The gospel according to whom

לפני הכל

כראוי לבלוג שעשה עם דיוויד בואי את המסע המוזיקלי המפרך לאורך כל הקריירה שלו, כמובן שתהיה כאן התייחסות ראויה לשיר המרהיב החדש שלו, שאין מילים שטובות יותר לתאר אותו מ"סוף סוף".  אבל זה יהיה רק בשבוע הבא.

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה שקטה מעט בזמן האחרון, אבל השבוע האחרון היכה בנו מכל מיני כיוונים:  אלי אברמוב, הגיטריסט של "הקליק", שהלחין את רוב השירים של הלהקה (כמו זה שבלינק), נפטר ממחלה קשה בגיל 61;  וסינת'יה רובינסון, נגנית החצוצרה של Sly and the Family Stone, למעשה כמעט נגנית החצוצרה הידועה היחידה שאני מכיר, נפטרה בגיל 71 מסרטן.

ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות זה יותר מדי

ג'ון קייג' היה אחד מהמלחינים האוונגרדיים המפורסמים ביותר של המאה ה-20.  אולי הכי מפורסם שבהם.  הוא היה מוזר כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שנושאת את שמו, אבל בדרכים אחרות.  מוזיקה – הלחנה, ביצוע והאזנה – קיבלה תיבה ספציפית בתוך החיים שלו שהכילו הרבה מאד תיבות אחרות כאלה – כמו איסוף פטריות תחרותי, זן בודהיזם וכתיבת קוואנים (שירים בעלי מבנה ספציפי שהם חלק ממסורת הזן) ואנקדוטות קטנות מחייו שהוא אסף ושזמינות באתר הזה.   היצירה הכי מפורסמת שלו, זו שמכירים גם אלו שטבלו רק את קצה הבוהן במים של הנהר המפחיד של המוזיקה של המאה ה-20, כמו שמכונה המוזיקה הקלאסית שבקצה הקרוב יותר אלינו של ההסטוריה, היא יצירה בשם "4:33".  שמה ניתן לה בגלל שזהו פרק הזמן שנדרש לנגן אותה, ומה שמיוחד בה הוא שאין בה מה לנגן.  הפרטיטורה של היצירה היא שני דפים, אחד מהם מסביר את מהות היצירה והשני מגדיר את שלושת החלקים, שהנגן – בדרך כלל פסנתרן – מניח על מדף התווים שעל הפסנתר כשהוא מתיישב לנגן.  לפעמים, תלוי באיזה פסנתרן מדובר, הוא מניף את ידיו או עורך חימום קצר לפני שהוא מתחיל לא לנגן ואז – במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, לא קורה שום דבר בעל משמעות על הבמה.  בקהל, כמובן, קורים הרבה דברים בעלי משמעות.  הקהל ממתין למשהו שיקרה.  הקהל נע בחוסר נוחות בכסאות שלו.  הקהל משתעל, מכחכח, עושה רעשים אחרים רגילים של קהל.  הקהל מבין באיזשהו שלב שאין שום צליל שמגיע מהבמה והופך להיות מודע לעצמו.  וזו המוזיקה שמנוגנת ביצירה הזו.  בכל ביצוע, היא נשמעת אחרת ומה שעוד יותר יפה ביצירה הזו, הוא שהיא מתאימה לכל הרכב בכל גודל, ובמגוון רחב של כלים (הנה אפילו ביצוע של תזמורת סימפונית שלמה).

היצירה הזו היא בגדר בדיחה, או אמירה אמנותית על הקשר שבין הקהל לבין המבצעים, ועל מה שיכול ולא יכול להיות מוגדר מוזיקה.  בדרך כלל, בהתאם לדרך שבה מנוהל הקונצרט, היצירה הזו מנוגנת בסוף הרפרטואר, או בתחילת הערב כשלאחריה הפסנתרן יורד מהבמה ועולה כדי לנגן מוזיקה אמיתית – כזו שיש לה צלילים של פסנתר ושהקהל שילם בשביל לשמוע.

יש צורך במוסר עבודה מסוים, באיפוק, בכח רצון מיוחד כדי להיות מסוגל לנגן את היצירה הזו.  הרי האמן שמבצע את היצירה יודע – ואולי גם חלק מהקהל שבקיא יותר ברזי המוזיקה האוונגרדית של המאה ה-20 יודע – שבמשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות לא הולך לקרות כאן כלום.  ושהיצירה חייבת להימשך בדיוק את פרק הזמן הזה.  האמן, וגם הקהל, צריכים להתעלות מעל לחוסר הנעימות שבשקט הזה, הכפוי, שנוצר, ולהמשיך הלאה, כדי להבטיח שהיצירה הזו תנוגן כמו שצריך.

נילס פרהם (Frahm) הוא פסנתרן צעיר, צעיר אפילו ממני על אף הכמות האדירה של אלבומים שהוא כבר הספיק להוציא, מברלין.  מאחר והוא עוסק לא רק במוזיקה אוונגרדית אלא גם במוזיקה אלקטרונית, ומאחר וחלק מהיצירות שלו קיבלו עיבודים של אמנים אלקטרוניים שהוגדרו בתור רמיקסים, סדרת האוספים "LateNightTales" ביקשה ממנו לערוך אוסף.  האוספים האלו הם אוספים שאוצרים בדרך כלל אמנים אלקטרוניים – דיג'יים או אמנים שיוצרים מוזיקה אלקטרונית מקורית – שמכילים את המוזיקה שהם מעדיפים להירגע איתה אחרי שהם חוזרים ממסיבה מטורפת שהם דיג'ו או בילו בה.  השנה, למשל, הם ביקשו מבל וסבסטיאן (הרכב לא אלקטרוני בעליל), מג'ון הופקינס, שהוא דיג'יי, ומנילס פרהם, לערוך להם אוספים.   פרהם, שהגדיל ועשה ולא רק בחר רשימה יפה של קטעים אקלקטיים שמתחברים אחד לשני בצורה ראויה, מיקסס אותם (זאת אומרת, הוסיף מוזיקה שמחברת בין הקטעים כמו שהם מסודרים אחד אחרי השני) לכדי קטע אחד שמנוגן בצורה רציפה.  ובנוסף לכל זה, הוא החליט להקליט גרסת כיסוי ל-"4:33".

יושב אדם כמו נילס פרהם מול פסנתר, ומנסה לחשוב מה אפשר לעשות עם יצירה כמו "4:33".  פרהם הוא יוצר שמסתכל מחוץ לקופסה, בוחן איך אפשר לנגן בה, להקליט אותה, לסמפל אותה ולערוך אותה לכדי משהו אחר, והמוזיקה שלו נעה בין קטעי סולו סנטימנטליים לפסנתר, לבין קטעים אלקטרוניים שמערבים כמה סוגים מובחרים של סינתיסייזרים, לבין נגינה ב-treated piano, שזה פסנתר שהוסיפו לו כל מיני דברים שמשנים את הצליל הרגיל שלו והופכים את הנגינה בו למעניינת יותר ומאתגרת יותר.  במקרה של פרהם, באחד מהקטעים, למשל, מדובר בחשיפה של כל מנגנון המיתרים של הפסנתר כך שפרהם יכול לנגן עליהם כמו גיטרה.   פרהם החליט, כך הוא מספר, שמה שנגן רוצה לעשות הוא לנגן, ובחר לפרש את "4:33" בדרך אחרת לחלוטין מזו של כל המבצעים האחרים.  הפרטיטורה הריקה, בעיניו, היא בסך הכל הזמנה לנגן לעשות כל מה שהוא רוצה עם הפסנתר במשך ארבע הדקות ושלושים ושלוש השניות הבאות.  ונילס פרהם החליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – מתוך השקט, לאמוד את מה שקורה מסביבו ואת הצלילים שהוא מרגיש שהוא שומע, לשים את האצבעות שלו על מקשי הפסנתר שנראו לו עדיפים לתחילת הדרך, ופשוט להמשיך משם.

וכך, במקום ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט, יצא לו אחד מהקטעים האינסטרומנטליים הכי יפים שאי פעם שמעתי.

בהמשך הדרך, הוא מביא קטעים מקצוות מאד שונים של העולם המוזיקלי – מיילס דייוויס מבצע את רודריגז, ונינה סימון מבצעת את Fairport Convention, ומהצד האחר אמן סקסופון הבאס קולין סטטסון, וגרסה שרוטה ומקפצת של וולדימיר הורוביץ ל"מעוף הדבורה" של רימסקי-קורסקוב. לחלק מהשירים הוא הוסיף עיבודים משלו כמו תוספת ריוורב, או עריכה מינימלית, או במקרה של Boards of Canada שהקטע המוכר שלהם "In a Beautiful Place Out in the Country" שהוא הוסיף באוסף, והעביר בטעות את הקטע מהתקליט למחשב במהירות הלא נכונה, הקטע מנוגן הרבה יותר לאט מהמהירות המוגדרת שלו ונשמע יפהפה גם ככה.

שאר הקטעים שלו, שחלקם מנוגנים רק בפסנתר, חלקם בכלים אחרים, חלקם אלקטרוניים וחלקם אמביינטיים, שזורים בכל ההשפעות האלה ובהרבה יותר מזה.  אני ממליץ להתחיל את דרככם בגישוש אחרי נתיב פנוי לאורך האוסף הזה, כדי להכיר את ההשפעות שלו, ואז ללכת אחורה לאורך האלבומים הרבים שהוא הוציא, מ-"Solo" מהשנה האחרונה, דרך "Spaces", הקלטה של הופעה חיה משנתיים לפני כן, ועד "Streichelfisch", הראשון שלו, ולעקוב אחרי הכשרון הבלתי נדלה שלו.  הייתי ממליץ גם לעשות את זה במהירות האפשרית. עוד מעט שנה חדשה, מה שנותן לו זמן להוציא עוד ארבעה אלבומים.  אחד כבר בדרך.

(כאן אתם יכולים לראות את מה שיש לנילס פרהם עצמו להגיד על האוסף הזה)

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש שני יוצרים קולנועיים שכשאני רואה סרטים שלהם, הראש שלי לא תמיד מבין אותם, אבל הלב שלי תמיד כן.  אחד מהם הוא טרנס מאליק.  השני הוא צ'רלי קאופמן.  במקרה, לשניהם יש סרטים חדשים עכשיו.

