The gospel according to whom

1. לפני הכל

עוד כמה בשורות טובות לחורף הבא עלינו לטובה: הבילויים חוזרים להופיע – ארבע הופעות מתוכננות בינתיים ל-26 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב, ה-1 לנובמבר ב"ביט" בחיפה, ה-7 בנובמבר ב"החלוץ 33" בבאר שבע, וה-8 לנובמבר ב"צוללת צהובה" בירושלים. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא בפייסבוק, אם מחפשים את מונוקרייב.

2. צלילי פתיחה על רגל שמאל

הנה כמה מספרים בשביל התחלה: באוסטרליה, לפי סקר האוכלוסין האחרון שנערך שם, חיים 22,620,600 אנשים. הרבה, לפי כל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, אמנם מפוזרים על פני שטח גדול מאד – מספיק בשביל שלכל אחד מהתושבים יהיו שלושה או ארבעה קילומטרים מסביבו שבהם אין אף אחד אחר. בארצות הברית, שהיא צפופה בהרבה וגם מכילה, בכללותה, הרבה יותר אנשים, יש שתי מדינות שהאוכלוסייה שלהן גדולה משל אוסטרליה – בקליפורניה, המדינה הכי מאוכלסת בארצות הברית, יש יותר מ-37 מיליון תושבים. טקסס משתרכת מאחוריה עם יותר מ-26 מיליון תושבים.
אם תעצרו אדם אקראי באחד מהרחובות המאוכלסים יותר באוסטרליה ותבקשו ממנו לזמזם את "Kookaburra Lives in the sold Gum Tree", קרוב לוודאי שהוא יהיה מסוגל למשימה. זה שיר ילדים ידוע באוסטרליה, מספיק ידוע כדי שכל ילד שגדל באוסטרליה קרוב לוודאי שמע אותו פעם אחת. אבל, אם תעצרו אדם ברחובות ההומים יותר של אחת משתי המדינות האלו בארצות הברית שבהן יש יותר תושבים, ותבקשו ממנו לזמזם את אותו השיר, קרוב לוודאי שהוא ישאל אתכם מאיפה נפלתם וכמה תנופה אתם צריכים בשביל לחזור לשם. אלא אם כן הוא תייר מאוסטרליה. אם תשאלו, לעומת זאת, את אותו אדם אקראי באחת מהערים האמריקניות האלה, אם הוא יכול לזמזם את "Down Under" של Men at Work, אחוזי ההצלחה קרוב לוודאי יהיו יותר גבוהים. ובחלק מהזמן, במקומות המזוהים יותר של השיר, אותו אדם ימצא את עצמו מזמזם את שיר הילדים האוסטרלי ההוא.
זה לא קל לזהות את שיר הילדים העממי בשיר הפופ המוכר בכל העולם של אחת מהלהקות הכי אוסטרליות שאני מכיר. האשה שהלחינה את השיר, מריון סינקלייר, הספיקה לחיות עוד שש שנים מאז שהשיר יצא, ב-1982, אבל כנראה שלא שמעה את השיר מעולם או לא זיהתה את השיר שלה בשיר שלהם, או שלא היה לה אכפת. החברה שקיבלה את הזכויות לשיר כשזו נפטרה, היתה צריכה שעשועון טלוויזיה אמריקני שישאל את השאלה שתחבר בין שני השירים, וכמה וכמה חורשי רעות שיתקשרו אליהם ויבדקו מה דעתם על הנושא. את דעתם הם הביעו בבית המשפט, שם הם תבעו מחברי הלהקה 60% מכל רווחי השיר מאז ומעולם. בתי המשפט באוסטרליה הם כנראה רחומים וחנונים וכנראה גם חובבי מוזיקה, והשופט שבפניו הובא המקרה החליט שכן, אפשר לשמוע בבירור את שיר הילדים בשיר של Men at Work, וכן, הדמיון מספיק ברור כדי לקבוע שיש פה איזשהו סוג של גניבה, אבל בכל זאת – הרבה אנשים ברחבי העולם, בקליפורניה ובטקסס ובכל שאר המדינות, יאמרו שמדובר בפתיחה של "Down Under", ושאין להם מושג מה זה קוקברה (זו ציפור אוסטרלית שהציוץ שלה נשמע כמו צחוק). השופט קבע שהלהקה צריכה לשלם רק חמישה אחוזים, רק מזכויות הביצוע ורק משנת 2002 והלאה. עונש קל יחסית, אבל מספיק משמעותי בהתחשב בעובדה שהשיר הזה הוא אחד משני שירים – זה בעל כובד המשקל הגדול יותר – שמספקים את רוב ההכנסה של חברי הלהקה הזו.
