום הראשון שלהם ולהחתים אותם בלייבל שלו – שתי החלטות, שלא היו בלתי מתקבלות על הדעת בהתחשב בסגנון המוזיקה שהלהקה עשתה עד אז – מוזיקה פופית אלקטרונית. אבל כשהתחילו להקליט את האלבום, הלהקה החליטה ללכת בכיוון אחר לגמרי, ולהתבסס בעיקר על בלדות אקוסטיות. הצעד הזה הסתבר כצעד נכון, מפני שהוא הבדיל את הלהקה כלהקה האקוסטית היחידה החתומה ב-Mo'Wax. אבל זה לא עזר ללהקה במיוחד לזכות בעדת המעריצים הגדולה שמגיעה לה.

הייחודיות באלבום הראשון שלהם, "From Here On In", מתבססת בעיקר על חוסר המחויבות השיטתי שלהם למוסכמות מוזיקליות של להקה שמנגנת מוזיקה אקוסטית. האלבום נפתח בראשון מבין שלושה חלקים של קטע אינסטרומנטלי, "Broken Head", ו-"Paint the Silence", הסינגל הראשון מתוך האלבום, עוקב מיד אחריו. השיר הזה קירב את הלהקה לעדת המעריצים שמגיעה לה, אבל זה היה רק שנים אחר כך, ובעיקר בזכות "The OC" (וזה גם סיפור אחר). האלבום הראשון (שהוא בעצם אלבום שני) כולל בתוכו עוד שירים אקוסטיים יפהפיים כמו "By the Time You Catch Your Heart", "Keep Close" ו-"Live Between the Lines", והוא בנוי באותה מלאכת מחשבת שמאפיינת רמיקסים של Filla Brazillia או Tin Tin Out – כשכל צליל תופס את מקומו בדיוק בשניה בה הוא אמור להופיע, ואף צליל לא מיותר.

אחרי האלבום הזה הגיעו עוד שלושה – "With the Tides", שיצא שנתיים מאוחר יותר והכיל את "Loosen Your Hold", האלבום "Adventures in the Underground Journey to the Stars", והאלבום האחרון "You Are Here", שיצא בסוף אפריל השנה, והסינגל הראשון מתוכו הוא חזרה לסגנון האקוסטי והקליט שאפיין חלקים מהאלבום הראשון שלהם.

שתי הלהקות האלה היו רוצות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן (ככה, לפחות, אומר הסולן של אחת מהלהקות). שתי הלהקות ראויות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן. לשתי הלהקות יש הזדמנות עכשיו, לאפשר לאנשים לשמוע את האלבום החדש ולחלחל דרכו לכל החומר המוקדם יותר של הלהקות. לכם יש הזדמנות להקשיב לשתי להקות בריטיות מעניינות, שעשויות לטבוע בים של להקות בריטיות לא מעניינות. אם תרצו, אתם יכולים להרוויח שני חברים נאמנים לדרך. אם לא, ההפסד עשוי להיות כולו שלכם.

1. לפני הכל

חברי הטוב עידו משה שלח לי את החידון הזה מ-Rolling Stone, שהוא באמת די קשה. מתוך 58 שאלות, שפרוסות על חמישה עשורים של מוזיקה, נסו ותראו כמה אתם יודעים. אני הוצאתי 37.

רון מיברג מפרסם (כבר ארבעה שבועות. עושה רושם), רשימה של 100 השירים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול, לטעמו. הרשימה עצמה לא מפתיעה את מי שמכיר את הטעם המוזיקלי של מיברג – הרבה דילן, הרבה יאנג ושותפיו, רוק אמריקני קלאסי מהדרום ורוק בריטי משנות ה-60. מה שכן מפתיע הוא הבחירה שלו במקום הראשון – Danko/Manuel של ה-Drive By Truckers, הספד מודרני לשני החברים המתים ב-The Band.

אפשר להרגיש את השינוי מתחיל באוויר. אז לא, חברות התקליטים לא ייעלמו מן העולם וישאירו אותנו באנרכיה חצי-פיראטית, אבל ההתוודות הזאת של מנכ"ל וורנר מיוזיק היא צעד בכיוון הנכון. ככל ששאר מנכ"לי חברות התקליטים בכל העולם יבינו שצרכני מוזיקה ישמחו לשלם אם יתנו להם את האופציה לשלם מחיר הוגן על מוזיקה, בפורמט שבו הם רוצים לקבל אותה, כך הענף העסקי הזה יוכל להתקדם קדימה מהר יותר.

