תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית הבילויים

Men at Work והשיר שלא רק הם כתבו

1. לפני הכל

עוד כמה בשורות טובות לחורף הבא עלינו לטובה: הבילויים חוזרים להופיע – ארבע הופעות מתוכננות בינתיים ל-26 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב, ה-1 לנובמבר ב"ביט" בחיפה, ה-7 בנובמבר ב"החלוץ 33" בבאר שבע, וה-8 לנובמבר ב"צוללת צהובה" בירושלים. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא בפייסבוק, אם מחפשים את מונוקרייב.

2. צלילי פתיחה על רגל שמאל

Men at Work

הנה כמה מספרים בשביל התחלה: באוסטרליה, לפי סקר האוכלוסין האחרון שנערך שם, חיים 22,620,600 אנשים. הרבה, לפי כל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, אמנם מפוזרים על פני שטח גדול מאד – מספיק בשביל שלכל אחד מהתושבים יהיו שלושה או ארבעה קילומטרים מסביבו שבהם אין אף אחד אחר. בארצות הברית, שהיא צפופה בהרבה וגם מכילה, בכללותה, הרבה יותר אנשים, יש שתי מדינות שהאוכלוסייה שלהן גדולה משל אוסטרליה – בקליפורניה, המדינה הכי מאוכלסת בארצות הברית, יש יותר מ-37 מיליון תושבים. טקסס משתרכת מאחוריה עם יותר מ-26 מיליון תושבים.
אם תעצרו אדם אקראי באחד מהרחובות המאוכלסים יותר באוסטרליה ותבקשו ממנו לזמזם את "Kookaburra Lives in the sold Gum Tree", קרוב לוודאי שהוא יהיה מסוגל למשימה. זה שיר ילדים ידוע באוסטרליה, מספיק ידוע כדי שכל ילד שגדל באוסטרליה קרוב לוודאי שמע אותו פעם אחת. אבל, אם תעצרו אדם ברחובות ההומים יותר של אחת משתי המדינות האלו בארצות הברית שבהן יש יותר תושבים, ותבקשו ממנו לזמזם את אותו השיר, קרוב לוודאי שהוא ישאל אתכם מאיפה נפלתם וכמה תנופה אתם צריכים בשביל לחזור לשם. אלא אם כן הוא תייר מאוסטרליה. אם תשאלו, לעומת זאת, את אותו אדם אקראי באחת מהערים האמריקניות האלה, אם הוא יכול לזמזם את "Down Under" של Men at Work, אחוזי ההצלחה קרוב לוודאי יהיו יותר גבוהים. ובחלק מהזמן, במקומות המזוהים יותר של השיר, אותו אדם ימצא את עצמו מזמזם את שיר הילדים האוסטרלי ההוא.
זה לא קל לזהות את שיר הילדים העממי בשיר הפופ המוכר בכל העולם של אחת מהלהקות הכי אוסטרליות שאני מכיר. האשה שהלחינה את השיר, מריון סינקלייר, הספיקה לחיות עוד שש שנים מאז שהשיר יצא, ב-1982, אבל כנראה שלא שמעה את השיר מעולם או לא זיהתה את השיר שלה בשיר שלהם, או שלא היה לה אכפת. החברה שקיבלה את הזכויות לשיר כשזו נפטרה, היתה צריכה שעשועון טלוויזיה אמריקני שישאל את השאלה שתחבר בין שני השירים, וכמה וכמה חורשי רעות שיתקשרו אליהם ויבדקו מה דעתם על הנושא. את דעתם הם הביעו בבית המשפט, שם הם תבעו מחברי הלהקה 60% מכל רווחי השיר מאז ומעולם. בתי המשפט באוסטרליה הם כנראה רחומים וחנונים וכנראה גם חובבי מוזיקה, והשופט שבפניו הובא המקרה החליט שכן, אפשר לשמוע בבירור את שיר הילדים בשיר של Men at Work, וכן, הדמיון מספיק ברור כדי לקבוע שיש פה איזשהו סוג של גניבה, אבל בכל זאת – הרבה אנשים ברחבי העולם, בקליפורניה ובטקסס ובכל שאר המדינות, יאמרו שמדובר בפתיחה של "Down Under", ושאין להם מושג מה זה קוקברה (זו ציפור אוסטרלית שהציוץ שלה נשמע כמו צחוק). השופט קבע שהלהקה צריכה לשלם רק חמישה אחוזים, רק מזכויות הביצוע ורק משנת 2002 והלאה. עונש קל יחסית, אבל מספיק משמעותי בהתחשב בעובדה שהשיר הזה הוא אחד משני שירים – זה בעל כובד המשקל הגדול יותר – שמספקים את רוב ההכנסה של חברי הלהקה הזו.
את השיר עצמו אתם קרוב לוודאי מכירים. הוא נפתח בכמה מכות על בקבוקים ובארבעה משפטים מוכרים במיוחד של חליל צד – שניים מתוכם שאולים משיר אחר, ומיד אחר כך נפרש סיפור, בקולו המיוחד והמוכר מיידית של קולין היי, על אוסטרלים בחוץ לארץ שמתגעגעים הביתה ופוגשים סימנים למולדת שלהם בכל מקום שהם מציבים בו רגל. כשהלהקה הקליטה את השיר, כחלק מהאלבום ״Business as Usual" מ-1981, הם היו מתודלקים בעשבים מסוימים. הרבדים האחרונים בשיר הוקלטו באחד מהלילות האחרונים של הקלטת האלבום, ולפחות לפי מה שסיפרו בבית המשפט כשהיו צריכים להגן על השיר שלהם, הם לא זכרו באיזה שלב התווספו לשיר קטעים משיר הילדים שהעתיקו ממנו. זה היה אלתור – זה כל מה שנגן החליל, גרג האם, זכר.
החברה שקנתה את הזכויות לשיר, Larrikin Music, לא עשתה את זה בתום לב. בראיונות לאחר החלטת בית המשפט הם הודו שהמטרה העיקרית של קניית השיר, שהמחברת שלו לא טרחה לדרוש עליו זכויות יוצרים עד 1975, ושהם קנו ב-1990, ארבע שנים אחרי שנפטרה, תמורת קצת יותר מששת אלפים דולר אוסטרלי, היתה כלכלית – הם ידעו שרוב האנשים באוסטרליה חושבים שזה שיר עם או, לכל הפחות, שיר מספיק ישן כדי שזכויות היוצרים עליו יפוגו. הם מחכים בסבלנות ברוב המקרים האלה ובזמן הנכון, הם פונים אל האנשים שמשתמשים בשיר ומבקשים שיפסיקו את השימוש בו או שיחתמו איתם על חוזה רשיון לשימוש בשיר. הגילוי שלהקה בעלת שם עולמי כמו Men at Work השתמשה בשיר הזה היה, קרוב לוודאי, האוצר שהם חיכו לו כל השנים.
החלק העצוב הראשון בסיפור הזה הוא שהחברה הזו היא לא בודדה במערכה. חברות גדולות ומסודרות ממנה – וורנר צ׳אפל, למשל, שהיא אחת מחברות ניהול הזכויות הגדולות בעולם, ניסתה, אחרי שקנתה את חברת ניהול הזכויות שרכשה את ״יום הולדת שמח״, לאכוף את הזכויות של השיר הזה – מהלך, שאם היה מצליח, היה מכניס מיליונים לכיסי החברה. למזלו של העולם החופשי, פרופסורים למשפט שעוסקים בזכויות יוצרים הזכירו להם בעדינות שיש דבר כזה, רשות הציבור, ושהשיר הזה הוא חלק ממנו.  המרדף של חברות לניהול זכויות ושל מנהלי זכויות אחרי מה שמגיע להם מגיע לפעמים למימדים מגוחכים.  ג'ון פוגרטי, מנהיג וסולן Creedence Clearwater Revival, למשל, נתבע פעם על גניבה מוזיקלית משיר שהוא עצמו כתב.  כש-The Verve הוציאו את "Bittersweet Symphony" שלהם וזכו להצלחה מפתיעה, הם זכו ליהנות ממנה מעט מאד זמן לפני שהמנהל האישי של הרולינג סטונס תבע אותם על הפרת זכויות יוצרים.  קטע המיתרים שמלווה את השיר לכל אורכו הוא עיבוד ל-"You Can't Always Get What You Want", מסתבר, והמנהל האישי של הרולינג סטונס הוכיח את זה ללהקה בצורה הטובה ביותר בבית המשפט.  וג'אגר וריצ'רדס, שבאמתחתם יש כמות לא מבוטלת של להיטים לגיטימיים כדי לדלות מהם תמלוגים, הרוויחו את התמלוגים שלהם בחינם הפעם.  הייתם חושבים שלהקה כזו, שחיה בבית מזכוכית, תנקוט במשנה זהירות בכל מה שקשור לזכויות יוצרים של אמנים אחרים.  אבל כשהרולינג סטונס עצמם הקליטו את "Anybody Seen My Baby", האנשים שמטפלים בזכויות היוצרים של קיי.די. לאנג היו צריכים להזכיר להם שהיא כתבה כבר את השיר הזה פעם אחת, ובמהלך המשפט, מיק ג'אגר נזכר שכן, במהלך הקלטת האלבום שממנו לקוח השיר שלהם, הוא והבנות שלו באמת הקשיבו ל-"Ingenue", האלבום שממנו לקוח השיר הזה של קיי.די.לאנג,  הרבה במהלך נסיעות ממקום אחד למקום אחר.