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

1.  לפני הכל

האוסף שאני והגוספל נתנו במתנה בשבוע שעבר הושם ב-Rapidshare, שם יש, מסתבר, הגבלה של 10 הורדות ומעבר לזה שולחים אתכם אל הדלת.  לכן, שמתי את האוסף שוב במקום אחר, שם לא נראה שיש איזושהי הגבלה של הורדות, ושם האוסף יישאר בשבועיים הקרובים כדי שתוכלו לקחת אותו ולהקשיב לו.

בשורה משמחת שנתקלתי בה ב"עונג שבת" היום – ג'יימי ליידל מגיע לארץ! זה אמור לקרות ב"זאפה", ב-15 למאי. אמנם, כסימוכין, יש רק כתבה ב"עכבר העיר" המקוון, ובאתר של ליידל עצמו כתוב שהוא אמנם מופיע בתורכיה במאי, אבל לא כתוב שום דבר על הארץ, אבל אני בכל מקרה אמשיך להחזיק אצבעות.

ב"לבונטין 7" קורים שני דברים מעניינים החודש:  ביום שלישי, ה-17 בחודש, בשעה 21:00, תתרחש שם מסיבת "Super Furry Animals" לרגל הוצאת האלבום החדש של הלהקה (עכשיו שגראף ריס פנוי מהפרויקטים הצדדיים שלו).  בנוסף לדברים הרגילים (השמעות, קליפים, כל הג'אז הזה), מה שיהיה שם מעניין במיוחד היא הנוכחות של אמנים כמו שי נובלמן, שיבצעו גרסאות כיסוי לשירים של החיות הפרוותיות.  וגם, ב-20 בחודש יופיעו שם "קרוזנשטרן ופרוחוד" ביחד עם להקה אוקראינית בשם "חברי המשאית" – בהרכב משותף שהם יקראו לו, כנראה, "קרוזנשטרן ומשאיתו". כל זה לכבוד הוצאת אלבום משותף של שתי הלהקות שנקרא "מלך", ובהסתמך על המוזיקה המטורפת של הלהקה, על גבי אלבומים ובהופעות, זה צריך להיות מאד מעניין.

2. יום הולדת שמח לגוספל: מה שיהיה

בשבוע שעבר בילינו, הגוספל ואני, בהסתכלות אחורה, על פוסטים נבחרים ושירים נבחרים שקשורים אליהם מהשנה האחרונה.  הפעם, לסיום הפסטיבל הקטן הזה של יום הולדת לבלוג, אני רוצה להסתכל על מה שהולך לקרות בשנה הקרובה.  תכנון, אחרי הכל, זה חשוב, ולעמוד בתכנון הזה זה אפילו עוד יותר חשוב – מה שאומר שאם אתם רואים שאני לא עומד באיזו מההבטחות שלי במהלך השנה הקרובה, אתם מוזמנים לבעוט בי, פיגורטיבית, בתגובות.

אז הנה שלושה מהדברים שהולכים להיות כאן במהלך השנה הקרובה:

ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת – כמעט מרגע שהגוספל פתח את שעריו לקוראים מסוקרנים, התחלתי בפרויקט של האזנה מודרכת, בערך, לאלבומים של דיוויד בואי.  זה קרה קצת אחרי יום ההולדת ה-60 שלו, שהוא עצמו לא ציין בצורה מיוחדת, ואני החלטתי שכן צריך.  השנה (ב-<> ביוני) ברוס ספרינגסטין הולך לחוות את נקודת הציון הגילאית הזאת, ומאחר ואני חושב שגם לברוס ספרינגסטין מגיע הכבוד המגיע לו, וגם מפני שלברוס ספרינגסטין יש רפרטואר אלבומי מפואר לא פחות משל דיוויד בואי (אם כי בהרבה פחות דמויות), אני מתכוון להתחיל אז להקשיב לאלבומים של הבוס אחד אחרי השני, ולכתוב עליהם עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות.

עשרה דברים ש – מדי פעם (אני לא מתכוון להתחייב על לוח זמנים, אמנם), אני מתכוון לפרסם רשימה של עשרה דברים מוזיקליים במסגרת פינה שתיקרא, בצורה מאד מרומזת ולא קשורה לנושא עצמו, "עשרה דברים ש".  למשל – עשרה שירים שאמנים צריכים להקליט להם גרסאות כיסוי ועוד לא עשו את זה, עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, עשר מיתות מוזיקליות יוצאות דופן, עשרה דברים שיום השנה שלהם קורה השנה ואף אחד לא יודע מזה.

אוסף מתנה! – על אף שעוד לא החלטתי איך אני אקרא לו, כן החלטתי שהיה לי כיף להכין את האוסף שנתתי מתנה לרגל יום ההולדת של הגוספל בשבוע שעבר.  ומאחר ודי הפסקתי עם התחביב שלי של הכנת אוספים, אני חושב שזה עשוי להיות רעיון טוב בשבילי, ובשביל כל מי שירצה לשמוע, לאסוף כמה מהשירים שהקשבתי להם במהלך חודש כזה או אחר, בסוף אותו חודש.  יהיו שם שירים חדשים ושירים ישנים, שירים בעברית ושירים באנגלית (אולי גם בשפות אחרות), שירים שאתם מכירים ושירים שאתם לא מכירים.  זה יתחיל כבר בסוף החודש הקרוב, ואני מקווה שעד אז כבר יהיה לאוסף הזה שם, ואולי גם עטיפה מרהיבה ביותר משני צבעים.

בנוסף לדברים החדשים האלה, קרוב לוודאי שיהיו דברים חדשים שאני עדיין לא יודע עליהם, ובנוסף לדברים החדשים האלה שאני עדיין לא יודע עליהם, יהיו כאן גם הדברים הישנים – אני אמשיך לכתוב על מוזיקה, סרטים וספרים שמעניינים אותי, גם (ובעיקר) אם הם לא חדשים ועטורי הייפ.   אני אמשיך את המסע המוזיקלי עם דיוויד בואי, שייכנס אל שנות ה-90 של היצירה של בואי בקרוב, ועושה רושם שיסתיים כשבואי יחגוג 63.   ואני אמשיך להפנות את תשומת לבכם לטריילרים של סרטים שאני חושב שהם מעניינים (גם אם הסרטים, בסופו של דבר, הם לא).

3. ועוד משהו

מעבר לאהבה שלי לאוספים של גרסאות כיסוי, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שיש מטרה מיוחדת מאחוריהם.  ומעבר לזו, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שלצורך המטרה המיוחדת הזו מגדירים שיטה מעניינת לבחור אילו גרסאות כיסוי יהיו באוסף, ומי יבצע אותן.  ארגון War Child, שהוקם במקור כדי לתמוך בילדים שהיו צריכים לעבור את המלחמות בבלקן, ועכשיו הוא מתפרס לכל המקומות בעולם שבהם יש מלחמות וילדים, פועל כדי להגן על ילדים מזוועות המלחמה ומהתוצאות שלה – גם כשהם קורבנות שתקועים בין שני הצדדים, וגם כשהם חיילים שנאלצים להשתתף במלחמה בעצמם.

חלק גדול מהמימון לפעולות של הארגון נעשה על ידי מוזיקה – הארגון מוציא אוספים מדי פעם, לפעמים בשיתוף עם מגזינים, כמו NME ו-Mojo, לפעמים בכוחות עצמו, עורך הופעות וזוכה לתמיכה, גם כספית וגם מילולית, של מוזיקאים, בעיקר בבריטניה.  באוסף הראשון שהוציאו, ב-1995, בכירי האמנים של הבריטפופ התבקשו לתרום שיר.  חלק מהם הקליטו גרסאות כיסוי – Suede, למשל, הקליטו את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו, Manic Street Preachers הקליטו את "Raindrops Keep Falling on My Head", נואל גלאגר ופול וולר הקליטו ביחד עם פול מקרתני את "Come Together" – חלק מהם תרמו שירים מקוריים משלהם שלא ראו אור עדיין בשום מקום – "Lucky" של Radiohead, למשל, הופיע כאן לפני שלקח חלק ב-"OK Computer".   מאז הארגון הוציא עוד אוספים, שבהם אמנים שונים, בעיקר בריטיים, בעיקר מהתקופה שבה יצא האוסף, תרמו שירים.  הפעם החליט הארגון להשתמש ברעיון מקורי – הם פנו  לחמישה עשר אמנים שאחראים על כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המודרני: פול מקרתני, בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ליאונרד כהן, למשל, וביקשו מהם לבחור שיר אחד מהרפרטואר שלהם, ואת האמן או הלהקה שהיו רוצים שיבצעו גרסת כיסוי שלו.  פול מקרתני, למשל, בחר שדאפי תבצע את "Live and Let Die" שלו.  דיוויד בואי נתן ל-TV on the Radio לבצע את זממם ב-"Heroes", שיר הנושא.  ליאונרד כהן נשאר קרוב אל העץ, ובחר שהבן שלו, אדם כהן, יבצע את "Take This Waltz". בספרדית.

את האלבום אפשר להשיג, וגם אפשר להקשיב לו, באתר הארגון.  אם התלהבתם אפילו מאחד מחמישה עשר השירים שמופיעים פה, שמונה עשר הדולרים שהאוסף הזה עולה יכולים לשנות את החיים של איזשהו ילד באיזשהו מקום בעולם שלא זוכה להכיר את האמנים שמשתתפים באוסף הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא  – כולנו חיים בעולם הזה. אבל ג'ים ג'רמוש חי בעולם משלו. ומדי פעם, הוא מצלם שם סרטים.

1. לפני הכל

דיוויד ביירן ובריאן אינו נכנסו לאולפן בשביל שיתוף הפעולה הרביעי שלהם (אחרי שני אלבומים של Talking Heads בהפקת אינו ואלבום משותף של השניים, "My Life in the Bush of Ghosts"), והם מוציאים עכשיו את האלבום המסקרן שלהם – "Everything That Happens Will Happen Today". תמורת כתובת המייל שלכם, כדי שיוכלו להציק לכם לגבי האלבום ומסע ההופעות שיבוא אחריו (ולטענתם, לא בשביל שום דבר אחר), אתם יכולים לקבל את הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Strange Overtones", להורדה.