2. אלימות מעודנת – אטליז עוצרים בנקודת זמן

אחרי כמה האזנות, וכשחושבים על זה יותר לעומק, שם אלבום הבכורה של אטליז הוא בעצם מאד מתאים. יש משהו מאד אלים במוזיקה של אטליז בהופעות, פרזות גיטרות שנזרקות אל הקהל במהירות ואז מתחלפות באחרות, שירה שצועקת, מאיימת לנפץ את חומות האדישות של המאזינים הממוצעים, תופים שהם תופי שבט ביותר הזדמנויות מאשר הם תופי ג'אז, נאמר. וכאן, באלבום, צריך להכניס את כל האנרגיה בתוך קוביה קטנה, שאפשר לקחת לכל בית ולשחזר – לקחת את הנמר הזה ולקשור לו את הטלפיים, להפוך אותו למעודן יותר.

יש משהו מוזר בהאזנה לאלבום הזה של אטליז. שוב ושוב, אני מקשיב לשירים והם עדיין אותם שירים – אותן מילים, אותן מלודיות שהיו בכל ההופעות שלהם. אבל משהו שונה. באיזשהו שלב זה תופס אותי. יצר ההרפתקנות, המתח ששורר בהופעות שלהם ומאיים להתפרץ בכל רגע, נעלם כאן. אותו אפשר להשאיר בהופעות. מה יש כאן במקום? יש כאן את הסדר המופתי של שירים שביצעו אותם שוב ושוב ושוב במשך שש שנים. יש כאן את הידיעה שלאלבום הזה הולכים להקשיב גם עוד שנים, כשאטליז ימשיכו לרעות בשדות אחרים, לאלבום שני ושלישי ורביעי והלאה. יש כאן את הדאגה, שחסרה באלבומים אחרים, של אמנים אחרים. מפני שאטליז היא להקה מיוחדת. היא סופרגרופ, מה שאומר שהיכולות המוזיקליות המשותפות של חבריה הן כמעט אינסופיות. אבל היא גם להקה שמבוססת בעיקר על הופעות, שאוספת איתה לאט לאט קבוצה של מעריצים שמכירים את השירים שלהם לעומק – כל קו מלודי, כל מילה, כל ברייק – דבר ראוי לציון בשירים שהם לא מאד קלים לנגינה. לכל להקה אחרת יש את הפריביליגיה להקליט, באולפן, בצורה קצת שונה, ואחר כך לנגן, בצורה קצת שונה, את השירים על במה. לעמית ארז יש את הפריבילגיה הזאת כאמן עצמאי. לאדם שפלן יש את הפריבילגיה הזאת כבסיסט שמופיע עם אמנים אחרים , וגם ב-The Girls. אבל אם אחד מהברייקים יהיה חסר, אם אחת מהמלודיות לא תהיה במקום, המעריצים עשויים להתרעם. אטליז יכולים, לפחות במקרה הזה, לישון בשקט. כל הברייקים במקום. כל השירים הם רפליקות כמעט מדויקות, לפחות מבחינת המבנה, של מה שהם עושים בהופעות. פה ושם הם מרשים לעצמם להוסיף תבלין שלא קיים בהופעות הרגילות שלהם – הפסנתר של יובל סמו שפותח את האלבום ואת "בולשביקים", ואחר כך גם מחזק את הפזמון; הסקסופון המתפרע של אייל תלמודי ב"Sunshine".

זה אלבום שמסכם, בעצם, שש שנים של עשיה מוזיקלית שביטאה את עצמה בשלושה הרכבים עיקריים. הוא מכיל כל מיני שירים, מכל מיני תקופות של הלהקה, ואמור לסכם את כל הדברים הטובים שעשתה בזמן הזה – לפני המעבר לאלבום הבא ולדברים חדשים לחלוטין. כמה מהשירים, בעיקר מגלגולים קודמים של הלהקה, נזנחו – וקשה לי להאמין שיהיה להם מקום באלבומים הבאים. "The Moon Belongs to Me", למשל. או "Surf". שירים אחרים שהתהדרו בשם אחד עד עכשיו החליפו את השם שלהם לצורך האלבום – "אום כולתום" החליף את השם שלו ל"Be Invisible". שירים חדשים, ששייכים אך ורק להרכב הנוכחי שלי טריפון עומדת בקדמתו, הצטרפו לכאן – "Whore", למשל, שמכיל רק ארבע שורות של מילים אבל את כל הפיתולים המוזיקליים המאפיינים את השירים היותר ארוכים ויותר ליריקליים באלבום הזה. "Say Where", שמכיל את כמה מהמלודיות היפות יותר של אטליז (מלודיות, ברבים. אף שיר של אטליז לא מסתכם בקו מלודי אחד).

