The gospel according to whom

1. לפני הכל

חדשות משמחות:  "Fast Show",  אחת מהתכניות הבריטיות האהובות עליי, תכנית מערכונים של חמישה אנשים מוכשרים שמוצאת את הייחוד שלה במערכונים הקצרים במיוחד שלה (ומכאן שמה), חוזרת לעונה נוספת של שנים עשר פרקים.  אלה ישודרו ברשת, שזה דבר עוד יותר טוב (כי לא צריך להוריד את זה), באדיבות Foster's, שזו בכלל בירה אוסטרלית, אבל היא עדיין אחראית לחזרתם של שני איקונים קומיים בריטיים נוספים לטובתה (אלן פרטרידג' של סטיב קוגאן, וריבס ומורטימר).  העונה תתחיל ב-15 בנובמבר ותשודר כאן.  החלק הפחות משמח בחדשות האלה (כי גם את זה צריך) הוא שמארק וויליאמס לא ייקח חלק בעונה החדשה (כנראה כי הוא כבר מפורסם מדי מכדי להשתתף בכאלה דברים – הוא שיחק את מר וויזלי בשבעת סרטי הארי פוטר), מה שאומר שאלא אם כן אחד מהשחקנים האחרים ייקח עליו את התפקידים (מה שאני מקווה שלא יקרה), לא תהיה שם נציגות ל-"Today, I have been mostly…", או ל-"…which is nice.", וגם שני מוכרי החליפות לא ייוצגו כראוי.   אבל רולי בירקין כן.

2. אין דבר טוב מלהיות רע כמו טום ווייטס

יום שני הקרוב (מחר) יהיה סוג של יום חג.  באותו היום ייצא, באופן רשמי, האלבום הראשון של טום ווייטס שמכיל חומר מקורי אחרי שבע שנים.  קדמו לו אלבום אחד של הופעה, ואחד, משולש ונדיב במיוחד, של שירים נדירים, גרסאות כיסוי וכאלה שלא מצאו את מקומם בשום אלבום, או כמו שווייטס העדיף לקרוא להם, "יתומים".  באופן רשמי, אני אומר, מפני שהאלבום עצמו כבר דלף לרשת וכל דכפין יכול להוריד אותו באתר הטורנט הקרוב.  כל ההדלפות האלה וההורדות האלה הן משהו שהייתי מקווה שמישהו כמו טום ווייטס היה יכול להימנע ממנו – מפני שתמיד דמיינתי אותו בתור מישהו שנמצא מעט רחוק, אולי במימד אחר, מעט מנותק מזה שלנו, מכל הדברים האלה שמוזיקאים רגילים מעורבים בהם.  מעבר לסיבה הברורה מאליה להוריד את האלבום הזה כבר עכשיו (זה בחינם), אני יכול לחשוב רק על שתי סיבות נוספות הגיוניות.  הראשונה – כדי להגיד שיש לך את האלבום החדש של טום ווייטס, והאנשים שמקשיבים לטום ווייטס, לדעתי, הם לא אנשים שרק אומרים שיש להם את האלבום החדש של טום ווייטס.  הם מאזינים לו שוב ושוב, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, לומדים מחדש את המפה למחוזות האפלים והמוזרים יותר של המוזיקה שווייטס יודע לסלול בהם דרכים – מה שמוביל לסיבה השניה – כדי להקשיב לאלבום הזה כבר, אחרי שבע שנים ולפני שהוא יוצא באופן רשמי.  ובשביל הסיבה השניה טום ווייטס, או האנשים שמנהלים בשבילו את אתר האינטרנט שלו, או האנשים שמנהלים בשביל חברת התקליטים שלו את אתר האינטרנט שלו, מצאו פתרון הרבה יותר קל.  וכך, כבר ביום שישי מצאתי את עצמי, מצויד בקוד מיוחד שנשלח אליי מבעוד מועד מפני ששמתי את כתובת המייל שלי במקום הנכון (באתר שלו) בזמן הנכון (הרבה לפני כן, בתקופת "Glitter and Doom"), בשערי האתר שהוקם במיוחד לצורך ההאזנה לאלבום, ונסגר באותו היום (אני מאלו שנזכרים מאוחר), מוכן להקשיב לחומר החדש של טום ווייטס עם אוזניים רעננות ככל האפשר.

והדבר הראשון שבולט כשמקשיבים לאלבום בפעם הראשונה, הוא כמה הקול של טום ווייטס שונה.  ווייטס הרגיל אותנו לקול החצץ שלו, שהלך והתעצב במשך השנים – מהקול הצלול שהיה לו באלבום הראשון, "Closing Time", לשירים שנשמעים כאילו זאב נובח אותם ואי אפשר באמת להבין את המילים באלבומים המאוחרים ביותר שלו, עברה דרך ארוכה ומלאה בחברויות עם הבקבוקים הלא נכונים, הסיגריות הלא נכונות והנשים הלא נכונות, ובקרבה מסוכנת מדי למדרכה, אם ברגל או ברכב.  אבל עכשיו, בחלק מהשירים, זה נשמע כאילו הוא מתכונן לאיזשהו תפקיד אופראי.  בחלק אחר מהשירים הוא מרים את קולו למנעד שבו אין חצץ.  ברוב השירים הוא אמנם שר בדרך שלמדנו להכיר ולאהוב, אבל משהו בקול שלו נשמע כאילו הוא מצא איזושהי תושבת שלווה לשים עליה את הקול כדי שהכל יישמע רגוע יותר, כאילו שבשבע השנים האלה הוא השתדל, והתעקש, והצליח להגיע לתובנה מסוימת בקשר לשירים שלו שלא היתה נגישה לו עד עכשיו.

אין פה אף שיר, בינתיים, שהולך להיכנס לפנתיאון של היצירה של טום ווייטס.  ווייטס כבר לא עושה כאלה.  לא מפני שהוא איבד משהו מיכולתו ליצור שירים שיש בהם את הייחודיות שאפיינה את הקריירה שלו והם מרוכזים וכועסים ובועטים מספיק כדי להחזיק מעמד בזכות עצמם מחוץ לאלבומים שבהם הם משובצים, אלא מפני שזה כבר לא מעניין אותו באמת.  הוא מעדיף להקליט אלבום שיש לו אווירה מסוימת, עם קבוצה של נגנים שיכולה ליצור את האווירה הזו, ולאפשר למאזינים שלו להעריך את האלבום כולו, כמכלול.  שני סינגלים מהאלבום הזה כבר יצאו – אחד מהם, שיר הנושא, הוא מהשירים הפרועים והמפותלים שטום ווייטס בקיא בהם (אף על פי שזה נשמע פרוע ומפותל הרבה יותר מבדרך כלל, והקול של ווייטס, גם כאן, נשמע צעיר בכמה עשרות שנים באופן מפתיע), והשני, בלדה שהתעוררה אחרי חמישה עשורים של שינה בשם "Back in the Crowd" – אבל הם לא יעוררו גלים באותה מידה שסינגלים קודמים של וויטס בשני העשורים האחרונים לא עוררו עניין בהרבה יותר ממי שכבר התעניין במוזיקה שלו מלכתחילה.  אל תצפו לשמוע אותם בגלגל"צ בזמן הקרוב.

האלבום נפתח במתקפה מפתיעה של כלי נשיפה, שבמבט על המידע שמלווה את השירים אני מופתע לגלות שמופק רק משלושה כלים על ידי שני אנשים.  תרועת כלי נשיפה שחוזרת על עצמה, כמו לופ פסיכוטי מהעולם של טום ווייטס, של עצמות וחלקי מתכת של מכונות מתות שביחד מרכיבות רכבת רפאים, מלווה שיר על הנדידה השחורה מהדרום לשיקגו שילדה את הבלוז של הגיטרה החשמלית.  "לא נצטרך לומר שלום אם כולנו נעזוב," הוא שר שם על האנשים שיצרו את אחד מעמודי התווך שעליהם בנה את המוזיקה שלו.  "Chicago" קוראים לשיר הזה, ומיד אחריו עוקב "Raised Right Men" שבאחוריו קלידים שמנגנים את אותו הצליל לאורך כמעט כל השיר, בקדמתו תוף שמקדם את השיר כמו מצעד, ובתווך טום ווייטס שמסביר, ומנמק, וגוער ומתחנן.  השירים של ווייטס, כאן כמו בכמה האלבומים הקודמים של חומר מקורי, הם כבר לא סיפורים זעירים על האנשים שמאכלסים את האזורים האפלים והעלובים יותר של העיר.  הם עדיין נמצאים שם, באיזור הזה, אבל עכשיו הם נשמעים כאילו אנחנו, המאזינים, ביחד עם ווייטס, מצותתים לאיזושהי שיחה פרטית, שתפסנו באמצע.