2. מה זה אדום, כחול, ו… טוב, נו, לא

הרעיון עצמו הוא מאד פשוט – לפנות ל-20 מוזיקאים עם מודעות חברתית או זיקה כזו או אחרת לנושא, לפנות מיד אחר כך ל-18 במאים ואמני ווידאו, ולשכנע אותם להתאחד כדי ליצור אלבום אוסף ייחודי שיהיו לו שתי מטרות – העלאת המודעות למחלת האיידס ואיסוף כסף כדי לתמוך במאבק במחלה. לג'ון קרלין, האיש עם הרעיון, זאת היתה ההתחלה של מסע מאד מוצלח ששילב בין פעילות צדקה לבין התרבות הפופולרית – מוזיקה, סרטים, אמנות וויזואלית, והצליח לגייס 7 מיליון דולר לטובת חקר האיידס, טיפול בחולים באיידס וסיוע להקמת מערכות זיהוי וטיפול במחלה במדינות שאין להן את היכולת הזו.

האלבום, אולי בזכות השם שנבחר לארגון הצדקה ("Red Hot" ) ואולי להיפך, היה אלבום מחווה לקול פורטר, מכותבי השירים הכי יפים בחצי הראשון של המאה ה-20 בארצות הברית. האמנים שנבחרו לאלבום היו בעיקר אמנים שהיו פופולריים במהלך העשור שקדם לאלבום, מה שהופך את רשימת האמנים למאד שנות השמונימית – ננה צ'רי, Fine Young Cannibals, ג'ימי סומרוויל, ליסה סטנספילד, Thompson Twins, Aztec Camera, ואיתם גם אמנים שצלחו את מחסום שנות השמונים – U2, במאמץ הצדקה הראשון שלהם, שינייד או'קונור, טום ווייטס, דיוויד ביירן, ואנני לנוקס, בין השאר.

כל אחד מהם ביצע שיר אחד של קול פורטר במגוון של דרכים – חלקם העדיפו להשאיר את השיר כמעט ללא שינוי, כדי להדגיש את היופי שבמקור – אנני לנוקס מחדשת את "Every Time We Say Goodbye" בגרסה פסנתרית ולא יומרנית, למשל, או קיי די לאנג מחדשת את השיר האהוב עליי של קול פורטר, "So In Love", בסגנון הג'אזי הקנדי שמאפיין את האלבומים המאוחרים יותר שלה. דיוויד ביירן לקח שישים מחבריו הקרובים ביותר, למשל, והכניס אותם לאולפן כדי לשיר איתו ביחד את "Don't Fence Me In", מנער את האבק מהשיר ומחזיר את אווירת הכיף המקורית שיש בשיר הזה.

אמנים אחרים החליטו להיות הרפתקניים יותר בגישה שלהם לשיר – גם ננה צ'רי, שפותחת את האלבום עם "I Got You Under My Skin", וגם ה-Jungle Brothers שמבצעים גרסת כיסוי ל-"I Get a Kick Out of You", הופכים את השירים של קול פורטר לשירי ראפ – והשירים האלה, שנכתבו בשנות ה-30, מתגלים כשירי ראפ לא רעים בכלל. טום ווייטס לוקח את "It's All Right With Me" והופך אותו לשיר שלו, על זעקות החצץ שלו והאווירה הג'אזית המתבקשת. U2, בתקופה הטובה שלהם – לקראת "Achtung Baby", מבצעים גרסה אלקטרונית ונבואית ל-"Night and Day", וכדי להמשיך ולהרגיל את העולם לשינוי התדמית הקרוב שלהם, מי שמביים את הקליפ לשיר הזה הוא ווים וונדרס.

אחד מהמאפיינים הגאוניים של Red Hot הוא השילוב של סוגים שונים של מדיה, והזדמנויות שונות לחשוף את הקהל למוזיקה ולאירוע התרבותי שהם משווקים באותו הזמן. הם מתחילים עם השיטה הזו כבר באלבום האוסף הראשון שלהם, כאשר הם מאפשרים ל-18 במאים ואמני ווידאו לקחת את השירים מהאלבום וליצור להם ווידאוקליפים, חלק מהם מהווים סרטי תעודה קטנים שמספרים על איידס, על ההשלכות החברתיות שלו ועל מה אפשר לעשות כדי להילחם בו. רצף הקליפים – על ידי במאים כמו ג'ים ג'רמוש, ג'ונתן דמי, ווים וונדרס, וניל ג'ורדן – שודר בטלוויזיה האמריקנית בתכנית מיוחדת, ו-16 שנה לאחר מכן, ניתן גם להשיג אותם באלבום מיוחד שכולל את הדיסק עצמו וגם את הקליפים, ביחד עם ראיונות מיוחדים עם האמנים שהשתתפו בפרויקט ועם אמנים נוספים.

יריית הפתיחה הזו סללה את הדרך לעוד ארבעה עשר אלבומי אוסף שמטרתם לעורר מודעות גבוהה יותר למחלת האיידס (על אחד מהם, No Alternative, כבר כתבתי כאן פעם). הייחוד שבכל אחד מהאוספים הוא הנושא שלו – אחרי האוסף השני, שהמטרה שלו היתה יותר איסוף כסף ופחות נושא אחיד, האוספים מתמקדים באוכלוסיות מסוימות שבהן המחלה קיימת, וכדי לספר על הדרך שבה האוכלוסיות האלה מתמודדות עם המחלה ועל הדרכים שבהן ניתן למנוע אותה שם, המוזיקה עצמה משקפת את התרבות של המקומות האלה – אחד מהאלבומים מספר על האיידס באמריקה הלטינית, והמוזיקה שבו מוקדשת ללהקות דרום אמריקניות (ואמריקניות לטיניות), שמנגנות רוק בספרדית. אלבום אחר מתייחס לאיידס בקרב האוכלוסיה האפריקנית-אמריקנית, והמוזיקה שבו היא שיתוף פעולה של אמני ג'אז ואמני היפ הופ. אלבומים נוספים מוקדשים לשילוב בין מוזיקה אלקטרונית לתנועת הביט, למוזיקת היפ הופ חדשה שהוקלטה במיוחד לצורך הפרויקט, וכמה מהאלבומים מהווים גם הם מחווה ליוצרים פורצי דרך: ג'ורג' גרשווין, דיוק אלינגטון, אנטוניו קרלוס ג'ובים ופלה קוטי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, צום קל.

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעט לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

1. לפני הכל

מסתבר שהיה לי סקופ בשבוע שעבר, ואפילו לא ידעתי את זה.  ביום שני האחרון התפרסמה ב-Ynet ידיעה לגבי ההופעה המתוכננת של Velvet Revolver בארץ.  ליד ההודעה היה ריבוע קטן שבתוכו היה כתוב "פרסום ראשון".  חישוב קטן מעלה שאם ההודעה שלהם התפרסמה ביום שני, והבלוג שלי התפרסם ביום ראשון, אז הפרסום הראשון בכלי תקשורת (אם נניח שהבלוג הקטן והלא מתיימר שלי הוא כלי תקשורת) ישראלי) לגבי ההופעה היה אצלי.  הידד לי!  ואל תדאגו – כמו שאמר פזיק בזמנו – אני לא אתן לזה לעלות לי לראש.

ועוד לגבי הופעות של אמנים מחו"ל שלא ידעתי עליהן:  מסתבר שבשקט בשקט, בלי שידענו (ידעתי?) על זה מראש, מייק גרסון הולך להגיע לארץ.  מייק גרסון, למקרה שאתם מגרדים בראשיכם בשלב הזה, הוא האדם שאחראי על רוב עבודת הפסנתר המדהימה בשירים של דיוויד בואי בין Hunky Dory ל-Diamond Dogs וגם ב-Outside.   הוא לא הולך לבוא כדי להופיע לבד, אלא כדי ללוות את אביב גפן בהופעה משלו, שתהיה ב"זאפה", ביום שישי, ה-18.10.  שתי הופעות, יותר נכון – אחת אחרי השניה.  אחת ב-20.45 והשניה בחצות.  לדבריו, הוא ילווה את אביב גפן בכמה מהשירים שלו ואולי ינגן סולו פסנתר באמצע.  אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר.  אבל זה מייק גרסון.  ב"זאפה".

ועוד בהמשך של מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר על האבולוציה של תעשיית המוזיקה:  גם Oasis מטפסים על העגלה ומוציאים את הסינגל הדיגיטלי הראשון בתולדותיהם.  לשיר קוראים "Lord Don't Slow Me Down" ואפשר לרכוש אותו רק באתר שלהם. הסינגל הוא הקדמה ל-DVD מתוך הופעה חיה שהם יוציאו בקרוב, וכמו שסינגל צריך להיות, הוא גם כולל שני בי סיידים – האחד הוא עוד שיר חדש, בהופעה חיה, והשני הוא "Don't Look Back in Anger", בהופעה חיה.  וזה קורה ממש שבוע אחרי ששאלתי את עצמי לאן Oasis נעלמו.

ו… כמו כל מעריץ Radiohead אדוק (או במילים אחרות, אחד מהפראיירים שיקנו את המארז ב-40 פאונד) התכוונתי להקדיש את הפוסט הזה למילים על כמה שהאלבום החדש שלהם, "In Rainbows", נפלא (בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר), אבל שבוע עסוק במיוחד מנע ממני להגיע להוריד אותו.  ולכן, הסתפקתי ב-"Nude", השיר שלהם שאני הכי אוהב, באדיבות גיאחה בעונג שבת שלו.  נתקלתי באותה תופעה שהיתה לי כששמעתי את "How to Disappear Completely" ב-Kid A – התרגלתי כל כך לגרסת ההופעה שקשה לי להסתדר עם הגרסה של האלבום.  שהיא יפהפיה, אבל ייקח זמן להתרגל אליה בתור ה"גרסה הרשמית".  בשבוע הבא, בתקווה, אם כן, יהיה פה משהו לגבי האלבום.

עד אז:

2. כל סיבה לגרסת כיסוי היא סיבה טובה לגרסת כיסוי

כבר התוודיתי כאן בעבר, אני חושב, על חיבתי העזה לגרסאות כיסוי.  במיוחד כאלה של אמנים מוכרים לשירים פחות מוכרים.  או, למשל, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שנותנות משמעות חדשה לגמרי לשיר המוכר.  או, לחילופין, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שרק בעצם העובדה שהאמנים מכניסים משהו מהתוכן שלהם למעטפת של השיר משנה אותו לחלוטין.

אלבומים מלאים בגרסאות כיסוי, במיוחד כאלה שהוקלטו במיוחד לצורך האלבום, הם משמחים במיוחד.  ועושה רושם שהעיתוי הכי טוב לכאלה הוא ביום שנה – 20 ל, 25 ל או 30 לאיזשהו מאורע.  והנה אחד כזה יצא בתחילת החודש.  המטרה שלו – לחגוג 30 שנה לרדיו 1 של ה-BBC.   האמצעי – לקחת 30 להקות ואמנים, להקצות לכל אחד שנה, ולתת לכולם (פרט ללהקה אחת) לבחור איזה שיר שהם רוצים מהשנה הזו, כדי לעשות לו גרסת כיסוי.