את השיר עצמו אתם קרוב לוודאי מכירים. הוא נפתח בכמה מכות על בקבוקים ובארבעה משפטים מוכרים במיוחד של חליל צד – שניים מתוכם שאולים משיר אחר, ומיד אחר כך נפרש סיפור, בקולו המיוחד והמוכר מיידית של קולין היי, על אוסטרלים בחוץ לארץ שמתגעגעים הביתה ופוגשים סימנים למולדת שלהם בכל מקום שהם מציבים בו רגל. כשהלהקה הקליטה את השיר, כחלק מהאלבום ״Business as Usual" מ-1981, הם היו מתודלקים בעשבים מסוימים. הרבדים האחרונים בשיר הוקלטו באחד מהלילות האחרונים של הקלטת האלבום, ולפחות לפי מה שסיפרו בבית המשפט כשהיו צריכים להגן על השיר שלהם, הם לא זכרו באיזה שלב התווספו לשיר קטעים משיר הילדים שהעתיקו ממנו. זה היה אלתור – זה כל מה שנגן החליל, גרג האם, זכר.
החברה שקנתה את הזכויות לשיר, Larrikin Music, לא עשתה את זה בתום לב. בראיונות לאחר החלטת בית המשפט הם הודו שהמטרה העיקרית של קניית השיר, שהמחברת שלו לא טרחה לדרוש עליו זכויות יוצרים עד 1975, ושהם קנו ב-1990, ארבע שנים אחרי שנפטרה, תמורת קצת יותר מששת אלפים דולר אוסטרלי, היתה כלכלית – הם ידעו שרוב האנשים באוסטרליה חושבים שזה שיר עם או, לכל הפחות, שיר מספיק ישן כדי שזכויות היוצרים עליו יפוגו. הם מחכים בסבלנות ברוב המקרים האלה ובזמן הנכון, הם פונים אל האנשים שמשתמשים בשיר ומבקשים שיפסיקו את השימוש בו או שיחתמו איתם על חוזה רשיון לשימוש בשיר. הגילוי שלהקה בעלת שם עולמי כמו Men at Work השתמשה בשיר הזה היה, קרוב לוודאי, האוצר שהם חיכו לו כל השנים.
החלק העצוב הראשון בסיפור הזה הוא שהחברה הזו היא לא בודדה במערכה. חברות גדולות ומסודרות ממנה – וורנר צ׳אפל, למשל, שהיא אחת מחברות ניהול הזכויות הגדולות בעולם, ניסתה, אחרי שקנתה את חברת ניהול הזכויות שרכשה את ״יום הולדת שמח״, לאכוף את הזכויות של השיר הזה – מהלך, שאם היה מצליח, היה מכניס מיליונים לכיסי החברה. למזלו של העולם החופשי, פרופסורים למשפט שעוסקים בזכויות יוצרים הזכירו להם בעדינות שיש דבר כזה, רשות הציבור, ושהשיר הזה הוא חלק ממנו.  המרדף של חברות לניהול זכויות ושל מנהלי זכויות אחרי מה שמגיע להם מגיע לפעמים למימדים מגוחכים.  ג'ון פוגרטי, מנהיג וסולן Creedence Clearwater Revival, למשל, נתבע פעם על גניבה מוזיקלית משיר שהוא עצמו כתב.  כש-The Verve הוציאו את "Bittersweet Symphony" שלהם וזכו להצלחה מפתיעה, הם זכו ליהנות ממנה מעט מאד זמן לפני שהמנהל האישי של הרולינג סטונס תבע אותם על הפרת זכויות יוצרים.  קטע המיתרים שמלווה את השיר לכל אורכו הוא עיבוד ל-"You Can't Always Get What You Want", מסתבר, והמנהל האישי של הרולינג סטונס הוכיח את זה ללהקה בצורה הטובה ביותר בבית המשפט.  וג'אגר וריצ'רדס, שבאמתחתם יש כמות לא מבוטלת של להיטים לגיטימיים כדי לדלות מהם תמלוגים, הרוויחו את התמלוגים שלהם בחינם הפעם.  הייתם חושבים שלהקה כזו, שחיה בבית מזכוכית, תנקוט במשנה זהירות בכל מה שקשור לזכויות יוצרים של אמנים אחרים.  אבל כשהרולינג סטונס עצמם הקליטו את "Anybody Seen My Baby", האנשים שמטפלים בזכויות היוצרים של קיי.די. לאנג היו צריכים להזכיר להם שהיא כתבה כבר את השיר הזה פעם אחת, ובמהלך המשפט, מיק ג'אגר נזכר שכן, במהלך הקלטת האלבום שממנו לקוח השיר שלהם, הוא והבנות שלו באמת הקשיבו ל-"Ingenue", האלבום שממנו לקוח השיר הזה של קיי.די.לאנג,  הרבה במהלך נסיעות ממקום אחד למקום אחר.

