התייר, חלק שני
כששני מטוסים החריבו את מגדלי התאומים, אחד פער חור בכמה מהשכבות החיצוניות של הפנטגון, ואחד התרסק בשדה בפנסילבניה, ניל יאנג היה בחווה שלו בקצה השני של ארצות הברית, וקרוב לוודאי צפה בזה קורה בטלוויזיה באותו בוקר ביחד עם שאר תושבי ארצות הברית, ומהר מאד עם שאר תושבי העולם שהצטרפו אליהם כל ארץ בשעתה שלה. היום הזה אולי שינה את הדרך שבה הסתכל על החיים שלו, אלו המוזיקליים המפותלים ואלו האישיים המפותלים עוד יותר, והאירועים שקרו אחר כך, המלחמות שהורכבו ותורצו במהירות, והחוקים שחוקקו בשביל להפוך את החיים של כמה מהאמריקאים למאתגרים הרבה יותר, הרגיזו את הפן הפוליטי והאקטיביסטי של ניל יאנג, זה ששלט בו לאורך שנות ה-90 ויתעורר גם אחר כך בצורה מפורשת יותר.
כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היום הספציפי הזה לא עורר בניל יאנג זעם. הוא עורר בו יראת כבוד לפס הצר של אומץ וגבורה שעדיין עבר בעמוד השדרה של אמריקה, ויראת כבוד לדברים הטובים שבחיים שבנה לעצמו. ובשנה שאחר כך, תוצאה של כמה פרויקטים מוזיקליים שעבד עליהם במקביל, הוא הקליט את "Are You Passionate?", שהוא תמהיל של שני הרגשות האלה – "Let's Roll", השיר הראשון שהוקלט ממנו, ויצא כסינגל לפני שהאלבום יצא, נכתב בהשראת שיחת הטלפון של אחד מנוסעי טיסה 93, שהתרסקה בפנסילבניה באותו היום והיתה אמורה להגיע לבניין הקפיטול, אולי אפילו לבית הלבן. הנוסע הספציפי, שרווחי הסינגל נתרמו למשפחה שלו, לא הצליח להתקשר למשפחה שלו והסתפק במרכזנית של שירות הטלפונים של חברת התעופה, אבל לפי שיחות הטלפון שכן הצליחו להגיע ליעדן והעדויות שהצטברו לאחר שהאבק שכך והיה אפשר לשרטט הסטוריה של היום הזה, הוא היה זה שדירבן את שאר הנוסעים להשתלט על החוטפים ולגרום לטיסה הזו להיות היחידה באותו היום שלא הגיעה ליעד שתכננו לה החוטפים. "You're My Girl", השיר שפותח את האלבום, נכתב כמחווה של יאנג לבתו, אמבר ג'יין, שעזבה את הבית לקולג' באותה תקופה – מאחר ובמהלך הנסיעות שלהם לבית הספר כשהיתה צעירה יותר המוזיקה שאהבה לשמוע במיוחד היתה זו של מוטאון, יאנג לא רק כתב את השיר הזה אלא גם גייס את בוקר טי ג'ונס ומעניקי המוזיקה שלו לסייע לו בחלק מהשירים (על אף ש-Booker T and the MGs היו להקת הבית של סטקס, לא של מוטאון. אבל נסלח ליאנג על הטעות הקלה הזו). שאר שירי האלבום מתחלקים בין שני הפרויקטים המוזיקליים שיאנג עבד עליהם באותו הזמן – אלבום חדש, בעל אופי רוקי יותר, עם להקת הליווי ארוכת השנים שלו, Crazy Horse, שלא מספיק ממנו הצטבר כדי להצדיק אלבום שלם, ואלבום שהיווה את הנסיון הראשון של יאנג לכתוב שירי רית'ם אנד בלוז במסורת האמנים שחברות תקליטים כמו מוטאון וסטקס איכסנו.
את השאלה, שהוא הקדיש לה את שם האלבום ואת שיר הנושא, הוא שואל אולי את עצמו, אולי את המאזין, אולי אפילו את נשיא ארצות הברית שבתקופת הקלטת האלבום עדיין לא התחיל במסע המלחמות ובטחון הפנים שלו, אבל הניצנים להחלטות שלו כבר היו באוויר. ובכל אחד מהמקרים האלה, שירים אחרים מתרכבים ומוסיפים לשאלה – כך שהאזנה אחת לאלבום לא באמת מספיקה.