האלבום שיצא נקרא "Radio 1: Established 1967" והשירים שבו מסודרים לפי סדר השנים, מ-1967 ועד 2007, ומאפשרים לאמנים עכשוויים יותר ועכשוויים פחות לבצע גרסאות כיסוי להרבה שירים מעניינים.  ללהקה הפותחת, Kaiser Chiefs, לא ניתנה רשות הבחירה מפני שהם ביצעו את השיר הראשון שהושמע אי פעם בתחנת הרדיו – "Flowers in the Rain" של The Move.  אחריהם באים אמנים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שמבצעים שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות.  למשל, אפשר למצוא שם את רובי וויליאמס מבצע את "Lola" של ה-Kinks.  או את ה-Sugababes מבצעות את "Betcha By Golly Wow!" שזכה לעוד גרסת כיסוי, שנים לפני כן, של פרינס. או את Foo Fighters מבצעים את "Band on the Run" של ה-Wings.

כמה מהגרסאות, של אמנים שנטועים עמוק בתוך הרוק האלטרנטיבי, לשירים שהם חלק מעולם הפופ או היורודאנס, מסקרנות במיוחד – למשל, The Kooks מבצעים את "All That She Wants" של Ace of Base. מקסימו פארק מבצעים את "Like I Love You" של ג'סטין טימברלייק (שגרסת כיסוי לו של Dillinger Escape Plan מוכיחה שהשמיים הם הגבול בכל מה שקשור לשיר הזה).    חלק מהלהקות החליטו להתחכם ולחדש גרסאות חדשות של שירים שתאריך היציאה המקורי שלהם לא היה באותה שנה. The Enemy, שהגרילו את שנת 2005, בחרו מתוכה את "Father and Son" של קט סטיבנס, שיר שיצא באותה שנה מחדש בביצוע של רונאן קיטינג וקט סטיבנס בשמו המוסלמי החדש, יוסוף איסלם.

עוד אמנים ברשימה מבטיחים שהגרסאות שלהם לשירים שהם בחרו צריכות להיות מעניינות רק מתוך מבט על השירים המקוריים שלהם – מארק רונסון, למשל, שהוציא בשנה האחרונה אלבום שלם של גרסאות כיסוי מסקרנות, תרם לאוסף הזה את "You're All I Need to Get By" של Method Man.  ואת השיר "Lovefool" של ה-Cardigans מבצע שם Just Jack.  כמה מהאמנים באלבום, כמו The Raconteurs – ג'ק ווייט מה-White Stripes, ברנדן בנסון וחבר מרעיהם – זוכים לגרסאות כיסוי משל עצמם בזמן שהם מבצעים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים ("Teenage Kicks" של ה-Undertones, במקרה שלהם).

הרעיון שמפיקי האלבום חשבו עליו הוא מצוין, בעיקר מפני שהוא מאפשר לאמנים חדשים בעיקר, לכסות שירים מתקופות שונות ולכסות מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, שכל אחד יכול למצוא בו משהו שמעניין אותו.  זו לא הפעם הראשונה, אמנם, שהרעיון הזה בא לידי מימוש.

בשנת 1997, לרגל 100 שנה לחברת התקליטים EMI (חישוב גמיש במיוחד – EMI הוקמה רק ב-1931, אבל אחת מחברות האם שלה, The UK Gramophone company, הוקמה ב-1897), יצא האוסף "Come Again".  גם הוא מכיל שני דיסקים מלאים בגרסאות כיסוי.  גם הוא מגייס אמנים מאותה תקופה כדי לכסות שירים של אמנים אחרים.  הפעם, ההגבלה היא שמדובר באמנים שחתומים ב-EMI באותו הזמן, מבצעים גרסאות כיסוי לאמנים אחרים שהיו חתומים במהלך ההסטוריה של EMI.  מפיקי האלבום היו יותר גמישים הפעם ואיפשרו לאמנים המכסים לבחור אילו מהשירים המכוסים שהם רוצים, מאילו תקופות שהם רוצים.  התוצאות הן די מעניינות.

השיר הכי מוכר, והכי מסקרן, מתוך האלבום הזה, הוא גרסת הכיסוי של Sparklehorse ל"Wish You Were Here".  מארק לינקוס רקח גרסה אפילו יותר מתגעגעת ומלאה באווירה אפורה לשיר הזה, וכדי להוסיף עוד מידה אחת של עצבות, הוא התקשר לת'ום יורק, שהיה באותו זמן בחדר מלון אי שם באירופה בזמן סיבוב הופעות של רדיוהד, וביקש ממנו לתרום, דרך הטלפון, קולות לשיר הזה.

גם באוסף הזה אפשר למצוא את Foo Fighters, שעושה רושם שתמיד ישמחו לתת את האינטרפרטציה שלהם לאמנים שהשפיעו עליהם.  כאן הם עושים את "Baker Street" – הקלטה ראשונה אחרי ביצועים רבים בהופעות שלהם.  לטענתם, הם לא מכסים את השיר המקורי של גארי ראפרטי, אלא גרסה של להקת פאנק בתחילת שנות ה-80 , שהיתה הראשונה להחליף את סולו הסקסופון המפורסם בסדרה של אקורדי דיסטורשן משוננים.  וגם את רובי וויליאמס, שקרוב לוודאי יהיה גם באוספים שיחגגו ציוני דרך מוזיקליים בעוד עשר שנים.  כאן הוא עושה את Every Time We Say Goodbye של אלה פיצג'רלד, ומצוין.  אחד מהדברים היפים באוסף הזה הוא שכל אחד מהאמנים התבקש לכתוב קטע קצר שמסביר למה בחר דווקא את השיר הזה.  רובי וויליאמס, למשל, כתב שבחר את השיר מפני שהזכיר לו ימי ילדות בפאב השכונתי, שבו הוא שר את השיר כשאביו ליווה אותו בפסנתר.  מיק סקוט, הסולן של The Waterboys, תרם לאלבום שיר של קייט בוש, "Why Should I Love You", והסביר את הבחירה שלו, כך: "השיר הזה היה הפסקול לשישה חודשים של סערה בחיים שלי: סיום הנישואים שלי, השהייה שלי בקומונת פינדהום בסקוטלנד, והקסם האדיר של מציאת הנפש התאומה שלי.  "Why Should I Love You" היה איתי כל הזמן, מהדהד בקולי קולות בתוך המכונית, נזרק בחזרה מקירות הקומונה, הופך את חדר השינה שלי למקדש, חדר מיטות. הוא מדבר אל הלב שלי, אל הנפש שלי, המחשבה שלי וגם מזיז את הרגליים שלי – השילוב המושלם! זה השיר להתאהב, או להפסיק לאהוב, לצליליו. ומוזיקה מצוינת לרקע כשמכינים אוכל מוקפץ."

יש באלבום גם גרסה (אחת מתוך כמה) של Fun Lovin' Criminals ל"We Have All the Time in the World" של לואי ארמסטרונג.  Kenickie, להקה שנעלמה מאז, וחבל, מכסה את "It Started with a Kiss" של Hot Chocolate, ומארחת את ארול בראון, סולן הלהקה (לא חוכמה).  White Town מצידו, מכסה את "Rhinestone Cowboy" של גלן קמפבל, בצורה פארודית. אני מקווה.  חותם את האלבום מאריי לאקלאן יאנג, משורר סקוטי, שמקריא, בפאתוס מפליא, את "Doo Wah Diddy Diddy" של מנפרד מאן.

רשימת הלהקות שבאלבום הזה, שיצא לפני 10 שנים – להקות שאין לי מושג איפה הן היום כמו Cecil, Wireless, Octopus, White Buffalo ולהקות שהתפרקו וחבל כמו Terrorvision ו-Jesus Jones – מעלה תהיות מסוקרנות לגבי מי מהלהקות באלבום שהופק ויצא החודש בשביל ה-BBC ישרדו את עשר השנים הקרובות, ומי יזכו להיות מכוסות באוסף החגיגי הבא שייצא.

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – שיהיה לנו שבוע מלא במוזיקה.

1.  לפני הכל

קודם כל (מתוקף חינוכי הבריטי והפולני אני מחויב להתנצל לפחות שלוש, ארבע, תשע פעמים) התנצלות נוספת על הזמן המאוחר שבו הפוסט הזה מוצא את עצמו מולכם.  מדי פעם החיים שלי נערמים בצורה כזו שאני לא מוצא את הבלוג בהם.

הלאה.  שמועות עקשניות אומרות ש-Moonchild, הרכב\פרויקט שכולל, בין השאר, את ג'ון זורן ואת מייק פאטון, יגיע לכאן במרץ בשנה הבאה.  מאחר ונסיוני עם ג'ון זורן (קוברה, ירושלים, 2003) והרצון או היכולת שלו להגיע לישראל הוא כבר מוכתם משהו, אני אאמין רק כשאראה אותו על הבמה.  ובכל זאת, זה משהו ששווה לצפות לקראתו.

2. על אוספים: שני טיעונים בעד וטיעון אחד נגד

אם מפשטים את העניין, מאד, יש בעצם שתי אסכולות מרכזיות בכל מה שקשור לרכישת אוספים של אמנים או להקות לעומת רכישה של אלבומים מלאים שלהם: אסכולת "אוספים זה טוב", ולעומתה אסכולת "אוספים זה רע".   האסכולה הראשונה גורסת שיש אמנים שאנחנו לא בהכרח רוצים להתעמק במוזיקה שלהם, אבל צריכים איזשהו ייצוג בדיסקיה שלנו.  האוסף בא לשרת כאן איזשהו צורך לרכז את כל הלהיטים או השירים המוכרים של אמן או להקה שאי פעם נרצה לשמוע.  האסכולה השניה גורסת שאם אין את היכולת, או הרצון, להתוודע לכלל המוזיקה שהאמן רוצה להעביר בתוך האלבום שלו – והרי חלק מהאמנים מקדישים הרבה מחשבה לאילו שירים להכניס לאלבום, ולסדר שלהם בתוכו – עדיף לא לטרוח ולרכוש משהו המוני כמו אוסף מלכתחילה.  אני, מצידי, האזנתי השבוע לשלושה אלבומים שנחבטים נגד שתי האסכולות האלה ובסופו של דבר מוצאים את דעתי בנושא איפשהו באמצע. בכל אופן.

