The gospel according to whom

1.   לפני הכל

מייקל ג'ירה ו-Swans מזמינים אותנו, האנשים בקצה השני של הווידאו, באופן אישי לבוא ולראות את ההופעה שלהם ב"בארבי" ב-12 לאפריל.  אני פחות מתרשם מהבחינה הזו מההזמנה כמו שאני מתרשם מהדגמת הרעש הצרוף שמתרחשת בסרטון קצת אחרי זה.

הבוקר התעוררתי לחדשות משמחות במיוחד:  "Toy", האלבום של דיוויד בואי שנגנז ופינה את מקומו ל-"Heathen" בתחילת העשור הזה, דלף לרשת היום.  כל הנסיונות שלי למצוא אותו עלו בתוהו, בינתיים, אבל שירים ממנו אפשר למצוא כבר עכשיו ביוטיוב, ואני בכל מקרה מאחל לכם הצלחה יתרה בלמצוא את האלבום. [שמועות עקשניות אומרות שעכשיו, אחרי שהאלבום הודלף לרשת, הוא גם ייצא באופן רשמי.  אני מקווה שהן נכונות.]

לופר הוא מעין מכשיר אלקטרוני שכזה שמאפשר למוזיקאים להקליט את עצמם ולשלוט על ההקלטה באמצעות דוושה, תוך שהם ממשיכים לנגן.  מצד אחד, הוא מאפשר לאמנים כמו אנדרו בירד, אימוג'ן היפ וקאקי קינג, וגם רדיוהד בזמנים טובים, להופיע וליצור את האשליה שיש להקה שלמה, אולי אפילו תזמורת, על הבמה ולא אדם אחד.  ומצד שני גיאחה, שאחראי על בלוג האב כאן, ומתן נויפלד, שאחראי על "אינדינגב", החליטו ליצור פסטיבל על טהרת המכשיר הזה ומוזיקה ישראלית.  יהיו שם, בין השאר, אייל תלמודי, עוזי פיינרמן רמירז, דויד פרץ, סגול 59 ומיכל לוטן, וכל זה יתרחש ב"אוזן בר" ב-7.4.

2.  ערב ערב

אני מסוג האנשים שיש להם רשימות מוכנות של דברים תרבותיים מועדפים, למקרה שמישהו אי פעם ישאל, ולכן זה לא מפתיע, בטח, שיש לי רשימה מוכנה וממוספרת של שירים ישראליים אהובים. בראש הרשימה הזאת נמצא, ועוד לא נמצא שיר שיחליף אותו, ״נגד הרוח״ של שלום חנוך. אני לא יודע בדיוק להסביר למה – זה שיר רוק בסיסי, מנקודת מבט מוזיקלית, לא מהסוג שאני נוטה להעדיף בדרך כלל, אבל יש משהו במילים – הפשטות הגאונית שבאמירה ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, הסקסופון הבטוח בעצמו של ירוסלב יעקובוביץ׳ לאורך השיר, הפתיחה שהיא כולה עסקים ושום דבר ממנה הוא לא התפרפרות מיותרת. אולי ההרגשה ששלום חנוך חשב על השיר הזה יום אחד, אולי באמצע טיול רגלי חסר מעש במשמרות, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון לשיר אותו.
אחת מהסיבות שהשיר הזה הוא כל כך יפה, וכל כך ישראלי, בעיניי, היא שזאת דוגמא מצוינת למצב הטבעי של שלום חנוך – משקיף מהצד במשיכת כתפיים על מצב שהוא יכול רק לתאר, לא למנוע. ככל שעוברות השנים, נדמה שהמצב הזה הופך להיות אפילו יותר טבעי בשבילו, ועכשיו נראה שנוסף לו עוד רובד – הוא לא משקיף רק מהצד, אלא גם ממרחק השנים.

סבלנות מוזיקלית, עושה רושם, היא אחד מהמאפיינים הכי בולטים אצל שלום חנוך.  הוא מנגן את המוזיקה שהוא מנגן, כותב אותה, מבצע אותה ומקליט אותה, בדיוק ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי.  ואין דוגמא טובה יותר לזה מ"ערב ערב", אלבום שלו שיצא בשלהי העשור האחרון של המאה שעברה, בזמנים שבהם דעכנו, לאט לאט, כולנו.  מאז הוא שם עוד שלושה אלבומים באמתחתו, אחד, מוצלח במיוחד, באיחוד שזמנו כבר הגיע עם אריק איינשטיין, אבל האלבום הזה היה ונשאר האלבום המועדף עליי שלו, כאלבום שלם.  את שתי הסיבות העיקריות לכך אפשר למצוא כבר בצלילים ובמילים שפותחים את האלבום.  "כבר מזמן לא השתתפתי בצילום הקבוצתי," הוא שר בזמן ששאר הכלים מגששים את מקומם ומוצאים את הצעדים שבהם הם צריכים לצעוד מסביבו.  זה אלבום של אמן שנוח לו בתוך העור שלו, בתוך הנישה הגדולה שחצב לעצמו בנוף המוזיקלי הישראלי, ושל הלהקה שלו, שמנגנת איתו כבר שנים ומנחשת את הצעדים שלו עוד לפני שהם מתרחשים. ירוסלב יעקובוביץ', השותף הכמעט נצחי לימי הרוק'נ'רול של שלום חנוך, מחוזק כאן בחטיבת נשיפה שלמה שכוללת גם את אבישי כהן, משה לוי שם את ידיו על הקלידים וברק חנוך, שהחליף את ארז נץ בתור הגיטריסט הקבוע של חנוך, משתתפים באלבום ביחד עם קבוצה מכובדת של נגנים אחרים.  לואי להב, שיש לו תפקיד מרכזי בהפיכת שלום חנוך למעין ברוס ספרינגסטין ישראלי, התייצב שוב מאחורי הקונסולה.  אבל האלבום הזה לא היה אלבום רוק'נ'רול נוקב כמו אלבומים אחרים של חנוך, בטח לא אלבום בוטה ופוליטי כמו האלבום שקדם לו, "א-לי-מות".  הפעם, זה היה אלבום של מבט לאחור, לפעמים משועשע, לפעמים מתגעגע, לפעמים משלים עם הנסיבות.

יש כאן מבט חטוף, לא ממצה, על כל הקריירה המוזיקלית של שלום חנוך – מהאלבום הראשון, באנגלית, ששיר מתוכו, מתורגם לעברית ("מת לישון") נמצא כאן, דרך הגיחה הקצרה של כלי הנשיפה ל"שיר ללא שם" ב"אם לא הייתי אוהב", ועד לימי שירי המחאה והמצב-כמו-שהוא שהיו שיא הקריירה המוזיקלית של חנוך, מאז "מחכים למשיח" ועד האלבום שקדם לזה.  הוא נזכר באביו, שנתן לו את הגיטרה הראשונה, ומשלים, בשיר שסוגר את האלבום, עם עצמו בתור אדם מבוגר בעיר של אנשים צעירים.  כל השירים באלבום הוקלטו באבחה אחת, בלי עצירות, בלי היסוסים ובלי הקלטות מחדש.  מה שנמצא באלבום, מה שנשמע כהקלטה מושלמת, בטוחה בעצמה, וחסרת טעויות, היא פרי היכולת של כל הנגנים שבאולפן לשוחח אחד עם השני דרך כלי הנגינה שלהם בלי מילים, והיכולת של שלום חנוך לנתב את הנגנים לכיוון הנכון, לדעת מתי ומה לנגן, וגם מתי ומה לא לנגן ובאילו מקומות להשאיר את השקט כמו שהוא, לא מוטרד.  האלבום הזה הוא אלבום של כפכפים וכובע קש לבן שמוט על עיניים, הרבה יותר משהוא אלבום של נהמות חשוקות שיניים, ובמקומות שבהם יש באלבום הזה נהמות חשוקות שיניים, הן נעשות מרופדות על צלילים של כלי נשיפה וגיטרות רגועות.

האלבום הזה הוא כל כך טוב בעיניי, גם מפני שגם עכשיו, אחרי עשרות פעמים ששמעתי אותו בהזדמנויות שונות, אני עדיין מוצא בו הפתעות חדשות – שירים שנשמעים לי אחרת ממה שהם נשמעו פעם, פינות קטנות של סאונד ומוזיקה שלא הבחנתי בהן, מילים שמתחברות ביחד ומהדהדות הרבה יותר בהחלטיות ממה שהצליחו בפעמים הקודמות שבהן שמעתי את האלבום.  אפילו העטיפה של האלבום, תמונה של חנוך מביט למעלה באריזת קרטון לא יומרנית, מצליחה להפוך להיות לחלק בלתי נפרד מהאלבום, שיש בו, בכולו, משהו שהוא שורשי ואורבני כאחד.

אחר כך יבואו נסיונות מוזיקליים של חנוך להתנסות בדברים אחרים, שונים – שיתופי פעולה מוזיקליים עם אריק איינשטיין, שוב, עם מוניקה סקס ועם שלמה ארצי.  הופעות אקוסטיות, ואחר כך חשמליות, ואחר כך ביקורים חטופים באלבומים מהעבר.  אבל בנקודת הזמן הזו, שנתיים אחרי שהעולם התהפך וארבע לפני שהוא יתהפך שוב, בעיר שהשמש חיממה ושהגשם לא באמת הרטיב, שיש בה ים ויבשה ומוזיאונים ומגדלים והמולה אינסופית ושלווה שאי אפשר להסביר אותה, שלום חנוך מציב רגל אחת בכאוס האורבני ורגל אחת בשלווה שבאה בגיל שבו הוא יכול כבר להביט אחורה אל קריירה מוזיקלית מוצלחת במיוחד, ולכתוב על זה שיר.  ועוד שיר.  והשיר האחרון הוא כל כך רחוק, שמקומו בטח לא באלבום הזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שהכריח את מק'דונלדס להפוך את התפריט שלהם ליותר בריא, כביכול, מורגן ספרלוק עושה סרט על פרסום מוצרים מוסווה בתוך סרטים, בסרט תיעודי שממומן כולו על ידי פרסומות מוסוות.