את קופסת הצבעים הרחבה יותר שמאפשר להם האולפן הם מנצלים במומחיות בשירים סכיזופרניים כמו "בולשביקים" הפותח או "I Don't Care", כמו גם בשירים פופיים ופשוטים יותר כמו "Big Fish" – שלוש הגיטרות של הלהקה מפוזרות על פני מרחב הצלילים, מוסיפות חלקים קטנים לפאזל המוזיקלי המורכב, הקולות של לי טריפון מוכפלים, נדגמים ונחתכים, ומאפשרים לנו להתנסות בחוויה מעניינת ושונה לחלוטין מזו של ההופעות – וזו בעצם המטרה של אטליז באלבום הזה, לדעתי. כאן, הם הופכים את הישות שנקראת "אטליז" לשתי ישויות – אטליז של ההופעות ואטליז של האלבום. זו לא תמיד חייבת להיות אותה להקה וברוב המקרים ההבדלה הזו הופכת להקות לטובות יותר (אלא אם כן הן מתעקשות להוציא גם את ההופעות בתור אלבומים בתדירות גבוהה מדי). מה יקרה עכשיו לישות השניה, הוותיקה יותר, בעקבות האלבום ותשומת הלב התקשורתית (שהגיע הזמן שיקבלו)? את זה נוכל לדעת בפעם הבאה שהם יאחדו כוחות על במה (וזה הולך לקרות ב-23 לחודש, בלבונטין 7, לפני Frog Eyes. אקוסטי, אמנם).

Violently Delicate של אטליז יצא בחברת התקליטים Anova וניתן להשיג אותו, אני מאמין, בכל חנויות הדיסקים.

3. בסוף המדבר יש ים

ארצות הברית היא מדינה גדולה. וותיקה. היה להם מספיק זמן – מאתיים ומשהו שנים, שמתוכן הם ניצלו קצת יותר משבעים, כדי ליצור ולבשל מערכת תרבותית מוזיקלית, שמורכבת מז'אנרים שהורכבו, בקפדנות ולאורך זמן, על ידי כמה אמנים שניגנו באותו סגנון. ישראל, מצד שני, היא לא גדולה ולא וותיקה. בשישים השנים שהיו לנו ליצור מוזיקה, השתדלנו למהר ולעבור דרך כל התחנות מעצבות האישיות כדי להדביק את אמריקה, ובדרך איבדנו את היכולת ליצור ז'אנרים מוזיקליים. אין פה באמת קבוצות של אמנים שיוצרים מוזיקה דומה, ורוב היצירה המוזיקלית מסתפקת בהידבקות למיינסטרים – פתרון מצד אחד, או ביצירת איים קטנים שמורכבים בדרך כלל מאמן אחד, או מלהקה אחת, מצד שני. פונץ' היתה, ועדיין בעצם, אחד מהאיים האלה. להקה שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב בשביל לכתוב שירים, ולהלחין אותם ולהגיש אותם, אחרת. מי ההשפעות שלהם? אי אפשר לומר משמיעה ראשונה. כמו מי הם מנסים להישמע? כמו מי הם רוצים לכתוב? גם אי אפשר לדעת. אבל ההחלטה האינסטינקטיבית הראשונה כששומעים את המוזיקה שלהם היא שהם כותבים בצורה מיוחדת – שהיא בבת אחת ישראלית מאד ולא ישראלית בכלל. "פינוקיו בחלל", אם פינוקיו היה ישראלי, היה יכול להיות הגדרה מדויקת לסוג המוזיקה שלהם. בשני האלבומים הראשונים, שני אנשים – שני המלכים של האי – היו אחראים על היצירה המוזיקלית המיוחדת הזאת. יוסי בבליקי, הסולן, היה אחד מהם. שלום גד, הבסיסט, היה השני. אחרי האלבום השני שלום גד החליט לעזוב את הלהקה ולנסות להפוך את האי לז'אנר, באמצעות קריירה מוזיקלית נפרדת משלו. הוא הוציא אלבום סולו ראשון, והשיר הראשון שיצא מתוכו, שיר הנושא, הכיל את האקסיומה המאד פשוטה והמאד נעלמת מן העין הזאת: "בסוף המדבר יש ים. יש ים בסוף המדבר."

