תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

אלג'יר

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  איימי וויינהאוס הלכה בדרכן של ג'ניס ג'ופלין ובילי הולידיי, ונפטרה ממנת יתר (כנראה) היום, בגיל 27.

2. פינק פלויד עם כיפה

מנועים קדימה

אי שם במעמקי הישוב תלמי אליהו, שנמצא בחלק הצפוני של הנגב, יש קו בחול.  נדמה שמצפון לקו הזה, נמתח העולם המוזיקלי המערבי, ומדרום לו, היכן שמשתרעים המדבר והישובים הדרומיים יותר, נמתח עולם מוזיקלי אחר, שנישא על גבי רוחות חמות ממקומות אחרים שאנשים שהגיעו משם התיישבו בהם.  שלושה ילדים היו מגיעים אל הקו הזה כל יום, אחרי שבית הספר הסתיים, וחוצים אותו מצד לצד, במשך שעות. ים יבשה.  יבשה ים.  בתווך הזה הם גילו כמה דברים מעניינים, כמו למשל, שההבדל בין מוזיקה מערבית, רוקית, מתקדמת, רועשת, לבין מוזיקה מזרחית, מתפרצת, טבועה בכלים שלא משתתפים בדרך כלל במוזיקה המערבית ה"מסודרת" יותר, הוא שרירותי, אבל הוא קיים.  שאם מערבים תפילה בחולין אפשר להפוך את זה למילים יפהפיות שאפשר להלביש על המוזיקה המעורבת הזו.  ושאם מביטים בבת אחת צפונה ודרומה, אפשר ליצור את אחד מהפריטים המוזיקליים הכי מעניינים שיצאו כאן, ולמלא אותו, מבחוץ ומבפנים, בגוונים של חול שמסתיר את כל מה שמתרחש מאחורי הסערה.

לא הרבה צפונה משם, בגדרה, התחלתי אני, כמו כל חובב תרבות שמכבד את העולם שבתוכו הוא מתחיל לפסוע, לעשות רשימה.  זו היתה רשימה של פריטים – מוזיקה, סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה – שהלכה והתמלאה ככל שאנשים דיברו על הפריטים התרבותיים האלה, והתבססה כרשימה של דברים שאני חייב לראות, לקרוא, לשמוע, בבוא הזמן.  אלו היו דברים שלא היו מאבדים מהערך שלהם עם הזמן אבל, כחובב תרבות שמכבד את העולם הזה גם בצעדיו האחרונים, ידעתי שאלו דברים שאני חייב לצרוך לפני שלא יהיה איך לצרוך אותם.  אלג'יר, כמובן, לא היו קיימים כשהרשימה הזו התחילה אבל בבוא הזמן, שני האלבומים שהספיקו להוציא לפני שהתפרקו לאלף זיקוקים קטנים הצטרפו אל הרשימה, וכשהגיע הזמן לאחד מהם – האחרון מבין השניים, "מנועים קדימה", להיות מושמע – הבנתי למה כל האנשים שסיפרו לי עליו, סיפרו לי עליו.  הבנתי שבאמת מדובר ביותר מלהקה שמחזיקה בכשרון שעושה רושם שנישא ברוח לאורך רוב ישובי הדרום, והבנתי שזה אלבום שתידרש יותר מהאזנה אחת כדי לפצח את הקוד שהוא מחזיק.

