תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית ניל יאנג

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת: The Rising

לפני הכל

לפני שהטפטוף ייהפך למבול:  המון הופעות טובות נוחתות עלינו מכל הכיוונים, ברמה כזו שאת חלק מהאמנים אני אפילו לא מכיר וקצת קשה לי לאמוד את מידת המהימנות של סימני הקריאה בקומוניקטים של חברות ההפקה שמביאות אותם.  אחת מההופעות שבעתיד הקרוב מכילה אמנם שני אמנים שהם לא זרים, כל אחד בעצמו ועם ההרכב שלו, לישראל, אבל השלישי, והחיבור בין השלושה, הוא מעניין במיוחד – ג'ון סקופילד וברד מלדאו הם השניים הראשונים, והם מגיעים לארץ בטריו עם מארק ג'וליאנה, שהוא מתופף ג'אז מהמוצדקים בעולם וגם היה חלק מהרכב הג'אז של האלבום האחרון של דיוויד בואי, "Blackstar".   ההופעה שלהם תהיה ב-18 ביולי באמפי שוני.

והנה עוד הופעה ממשמשת שהסיכוי שהיא תגיע לארץ הוא כמעט קלוש. אבל בנאדם יכול לקוות:  הרולינג סטונס, בוב דילן, פול מקרטני, המי, רוג'ר ווטרס וניל יאנג.  ביחד, בהופעה אחת.  זה כמו אנציקלופדיה של רוק, רק מנגנת נורא נורא בקטן על במה רחוקה מכם.

ורדיוהד מוציאים אלבום חדש ביוני, ואומרים שהוא לא הולך להישמע כמו שום דבר ששמענו מהם עדיין. מאחר ואלו רדיוהד, אני לא יודע אם זה טוב או רע.  נחכים עוד חודשיים.

הרוח של שנות התשעים

לקראת סוף שנות ה-90', ברוס ספרינגסטין עצמו היה מוכן להודות בפה מלא שהעשור הזה לא היה העשור החזק שלו.  העשור שהתחיל בפירוק הלהקה שלו, ה-E Street Band, בנישואין שניים ובילד חדש, ובמעבר לבית גדול כראוי למעמדו בלוס אנג'לס, הסתיים במעבר של ספרינגסטין ומשפחתו החדשה בחזרה לניו ג'רזי כשרק שני אלבומים מקוריים באמתחתו לאורך כל העשור.  בשאר הזמן הוא בעיקר עובד על שירים בודדים לסרטים – אחד מהם מזכה אותו באוסקר, אחד כמעט.

אבל אנחנו עדיין באמצע העשור, אחרי אלבום אוסף אחד, וברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן, כמעט לבדו, ומקליט את האלבום השני שלו שמבוסס כמעט אך ורק על גיטרה אקוסטית.  אך במעט מהשירים יש לו נגנים אחרים שמלווים אותו, גם הם נגני סשנים שהוא שוכר ממגוון הנגנים שלוס אנג'לס יכולה להציע, וכשיש מקום וצורך בכלים נוספים, ברוב השירים הוא מנגן בהם בעצמו.  את האלבום הוא החליט להקליט אחרי שקרא שני ספרים – הראשון, "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, העניק לאלבום את השם שלו.  טום ג'וד, שהרוח שלו שורה על האלבום, הוא דמות בספר.  השני, "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass",  נשא מאמרים של דייל מהרידג' וצילומים של מייקל וויליאמסון ותיאר את הנוודים של שנות ה-30 שהיו תוצאה של השפל הכלכלי והמחסור במקומות עבודה.

ספרינגסטין מתחיל את האלבום בצורה דומה מאד לדרך שבה מתחיל "Nebraska" של שלוש עשרה שנים לפני כן, רק הוא והגיטרה האקוסטית באולפן, הגיטרה מכתיבה את הקצב בצלילים מדודים, בטוחים, וספרינגסטין נשען קדימה אל המיקרופון ופורט את משנתו.  זה שיר הנושא, וספרינגסטין מספר על מציאות חדשה, שרגל אחת שלה נטועה בעולם הישן של השפל הכלכלי של שנות ה-30, ורגל אחרת שלה כבר מורמת קדימה אל עתיד לא ידוע שבו המצב הזה יכול לקרות שוב – "משפחות ללא בית ישנות במכונית," הוא מפרט, מקדים ומגזים במעט את השפל הכלכלי הבא, שיקרה חמש עשרה שנים אחר כך.

בניגוד ל-"Nebraska", שבו ספרינגסטין היה ספון באולפן עם גיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד, ספרינגסטין של שנות ה-90 משתמש בהרבה יותר כלים.  השיר הראשון מוסיף גיטרת לאפ סטיל וקלידים, והשיר שבא מיד אחריו, "Straight Time", מוסיף גם כינור ואקורדיון חרישיים, שבא והולך מאחורי המנגינה. הקול של ספרינגסטין, מוקף בהרבה ריוורב, נשאר כשהיה, אבל הסיפורים של כל אחד מהשירים מחזירים את מקום מגוריו החדש, החוף המערבי, לשנות ה-30, לחוות ולפרדסים ולנוודים שהיו צריכים לעלות בחשאי על רכבת ולנסוע אל לב ארצות הברית כדי לחפש עבודה אחרת שם.