3.  תחנה ראשונה: Led Zeppelin – Remasters

כשנולדתי, לד זפלין עוד היו קיימים.  שנה אחר כך, הם כבר לא היו קיימים וכל מה שנותר מהם הוא ערימה, הולכת וגדלה, של אוספים – של מיטב השירים שלהם.  של מיטב השירים שלהם ערוכים מחדש ע"י ג'ימי פייג' והטכנאי המקורי.  של מיטב השירים בגרסאות רגאיי.  של השירים בהופעות מתכניות ב-BBC. סלילים של הופעות שנעלמו משנות ה-70, ואוספים מאוספים שונים, כל אחד בסדר אחר של שירים, במידת הדגשה כזו או אחרת של תקופה כזו או אחרת בקריירה שלהם.  לד זפלין, כמו הרבה אמנים אחרים שהשפיעו בצורה כל כך מהותית על המוזיקה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, היא להקה מאד מתאימה להיות מטרת גל השנאה לאוספים של להקות – מאחר ויש כל כך הרבה אוספים, ורובם, בעצם, אותו דבר.

העמדה המיוחדת שלי לגבי לד זפלין מציבה אותי במצב אידיאלי לקנות דווקא אוסף שלהם, ולא אלבום כזה או אחר (אני לא ממש אוהב את לד זפלין, עד כמה שזה מזעזע להודות בזה מפי מישהו שהוא גיטריסט חשמלי בהכשרתו – מצד שני, אי אפשר לדעת מתי פתאום יבוא לי לנגן משהו של לד זפלין והשיר לא יהיה בהישג יד). למזלי, באחד משיטוטיי באחת מחנויות הענק של מוזיקה בלונדון, נתקלתי באוסף שלהם שהתאים בדיוק למה שהייתי צריך.

"Remasters" יצא ב-1992, והוא גרסת דיאט לאוסף הרבה יותר גדול – של ארבעה דיסקים גדושים – שהמטרה העיקרית שלו היא לטפל בכל מיני בעיות סאונד וטעויות מביכות שהיו בכל מיני שירים של לד זפלין לאורך השנים.  סלילי הטייפ הוצאו מהמחסנים והורכבו מחדש על המכונות באולפן, ג'ימי פייג' ישב עם הטכנאי המקורי של ההקלטות והשירים הוצאו שוב, בעריכה דיגיטלית ובאיכות טובה יותר.

האלבום נפתח עם "Communication Breakdown", שיר מהאלבום הראשון.  ולרגע נדמה שסדר השירים באוסף נערך במיוחד, בדרך אחרת מהדרך הסטנדרטית שמתחילה באלבום הראשון ומסתיימת באלבום האחרון.  בדיקה קצרה מוכיחה אותי טועה – השיר הראשון הוא מהאלבום הראשון.  השיר האחרון הוא מהאלבום האחרון.  ביניהם, השירים מתפתלים בין האלבומים בסדר שבו הם יצאו.  אולי זהו גם סדר השירים באלבום. לא בדקתי.  קל, אמנם, לטעות ולחשוב שהם מסודרים באיזושהי צורה ששואבת אותך, המאזין, לתוך העצמה הפראית, השבטית, של המוזיקה שלהם קודם כל, ואז מרגיעה אותך ביכולת שלהם לטייל במחוזות מוזיקליים אחרים – ימי הביניים עם המנדולינה של "The Battle of Evermore".  המפלצת המוזיקלית שהיא "The Song Remains the Same".  ביקור קצר בג'מייקה עם "D'Yer Ma'ker".  ביקור קצר במזרח עם "Kashmir". אפילו הרגעים המביכים – "All My Love" (שהוא לא שיר רע בהכרח.  הוא פשוט לא שיר של לד זפלין) – לא נחסכים מאיתנו כאן ואנחנו עוברים את כל כברת הדרך, עד לשיר האחרון (שהוא בעצם השיר הראשון באלבום האחרון, "In The Evening").

אפשר בקלות למצוא סיבות שבגללן האוסף הזה לא מושלם.  חסרים בו שירים משמעותיים, למשל. לא הרבה מהם, אבל מספיק בשביל תחושת ההחמצה הקטנה שאומרת, "קרוב, אבל לא מושלם".  "Thank You", למשל, חסר כאן.  גם "The Ocean".  גם "What is and What Should Never Be".  סדר השירים לא משאיר הרבה מקום לדמיון, אף על פי שנדמה שכן.  קו ההתפתחות של לד זפלין, מהרוק הכבד שהם המציאו ועד להתנסות בסגנונות מוזיקליים אחרים והסאונד השונה והמיוחד שאפיין את כמה האלבומים האחרונים שלהם.  מצד שני, אפשר באותה קלות להסתפק במה שיש – 26 שירים שמייצגים, טוב יותר מכל קומבינציה אחרת באותה כמות של שירים – את הרוח של לד זפלין, ואת הסיבה שבגללה הם תופסים את מקומם הראוי כאחת מהלהקות שהשפיעו הכי הרבה על הרוק במאה ה-20.

אחרי כמה האזנות לאלבום הזה, גם אני מתחיל לשכוח למה לא אהבתי את לד זפלין מלכתחילה.  כשמפנימים את המסרים שהאזנה מפוכחת ומבוגרת לשירים שלהם מעבירה – השירים שלהם עוסקים, ברוב המקרים, בנושא אחד.  גם כשהם מתרחשים באיזושהי ממלכה דמיונית בימי הביניים.  ג'ימי פייג' הוא לא הגיטריסט הכי טוב בעולם, וגם הוא עושה את הטעויות שלו (שמתעצמות מפני שהוא מתעקש, מדי פעם, לנגן את הסולואים שלו בלי ליווי), אבל הוא כן אחד מהגיטריסטים הכי חשובים ומשפיעים בהסטוריה.  הנגן הכי טוב בלד זפלין נפטר, ושום הופעות איחוד לא יוכלו לשנות את העובדה שמה שהיה לא יכול להיות שוב.  עם כל העובדות האלה מאחוריי, המוזיקה של לד זפלין, גם במהדורה המייצגת והמצומצמת שלה, נשמעת הרבה יותר טוב.

4.  תחנה שניה: The Police – Every Breath You Take

בדיוק כמו לד זפלין, ההיכרות הראשונית שלי, בגיל 3 או 4, עם The Police, היתה מבוססת על שני תקליטים.  שניהם – "Regatta de Blanc" ו-"Zenyatta Mondata", על שמותיהם המוזרים, היו מהתקופה המוקדמת יותר של The Police, לפני ההצלחה הגדולה של השיר שנשא את השם של התקליט הנוסף של הלהקה שהיה לנו בבית – "Every Breath You Take".  האלבום הזה הוא הרבה יותר קטן והרבה פחות מקיף מהאוסף של לד זפלין – הוא מכיל רק שנים עשר שירים (שלושה עשר בגלגולו הנוכחי כדיסק), שהם בדיוק כל מה שצריך לדעת כדי להבין למה The Police הם להקה שהשפיעה כל כך הרבה, על כל כך הרבה להקות, בכל כך מעט זמן – בסך הכל שבע שנים.  האלבום נפתח ב-"Roxanne", הלהיט הראשון שלהם, ומסתיים ב-"Wrapped Around Your Finger", הלהיט האחרון שלהם.  הוא מכיל גרסה מחודשת לשיר ישן שלהם – "Don't Stand So Close To Me" – שסיפור ההקלטה שלה (סטיוארט קופלנד שבר את היד לפני ההקלטות המתוכננות – לאחר פירוק הלהקה ולקראת הוצאת האוסף הזה – ולא יכל לתופף, והלהקה רבה במכונת התופים של מי ישתמשו במקום סטיוארט קופלנד.  מכונת התופים של סטינג, כמובן, ניצחה) משקף את המצב בו היתה נתונה הלהקה אחרי שהתפרקה.  בניגוד לאוסף של לד זפלין, כמות השירים שהקליטו The Police בחייהם (שנכנסת כולה בארבעה דיסקים עמוסים – "Message in a Box" – שהוא פתרון מצוין למי שרוצה, בבת אחת, לצרוך את כל פועלה המוזיקלי של הלהקה הזאת), לא מאפשרת ליותר מדי שירים להיות חסרים מהאלבום הזה.  הוא מכיל בדיוק את כל מה שמי שרוצה להכיר את The Police, אבל לא להתעמק בהם, יכול להצטרך.  גם כאן השירים מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, וכאן, אולי יותר מאצל כל להקה אחרת, אפשר לראות בבירור את ההתפתחות המוזיקלית – מהאלבום הראשון, "Outlandos D'amor", שהכיל שירי סקא מבריקים, לאלבום האחרון והמורכב, "Synchronisity".  האלבום הזה מהווה אבן מבחן טובה בשביל מי שרוצה לדעת אם הוא באמת רוצה להתעמק במוזיקה של The Police – יש בו את כל מה שצריך בשביל לרצות לשמוע עוד – עוד שירים, עוד השפעות, עוד מהיכולות המפותלות של הלהקה לתת משמעויות חדשות למוזיקת פופ פשוטה.  אם למישהו זה מספיק, כנראה שהוא באמת לא צריך יותר.

5.  תחנה שלישית: Simon and Garfunkel – Bookends

גם סיימון וגרפונקל הם אמנים עם כמות די נכבדת של אלבומי אוסף – אלו של הצמד, ואלו של פול סיימון והצמד, ואלו של פול סיימון לבדו.  אפילו לארט גרפונקל עצמו יש יותר מאוסף אחד של קריירת הסולו שלו.  ובכל זאת, יש מקומות בהם אוסף לבדו לא מספיק.  Bookends הוא דוגמא טובה.  האלבום הכמעט אחרון של הצמד, לפני שדרכיהם נפרדו, ואפשר כבר לשמוע בו את הסדקים שלאט לאט התפתחו לקרעים רחבים.  רק לקראת סוף האלבום, בשירים כמו "Mrs. Robinson", ושיר הבונוס "You Don't Know Where Your Interest Lies", הם שרים ביחד.  ברוב שאר השירים – אפשר להאמין שכל אחד מהם הקליט את הקטעים שלו ביום אחר, אולי באולפן אחר.  רוי היילי מנצח גם פה על עבודת ההפקה והסאונד המופלאה.  חלק מהשירים נפתחים בנסיונות להגדיר מחדש את רמת הווליום המתאימה לשיר פולק.