יש אמנים שמתייחסים בצורה סלחנית מעט יותר לאמנים אחרים שלוקחים חלק מהיצירה שלהם בלי רשות.  כשחברת התקליטים של אניה תבעה את ה-Fugees על השימוש ללא רשות בשיר שלה – "Boadicea" – בתוך שיר שלהם – "Ready or Not", אניה ביקשה מהם בעדינות לבטל את התביעה ולהפסיק עם השטויות האלה, וה-Fugees זכו לא לשלם תמלוגים בכלל על אחד מהשירים הידועים ביותר שלהם.  מוירה ברנן, סולנית Clannad ואחותה של אניה, הגדילה לעשות – כשהיא שמעה שאמן אלקטרוני בשם צ'יקיין סימפל קטעים מהשיר "Theme from Harry's Game" של הלהקה שלה בשביל שיר שלו בשם "Saltwater", היא הציעה להיכנס לאולפן ולהקליט מחדש את הקטעים האלה, ולהוסיף עליהם גם קטעים מיוחדים לשיר.

ברוב המקרים, הפרשות האלה מסתיימות במעט עוגמת נפש כלכלית לאמנים שהפרו את זכויות היוצרים, והם בדרך כלל ממשיכים הלאה, מי מהם מצליחים יותר ומי מהם מצליחים פחות, ומוסיפים ומקליטים שירים מקוריים יותר, והופכים להיות ידועים גם בזכותם.  אבל הסוף היה פחות שגרתי בשביל גרג האם, החלילן של Men at Work ומכותבי השיר, שהתאבד באפריל השנה בגיל 58.  הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות והמשטרה האוסטרלית, כמנהגה, לא מיהרה להסיק מסקנות, אבל קרובים אליו מספרים שמאז החלטת בית המשפט ב-2010 הוא הלך ושקע עמוק יותר ויותר בדיכאון, ובראיון לעיתון מעט לאחר המשפט הוא הביע חשש שזו תהיה המורשת המוזיקלית שלו – השיר שהוא תרם לכתיבתו, שכל מה שהוא ייזכר בשבילו הוא העובדה שהוא גנב חלק מהשיר.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דארן ווילסון מתחיל בקטן:  סרט תיעודי על אלוהים.