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

ביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

1. לפני הכל

דויד פרץ מוציא סינגל חדש מהאלבום המצוין שלו, "הייקו בלוז" – "ניסיתי ונכשלתי", והלייבל שבו הוא מקליט, Hiss Records, עוטף את הסינגל בכל הדברים שהם יודעים לעשות מצוין.  מה למשל?  אתר מיוחד בשביל האלבום.   קליפ לאלבום, שבוים על ידי בנימין אסתרליס (הוא מורפלקסיס) – בדף האתר הראשי.  וגם כתבה אוהדת ומקיפה במיוחד ב"סופשבוע" של מעריב (שאם הגעתם לסופר אחרי שכל העיתונים כבר נגמרו היום, עדיין יש לכם הזדמנות לקרוא כאן).  כל מה שנותר לי לעשות הוא לקוות שנשמע אותו באחד מהמצעדים בקרוב, במקום גבוה ככל האפשר, וגם לא אתנגד לשמוע דווקא את השיר הזה כל 8 דקות בגלגל"צ, במקום שירים אחרים.

הערב בלבונטין 7 – Frog Eyes הקנדיים בחימום של אטליז (שמתכוונים לנסות לשבור איזשהו שיא ישראלי קטן הערב ולהופיע גם בתל אביב וגם בירושלים באותו היום).  בשבוע הבא – A Hawk and a Hacksaw מגיע (מגיעים?) לארץ במסגרת פסטיבל "עממיקו", ויום אחריו גם ג'וזפין פוסטר.   לבונטין 7 מרגילים אותנו להתחיל לחשוב במונחים של עיר אירופית רגילה, לפחות בכל מה שקשור להופעות של אמנים שהם לא דיירי מיינסטרים קבועים, וזה נפלא.  שרק ימשיכו ככה.

2.  נקמתו של היהודי האחרון – בני בשן, לבונטין 7, 20.11.07

מעניין שבני בשן בחר, בין השאר, להקריא דווקא שירים של אלתרמן ושל דוד אבידן בהופעה שלו.  גם הם, כמוהו, משוררים שלא הובנו לגמרי בחייהם והשירים שלהם קיבלו משמעות אחרת, וגם זוהר של גאונות, אחרי מותם.  בניגוד אליהם, לבני בשן יש עוד הרבה שנים להסתובב פה ולפזר מהתובנות שלו באלבומים – בינתיים שניים, "בואו" ו"שירי עם אישיים", שיצא ממש לאחרונה – ולגרום לנו לגחך לאור המילים המשעשעות, חידודי הלשון, הקפיצה לגסות ולמיניות בוטה שהיתה נחלתם של יונה וולך ודוד אבידן, ורק אחר כך לתת לזה לשקוע ולהבין שמה שיש פה הן מילים מאד חכמות, תובנות מאד ייחודיות על מערכות יחסים בין איש לאשה, בין איש לאלוהיו, בין איש למורשת של העם שלו, בין איש לעיר שהוא חי בה.   ההופעה הראשונה שלו שראיתי היתה הופעת ההשקה של האלבום הראשון, "בואו", בג'ה פן ז"ל.  שם הוא העלה את שלומי שבן, שגם הוא פרש את מערכת היחסים שלו עם אותה העיר באלבום לאחר מכן,  לשיר שני שירים – אחד של כל אחד מהם – והוכיח שוב איך הדור הצעיר של האמנים ה"חיצוניים", אלו שבוחרים מלכתחילה לשים רגל אחת במיינסטרים ולהשאיר תמיד רגל אחת בחוץ, כובש לעצמו לאט לאט את המקום שהשאירו אלו שהיו שם והלכו – או במילים אחרות, מאיר אריאל.

בשן חוגג עכשיו את הוצאת האלבום השני.  הופעת ההשקה עצמה היתה בכנסיה (כנסיית עמנואל ביפו, בתחילת החודש) וכללה מגוון אמנים אורחים.  מן הסתם האווירה שם היתה יותר חגיגית ויותר מלאה.  כאן, במקלט שברחוב לבונטין שהוא מקדש למוזיקה אחרת ולא שגרתית, היו פחות אנשים.  שולחנות, כסאות, אווירה לא אופיינית למה שקורה בדרך כלל בלבונטין.  הפעם האחרונה שבה ישבתי בכסא בלבונטין 7 היתה ברסיטל פסנתר.  בני בשן הוא לא רסיטל פסנתר.  מה שהוא כן, מסתבר לנו כשהוא ושלושת הנגנים שלו עולים לבמה, הוא מופע שירי משוררים.  המשורר העיקרי, לצורך העניין, הוא בני בשן.  שירי העם האישיים שלו נפרשים, חלקם עם מוזיקה, חלקם בלי מוזיקה, לפנינו.  מסביבו יש גיטריסט אחד – איתמר רוטשילד, שמלווה אותו בכל הופעה מאז ההתחלה.  בסיסט אחד – איתמר ברק, שהוא גם גיטריסט לעת מצוא.  וקלרינטיסט אחד – אבנר המאירי.  בשן עצמו מעדיף לא להסתתר מאחורי שום כלי נגינה.  הוא רק שר, ומחזיק את הקהל בזכות הכריזמה שלו במגוון של סיפורי רקע, בדיחות, שירים מוקראים ומומצאים, ובין לבין משלב גם שירים מהאלבום החדש וגם מזה הקודם – "מה קרה לך ברחם", "תל אביב", "אדינבורו" (או, לשיטתם, "אדינבור").

אחרי שמושמע השיר הפותח את האלבום החדש, הם עולים לבמה ובני בשן מקריא שיר.  השיר הזה, שמקבע את האווירה שבמסגרתה יתבסס הערב, פותח גם את קובץ השירים\סיפורים שלו, "אנשים נוטים למות", שאפשר לקרוא כאן.  בהמשך, הוא מבצע גרסת כיסוי לשיר עברי ישן, "ליושינקה", שכבר ניסה בהופעות קודמות ושמצא את דרכו גם לאלבום החדש.  על אף שבפעם הקודמת שראיתי אותו, ב"מג'ין בו", נראה כאילו הוא מבצע את השיר בתור חצי בדיחה, פה הביצוע הוא רציני ומצמרר לחלוטין – הוא שר, ואני מדמיין את ערבות הקרח בסיביר ואת האהובה הרחוקה והגעגועים מתפזרים, ממי שכתב את השיר דרך מי שמבצע אותו אל כל האנשים ששומעים אותו ולרגע כולנו אסירים פוליטיים ברוסיה הקרה ולכולנו יש איזו ליושינקה שמחכה.  או שלא.

הוא מעלה אורחים בהופעה – יובל מנדלסון מ"שייגעץ" מקריא שיר שנשמע מוכר, ויורד.  רפי פרסקי (שהתארח בהופעת ההשקה של האלבום הקודם וסיפר שכשבני בשן התקשר אליו לבקש ממנו לבוא להופיע, הוא אמר שהוא לא מעוניין לעבוד עם יגאל בשן, תודה) שר ביחד עם בני בשן שיר שגם הוא בעל גוון רוסי, קד בביישנות ויורד מהבמה גם הוא (בהופעות הבאות בסדרה יתארחו נעם רותם, יהלי סובול וערן צור).     הוא מבצע את השירים המרכזיים מהאלבום החדש – "שמע ישראל" ו"חושו אחים חושו" – שני שירים, שאפשר לנחש לפי השמות שלהם, משלבים את הישראליות של פעם, הציונות, ההתיישבות, הזיקה לדת, עם הישראליות של היום, ההיי טק, האמריקניזציה, הניוון.  בכל השירים האלה אפשר לקלוט רסיסים של משפטים שנשמעים כמו נונסנס בשמיעה ראשונה.  אבל כשמגלגלים אותם בראש, הם פתאם נשמעים כמו משהו שנארג מאד מאד בזהירות ומאד מאד בחכמה.  "קר לי במה נשמע," למשל, שמופיע ב"אדינבורו", נשמע כמו משפט שלא מסתדר עם עצמו בהתחלה.  אבל כשחושבים עליו – כמה משמעות יש בתוך הארבע מילים האלה.  וכמה אכזבה וכמה כאב.

קשה מאד וקל מאד להסביר את השירים של בני בשן.  הם מסתכמים במילה אחת – "ישראליים".  אבל עם כמה שהמילה הזאת כללית, היא גם מאד מדויקת.  יש משהו מאד שורשי ומאד שייך למדינה הזאת, של עכשיו, בשירים שלו.  גם באתר שלו אפשר לזהות את הישראליות הזאת – ההרכב שמנגן איתו מתואר שם כקבוצת כדורגל, למשל.  הוא מכניס הרבה מאד אלמנטים ישראליים ויהודיים – כליזמריים למוזיקה שלו (ולראיה הקלרינטיסט שמנגן איתו, המנגינות המזכירות תפילות בחלק מהשירים, כמו "שמע ישראל" וההתעקשות שלו על "אוי" במקום "יה" בתור קטליזטור לחוויה רוק'נ'רולית אולטימטיבית).