בהאזנה אחת לאלבום, אפשר למצוא את ניל יאנג הצפוי. שירי רוק, נטויים יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז, שמתובלים הפעם באורגן הייחודי של בוקר טי ג'ונס, ובמקרים אחרים בזוקה עליהם כמות יפה של הגיטרה של ניל יאנג עצמו ושל הגיטריסט שלו, פונצ'ו סמפדרו. המילים הן מילים פשוטות, לכאורה, אבל כאלה שהמשמעות שמאחוריהן מספיקה גם בלי מטאפורות והתפלפלויות מיותרות. בהאזנה נוספת, אפשר למצוא ניל יאנג שפותח פתח רחב במיוחד, באופן לא שגרתי, לחיים הפרטיים שלו ולנפש שלו. רוב השירים, אלו שלא עוסקים בהסטוריה המיידית של טיסה 93 או בהסטוריה הרחוקה של הקרב האחרון של קאסטר, עוסקים במערכת היחסים שלו עם אשתו הנוכחית. כך לפחות טוענים דברי יחסי הציבור שהתלוו אל האלבום. ואף על פי שהאווירה המוזיקלית היא חיובית, קצבית ומלאה בגרוב הטבעי של האורגן של בוקר טי ג'ונס, המילים שיוצקות תוכן לתוך השירים האלה הן לא בהכרח מילים של שירי אהבה. בחלקים ניכרים של האלבום ניל יאנג מתחשבן עם עצמו, דווקא, שואל את עצמו שאלות חשובות – כמו השאלה שנושאת את שם האלבום – ומתנצל על דברים שעשה, על האיש שהיה ועל האיש שהוא אולי עדיין. ובגלל הסיבה הזו, חלקים ניכרים מהאלבום מרגישים כמו רגעים אינטימיים של יאנג שהוא לא ציפה שנאזין להם, ואנחנו רוצים רק לסגור את הדלת בעדינות ולהעמיד פנים שלא נכנסנו. אבל כשהוא מכסה את כל זה במוזיקה המשולבת של הלהקה שמלווה אותו במשך כל השנים האלה, ושל להקה אחרת שליוותה הרבה אמנים אחרים שחשפו הרבה מהנשמה שלהם בשירים שלהם, זה נשמע מתאים מאד, ונכון מאד, שנקשיב.
ואחרי שיאנג מסיים את המשא ומתן הרגשי שלו עם החיים הפרטיים שלו, הוא פונה למי שנמצא מעליו, ב-"Two Old Friends", שם הוא מתחשבן עם האלוהים שלו. הוא מסתתר מאחורי דמותו של מטיף אלמוני בשיר הזה, שעולה לשערי השמיים ופוגש את אלוהים בפעם הראשונה, ושואל אותו מתי אמורים להגיע הימים שבהם האהבה והשלום, והמוזיקה הטובה, ישררו סביב, ואלוהים מאכזב אותו ואומר שהימים האלו כבר עברו, שהעולם שונה, שהאנשים שמאכלסים אותו עכשיו צריכים למצוא דרכים אחרות להתמודד איתו. זה, אחד השירים היפים ביותר באלבום, הוא ההקדמה לדרך שבה ניל יאנג רואה את העולם נפרש לנגד עיניו מאות נקודה. עטיפת האלבום עצמה, שמשקפת, בעזרת השושנה הבודדה, התמונה הדהויה בשחור לבן של גבר ואשה ומדי ההסוואה שמאחוריהם, מקנה אווירה של אחווה, של פטריוטיות, של חירום, כזו שהיתה בארצות הברית כשניל יאנג נולד, לקראת סוף מלחמת העולם השניה. וברגעים הראשונים של העולם החדש שהשתרר אחרי שחלק מהמטוסים הגיעו ליעד שהמחבלים הציבו להם, חלק מהאחווה, מהפטריוטיות, מהחירום, היה באוויר, וגרם לאנשים לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מתייחסים אחד לשני, לאנשים הזרים שחולפים על פניהם ברחוב, לאנשים שקרובים אליהם, לעצמם, וגם ניל יאנג, באמצעות האלבום הזה, חשב מחדש על כל הדברים האלה. מאוחר יותר, העולם השתנה שוב – הזרים הפכו לזרים יותר, האנשים הקרובים הפכו להיות משהו להיצמד אליו, וניל יאנג השחיז את השיניים הליריקליות שלו והוציא את "Living with War". אבל לפחות עכשיו, באלבום הזה, הוא מתנצל ומפויס, והקול שלו, שהוא בדרך כלל גבוה ורך, נסדק בכמה מקומות, כאילו הוא לא בטוח לגמרי שהוא עושה צדק עם המילים שהוא שר. אבל הכלים שנמצאים מאחוריו, אלו שמלווים אותו לאורך השנים ואלו שהצטרפו למסע הספציפי הזה, מחזיקים אותו במקום, עוזרים לו להמשיך את המסע שלו עד לנקודה שבה הוא עוצר, מביט לאחור וממשיך הלאה, ליעד הבלתי ידוע הבא שלו, וברגעים האחרונים של השיר שמסיים את האלבום, "She's a Healer", נדמה שאפילו הם לא יודעים מתי להפסיק.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ועכשיו, מרטין סקורסזה מביים סרט ילדים.
נשלח: 16 ביולי, 2011 נושאים: אלבומים - בתשומת לב.
תגובות: אין
| טראקבק