Versus the spin – October Edition

1. לפני הכל

ההתנהלות הלא סדירה של הגוספל ממשיכה, כמו שאתם רואים, וגם בשבוע הבא, כנראה, הוא לא יהיה כאן.  הפעם בגלל שזה יהיה אחד מהזמנים האלה שבהם אני עוטה על עצמי בגדים ירוקים ויוצא להציל את העולם.  או לא, בעצם.   בכל מקרה, הגוספל הבא יהיה כאן, בזמן ובמקום הנכונים, ובתקווה בלי עוד הפרעות קצב, עוד שבועיים.

2. Versus the Spin – הטאו של עכשיו

עוד חודש עבר, עוד חודש מתחיל, אתם מכירים איך זה.  הנה:

1 Of Montreal – Wicked Wisdom (live in Washington DC, 2008)
בחלק מהמקומות בעולם שמים פלואוריד במים. באת'נס, ג'ורג'יה, שמים איזשהו חומר שגורם למוזיקאים שגדלים בעיר הזאת להיות סופר מוכשרים. קווין ברנס, שהוא כמובן לא ממונטריאול, הוא אחד מהם, ותחת שם הלהקה שבחר לעצמו הוא טווה מוזיקה שמתחילה במקום אחד, מסתיימת במקום אחר ועוברת דרך כל כך הרבה תחנות באמצע שכמעט כל שיר הוא אלבום קטן. אחר כך, הוא הודה בראיון סמוך להופעה הזאת, הוא לא יודע בדיוק איך לפרק את השירים האלה בחזרה כדי שנגנים אחרים יוכלו לנגן אותם גם. כאן הוא מדגים איך הוא בכל זאת מצליח.
לשמוע לקנות
2 Text of Light Text of Light – 08/23/01 Knitting Factory
הכאוס שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ההרכב הזה, שמכיל את לי רנלדו, כריסטיאן מארקליי ואלן ליכט וקבוצה של מאלתרים מזדמנים אחרים, הוא בדרך כלל נסתר, מכיוון שהוא מורכב מהמון צלילים שאין סיבה לקשר ביניהם, שאין יכולת לאתר את המקור שלהם בקלות, ושמתערבלים, בסופו של דבר, לכדי צליל אחד. כאן, כשהצלילים מגיעים מכינורות וגיטרות חשמליות, הוא מורגש הרבה יותר – אבל לא פחות יפה.
לשמוע לקנות
3 הבילויים הבילויים – תנשב הרוח
ובכאוס האחר, זה שמתרחש מסביבנו, קצת חסרים לי הבילויים, שמסוגלים לכתוב דברים שהם כל כך מצחיקים וכל כך עצובים בבת אחת. בשיר הזה הם דווקא מטים את עצמם לכיוון העצוב, משתמשים בקצוות הנייר של הכתיבה שלהם כדי להראות לנו מה הולך לקרות כשנתעורר מהחלום.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – All the Love
רגע לפני שהם נוחתים בישראל כדי להמטיר עליכם גשם של שירים באווירה מאד דומה לזאת, הנה תמונת מצב של המקום בו הם עומדים, מהאלבום הלפני אחרון. לא שונה מאד ממה שעשו במשך כל השנים האלה, ומצד שני, אין סיבה. את מה שהם עושים הם עושים טוב מאד.
לשמוע לקנות
5 The Low Anthem The Low Anthem – Charlie Darwin
אני מניח שביקום שממנו באה הלהקה הזו כל הלהקות נשמעות ככה, מבצעות מוזיקה שורשית, מסורתית, מאמריקה אחרת שהיא שונה מזו שאנחנו מכירים, אבל אנחנו לא מצליחים לשים על השינוי את האצבע. אבל בינתיים הם חלק מהעולם שלנו, וכאן הם עושים מוזיקה נפלאה, שמורכבת מקווים מלודיים פשוטים שמנוגנים ומעוטרים בעשרות כלים לא שגרתיים, והעולם יכול להמשיך ולהקשיב ולקוות שכך תיראה גם האבולוציה של המוזיקה.
לשמוע לקנות
6 אינזים אינזים – זרמים
בתוך אוסף שקיבלתי מזמן, אבל הצלחתי לשמוע רק עכשיו, היו כל מיני שירים לא מוכרים של אמנים מוכרים, והיה גם את זה. החיפוש אחרי מידע על הלהקה הזו היה לא קל, אבל אחרי שהוא הסתיים, אני יודע שזו להקה של נגני אולפן והופעות וותיקים, ושהלהקה תפשה את תשומת ליבו של גרי אקשטיין שלפני השבץ, והספיקה להופיע איתו ולהקליט איתו שיר.
עם המילים של השיר, שהן קצת בוטות מדי לטעמי, אני לא כל כך מסתדר, אבל המוזיקה, שמתחילה כמו שיר עזוב של אסף אמדורסקי ומסתיימת כמו שיר עזוב של Pink Floyd, יותר ממכפרים על זה.
לשמוע לקנות
7 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Adam Raised a Cain
באלבום שבו נמצא השיר הזה, ״Darkness on the Edge of Town", ספרינגסטין עושה את הצעד הראשון בדרך למה שיביא אותו להיות, תוך מספר מאד מועט של שנים, לסופרסטאר ממלא אצטדיונים. בעזרתו של סטיבן וואן זאנט, הוא הצליח להפוך שירים ארוכים, לפעמים כאלה שהיו אמלגמציות של כמה עשרות שירים אחרים שכתב, לפיסות ממוקדות של מידע, סיפורים שמתרחשים מיד ומסתיימים מיד.
לשמוע לקנות
8 Morrissey Morrissey – November Spawned a Monster
לפעמים אני מגלה ששירים של אמנים שאהובים עליי במיוחד, אהובים באותה מידה על האמנים עצמם. השיר הזה, שמוריסי מבצע בכל הופעה שהוא יכול, מכיל כמויות מדודות של כל מה שהכתיבה של מוריסי יודעת לעשות: צער, לעג ותקווה. ואף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה, אני רוצה להאמין שהוא כתב את השיר הזה אחרי שקרא את הספר ״הילד החמישי״ של דוריס לסינג.
לשמוע לקנות
9 רמי פורטיס רמי פורטיס – שר על מרטין לותר
היו צריכים לעבור האלבום הראשון, ומינימל קומפקט, והעיצוב מחדש של המוזיקה האלטרנטיבית עם ״סיפורים מהקופסא״, והשותפות המוצלחת עם ברי סחרוף, כדי להביא את רמי פורטיס ואת הקהל שלו למצב של נוחות עם אמן שממציא את עצמו מחדש בכל אלבום, בכל פעם עם קבוצה אחרת של אמנים שמזריקה דם חדש לדברים שהוא עושה. באלבום הזה, עיקר שיתוף הפעולה שלו הוא עם אייל אבן-צור, שפעם היה סולן של להקה שנקראה על שם שיר של פורטיס עצמו.
לשמוע לקנות
10 Mint records Mint Records Artists – Do They Know It's Christmas?
כדי לסיים אלבום של שירים לחג המולד של הלייבל הבריטי, שנשמע כאילו הוא אמריקאי שורשי אבל הוא לא, כל האמנים החתומים בחברת התקליטים התייצבו כדי לשיר את השיר הזה, שהאפקטיביות שלו לא נעלמת גם במקרה הזה.
לשמוע לקנות
11 Saul Williams Saul Williams – Wine
ההיכרות הראשונה שלי עם סול וויליאמס היתה דרך השיר הזה, שקוואמי דה לה פוקס היה שומר את סוף ״הקצה״ בשבילו במשך איזושהי תקופה, וזה שיר שממשיך את כל מה שסול וויליאמס מתכנן ובונה לאורך האלבום הראשון שלו, ומוסיף עוד רובד שלו שלא הכרנו, רובד שבו הוא שר, וגם השירה שלו מלאה תוכחה ונוטפת נסיון.
לשמוע לקנות
12 Red House Painters Red House Painters – Mistress
ברשימה הלא קצרה ולא ממצה של אלבומים שאני חייב לרכוש ולשמוע, שוכנים שני מארקים. עם הלהקה של האחד – מארק אייצל – אני כבר מיודד, והלהקה השניה – זו של מארק קוזלק, עדיין מחכה בסבלנות. עושה רושם שהזמן שלהם, לפחות לגבי השיר הזה, הגיע, וחורף הוא כנראה זמן מצוין במיוחד להקשיב להם.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בפעם הקודמת שכתבתי כאן על הסרט הזה, הייתי תחת הרושם שזו גרסה ממוחשבת לחלוטין, אבל מסתבר שזה סרט חי לגמרי, עם שחקנים אמיתיים. ולא רק זה – אלא ששניים מהם הם ג'ף ברידג'ס וברוס בוקסלייטנר, ששיחקו בסרט המקורי, את אותן הדמויות.