כשההופעה הרשמית מסתיימת והנגנים יורדים ועולים שוב, הם מבצעים שני שירים נוספים – "אני בני בשן", שמוסבר על ידי בשן בהופעת ההשקה של האלבום הקודם כשיר שנועד להציג אותו גם כשלשדרנים ברדיו אין זמן לזה, ו"תודה", שהוא שיר שפשוטו כמשמעו, והוא חותם את ההופעה בצורה הכי טובה שאפשר.  הם יורדים מהבמה, לקולו של בני בשן שר שוב את השיר הראשון מהאלבום החדש, ברמקולים, וההופעה נמוגה – וגם אנחנו נמוגים למעלה, לרחוב, אל הלילה.  בדרך החוצה, על דלפק הכרטיסים, יש מדבקות – "גם אני בני בשן" כתוב שם, באותיות לבנות.  לקחתי אחת – גם אני אהיה בני בשן.  רק טוב, עושה לי רושם, יכול לצאת מזה.

3.  מצבי הרוח המשתנים של קרייג גורביץ'

הייתי יכול לתאר בעצמי את הדרך שבה נשמעת המוזיקה של Summer at Shatter Creek, שזה השם שבו מקליט קרייג גורביץ'.  אבל אנשים אחרים עשו את זה כל כך טוב, שאני פשוט אתן להם.  הנה:

"אליוט סמית' נכנס לחנות שוקולדים שמנוהלת על ידי ה-Flaming Lips" (מתוך התיאור של הלהקה ב-CDBaby)

"Summer at Shatter Creek מציג את השילוב המוצלח ביותר של בדידות לו-פיי ביחד עם בומבסטיות פיל ספקטורית" (Pitchfork)

"הפלסטו של גורביץ' מגיע כל כך גבוה שהייתם מצפים שיהיו לו כנפיים (את אותו הדבר אפשר להגיד גם לגבי סיגור רוס וג'ף באקלי, אבל קרייג גורביץ' מקבל נקודות בונוס בזכות העובדה שהוא שר בשפה אמיתית והוא לא מת)"  (SF Weekly)

ובכל זאת.  קרייג גורביץ' הוא מוזיקאי מלוס אנג'לס שמקליט תחת השם Summer at Shatter Creek.  הוא הוציא שני אלבומים, אחד בשמו והשני נקרא "All the Answers", ו-EP בשם "Sink or Swim" שמכיל חמישה מהשירים שנמצאים באלבומים הקודמים בגרסאות המציגות רק את קולו (במגוון ערוצים) ופסנתר.  המוזיקה שלו, שהיא אפלה, מלנכולית ומינורית כמתבקש, מורכבת בעיקר מהקול שלו.  גבוה – ברגיסטרים של ניל יאנג, וויין קוין, מארק לינקוס, הוא טווה את השירים באמצעות שכבות על גבי שכבות של קולות – השירה בערוץ אחד ועוד עשרות קולות גבוהים יותר ופחות שעוטפים אותה.  ביחד עם הקולות האלה קיים מספר זהה של ערוצים של גיטרות ופסנתר, שהופכים את השירים, גם בליווי של כלי אחד, למשהו ייחודי.

לשלוש דוגמאות מתוך האלבום האחרון שלו אפשר להקשיב בחללשלי שלו.

לכל השירים מהאלבום "All the Answers", ביניהם גם השיר הפותח והיפהפה, "Your Ever Changing Moods", אפשר להקשיב כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יגעת ומצאת תאמין.

1. לפני הכל

לפני כמה ימים קיבלתי ברשימת הדיוור של Hiss Records את החדשות המשמחות שהאלבום של דוד פרץ שיצא שם, "Haiku Blues", אזל כמעט לגמרי. אני לא יודע מה היה מספר האלבומים בהדפסה הראשונה של האלבום (עדיין לא קיבלתי את המידע הזה מהם) אבל בהתחשב בעובדה שאלבומים בדרך כלל מודפסים לפחות בארבע ספרות של עותקים, מדובר בהישג מאד מכובד, לאלבום מאד מכובד.

בשבוע שעבר כתבתי כאן, כמדומני, על העובדה שמייק גארסון, נגן הפסנתר ברוב האלבומים הטובים של דיוויד בואי, וגם, בעצם, נגן הקלידים\פסנתר של The Spiders from Mars, יגיע לארץ כדי לנגן בהופעה עם אביב גפן. אני שקלתי ושקלתי והחלטתי בסופו של דבר שאני לא מוכן להשקיע 130 שקלים (כן, זה מחיר ההופעה) בלשמוע שירים של אביב גפן בליווי של מייק גארסון בלי שום חומר משל עצמו ועם כמות מינימלית של אלתורים או התפרעויות. אם מישהו מכם היה בהופעה, ספרו בתגובות איך היה.

וגם – Shameless plugging משל עצמי. אני יודע שהחלטתי שלא לערבב שמחה בשמחה ולא לכתוב על המוזיקה שלי בבלוג הזה, אבל במקרים מסוימים אני אחרוג מהכלל הזה שקבעתי לעצמי וזה אחד מהם. ביום שני הקרוב, ה-22 לחודש, יש לי הופעה כמעט-ראשונה לקראת האלבום החדש (אחרי הופעה אחת, מצומצמת יותר, ב"יהושע", בתחילת החודש והיעלמות די ממושכת מבמות תל אביב לפני כן) ב"קפה ביאליק", שנמצא ברח' ביאליק 2 בתל אביב (כמעט בפינת רח' אלנבי). ההופעה תתחיל ב-22:30, אורח של כבוד יהיה שגיא צבי, שיעזור לי בקלידים בחלק מהשירים שלי ויעזור לי לעזור לו בשניים מהשירים שלו, מחיר הכניסה יהיה 20 שקלים, ואני אשמח לראות את כולכם שם. רק תזכרו לבוא ולהגיד לי שלום בסוף ההופעה, כדי שאני אדע מי אתם.

2. התנצלות \ עיכוב

בשבוע שעבר גם הבטחתי לכתוב כאן על האלבום של Radiohead, שאך מתבקש שאני אוריד אותו ממש כשהוא ייצא ואשמע אותו בהזדמנות הראשונה ואכתוב עליו. אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. בדרך המהפכנית משיווק אלבומים דרך חברות תקליטים לשיווק אלבומים ישירות למאזינים, עושה רושם שהחברה שמייצרת את כרטיס האשראי שלי נפלה בדרך. אני חושב שזה בגלל שהמילה "אמריקן" כתובה בו, ו-Radiohead לא מחבבים אמריקנים. לפחות, לא את המנהיגים שלהם. בכל מקרה, עד שאמצא מישהו שמחזיק באחד מכרטיסי האשראי שהם כן מקבלים, לא אכתוב על In Rainbows. ככה זה.

3. שירים ממחר

אחת מתוך הרבה סיבות שהאלבום המתקרב שלי התעכב כל כך, היא שרציתי להיות בטוח שאני מוציא אלבום שהוא מקשה אחת – שכל השירים בו אומרים משהו אחד על השני ועל עצמם. מדי פעם, במהלך שש השנים האלה וגם עכשיו, הייתי שומע אלבום שמתפקד בצורה מושלמת כזאת, והייתי אומר: "כזה אני רוצה." האלבום השני של אד הארקורט, "From Every Sphere", הוא בדיוק אלבום כזה.

האלבום הגיע, יום אחד, לחנות הדיסקים שעבדתי בה, בלי אזהרות מקדימות ובלי שום אינדיקציה לגבי מי הזמר האמור עם האלבום בעל העטיפה המסקרנת. את השם זכרתי מאזכורים של האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", במגזין Uncut בשנים שלפני כן (אלבום ששמעתי מאוחר יותר והוא שונה לגמרי מהאלבום השני). האלבום נכנס לנגן הדיסקים שבחנות לבדיקה ומהפעם הראשונה שהוא הושמע בחלל החנות, הוא התחיל למכור עותקים. בכל פעם שהכנסתי את האלבום הזה כדי להשמיע אותו, עותק שלו נמכר. לא מפני שהזמר היה מוכר במיוחד או מפני שאנשים חיפשו ספציפית את האלבום הזה כשנכנסו לחנות, אלא מפני שאם אתם מוצאים את עצמכם חשופים לשירים שבאלבום הזה לזמן ממושך, קשה להתכחש לעובדה שזה אלבום מאד מיוחד ומאד שלם. אולי אפילו, במידה מסוימת, מושלם.