"Everybody's Talking at the Same Time", התרומה הצנועה של טום ווייטס למחאה נגד המצב הכלכלי העגום בארצות הברית, הקול שלו מתרומם גבוה גבוה ונדמה שהוא מצא ענן ווקאלי חדש לשבת עליו. הוא לא יישאר עליו למשך זמן ארוך מדי באלבום הזה, אמנם.  ב-"Get Lost" שבא אחריו, ווייטס נועל מחדש את נעלי הרוקבילי שלו ומגלה שהן עדיין מתאימות.  לארי טיילור, דייוויד הידלגו ומארק ריבו עוזרים לו לחזור אל שורשי הרוקבילי שלו, שלא ביקר בהם כבר הרבה זמן.   "אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב," טום ווייטס פותח את "Face to the Highway" שהוא ערפילאי ומעונן כמו דרך מהירה מיד אחרי הזריחה, מנסה לשכנע את עצמו, את המאזינים ואת מי שזה לא יהיה שהוא מדבר אליו.  אקורדיונים, גיטרות ופעמון אחד שמכה בהרבה מאד רגעים נכונים, עוזרים לו לקבל את ההחלטה הנכונה ולהמשיך עם הפנים לדרך המהירה ועם הגב למה שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.   השיר הבא, "Pay Me", שבו ווייטס לובש את דמותו של אדם בודד מאד, אבוד מאד, בקצה של דלי שאין לו באמת תחתית ומאיים ליפול, והשיר כולו נשמע כמו הבוקר שאחרי הופעת קרקס, כשכל מתחם הקרקס שומם ועצוב ומלא בניירות מתעופפים ובאשפה, ובמופיעים עייפים שמתעוררים בבוקר אחרי שהקסם פג.   "Back in the Crowd" שאחר כך, מוצא את ווייטס תופס את דמותו של קרונר זקן, אחרי ימי התהילה שלו, על במה מול מועדון ריק, שחצי מהכיסאות בו מורמים על השולחנות. ו-"Bad Like Me", שיר הנושא, הוא מעין הוריקן מוזיקלי, מהסוג שווייטס היה מעסיק בו מגאפון בהופעות.  הקול של ווייטס חוזר אל תכונותיו החצציות שם והוא רחוק ורחוק יותר בכל דקה של השיר. "Kiss Me" מעמיד פנים שהוא בלדת בארים סטנדרטית, כזו עם גיטרה שצובטת דגשים של אקורדים ג'אזיים פעם בכמה זמן, ועם קונטרבאס שמספק את הבסיס, ועם פסנתר, אבל הצלילים בו הולכים ומתערבלים ומתחברים מחדש במקומות לא נכונים ובדרכים לא נכונות ובאיזשהו מקום השיר הזה מתחיל לרחף בחלל, ולהישמע הרבה יותר מעניין מאיך שנשמע כשהתחיל.  ב-"Satisfied", ווייטס מהרהר בכמה שימושים אפשר למצוא לשלד שלו אחרי שימות, ומספק את הגרסה שלו לשיר המפורסם של Rolling Stones, גם הוא בעצם שלד מוזיקלי.   "אני העלה האחרון על העץ," הוא שר ב-"Last Leaf".  "הסתיו לקח את כל השאר אבל הוא לא ייקח אותי."  וכשהשיר הזה נפרש לכל אורכו, בלדה מהורהרת שנתמכת על ידי גיטרות ואורגן מפוח, הוא מגלה קול נוסף שמצטרף לשירת המשפט הזה לאורך השיר, שהוזכר בשמו בשיר הקודם, גם הוא מישהו שעל פניו, על חייו ועל קולו אפשר לראות את טביעות הרוק'נ'רול כמו הדרך שבה מים משפיעים על סלע לאורך השנים – קית' ריצ'רדס.   ב-"Hell Broke Luce", עם המקצב הצבאי השטני, ווייטס מבקר בעיראק, מרחף מעל הארץ ואוסף בדרכו רשמים קצרים, מלאי אלימות, מהחיים של חיילים שם.  "אני יכול ללכת הביתה במרץ?  מרץ," הוא שואל במהלך השיר (והחדשות היום אומרות שכן).  ואל רשימת הנגנים המכובדת שמייצרת את המארש הזה, שכוללת עדיין את קית' ריצ'רדס בגיטרה, מצטרף גם פלי בבאס.  "New Year's Eve", שמסיים את האלבום, הוא השיר היחיד מבין השלושה עשר שמוצגים כאן שמזכיר באיזושהי צורה את הסיפורים הקצרים שטום ווייטס היה טווה בשירים שלו פעם.  זה ראש השנה, באיזשהו מקום, ומי שווייטס שר עליו נמצא במצב גרוע יותר ממה שיכול היה להיות והאשמה היא שלו, אבל השנה מתחילה והיא מביאה איתה תקווה, ואולי דרך לעשות דברים אחרת, ווייטס, והדמות שהוא עוטה עליו בשיר הזה, פוסעים מהשיר הזה לתוך "Auld Lang Syne" ואחר כך בחזרה החוצה אל השיר הזה, אל הקור המקפיא של ערב ראש השנה באיזושהי עיר לא מאירת פנים בארצות הברית.

כשהאלבום הזה מסתיים, רסיסים של השירים שבו עדיין מתעופפים באוויר באורות שהולכים ונמוגים, וטום ווייטס אוסף את כל הטריקים שלו ותוחב אותם בחזרה אל תוך התיבה, מוכן להוציא אותם שוב ולפזר אותם על השולחן בקצה האחר של היריד מחר, כשכל שאר העולם יהיה מוכן לשמוע את האלבום הזה.  בחוץ, בעולם הרגיל, הכל יימשך כרגיל.  דרכים מהירות, מכוניות ומשאיות.  השמש תזרח בקצה אחד ותשקע, כמעט באותה מהירות, בצד השני.  והלב של כמה מאיתנו, במקומות נבחרים בעולם, ירגיש קצת יותר מלא, קצת יותר כבד.  טום ווייטס חזר, והוא מפזר אחרי קצת מאבק הגופרית שוב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסרט השני בסדרת "שרלוק הולמס" של גאי ריצ'י מצרף לסדרת הפיצוצים המרשימים גם את מוריארטי (שבמקרה הזה משחק אותו ג'ארד האריס, שזה טוב מספיק).

1.  לפני הכל

הנה החודשים הקרים הופכים לחודשים חמים במיוחד:  טום ווייטס מוציא אלבום חדש, הראשון של חומר מקורי אחרי שבע שנים, ב-25 באוקטובר.  הוא מאפשר לשמוע אותו, בינתיים, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אסת'ר גורדי אדוארדס, אחותו הגדולה של ברי גורדי והאשה שעזרה ליצור מאפס את הסול האמריקני של שנות ה-60.  היא גם זו ששמרה על הגחלת ההסטורית של מוטאון כשהקימה את המוזיאון של חברת התקליטים.

2. מחט במרחבים הפתוחים של שחת

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, אנשים התחילו לחשוב יותר בכל תחומי האמנות – גם במוזיקה. הם התחילו לשלב סוגים שונים של מוזיקה בתוך הרוק׳נ׳רול שלהם. לפעמים זו היתה מוזיקה שהשתרכה אחריהם מהמזרח, בחזרה מביקורים שלהם שם.  לפעמים אלה היו המאסטרים מהמאות שעברו, שעכשיו היה בסדר להעריך גם אותם.  אלו שיצרו את המוזיקה הזו בדרך כלל נעו במקביל, מעט נמוך יותר מהמיינסטרים והמוזיקה שלהם בדרך כלל היתה ארוכה, מפותלת, לא מאד קומוניקטיבית ועתירה בסולואים. באיזשהו מקום אחר ובספירה אחרת של התפתחות אנושית, אנשים התחילו להניח את היסודות למהפכה הטכנולוגית הבאה, ומחשבים התחילו להיות מתוחכמים יותר ויותר. אבל, מאד בדומה למוזיקה הזו, הם היו גדולים במיוחד – ובדרך כלל מילאו חדרים שלמיםץ עם השנים, מחשבים הלכו וקטנו והתייעלו, עד שהיום אפשר להכניס אחד מהם לכיס. וגם השירים, במקביל, הלכו והשתכללו – וכששנות התשעים התגלגלו לעצירה מלאה, שירים הלכו והשתכללו גם הם, ואת כל העומס והעושר המוזיקלי הזה היה אפשר להכניס בשלוש ובארבע דקות.

פרוג פופ, הם קראו לזה. פופ מתקדם.  אחת מהלהקות המרכזיות שהתייחסו לעצמן ככאלה, אחת מהבודדות שייחסו לעצמן את הז׳אנר הזה, הקימה את עצמה בצ׳סטר, עיר שטופת שמש ועצים מעט מצפון ללונדון. הם התחילו בתור The Grey Lantern, שם שרמז לזהות הנסתרת ועטורת הגלימה של הסולן שלהם, פול דרייפר, ואחר כך הסבו את השם שלהם למנסון, על שם מנהיג הכת השטני. כדי להימנע מתביעה, הם היו צריכים לשנות את השם שלהם שוב והתקבעו על Mansun.  במהלך השנים המעטות מדי שהיו קיימים, הם המציאו וסיפקו הרבה סיבות אפשריות לשם הזה, אף לא אחת מהן נכונה.

כיאה לכל להקה מתקדמת באשר היא, הם לא הסתפקו בלאתגר את העולם בכלל, והמאזינים שלהם בפרט, עם המוזיקה שלהם, אלא גם עם התפוקה המוזיקלית שלהם.  כשהוציאו את הסינגל הראשון שלהם, ״Take It Easy, Chicken", הם לא ידעו , לטענתם, לנגן באף אחד מהכלים שמנגנים בו, מה שלא מנע מהם להוציא שיר טוב בהרבה מהרבה מאלה שמילאו את המצעדים ומנעו מהם את הכניסה למקומות גבוהים יותר.  אחר כך, ולפני האלבום הראשון, הם הוציאו שישה אי.פיים – או כך הם לפחות התייחסו אליהם.  כל אחד הכיל ארבעה שירים.  אחד מרכזי, שלקח חלק גם באלבום המתקרב ושימש כסינגל לצורך הטיפוס במצעדים, ושלושה שירים אחרים שיכולים למצוא את מקומם  – בנוחות, בכל אוסף בי-סיידים בריטי שמכבד את עצמו – גרסאות אקוסטיות, הקלטות חסרות ברק אבל מלאות בכשרון מוזיקלי ושירים שלא מצאו את דרכם בקלות לשום מקום אחר.

מבין ששת האי.פיים הראשונים האלה, אחד הצליח במיוחד – לא רק לחשוף ולהציג את נוכחותה של הלהקה בעולם המוזיקלי של שלהי הבריט פופ, אלא גם לאפשר להם להגיע למקומות גבוהים יחסית במצעדים.  "Wide Open Space", השיר המרכזי באי.פי. הזה – הרביעי מבין השישה – נפתח בצורה לא מאיימת, באקורד מתוח לעוקם על המסגרת שמכילה את השיר, שחוזר על עצמו כמה פעמים. ככל שהשיר מגולל את עצמו, במשך ארבע הדקות ושלושים שתיים השניות שבהן הוא מתנגן, אחנו לומדים כמה דברים – הראשון, שבעצם כל השיר חוזר על עצמו, שוב ושוב, בגוונים שונים ובתבניות שונות;  והשני, שאין סוף לאפשרויות השונות שאפשר להשתמש בהן כדי לחזור על אותו דבר.   שאר השירים שמאכלסים את האי.פי. הם אסופה שמתקבצת בדרך כלל בשוליים של סינגל – שזה מה שהאלבום הקצר הזה מייצג, בעצם – שיר אחד שמצא את דרכו אל מחוץ לאלבום שימשמש ויבוא, ושתי גרסאות אקוסטיות לשירים שגם הם לא באלבום, בסופו של דבר.