נדמה שהקו שבין השירים האקוסטיים המינימליים לבין אלו שמכילים להקה גדולה יותר וצליל מלא יותר נשבר בדיוק באמצע השיר הרביעי, "Youngstown", שמספר על מפעל ברזל שנסגר בעיר שנושאת את שם השיר, ועל ההשפעה של האירוע הזה על התושבים.  אבל אחרי שיר נוסף אחד שנשמע כמו בלדה שמנגנת להקה בבר שרוקדים בו בוקרים עייפים עם הנשים שלהם, בלי לשים לב למוזיקה עצמה, ספרינגסטין חוזר אל האקוסטי והאינטימי ומשאיר בשיר הבא שלו, "The Line", רק גיטרה אקוסטית וקלידים.  וגם זה שבא אחריו, "Balboa Park", נצמד לאותו תזמור, והגיטרה בו מהוססת יותר.

כשמגיע השיר העשירי, אחרי עוד מספר שירים שהם על טהרת האקוסטי, ספרינגסטין מספר על אדם שמוכן, ער כל הלילה, יושב על מיטתו כשהתיקים שלו ארוזים, כדי לחצות את הגבול למחרת בבוקר.  הגבול הוא זה שבין ארצות הברית למקסיקו, אבל השיר כולו אפוף במסתורין שלא אומרים מאיזה צד של הגבול המספר הולך לחצות.  וזה היופי של האלבום הזה – כל אחד מהשירים בו מתאר מציאות שיכולה להיות קיימת, ושייכת לעבר, להווה או לעתיד, ויש בכל אחד מהמצבים האלה הגיון מסוים.

השיר שבא מיד אחריו, "Galveston Bay", מכיל פרטים ורמזים שקושרים אותו בחבלים עבותים לפרק זמן מסוים – שנות השבעים.  הוא מציע שם את סיפורו של אדם שחזר מהמלחמה ולא מצא את מקומו בעיירה הכפרית שחזר אליה בטקסס.

בשיר האחרון, שגם בו ספרינגסטין משתמש רק בגיטרה האקוסטית ובקלידים שלו, הוא זורע בצליל הקלידים שלו מעט תקווה כדי להוביל אותנו החוצה מהאלבום האפל הזה אל הרחוב ההומה שמחוץ לאולפן. בחוץ, אנחנו עדיין בהווה ושרדנו את השפל הכלכלי הזה, ונשרוד גם את זה שיבוא.  וספרינגסטין יהיה גם שם כדי לטוות את הסיפורים של האנשים הקטנים שבקושי הצליחו לשרוד לשירים שיהדהדו גם לעתיד הרחוק.

עשרה פרטים על The Rising

האלבום הבא של ברוס ספרינגסטין יצא רק בעשור שלאחר מכן, שהיה עשור שונה לחלוטין בשביל ספרינגסטין ובשביל שאר העולם.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

The Rising 1 אף על פי שהאלבום נושא את שמו של ברוס ספרינגסטין בלבד, זה האלבום הראשון בשמונה עשרה שנים שמכיל את כל חברי הלהקה שלו, ה-E Street Band.

2 האגדה מספרת שספרינגסטין החליט להוציא את האלבום, אחרי עשור דליל למדי של אלבומים מצדו, כאשר כמה ימים אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, אדם זר עצר את מכוניתו ליד זו של ספרינגסטין כשזה היה בדרכו לחוף הים באסבורי פארק, ואמר לו מבעד לחלון הפתוח: "אנחנו צריכים אותך עכשיו." (ספרינגסטין מאשר, כך שזו לא אגדה).

3 לא כל השירים מדברים על ה-11 בספטמבר או נכתבו בעקבותיו.  אחד מהשירים, "My City of Ruins", מדבר על ההידרדרות הכלכלית של העיר שבה ספרינגסטין גדל והחל את הקריירה המוזיקלית שלו, אסבורי פארק. אבל אחרי שביצע את השיר בקונצרט המחווה שנערך לאחר ה-11 בספטמבר השיר קיבל משמעות אחרת.

4 במירוץ הבחירות הראשון לנשיאות של ברק אובמה, הוא השתמש בשיר הנושא מהאלבום כאחד מהשירים שהושמעו בעצרות שלו, באישורו ובתמיכתו של ברוס ספרינגסטין.

5 ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את הסינגל הראשון מהאלבום, "Lonesome Day", בכל אחד מהטייקים של הקליפ שצולם לשיר, במשך שש עשרה שעות שלמות.

6 עטיפת הסינגל "Waiting on a Sunny Day" מתארת את המצב המסורתי של השיר בהופעות של ספרינגסטין מאז שהשיר צורף לאלבום – את הבית האחרון שר הקהל, ואת הפזמון בדרך כלל ספרינגסטין נותן לילד שהוא מוצא בקהל לשיר.