אלבום אוסף, אם כן, היה מכיל בוודאי את "Mrs. Robinson" שרואה פה אור פעם שניה – אחרי פסקול הסרט "הבוגר" שיצא מוקדם יותר באותה שנה, את "America" ואת "Hazy Shade of Winter", אולי, אבל היה מפספס כל כך הרבה דברים אחרים.  כמו, למשל, מקהלת הגוספל האדירה שמתפרצת כמו גל באמצע סערה אל הפזמון ב-"Save the Life of My Child".  כמו קולות האנשים הזקנים שהקליטו סיימון וגרפונקל בניו יורק, בתור הקדמה ל-"Old Friends".   את הצליל האחד, הבודד, הכל כך עצוב שמלווה אותנו מהסוף של "Old Friends" ל-"Bookends Theme".  את העובדה שלא בדומה לאף אלבום אחר של סיימון וגרפונקל, האלבום הזה נעטף בכמה שירים שחוזרים על עצמם – "Bookends Theme", פעמיים, וגם "Old Friends", בשתי גרסאות שונות.  החוויה של האלבום כולו, כמו גם הפרצופים המהורהרים של פול סיימון וארט גרפונקל, נשענים אחד על השני בפעם האחרונה (באלבום הבא זה יהיה כבר ארט גרפונקל מציץ, לא בקושי רב, מעבר לכתפיו של פול סיימון. ואלבום הבא אחרי זה כבר לא יהיה, למרות נסיון הנפל של "Still Crazy After All These Years").

אז מה למדנו?  אוספים, עושה רושם, זה טוב.  ומצד שני, אוספים זה רע.  יש אמנים ששווה להתעמק באלבומים שלהם ולהכיר גם את השירים החבויים והפחות מוכרים, אלו שמפרידים בין להיטים ללהיטים אחרים.  יש אמנים שהלהיטים שלהם מספיקים בשביל להבין מה הם יודעים לעשות.  יש אמנים שאוסף אחד לא יספיק להם.  יש אמנים ש-12 שירים מייצגים את מה שהם יודעים לעשות טוב מאד.

זה הכל להפעם.  הפוסט הבא יהיה, בניגוד לזה, ממש בקרוב.

1. לפני הכל

גיאחה משפר את חיינו שוב עם חלק שני בסדרת האוספים התקופתיים שלו תקשיבו רגע. הספקתי לשמוע רק פעם אחת, אבל בינתיים עושה רושם שבחירת השירים משובחת כתמיד (ויש שם גם כמות גדולה יחסית לאוספים אחרים של שירים עם מחיאות כפיים). לכו להוריד, לפני שייגמר.

2. ממרתפי הכנסיה הפרסליטריאנית של אלוויס הקדוש

מתוך הצטרפות (מאוחרת) לפסטיבל סיום "הסופרנוס", שהיא גם מיותרת משהו בהתחשב בעובדה שלא צפיתי אפילו בפרק אחד של הסדרה, בעוונותיי, אני הולך לספר לכם למה אתם בעצם מכירים כולכם את הלהקה שאני הולך לדבר עליה מיד. אבל זה יקרה רק בסוף.

ההיכרות שלי עם Alabama 3 (שתביעה של להקת קאנטרי עם שם דומה שחששה שמישהו בטעות יחשוב שהם עושים מוזיקה מגניבה פתאום מכריחה אותם לקרוא לעצמם A3 בארצות הברית), התחילה בנסיון תמים להקשיב לפסקול של הסרט "עקיצה ב-60 שניות" בזמן שעבדתי בחנות דיסקים, בצעירותי. מבט על הצד האחורי של הדיסק הבטיח הרבה מוזיקה אלקטרונית מעניינת יותר או פחות, קצת מוזיקה משנות ה-70 שנראתה לא כל כך קשורה לסרט וקצת היפ הופ לא מחייב. באיזשהו שלב הגיע שיר שהצליח לשלב את כל שלושת הסגנונות האלה ולהוסיף עליהם עוד בלוז ומוטיבים דרומיים של אלכוהוליזם והערצה אדוקה של התנ"ך. לשיר קראו "Too Sick to Pray". חיפשתי, ומצאתי, את האלבום שממנו לקוח השיר, "La Peste", והשיר, שפותח אותו, הוא רק קומה ראשונה במסע מאד ארוך אל גיהנום אמריקני דרומי. רוב חברי הלהקה מחזיקים בשם משפחה דומה – Love – אחד מהם הוא מטיף עם שיטה מאד מעניינת לגמול אנשים מהתמכרויות כאלה ואחרות, הם שרים במבטא דרומי ומשלבים את המוזיקה השורשית של ארצות הברית – בלוז, בלוגראס וגוספל, עם מקצבים אלקטרוניים, סימפולים ושכבות על גבי שכבות של רעיונות במילות השירים. זאת יכולה להיות הוכחה מעניינת למה שהחיים בדרום ארצות הברית יכולים לעשות ליכולת המוזיקלית של אנשים (תסתכלו על Grandaddy לדוגמא. ועל Sixteen Horsepower או Woven Hand. ועל ג'ים ווייט). רק מה, חברי הלהקה הספציפית הזאת לא באים מדרום ארצות הברית. הם באים מלונדון. בנוסף לזה, לחברי הלהקה לא קוראים Love והם לא קרובי משפחה.

הלהקה הוקמה על ידי שני חברים – ג'ייק בלאק, שקורא לעצמו רברנד ד. וויין לאב, ורוב ספראג, שקורא לעצמו לארי לאב, חובבי אסיד האוס שנפגשו במסיבות בתחילת שנות ה-90. הם צירפו אליהם חבר משותף בשם פירס מארש, שקורא לעצמו מאונטיין אוף לאב, וחברים נוספים הצטרפו והתחלפו עם השנים. לאורך רוב שנות ה-90, חובבי מוזיקה ומבקרי מוזיקה הסתכלו עליהם בזלזול כלהקת גימיק – אנשים מוזרים בתלבושות מוזרות מבצעים מוזיקה מוזרה על במה שמכילה כל מיני פריטים מוזרים – ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם בלייבל One Little Indian – מקום מחסה ללהקות, כמו Twilight Singers, למשל, שהן יוצאות דופן מבחינה אמנותית אבל לא מסוגלות, או לא רוצות, לפרוץ אל תוך המיינסטרים. שם הם הוציאו את האלבום הראשון, "Exile on Coldharbour Lane", שם שמתבסס על אלבום של להקה אחת שהשפיעה על המוזיקה שלהם. האלבום מהווה מעין הקדמה לעולם המוזר והמיוחד שלהם, ומכיל שיר שמוקדש לתכנית הגמילה המיוחדת של הכנסיה שהקים ד. וויין לאב, שיר שמסביר מה הסגנון המוזיקלי של הלהקה ("מוזיקת קאנטרי-אסיד-בלוז יפה ומתוקה"), וגם שיר אחד שהפך למאד מפורסם וסלל להם את הדרך להוציא את האלבום הבא בחברת תקליטים מבוססת יותר.

ארבעת האלבומים שבאו אחר כך המשיכו את הקו המוזיקלי של הלהקה – שילוב של מוזיקה אלקטרונית, בלוז, בלוגראס, גוספל ורוק – ואת החפירה בעולם האפל של דרום ארצות הברית – מוות, אלכוהוליזם, פשיזם, אומללות והצדדים הפחות נעימים של הדת הנוצרית. מדי פעם השירים הכילו הפתעות מוזרות, כמו סימפול ארוך של ג'ים ג'ונס, מנהיג כת שביצעה התאבדות המונית בשנות ה-70, או שיר מחווה לברוס ריינולדס, פושע בריטי ששדד ביחד עם שותפים רכבת באנגליה בפשע מפורסם מתחילת שנות ה-80, שאירח את ריינולדס עצמו, או ביצוע מוזר ל"Hotel California" של ה-Eagles.

הלהקה מתכננת להוציא את האלבום הבא שלה, "M.O.R.", בספטמבר, והוא אמור להיות אלבום אקוסטי, חף מהמוזיקה האלקטרונית והסימפולים שהיו חלק מהותי מהסגנון הייחודי של הלהקה.

והסיבה שרובכם, או כולכם, עשויים להכיר את הלהקה הזו היא שכשמפיקי הסדרה "הסופרנוס" חיפשו שיר אפל, דרומי וקודר שיוכל לשקף את הסדרה החל מדקותיה הראשונות, הם מצאו בדיוק את מה שהם חיפשו – ב"Woke Up This Morning", שיר של Alabama 3 מהאלבום הראשון.

3. אחרי הכל

מדי פעם, כשיש לי את השילוב הנכון של שעמום ומגלומניה, אני יוצא לחפש איפה הלהקה שלי נמצאת כשמחפשים את השם (The Marching Band) בגוגל. השם הוא, כמובן, בעייתי – יש המון להקות מצעדים של כל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר שיש להן אתרים, והם כולם תופסים את העמודים הראשונים. אני לא נראה באופק בכלל. מצד שני, יש עוד להקה שקוראים לה The Marching Band, מסתבר. הם שוודים, הם לא רעים בכלל, מסתבר, והם מזכירים לי מאד את Kings of Convenience (שני אנשים, שתי גיטרות, לא השוואה קשה). אפשר לתת הקשבה לכמה מהשירים שלהם כאן.

זהו להשבוע. שיהיה שבוע טוב ופרודוקטיבי.

1. לפני הכל

דבר ראשון: שנתיים אחרי שהוציאו את האלבום המשובח "Avoidance as a Way of Life", להקת My Second Surprise, שעקרו ללונדון וכרגע, עד כמה שאני מבין, הם בעיקר אייל נסטור בעצמו, מציעים את האלבום להורדה בחינם כאן.  שווה לעשות את המאמץ, להגיע לשם ולהוריד, בגלל "Perfect Cure" שכשמו כן הוא (ואפילו היה ב-MTV), וגם בגלל "Meeting's Over", ועוד הרבה רגעים יפים. הרעיון שלהם, אגב, הוא ממש נחמד, ואני חושב שאולי גם אני אגנוב אותו, לגבי "Outreach", כשאוציא את האלבום הבא – האלבום מוצע בחינם.  אהבתם? אתם מוזמנים לתרום 5 או 10 דולרים כדי לסייע במימון הקלטת האלבום הבא. לא רוצים? No hard feelings. וגם, הם עובדים עכשיו על האלבום השני, והוא ייצא מתישהו ב-2008. [ותודה לעטר שהפנתה את תשומת לבי לזה]

דבר שני:  מתישהו קראתי באיזשהו מקום שהולכים להפוך את "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת לסרט אמריקני עצמאי.  הודעה שהיתה מעניינת, אבל לא ממש, עד שעכשיו, כשהסרט נכלל ברשימת הסרטים המוקרנים השנה בפסטיבל ירושלים, גיליתי את הפרט הבא:  את קנלר הולך לשחק טום ווייטס.  עכשיו אני חייב לראות את זה.  על הדרך, יש בפסטיבל ירושלים גם סרטים על סקוט ווקר וג'ו סטראמר.   על ג'ו סטראמר לא צריך להמליץ וסקוט ווקר… זה טעם נרכש.  אני איהנה.  לא יכול להבטיח שגם אתם.