אחרי שיצאו ששת האי.פיים הגיע הזמן לאלבום הראשון של הלהקה, שהיה אלבום קונספט, בערך.  לפי דבריו של פול דרייפר, סולן הלהקה, בראיונות באותה התקופה, Grey Lantern, נושא שם האלבום,  הוא סופר גיבור שהוא בעצם האלטראגו שלו עצמו, שמוצא את עצמו בעיירה בריטית קטנה מלאה באנשים חסרי מוסר שצריכים שאיזושהי דמות בריטית עטיות גלימה תלמד אותם מה הוא מה.   אבל במסגרת המאמץ המתגבר של הלהקה לאתגר את המאזינים שלהם, ואת עולם המוזיקה בכלל, בגרסתו האמריקנית האלבום יצא כשסדר השירים הפוך לגמרי, מה שהפריע מעט לאלבום להיות אלבום קונספט.   אחרי שהאלבום הראשון בא, נדחף למקום לא גבוה במיוחד במצעד הבריטי והלך, הגיעו עוד שני אלבומים – אחד הכיל עדיין את מאפייני הפופ המתקדם שאיכלסו את המוזיקה של Mansun בתחילת דרכם והבא אחריו כבר לא.  מאחר ואת כל שלושת האלבומים הראשונים שלהם הקליטה הלהקה בחברות תקליטים מסודרות ומבוססות, כשהגיע האלבום השלישי והלהקה, שאפילו רדיוהד התייחסה לאלבום הראשון שלה בתור משהו מיוחד במינו, לא הצליחה להפוך לסופרסטארים, חברת התקליטים התחילה לאבד את הסבלנות.  כשהלהקה ניגשה להקליט את האלבום השלישי ופול דרייפר, שכתב את רוב השירים של הלהקה לבדו, התחיל לחשוב על מתווה האלבום הזה, חברת התקליטים התעקשה לשמוע את השירים לפני שהלהקה מקליטה אותם.  החברה התעקשה גם שדרייפר לא יפיק את האלבום בעצמו – והביאה במקומו את יו פדג'הם, שמאחר והפיק את "Synchronisity", אחד מהאלבומים הכי טובים בהסטוריה של המוזיקה אם רק סדר השירים המקורי היה כמו שהיה צריך להיות, לא היה פשרה כל כך נוראית מבחינת הלהקה, ושהשירים יהיו קליטים וידידותיים יותר לרדיו, וכך הכסף הכחיד את מה שנשאר מהפופ המתקדם של Mansun.   שלוש שנים עברו מאז שיצא האלבום השלישי ההוא, שאת שמו סינן בשאט נפש מתופף הלהקה כשנשאל במפגש מעריצים מה היתה הסיבה לפירוק הלהקה, ולא נראו הרבה סימני חיים מוזיקליים מהלהקה.  מדי פעם מישהו מחברי הלהקה עידכן באתר הרשמי שעוד כמה שירים הוקלטו, עוד כמה שירים מוכנים והמעריצים הכינו את עצמם לאלבום רביעי, אבל הלהקה החליטה להתפרק במקום.  את מה שנשאר מהאלבום הרביעי המתקרב הם ארזו באלבום אחד אחרון שהכיל גם את שאריות האלבום הזה, גם את עיקר הבי-סיידים שלהם וגם קטעים נדירים, וקראו לו "Kleptomania".  אחר כך, כל אחד מחברי הלהקה פנה לכיוון אחר, לא בהכרח מוזיקלי.  דרייפר הפיק אלבומים והקליט, התארח בשירים של אחרים והבטיח אלבומי סולו, אבל לא קיים.  דומיניק צ'אד, הגיטריסט, גם הוא היה אמור להוציא אלבום סולו אבל גם השירים המעטים שהוקלטו לטובת זה נבלעו בתוך אלבום הקטעים הנדירים האחרון שלהם.  בשנים האחרונות, מספרים, הוא נהג אמבולנס, שזה כמו מוזיקאי אבל לא.  סטוב קינג הפך להיות נהג מרוצים.

העולם ממתין, בינתיים, לזמן הנכון, שבו כמה כוכבים יתיישרו והפופ המתקדם יוכל לחזור ולמצוא לעצמו מקום קרוב למיינסטרים המוזיקלי.  קרוב לוודאי שאז יהיה מי שיזכור את Mansun ויצרף אותה לרשימת הלהקות המשפיעות שלו, באותה מידה ש-Mansun זכרו את כל האמנים והלהקות שהכניסו גם הם כמות אדירה של השראה ושל יצירתיות מוזיקלית לחבילה קטנה במיוחד של צלילים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  סרז' גיינסבורג. גיבור לאומי.

1. לפני הכל

[הרשמים שלי מההופעה של Woven Hand אתמול יהיו כאן בשבוע הבא, כשהם ישקעו מעט והאוזניים שלי יפסיקו לצלצל.  עד אז: ]

הגיטריסטית בעלת היכולות המוזיקליות הלא-אנושיות, אבל השם המצער, קאקי קינג, מגיעה לארץ ב-23 ביולי, אז היא תופיע ב"בארבי".  תחמם אותה תמר אייזנמן, שכבר הספיקה לחמם אותה באירופה.

[וכשעברתי על מוזיקה שלה ב-Youtube והלכתי בעקבות תגובה של מישהו שהציע איחוד כוחות שלה ושל אמן בשם אנדי מקי כדי לשפר את המאגר הגנטי של גיטריסטים עם יכולות לא אנושיות, מצאתי גם את אנדי מקי עצמו שהוא גיטריסט אפילו עוד יותר יוצא דופן שא. אתם חייבים לראות וב. מישהו חייב להביא לארץ.]

Oleh Records, שהתחילו בתור לייבל למוזיקה ישראלית באנגלית והתפתחו למעין ארגון תומך למוזיקאים ישראליים שמנגנים באנגלית, ממשיכים לעשות עבודת קודש ומציעים עכשיו למוזיקאים ישראליים להירשם דרכם לפסטיבל CMJ, שהוא כמו פסטיבל מוזיקה רגיל, רק שבמקום האנשים הרגילים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה, מדובר באנשי יחסי ציבור, סוכנים ובכירים בחברות תקליטים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה.  ההירשמות יכולה להיעשות באמצעות שליחת מייל ל-info@olehrecords.com עד ה-14 ביולי.

לאלו מאיתנו שלא רחוקים מרחק 13 שנים מהפעם האחרונה שהיו בבית הספר, החופש הגדול התחיל בסוף החודש שעבר (או בתחילת החודש הזה).  1200 ילדים בתל אביב, ועוד כמה אלפים ברחבי הארץ, יצאו לחופש הגדול אבל אולי לא יחזרו ללמוד בשנה הבאה בבתי הספר שלהם.   אחד מהארגונים שמנסה לעזור להם ולבטל או לעכב את החוק שעושה את דרכו במעלה המסלול הביורוקרטי בכנסת, יזם הקלטת שיר, שהלחין גיא מרוז (שהיה מלחין וכותב שירים לפני שהחליט להפוך ללוחם צדק טלוויזיוני שכזה) ושמשתתפים בו כל מיני אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומוזיקאים.  זה אולי לא ישנה בהרבה את מערכת ההחלטות של האנשים שיזמו והאנשים שאחראים לקדם את החוק הזה, אבל אולי זה יעורר מודעות מספיקה בשביל אחד מהנושאים הקטנים שמתרוצצים באוויר והופכים את המקום שאנחנו חיים בו לאפל יותר.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ראמלזי, מחלוצי הראפרים הניו יורקיים,  שהיה גם אמן חזותי, אמן גרפיטי, ואיש מוזר באופן כללי שכזה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 49 באותה הדרך המסתורית שבה חי.

2. Versus the Spin – June Edition

חודש אחד סיים את דרכו, חודש אחר התחיל לתקתק את דרכו קדימה, ומה שזה אומר בעיקר הוא שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin. הנה היא:

1		Tom Waits – Kentucky Avenue
		רוב השירים של טום ווייטס ספוגים באלכוהול במידה כזו שכל מילה שלא נמצאת במקום עלולה להבעיר אותם. חלקם נשמעים כמו הזיות שיכורות על זאבים מצוירים בלונה פארק. אבל מדי פעם ווייטס מפציע מבעד לפרסונת האיש שמשוטט בסמטאות האפלות והאחוריות של הערים הגדולות ומביע את הרגשות הבסיסיים שכל אדם בגילו עשוי להביע (אף על פי שכשהוא הקליט את השיר הזה הוא היה הרבה יותר צעיר ממה שהוא עכשיו) – בשיר הזה, למשל, ווייטס המבוגר לוקח את ווייטס הילד לטיול במחוזות הילדות שלו, ומשלב את התמימות שהיתה לו אז עם ההיכרות האינטימית עם הצדדים האפלים יותר של החיים.
		לשמוע	לקנות
2		Desaparecidos – Greater Omaha
		קונור אוברסט הוא אחד מהיוצרים הכי פורים שמתפקדים בעולם האינדי האמריקני הרחב היום, ובין כל שאר הדברים שעשה וזנח במהלך השנים יש גם את הלהקה הזו, מעין להקת פאנק, או לפחות להקה כבדה, רועשת ומשוננת יותר מהמוזיקה שהוא עושה בדרך כלל.
		לשמוע	לקנות
3		Bruce Cockburn – If I Had a Rocket Launcher (live in the Columbia Records Radio Hour
		ברוס קוקבורן התחיל את דרכו בתור זמר רוק, אחר כך זמר פולק ואחר כך התחיל לזרזף נושאים פוליטיים ואנושיים שונים ומשונים לתוך המוזיקה שלו. הפעם הראשונה שבה קהל המאזינים שלו הבין שהשירים שהם שומעים הם בעלי גוון קצת יותר מחאתי ממה שהם ציפו לו היה כשהשיר הזה, שמדבר על תקיפות של צבא גואטמלה על מחנה פליטים גואטמליים במקסיקו, הפך להיות להיט מינורי גם בארה"ב.
		לשמוע	לקנות
4		Queen – We Will Rock You (live)
		כש-Queen הקליטו את השיר הזה, שמתחלק לשליש שיר מחאה, שליש שיר שמטרתו לעודד צעירים מפגינים ושליש שיר שמטרתו לסטור לאנשים על לחיים ולשכנע אותם לעשות משהו, בקשר לכל דבר, הם לא ציפו שהשיר הזה יהפוך להיות להיט כל כך גדול שימצא את דרכו בעיקר לאירועי ספורט. באיזשהו שלב, כשנמאס להם מהדרך שבה השיר נשמע בדרך כלל – מלווה במחיאות הכפיים הקצביות שמקלות על הקהל מאד לקחת חלק בביצוע השיר, הם החליטו לבצע אותו בדרך שונה לחלוטין בהופעות. בהופעה שאתם שומעים כאן, שלקוחה מתוך בוטלג שהפרטים לגבי ההופעות שמבוטלגות בו הם מעורפלים, הם נותנים לקהל את מה שהקהל מצפה לו, ממש בתחילת ההופעה, ומיד עוברים לגרסה שהם רוצים לנגן.
		לשמוע	לקנות (את הגרסה המקורית)
5		Chris Mills – Escape from New York
		כריס מילס הוא בדרך כלל איש שכותב שירים על גיטרה אקוסטית וככה הוא בדרך כלל נשמע. הפעם, מעורבת בשיר הזו קבוצה קטנה של כלי נשיפה ומעט כלי מיתר, מה שגורם לשיר הזה להישמע כמו שרטוט בשחור לבן שכמה שפופרות צבע ניתזו עליו בבת אחת.
		לשמוע	לקנות
6		Billy Bragg – Brickbat
		בילי בראג הוא בדרך כלל אמן עם אג'נדה פוליטית די נוקשה, שכותב שירים על הנושאים שהוא מאמין בהם ומתעקש שאנשים יקשיבו להם, לפחות, ויחוו את הדעה שלהם לגבי הנושא. מעט לפני הקלטת האלבום הזה הוא גם הוסיף את התואר "אבא" לרזומה שלו, והשיר הזה מדבר על הניגודיות בין המחאה הפוליטית והחברתית שהוא רוצה לקחת חלק בה לבין המחויבויות שלו כאיש משפחה ואב לילד. אני אמנם לא רוצה לפוצץ את הלילה האחרון של הפרומס, אבל אני בהחלט מזדהה עם החלק השני.
		לשמוע	לקנות
7		Einsturzende Neubauten – Ende Neu
		כשהייתי צעיר יותר וכל הכתבים הצעירים של "משהו" ו"ראש 1" היו מבוגרים ממני, השם Einsturzende Neubauten נזרק במדורים שם בתור איזושהי הוכחה של ידע בלתי ניתן לערעור במוזיקה אלטרנטיבית. השם המוזר הזה, של להקה שחייבת להיות להקת אידנסטריאל (לפחות לגבי זה צדקתי, במידה מסוימת), נשאר רחוק ממני ולא מוכר לי עד ששני דברים קרו: גיליתי שבליקסה בארגלד, הגיטריסט עטור התהילה של הלהקה של ניק קייב, הוא גם הסולן והמנהיג של הלהקה הזו; וגיליתי שיר שנקרא "The Garden", שלא נשמע תעשייתי או מאיים בכלל. את האלבום הזה, שהשיר ההוא לקוח מתוכו, היה קשה במיוחד להשיג, מאיזושהי סיבה, אבל מרגע שגיליתי אותו הוא הפך להיות אחד מהאהובים עליי של הלהקה – אולי מפני ואולי למרות שהוא הכי נגיש שלהם. שיר הנושא, שהוא מעט יותר תעשייתי ומעט פחות נגיש משאר השירים באלבום, הוא דוגמא טובה לאקלקטיות של מה שהם מסוגלים לעשות – הכל בתוך אלבום אחד.
		לשמוע	לקנות
8		Anders Widmark – Habanera Variations
		פה ושם מוזיקאי ג'אז ניסו לקחת יצירות קלאסיות ולתרגם אותם לדיאלקט המיוחד של ג'אז. בדרך כלל המטרה היתה להפוך את המוזיקה הקלאסית לנגישה יותר ומובנת יותר – ז'אק לוסייה עשה קריירה מעיבוד יצירות של באך לקטעים ג'אזיים קצרים וגם את המוזיקה של וויליאים (או וונדי) קרלוס, שאפשר לשמוע בפסקול של "התפוז המכני", אפשר להגדיר אולי, בתור ג'אז. אבל אף מוזיקאי לא ניסה לתרגם אופרה שלמה לג'אז, עד שאנדרס ווידמרק, פסנתרן שוודי, החליט להרים את הכפפה ולנסות. בעיבוד שלו יש מעט מן הרמיה – זו לא בדיוק כל האופרה אלא קטעים נבחרים, ומוכרים יותר, מהאופרה, בעיבודים ג'אזיים, אבל ההתמודדות שלו, שמתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף, היא בהחלט חוויה נעימה להאזנה.
		לשמוע	לקנות
9		מאיר בנאי – עננו
		מאיר בנאי חזר בתשובה, וכאחרים מבני משפחתט שעשו את זה, לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להרגיש. באלבום האחרון שהוציא בינתיים, "שמע קולי", עיקר השירים הוא אמנם אוסף של שירי הלל לאלוהים, שבנאי גילה מחדש, שירים שהוא כתב ושכתבו אחרים במהלך שלושת אלפים השנים האחרונות במסע החיפוש אחרי הדרך לאהוב את האל הזה, אבל השיר האחרון הופך את הכל להרבה יותר אנושי. אחרי כמות כזו של שירים שבה בנאי מהלל את הדרך שבה למד להכיר את אלוהים, הוא שואל את אלוהים את השאלה שהופכת את הכל לנגיש הרבה יותר לנו – האם אתה בכלל מקשיב? מה שאומר, לי לפחות, שגם לאלו שחוזרים בתשובה עדיין אין את כל התשובות.
		לשמוע	לקנות
10		Qui – Echoes
		כש-Qui, צמד של מתופף וגיטריסט שגם שרים מדי פעם ועושים מוזיקה שמשלבת פאנק, מטאל ורוק מתקדם (עד כמה שאפשר לשלב את שלושת הדברים האלה), החליטו לצרף אליהם את דיוויד יאו, לשעבר הסולן של Jesus Lizard ומומחה ללא מתחרים בכל מה שקשור להפיכת מוזיקה לכאוס כמעט מוחלט, המוזיקה שלהם בהחלט שינתה את הכיוון שלה והפכה למשהו הרבה יותר מורכב, והרבה יותר בסיסי, בבת אחת. השיר הזה דווקא לא מייצג את מה שקורה בשאר האלבום, הראשון של הלהקה המורחבת, שיצא ב-Ipecac, אבל הוא כן מראה מה יכול לקרות כשדיוויד יאו נרגע.
		לשמוע	לקנות
11		Gary Jules – Pills
		רובנו מכירים את גארי ג'ולז מהביצוע האיטי והמהורהר שלו ל-"Mad World" של Tears for Fears – השיר שממשיך ועוזר ולהפוך את "דוני דארקו" לסרט אפילו עוד יותר לא מובן. והשיר הזה, שנמצא באלבום שממנו לקוח השיר שנמצא כאן, הגיע לסרט בזכות מזלו הטוב של גארי ג'ולז, חבר של האדם שכתב את המוזיקה לסרט. אבל כל השירים שמובילים לשיר הזה, האחרון באלבום, גם הם ראויים לתשומת ליבנו. המוזיקה שלו, שהיא הכלאה אפקטיבית של אליוט סמית' וסיימון וגרפונקל, זוכה להדגמה קצרה כאן.
		לשמוע	לקנות
12		Kelly Joe Phelps – Fare Thee Well
		נפלא, אמרתי לעצמי כש-eMusic פרשו בפניי את רשימת האלבומים שהם ממליצים לי לקנות החודש. אלבום חדש לקלי ג'ו פלפס, ששמעתי מוזיקה שלו רק באקראי ובנפרד, ועכשיו תהיה לי הזדמנות לשמוע אלבום שלם של מה שיש לו להציע. כששמעתי את האלבום הוא די הפתיע אותי – אלבום שלם של שירי בלוז, כשפלפס מלווה בגיטרה, שעליה הוא מנגן רק עם סלייד. כשהלכתי לוויקיפדיה לברר עוד קצת על האלבום, שהמילים "יורש חדש לג'ון מרטין" ריחפו מעליו, שתי הפתעות נוספות חיכו לי – זה לא האלבום האחרון של פלפס, אלא האלבום הראשון, ואלו לא סטנדרטים של בלוז, כמו שחשבתי, אלא, ברובם, שירים מקוריים שלו.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, תוכלו למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ג'וני דפ הוא זיקית.  זאת אומרת, בסרט החדש הזה.

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של פני ברסימנטוב (קסטה) לשאלה שלי:

אין לתאר כמה קל עבורי לענות על השאלה איזה אלבום שינה את הדרך בה אני מקשיבה למוזיקה. זה לא אחד, זה תשעה. כולם ציוני דרך שהגדירו האזנה "לפני" ו"אחרי". המוקדם ביניהם יצא ב-1973 והמאוחר שבהם מ-1992. לכל אחד מהאלבומים האלה נחשפתי אי שם בין גיל 9 ל-19 יחד עם מאות אלבומים אחרים. אבל אלה התשעה שכרונולוגית העניקו לי בפעם הראשונה תובנות שפתחו לי עוד ערוץ בראש או בלב לדרך בה למדתי לקלוט לתוכי מוזיקה.

קשה לשכנע מישהו להאזין לאלבום חדש מתחילתו עד סופו, ועוד לצפות שימצא בו מה את הגילויים שהיו לך לגביו. על אחת כמה וכמה אם הממליץ מודיע (והנה אני מודיעה) שאלה לאו דווקא האלבומים הכי טובים בספריה שלי, והם לאו דווקא האלבומים הכי טובים של אותו זמר/ת. רק אוכל לומר שהסיבות שהם היו נקודות מפנה נעות בין סובייקטיביות שאפילו אני לא יכולה להסביר, לבין אקסיומות מוכרות בהיסטוריה של הרוק. קחו ממני את תשעת האלבומים האלה ואני כמעט Tabula rasa שצריכה להבין מחדש מה לומדים ממוזיקה, מה הציפיות שלי ממוזיקה ומה הכי רחוק שהיא יכולה להשפיע עליי. הכי רחוק.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הנה שלושה שירים מהאלבומים שבתמונה: "Cloudbusting" מתוך "The Hounds of Love" של קייט בוש, "Japanese to English" של Red House Painters מתוך "Down Colorful Hill", ומתוך "No Rest for the Wicked" של New Model Army, השיר "No Rest".

לא את כל האלבומים האלה אפשר להשיג כבר, אבל את אלו מתוכם שעדיין מוצאים את דרכם למדפי חנויות אתם יכולים למצוא כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן.

פני ברסימנטוב, היא קסטה, כותבת את אחד מהבלוגים הכי מרתקים באינטרנט הישראלי, לדעתי, בלוג שמדבר לא רק על מוזיקה, זאת אומרת על הצלילים ועל האנשים שמפיקים אותם, אלא גם את מה שמאפשר את הצלילים האלה – אם זה הפלאקס המגנטי על רצועות פלסטיק ארוכות שמרכיבות את אמצעי ההקלטה ששמו שותף לבלוג שלה, אם זו התרבות הדיגיטלית עצמה – האינטרנט וכל מה שמסביב לו – שנבנים מסביב למוזיקה, או אם אלו הנושאים האתיים שעולים כתוצאה מהשינויים שמתחוללים בעולם המוזיקלי והדיגיטלי שלנו.  בנוסף לבלוג, היא גם מידענית, שזה מקצוע מגניב מכדי שאוכל לסכם אותו בכמה מילים, וגם מרצה וכותבת על מוזיקה ותרבות דיגיטלית בכל מיני מקומות אחרים.

תקציר הפרקים הקודמים:

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

1.  לפני הכל

אם יש דבר יותר טוב מסטיבן פריי כותב על המוצר המהפכני החדש של Apple (והוא מהפכני.  אל תתנו למשתמשי ה-PC הממורמרים לומר לכם אחרת), זה כנראה סטיבן פריי מספר לי עליו אישית תוך כדי שהוא נותן לי אחד כזה במתנה.  נסתפק במאמר, כרגע, אם כן.