Versus the Spin – מהדורת אפריל

1. לפני הכל

לא מוות מוזיקלי אמנם, אבל בכל זאת:  יש אנשים שאחרי שהם הולכים, מפנים את המיכל בן התמותה הזה לטובת עולמות אחרים, אם תרצו, משאירים אחריהם את המתאר של המקום שהם תפסו בעולם הזה, באמצעות הדברים שאנשים אומרים עליהם, הסימנים לחיים שלהם שהם השאירו אחריהם, הזיק בעיניים של אנשים כשהם מדברים עליהם.  נחום שרפמן, שייסד את החברה שאני עובד בה עכשיו, שהוא הסיבה העיקרית לא רק לעובדה שהחברה קיימת אלא גם שהתרבות שלה היא כזאת שכיף להיות חלק ממנה, ושנהרג ביום רביעי בהתרסקות מטוס ביחד עם אשתו, היה אחד מהאנשים האלה.   הוא היה אחד מהאנשים שמספיק להיות בנוכחותם בשביל לדעת שאתה מכיר אותם – הרוגע שלו והרצון שלו לנצל את החיים עד תום,  לתת כמה שאפשר לאנשים שמקיפים אותו, גם אלה שהיה איתם בקשר יומיומי וגם אלה שלא הכיר בכלל.   הייתי רוצה לדמיין שברגעים האחרונים שלו הוא לא הרגיש פחד או צער, אלא סיפוק.  וזאת בדיוק המורשת שהוא השאיר לכולנו – כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כך שהרגע האחרון שלהם הוא בבת אחת גם מוקדם מדי וגם בדיוק בזמן.