2. על אוספים 1

השבוע אני רוצה להקדיש את הבלוג לאחד מהתחביבים האהובים עליי, וכזה שאני מזניח קצת בזמן האחרון, ולכן, בין השאר, אני כותב עליו: אוספים.  וכשאני אומר אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים.  אפילו לא מיקסטייפים מושקעים במיוחד.  אני מתכוון לסדרות של אוספים שאני ממציא, שאני עורך ומוסיף להם מהדורות על גבי מהדורות מדי פעם.  הוותיק שביניהם יזכה, כשיהיה לי זמן, למהדורה 19.

אחת מסדרות האוספים האלה, שהתחלתי והזנחתי, היא סדרה של אוספים שמוקדשים לאמן מסוים, שמאחוריו, בדרך כלל, קריירה מפוארת, ולגרסאות הכיסוי לשירים שלו.  אני מקפיד לשים באוספים האלה גרסאות כיסוי מוכרות יותר (לפעמים כאלה שמוכרות יותר מהמקור), גרסאות כיסוי מוכרות פחות, וגם גרסאות כיסוי ביזאריות משהו.  ובנוסף – שיר אחד שבו האמן עצמו שר גרסת כיסוי לשיר של מישהו אחר, ושיר אחד שבו אני (זאת אומרת, The Marching Band) מבצע גרסת כיסוי לשיר של האמן.  את האוסף הראשון בסדרה, שאני קורא לה "Interpretations", הקדשתי לליאונרד כהן.  היו שם השירים המוכרים יותר של REM, Concrete Blonde, וג'ניפר בילס, גרסאות מוכרות פחות של Coil, Cowboy Junkies ולהקה צרפתית שאני לא מכיר עם DEE מ-Sixteen Horsepower (מבצעים את "The Partisan" בחצי אנגלית וחצי צרפתית), גרסת כיסוי אחת של ליאונרד כהן עצמו (לשיר שנקרא "Be For Real", שנתקל בו כשצפה בסרט שנקרא "בחורות יפות", שם מבצעים אותו Afghan Whigs), וגרסת כיסוי אחת שלי ("If It Be Your Will", כל קשר ביני לבין המקור מקרי בהחלט, פרט למילים).  האוסף השני הוקדש לביטלס ולפול מקרתני.  את האוסף השלישי, בעקבות ההתעסקות בפרויקט האלבומים של דיוויד בואי, אני רוצה להקדיש לחייזר.  בשביל זה אני רוצה להפוך את הבלוג, לזמן מה, לאינטראקטיבי משהו.  כדי שלא רק אני איהנה מהאוסף הזה אני רוצה לתת עותק אחד למישהו (או מישהי) שיוכל (או תוכל) לענות על חידה.  ואז, לא רק שהוא (טוב, די) יוכל לקבל עותק של האוסף, אלא הוא גם יוכל לבחור איזה שיר של דיוויד בואי אני הולך לבצע באלבום.  החידה היא כזו:

מה המשותף לדיוויד בואי ול-Midnight Oil?

תשובות אתם יכולים להשאיר בתגובות – מי שיענה נכונה, וראשון, והכל, יתבקש לשלוח לי מייל ובו השיר שהוא רוצה לשמוע, ויזכה לעותק של האוסף. זהו.

3. על אוספים 2

והנה עוד מקום שאתם יכולים לעזור לי בו.

עוד אחת מסדרות האוספים שהתחלתי והזנחתי היא סדרה של אוספים שאני קורא לה "Six Degrees".  הרעיון בטח מובן כבר – היא מבוססת על התיאוריה של קווין בייקון, לפיה ניתן לחבר כל שחקן הוליוודי לקווין בייקון דרך שישה שחקנים אחרים (והתיאוריה הזו מבוססת על תיאוריה קצת יותר נרחבת שטוענת שאפשר לחבר כל אדם, לכל אדם אחר – או לפחות את וויל סמית לדונלד סאת'רלנד – דרך שישה אנשים אחרים).  קווין בייקון, אגב, השתתף בפארודיה על התיאוריה הזו בפרסומת לסוג של כרטיס אשראי.

סדרת האוספים שאני התחלתי לערוך מתבססת על רעיון דומה, וגם על המשחקים והחידונים המוזיקליים שחבריי לחנות הדיסקים ואני היינו ממציאים בשביל רגעים מחוסרי לקוחות, בחנות הדיסקים שאת שמה לא אזכיר שבה עבדתי פעם (אבל היא כבר לא קיימת). הרעיון הכללי הוא שמתחילים את האוסף עם אמן מסוים, והקשר בינו לבין השיר הבא עובר דרך שישה אמנים אחרים.  בסופו של דבר, גם את האמן האחרון אפשר לקשר לראשון דרך שישה אמנים שונים.

בשביל להמשיך את סדרת האוספים הספציפית הזאת (כי זה לא כיף לבחור את האמנים הראשונים לבד כל הזמן) אני צריך את עזרתכם – וגם במקרה הזה, מי שיבחר את האמן הראשון שייראה לי יותר, יקבל עותק של האוסף. כשהאוסף יהיה גמור, אני אפרסם כאן את רשימת השירים, ומי שיצליח למצוא את רשימת האמנים שהובילו משיר אחד לשני, יוכל לבחור את האמן הראשון של האוסף הבא אחר כך.  גם במקרה הזה, אתם מוזמנים להציע הצעות לאמנים ראשונים בתגובות.

4. אחרי הכל

זיו, שהוא חובב בואי וותיק, וגם הבוס שלי, תיקן אותי לגבי מה שכתבתי על Hunky Dory – דיוויד בואי אומר שלבוב דילן יש קול כמו חול ודבק, לא חול וזכוכית.  כשחושבים על זה, זה גם יותר הגיוני.

וזהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם שבוע מלא בתגליות מוזיקליות חדשות, ותשתדלו לא להעביר יותר מ-36 שעות ערים כמוני. אבל אם כן, תעשו את זה באחריות.

1. כוונות טובות

אוספים זה דבר טוב. ברוב המקרים, כשהמטרה שעומדת מאחורי האוספים שיוצאים היא לא צינית או מסחרית לחלוטין, אוספים נותנים לכם את האפשרות לשמוע 15 אמנים שונים באותו הזמן, או הכסף, שהיו עולים לכם לשמוע אחד. ומה יותר טוב מסתם אוספים? אוספים שהשירים שמופיעים בהם מופיעים בהם לראשונה, או הוקלטו אפילו במיוחד לצורך האוסף (ואם הם גרסאות כיסוי לשירים אחרים, זה אפילו עוד יותר טוב מבחינתי). ומה יותר טוב מאוספים שהשירים מופיעים בהם לראשונה? אוספים עם שירים שהוקלטו במיוחד למען מטרה טובה.

איגוד אחד כזה, שמטרה טובה גרמה לו להוציא אוסף, הוא ארגון שנקרא p:ear – ארגון שעובד בצורה דומה ולמען מטרה דומה לזו של ע.ל.ם – מסייע לבני נוער שהם חסרי בית בפורטלנד, אורגון, וסביבתה, ומנסה להוציא אותם מהמצב שהם נמצאים בו ולסייע להם למצוא לעצמם בית וחיים. כמו כל ארגון כזה שפועל למען מטרה טובה, הם צריכים כסף, ולצורך העניין הזה, במקביל להופעות רבות משתתפים שהם מארגנים פעם בכמה זמן, הם החליטו להוציא אוסף. האוסף הזה נקרא Bridging the Distance: A Portland, OR Covers Compilation והוא עושה, במידה רבה, את מה שכתוב על העטיפה – הוא מאגד 19 אמנים ולהקות שהם תושבי פורטלנד בפרט, ואורגון בכלל, ומאפשר להם להקליט גרסת כיסוי אחת לשיר ידוע, יותר או פחות, מהעבר. בין האמנים המפורסמים שם אפשר למצוא את The Decemberists, שמבצעים את Think about Me של פליטווד מק, The Minus 5, שמבצעים את That Smell של Lynyrd Skynyrd (סוג של רמאות, כי אחד מחברי הלהקה הוא אחד מהבנים המועדפים של את'נס, ג'ורג'יה – פיטר באק, הגיטריסט של REM), וה-Dandy Warhols, שיבצעו את She Sells Sanctuary של הקאלט. עוד אמנים שלהקות פחות מוכרות (וגם בריט דניאל מ-Spoon) יבצעו להם גרסאות כיסוי הם ג'ימי קליף, Yes, ברוס ספרינגסטין, לד זפלין, Johnny Hates Jazz, בריאן אינו, הפרויקט של אלן פארסונס, ELO, בילי איידול, Doobie Brothers, פט בנעטר, סטילי דן ואלוויס קוסטלו. בחלק מהמקרים, זה נשמע כמו רעיון ממש גרוע להקליט גרסאות כיסוי לשירים שאני לא בטוח שהפעם הראשונה שהם הוקלטו היתה רעיון כל כך מוצלח. במקרה הטוב, האמנים שמקליטים אותן יתנו להן פירושים חדשים ומרעננים שישנו מן הקצה אל הקצה את דעתי על השירים המקוריים. במקרה הרע, נתנחם בעובדה שהכוונות הן טובות – כל ההכנסות, כאמור, נועדו לעזור ל-p:ear להמשיך לעזור לבני נוער במצוקה. האוסף הזה ייצא, בכל מקרה, ב-17 באפריל, ובגרסתו האלקטרונית, זו שתימכר באתרי אמפי3ים למיניהם, יהיה עוד שישה שירים שלא יהיו בגרסת האלומיניום.