שלום גד מתמחה בדברים שנעלמים מן העין. הוא מטייל בתל אביב, כמו בכל עיר אחרת, או בפרובינציה, איפה שלא תהיה, ורואה דברים שהוא יכול לכתוב עליהם שירים. השירים שהוא כותב הם סיפורי חיים, או טביעות חיים קטנות, של אנשים שהחיים שלהם רגילים, אפורים, מלאים באכזבות ובוויתורים ובכאב. כבר בשיר הראשון באלבום, "תפוס", הוא מציע את משנתו לגבי כל הסיפורים של כל האנשים שהולכים לאכלס את האלבום הזה, מכאן ועד "תהיה בסביבה" המתנחם שחותם אותו – "תפוס את החלום שלך… תפוס אותו… זה כל מה שיש".

לקראת סוף האלבום, אחרי גלריה שלמה של אנשים וחוויות, רגילים יותר ורגילים פחות, שמאכלסים את העמודים האחוריים של העיר הגדולה ושל הפרובינציה שמסתכלת עליה בעיניים כמהות, יש שיר יפהפה. "רוע לב" שמו. הוא מתחיל קצת כמו "Working Class Hero" של ג'ון לנון, אבל עוזב אותו באיזשהו שלב עומד על הדרך, מחייך במבוכה מתוך הליווי המוזיקלי הבלתי צפוי הזה שהוא לא גרסת כיסוי. "רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה," שלום גד שר, מלווה בכינור – כלי מאד לא שגרתי במוזיקת רוק ישראלית. הוא מטעים את המילים במיוחד, בכוונה, כדי שלא יקבילו בשום צורה לדרך הנכונה להגיד אותן בעברית. כדי שיהיה בהן בבת אחת משהו גלותי ומשהו שורשי-ישראלי. כל השירים שלו הם כאלה – מגדירים בבת אחת את המהות של מוזיקת רוק ישראלית. מוזיקת רוק ישראלית היא סדרה של איים בודדים, לא מחוברים ביניהם, כל אחד מגדיר מחדש איך הכל צריך להיות, מפרק ומרכיב מחדש.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, בואו מצאו את עצמכם.

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouse, ג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

1. לפני הכל

את השבוע האחרון ביליתי על מדים ועל נ.נ. (נ.נ., למי שלא בקיא ברזי הצבא הירוק, זה קיצור של נושאת נפגעים. זאת מין משאית קטנה כזאת בת מאה שהיא יותר בכיוון של יוצרת נפגעים, בעיקר מפני שכשהדגם הראשון עזב את המפעל, מישהו בטח רץ אחריו בצעקות: "רגע! רגע! שכחנו! הבולמי זעזועים!"). כשאתה נמצא במילואים, קורים כמה דברים אינסטינקטיביים ומיידיים רק מפני שאתה חלק מהתרבות הישראלית. אחד מהם הוא שבכל מצב שיש בו את הזיקה הכי קטנה לזה, נשלף ציטוט מ"גבעת חלפון". עיקר הציטוטים במילואים הספציפיים האלה היו שייכים לסרג'יו קוסטנצה. וסרג'יו קוסטנצה זה ישראל פוליאקוב, וישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש, הסתבר לי במהלך המילואים (שבהם אני בדרך כלל מנותק מחדשות), נפטר ממחלה קשה כשהוא בן 66. מה שעצוב לי אפילו עוד יותר, כי זה בעצם אומר שהגשש החיוור מת. אבל כמה יפה לראות שבעוד שהוא נקבר על ידי המשפחה שלו כישראל פוליאקוב, מתאבלים עליו מאות אלפים של אנשים בתור פולי מהגשש. זה בשבילו.