7 חלק מהשירים באלבום הם שירים שספרינגסטין כתב או אפילו הקליט לפני ספטמבר 2001, אבל מאחר והמילים היו רלוונטיות במיוחד לנושאים שספרינגסטין רצה לדבר עליהם באלבום, הוא צירף אותם לראשונה לאלבום הזה.

8 השיר "Mary's Place" מבוסס על שיר של סם קוק בעל שם מאד דומה, "Meet Me at Mary's Place" (והשורה נמצאת גם בפזמון של שניהם).  בשני השירים מרי המדוברת היא אמו של ישו, והבית של מרי הוא הכנסיה.

9 זה האלבום הראשון של ספרינגסטין שבו המפיק הוא לא הוא עצמו וג'ון לנדאו, המנהל שלו.  לצורך האלבום הזה הוא בחר בברנדן או'בריאן, שהפיק סדרה של אלבומים מצליחים באותה תקופה, רובם של להקות בעלות צליל כבד יותר מזה של ספרינגסטין (אבל גם של להקות כמו Train).

10 בהרבה מהשירים באלבום יש דימויים דתיים של התעלות רוחנית.  ספרינגסטין סיפר בראיון טלוויזיוני באותה תקופה שהוא קיבל את ההשראה מסיפורים ששמע על אנשים שירדו במדרגות מגדלי התאומים במהלך ההתקפה, וראו כבאים ואנשי חילוץ מטפסים במדרגות בכיוון ההפוך.  "אתה יכול לדמיין אותם עולים במעלה גרם מדרגות אפוף עשן," הוא אמר בראיון. "ואתה יכול לדמיין אותם עולים ומטפסים לעולם הבא."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, אל תהיו להקת פאנק.  אבל אם אתם חייבים להיות להקת פאנק, אל תמצאו את עצמכם נעולים בחדר ההלבשה של מועדון הופעות בבעלות של ניאו נאצים שפטריק סטיוארט עומד בראשם.

התייר, חלק שני

Are You Passionate?

כששני מטוסים החריבו את מגדלי התאומים, אחד פער חור בכמה מהשכבות החיצוניות של הפנטגון, ואחד התרסק בשדה בפנסילבניה, ניל יאנג היה בחווה שלו בקצה השני של ארצות הברית, וקרוב לוודאי צפה בזה קורה בטלוויזיה באותו בוקר ביחד עם שאר תושבי ארצות הברית, ומהר מאד עם שאר תושבי העולם שהצטרפו אליהם כל ארץ בשעתה שלה.    היום הזה אולי שינה את הדרך שבה הסתכל על החיים שלו, אלו המוזיקליים המפותלים ואלו האישיים המפותלים עוד יותר, והאירועים שקרו אחר כך, המלחמות שהורכבו ותורצו במהירות, והחוקים שחוקקו בשביל להפוך את החיים של כמה מהאמריקאים למאתגרים הרבה יותר, הרגיזו את הפן הפוליטי והאקטיביסטי של ניל יאנג, זה ששלט בו לאורך שנות ה-90 ויתעורר גם אחר כך בצורה מפורשת יותר.

כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היום הספציפי הזה לא עורר בניל יאנג זעם.    הוא עורר בו יראת כבוד לפס הצר של אומץ וגבורה שעדיין עבר בעמוד השדרה של אמריקה, ויראת כבוד לדברים הטובים שבחיים שבנה לעצמו.  ובשנה שאחר כך, תוצאה של כמה פרויקטים מוזיקליים שעבד עליהם במקביל, הוא הקליט את "Are You Passionate?",  שהוא תמהיל של שני הרגשות האלה – "Let's Roll", השיר הראשון שהוקלט ממנו, ויצא כסינגל לפני שהאלבום יצא, נכתב בהשראת שיחת הטלפון של אחד מנוסעי טיסה 93, שהתרסקה בפנסילבניה באותו היום והיתה אמורה להגיע לבניין הקפיטול, אולי אפילו לבית הלבן.   הנוסע הספציפי, שרווחי הסינגל נתרמו למשפחה שלו, לא הצליח להתקשר למשפחה שלו והסתפק במרכזנית של שירות הטלפונים של חברת התעופה, אבל לפי שיחות הטלפון שכן הצליחו להגיע ליעדן והעדויות שהצטברו לאחר שהאבק שכך והיה אפשר לשרטט הסטוריה של היום הזה, הוא היה זה שדירבן את שאר הנוסעים להשתלט על החוטפים ולגרום לטיסה הזו להיות היחידה באותו היום שלא הגיעה ליעד שתכננו לה החוטפים.   "You're My Girl", השיר שפותח את האלבום, נכתב כמחווה של יאנג לבתו, אמבר ג'יין, שעזבה את הבית לקולג' באותה תקופה – מאחר ובמהלך הנסיעות שלהם לבית הספר כשהיתה צעירה יותר המוזיקה שאהבה לשמוע במיוחד היתה זו של מוטאון, יאנג לא רק כתב את השיר הזה אלא גם גייס את בוקר טי ג'ונס ומעניקי המוזיקה שלו לסייע לו בחלק מהשירים (על אף ש-Booker T and the MGs היו להקת הבית של סטקס, לא של מוטאון.  אבל נסלח ליאנג על הטעות הקלה הזו).  שאר שירי האלבום מתחלקים בין שני הפרויקטים המוזיקליים שיאנג עבד עליהם באותו הזמן – אלבום חדש, בעל אופי רוקי יותר, עם להקת הליווי ארוכת השנים שלו, Crazy Horse, שלא מספיק ממנו הצטבר כדי להצדיק אלבום שלם, ואלבום שהיווה את הנסיון הראשון של יאנג לכתוב שירי רית'ם אנד בלוז במסורת האמנים שחברות תקליטים כמו מוטאון וסטקס איכסנו.