במידה ואתם לא מסוגלים להתנחם גם בכוונות הטובות של גרסאות כיסוי גרועות, הנה עוד כמה דוגמאות לאוספים (לא כולם מכילים גרסאות כיסוי) שנוצרו מתוך כוונות טובות:

• No Alternative – כל מי ששמע על האוסף הזה ב-1993 וקנה אותו, קנה אותו מסיבה אחת בלבד, וזה לא משנה כמה ננסה לשכנע את עצמו שזה בגלל שבגרסת הקלטת יש שיר של Sonic Youth שאי אפשר להשיג במקום אחר, או שיש שם הקלטות חיות של פטי סמית' וג'ונתן ריצ'מן – בסוף האוסף יש שיר של נירוונה שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. הוא נקרא Sappy. קורט קוביין, האגדה מספרת, ביקש שהעובדה שהלהקה משתתפת באלבום לא יוזכר לא על העטיפה (השיר הוא שיר בונוס, אחרי השיר שכתוב כשיר האחרון על עטיפת האלבום), כדי ששאר הלהקות שמשתתפות באלבום לא יימצאו בצל הלהקה הכי מפורסמת ב-1993. האמת היא, שהלהקה פשוט שלחה את השיר לחברת התקליטים אחרי שרשימת הקטעים המופיעים באלבום נסגרה – ובשנת 1993, כשנירוונה רוצה לתת שיר שלא מופיע בשום מקום אחר לאוסף שלך שמיועד לגייס כסף ומודעות לארגונים הנלחמים באיידס ובדימוי השלילי שלו, אתה לא אומר לא. מלבד נירוונה, האוסף מכיל רשימה מכובדת של אמנים שהיו אז, או הפכו מאוחר יותר, לאושיות המוזיקה האלטרנטיווית – Pavement, Urge Overkill (שהיו צעד אחד לפני תהילת עולם עם גרסת כיסוי לשיר של ניל דיאמונד), Soul Asylum (שהפקידו כאן את הקלטת האולפן היחידה לאחד מרגעי השיא של ההופעות שלהם באותה תקופה – ואני מאמין שגם אחר כך – גרסת כיסוי ל-Sexual Healing של מרווין גיי), Smashing Pumpkins, Soundgarden וגם Uncle Tupelo – החלוצים של מה שכונה אחר כך Alt. Country, ועוד הרבה להקות ואמנים אחרים,שהפכו אחר כך למוכרים יותר או מוכרים פחות. מטרת האלבום, שיצא כחלק מסדרת האוספים של הארגון Red Hot שמטרתו לעורר מודעות, וכסף, למלחמה באיידס באמצעות שימוש בתרבות הפופ – במוזיקה, בסרטים, בטלוויזיה. הארגון הוציא וממשיך להוציא אוספים בעלי נושא משותף שונה בכל פעם (האחרון שבהם הכיל גרסאות כיסוי לשירים של פלה קוטי), ומאפשר להשאיר את המלחמה באיידס ובתדמית השלילית של המחלה על סדר היום של כל העולם.
• מהצד השני נמצאת האסכולה שגורסת שהמטרה הטובה צריכה להיות מגובה בכמה שיותר מוזיקאים ידועי שם ושלא ממש חייבים שכל השירים יהיו מוקלטים לצורך האוסף. מספיק שיהיו כמה רמיקסים לשירים קיימים, או גרסאות חיות לשירים קיימים. האוסף No Boundaries, שיצא ב-1999, מיועד לגייס כסף לפליטים מקוסובו ובמסגרת זו הוא אוסף את כל האמנים שבדרך כלל מעורבים בפרויקטים כאלה (חוץ, אולי, מ-REM ו-Radiohead) – אתם יכולים למצוא שם את Pearl Jam (בשתי גרסאות כיסוי לשירים ישנים), את שרה מקלכלן, טורי איימוס, פיטר גבריאל, Ben Folds Five ועוד כהנה וכהנה. ואם אתם מוצאים וקונים את האוסף הזה כאן בארץ, אתם זוכים בעוד שני שירים שהאמריקנים שקנו את האוסף לא זוכים להם – אחד של Suede ואחד של Manic Street Preachers.
• יש גם את האוספים בעלי הכוונות הטובות הצנועות – כמו האוסף של P:ear. המטרה היא בדרך כלל קטנה ומאד ספציפית – כמו באוסף שהוצא בשנת 1995 ושכל האמנים שהשתתפו בו התנדבו לתרום 50% מהכנסותיהם מהשירים באוסף לקרן מיוחדת שתוקם על מנת לסייע בעיקור חתולי וכלבי רחוב (שזאת גם מטרה, אני מניח). לאוסף קוראים Working Class Hero וכמו שאפשר לנחש, המכנה המשותף של האוסף הוא ג'ון לנון, שהוא תמיד דרך טובה לשכנע אמנים להקליט שירים. בין האמנים שמשתתפים פה אפשר למצוא את Mad Season, הסופר-גרופ הסיאטלית, את Magnificent Bastards, עוד סוג של סופר-גרופ סיאטלית, את Screaming Trees, וגם את Red Hot Chilli Peppers, Candlebox, Flaming Lips, ו-Toad the Wet Sprocket, שהם לא מסיאטל לחלוטין. משתתפים בו גם Cheap Trick, שהיו להקת הליווי של לנון בתקופה מסוימת, וחותם אותו ג'ורג קלינטון. עוד הוכחה לכמה ג'ון לנון הוא מטרה נוחה לגיוס אמנים לאוסף? בקרוב ייצא עוד אוסף של אמנים המבצעים גרסאות כיסוי לשירים שלו. הפעם יקראו לאוסף Instant Karma, והוא כן יכלול את REM (אבל גם את כריסטינה אגווילרה, רחמנא ליצלן). המטרה הפעם? גיוס כסף לדרפור, סודאן.

2. תקשיבו רגע
ואם כבר באוספים מעניינים עסקינן, גיאחה החליט לפצוח בפינה חדשה ב"עונג שבת", בה הוא מכין לנו אוסף של 13 שירים (הפעם, בכל אופן) של כל הדברים שנשמעו לו טוב בזמן האחרון. השבוע כולל האוסף הזה, שנקרא "תקשיבו רגע", בין השאר את Arcade Fire, Bright Eyes ושני קטעים מתוך האלבום המסקרן הממשמש ובא של מארק רונסון. רוצו ותורידו לכם עותק, כי זה תיכף נגמר.

3. שירת הדרום – והדברים המעניינים שאפשר למצוא בטלוויזיה אם רק ממש לא מחפשים

השבוע נתבשרתי, אמנם באיחור של יותר מחודש, ש-Beautiful South התפרקו. לא אובדן גדול בשבילי, מכיוון שזו לא היתה אחת מהלהקות האהובות עליי, אבל זה תמיד טוב שיהיה Beautiful South בבית. הם אחת מהלהקות שאני מגדיר בתור להקות VH1 (לפחות בתקופה המעניינת שלו, אז, כשגם ב-MTV עוד שידרו מוזיקה), להקות כמו Lighthouse Family נגיד, שהמוזיקה שלהם מעניינת ונעימה אבל אני לא אחכה בכליון עיניים לאלבום הבא שלהם.

נזכרתי, כשקראתי על העובדה שפול היטון וחבר מרעיו החליטו לפרק את החבילה סופית, איך גיליתי את ה-Beautiful South – בטלוויזיה החינוכית. בין כל התכניות החינוכיות יותר והחינוכיות פחות, וכדי להעביר זמן בין השעות המיועדות של השידורים כשהסתבר שהפרקים קצרים יותר ממה שתיכננו, הם שידרו גם קליפים. הם אף פעם לא טרחו לכתוב מי האמן, או איך קוראים לשיר, אבל הקליפים תמיד היו של להקות אלטרנטיביות יותר או פחות, ולא של אמנים שהיו מוכרים לי בזמנו. רוב הקליפים שראיתי הם עדיין עלומי שם מבחינתי, אבל שניים אני זוכר עד היום (הם גם שודרו יותר מפעם אחת) – Sing Me a Happy Song של Veruca Salt ושיר של Beautiful South, שאני אפילו לא יודע את שמו. הקליפ מציג בית חרב אחרי ששני בני זוג היו עסוקים בלריב לאורכו ולרוחבו, ומושר מנקודת המבט של השלווה של אחרי הריב – I need a little time to think it over – שרים פול היטון והזמרת התורנית (אז זו היתה בריאנה קוריגן). גם בערוץ 2, שהיה ערוץ נסיוני ושידר ארבע או חמש שעות ביום באותו הזמן, שודרו קליפים של להקות אלטרנטיביות עלומות שם, אבל מכיוון שבערוץ 2 היה צורך למלא הרבה יותר זמן ריק, הם שידרו את הקליפים בבלוקים של חצי שעה – כל הקליפים שהיו להם של אותו אמן, אחד אחרי השני. האמנים המוכרים יותר שזכו לטיפול הזה היו דיוויד בואי (שאת רוב הקליפים ששודרו הכרתי, אבל היו כמה הפתעות, כמו Rubber Band), ו-Madness, אבל היו גם אמנים שלא הכרתי אז כמו ה-Flying Pickets, להקת א-קפלה ששרה בעיקר גרסאות כיסוי, בשירה בלבד וללא כלים מלווים, והשיר המפורסם ביותר שלהם,אולי, הוא Only You (של יאזו במקור), או ה-Nits, עוד להקה נפלאה שאת האלבום שממנו היו לקוחים רוב השירים ששודרו חיפשתי במשך תקופה מאד ארוכה. ה-Nits הם להקה הולנדית שמשלבת נטיות אמנותיות (אמנותיות כמו בציור, פיסול ואמנות חזותית – שניים מחברי הלהקה גם מציירים ומפסלים) במוזיקה שלהם. במקרה של האלבום המדובר, שנקרא Ting, הם משלבים לאורך כל האלבום קוביות מתכת שעיצב אמן שוויצרי, כל אחת מהן מרעישה באופן שונה כשמכים בה. באחד מהשירים באלבום, שהוקלט בהופעה חיה, הם מחלקים לקהל קופסאות גפרורים ומבקשים שינערו אותן לפי קצב השיר.

[התנצלות: הפעם אין כל כך הרבה לינקים בתוך הפוסט השבועי כמו בדרך כלל. זה נובע בעיקר מהעובדה שלקח לי די הרבה זמן לכתוב השבוע, והשעה עכשיו 1:29 בלילה. בפעם הבאה יהיו יותר לינקים, ואולי הם גם יובילו למקומות מעניינים. אני מבטיח]

זהו להפעם. נתראה בשבוע הבא, ועד אז – תזכרו לשתות הרבה.