ב"שרת העיוור", מזה כבר כמה שבועות, ניצב לו פרויקט "הגיבור הלא מושר" לשנת 2009, ואני פספסתי אזכור שלו עד עכשיו. מבט ראשוני על רשימת המבצעים והאלבומים שלוקחים חלק בפרויקט הזה השנה אומרת שאני לא מכיר את היוצר, או את האלבום, או את שניהם, באף אחד מהמקרים. שזאת נקודת התחלה טובה.

CD Baby מתגייסים גם הם למאמץ השיקום של האיטי, אחרי רעידת האדמה שהשאירה את המדינה נטולת יותר מאחוז מהתושבים שלה והרבה מהבניינים שלה, ובלי הרבה יכולת לשקם את עצמה בתהליך שייקח פחות מעשר שנים.  בשביל כל דיסק שתקנו שם, הם יתרמו דולר אחד לטובת העזרה לפצועים, לפליטים ולמדינה עצמה.  יש שם, למשל, את הדיסק שלי, ויש הרבה מאד דיסקים אחרים של אמנים מכל העולם שאתם יכולים להיעזר בהם בשביל לעזור ל-CD Baby לעזור להאיטי.

2.  Versus the Spin – January Edition

שנה חדשה, אוסף חדש.  הנה:

1		Elliott Smith – Pictures of Me
		כמו הרבה מהשירים האחרים של אליוט סמית', גם את השיר הזה אפשר לפרש בהרבה דרכים, ורובן לא יהיו מה שהמשורר התכוון אליו. בראיון, סמית' ניסה להסביר על מה השיר וגם הוא לא הצליח. אני פשוט אשאיר אתכם עם המילים, ועם המוזיקה, שאני סמוך ובטוח שתלווה אתכם כל השבוע, כמו שהיא ליוותה אותי.
		לשמוע	לקנות
2		Blur – Oily Water
		רגע אחרי שהאומה הבריטית שמה לב ללהקה הזו, שעשתה יותר רושם בהתחלה בתור להקה שזוכה להרבה יותר הצלחה בתחום המרצ'נדייז מבתחום המוזיקה, ורגע לפני שהם התחילו לטפס בדרכם להפוך להיות אחת משתי הלהקות הגדולות ביותר של הבריטפופ, Blur הקליטו את האלבום הזה, שמכיל בתוכו את התכניות הסודיות לכל מה שהם רצו לעשות מבחינה מוזיקלית, לפני שזה קרה. הנה, למשל, האלבום החמישי של הלהקה, נרמז בשיר אחד.
		לשמוע	לקנות
3		Vic Chesnutt – Flirted With You All My Life
		במהלך השנה שבה הוא החליט שהוא דווקא כן מוכן, וויק צ'סנאט השאיר אותנו עם השיר הנפלא הזה, אחד מהכי טובים שלו לטעמי. "פלירטטתי איתך כל החיים שלי," הוא שר למוות. "אפילו נישקתי אותך פעם או פעמיים."
		לשמוע	לקנות
4		King Biscuit Time – I Walk the Earth
		אלבום שלושת האי.פיים של ה-Beta Band יכול, אולי, למכור חמישה עותקים בכמה דקות (ניסיתי, אגב, זה לא עובד). אבל גם האלבום של ההרכב הזה, שהוא בעצם הסולן של ה-Beta Band סטיב מייסון בשם אחר, יכול למכור כמות יפה של עותקים אם שמים את השיר הזה במערכת הכריזה של החנות שוב ושוב ושוב.
		לשמוע	לקנות
5		Rokia Traore – Fatalite
		רוקיה טראורה היא עוד דוגמא מוצלחת משני העשורים האחרונים למוזיקה שמגיעה ממאלי, מוזיקה מבוססת גיטרה שלוקחת את כל מה שאנחנו מכירים לגבי הרמוניה, דיאטוניה, וכל המונחים המערביים האלה, מפרקת את הכל ומרכיבה מחדש במונחים חדשים והרבה יותר מעניינים.
		לשמוע	לקנות
6		Supergrass – Sometimes I Make You Sad
		השיר הזה, שחותם את האלבום השני של סופרגראס, לא היה יכול להשתמש ביותר אמצעים כדי להיות שונה ומוזר. זמן הנגינה שלו הוא חצי מזמן ההקלטה שלו – מהירות ההקלטה הוכפלה כדי לגרום לגיטרה להישמע דקה וקטנה יותר, והתופים שבשיר הם קולותיהם של חברי הלהקה. קרוב לוודאי שהשיר נשמע מאד רחוק ממה שמתופף הלהקה, דני גופי, התכוון כשהביא אותו לאחת מהחזרות, אבל הוא עדיין אחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם.
		לשמוע	לקנות
7		Robert Wyatt – Alien
		רוב האלבום הזה של רוברט וואייט, השמיני שלו והראשון אחרי הפסקה של שבע שנים מקודמו, הוא פחות או יותר מה שמצוין על העטיפה. וואייט מרחף, בדמיונו או בעזרת דמיונות של אחרים, בכל מיני מקומות. זכרונות, חלומות, שברים של מילים וצלילים מעבר רחוק יותר וקרוב יותר מתערבבים לאיזשהו אות מלודי שנשלח לחלל ונושא את קולו המנחם של וואייט החוצה, אל הכוכבים.
		לשמוע	לקנות
8		Klezmerica – 's Wonderful
		חברי להקת הכליזמרים ממיניאפוליס עלו על תובנה מעניינת – גרשווין, מגדולי המלחינים האמריקניים של תחילת המאה הקודמת, ביסס חלק מהמוזיקה שלו על מוזיקה יהודית מסורתית ששמע בבית הוריו. כאן הם מביאים שיר ביידיש, בשם "תיבת נח", ומדגימים איך הוא השפיע על הכתיבה של השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
9		Softlightes – The Ballad of Theodore and June
		החללשלי שלהם מצביע על האתר שלהם, האתר שלהם מצביע על החללשלי, והמחול המעגלי הזה לא מאפשר לי למצוא יותר מדי מידע עליהם. אבל הם נמצאים בספריית המוזיקה שלי, וקרוב לוודאי שמאיזושהי סיבה, והשיר האחד הזה הוא דווקא שיר טוב. אולי הוא מיועד יום אחד לגרום לי לחפש את האלבום שממנו הוא לקוח. בינתיים, הוא כאן.
		לשמוע	לקנות
10		Tom Waits – Dirt in the Ground (live)
		בחגיגות יום ההולדת שלו ב"אוזן בר", יהוא ירון ביצע גרסה מופלאה של השיר הזה, אחד מהשירים הכי טובים ששמעתי בעברית בכלל, גרסת כיסוי או לא גרסת כיסוי, וכאן טום ווייטס, חוגג את שישים השנה שלו בסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה וארצות הברית ומוציא את זה כאלבום, מבצע את אחד מהשירים הכי יפים שלו, עם להקה שיודעת בדיוק אילו צלילים לנגן ואילו צלילים לא לנגן.
		לשמוע	לקנות
11		Anathallo – Sleeping Torpor
		ברוב המקרים, זאת הדרך שבה זה קורה: אני קונה אלבום, ומקשיב לו רק אחרי שנה, שנה וחצי, שנתיים. בפרק הזמן הזה שעבר אני כבר שוכח למה רציתי לקנות אותו מלכתחילה, והוא פשוט יושב שם, מחכה, מוכן להפתיע אותי. האלבום הזה של Anathallo בהחלט הפתיע אותי. שישה חברי להקה שאוחזים, בנוסף לכלים הרגילים, גם בטרומבון, בחצוצרה ובפלוגלהורן, ומתופפים על מגוון דברים, לא בהכרח כאלה שצריך לתופף עליהם, ובעצם זה יוצרים שירים מורכבים ויפהפיים כמו זה.
		לשמוע	לקנות
12		Pulp – Common People (live in Glastonbury 1995)
		השיר שחתם את ההופעה של Pulp בפסטיבל גלאסטונברי של 1995, שם הם היו הלהקה שסגרה את היום השני והחליפה ברגע האחרון את ה-Stone Roses, פתח, במידה מסוימת, את התקופה המוזיקלית המעניינת במיוחד של החצי השני של שנות ה-90 בבריטניה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, כרגיל – והוא יהיה כאן למשך שבועיים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דלתות מסתובבות, המחזמר.  בלי שירים, אמנם.

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר, ביום ההולדת ה-40 של "האלבום הלבן", כתבתי על האלבום האהוב עליי של הביטלס.  בעוונותיי, כתבתי בטעות ש-"Her Majesty", שיר נסתר וקצר, סוגר את האלבום.  גבי, בתגובה, העמיד אותי על טעותי – "Her Majesty" הוא הקטע הסוגר של Abbey Road – שיר קצר שהוצא ממקומו הטבעי כחלק מהמחרוזת שסוגרת את האלבום והושם בסוף האלבום, בטעות, ונשמע כאילו הוא הודבק שם.  ככה זה – כשיש אלבום אחד של הביטלס שאתה אוהב במיוחד, אתה נוטה לדמיין שכל השירים הטובים שלהם הם משם.

2.  השנה הראשונה בבית המחסה

אם יש דבר אחד בטוח לגבי טום ווייטס, הוא ששום דבר לא בטוח לגביו.  זרקו אבן, ובמקום שבו היא נופלת תשאלו את האנשים שעומדים מי הוא טום ווייטס, ומי שמכיר יאמר שזה האמן המטורף הזה שעושה שירים לא מוזיקליים ונובח בקול שנשמע כאילו הוא מאד כואב למיתרי הקול, לפעמים דרך מגאפון.  אולי יאמרו שזה ההוא ששיחק, ובצדק, את רנפילד ב"דרקולה" של פורד קופולה, ועוד כמה דמויות חלכאות ונדכאות בסרטים אחרים (כמו גם את קנלר בסרט שנעשה לפי "הקייטנה של קנלר" לפי הנובלה של אתגר קרת).  אולי יאמרו שזה ההוא שכתב את "Jersey Girl", שאיש ניו ג'רזי אמיתי, ברוס ספרינגסטין, הפך ליותר מפורסם;  או את "Downtown Train", שרוד סטיוארט, שבעיר שהוא בא ממנה אין רכבת ממרכז העיר, הפך ליותר מפורסם.   אבל בתחילת דרכו טום ווייטס לא היה שום דבר מהדברים האלה.  הוא היה אמן צעיר, קליפורני, שגדל בסביבה מוזיקלית קליפורנית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ולא אהב את מה ששמע, ומה שהיה אמור לאהוב, במיינסטרים האמריקני.   במקום, הוא הביט דרומה, ומזרחה, אל המקומות שבהם מוזיקה אמריקנית היא אמריקנית יותר, אל מקומות אפלים יותר שבהם מתרחשים הדברים שגורמים למוזיקה החתרנית שהפכה בסופו של דבר לרוק'נ'רול לצמוח.  באחד מהאלבמים המאוחרים יותר שלו, הוא החליט לעזוב את החיים המוכרים שלו לכמה ימים ולהתגורר עם חסרי בית.  את החוויות שלו הוא תירגם, בין שאר, ל-"Tom Traubert's Blues".  "עברתי ודיברתי עם כל אחד מהאנשים האלה," הוא סיפר בראיון באותה תקופה.  "לא היה שם בנאדם אחד שלא נפל לשם בגלל אשה."