בועז כהן כתב פוסט בבלוג שלו, "לונדון קולינג", על סגנון מוזיקלי שנקרא Slowcore ועל כמה מייצגים בולטים שלו. ככל שדפדפתי למטה, יותר ויותר, גיליתי עוד ועוד להקות שאני כבר יודע שאני אוהב. וכמה שהשמות שלהם סיקרנו אותי תמיד ולא ידעתי למה. כשהגעתי לסוף הפוסט חשבתי על זה, שבעצם, בועז כהן הכיר לי חלק מהלהקות האלה בתכנית שלו ב-88. אז זה מסביר את זה. וזה גם מסביר לי מה זה Slowcore.

2. מוטב מאוחר מ

המצב הוא כזה: אם אני מחדש לכם משהו במה שאני הולך לכתוב על אטליז, אתם כנראה לא שומעים מספיק מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית. ובכל זאת, עבודה עיתונאית צריכה להיעשות כמו שעבודה עיתונאית צריכה להיעשות, ולכן:

אטליז הם אולי סופרגרופ האינדי הישראלי הראשון. הם הוקמו ב-2002, תחת השם מטבוחה, דווקא, כשהציר המרכזי שלהם – האיש שכותב את כל השירים, ומנגן באחת משלוש הגיטרות שמאכלסות את ההרכב, הוא גיא בן שטרית – שהיה גם ממקימי "אינפקציה" לפני כן. ההרכב הנוכחי, שכבר הספיק להתחלף שלוש פעמים, כולל בנוסף לו את לי טריפון, הזמרת, הבסיסט אדם שפלן, המתופף עמרי הנגבי ולא פחות מעוד שני גיטריסטים – אור בהיר ועמית ארז. ההרכב המקורי שלהם איכלס את מאיה דוניץ בתור הזמרת ואת ירון מיטלמן כאחד מהגיטריסטים. כשמאיה דוניץ החליטה לעזוב, וירון מיטלמן נסע להודו וחזר, כמו שחלק מהם חוזרים, אדם אחר, הצטרפו במקומם שרית שצקי ועמית ארז. וכששצקי החליטה לעזוב ההרכב התייצב על הפורמט הנוכחי שלו, וזה השלב שבו הם החליטו, סוף סוף, אחרי חמש שנים שלמות, להוציא אלבום.

זה הולך לקרות ביום חמישי, ה-8 בנובמבר, בהופעה חגיגית שהם הולכים לקיים ב"בארבי". האלבום, שכבר הוקלט במלואו כבר לפחות פעם אחת והוקלט מחדש כשהזמרת התחלפה, נקרא "Violently Delicate" והוא מכיל את רוב השירים שהיו חלק מההופעות שלהם במהלך שש השנים האחרונות. את האלבום יהיה אפשר להשיג, בעסקה מאד משתלמת, ביחד עם כרטיס ההופעה, ב-60 שקלים. ו, כהמשך לאיזשהו טרנד מוזיקלי חדש שהתחילו "Hiss Records", יש לאלבום גם טריילר.

אטליז מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"רוק כבד, סרף, power pop, גות', פאנק – לפעמים הכל בתוך שיר אחד" והם משלבים כמות אדירה של השפעות מוזיקליות, יכולת מוזיקלית ווירטואוזית ודרך ייחודית לטוות שירים בצורה בלתי צפויה (לפחות בפעם הראשונה ששומעים אותם). למי שעדיין לא מכיר אותם, זה יהיה מעניין במיוחד לשמוע אותם בהופעת הבכורה של האלבום. למי שכן מכיר אותם… אנחנו יודעים איפה אנחנו נהיה ביום חמישי.

הנה כמה דוגמאות למה שעשוי להיות שם אז:

Habib Di Ali

Hey

Surf

3. The Rise and Liberation of Niggy Tardust והאיש שהיה צריך לפרק את הלהקה
כשיורד גשם, אומרים באנגלית, יורד מבול. וזה טבען של הרבה מהפכות, מוזיקליות כמו גם לא מוזיקליות, להיות מאופיינות בהזדמנויות כאלה למבול. הטפטוף הבא במהפכה המוזיקלית שמעבירה את השליטה, והרווחים, ממוזיקה חדשה מחברות התקליטים לאמנים עצמם מגיע מראפר בשם סול וויליאמס. ראפר, זו, אולי, הגדרה לא מאד מדויקת, או כמו שאומרת פרסומת שכזו בזמן האחרון – זה נכון, אבל זה קצת מעליב. סול וויליאמס הוא משורר ולהטוטן. משורר, מפני שהוא מפגין יכולת מרשימה של שזירת מילים אחת בתוך השניה, לרעיונות, למשפטים, לשירים. להטוטן – כי הוא יכול לנצח כל ראפר אחר בקרב מי-יכול-לזרוק-יותר-מילים-בדקה, ולא רק שכל המילים האלה יהיו הרבה יותר ארוכות והרבה פחות זמינות בשפה האנגלית מאלו של כל ראפר אחר, הן גם יעצבו את עצמן לרעיונות שנונים, אינטיליגנטיים ומרתקים. אחת מהסיבות לזה היא שיהיה קשה למצוא עוד ראפר שיש לו תואר ראשון בפילוסופיה. סול וויליאמס הוא גם אחד מהראפרים הפוליטיים יותר, במיוחד בתקופה האחרונה – בה הוא דואג להשמיע את קולו נגד בוש והמשטר שלו, בין השאר ב-"Not In My Name" שהוציא ב-2003. או במכתב פתוח לאופרה ווינפרי, שמביע, ולא בראפ, כמה האיש הזה חכם ומעורר השראה. אני התאהבתי במה שיש לו להציע בעיקר בזכות האלבום השני, "Amethyst Rock Star", שמכיל דברים כמו זה: "The wine is growing on the vine / How much must I age before I'm ageless?" האלבום שיוצא עכשיו נקרא "The Inevitable Rise and Liberation of Niggy Tardust" והוא מיוחד מכמה סיבות, הראשונה שבהן היא שהוא מוצע חינם לכל מי שמעוניין להשיג אותו כך, כאן. מי שמעוניין יכול לשלם 5 דולרים ולקבל את היכולת להוריד אותו באיזו רמת קידוד שהוא רוצה (אפילו ב-Lossless), והכסף הזה מגיע ישירות לאמן. הסיבה השניה היא שטרנט רזנור הפיק את האלבום הזה – מה שאומר בדיוק מה שזה אומר. סול וויליאמס עם קמצוץ Nine Inch Nails. את האלבום עצמו עוד לא שמעתי, אבל כמה דוגמאות ממנו בדף החללשלי שלו, שכוללות בין השאר גם גרסת כיסוי לא מביכה ל-Sunday Bloody Sunday של U2, נשמעות מבטיחות במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה לכם שבוע שמכיל גם את זה.

1. השמש, הרוח, השד והים ואיש אחד מאד מוכשר

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז (עוד לגבי זה בהמשך) עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים. כשנכנסתי, קידמה את פניי מוזיקה מוכרת, שלא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר. הייתי צריך עוד כמה אקורדים ברצף האקורדים שנוגן, ולהתקרב יותר לרדיו (שהיה, למרבה המזל, בדיוק מעל המדף שהייתי צריך להגיע אליו), כדי לזהות באיזה שיר מדובר – רגע לפני שהשדרנית הכריזה שזה איתי בלטר, שניגן את "הבלדה על ג'ו העיוור". השיר הזה הוא דוגמא טובה לשירים האחרים של איתי בלטר – הוא מתחיל מאד בפשטות, עם סדרה של אקורדים ששמעתם באלף מקומות אחרים, אבל בלטר שוזר מעליו עוד שכבות ושכבות של צלילים, ועל כל זה הוא מוסיף את המילים, שמספרות סיפור שלם בשיר של קצת יותר משש דקות.

כל זה כדי להגיד, ש"השמש, הרוח, השד והים", האלבום של איתי בלטר שקניתי בפסטיבל פולקל'ה האחרון, שפוסט לגביו פתח את הבלוג הזה, ושרק עכשיו יצא לי לשמוע, הוא אחד מהאלבומים הישראליים היותר מושלמים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. או בכלל. במקרה, יצא לי לשמוע את האלבום הזה במקביל לאלבום הראשון של אסף אמדורסקי, ושני האלבומים האלה מצליחים במקום שהרבה אלבומים ישראליים נכשלים בו – בשימת לב לסדר של השירים ולאילו שירים צריכים להרכיב אלבום ואילו לא. בהרבה מאד אלבומים של אמנים ישראליים אני נתקל בקבוצה של שירים שעושה רושם שהסיקוונס שלהם הוא רנדומלי בלבד. באלבום של איתי בלטר, כמו גם בזה של אמדורסקי, עושה רושם שהוקדשה הרבה מחשבה לאיזה שיר יפתח, איזה שיר יבוא אחריו, במיוחד איזה שיר יסגור את האלבום.