את השאלה, שהוא הקדיש לה את שם האלבום ואת שיר הנושא, הוא שואל אולי את עצמו, אולי את המאזין, אולי אפילו את נשיא ארצות הברית שבתקופת הקלטת האלבום עדיין לא התחיל במסע המלחמות ובטחון הפנים שלו, אבל הניצנים להחלטות שלו כבר היו באוויר.  ובכל אחד מהמקרים האלה, שירים אחרים מתרכבים ומוסיפים לשאלה – כך שהאזנה אחת לאלבום לא באמת מספיקה.

בהאזנה אחת לאלבום, אפשר למצוא את ניל יאנג הצפוי.  שירי רוק, נטויים יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז, שמתובלים הפעם באורגן הייחודי של בוקר טי ג'ונס, ובמקרים אחרים בזוקה עליהם כמות יפה של הגיטרה של ניל יאנג עצמו ושל הגיטריסט שלו, פונצ'ו סמפדרו.  המילים הן מילים פשוטות, לכאורה, אבל כאלה שהמשמעות שמאחוריהן מספיקה גם בלי מטאפורות והתפלפלויות מיותרות.   בהאזנה נוספת, אפשר למצוא ניל יאנג שפותח פתח רחב במיוחד, באופן לא שגרתי, לחיים הפרטיים שלו ולנפש שלו.  רוב השירים, אלו שלא עוסקים בהסטוריה המיידית של טיסה 93 או בהסטוריה הרחוקה של הקרב האחרון של קאסטר, עוסקים במערכת היחסים שלו עם אשתו הנוכחית.  כך לפחות טוענים דברי יחסי הציבור שהתלוו אל האלבום.  ואף על פי שהאווירה המוזיקלית היא חיובית, קצבית ומלאה בגרוב הטבעי של האורגן של בוקר טי ג'ונס, המילים שיוצקות תוכן לתוך השירים האלה הן לא בהכרח מילים של שירי אהבה.  בחלקים ניכרים של האלבום ניל יאנג מתחשבן עם עצמו, דווקא, שואל את עצמו שאלות חשובות – כמו השאלה שנושאת את שם האלבום – ומתנצל על דברים שעשה, על האיש שהיה ועל האיש שהוא אולי עדיין.   ובגלל הסיבה הזו, חלקים ניכרים מהאלבום מרגישים כמו רגעים אינטימיים של יאנג שהוא לא ציפה שנאזין להם, ואנחנו רוצים רק לסגור את הדלת בעדינות ולהעמיד פנים שלא נכנסנו.  אבל כשהוא מכסה את כל זה במוזיקה המשולבת של הלהקה שמלווה אותו במשך כל השנים האלה, ושל להקה אחרת שליוותה הרבה אמנים אחרים שחשפו הרבה מהנשמה שלהם בשירים שלהם, זה נשמע מתאים מאד, ונכון מאד, שנקשיב.