כמו כל האלבומים האחרים, הלא צפויים, שלו, גם האלבום הראשון, "Closing Time" – כשמסתכלים עליו בנדיבות של המבט לאחור – הוא שונה לחלוטין ממה שהיינו מצפים למצוא.  השיר הראשון, "Ol' 55", לא נשמע כמו שיר של טום ווייטס.  הוא נשמע כמו שיר של ה-Eagles.  ואכן, שנה מאוחר יותר, ה-Eagles תיקנו את הבעיה הזו וביצעו גרסת כיסוי לשיר הזה, רק כדי להחזיר את הסדר לעולם המוזיקלי.  גם השיר השני, "I Hope That I Don't Fall In Love With You", לא נשמע כמו שיר של טום ווייטס.  אבל ככל שהשירים הולכים ומתנגנים, והשיר השלישי, הרביעי והחמישי מוצאים את מקומם לצד השניים האלה, אנחנו הולכים ונכנסים יותר ויותר אל תוך הטריטוריה המוכרת של טום ווייטס – זו של האנשים האלו שנדחקו אל הקיר כשהעולם התקדם קדימה, שהכוונות שלהם היו טובות אבל הנסיבות היו לא מוצלחות וגרמו לחיים להיראות דרך הבקבוק הרבה יותר מסודרים.

הסיפורים שווייטס מספר דרך השירים הם הסצינות הקטנות שטום ווייטס קולט בזווית העין כשהוא נוסע במכונית הפתוחה שלו לעבר המדינות האחרות, העזובות יותר, המאובקות יותר, אלו שהאורות בהן לא נוצצים כל לילה ולא כל אחד רוצה להיות בהן כוכב.  הגיבור של ווייטס ב"Martha", למשל, אחד מהשירים הכי יפים שלו,  נזכר באהובה מהעבר אחרי 40 שנים שלא דיברו בהן.  בינתיים, הוא נישא והיא נישאה והחיים שלהם השתנו, התנתקו והתרחקו אבל הוא רוצה להזכיר לה, לספר לה, מבעד לקו הטלפון הרחוק, על הימים הרחוקים ההם – "אלו היו ימים של שושנים," הוא מספר, "שירה וסיפורים, מרתה – אני הוא כל מה שהיה לך ואת כל מה שהיה לי. לא היה לנו מחר, צברנו את כל הצער ושמרנו אותו לימים גשומים."

בעוד שחלק מהאלבום מכיל שירים על געגועים, החלק האחר מכיל געגועים לשירים.  כמו למשל, "Rosie", על האהובה הנעלמת של המספר שהשאירה לו רק מנגינה.  או על "Lonely", שיר שלוקח קטע מוזיקלי קטן משיר של רנדי ניומן, מוסיף לו מילים אחרות ומגלגל אותן קדימה ואחורה עד שהן מאבדות את המשמעות שלהן.    או "Grapefruit Moon", שכמעט וסוגר את האלבום, שבו ווייטס מתוודה, "בכל פעם שאני שומע את המנגינה הזו, משהו בי נשבר".

בסוף היום, אחרי הנסיעה הארוכה הזו והשיבה הבלתי נמנעת הביתה, ללוס אנג'לס, אל השורות הארוכות של הבארים ואל הרחובות החשוכים שבהם מתרחשים הדברים האמיתיים שווייטס אוהב לכתוב עליהם, טום ווייטס מוצא את עצמו בבאר המקומי, האהוב עליו, המנחם, יושב ליד הפסנתר עם הראש בין הידיים ומנסה צליל אחרי צליל, כדי לתפוס את המשמעות של הדברים שראה ושמע.  בסופו של דבר, השיר שסוגר את האלבום ונושא את שמו, הוא גם השיר שפותח אותו.  הוא מכיל בתוכו את כל מה שאומרים השירים האחרים, מסכם אותם, מקדים אותם ומציג אותם.  והכל, בלי מילה אחת מושרת.  "Closing Time", הקטע האינסטרומנטלי הזה שסוגר את האלבום, הופך אותו, בתוך ארבע דקות ועשרים שניות של פסנתר, באס וחצוצרה, לאחד מהאלבומים האלה שבשבילם המציאו את ה-repeat.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אטום אגויאן, האיש שיודע לשבור לכם את הלב בחמש הדקות הראשונות של הסרט, ואז לאחות אותו לאט לאט, כמו פאזל, מסתכל בסרט החדש שלו על טרוריסטים – ועל המשפחות שלהם.

1. לפני הכל

פרס ניחומים שכזה על הפספוס של ההופעה של טום וויטס – הופעה שלמה של טום וויטס, מהסיבוב האמריקני, יום אחרי יום העצמאות של ארה"ב, לשמיעה במלואה. מי שנרשם לפודקאסט יכול גם להוריד אותה.

עומר לשם, מוזיקאי פולקי ישראלי משובח, יוצא לסיבוב הופעות בקרוב וכהכנה אליו הוא מאפשר להוריד ארבעה מתוך השירים שהוקלטו בשביל התכנית "גשם מקומי" באתר החללשלי שלו.

2. שש מחשבות על "האביר האפל"

מי שעדיין לא ראה את הסרט, וצריך לתקן את העוול הזה בהקדם האפשרי (ו, לפי מה שאני שומע, עדיף שיעשה את זה ב-IMax, מאחר וחלקים מהסרט צולמו במצלמות 70 מ"מ שמותאמות לפורמט הזה והקטעים הרלוונטיים נראים הרבה יותר טוב), עדיף שלא יקרא את מה שיש לי לכתוב בהמשך – כדי לכתוב באמת על הסרט צריך להתעמק בכל מיני קטעים במהלך העלילה שעלולים להרוס את העלילה. לכן, אני מזהיר מראש – אם לא ראיתם עדיין את הסרט ואתם לא אוהבים שהורסים לכם את העלילה, אל תמשיכו לגלול למטה. זהו.

אני כותב לעתים רחוקות על סרטים כאן, ובמיוחד אחרי שעושה רושם שכל אחד כבר כתב עליו משהו כבר, אבל אני מרגיש צורך להוסיף את שבע וחצי האגורות שלי מפני שהסרט מצליח לעלות על כל הציפיות ממנו, שעושה רושם שהיו די גבוהות מלתכחילה. כדי לא להיות ממש משעמם ולחזור על דברים נכונים שאנשים אחרים אמרו, אני מעדיף להתמקד בשש נקודות ספציפיות:

א. האורך

"האביר האפל" נמשך 152 דקות. כשלוקחים בחשבון את הפרסומות, הבקרובים, וההפסקה, מגיעים להשקעה של שלוש שעות מהחיים, אבל במקרה הזה מדובר בחוזה שאנחנו חותמים מול האחים נולאן. אנחנו, מצידנו, נשקיע שלוש שעות מהחיים שלנו, ואת הכסף הנדרש כדי לצפות בסרט בקולנוע. הם, מצידם, ייתנו לנו את סרט הקומיקס הכי טוב שנעשה אי פעם. התואר הוא די מחייב, והביקורות, אלו שיצאו לקראת הסרט ואלו שיצאו אחרי הסרט, מתקרבות לאשר את התואר הזה אם לא מציינות אותו כלשונו. "האביר האפל" נמשך 152 דקות, מצד שני, מפני שהוא צריך להימשך 152 דקות. זה אורך היריעה שמחייב סרט כזה, שמאחורי ערימות האקשן והדברים המתפוצצים שיש בו, יש בו גם מסר שהופך את כל הסרט הזה משבלונה קומיקסית של טוב נגד רע למשהו הרבה יותר פילוסופי, הרבה יותר עמוק והרבה יותר סמלי. זה אורך היריעה שמחייבת ההתעמקות האמיתית בשתי נשמות טועות, מצולקות, שתיהן מסתתרות מאחורי איזשהו סוג של מסיכה, וההשוואה שלהן לנבל אחר שמעדיף לא להסתתר מאחורי מסיכה כלל. בעצם (ואמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה), יש פה שני סרטים, והם מציגים את עצמם מאד בדומה לקלף שהוא סימן ההיכר של הג'וקר – אחד עומד ישר ומיד מתחתיו עוד אחד, מחובר אליו, שעומד הפוך. הסרט הראשון הוא סרט אקשן קומיקסי בלי הרבה מעורבות פילוסופית – הרבה פושעים, באטמן אחד, נבל אחד ייצוגי, שלא משחק לפי החוקים, תחבולה אחרי תחבולה, אקשן ומרדפים והרבה הרס, ובסופו של דבר הנבל נתפס, מפקד היחידה המשטרתית שעובד ביחד עם באטמן ממונה למפקד המשטרה והכל בא על מקומו בשלום – וכל זה קורה ב-80 דקות לגיטימיות לחלוטין בסרט אקשן של קיץ. אבל הסרט האמיתי לא מסתיים כאן, הוא רק מתחיל. הקרב האמיתי בין באטמן לג'וקר – שמתרחש בראש ובלב שלהם – נמשך עוד פרק זמן די ארוך.

ב. האוסקר

בשלב הזה, מבקרי קולנוע ואנשים שהם חלק מהתעשיה מתחילים לזמזם לגבי אוסקר-שלאחר-המוות להית' לדג'ר. לפני שראיתי את הסרט, התווכחתי עם חברים לעבודה בטענה שאף סרט קומיקס עוד לא זכה באוסקר, ולכן הסיכוי מאד סביר שלא יזכה. זה היה לפני שראיתי את הסרט. עכשיו, על כל 152 הדקות של יצירת המופת הזאת, שמשנה לגמרי את החוקים שבהם פועל סרט אקשן בכלל, וסרט קומיקס בפרט, אני די משוכנע שטעיתי. לא רק שהית' לדג'ר, קרוב לוודאי בתפקיד הטוב ביותר שלו אי פעם, ראוי לאוסקר וקרוב לוודאי שיקבל אותו (וחבל, לאור הטרנספורמציה הדניאל-דיי-לואיסית שהוא עבר במסגרת ההכנה שלו לתפקיד, שלא נזכה לראות מה הוא מסוגל לעשות עם תפקידים אחרים), אלא אני גם כמעט משוכנע שהבמאי, התסריטאים והסרט עצמו יהיו מועמדים לאוסקר – ושהסרט הזה יזכה לפחות באחת מהקטגוריות האלה. דוגמא אחת ללמה הית' לדג'ר צריך לזכות באוסקר – בסצינה שבה הג'וקר נתפס ומושם בתא כלא במפקדת המשטרה, כשראש העיר ממנה את ג'ים גורדון למפקד המשטרה, השוטרים שמסביב מוחאים כפיים וגם הג'וקר, בתוך התא שלו, מוחא כפיים בצורה לעגנית. הקטע הזה, שאפשר לראות אותו ברוב הטריילרים לסרט, לא היה אמור לקרות ולא היה מתוכנן – הוא אלתור של הית' לדג'ר. עוד סיבה? בסצינה שבה הג'וקר פולש למסיבת הצדקה של ברוס וויין בשביל הארווי דנט, למייקל קיין, שמשחק את אלפרד, יש כמה שורות שהוא צריך להגיד. הסיבה שאנחנו לא רואים אותו אומר שום דבר בסצינה מהנקודה הזאת היא שהית' לדג'ר, שזו הפעם הראשונה שקיין פגש בו מאז תחילת הצילומים, הפחיד אותו כל כך שקיין, שחקן מנוסה עם כמה עשרות סרטי מופת בקריירה שלו, שכח את השורות שלו.