וכך, בלטר פותח את האלבום שלו עם שלושה שירים שמפתים אותך לחשוב שמדובר בעוד אלבום סטנדרטי של יוצר ישראלי, פליט להקת שנות תשעים, שיש לו איזו הברקה אחת או שתיים באלבום. בגרסאות האלבום של שלושת השירים האלה, מצד שני, יש בכל אחד איזשהו אלמנט קטן שהופך את השירים משירי פופ נחמדים לשירים די מבריקים. ב"הרגש הזה", שפותח את האלבום, זו השורה האחרונה של הפזמון, שחוזרת שוב בכל פזמון, על מצע מוזיקלי קצת אחר; ב"כמו שברסנס כתב" הוא מצטט את ברסנס (זה מספיק); "ניו יורק" עושה רושם של החוליה החלשה באלבום. שיר שאומר משהו שהיוצר רוצה להגיד, אבל לא בהכרח היה צריך להיכנס לאלבום.

"שרי", השיר הרביעי, משמש מעין שיר מעבר. באמצע, בלי שהרגשתם, בלטר פתאם הופך להיות יוצר אחר לגמרי, והשירים הבאים הם פנינים שמוכיחים שהוא מצא את האלכימיה בין מאיר אריאל לטום ווייטס, להרבה אמנים אחרים, שיכולה לתת את התוצא המזוקקת הזאת – שיר הנושא הוא בלדה יפהפיה עם אלמנטים ליאונרד כהניים; "סמי" הוא סיפור מתח עם סוף מפתיע, שבניגוד להופעה, שבה הוא זכה לביצוע בליווי של soul clapping בלבד, כאן הוא זוכה לתזמור מוריקוני מלא; אחר כך באים "אליס", "הבלדה על ג'ו העיוור" ו"שׁכחתי", ולסיום – שיר שבשבילו שווה לקנות את כל האלבום (ולקבל עוד עשרה שירים נפלאים כבונוס) – "רק אלוהים יודע". אחד משירי הפרידה/עזיבה/בריחה היפים ביותר ששמעתי בעברית, השיר הזה מהווה את צומת הדרכים בין טום ווייטס, מאיר אריאל ואהוד בנאי, הדרכים שעליהן נוסע בלטר, למרחקים קצרים, לאורך כל האלבום.

כל ההשתפכות הזאת באה כדי להמליץ לכם, להתריע בכם, להפציר בכם, לקנות את האלבום הזה. אם לא תקנו אותו עכשיו לא תדעו מה הפסדתם עד אחר כך.

[חיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא מקום אחד לרפואה באינטרנט שבו יש שירים של איתי בלטר לדוגמא – רק את זה]

2. ולענייננו

אטליז חזרו להופיע. אפשר לנשום לרווחה.

בשבוע שעבר, אחרי שקורט וונגוט (הסופר הראשון שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) נפטר, כתבו עליו כל מיני סופרים שהוא השפיע עליהם. ביניהם היה גם ג'ונתן ספרן פור (הסופר השני שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) והוא אמר שקורט וונגוט הוא סופר שגורם לך לרצות לכתוב, אחרי שאתה קורא את הספרים שלו. בפרפרזה על זה, אני יכול להגיד שאטליז הם להקה שגורמת לך לרצות להיות להקה.

אני לא לגמרי בטוח שזה חוקי לשים כמות כזאת של כשרון על במה אחת (מה גם שאם יקרה משהו, חלק גדול מהסצינה האלטרנטיבית המוזיקלית התל אביבית תיעלם, וחבל), אבל אותה כמות של כשרון מצאה את עצמה על הבמה (הלא גדולה במיוחד, עושה רושם) של לבונטין 7. הספקתי להיות רק פעמיים בלבונטין, אבל לפי האמנים שמופיעים שם עושה רושם שלפחות לגבי האמנים האלטרנטיביים והניסיוניים שהופיעו בג'ה פן זצ"ל (סניף תל אביב, זאת אומרת)ֿ לבונטין הופך להיות בית שני.