2.  Versus the Spin – מהדורת אפריל

המהדורה השניה של Versus the Spin, שמפורטת לפניכם בהמשך ושניתנת להורדה בלינק שלמטה למשך השבועיים הקרובים, חולקת שני דברים משותפים עם המהדורה הראשונה, של החודש שעבר:  גם היא מכילה עשרה שירים שליוו אותי במהלך החודש האחרון, וגם היא לא כוללת עטיפה מיוחדת בינתיים.  אולי למהדורה הבאה יהיה רק דבר משותף אחד עם זאת. [עכשיו כשסיימתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב לגבי כל השירים, מסתבר שאפילו שני דברים לא משותפים בין שתי המהדורות. בזו יש רק עשרה שירים. מילא.]  הנה היא, בכל אופן:

1 China Drum China Drum – Wuthering Heights
כשהייתי צעיר יותר ורק התחלתי לגלות את קצהו של הקרחון הענקי שהוא "מוזיקה אלטרנטיבית" (כמו שקראו לזה אז – ומה שהפך מאז להיות פחות אלטרנטיבה ויותר הדבר הטוב היחיד שנשאר), היה רק קומץ של להקות שהכרתי. רובן, במקרה, היו בריטיות. אחת מהן היתה China Drum, שנשמעה כמו Catherine Wheel, הכילה את אותו מספר אנשים כמו Catherine Wheel, אבל לא היתה בדיוק אותו הדבר. כאן הם מציעים את הגרסה, המהירה והרועשת שלהם, לשיר של קייט בוש, הרבה לפני שה-Futureheads חשבו לעשות את זה.
2 Kemialliset Ystavat Kemialliset Ystavat – Monien Kalojen Aalto
אי שם בערבות הקרח של פינלנד, בבקתה קטנה שלא מחוברת בשום צורה לציוויליזציה, מתכנסים חברי הלהקה הזאת ועושים מוזיקה מאד מוזרה. השם שלהם, שמיתרגם ל"חברים כימיים", מרמז על מה צריך לעשות כדי שהמוזיקה שלהם תישמע הגיונית.
3 The Burn The Burn – Facing the Music (demo)
כמה אני אוהב סיפורים כאלה: להופעה אחת של הלהקה הזאת הזדמן דיימון גוך, הוא Badly Drawn Boy, שנתן להם להשתמש, בחינם, באולפן שלו. מנהל חברת התקליטים Hut (שחתומים בה Placebo, Smashing Pumpkins, The Verve למשל) שמע את הדמו שהקליטו באולפן של גוך, במקרה, בחנות בגדים והחתים אותם לחוזה הקלטות מיד. בין המעריצים שלהם – פול וולר, אואזיס ואיאן בראון.
4 Nick Cave and the Bad Seeds Nick Cave and the Bad Seeds – Do You Love Me (part 2)
הגרסה השניה של השיר, שחותמת את האלבום "Let Love In" באיזו נימה קטנה של תבוסה, אחרי הבומבסטיות שהציע החלק הראשון שפותח את האלבום.
5 Richard Ashcroft Richard Ashcroft – Brave New World
את The Verve, להקה ששיטת העבודה שלה – להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, וחוזר חלילה – היא אחת מהמוזרות בעולם המוזיקה, הניעו שני כוחות עיקריים – הסולן ריצ'רד אשקרופט והגיטריסט ניק מ'קייב. הכיוון שאשקרופט משך אליו בדרך כלל, ושבא לידי ביטוי גם באלבומי הסולו שהוציא כשהוא מחוץ ללהקה, הוא הכיוון המלודי וההמנוני. גם בשיר הזה, הוא מוכיח מה היה יכול לקרות אם הלהקה היתה ממשיכה את הכיוון שהתחילה בו בשירים המוכרים יותר של "Urban Hymns".
6 Radiohead Radiohead – I Can't
בסופו של דבר, היצירות הראשונות של להקות נידונות לשבח או לכליה בהתאם למה שקרה ללהקות האלה אחר כך. אם "Pablo Honey" היה האלבום היחיד של Radiohead, הוא אולי היה נעלם בסבך שאר האלבומים שיצאו באותה תקופה ללהקות בריטיות שאף אחד לא זוכר היום. אבל מכיוון שהם הפכו עם הזמן ללהקה הכי גדולה ביקום, יש מקום לחזור אחורה ולהקשיב מחדש לאלבום הזה, ולגלות, שגם הוא מאד מוצלח.
7 Sigur Ros Sigur Ros – Hjartath Hamast
תעלומה שלעולם כנראה לא אצליח לפתור – למה הסולן של Sigur Ros, שדובר ביחד עם חבריו ללהקה שפה שמדברים רק עוד בערך 200 אלף אנשים בעולם, החליט להמציא שפה חדשה ולא מובנת לגמרי כדי לשיר בה את השירים באלבום הראשון של הלהקה הזאת? האות האחרונה במילה הראשונה של שם השיר, אגב, נשמעת כמו ד', לא כמו ת', אבל האות האיסלנדית הנכונה נעלמת מהמקלדת שלי.
8 Passengers Passengers – Your Blue Room
בין Zooropa ל-Pop, יו2 שוכנעו על ידי המפיק שלהם בכמה מהאלבומים, בריאן אינו, להשתתף בפרויקט מוזר – כתיבת מוזיקה לסרטים לא קיימים. פרט לשני שירים באלבום – השיר הזה, ו-"Miss Sarajevo" – שנלקחו מסרטים אמיתיים – כל השירים לקוחים מתוך סרטים שהומצאו במיוחד בשביל המאורע. מה שלא הפריע למייקל מאן לקחת את אחד מהשירים לפסקול סרטו "Heat" כשזה יצא. "Your Blue Room", שהוקלט בשביל האלבום וגם בשביל סרטם המשותף של ווים וונדרס ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה את הסצינה הכי יפה בסרט – זו שמסיימת אותו.
9 Domaci Kapela Domaci Kapela – More
הנה עוד שם, של להקה הפעם, שהמקלדת שלי לא יכולה להתמודד איתו (זה מפני שהפעם הוא בצ'כית). להופעה של "Plastic People of the Universe" שהתרחשה ביום חמישי, הלהקה הביאה למכירה רק כמות זעומה של הדיסקים של עצמם, שנחטפו כמעט מיד, אבל הם הביאו גם דיסקים של חברי להקה מהעבר וחברי להקה נוכחיים, ואחד מהם הוא של הלהקה הזאת – של המתופף לשעבר של אנשי הפלסטיק. גם היא, כך הבטיח לי גיטריסט הלהקה, מושפעת מאד מאנשי הפלסטיק של היקום.
10 הבילויים הבילויים – תנשב הרוח (חי בכפר סבא, 2004)
על אף שהגרסה שהם בחרו לקבע באלבום השני היא איטית ומהורהרת יותר, כיאה למילים של שיר כזה, גם הגרסה התזזיתית הזאת, מהופעה ב-2004 ב"בארבי" כפר סבא, לא מאבדת מהיכולת שלה לגרום לנו, המאזינים, להרגיש בסוף השיר כאילו צחקנו עכשיו מאד מבדיחה ורק אחר כך הבנו שהיא עלינו