המיוחד באלבום הזה הוא בעיקר בעיבודים שלו. עיבודים גדולים ומלאים ורחבים של תזמורות – חלק מהן בעלות כלים קונוונציונליים, כמו כלי מיתר וכלי נשיפה, וחלק בעלות כלים פחות קונוונציונליים, כמו אורגן מפוח. לקול של הארקורט, שנשמע בחלק מהמקרים כאילו שהוא שר חצי מתוך שינה ובחלק אחר מהמקרים כאילו שהוא מתחנן בשארית כוחותיו למשהו, יש איכויות שמשלימות את התזמורים האלה והופכות אותן לקנווסים רחבים של צליל. בחלק מהשירים האחרים העיבודים כוללים שכבות על גבי שכבות של פסנתר (הכלי עליו מנגן הארקורט, בעיקר), גיטרות והקולות של הארקורט – כמו Ghostwriter שבו שלושה אד הארקורטים משוחחים בינם לבין עצמם. בחלק מהשירים האחרים מסתפק הארקורט בפסנתר ובמפוחית, או בגיטרה. שני השירים היפים ביותר באלבום הם אלו שחותמים אותו – Metaphorically Yours שבו מקהלה של אד הארקורטים מלווה את עצמו – וזה השיר באלבום שהכי מתקרב להשוואות המתבקשות עם רופוס וויינרייט (שהארקורט גם דומה לו באופן פיזי. אולי יש משהו גנטי משותף ליוצרים שמראים ניצוצות של גאונות מגיל צעיר) – והמילים מדגימות את היכולות המיוחדות של הארקורט לטוות שירים שהם מתוקים גם כשהם חמוצים: "I'd confess I love you so – but you know", הוא שר שם. ו-From Every Sphere, השיר הנושא את שם האלבום והוא שונה לחלוטין מכל הדברים האחרים שם – בתוך מערבולת של צלילים שנוצרים על ידי גיטרות, מצילות וקלידים, אד הארקורט כמעט לוחש את המילים האחרונות של האלבום, וכך, בניגוד מוחלט להתחלה הבטוחה בעצמה של האלבום, הוא נחתם בנחשול מהוסס של צלילים שנפרסים על פני שבע דקות תמימות.

ב-2002, השנה שבה הוציא את "From Every Sphere", אד הארקורט היה כמעט אלמוני לחלוטין בישראל. אחד מתוך סדרה ארוכה של סינגר-סונגרייטרים שהוציאו אלבומים באותה שנה – טום מקריי, Badly Drawn Boy, פרי בלייק, אלכס לויד – חלק מהם עדיין פועלים, חלק מהם כבר לא. אד הארקורט התחיל, אמנם, מנקודת פתיחה מאד ייחודית. כשהוציא את האלבום הראשון שלו, "Here Be Monsters", שנה אחת לפני כן, היו לו כבר 300 שירים תחת אמתחתו – והאלבום היה מועמד לפרס Mercury. כל זה קרה כשהיה בן 23. מאז אותה שנה, הוא כבר הספיק להוציא עוד שלושה אלבומים, אלבום אוסף (שיצא בתחילת אוקטובר ונקרא Until Tomorrow Then), ו – אם כבר בעיקוף של חברות התקליטים והוצאת אלבומים להורדה בלבד ישירות לקהל המאזינים עסקינן, אד הארקורט הוציא כבר שניים כאלה – Elephant Graveyard והסינגל Revolution in the Heart.

האוסף שיצא לא מזמן, Until Tomorrow Then, יכול להיות נקודת התחלה טובה לאלו מכם שרוצים להכיר את מה שאד הארקורט עושה – הוא מכיל גם שני שירים מ-From Every Sphere. הפוריות יוצאת הדופן שלו (שרק ריאן אדמס, אולי, יכול לעלות עליה) מבטיחה שיהיו עוד הרבה אלבומים ממנו, חלקם, קרוב לוודאי, מיוחדים יותר, וחלקם מיוחדים פחות, אבל זה- From Every Sphere – מבטיח לשמור, לפחות אצלי, מקום של כבוד בתור האלבום האחד שפתח את עיניי לאד הארקורט.

הנה כמה שירים מתוך האלבום:

All of Your Days Will be Blessed

Watching the Sun Come Up

From Every Sphere (בהופעה חיה – ממש לפני כמה ימים)

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיה שבוע פרודוקטיבי.

1. לפני הכל

זה בשביל לוצ'יאנו פווארוטי. האריה הכי יפה שאי פעם נכתבה, לדעתי, בביצועו.

כל סרטוני הווידאו שמולנקים בפוסט הזה, ורוב התמונות, הן באדיבות עטר, שעושה עבודה נאמנה   בלתעד את הדברים המוזיקליים החשובים בשביל הדורות הבאים.  תודה, עטר.

ובאותה הזדמנות, תודה לעידו, חבר טוב, ששיכנע, כמעט הכריח, אותי, לבוא להופעה של Nine Inch Nails.  עוד הייתי עלול להפסיד חתיכת הסטוריה מוזיקלית.

2. מפני שאי אפשר באמת למצוא כותרת מתחכמת לזה: Nine Inch Nails בגני התערוכה, 5.9.07

[דיסקליימר טכני:  עקב בעיות בתקשור עם פליקר, התמונות עדיין לא כאן.  הן יגיעו, אני מבטיח. בינתיים, אתם יכולים להתנחם בכמה תמונות בשירות עצמי כאן, כאן, וכאן, כאן וכאן]

[דיסקליימר טכני מהעתיד:  שנתיים וחצי אחר כך, פליקר עדיין לא מדבר עם וורדפרס, אז התמונות עדיין לא נמצאות בתוך הפוסט עצמו.  אבל יש כאן, למטה, תמונה שצילמה נילי אורן]

[דיסקליימר אחרון ודי:  הגעתי להופעה הזו כשאני מכיר מעט מאד מהמוזיקה של Nine Inch Nails.  מעט השמות של שירים המצוינים בפוסט הזה הם השירים שזיהיתי, או באדיבות כל מיני גורמים אלמוניים באינטרנט.  תודה להם.]

אחד מרגעי השיא של ההופעה של Nine Inch Nails, מבחינתי, היה רגע, לקראת אמצע ההופעה, שבו הלהקה הצטמצמה לשלושה אנשים – רזנור, הגיטריסט אארון נורת' והבסיסט ג'ורדי ווייט.  שלושתם ניצבו מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכל מיני צעצועים אלקטרוניים אחרים, מאחוריהם המסך בעל עשרות אלפי הנורות שהציג סוגים שונים של "רעש לבן" וויזואלי – "שלג" של טלוויזיה, "שלג" של ווידאו, וכל מיני "test tones" של ווידאו.  השיר שהם ניגנו, הסתבר לי מאוחר יותר, נקרא "The Great Destroyer", ולקראת הסיום שלו המוזיקה, שהיתה רועשת ותעשייתית יותר מרוב הדברים האחרים בהופעה, הגיעה לשיא של רעש מזוכך, כזה ששמעתי בעבר מראסל האסוול, או מלאסה מרהוג, אבל לא מ-NIN.  זה היה הדבר הכי נסיוני שהם עשו בהופעה – משהו שבנסיבות רגילות היה מרחיק חלק גדול מהקהל מהמוזיקה שלהם, אבל עכשיו, אני לא מאמין שיש מישהו בקהל שלא אהב את הלהקה מלכתחילה, ושהאוזניים שלו פתוחות להתנסויות חדשות, שלא התאהב במוזיקה שלהם עכשיו.

כהרגלי בשנה האחרונה בהופעות של להקות מחו"ל (לא מסיבות מכוונת אלא מחוסר זמן), פספסתי חלק ממופע החימום של UNKLE.  מהשירים שכן הצלחתי לתפוס כשהגעתי, לא עושה לי רושם שהפסדתי הרבה.  הסולן ניצב מלפנים בקפושון וארשת רדומה, ונראה כאילו הוא מאד רוצה לסיים ולרדת מהבמה.  מאחוריו, אמנם, שני המפיקים, ג'יימס לאוול וריצ'רד פייל, נראו כאילו הם מאד נהנים מהאירוע.  בין הפעלת לופ כזה או אחר על הלפטופים שלהם הם קיפצו, הרימו אגרופים כאילו הם באמצע אירוע רייב בתמנע, והתנהגו כאילו הקהל שלפניהם – לא מרבית הקהל שהגיע למופע, ובשלבים האלה, כשעדיין יש אור יום, היה מפוזר ברחבי המתחם שסגרה חברת ההפקה בתוך גני התערוכה – היה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת.  כשהם סיימו את החלק שלהם במופע (ולא רגע אחד מוקדם מדי, לטעמי), החשיכה כבר ירדה ואנחנו היינו מוכנים לדבר האמיתי.  הדבר האמיתי, על אף שהתחיל עשר דקות שלמות לפני הזמן המתוכנן, די התעכב להגיע.  נחילים קטנים של בקליינרים הסתערו על הבמה כדי להכין אותה למתקפה האורקולית שציפתה לנו, ובכל פעם שהיתה איזושהי תזוזה קטנה על הבמה – כיוון של פנס, כיוון של גיטרה, כיוון של כל דבר אחר – הקהל שאג ומחא כפיים.  עד כדי כך, שכשהלהקה באמת עלתה על הבמה, כדי לנגן את הקטע האינסטרומנטלי הפותח, "Hyperpower", לקהל כבר לא נשאר כל כך כוח לשאוג.     הפתיחה לא היתה הפיצוץ האדיר שאני ציפיתי לו, לפחות.  ההופעה דווקא נפתחה בחושך.  על הבמה עלה גיטריסט אחד, אחר כך גיטריסט שני – אארון נורת', שבהזדמנות הראשונה שניתנה לו התחיל לרוץ לאורך הבמה באופן שנראה מסוכן במיוחד למישהו שמנגן בכלי שמחובר בכבל למערכת הגברה, אחר כך התופים והבס הצטרפו, ופתאום גם טרנט רזנור היה על הבמה – בדיוק כדי להתחיל את השיר השני, "The Beginning of the End" מתוך האלבום החדש.  מכאן, הם המשיכו לסדרה של שירים, אחד אחרי השני, ללא הפסקות.  רובם מתוך האלבום החדש.  מדי פעם הם תיבלו בכמה שירים ישנים, כמו "Something I Can Never Have" ו-"Closer".