ג. המוזיקה

סרט בסדר גודל כזה צריך שני מלחינים, לא אחד. וכמו הסרט הקודם, גם לזה יש שני מלחינים – האנס צימר, שבא בדרך כלל בשני מודים – בומבסטי וגדול מהחיים או בומבסטי ואתני, וג'יימס ניוטון הווארד, שהמוזיקה שלו לסרטים קודמים של נולאן, כמו גם לסרטים של מ. נייט שמלאן, היא בדרך כלל מרומזת יותר ומלווה את הסרט בצורה כזו שקשה לשים את האצבע על טיב המוזיקה עד ששמים אליה לב באמת. המוזיקה מהסוג השני נחוצה באמת לסרט כזה, מפני שהסיפור שמתרחש בקדמת הסרט הוא כל כך חשוב ומורכב, שאין טעם לשים שום דבר ברקע שיגרע ממנו. לכן, למשל, שני המוזיקאים הסכימו שנעימת הסדרה המפורסמת תושמע רק פעמיים, ובצורה מרומזת, במהלך הסרט. לכן, המוזיקה שמיועדת לג'וקר מבוססת על שני תווים עיקריים ועל אווירת האימה שהחזרה עליהם משרה (שני התווים, למרבה האירוניה, הם דו ורה – D ו-C)ֿֿ, לכן, בסצינות שבהן מה שמתרחש בפנים לא יכול להיראות על המסך בסדרה של פיצוצים, המוזיקה נשענת על המסורות שהנחיל ברנרד הרמן, מלחין הבית של היצ'קוק – הדרך הכי טובה למתוח את הקהל ולגרום לו לאי נעימות היא לתת לקבוצת מיתרים להשמיע צליל צורם שעולה מעלה מעלה בלי להפסיק.

ד . הבאטמן

עד כמה שזה נשמע מוזר, הסרט הזה, שהדמות הראשית בו היא באטמן, הוא לא על באטמן. כריסטופר נולאן יוצא מגדרו בשביל לוודא שאנחנו מבינים את זה. זה מתחיל משם הסרט, "The Dark Knight", שמתייחס לאחד מהכינויים של איש העטלף ולקו העלילה שכתב פרנק מילר בשנות ה-80 ("שובו של האביר האפל"), אבל לא מציין את שמו של הגיבור בשם הסרט לראשונה בשתי הסדרות שנעשו עליו. זה ממשיך בעובדה שלאף אחד אין קרדיט על גילום הדמות של באטמן בסרט. כריסטיאן בייל, השחקן הראשי, גילם לפי הקרדיטים את ברוס וויין. זה בא לידי ביטוי אפילו בדרך שבה מתייחסים אליו ברוב הסרט – אנשי העיר גות'אם לא קוראים לו באטמן, אלא הבאטמן – איש העטלף. ההבדלה חשובה מפני שהוספת ה' הידיעה הזו הופכת את הכינוי משם אימתני של לוחם צדק לכינוי לעגני. בסרט שבו באטמן מתעמת לא רק עם הארכי-רשע שלו, אלא גם עם עצמו, נולאן צובע את האווירה ואת העיר שבה הכל מתרחש בצורה שגורמת לכל הדמויות הראשיות בסרט להיות לבד. באטמן לבד עם החוקים שלו ועם היכולות שלו, גם כאשר קבוצה של חקיינים מנסה לסייע לו. ג'ים גורדון לבדו בתוך כח משטרה מושחת ברובו. הארווי דנט לבדו בציפיות שלו מהחברה ובשיקולים הלא פוליטיים שלו. והג'וקר לבדו בשאיפה שלו להביא לגות'אם רמה חדשה של פושעים.

ה. הבמאי

כשנשאל למה בחר בהית' לדג'ר לתפקיד הג'וקר, כריסטופר נולאן ענה, שבחר בו מפני שהוא חסר פחד. אני לא יודע אם זה בהכרח נכון, אבל אני כן יודע שדרוש מישהו חסר פחד כדי לזהות מישהו אחר כזה. וכריסטופר נולאן הוא בהחלט חסר פחד. אפשר לראות את זה בסרטים הקודמים שלו – הוא לא מפחד, בתור הסרט הראשון שלו, לתת לנו סרט שקורה מהסוף להתחלה, ומההתחלה לסוף, בבת אחת. וכאן, הוא לא מפחד לשבור את כל החוקים שמתייחסים לסרט קומיקס. הוא הורג את האנשים הטובים (וזה לא משנה שחלק מהם חוזרים לחיים באמצע הסרט). הוא הופך את הרשע לבנאלי (כמה מכם שכבר ראו את הסרט שמו לב שבראש ערימת הכסף שהג'וקר הבעיר היה קשור לכסא רואה החשבון ההונג-קונגי?). הוא מעלה שאלות פילוסופיות וסוציולוגיות מורכבות בסרט קומיקס של קיץ. והוא צובע אווירה של סרט בצורה אפלה וקודרת כמעט כמו שתי הדמויות הראשיות שמנתבות את הסרט. "למה להיות כל כך רציני?" שואל הג'וקר באחד ממשפטי-המחץ של הסרט, אבל הסרט עצמו, על שתי הבדיחות שנמצאות בו (אף לא אחת מהן משתווה ל-"Holy Planks" של הסרט השלישי בסדרה הקודמת), לא מצליח לענות על השאלה הזאת. הוא פשוט כזה.

ו. ההמשך

יהיה קשה מאד להתעלות על ההישגים – האמנותיים והכספיים כאחד – של הסרט הזה, שהצליח להרוויח בשבוע אחד את כל מה שהסרט שקדם לו הרוויח במהלך השהות שלו בקולנוע, וששורה של מבקרים קולנועיים מהללים אותו כסרט שהוא הרבה יותר מסכום החלקים שלו. במיוחד יהיה קשה בהתחשב בעובדה שכריסטופר נולאן הציב לעצמו שורה של קווים מנחים לעלילות הטרילוגיה של באטמן שהוא מביים, שגורמים לכמות הנבלים הרלוונטיים בהסטוריה של באטמן להצטמצם באופן משמעותי. נולאן מתעקש לשמור על מאפיינים ריאליסטיים בעלילה של באטמן – שהוא עצמו לא סופר גיבור אלא מיליונר עם פטנטים מתוחכמים – ושל הנבלים שלו, שהם בדרך כלל מעוותים מבפנים ומבחוץ, אבל לא בדרכים גרוטסקיות או בלתי אפשריות (ועד כמה שזה יהיה מגניב לראות את ג'ק בלאק כפינגווין, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי בגות'אם של נולאן). נולאן ניתק את עצמו באופן מוחלט מהסדרה המקורית כשהרג את דו-פנים בסוף הסרט (או, לפי תיאוריות אינטרנטיות שלאחר הסרט, שהוא לא מת בכלל), ולכן הוא יכול להשתמש בכל נבל שהוא חלק מהעולם המורכב של באטמן. מי שזה לא יהיה, זה יצטרך להיות מישהו שיתאים, ויעצים, את העולם האפל שנולאן יצר בסרט הזה.

1. לפני הכל

זה באדיבות חברי הטוב עידו משה: טום ווייטס יוצא בקרוב לסיבוב הופעות. לישראל, כנראה, הוא לא יגיע, אבל חברת התקליטים שלו, Anti, פירסמה ביוטיוב את סרטון מסיבת העיתונאים שבה הוא מסביר את רשימת הערים הכאילו-אקראית בהן הוא הולך להופיע בארה"ב. ככה זה נראה.

2 . החיים: הוראות שימוש

ביום העצמאות הזה התרחקתי ממדורת השבט והלכתי לטייל על החוף. מצאתי את עצמי, בסופו של דבר, במדינה אחרת, שיש לה מורשת אחרת ותרבות אחרת וקצת מוזרה ובלב הבירה של המדינה הזו, פריז, יש בניין שאותו בחר לתאר ז'ורז' פרק בספרו "החיים: הוראות שימוש". הרעיון של הספר, שז'ורז' פרק בחר להעמיס על אחת מהדמויות בספר שלו, צייר בשם וולן, הוא די מבריק: לוקחים בניין אחד, רב קומות, שגרתי, ועוברים בכל אחת מהדירות שלו. מתארים את כל מה שקורה בדירה עכשיו. את כל מה שקרה בה בעבר. ואת כל מה שהוביל למה שקורה בה עכשיו. מתארים את חייהם של הדיירים ושל קרובי המשפחה שלהם, וכך בונים, לאט לאט, מסכת גדולה ומאד עניפה של אירועים, של תיאורי מקומות ושל מסות פילוסופיות, שנעה בין פאזלים, ציור, קורותיהם של פריטים קדושים מתקופת ישו, פוליטיקה, פרשיות רצח ישנות, פריטי אמנות ישנים וחדשים, אמיתיים ומומצאים.

הספר עצמו בנוי במתכונת מיוחדת, שז'ורז' פרק בחר להשתמש בה מפני שהיה חלק מקבוצת סופרים בשם "אוליפו", קבוצת סופרים שהחליטה לאתגר את עצמה ואת הכתיבה שלה באמצעות החלטה על עקרונות והגבלות מיוחדות בעת הכתיבה. למשל, כתיבה של ספר שלם בלי שימוש באות e, או לחילופין, כתיבה של ספר שאות ההיגוי היחידה המותרת בו היא e. בספר הזה, שהוא היצירה הגדולה והחשובה ביותר של פרק, הוא החליט להיצמד למספר כללים מגבילים – ראשית כל, הבניין עצמו. הבניין מעוצב בפורמט של מערכת משבצות – עשר קומות שבכל אחת עשרה חדרים. הספר, שמחולק לתשעים ותשעה פרקים, מקדיש לכל אחד מהחדרים פרק אחד. העלילה המתפתחת המתייחסת לדמויות המתגוררות בחדרים יכולה להמשיך אך ורק כאשר פרק חוזר לתאר חדר מסוים, או מתאר חדר אחר המתקשר לדמות הקשורה לדמות שהיא מרכז העלילה האחרת. התנועה בין החדרים היא בפורמט של הפרש במשחק שח. בנוסף להגבלה הזאת, פרק משתמש בכלי שהמציאה הקבוצה על מנת להגביר את היצירתיות של סופר – כלי שמגדיר שורה של פריטים או מאפיינים שכולם חייבים לבוא לידי ביטוי במידה מסוימת בכל פרק.