יש אמנים שמתייחסים בצורה סלחנית מעט יותר לאמנים אחרים שלוקחים חלק מהיצירה שלהם בלי רשות.  כשחברת התקליטים של אניה תבעה את ה-Fugees על השימוש ללא רשות בשיר שלה – "Boadicea" – בתוך שיר שלהם – "Ready or Not", אניה ביקשה מהם בעדינות לבטל את התביעה ולהפסיק עם השטויות האלה, וה-Fugees זכו לא לשלם תמלוגים בכלל על אחד מהשירים הידועים ביותר שלהם.  מוירה ברנן, סולנית Clannad ואחותה של אניה, הגדילה לעשות – כשהיא שמעה שאמן אלקטרוני בשם צ'יקיין סימפל קטעים מהשיר "Theme from Harry's Game" של הלהקה שלה בשביל שיר שלו בשם "Saltwater", היא הציעה להיכנס לאולפן ולהקליט מחדש את הקטעים האלה, ולהוסיף עליהם גם קטעים מיוחדים לשיר.

ברוב המקרים, הפרשות האלה מסתיימות במעט עוגמת נפש כלכלית לאמנים שהפרו את זכויות היוצרים, והם בדרך כלל ממשיכים הלאה, מי מהם מצליחים יותר ומי מהם מצליחים פחות, ומוסיפים ומקליטים שירים מקוריים יותר, והופכים להיות ידועים גם בזכותם.  אבל הסוף היה פחות שגרתי בשביל גרג האם, החלילן של Men at Work ומכותבי השיר, שהתאבד באפריל השנה בגיל 58.  הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות והמשטרה האוסטרלית, כמנהגה, לא מיהרה להסיק מסקנות, אבל קרובים אליו מספרים שמאז החלטת בית המשפט ב-2010 הוא הלך ושקע עמוק יותר ויותר בדיכאון, ובראיון לעיתון מעט לאחר המשפט הוא הביע חשש שזו תהיה המורשת המוזיקלית שלו – השיר שהוא תרם לכתיבתו, שכל מה שהוא ייזכר בשבילו הוא העובדה שהוא גנב חלק מהשיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דארן ווילסון מתחיל בקטן:  סרט תיעודי על אלוהים.