ואחרי שיאנג מסיים את המשא ומתן הרגשי שלו עם החיים הפרטיים שלו, הוא פונה למי שנמצא מעליו, ב-"Two Old Friends", שם הוא מתחשבן עם האלוהים שלו.  הוא מסתתר מאחורי דמותו של מטיף אלמוני בשיר הזה, שעולה לשערי השמיים ופוגש את אלוהים בפעם הראשונה, ושואל אותו מתי אמורים להגיע הימים שבהם האהבה והשלום, והמוזיקה הטובה, ישררו סביב, ואלוהים מאכזב אותו ואומר שהימים האלו כבר עברו, שהעולם שונה, שהאנשים שמאכלסים אותו עכשיו צריכים למצוא דרכים אחרות להתמודד איתו.  זה, אחד השירים היפים ביותר באלבום, הוא ההקדמה לדרך שבה ניל יאנג רואה את העולם נפרש לנגד עיניו מאות נקודה.  עטיפת האלבום עצמה, שמשקפת, בעזרת השושנה הבודדה, התמונה הדהויה בשחור לבן של גבר ואשה ומדי ההסוואה שמאחוריהם, מקנה אווירה של אחווה, של פטריוטיות, של חירום, כזו שהיתה בארצות הברית כשניל יאנג נולד, לקראת סוף מלחמת העולם השניה.  וברגעים הראשונים של העולם החדש שהשתרר אחרי שחלק מהמטוסים הגיעו ליעד שהמחבלים הציבו להם, חלק מהאחווה, מהפטריוטיות, מהחירום, היה באוויר, וגרם לאנשים לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מתייחסים אחד לשני,  לאנשים הזרים שחולפים על פניהם ברחוב, לאנשים שקרובים אליהם, לעצמם, וגם ניל יאנג, באמצעות האלבום הזה, חשב מחדש על כל הדברים האלה.  מאוחר יותר, העולם השתנה שוב – הזרים הפכו לזרים יותר, האנשים הקרובים הפכו להיות משהו להיצמד אליו, וניל יאנג השחיז את השיניים הליריקליות שלו והוציא את "Living with War".  אבל לפחות עכשיו, באלבום הזה, הוא מתנצל ומפויס, והקול שלו, שהוא בדרך כלל גבוה ורך, נסדק בכמה מקומות, כאילו הוא לא בטוח לגמרי שהוא עושה צדק עם המילים שהוא שר.  אבל הכלים שנמצאים מאחוריו,  אלו שמלווים אותו לאורך השנים ואלו שהצטרפו למסע הספציפי הזה, מחזיקים אותו במקום, עוזרים לו להמשיך את המסע שלו עד לנקודה שבה הוא עוצר, מביט לאחור וממשיך הלאה, ליעד הבלתי ידוע הבא שלו, וברגעים האחרונים של השיר שמסיים את האלבום, "She's a Healer", נדמה שאפילו הם לא יודעים מתי להפסיק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ועכשיו, מרטין סקורסזה מביים סרט ילדים.

Versus the Spin – June 2011 Edition

עוד חודש עבר (הפעם, עם מעט מאד נוכחות של הגוספל בו), והגיע הזמן לאסוף את השירים שהצטברו בחודש הזה.  הנה:

1 Bohren and der Club of Gore Bohren and der Club of Gore – Constant Fear
מבט חטוף על הדיסקוגרפיה של Bohren und der Club of Gore – או על שמות האלבומים שלהם, ליתר דיוק – ועל עטיפות האלבומים, ועל העובדה שאחד מהאלבומים שלהם יצא בהוצאה מחודשת ב-Ipecac, ויסולח לכם אם אתם חושבים שמה שאתם הולכים לשמוע הולך להיות קשה ורועש ועצבני כמו המוזיקה של אחד מהבעלים של Ipecac, מייק פאטון. אבל לא. מה שהלהקה הגרמנית הזו עושה היא מוזיקה שנעה על הגבול הדק והרגוע שבין ג'אז לאמביינט, ובתוך כך גם מטשטשים את הגבולות בין המוזיקה שלהקה עושה לתדמית שהלהקה בונה לעצמה מסביב למוזיקה הזו.
לשמוע לקנות
2 Jethro Tull Jethro Tull – Cheap Day Return
מבין כל השירים המורכבים והארוכים שמאכלסים את האלבום הזה, על קלאסיקות הרוק שבו ועל העיבוד הג'אזי לקטע קלאסי שמסיים אותו, אני דווקא מעדיף את הקטע הקצר הזה – הצצה חטופה לעבר הפולקי של הלהקה ולמה שהם יכולים לעשות בפחות משתי דקות עם גיטרה ועם הקול של איאן אנדרסון.
לשמוע לקנות
3 אסף אמדורסקי אסף אמדורסקי – שיעברו הימים
כשיצא אלבום ההופעה של אסף אמדורסקי התמוגגתי כל כך מההופעה המוקלטת הכי טובה והכי מהוקצעת ששמעתי בינתיים, מזמר ישראלי, שאפילו העמדתי פנים שהשיר האחרון בה לא הוקלט בעצם באולפן.
מה שלא ידעתי אז הוא שהאלבום שבאמת הייתי צריך להתמוגג ממנו הוא זה שלא האזנתי לו כמו שצריך – האלבום השני של אמדורסקי, שכל צליל בו נמצא בדיוק במקום, וכל כלי מנגן בו בדיוק מה שהוא צריך לנגן ברגע שהוא צריך לנגן בו. עד כדי כך האלבום הזה מושלם מבחינה מוזיקלית, בעיניי לפחות, שמספיקים שבעה שירים כדי להפוך אותו לשלם.
לשמוע לקנות
4 Neil Young Neil Young – A Man Needs a Maid
בין כל השירים האחרים של "Harvest", רובם שירים שמושפעים לא רק מהמקום שבו ניל יאנג בחר להתחבא ולהקליט, נאשוויל, אלא גם מלהקת הליווי שאסף לעצמו, מסתתר השיר הזה, שיר שניל יאנג חולק עם פסנתר ותזמורת שלמה.
לשמוע לקנות
5 Radiohead Radiohead – Myxomatosis
האלבומים המאוחרים יותר של רדיוהד, אלו שאחרי "Amnesiac", הם קצת כמו תמונות תלת ממדיות. צריך להקשיב להם הרבה ואז, ברגע אחד, ההבנה של מה עומד מאחורי כל השירים ומחבר ביניהם תופסת אותך. הפעם, לדוגמא, אחרי שזנחתי את האלבום מעט וחזרתי אליו, פתאום שמתי לב לשיר הזה, שנמצא כמעט בקצה האלבום אחרי האזנה מעייפת לשירים שרובם לא מאד ידידותיים למאזין הממוצע, והוא הרבה יותר טוב ממה שזכרתי כשהקשבתי לאלבום בפעם האחרונה. עד כדי כך שהוא תקע יתד בראש שלי ונשאר שם במשך כמה ימים. מה טוב בתור תולעת-אוזניים משיר של רדיוהד?
לשמוע לקנות
6 Fairport Convention Fairport Convention – Who Knows Where the Time Goes
כמעט כל מה ש-Fairport Convention עשו באלבום הזה, "Unhalfbricking", שידר פשטות – הקול הרך של סנדי דני, הגיטרה המשוטטת לאורך השיר של ריצ'רד תומפסון, התמונה של ההורים של סנדי דני על העטיפה בכניסה לבית שלהם – אבל מאחורי כל הפשטות הזו הסתתרה מורכבות שלא היתה מביישת להקת רוק מתקדם מאותה התקופה. זה התחיל בשם האלבום והמשיך גם בשירים כאלה, שנשמעים כמו שירי פולק לא מזיקים בהאזנה ראשונה ורק כמה האזנות אחר כך מגלות את הרבדים המסתתרים, שהופכים את השיר הזה ואת השירים האחרים באלבום להרבה יותר מעניינים.
לשמוע לקנות
7 Plinth Plinth – Bracken
ניסיתי כמיטב יכולתי, ולא הצלחתי למצוא אפילו פיסת מידע קטנה שימושית על הלהקה הזו.
מלבד העובדה שהם חתומים ב-Geographic, שהוציאה את האוסף שממנו לקוח השיר הזה, אני לא יודע עליהם שום דבר.
אם כן, אתם יכולים להיות באותו מקום שאני נמצא בו, ורק ליהנות מהמוזיקה.
לשמוע לקנות
8 Valleys Valleys – Killer Legs
Valleys עושים מוזיקה שמרחפת באוויר ושקשה מאד לתפוס אותה. ככזאת, שווה פשוט לעקוב אחריה ולראות לאן היא מובילה.
לשמוע לקנות
9 Red House Painters Red House Painters – San Geronimo
רוב הלהקות משתמשות בכל מה שיש לספקטרום הסטריאופוני להציע. הן משתרעות על פני המרחבים האלה, מציבות את התופים, לפעמים את הבס, באמצע, ומפזרות בכל מקום שאפשר לשים בו צליל את כל מה שיש להן להביע. Red House Painters, נדמה, משתדלים להתרכז במרכז, בקופסה מוזיקלית קטנה, לצמצם את עצמם לצורה הקטנה והקרובה ביותר שהם יכולים כדי לא להתבלט. המוזיקה שלהם מחייבת, ולו רק בגלל העובדה הזו, להקשיב בתשומת לב ובאוזניות, ולהעמיד פנים שכל מה שקורה בחוץ בעצם לא קורה.
לשמוע לקנות
10 Megadeth Megadeth – I Ain't Superstitious
להקות כמו Megadeth יכולות להמשיך ולהקליט שירים עתירי אקורדים חדים בווליום גבוה, דאבל באסים וסולואים עתירי טאפינג, אבל המקום שבו הן באמת נמדדות הוא בחזרה לשורשים – לקצב ולבלוז.
למשל, בשיר הזה של ווילי דיקסון, שהם מבצעים עם קורטוב מהסגנון המוזיקלי שלהם.
לשמוע לקנות
11 Gary Jules Gary Jules – No Poetry
השיר שחותם את האלבום הזה של גארי ג'ולז, זה שהוא מפורסם בגללו, זה שנכנס לאלבום כמעט בעל כורחו, מטיל את הצל שלו לא רק על שאר האלבום אלא על שאר הקריירה של גארי ג'ולז. וחבל, מפני ששאר הדברים שהוא עושה שאין להם קשר ל-Tears for Fears או לדוני דארקו הם יפים מאד ורוויים באווירה המיוחדת של עיר המלאכים. גם כאן, בשיר שבו שורה עליו מעט מרוחו של עמיתו לסינגר-סונגרייטריות ולעיר, אליוט סמית'.
לשמוע לקנות
12 אלג'יר אלג'יר – בתוך הצינורות
לאלג'יר, שהיו במשך שנים ברשימת הדברים שאני צריך להאזין להם ועוד לא הספקתי, הגעתי סוף סוף אחרי כל הזמן הזה ואיששתי לעצמי את כל מה שחשדתי בו – שזו הולכת להיות מוזיקה מצוינת, שזו הולכת להיות חוויה שהיא מעבר ללהקה ישראלית טובה, שאני הולך לאהוב את זה מאד, ושאני הולך לאהוב יותר את מה שידו של גבריאל בלחסן נגעה בו יותר באלבום הזה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ארגנטינאי על סוף העולם.  למה לא, בעצם?