הספר מתחיל ומסתיים בחדר שבו חיה ומתה הדמות הראשית, מיליונר אקסצנטרי בשם ברטלבות' שמחליט לבזבז את שארית זמנו והונו בדרך מאד מקורית – הוא לומד לצייר, ויוצא למסע מסביב לעולם, שבו הוא מצייר תמונות נוף של חמש מאות נמלים. כשהוא מסיים כל תמונה, הוא שולח את התמונה לאמן לייצור פאזלים ששכר מבעוד מועד, המתגורר באותו בניין, והאמן מייצר מן התמונה פאזל ושומר אותה בקופסה מיוחדת. כשברטלבות' מסיים את משימתו וחוזר אל הבניין, הוא מרכיב את הפאזלים, אחד בכל פעם, וכאשר הוא מסיים, הוא נותן את הפאזל למומחה אחר ששכר, גם הוא מתגורר באותו בניין, שאמון על העלמת המרווחים שיוצרים חלקי הפאזל והפיכתם לתמונה שלמה ואחידה שוב. אז, נשלחת התמונה לנמל שבו היא צוירה, נזרקת אל תוך המים, שמאכלים את הצבעים והופכים את התמונה לקנווס לבן ונקי שוב. ברטלבות' מתכנן להעביר כך את שארית חייו, בהרכבת חמש מאות הפאזלים מחמש מאות התמונות, אך מת לפני שהוא מספיק להשלים את משימתו – והרגע בו הוא מת הוא גם הרגע בו "קופא" הבניין ואותו מתאר ז'ורז' פרק בדקדקנות ראויה לציון.

"החיים: הוראות שימוש" הוא ספר שמזמין אותך לחזור ולקרוא בו – בצורה לינארית, מההתחלה ועד הסוף, אפשר לצלוח את כל שבע מאות העמודים שלו (כולל אינדקס). אבל אפשר גם לטעום ממנו סיפורים כאלה או אחרים, ופרק עורך רשימה של כל הסיפורים השונים והמקומות שבהם אפשר למצוא את עיקרי העלילות שלהם, וגם היא מצורפת לספר, בנוסף לתרשים מדויק ומפורט של הבניין, לרשימת הערות וללוח זמנים כרונולוגי של כל מה שהתרחש ומתרחש בבניין, ושקשור לדיירים שלו.

את הספר אפשר למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אל תתנו לרעש להפריע לכם.

1. לפני הכל

דבר ראשון: שנתיים אחרי שהוציאו את האלבום המשובח "Avoidance as a Way of Life", להקת My Second Surprise, שעקרו ללונדון וכרגע, עד כמה שאני מבין, הם בעיקר אייל נסטור בעצמו, מציעים את האלבום להורדה בחינם כאן.  שווה לעשות את המאמץ, להגיע לשם ולהוריד, בגלל "Perfect Cure" שכשמו כן הוא (ואפילו היה ב-MTV), וגם בגלל "Meeting's Over", ועוד הרבה רגעים יפים. הרעיון שלהם, אגב, הוא ממש נחמד, ואני חושב שאולי גם אני אגנוב אותו, לגבי "Outreach", כשאוציא את האלבום הבא – האלבום מוצע בחינם.  אהבתם? אתם מוזמנים לתרום 5 או 10 דולרים כדי לסייע במימון הקלטת האלבום הבא. לא רוצים? No hard feelings. וגם, הם עובדים עכשיו על האלבום השני, והוא ייצא מתישהו ב-2008. [ותודה לעטר שהפנתה את תשומת לבי לזה]

דבר שני:  מתישהו קראתי באיזשהו מקום שהולכים להפוך את "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת לסרט אמריקני עצמאי.  הודעה שהיתה מעניינת, אבל לא ממש, עד שעכשיו, כשהסרט נכלל ברשימת הסרטים המוקרנים השנה בפסטיבל ירושלים, גיליתי את הפרט הבא:  את קנלר הולך לשחק טום ווייטס.  עכשיו אני חייב לראות את זה.  על הדרך, יש בפסטיבל ירושלים גם סרטים על סקוט ווקר וג'ו סטראמר.   על ג'ו סטראמר לא צריך להמליץ וסקוט ווקר… זה טעם נרכש.  אני איהנה.  לא יכול להבטיח שגם אתם.

2. על אוספים 1

השבוע אני רוצה להקדיש את הבלוג לאחד מהתחביבים האהובים עליי, וכזה שאני מזניח קצת בזמן האחרון, ולכן, בין השאר, אני כותב עליו: אוספים.  וכשאני אומר אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים.  אפילו לא מיקסטייפים מושקעים במיוחד.  אני מתכוון לסדרות של אוספים שאני ממציא, שאני עורך ומוסיף להם מהדורות על גבי מהדורות מדי פעם.  הוותיק שביניהם יזכה, כשיהיה לי זמן, למהדורה 19.

אחת מסדרות האוספים האלה, שהתחלתי והזנחתי, היא סדרה של אוספים שמוקדשים לאמן מסוים, שמאחוריו, בדרך כלל, קריירה מפוארת, ולגרסאות הכיסוי לשירים שלו.  אני מקפיד לשים באוספים האלה גרסאות כיסוי מוכרות יותר (לפעמים כאלה שמוכרות יותר מהמקור), גרסאות כיסוי מוכרות פחות, וגם גרסאות כיסוי ביזאריות משהו.  ובנוסף – שיר אחד שבו האמן עצמו שר גרסת כיסוי לשיר של מישהו אחר, ושיר אחד שבו אני (זאת אומרת, The Marching Band) מבצע גרסת כיסוי לשיר של האמן.  את האוסף הראשון בסדרה, שאני קורא לה "Interpretations", הקדשתי לליאונרד כהן.  היו שם השירים המוכרים יותר של REM, Concrete Blonde, וג'ניפר בילס, גרסאות מוכרות פחות של Coil, Cowboy Junkies ולהקה צרפתית שאני לא מכיר עם DEE מ-Sixteen Horsepower (מבצעים את "The Partisan" בחצי אנגלית וחצי צרפתית), גרסת כיסוי אחת של ליאונרד כהן עצמו (לשיר שנקרא "Be For Real", שנתקל בו כשצפה בסרט שנקרא "בחורות יפות", שם מבצעים אותו Afghan Whigs), וגרסת כיסוי אחת שלי ("If It Be Your Will", כל קשר ביני לבין המקור מקרי בהחלט, פרט למילים).  האוסף השני הוקדש לביטלס ולפול מקרתני.  את האוסף השלישי, בעקבות ההתעסקות בפרויקט האלבומים של דיוויד בואי, אני רוצה להקדיש לחייזר.  בשביל זה אני רוצה להפוך את הבלוג, לזמן מה, לאינטראקטיבי משהו.  כדי שלא רק אני איהנה מהאוסף הזה אני רוצה לתת עותק אחד למישהו (או מישהי) שיוכל (או תוכל) לענות על חידה.  ואז, לא רק שהוא (טוב, די) יוכל לקבל עותק של האוסף, אלא הוא גם יוכל לבחור איזה שיר של דיוויד בואי אני הולך לבצע באלבום.  החידה היא כזו:

מה המשותף לדיוויד בואי ול-Midnight Oil?

תשובות אתם יכולים להשאיר בתגובות – מי שיענה נכונה, וראשון, והכל, יתבקש לשלוח לי מייל ובו השיר שהוא רוצה לשמוע, ויזכה לעותק של האוסף. זהו.

3. על אוספים 2

והנה עוד מקום שאתם יכולים לעזור לי בו.

עוד אחת מסדרות האוספים שהתחלתי והזנחתי היא סדרה של אוספים שאני קורא לה "Six Degrees".  הרעיון בטח מובן כבר – היא מבוססת על התיאוריה של קווין בייקון, לפיה ניתן לחבר כל שחקן הוליוודי לקווין בייקון דרך שישה שחקנים אחרים (והתיאוריה הזו מבוססת על תיאוריה קצת יותר נרחבת שטוענת שאפשר לחבר כל אדם, לכל אדם אחר – או לפחות את וויל סמית לדונלד סאת'רלנד – דרך שישה אנשים אחרים).  קווין בייקון, אגב, השתתף בפארודיה על התיאוריה הזו בפרסומת לסוג של כרטיס אשראי.

סדרת האוספים שאני התחלתי לערוך מתבססת על רעיון דומה, וגם על המשחקים והחידונים המוזיקליים שחבריי לחנות הדיסקים ואני היינו ממציאים בשביל רגעים מחוסרי לקוחות, בחנות הדיסקים שאת שמה לא אזכיר שבה עבדתי פעם (אבל היא כבר לא קיימת). הרעיון הכללי הוא שמתחילים את האוסף עם אמן מסוים, והקשר בינו לבין השיר הבא עובר דרך שישה אמנים אחרים.  בסופו של דבר, גם את האמן האחרון אפשר לקשר לראשון דרך שישה אמנים שונים.

בשביל להמשיך את סדרת האוספים הספציפית הזאת (כי זה לא כיף לבחור את האמנים הראשונים לבד כל הזמן) אני צריך את עזרתכם – וגם במקרה הזה, מי שיבחר את האמן הראשון שייראה לי יותר, יקבל עותק של האוסף. כשהאוסף יהיה גמור, אני אפרסם כאן את רשימת השירים, ומי שיצליח למצוא את רשימת האמנים שהובילו משיר אחד לשני, יוכל לבחור את האמן הראשון של האוסף הבא אחר כך.  גם במקרה הזה, אתם מוזמנים להציע הצעות לאמנים ראשונים בתגובות.

4. אחרי הכל

זיו, שהוא חובב בואי וותיק, וגם הבוס שלי, תיקן אותי לגבי מה שכתבתי על Hunky Dory – דיוויד בואי אומר שלבוב דילן יש קול כמו חול ודבק, לא חול וזכוכית.  כשחושבים על זה, זה גם יותר הגיוני.

וזהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם שבוע מלא בתגליות מוזיקליות חדשות, ותשתדלו לא להעביר יותר מ-36 שעות ערים כמוני. אבל אם כן, תעשו את זה באחריות.