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך השבועיים הקרובים. בחודש הבא, האוסף יחזור להכיל שנים עשר שירים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – רוברט רודריגז. גם סרטי הילדים שלו לא דומים לשום דבר אחר.

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק שני (ובו ביקורת על האלבום השני) (שש בבוקר עכשיו, המוח לא בנוי לחרוזים בשעות כאלה)

1. למרות הכל

תקציר הפרקים עד כה: הבילויים מתפרקים. הבילויים לא מתפרקים. הבילויים אולי מתפרקים. אני מחליט לכתוב משהו על האלבום השני והאחרון שלהם, בינתיים, לפני שיהיה באמת מאוחר.

2. אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה

שכול וכשלון

אפשר לומר בעדינות. אפשר לטפוח על הכתף ולשתוק. אפשר לקרוא לאלבום שלך באותו השם כמו של הלהקה ולקוות שמישהו יבין את הרמז. אבל ברגע שאתה קורא לאלבום שלך "שכול וכשלון", האיזור שבו המוזיקה שבאלבום מתנגנת הופך להיות הרבה יותר מצומצם. ובאמת, אלבום שמתחיל בהתרסקות של מטוס ונגמר בתה לא יכול ללכת למקום טוב במיוחד.

הבילויים התחילו את דרכם, אחרי זמן די ארוך של הופעות ובלי אלבום בידיים שיוכיח את גדולתם גם למי שלא נדחק בתור לבארבי, עם אלבום שהיה עמוס בשירים של כיף, עם קצת מחאה, ועכשיו, באלבום השני, הם חוזרים עם אלבום שעמוס בשירים של מחאה עם קצת כיף. לטענתם, מפני שהם לא יכלו להמשיך לעמוד על הבמה ולהריץ דאחקות. מפני שיש פה יותר מדי דברים רעים שקורים ומועמסים מכדי להתגבר עליהם באיזשהו שיר על שר הבטחון. הפתרון שלהם לכל המועקה הזאת, בזמן שעשרות חוקרים ומלומדים ומבקרים מנתחים את מהות הישראליות ומנסים לפענח איפה קצה החוט שפורם את התרבות הישראלית, היה לטוס לניו יורק (האירוניה) ולשבת שם בשקט ובסבלנות ולהקליט אלבום שממפה, בצורה מדויקת ורק באחד עשר שירים, את מהות הישראליות. מאריק איינשטיין, יפה ירקוני והעגלה של הדיוטי פרי, דרך המצעדים ושרת בריאות נשכחת משנות ה-80, והשמות האבודים של המקומות שעליהם בנויות הערים הגדולות, והאנץ, שכאן הוא דווקא עם זרועות, ופירות ההדר והשירה הגבעטרונית של שיר הסיום, "משהו כמו תה". הבילויים יודעים לקחת את עצמם מאד ברצינות ובמקביל, לא לקחת את עצמם ברצינות בכלל. יעידו על כך הציטוטים מי.ח. ברנר, מצד אחד, ו"רחוב סומסום", מצד שני. אבל השירים שלהם, שהולכים צעד אחד רחוק יותר מהאלבום הראשון, ששמו כשם הלהקה, ומשתמשים בשנינות ובמילים החותכות בשביל באמת לחתוך, שמים אותנו, כמאזינים, במקום קצת פחות נעים מההרגשה מחממת הלב שהיינו מקבלים משירי חצי-הנונסנס שהיו מנת חלקנו באלבום הראשון. "תנשב הרוח", למשל, הוא שיר שבהופעה קצת עובר מעל הראש. שיר יפהפה, שכאן באלבום מקבל, בנוסף לגיטרת הליווי האחת, עוד גיטרה שמטפסת על הפזמון כמו על גן סלעים, והמילים שלו נבלעות בתוך העובדה שהוא שיר שקט, ולירי, ולא מאד מתאים לקו הכללי של מה שהם מנגנים בדרך כלל. אבל באוזניות, לבד, כשהמילים זולגות אל האוזניים בלי אפשרות לעצור אותן, פתאום אפשר להבין שזה שיר עם ביקורת קשה ונוקבת על כל הדברים הלא יפים שעשינו וטאטאנו מתחת לשטיח בזמן שנורא רצינו להיות עם ולהתחיל ללכת. "תישן, ילד, תישן, שאלות זה דבר מסוכן," הם שרים לילד שאולי רוצה לדעת על כיביה, או על כל מקום אחר שלא כתוב עליו באותיות גדולות מדי בספרי ההסטוריה. במקומות אחרים באלבום, הם ממשיכים לנפץ את הפרות הקדושות שמתנפצות בכל מקרה מחוץ לעולם המוזיקלי שלהם – השכול, הפאתוס של הצבא, הפלות, דייטים גרועים – הכל מוצא את מקומו בשלום באלבום הזה.