התייר, חלק ראשון

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

Versus the Spin – May 2011 Edition

1. לפני הכל

ההיעדרות של הגוספל מכאן בשבוע האחרון היתה חזרה גנרלית, בעצם, להיעדרות היותר ממושכת שלו בשבוע הבא – למשך שבועיים, שבהם אני אעטה עליי בגדים ירוקים ואגן על כולכם.  או שלא.   הגוספל ואני נחזור לקראת סוף החודש.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – גיל סקוט-הרון, נפטר בגיל 62 מסיבות לא ידועות שקשורות או לא קשורות למחלת האיידס, והצליח לעצור את ניו יורק לכמה רגעים;   ואנדרו גולד, בגיל 60, גם הוא מסיבות שלא פורסמו – גולד היה זמר וכותב שירים שהיה אחראי בין השאר לשירי הנושא של שתי סדרות קומיות מצליחות בשנות ה-80 וה-90 – "בנות הזהב" ו"משתגעים מאהבה".

2.  Versus the Spin

החודש הקודם חלף ועבר, והחודש הזה כבר התניע והתחיל לזוז במורד הדרך, וזה אומר שהגיע הזמן לאוסף.  הנה:

1 Nick Cave and Dirty Three Nick Cave and Dirty Three – Zero is Also a Number
באוסף – כמעט בכלל לא פסקול – הראשון של "תיקים באפילה", הסתתר קטע בונוס מאחורי גימיק נחמד. בימים ההם, שבהם שמענו דיסקים במכשירי קומפקט דיסק שלא היו חלק ממערכות מובנות, מחשבים או מכוניות, היה אפשר ללחוץ על הכפתור שמעביר שיר אחורה גם מהשיר הראשון, וכך, היה אפשר לגלות באלבום הזה שאפס הוא גם מספר, ולכן, גם רצועה.
וברצועה הזו, ניק קייב משתף פעולה עם הלהקה שחיממה אותו בהופעה האחרונה שלו כאן, ומקדם את בואו של וורן אליס ללהקה שלו עצמו וללהקה ששניהם יקימו ביחד מאוחר יותר, בשיר שהוא מנות מדודות של תיקים באפילה ושל ניק קייב.
לשמוע לקנות
2 The 'Burn The 'Burn – Enlighting
יש להקות שיש מסביבן הילה כזו, שרק השם שלהן יכול להצית. הילה שמאחוריה יש את הידיעה שכל שיר של להקה כזו שאי פעם אשמע יהיה טוב.
The 'Burn, שכמו ששמם מציע, מגיעים מבלקברן, הם אחת מהלהקות האלה, ואף על פי ששמעתי בינתיים רק שני שירים שלהם, שניהם עמדו בתנאים המחמירים שההילה הזו מציבה להם.
לשמוע לקנות
3 Evan Dando Evan Dando – Hard Drive
ועדיין, אחרי שמונה שנים, אני מנסה להבין אם שם השיר מדבר על כונן קשיח או על נסיעה קשה.
יש שירים שבשבילם השירה המונוטונית מעט של אוון דאנדו, שפעם היה הסולן של Lemonheads ועכשיו שוב, בעצם, היא לא מתאימה, שירים שבהם יישמע, כמו ששם האלבום שלו מציע, שהוא משועמם. השיר הזה הוא לא אחד מהם – בשבילו הקול של דאנדו מתאים בדיוק.
לשמוע לקנות
4 Neil Young Neil Young – Are You Passionate?
ניל יאנג, מזקני השבט המוזיקלי, מתפנה לכמה רגעים באלבום שבו הוא מספר על מצב האומה כמו שהוא רואה אותו, בימים שאחרי התקפת טרור ובמהלך שתי מלחמות מתהוות, כדי לבדוק מה שלומך, ואם אתה חי את החיים שלך לפי הדרך שהתווית לעצמך. הקול המרגיע שלו, ממרחק של עשרות שנים מהמקום שבו אני נמצא, הוא מעודד ומזמין כאחד, ושורת הגיטרה שחוזרת לאורך השיר מושכת אחריה את מארק קנופפלר וגם את דיוויד גילמור.
לשמוע לקנות
5 The The The The – Bluer Than Midnight
"Dusk" היה אחד מהאלבומים הראשונים ששמעתי שהצליח להעביר בצורה מושלמת אווירה של פרק זמן מסוים של היום – דמדומים, שלהקה אחרת בשם הנרדף שלהם הקליטה אלבום שגם הוא מעביר את האווירה המיוחדת הזו והוא האלבום האהוב עליי. פה, אם מתעלמים לרגע משלל השירים היפים של מאט ג'ונסון שזכו להשמעות חוזרות ונשנות לאורך השנים בגלגל"צ, אפשר להגיע לשיר הזה, שבעזרת החצוצרה הבודדה שבו וצלילי האמבולנס הרחוקים שברקע, מצליח לתמצת את כל מה שהאלבום הזה מנסה להגיד, רגע לפני הסוף, למקרה שכל השירים האחרים לא מצליחים.