זה הגלגול השלישי של אטליז – אחרי שהחליפו שני גיטריסטים ושלוש זמרות, הם התקבעו על ההרכב הזה, שעושה רושם שהוא הכי נכון בשבילם. הרושם שהיה לי כששרית שצקי היתה הסולנית הוא שהלהקה עשתה הרבה מאד מאמצים שהזמרת תתאים ללהקה. הפעם, הם החליטו כנראה ללמוד מהטעות, והתאימו את עצמם לזמרת. והתוצאות נשמעות מצוין – במיוחד בשירים החדשים שהם השמיעו בהופעה, שהסתברו כסיבה להיעדרות הממושכת שלהם מהופעות (ואולי גם אלבום? בבקשה?). מכיוון שהיא לא מנסה להיות לא מאיה דוניץ ולא שרית שצקי, לי טריפון, הסולנית הנוכחית, מצליחה להפוך את השירים לשלה, ואפילו להשתלב מאד בקלות בהרמוניות עם הזמרים האחרים בלהקה (אדם שפלן ברוב המקרים. לפעמים גיא בן שטרית ועמית ארז). שאר החברים האחרים בלהקה – עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי, גיא בן שטרית ואדם שפלן, הם בין הנגנים הכי מקצועיים שיש לשוק האלטרנטיבי להציע, והשילוב של הכשרונות, והיצירתיות, של כולם, הוא מה שהופך את הלהקה הזאת לאחת מהלהקות הכי מעניינות – והכי טובות, בואו נכיר בזה – במוזיקה הישראלית עכשיו.

מתוך השירים החדשים שניגנו, שאת השמות של רובם לא הצלחתי לקלוט אבל אחד מהם, "Whore", מופיע בדף החללשלי שלהם. רוב השירים נותנים אווירה של גלגל"צ באיזור הדמדומים – יותר קליטים ויותר פופיים מהשירים הקודמים שלהם, אבל עדיין נמצאים באיזשהו מקום ייחודי שרק אטליז יכולים להגיע אליו. בין השירים החדשים והישנים – שאת השמות של חלק מהם אני סוף סוף לומד. "Big Fish" לאחד השירים האהובים עליי שלהם, "Pink BIble" שסגר את ההופעה, "אום כולתום" כמובן. היה עוד שיר שהייתי משוכנע שהוא גרסת כיסוי – הוא לא נשמע, סגנונית, כמו שום דבר אחר שהם עשו, והוא היה מאד קליט, מה שגרם לחלקים ניכרים בקהל להמשיך לזמזם אותו גם אחרי שהוא נגמר. אני שכנעתי את עצמי שזה שיר של Japan, אבל אחרי שחרשתי את כל המילים של כל השירים בכל האלבומים שלהם, לא מצאתי שום דבר שמזכיר את המילים של השיר הזה. אם מישהו היה בהופעה ויודע למי הם עשו גרסת כיסוי, או אם זו בכלל גרסת כיסוי – הושיעו.

אטליז, בכל אופן, הוציאו סוף סוף סינגל ראשון -"Attractive" – ואת הקליפ שלו אתם יכולים לראות מדי פעם בערוץ 24, וגם בחללשלי שלהם – שם יש גם ארבעה שירים לטעימה – כרגע מדובר בשני שירים מההופעה הקודמת שלהם (במאי שנה שעברה), שיר חדש ודמו של Big Fish מההקלטות המקוריות. הם מאיימים-מבטיחים שהשירים האלה יוחלפו בשירים אחרים מההופעה מדי פעם.

הסינגל, אני מקווה, יהיה סנונית לאלבום, וההופעה לעוד הרבה הופעות, וכולנו נוכל להמשיך ולשמוח ולקוות, יום אחד, להיות כמו אטליז.

3. תיקון

ג'ק תיקן אותי לגבי הפוסט שפרסמתי אי שם בעבר לגבי טקס הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול – מי ששרה עם REM את I Wanna Be Your Dog היא פטי סמית' ולא אדי וודר. ג'ק טוען שהוא יכול להבין למה התבלבלתי, אבל אני לא. די להקשיב לביצוע אחד (תבחרו איזה) של Birdland בשביל להבין שקרוב לוודאי שאדי וודר לא יכול להוציא משהו כזה מהאמתחת.
עד כאן וכל זה. בשבוע הבא יום העצמאות – תהיו שמחים. הבעסה מתחלפת בסבבה עם הזמן אבל המדינה שלנו נשארת באותו מקום.