על ההפקה המוזיקלית אמון תמיר מוסקט, שבימים כתקנם הוא בעיקר חלק מ-Balkan Beat Box (שכשיגיעו לכאן בפברואר יהיה אפשר להתייחס אליהם בתור להקה מחו"ל), וגם לפעמים חלק מאחת מהלהקות האהובות עליי, Firewater, ובעקבות האלבום הזה הוא אוחז בתואר "המפיק עם הכי הרבה אלבומים שיש בהם שירים על התרסקות של מטוס". הוא מצליח לנתב את המוזיקה של הבילויים, שפה מתוגברת לא רק בהרכב המקורי, שנזנח מאז האלבום הראשון והוחזר, אלא גם במאיה דוניץ, בקלידים, אקורדיון וקולות רקע, וביוני סילבר, בכינור, קלרינט, והשד יודע אילו עוד כלים, וגם בתמיר מוסקט, שתופס את מקומו של די ג'יי קאטמאסטר בשיר הראשון ומוסיף לשיר את קולה המקורי של יפה ירקוני, שרה את באב אל וואד כמו איזושהי רוח שעולה בלהבות ומתרסקת ביחד עם המטוס. ברקע, בין שיר לשיר, אפשר לשמוע את אבני הבניין שמרכיבות את האלבום הזה – יריות, צעקות, פוגרומים, שמחה וגאווה של מצעדים צבאיים. בין לבין יש פה גם פנינים מוזיקליות שמתחילות ומסתיימות לפני שבאמת הספקנו להבין – "ערפל הזייתי" שנמשך רק חצי דקה, בין שירו של האנץ ל"שיר בחסות המועצה לפירות הדר". בחלק מהשירים כאן, בשמיעה ראשונה, אפשר לחשוב שנועם ענבר וימי וויסלר עברו את מכסת השנינות המותרת לשיר וחורזים חרוזים, הפוכים מחרוזים אחרים, רק לשם החריזה והשנינות והמילים המתוחכמות, אבל בשמיעה שניה ושלישית מבינים את המהות הכללית של השירים ואיך הכל מתחבר אחד לשני מאחור, בחוטים של פצצת זמן. השירה של נועם ענבר, בקול שמדי פעם נסדק, אומרת דברים חדשים על מהות השירים כאן. לא עוד הצעקה העברית השמחה של האלבום הראשון, אלא איזשהו גרון ניחר – שירה שמציגה משהו שלא בסדר, שחייבים להגיד אותו במילים אבל קשה. והמבנה של האלבום, דומה לפעמים למבנה של האלבום ההוא, הקודם – "עצות מאמא", למשל, הוא השיר הפולני שיש לשים באלבום, במקביל ל"בלדה לאם חד הורית" מהאלבום הקודם. "משהו כמו תה" מכיל בתוכו אלמנטים מורבידיים כמעט כמו "נפלא פה". "שגר פגר" מתפקד כ"אוטו זבל" של האלבום הזה – השיר עם האקורדים השמחים שלא באמת מקשיבים למילים שלו.

הבילויים מתפרקים (או לא מתפרקים, תלוי את מי אתם שואלים ובאיזה מצב רוח הוא) בזמן לא טוב. אנחנו צריכים אותם, בשביל שיזכירו לנו שבזמן שאנחנו חיים את החיים כי הזמן עובר בכל מקרה, שהדברים פה לא קרו בדיוק כמו שרצינו. אנחנו צריכים אותם כדי שיזכירו לנו, במילים שמתארות בצורה חותכת ומדויקת את מה זה אומר לחיות כאן, ביומיום, כמה המרחק הוא לא באמת גדול בין י.ח. ברנר ל"רחוב סומסום". וכמה כל המהות העברית שלנו, שהפכה למהות ישראלית, היא בעצם בדיחה. "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה," מין מנטרה שפותחת את הפזמון שחותם את האלבום, הוא תיאור כל כך מרוכז ומדויק, שאולי הם באמת צריכים הפסקה. ואנחנו צריכים לשבת כאן, בשקט ובסבלנות, בעצמנו, ולחשוב על מה כל זה אומר.

זה הכל להשבוע (אתם מוזמנים לכתוב בתגובות איך היתה החוויה הדו פוסטית הרב יומית הזאת). עד השבוע הבא, שיהיה פחות קר.

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: עוד לא חלק שני (להלן: עיכוב)

מסתבר שהשמועות על מותם היו מוגזמות.

החלק השני של הפוסט הזה מתעכב קמעה, ויהיה פה דווקא מחר.

בינתיים, אתם יכולים להינחם בדברים המעניינים תמיד של שרון אריאלי – הפעם לגבי הבילויים.

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק ראשון (ובו יסופר על כמה חבל שנגמר)

1. לפני הכל

אמנם הבטחתי שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים בצידי הדף, אבל גם זה סוג של שינוי: הפעם, שני פוסטים השבוע – אחד היום ואחד מחר, בשני חלקים. גם זה משהו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על יום ההולדת ה-20 ל"פלונטר" של רמי פורטיס. סטיבי תיקנה אותי, שמדובר ב-30 שנים ולא 20, כמובן. אבל הוא נראה צעיר לגילו.

והשבוע, אחרי שבשבוע שעבר כתבתי על דיוויד בואי ואלבומו "Station to Station", בואי חגג את יום ההולדת ה-61 שלו. גם הוא נראה צעיר לגילו. במקרה, באותו היום, רק 12 שנים מוקדם יותר, גם אלביס פרסלי נולד.