כבר בהופעת החימום של UNKLE ניצלתי את העובדה שרוב הקהל עדיין לא היה מול הבמה כדי להשתחל למקום הכי טוב שיכולתי למצוא מבחינתי – כמעט בדיוק בין שני קלאסטרי הרמקולים, בדיוק לפני הקונסולה.  זה הסתבר מהר מאד כרעיון מצוין, וגם רע מאד, מפני שכל מתקפת הצלילים שהתרחשה על הבמה עברה מעליי, מסביבי ודרכי, ועם תצוגת האורות המרשימה שליוותה את המופע – עשרות פנסים שהבהיקו מעל הבמה ואל הקהל, למוח היה כל כך הרבה לקלוט שבאיזשהו שלב הוא פשוט וויתר על הנסיון להפריד בין האותות שמגיעים אליו והכל – האורות, הצלילים, הרעש האדיר, המילים והקהל – התערבל לכדי סינסתזיה של אופל.

לקראת אמצע ההופעה, כשללהקה היתה הפוגה מסדרת השירים, טרנט רזנור אמר כמה מילים לקהל.  בין הנאומים הרגילים על כמה שהם מתרגשים להופיע בארץ, וכמה הם שמחים שהזמנו אותם, הוא גם הבטיח הבטחה.  "יש לכם את המילה שלי," הוא אמר.  "שבכל פעם שנעשה סיבוב מסביב לעולם, אנחנו עוצרים כאן."

לקראת אמצע ההופעה המסך הגדול והמסקרן שהיה תלוי באוויר מעל הלהקה החל לרדת, לאט לאט, בעזרת מנופים, וביצע את המשימה הראשונה שלו על הבמה. המסך הזה מורכב מעשרות אלפי נורות, כך נראה, ונשלט באופן דיגיטלי כדי לשכנע את כל הנורות להציג בבת אחת תמונה, או איזשהו אלמנט וויזואלי.  הלהקה הצטמצמה בשלב הזה לשלושה אנשים – רזנור, נורת' ווייט – שלושתם מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכלי אלקטרוניים, כשנורת' ווייט ממשיכים להחזיק בגיטרות שלהם, אולי בשביל תחושת הבטחון מול כל האלקטרוניקה הזאת.  הם ביצעו שני שירים מהאלבום האחרון – "Me, I'm Not" ו-"The Great Destroyer", כשהמסך מעצים את החוויה של השירים האלה באמצעות גלי קול אנכיים וירוקים שהצטמצמו והתרחבו בהתאם למוזיקה, בשיר הראשון, ומגוון ה"שלגים" שתיארתי בהתחלה, בשיר השני.   בפעם הבאה שהמסך ירד, הוא ירד לפני הלהקה ושימש מעין "כלוב" שמאחוריו רזנור שר.   המצלמה שליוותה את המופע והקרינה את כל מה שהתרחש על הבמה על שני מסכים משני צידי הבמה, התקשתה למצוא את רזנור מאחורי כל האורות שהוקרנו על המסך, וזה רק תרם להרגשה הקלסטרופובית והתזזיתית של השיר שניגנו.  עם סיום השיר האחרון שניגנו בליווי המסך, כשהמוזיקה הפכה למנטרה של גיטרות, בס ותופים, המסך עלה לאט לאט למעלה, כדי לחזור רק כדי להעצים את החוויה של השיר האחרון.

הסאונד, על אף שהיה מצוין, לא היה חף מבעיות – הפעם הראשונה שבה הלהקה נתקלה בבעיות היתה באמצע "Closer", בחלק הראשון של ההופעה.  באיזשהו שלב באמצע השיר הגיטרה של נורת' נעלמה מהמיקס – גם ברמקולים החיצוניים, וגם, לפי הפנים המופתעות של נורת', במוניטור שלו.  באיזשהו שלב הוא החליט לוותר על לנגן וכשחזר לנגן, והגיטרה חזרה להישמע, היא היתה מכוונת כמעט חצי טון מעל שאר הכלים.  בפעם השניה שזה קרה, גיטרת הבס התחילה לעשות בעיות, ורזנור, האולטרה-פרפקציוניסט, ביקש להפסיק את השירים שניגנו – והקהל נאלץ לוותר על גרסת הופעה מורחבת של "The Perfect Drug" – ולנגן שירים אחרים ("אני לא יכול לזייף את זה", הוא הודה בפני הקהל).

ההופעה הסתיימה בביצוע של "Head Like a Hole" שניצל, שוב, את כל מה שמערכת הסאונד והאורות היו מסוגלים לתת, והלהקה ירדה מהבמה.  אחרי זמן קצר (שנוצל כדי לאפשר למסך לרדת שוב, בפעם האחרונה) טרנט רזנור עלה לבדו  על הבמה והתמקם מאחורי קלידים, כדי לנגן את השיר שאני, לפחות, חיכיתי לו כל ההופעה.  לא שמעתי את השיר כבר כל כך הרבה זמן שלא זכרתי איך הביצוע המקורי נשמע (זה מה שקורה כשאתה זוכה לקאוור של ג'וני קאש כל שבוע ברדיו), וסיקרן אותי לדעת איך השיר האישי, העירום, הקודר הזה ישתלב בעוצמה ובבומבסטיות של כל מה שהתרחש על הבמה עד עכשיו.    טרנט רזנור מבצע את השיר כשמאחוריו, על המסך, גיצי אש לבנים שעפים מתוך מדורה, או גשם של כוכבים נופלים.  המסך הגדול מכסה את כל אורך הבמה, אך מה שמוקרן עליו מקיף רק את רזנור, שעומד במרכז.  למעלה, פנסים לבנים מתחילים לדלוק ולהיכבות ברצף רנדומלי, ונראים כמו כוכבים גוועים גם הם.  כשרזנור מגיע לפזמון השני, הלהקה מצטרפת אליו, וברגע הזה, גשם הכוכבים הנופלים, או הגיצים, שמוקרן על המסך, מתרחב לכל אורכו, והמסך מתחיל להתרומם לאט לאט למעלה.  האקורדים האחרונים של הלהקה לוו בהבזק אור צהוב אדיר, שאחריו טרנט רזנור הודה לקהל, בשקט, והלהקה ירדה מהבמה בפעם האחרונה.  כל מה שנשאר הוא הלוגו של הלהקה, מוקרן על המסך הגדול ומלווה את הקהל בדרכו הבטוחה הביתה.

לומר על ההופעה הזו שהיא היתה מדהימה, או ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, או בכלל, יהיה לחטוא לחוויה שעברתי שם, ביחד עם עוד אלפי אנשים.  להגיד שזאת הופעה ברמת ארגון ואיכות סאונד ותאורה שלא נראו בארץ מזמן, או מעולם, גם יהיה מעט ממה שאפשר לומר בשביל לתאר את ההופעה הזו.  כל מה שאני יכול לעשות הוא להגיד תודה שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שכזה שבו כל חוויה משוכפלת מיד להרבה מאד תעתיקים שלה – וכל מה שאתם יכולים לעשות הוא לגשת ל-Youtube ולצפות באחד מעשרות הקטעים שהועלו לשם, חלק כמעט מיד לאחר ההופעה, וליהנות שוב, או בפעם הראשונה, מהחוויה הזאת.   ואם טרנט רזנור הוא באמת אדם שעומד במילה שלו (ועושה לי רושם שכן), והם באמת יגיעו לכאן בפעם הבאה – גם אני מבטיח להיות שם. ומי יודע, אולי הפעם אדע את השמות של כל השירים.

הנה כמה קליפים מתוך ההופעה:

Closer

ו-Hurt

[ב-Youtube אפשר למצוא הקלטה מלאה של Hurt, כולל הסיום היפהפה, ועוד הרבה מאד קטעים מהמופע – באיכות סאונד מחפירה, אמנם, באמצעות חיפוש של "Nine Inch Nails israel"]

3.   לא באנו ליהנות: פסטיבל פולקלה, שור 3, 1.9.07

[עוד דיסקליימר: בשל אותן בעיות תקשורת עם פליקר, גם התמונות שכאן יתווספו בהמשך.  בינתיים, אפשר לראות אותן כאן]

במהלך ההופעה שלו, דויד פרץ סיפר שפגש חבר בקהל הפסטיבל ושאל אותו אם הוא חושב שהקהל ייהנה מכמות כל כך גדולה של הופעות, אחת אחרי השניה.  "זה קהל של אינדי," אמר החבר. "הם לא באו ליהנות."  ואמנם, היה קשה ליהנות באווירה החמה והמיוזעת שהיתה בתוך שור 3 ביום שבת האחרון, שהמאווררים הפזורים ברחבי החלל לא הצליחו לעשות הרבה כדי להפיג.  ואמנם, קהל די גדול הגיע, כבר מהשעות הראשונות של הפסטיבל בצהריים המאוחרים של יום שבת, כדי לנסות ובכל זאת ליהנות ממגוון די רחב של אמנים שמגיעים כדי לתת בחזרה לקהילה האלטרנטיבית הישראלית שתומכת בהם כל שאר ימות השנה.  היו שם כמה מהשמות הגדולים שמסתובבים בשולי המיינסטרים הישראלי – דויד פרץ, עמית ארז, נועם רותם, גבע אלון – וכמה אמנים שעדיין עושים את דרכם למקום הזה, וזאת הזדמנות ראשונה, או שניה, או שלישית, לשמוע מה הם מסוגלים לעשות. הארגון עדיין לא היה בסדר גודל של פסטיבל שוויצרי, אבל, אחרי הכל, זה לא פסטיבל שוויצרי, וההפרש בין השעה שבה נכתב שאמנים יעלו על הבמה לבין השעה שבאמת עלו בה על הבמה לא היה מאד גדול.  הפסטיבל גם הסתיים בשעה מאד סבירה, ולא בשתיים בלילה כמו בפעם הקודמת.  כמה מהאומנים שנרשמו בפלייר הפסטיבל נמנעו מלהגיע – במיוחד בלטו בהיעדרם "Puppet Folk Revival", הרכב של בובות, לפי מה שהבנתי, שמנגן גרסאות כיסוי לכל מיני שירים, והיו אמורים לחתום את הפסטיבל.