זה מתחיל במשהו שנשמע כמו רעש של מנועים.  אלו גיטרות, בעצם, בסך הכל, והן הולכות קדימה ואחורה בבת אחת ומפנות את עצמן במהירות לגיטרה שנשמעת כמו גיטרה, שמנגנת כמה צלילים שמקבעים את האלבום הזה משני הצדדים של הקו בחול.  והאלבום מתחיל בתפילה, בעצם, אולי על אותו קו בחול – "תיפתח האדמה," שר אביב גדג' ומקהלה של אלפי אביב גדג'ים קטנים, "בשבילך."  אחר כך, כשהתפילה הזו תסתיים ומשהו ממה שיתגשם בה יתחיל, האלבום מתפצל לשני חלקים לא שווים.  אחד מהם הוא נגיש יותר, מלודי יותר, מובן יותר.  שני הסינגלים שהם הוציאו מהאלבום, "דם על הים" ו"קיטש", נמצאים שם, במרחק מה אחד מהשני, ביניהם מפרידים שירים אחרים שהם מוכרים פחות אבל מלודיים באותה מידה.  הם קצרים, יחסית, מבוססים על המקצבים שהייתם מצפים, על האקורדים שהייתם מצפים, והמילים שהופכות את אלגי'ר למה שהיא – דבר אחר לחלוטין על נוף המוזיקה הישראלית – וביניהם מסתתר שיר אחד, "פעמוני המאה", ששייך בעצם לחלק השני.   החלק השני, הקצר יותר, ממשיך את מה שהתחיל קודמו, "נאמנות ותשוקה", והוא מכיל שירים שמיועדים לגרום לנו לחשוב, לא רק מבחינה ליריקלית אלא גם מבחינה מוזיקלית.  יש שם את "בתוך הצינורות", שמאחד את פינק פלויד עם הנבכים האפלים של החדרים שבהם התאחסן גבריאל בלחסן בתקופות שבהן הוא הרגיש שהוא חייב לאשפז את עצמו כדי לא להתפזר בבת אחת לכל הכיוונים, ומכיל את אחד מהקטעים המוזיקליים שהפכו במהירות להיות מהאהובים עליי ברפרטואר הישראלי – הגיטרה, שלקראת סוף השיר מגששת את דרכה אל האניצים הבודדים, הרחוקים, של האור, מצליחה למצוא את דרכה מתוך הצינורות ופורצת בזעקה, ויש את "מול הים עם תפילין", הקדמה קצרה למסה הקריטית של האלבום – כזו שמיועדת לבחון אם אתם מרגישים מוכנים, מצד אחד, ואולי גם, מצד שני, אם אתם ראויים, להמשיך הלאה.  הלאה, במקרה הזה, הוא יצירה ארוכה ומורכבת, מחולקת לכמה חלקים, שנקראת "ירח במזל עקרב".  החלק הראשון שלה, שבו אלג'יר מארחים חזן בשם רפאל הלוי, הוא תפילה אמיתית, כזו שמפרטת את סדר העבודה, האמיתי, של הכהנים בתקופת בית המקדש.  אחר כך באה תפילה אישית של גדג', כזו שתופסת את הלחן העממי, המקורי, אולי, ומזניקה אותה למעלה.  אחר כך השיר הופך להיות שיר אחר לגמרי.  אי שם בשלב מוקדם יותר של האלבום אלג'יר מנבאים את הימים של אחרי החורבן, מפרטים עיי הריסות של עיר אחרי עיר, ישוב אחרי ישוב, בנוף השומם של מדינת ישראל אחרי איזו הפצצה שאחריה יש רק שקט.

אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שני היוצרים העיקריים שעומדים מאחורי אלג'יר, הגיעו אל האלבום השני הזה שמונה שנים אחרי שהוציאו את הראשון שלהם, שהיה אמור להיות אחד מבין שלושה אלבומים שהיו אמורים להוציא במסגרת חוזה.  גדג' ובלחסן שניהם הגיעו לתל אביב כדי להוציא את האלבום הראשון הזה והשתהו שם עד שלא יכלו לחכות יותר להוצאת האלבום השני.  במהלך הזמן הזה הם התנסו בחזרה בתשובה וחזרה בשאלה שוב, בסמים, בהליכה עד הקצה האפשרי של החיים ובאשפוז מרצון ב"אברבנאל", גדג' אחרי שמצא את עצמו נופל מגשר בתל אביב אל נתיבי איילון. מתוך כל חוויות החיים הקיצוניות האלה, שטלטלו אותם מקצה לקצה, הם בנו את עצמם כלהקה מחדש ובנקודה הזו,  אחרי שהתחילו להופיע שוב עם חומרים חדשים במועדונים השונים בתל אביב, שאול מזרחי, הבעלים של שני סניפי ה"בארבי" וגם, כתוצאה מכך, של "בארבי רקורדס", החליט להוציא את האלבום השני שלהם בכל מחיר ולהציל אותנו מהמצב הכמעט בלתי אפשרי שהאלבום הזה לא היה יוצא.

תל אביב, מאוחר יותר.  הרבה מאוחר יותר.  ב"אוזן השלישית" הסתיימה בדיוק הופעה של פונץ', הלהקה של אחיו של גדג'.  לֹא בהרכב של אחיו של גדג', אמנם.  אני עומד בחוץ ומחלק פליירים להופעה אחרת, בהזדמנות אחרת, אולי האנשים שמילאו את עצמם במוזיקה כאן הערב יתרוקנו עד אז.  בין האנשים שיוצאים גם אביב גדג' פוסע החוצה, תיק הגב שלו, זה שתפס לעצמו כשהחליט לגלות מרצון מהמושב שלו ולהיות נווד לזמן מה בתל אביב, על כתף אחת.  אני מושיט לו פלייר, הוא מחייך ומהסס, אבל לא לוקח.  מה הוא צריך את זה.  בראש שלו יש מוזיקה למאה מועדונים תל אביביים.  עוד מעט הוא ימצא פינה שקטה ויתפלל בה, והתפילה שלו תגיע ללבבות של כולנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – היה לכם פעם יום כזה שאתם פשוט לא יכולים לנצח?

2 תגובות ל“אלג'יר”

תגובה