ב-2003, ג'ון זורן היה אמור להגיע לארץ כדי לנצח בעצמו על המשחק המוזיקלי "קוברה" שהוא המציא, בהשתתפות נגנים ישראליים, ביניהם אדם שפלן, מאיה דוניץ, ורן סלבין. הוא ביטל ברגע האחרון, מסיבות השמורות לו. אנחנו בכינו, צעקנו, אמרנו שהוא לא יהודי טוב, אבל זה לא עזר. אבל עכשיו – חמש שנים אחר כך – ג'ון זורן מחליט לפצות אותנו, ולפצות אותנו מאד. בין ה-30 למרץ ל-2 לאפריל, הוא מגיע לכאן לארבע הופעות, בארבעה מקומות שונים – הסינמטק, היכל התרבות, בארבי ולבונטין 7, ועם ארבעה הרכבים שונים: מצדה, מצדה החשמלית , Cinema Essentials ן-Moonchild. שזה אומר שלא רק ג'ון זורן מגיע, אלא גם: מייק פאטון, סירו בפטיסטה, דייב דאגלס, איקואה מורי, גרג כהן, ג'ואי ברון, טרבור דאן וג'יימי סאפט. לא הצלחתי למצוא אישור רשמי לזה, בעיקר מפני שלג'ון זורן אין ממש אתר משלו ובשום מקום רשמי אחר לא כתוב שום דבר לגבי זה, אבל אני הייתי מעדיף לחשוב שזה נכון. אז מבחינתי, זה נכון. זהו.

2. הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה

הבילויים

ייש מעט מאד בשורות מוזיקליות מקומיות שיכולות לגרום לכולנו לחשוב על שירים מ"פרפר נחמד". או, לחילופין, רק לי. אבל כשהתבשרתי, ביום שלישי האחרון, על כך ש"הבילויים" התפרקו, לא יכולתי שלא לחשוב על השיר ההוא, שבו ארבעה חברים במיטה אחת (נעזוב לרגע את כל התסבוכת הפסיכולוגית של למה שני אנשים בוגרים ישנים במיטה אחת עם שתי בובות) מחליטים להתגלגל, כי ממש ממש משעמם להם, ומי שנופל נופל. מוסר ההשכל, העקום קצת, של השיר הזה, הוא שכשכולם נופלים מהמיטה ונשאר רק אחד, הוא מרגיש בודד ולכן הם לא היו צריכים לשחק במשחק הזה מלכתחילה (וזה אפילו טיפה יותר מתוחכם, מבחינה מתמטית, מ"חשבון פשוט"). למה דווקא "הבילויים" מזכירים לי את זה? מפני שאני יכול לדמיין, אם כי אני לא יודע, שהסיבה העיקרית לפירוק "הבילויים" היא בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים בין שני חברי הלהקה העיקריים, נועם ענבר וימי וויסלר. בתקופת האלבום הראשון, הם היו שלושה – וכשהשלישיה לא הסתדרה, שלומי "כרובי" לביא התגלגל מחוץ למיטה. עכשיו, כשהם שניים (בעיקר) ואחד מתגלגל מחוץ למיטה, השני נשאר שם לבד. ובן אדם אחד לבד (פרט למקרים מאד קיצוניים שלא נדון בהם כאן) זה לא ממש להקה.

נתחיל, אם כן, בהודעת הפירוק: חברי "הבילויים", כך אומרת ההודעה שמולנקת למעלה, "לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת" אחרי סיום מסע ההופעות הנוכחי שלהם – בעוד שלוש הופעות וחודש. קודם כל – בואו נודה בזה – איזו הודעה פולנית. מה היה רע בלכנס מסיבת עיתונאים קטנה, ושנועם ענבר יקפוץ על השולחן ויזעק: "אין שלום! אין בטחון! אנחנו מתפרקים!". אבל לא. הם לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת. הם פשוט יישבו כאן, בשקט, בחושך. הם לא רוצים להפריע. לנוח הם ינוחו כשימותו.

ובכל זאת: באחת עשרה השנים שהם היו קיימים, וכמו שמעידים שני האלבומים המצוינים שהם הוציאו, יש מעט אמנים מוכשרים כמו נועם ענבר וימי וויסלר (וכל האנשים שליוו אותם במהלך השנים). הם גם, בכל זאת, אחת מלהקות המחאה הבודדות הקיימות בארץ, בתקופה שבה אנחנו צריכים הרבה יותר להקות מחאה, והם עושים את זה בצורה הרבה יותר שנונה ומדויקת מכל אחד אחר.

כאן זה נגמר, בכל אופן: אחרי האלבום השני שלהם, "שכול וכשלון", שהצליח במידה מסוימת אבל גם נכשל במידה מסוימת; אחרי שיתוף הפעולה הבלתי נמנע עם שלומי שבן; אחרי ההופעה האחרונה בתל אביב (שהיתה אמש) ושלוש ההופעות האחרונות באמת – ב-17 לחודש, ב"ביט" בחיפה, ב-24 ב"דארלינג" בכפר עזה (באמת. כפר עזה), וב-28 ב"ברקה" בבאר שבע – יפנו כל אחד מהם לדרכו הנפרדת. נועם ענבר ימשיך עם "אוי דיוויז'ן" שלו, ימי וויסלר ימשיך עם מה שזה לא יהיה שהוא יבחר לעשות בהמשך, ואנחנו נקווה שיום אחד, במורד הדרך – בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, הם יתגעגעו ויחליטו שהם רוצים לחזור ולהופיע ביחד. אבל, כשזה יקרה, אני פונה אליכם כאן, נועם ענבר וימי וויסלר, ומבקש: אם וכאשר "סלקום" יתקשרו ויציעו משהו עם שש ספרות ופסיק, פשוט תגידו לא.

מחר, החלק השני של הפוסט הזה. כשקניתי את "שכול וכשלון", אז, חשבתי שיהיה לי מספיק זמן לכתוב עליו כאן, כי מה כבר יכול לקרות. אבל. ולכן, מחר, בחלק השני, אני אכתוב עליו. במקרה הזה, באמת מוטב מאוחר מאשר אף פעם.