תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

Tags

בלוגרול

התייר, חלק ראשון

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

תגובה