כמה מהמופעים שהרשימו אותי יותר במהלך הפסטיבל הזה:   בראיון שהעניק יובל הרינג, מארגן הפסטיבל, ל"העיר" (והתפרסם על שני עמודים שלמים!) הוא אמר שקל לזהות את הנוכחות הבימתית המיוחדת של אלעד זאב, כבר כשהוא עולה על הבמה בבאלאנס, וזה באמת משהו שהסתבר כנכון כשאלעד זאב עלה, בליווי הלהקה שהוא חלק ממנה בימים כתקנם, "ערופי שפתיים".  יש משהו מאד מנוגד בין מה שהוא מפגין – מין חזות ילדותית, נאיבית, כמעט לא יודעת מה היא עושה שם, והמוזיקה שהוא מנגן – כוחנית, שורשית, ישראלית.  יונתן גת מה"מונוטוניקס" היה מלווה בתופים ובוויולה (או כינור? מישהו מנגן בכינור במוזיקת רוק?), ונתן כמה מהשירים הנפלאים שהוא הולך להציג עם הלהקה שלו למי מתושבי ארה"ב שיגיע להופעות שלהם כשהם יוצאים עכשיו לסיבוב הופעות שם.  מיכל לוטן ונועה בביוף הציגו, כל אחת בדרכה שלה, רוק אקוסטי נשי.  מיכל לוטן בגישה קופצנית ושמחה יותר, נועה בביוף בשירים רכים ופעמוניים (לא סתם, עושה רושם, היא מעדיפה לקרוא לעצמה נועה בל בהופעותיה בחו"ל).  בביוף מוציאה בנובמבר אלבום שיופץ ברחבי העולם באמצעות הלייבל Drag City – הישג די מכובד ליוצרת ישראלית.  עמית ארז, שסייע לה בכמה שירים, הופיע אף הוא מאוחר יותר ועשה את מה שעמית ארז יודע לעשות – הוא טווה, בעזרת צלילי גיטרה מפוזרים וקול, שירים נפלאים – וגם הודיע שהאלבום הקרוב שלו יוצא ב-12 באוקטובר.  דויד פרץ היה הראשון מבין השמות הגדולים שעלה על הבמה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ביחד עם אלעד שופן.  הם ניגנו כמה (מעט מדי) שירים מהאלבום החדש והנפלא, "הייקו בלוז" – הוא העלה את טל אורן לשחזר איתו את "מקום בתוכי",  וגם את נועה בביוף, לפני ההופעה שלה עצמה, כדי לשחזר את "עוד שיר אחד ודי".  הוא גם ביצע שיר של DXM לזכר יריב אלטר, סולן הלהקה שהתאבד במהלך השבוע שעבר.  אני לא מכיר את השיר המקורי, אבל אני בטוח שהביצוע הזה היה הרבה יותר עירום ושברירי מהביצוע המקורי.  הצעקה של דויד פרץ, העוויית הפנים שלו, כולן אומרות שהשיר הזה מגיע ממקום מאד עמוק בלב שלו.   נועם רותם היה אחד מהאמנים שאנשים הגיעו במיוחד לראות, עושה רושם, והוא עלה על הבמה ספוג באנרגיות החיוביות האלה ושמח.  הוא אומר שהוא שמח במיוחד להיות בפסטיבל הזה שוב, ונראה כאילו הפסטיבל הזה, באיזשהו חלל מוזר בסמטה שכוחת אל מול ה"בארבי", הוא הישג יותר חשוב בעיניו מלהופיע מול אולם מלא בהיכל התרבות.  הוא הביא איתו הפתעה – כאשר הוא משחזר את הביצוע הנפלא של "מבול" מהפסטיבל שעבר, הוא מעלה אל הבמה את רונה קינן, והיא מבצעת איתו את השיר שלה וגם את "קול פנימי".  את ההופעה הוא חותם, כמו בפעם שעברה, בטיול קצר אל העבר – "אסף אמדורסקי".  הוא ממשיך את המסורת שהתחיל בפעם שעברה, בה החליף את השם "אסף אמדורסקי" בשיר בשם של מישהו אחר.  אז זה היה עמית ארז, הפעם הקורבן היה אביב מארק, שעשה עבודה נפלאה על הסאונד במשך כל הפסטיבל וגם הופיע בעצמו.    את ההופעות של אביב מארק ושל דני הדר ביחד עם נוגה שלו לא יכולתי לראות, כי הגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך בלי משהו כמו אוויר.  כשחזרנו, חזרנו בדיוק לתחילת המופע של גבע אלון, גם הוא היילייט לא קטן מבחינת רוב באי הפסטיבל.  הפעם האחרונה שבה ראיתי את גבע אלון היתה לפני יותר מחמש שנים, אז הוא היה לפני "Days of Hunger", האלבום החדש ותהילת העולם בזעיר אנפין  שהוא זוכה לה בצדק, והיה אפשר לשמוע את הסיבות להשוואה עם ניל יאנג.  הפעם, עם גיטרה אקוסטית ומגוון אפקטים שהופכים אותה לכל דבר חוץ מגיטרה אקוסטית, הוא הפגין יכולות מרשימות מאד של נגינה, ושירים יפהפיים.  בהתכתבות קצרה בחללשלי שניהלתי איתו הוא סיפר שהוא מאד נהנה בפסטיבל ושהאווירה היתה טובה.  ראו את זה על הבמה (לי היתה ההתנסות של לראות את ההופעה מזווית מאד מוזרה – מלמעלה, ומאחור.  גם זאת דרך.)   אחרי שהסתיימה ההופעה של גבע אלון, החלל התרוקן מרוב האנשים שבאו לפסטיבל.  השעה היתה מאוחרת, ולרוב האנשים היו לימודים, עבודה, או כל מיני דברים יומיומיים אחרים.  מי שהקפיד להישאר עד הסוף יכל לראות הופעה של הרכב שנקרא "רדיו סלמנדרה", הרכב מוזר פסיאודו-מנו צ'או שהתיאוריה שלי היא שהגיע ללא הזמנה והחליט "לחטוף" את הפסטיבל, ומיד אחריו בחור צעיר בשם אלי רוזן, שאולי זו ההופעה הראשונה שלו, ושמנגן שירים מאד מעניינים – טקסטים מעניינים מלאים במטאפורות שגורמות לך לחשוב.  יהיה מעניין לראות מה יקרה איתו בהמשך.

עושה רושם, על סמך הפעם השלישית שבה הפסטיבל הזה התרחש בשבת האחרונה, ש"פולקלה" מתחיל לגבש לעצמו איזושהי זהות של ציון דרך בעולם המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.  אמנים שהקריירות שלהם עכשיו עסוקות ומלאות ביצירה ובעיסוק במוזיקה מפנים זמן כדי להשתתף בפסטיבל הזה, רק מפני שהם רוצים להיות בתוך האווירה הזו, בתוך האנשים שתומכים במוזיקה הזאת כל הזמן, האנשים שהיו בקהל משעה מוקדמת של אחר הצהריים, עד לשעה מאוחרת של הלילה, במיוחד בשביל לראות אותם.

כמה קטעים מצולמים מהפסטיבל:

גבע אלון בביצוע ל-Modern Love

עמית ארז – Love Again

דני הדר עם נוגה שלו – מה לעשות

נועם רותם עם רונה קינן ועמית ארז – מבול

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים נטולי כאב.

1. היום זה עכשיו

לקסטה ולי היתה איזו התכתבות במהלך השבוע שעבר לגבי החשיבות של עיצוב העטיפה לאלבום עצמו בעידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו. כמיטב המסורת של הסתירה העצמית שלי, אני חושב שהאריזה של האלבום היא חשובה כמו מה שמתנגן בתוכו, אבל ההאזנה שלי למוזיקה מתרכזת ברובה באיי פוד שלי, שאותו אני סוחב לכל מקום, כך שהאריזה של אלבום לא משחקת תפקיד יותר מדי משמעותי בהאזנה היומיומית שלי. ההאזנה האידיאלית שלי לאלבום, אמנם, היא לשבת בשיכול רגליים מול המערכת, רצוי עם אוזניות, וחוברת המילים פתוחה לפניי, ולהקדיש את כל תשומת הלב שלי לאלבום שמתנגן, למילים, למנגינות, לעיבודים ולכל מה שהאמן בחר להשתמש בו כדי להעביר לי את המסר שהוא רוצה להעביר.

במין צירוף מקרים שכזה, הגיע אליי בשבוע שעבר גם האלבום החדש והראשון של דוד פרץ שהזמנתי מ-Hiss Records. אחרי שקראתי בבלוג שלהם, וראיתי מה המשמעות של האלבום הזה, ואלבומים של האמנים שלהם בכלל, בשביל המנהלים של הלייבל הזה, וכמה אהבה ומאמץ ועבודה הושקעו בליצור את האלבום הזה (עד כדי לארוז כל אחד ואחד מהעותקים ידנית), הגעתי למסקנה שאין יותר מתאים מהאלבום הזה להחזיר בו את המסורת ששכחתי מזמן – להקשיב לאלבום ולהקדיש לו את כל הזמן שלי, בלי לעשות שום דבר אחר במקביל.