לשמוע לקנות
6 Firewater Firewater – Electric City
במשך חודשים ארוכים, במהלך נסיעות חוזרות ונשנות, האלבום הזה הצליח לכבוש פיסה פיסה את הלב שלי ולהפוך להיות האלבום האהוב עליי של אחת מהלהקות האהובות עליי – שהסולן שלה, טוד איי, החליט לעשות מעשה מרתק ואמיץ כאחד וללכת לבקר את הארצות שהמדינה שלו מחליטה להפציץ. הוא לקח איתו גיטרה, מיקרופון ומכשיר הקלטה כדי להקליט את האמנים המקומיים בכל אחד מהמקומות האלה, והצליח לגרום למשהו שאף שלום כולל לא יכול לגרום לו, בינתיים – אמנים ישראליים ופקיסטניים מנגנים ביחד בקטע אחד. ואם הגיטרה לאורך השיר נשמעת לכם דומה למה ש"בום פם" עושים, זה בגלל שזה באמת מה ש"בום פם" עושים. זאת אומרת, אורי כנרות, שהוא חלק מהלהקה לאלבום הזה ולמסע ההופעות.
לשמוע לקנות
7 Dessa Dessa – Go Home
יכול להיות שאני משוחד, מכיוון שדסה למדה, ועכשיו מלמדת, בבית הספר למוזיקה שגם אני למדתי בו במיניאפוליס, אבל היא אחד מקולות ה-R&B הכי מרעננים ששמעתי בזמן האחרון, וגם אתם צריכים להטות לה אוזן. אז הנה.
לשמוע לקנות
8 Mansun Mansun – Take It Easy Chicken (Peel session)
Mansun עשו, בזמן הקצר שבו היו קיימים, משהו שאף להקה אחרת לא ניסתה לעשות מאז – פופ מתקדם. והם הצליחו בארבעת האלבומים שלהם ליצור פופ אינטיליגנטי, מורכב, שזז במהירות מסחררת מרעיון מוזיקלי לרעיון מוזיקלי ומצליח לאגד את כולם ביחד בצורה שמאפשרת לנו לקלוט מתי מגיעים החלקים המוכרים של השיר ולאיזה כיוון הוא הולך.
כאן, בהקלטה שעשו בשביל תכנית הרדיו של ג'ון פיל, הם עושים פחות או יותר אותו דבר, אבל בהופעה חיה ובצורה הרבה יותר אנרגטית מבאלבומים שלהם.
לשמוע לקנות
9 Ron Affif Trio Ron Affif Trio – I'll Be Seeing You
הטריו של רון אפיף, שהוא לא ישראלי בשום צורה שאני הצלחתי למצוא, מנגן את המוזיקה הזו בדרך ובהרגשה המתאימה למשהו שצריך להיות מנוגן במועדון במרתף, באמצע עיר ובאמצע הלילה.
לשמוע לקנות
10 The Unbelievable Truth The Unbelievable Truth – Covers
החיים בצל של אח מפורסם יותר הם קשים, במיוחד כשהאח עוסק באותו דבר שאתה עוסק בו, ובמיוחד כשהאח הוא במקרה מי ששינה את הדרך שבה זמרים אחרים באותה תקופה שרים את השירים שלהם.
אבל אנדי יורק והלהקה שלו, The Unbelievable Truth, הצליחו במשך שני האלבומים ששרדו ליצור שירים מוצלחים – אולי לא כאלה שראויים להיקרא יצירות מופת או להיזכר כגורם מקדם של ההסטוריה המוזיקלית, אבל שירים שהם בהחלט יכולים להיות גאים בהם בעצמם.
לשמוע לקנות
11 המועדון המועדון – ממשיך להסתובב
"המועדון", שהם סוג של להקת המשך לפאנקקייק מימי פטיפון העליזים, עושים מוזיקה מוצלחת במיוחד באלבום הראשון שלהם שיצא לאחרונה, ומזכירים לי במיוחד את Ash – לא רק בפופ המהוקצע ורווי הדיסטורשן שלהם אלא גם בשימוש הנכון שלהם בכלי מיתר בשירים כמו זה.
לשמוע לקנות
12 Patrick & Eugene Patrick & Eugene – Can't Get You Out of My Head
מפני שזו גרסה טובה יותר אפילו מזו של ה-Flaming Lips.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד שלושה שבועות מעכשיו – סרט חדש של החבובות.  צריך יותר מילים מזה?