אז – "הייקו בלוז".

נתחיל בקליפה, בדברים הטכניים, הברורים מאליהם אולי, ונשים אותם בצד בינתיים, כדי להתרכז בדברים החשובים האמיתיים. קודם כל, על אף שהאלבום עצמו מורכב, ומודפס, וארוז, בצורה מקצועית לחלוטין (וקיבל מי שקיבל את ההחלטה הנבונה לדלג על ה-Jewel Case ונמצא פתרון די מוצלח על טהרת הנייר והספוג), אפשר מיד לראות שיש פה איזשהו מאמץ ביתי. מהבית של האמן שהקליט את האלבום לבתים של האנשים שעיצבו, והגיהו, וצילמו, וערכו את הווידאו, וארזו, אפשר מיד לראות שהרצון לראות את האלבום הזה קורם עור וגידים (או משהו) ומצליח, הוא של כולם, של כל העושים במלאכה. וזה תמיד משהו שיבליט אותו על פני אלבומים אחרים, קרים יותר, שנעשו על ידי לייבלים מחושבים יותר, שמתחרים על המקום שלו על המדף בחנות. דבר שני – זה אלבום יפהפה. אבל לא הייתי מצפה לשום דבר אחר מדויד פרץ. דבר שלישי – זה אלבום אישי מאד. כמעט ויש איזושהי רתיעה מלהיכנס לעולם של דויד פרץ, שנפרש בשירים שמופיעים כאן. אבל מצד שני – הוא מזמין אותנו להיכנס לעולם שלו, ואפילו יותר מזה – פורש לפנינו את כל המסכת שהביאה אותו להקליט את האלבום בחוברת שמצורפת לגרסה המיוחדת. ולבסוף – זה אלבום קצר, אולי אפילו קצר מדי. לא מכיוון שיש איזושהי מדידה של זמן למחיר, עמדה ביקורתית מגוחכת שראיתי לגבי אלבומים אחרים, אלא מפני שבתוך האווירה האישית של האלבום הזה, בתוך השירים החשופים והפשוטים, לכאורה, קל להרגיש כאילו פרץ פותח חלון ומיד סוגר אותו – "עד כאן," הוא אומר לך, והמסע שלך איתו נקטע. נקטע, אבל לא מסתיים.

האלבום מגיע בשתי גרסאות – ההבדלים ביניהן עשויים להיות מעניינים למי שרוכש את האחת או האחרת. הגרסא הרגילה כוללת את האלבום, ומי שרוכש אותה יכול ליצור לעצמו משמעויות בהתאם לדרך שבה הוא מבין את השירים. הגרסה המיוחדת מגיעה עם דיווידי ועם חוברת שבה דוד פרץ מגולל את סיפור היצירה של האלבום, ובעצם ממסגר את המקורות לחלק מהשירים, ואת המשמעויות שלהם, ובכך נותן רבדים נוספים לשירים, שהופכים אותם ליותר אישיים ויותר נוגעים ללב.

הדיווידי כולל בתוכו ליווי וויזואלי לשני קטעים מוזיקליים – "עצוב כמו מים" מתוך האלבום ו"ממלכתי", קטע אינסטרומנטלי משלהי בלו-בנד שהופיע גם באוסף "מוזיקה מסוף היקום"; שני ראיונות עם דויד פרץ – אחד שבו הוא מסביר על הבלוז, והשני שבו הוא מספר על איך הוא רואה את הקשר שלו עם הקהל, למה הוא מאפשר להוריד ולשמוע את כל המוזיקה שהוא עושה ואילו אלבומים השפיעו עליו. בתוך הראיונות אפשר לראות גם קטעים מוזיקליים מתוך האלבום (וגם לא) ביחד עם רות דולורס ווייס, אי שם באמצע באר שבע. עוד בדיווידי יש קטע מוזיקלי נוסף – "אבודים בבאר שבע" – שלא מצא את דרכו לאלבום, תמונות ואפשרות לשמוע את כל השירים שבאלבום על גבי הדיווידי.

2. יפה כמו שקט

כשצפיתי בדיווידי (דיווידי פרץ, מכנים אותו האנשים ב-Hiss) אחותי עברה בדיוק ברגע שבו החל הסרטון שמלווה את "יפה כמו שקט", והעירה שזה דבר מאד מוזר למוזיקאי להגיד, "יפה כמו שקט". ולפרץ יש הרבה תובנות מוזרות, אפשר לומר אפילו מאירות עיניים, שהוא חושף בפנינו גם בתוך השירים, וגם בתוך הסיפור המצורף בחוברת, לגבי הדרך שהובילה אל האלבום. דבר מעניין נוסף אחד, שגיליתי לגבי הקשר בין האלבום לחוברת – אם קוראים את החוברת בקצב קריאה רגיל, מרגע שמתחיל האלבום, כשמגיע רגע השיא ב"יפה כמו שקט", מגיע הרגע בחוברת בו דויד פרץ מספר על הנסיבות בהן נכתב השיר. אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה, ולא מצאתי שום מקום אחר שבו יש סימוכין כאלה בין המוזיקה לכתוב בחוברת, אבל יש מקומות שבהם האלבום מהווה פסקול מעניין למה שכתוב בחוברת, אם כי לא בהכרח בהקשר.

אבל האלבום מתחיל, בעצם, בצד הוויזואלי שלו. כשפותחים את האלבום, הדיסק יושב מצד שמאל ומצד ימין יש את חוברת המילים – והיא נפתחת בדף שמכיל רק את שם האלבום – "הייקו בלוז" – באותיות קטנות, לא גדולות יותר מאלו שבהן מודפסות מילות השירים. יש משהו בכיתוב הזה שמשקף את האווירה של כל האלבום. שירים קטנים וקצרים, שמכילים מעט מילים, אבל בעצם מכילים עולם ומלואו. אחר כך, כשמתחילה המוזיקה, שהיא, בדיוק כמו שכתוב על האריזה, משהו שמכיל בתוכו גם בלוז של הדלתא של המיסיסיפי וגם צלילים מהמקדשים של יפן, השורה הראשונה כבר מנבאת את סוף האלבום, והסוף של כל דבר, בעצם: "כל מה שמתחיל נגמר \ רק הרגע כאן נשאר". זה אחד מהדברים המרכזיים שמאפיינים את האלבום – סדרה של רגעים, תחנות בחייו של דויד פרץ. חלק הן לבד, שירים ערומים מעיבודים, רק קול וגיטרה, ואין צורך ביותר מזה, בחלק ישנם חברים לדרך – חברי הלהקה של פרץ, יוחנן קרסל, אלעד שופן, ניסים מסס ואוהד גולדברט, טל אורן (ילד? ילדה? בחורה?) ונועה בביוף בליווי של קולות מלאכיים במקומות נכונים, כלי נשיפה וכלי מיתר.

"עצוב כמו מים" ו"יפה כמו שקט" הם שני קצוות של רכבת הרים של רגשות, אחד מהם פשוט ואופטימי (לפחות במלודיה שלו), השני שובר לב בכנותו, במיוחד כשהחוברת המצורפת למהודרה המיוחדת מניחה אותו בקונטקסט האמיתי שלו. "מקום בתוכי", מספר פרץ, הוא בעצם סוג של גוספל עברי, ומישהי ששמעה את השיר אמרה לו שהוא נשמע לה כמו שיר ילדים למבוגרים. גם זה וגם זה מתאימים כאן – יש בשיר הזה את הכמיהה, והאמונה שאי אפשר לשבור, והנאיביות המסוימת שמאפיינים שירים משני הסוגים. אחרי "עוד שיר אחד, וזהו" יש איזושהי שתיקה, שאחריה מגיע השיר הסוגר, "היום זה עכשיו", שגיא מ-Hiss טוען שהגיע להם בהפתעה אחרי שחשבו שנסגרה רשימת השירים לאלבום. השיר מתחיל פחות או יותר באותה צורה כמו שאר השירים באלבום – כמה תווים בודדים בגיטרה מלווים את קולו של פרץ, ואז דועכים שוב – כדי לחזור, מלווים בכלי נשיפה, כינורות, וויולות, ואווירה אמיתית של סוף דרמטי של סערת רגשות שהיתה מאד מאופקת עד עכשיו. אחר כך גם זה דועך, ואנחנו נשארים עם מספר שניות של שקט – הבמה מוחשכת, כל הדברים מסודרים בחזרה במקום ביעילות ובחרישיות, וכל מה שמתחיל נגמר. נשאר רק דבר אחד, בעצם, לעשות.

אני לוחץ שוב על play.

כאן אפשר לצפות בטריילר לאלבום, ובעצם, גם לדיווידי.

כאן אפשר להאזין לאלבום במלואו.

כאן אפשר לרכוש אותו.

1. וואו, חלק 1

כשהסתיימה ההופעה של הרביעייה של פיטר ברוצמן וג'ו מקפי בלבונטין 7, ביום שני, היה לי כבר ברור שמבקר מוזיקה כמו שצריך אני כנראה אף פעם לא אהיה.  אחרי הכל, איזה מבקר מוזיקה שמכבד את עצמו מתחיל ביקורת ב"וואו"?

ובכל זאת:   וואו.

קשה להתכונן להופעה מהסוג הזה. ואי אפשר להגיד שלא התכוננתי.  היו לי באוזניות, אפילו באותו היום, קטעים של פיטר ברוצמן (What a Day) ושל Globe Unity Orchestra – הרכב שלקח בו חלק ברוצמן בשנות ה-70 ונדבר עליו עוד מעט, אבל לשמוע את המוזיקה שהוא מנגן באוזניות זה כמו קשקוש של ילד בגן לעומת ציור של פולוק.

לפני שהתחילה ההופעה, עלה מישהו לבמה והציג את הרביעייה.  לקח קצת זמן לחבר את המיקרופון שהוא דיבר בו, והוא הסביר שזה מפני שהרביעייה ביקשה לא להיות מוגברת.  את הסיבה לכך גילינו די מהר.  לברוצמן, בן 65, ולמקפי, 68, יש ריאות מספיק גדולות בשביל להכיל את כולנו.  ברוצמן עלה לבמה ופתח במתקפה עם סקסופון סופרן.  לג'ו מקפי לקח קצת יותר זמן להתחבר למוזיקה והוא עמד בצד, מחזיק בחצוצרת הכיס שלו, והזכיר לי קצת ילדה שמחכה לתור שלה לקפוץ בחבל.  אם היא לא תיכנס בקצב הנכון, הפרצוף שלה יפגוש את הרצפה.  וכך, עושה רושם, גם מקפי.  מצד שני, ההצגה הזאת נשארה כמו שהיא – רק הצגה.  מאוחר יותר, ברוצמן ומקפי התחלפו בתפקידים.  מקפי תקף, ברוצמן ניסה לעדן בנגינת סקסופון טנור.  קצת כמו השוטר הטוב והשוטר הרע של ג'אז חופשי.  ביחד איתם על הבמה היו גם הקונטרבסיסט קן קסלר, והמתופף מייקל זראנג, שהצליח להפיק מסט תופים יותר קולות ממה שחשבתי שאפשר להפיק מהם, ואפילו ניגן על דרבוקה באחד מהקטעים.

קצת הסטוריה:   פיטר ברוצמן החל את דרכו המוזיקלית (אחרי תקופה קצרה בתור אמן פלסטי) ב-1967, עם יצירה שהקדיש לאדם שהמציא את הכלי שמזוהה איתו ביותר – אדולף סאקס.  ב-1968 הוציא את "Machine Gun", אלבום שרמז, במעט, לגבי הסערה שהוא יכול לחולל כל פעם שהוא עובר ליד סקסופון.   האלבום הוקלט עם הרכב של שמונה אנשים, שצומצם עם הזמן לשלושה.  המשך דרכו כללה מגוון של הרכבים, דואטים, טריואים, עם מגוון של אמנים – מהגדולים והחשובים שבעולם הג'אז החופשי, ואפילו הבן שלו, קספר, גיטריסט ג'אז מצליח בזכות עצמו.  Globe Uniy Orchestra, ההרכב שהזכרתי קודם, הוא הרכב ענקי שבו השתתף ברוצמן, ושהכיל, בנוסף לעצמו, עוד כעשרים אמני ג'אז מתחלפים – ביניהם אנתוני ברקסטון, אקסל דורנר, אוון פרקר ומנפרד שוף.  בנוסף למגוון הכלים שהשתתפו בהרכב הזה – שמקליט מדי פעם עד היום – היו מעורבים שני מתופפים, בהופעה אחת, ושתי מקהלות – אחת של גברים ואחת של נשים – בהופעה אחרת.  או במילים אחרות, הרבה רעש מכל מיני סוגים.

ג'ו מקפי, לעומתו, התחיל ישר במוזיקה, בלי קיצורי דרך, בגיל 8.  גם הוא הקליט בפעם הראשונה ב-1967, כחבר בהרכב של קליפורד ת'ורנטון.   לייבל הג'אז הידוע HatHut הוקם בשביל להוציא הקלטות שלו, בתחילה.  גם הוא הקליט עם הרכבים שונים ומשונים – סולו, דואטים, טריואים, עם עשרות אמנים.

המוזיקה של שניהם, אף על פי ששני האמנים נמצאים מתחת למטריית הג'אז החופשי, היא שונה – ברוצמן טווה חוטים מסובכים ומפותלים מהמוזיקה שלו, גורם לנגינה להישמע כמו משהו שמשמיע מישהו שלא יודע לנגן בכלי ולוחץ על שסתומים אקראיים תוך שהוא נושף בו.  אני מניח שצריך להכיר את הכלי, ואני מנחש, שצריך הרבה מאד ידע בסקסופון ורמה מאד גבוהה של ווירטואוזיות בשביל להיות מוסגל לנגן בכלי בצורה הזו.  או במילים אחרות – זה מאד קשה לגרום לדברים להיראות מאד קלים.    ג'ו מקפי, לעומתו, הוא הרבה יותר מלודי.  ניכר שהוא מקדיש הרבה מחשבה לכל צליל שיוצא מהכלים שהוא מנגן בהם.  דווקא את החיבור ביניהם היה מאד מעניין לראות – זה היה נראה כאילו ברוצמן, הצעיר מביניהם, ניסה כל הזמן לדהור קדימה, בעוד שמקפי סימן בנגינתו – "רגע, יש זמן".

על אף העייפות של הנגנים (ובכל זאת, זה בטח די מתיש לנגן יותר משעה בעוצמה כזו), הקהל הישראלי הכריח אותם לעלות להדרן והם בחרו הפעם לא במתקפה אלא באיזשהו רקוויאם עצוב, מעוטר בתווים ארוכים, איטיים ומפוזרים.

אחרי ההופעה הזו באה עוד אחת, יום לאחר מכן – אותה כבר לא ראיתי – ולפני כל אחת מההופעות האלו היו הופעות סולו של ברוצמן ומקפי.  החיבור ביניהם, אמר מי שהציג אותם, הוא לא משהו שצריך להיות מובן מאליו לקהל.   ואפשר להבין אותו – החיבור בין שתי עוצמות נגינה והבעה כאלה עשוי להיות מסוכן בידיים הלא נכונות.

והנה ביקורת של מישהו שהוא כן מבקר מוזיקה על ההופעה הזו.

2. וואו, חלק 2

אני לא ממש מכיר את המוזיקה של דויד פרץ עצמו, נוכחתי לדעת.  אני מכיר את בלו בנד, ואת העברה:אופקים, ואת המוזיקה הנפלאה שהוא עשה ביחד עם אלעד שופן ל"המסע הארוך", ויצא לי לשמוע אותו פעם אחת בהופעה בפסטיבל פולקל'ה האחרון (מנגן, מסתבר, שירים מהאלבום החדש), אבל לא באמת יצא לי לשמוע אותו.

בהופעה עצמה, ומסיפורים של אנשים שאני מכיר ומדברים שאני קורא עליו, עושה רושם שמדובר באדם מאד מעניין, שנשאר על הרצפה במקום שאמנים עם כשרון כמו שלו מוצאים את עצמם עם הראש בשמיים.   עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלו, למעשה (שהוא רק שלו ולא של הרכב שהוא חבר בו) – הוא נקרא "הייקו בלוז", והוא יוצא ביוני, ב-Hiss Records, חברת התקליטים של גיאחה ומורפלקסיס.  ולכבוד האלבום הם עשו שני דברים לא צפויים.  אחד, הם הוסיפו עוד די ווי די (שהם מכנים די ווי די פרץ) שמכיל קטעים מהופעות וראיונות עם דוד פרץ – שחוזרים ומוכיחים את מה שהזכרתי קודם.  שתיים, הם יצרו טריילר לאלבום – וזאת פעם ראשונה בארץ.  אולי אפילו בעולם.

השיר שמלווה את הטריילר הוא "היום זה עכשיו", שחותם את האלבום, והוא שיר יפהפה.  כל כך הרבה שכבות של צלילים, ואף אחת לא מפריעה לדוד פרץ ולגיטרה שלו.

אפשר להזמין את האלבום מראש באתר של Hiss ולכבוד זה גם אני אעשה משהו בפעם הראשונה – אני אזמין אלבום מראש.  ואתם?

(ואם לא, ואם אתם עוד צריכים אמצעי שכנוע, Hiss מבטיחים שבקרוב האלבום כולו יעלה להאזנה באתר שלהם).

3.   The Blue Nile

גיבשתי שתי תיאוריות.  אני לא יודע אם אני יכול להוכיח אותן, אבל הנה הן:

הקול של פול ביוקנן יכול לגרום לדכאון הכי גדול להתמוסס ולהיעלם.

כל קטע ווידאו יכול להפוך לטוב (ולהרבה יותר נוגע ללב) אם שמים מאחוריו שיר של The Blue Nile. הנה הוכחה. [זה לא בהכרח קטע ווידאו רע, אם זה מה שמשתמע, אבל אני לא מכיר את Doctor Who והמונטאז' הזה לא אומר לי כלום. מילא]

ובנוסף לזה – פול ביוקנן, איש עם מבטא גלאזוויג'ני נסבל כשהוא מדבר וקול מלאכים כשהוא שר, כותב את השירים לאלבום הבכורה של שירלי מנסון, אשה עם מבטא גלאזוויג'ני נורא כשהיא מדברת וקול מלאכים שיכורים כשהיא שרה.    וה-Blue Nile מתכוונים להופיע במנצ'סטר בסוף חודש יולי (מאורע נדיר לכשלעצמו, ולא בהרכב המקורי, למרבה הצער).   אני שוקל.

נ.ב. קיבלתי מספטמבר כהן הצעות לשלושה שירים עצובים נוספים, אבל שום דבר מעבר לזה.  אתם לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאתם לא קוראים את הבלוג שלי. קדימה – קומו, הציעו והצביעו! או משהו.