תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית ברוס ספרינגסטין

Versus the Spin

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בטח שמו לב שהגוספל לא היה כאן איזשהו זמן.  במהלך השבועיים האחרונים דברים אחרים, דחופים יותר ודחוקים יותר, הזיזו את מקומו של הגוספל לאט לאט מרשימת הדברים לעשות עד שהוא מצא את עצמו מאד למטה, ואז בכלל לא שם.  זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני בדרך כלל נאלץ לוותר על המנה השבועית של הגוספל, ובמקרה הזה, גם לא להודיע מראש שזה הולך לקרות. אז, מצד אחד, אני מתנצל.  אני משתדל להודיע מראש כשדברים כאלה קורים אבל לפעמים גם היעלמויות בלתי מוסברות עשויות לקרות.  מצד שני, יש תואר ופרויקט מוזיקלי גדול הסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר.  או, במילים אחרות, לעניינינו:

הרבה מתים מוזיקליים אספו את עצמם לפינת המתים המוזיקליים השבועית כשזו לא היתה פה בשבועיים האחרונים:  ג'ון ברי, האיש שהדבר שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא נעימת הנושא של סרטי ג'יימס בונד, אף על פי שהוא כתב את כל המוזיקה בסרטי ג'יימס בונד עד לסוף שנות ה-80 (מאז זה היה בעיקר דיוויד ארנולד), והדבר השני שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא השערוריה מסביב למי כתב באמת את קטע הגיטרה המפורסם מתוך אותה נעימה, נפטר בגיל 77 מהתקף לב;  גלדיס הורטון, סולנית ה-Marvelettes, שהשיר המפורסם ביותר שלהן, "Please Mr. Postman", זכה לגרסת כיסוי של הביטלס, נפטרה בגיל 66 בעקבות שבץ;  מילטון באביט, מלחין אוואנגרדי שהיה מספיק וורסטילי להלחין גם יצירות סטנדרטיות, לכלים אקוסטיים, וגם יצירות לכלים אלקטרוניים, בין השאר אחד מהסינתיסייזרים הראשונים, נפטר בגיל 94 ;  דון קירשנר, "האיש עם אוזן הזהב", ששידך בין השאר בין ניל דיימונד ל-Monkees וגילה את ניל סדקה ככותב שירים, נפטר מדום לב בגיל 76;  וה-White Stripes התפרקו, אחרי ארבע עשרה שנים ביחד.

[ומשהו חדש ומצער במיוחד, מהיום:  גארי מור, שהיה גם גיטריסט של Thin Lizzy (אחד מתוך רשימה מרשימה של גיטריסטים שהפכו אחר כך גם לזמרים מפורסמים בזכות עצמם בחלק מהמקרים), וגם גיטריסט וזמר בלוז מאד מוצלח בזכות עצמו, נפטר מדום לב בגיל 58 הבוקר.]

2.  Versus the Spin – January 2011 Edition

סוף חודש הגיע, והגיע הזמן, אם כן, למהדורה החודשית – והראשונה השנה – של האוסף. הנה:

1 Grant Lee Phillips Grant Lee Phillips – Don't Look Down
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בלהקה שגרנט לי פיליפס השאיל לה את שני שליש משמה היה הקול של גרנט לי פיליפס והכתיבה שלו. לכן, כשהלהקה התפרקה ופיליפס המשיך לדרכו כסולן, כולנו הרווחנו מפני ששני הדברים האלה, אף על פי שהיו מתחת לשמו האמיתי של הסולן ולא שם להקה שהחזיקה אותו ושני חברים נוספים, נשארו כמו שהיו.
לשמוע לקנות
2 Coldplay Coldplay – Spies
מעט לפני שקולדפליי החליטו, בעיניי לפחות, לוותר על כל נסיון לעשות מוזיקה ייחודית ומאתגרת והחליטו ללכת על המסלול הבטוח של המנוני אצטדיונים מלוטשים בעקבות הלהקה שחיממו בשלב מסוים בתחילת הקריירה שלהם, U2, קולדפליי הקליטו אי.פי. אחד שנשמע שונה מכל דבר שלהקות עשו אז, ועדיין מצא את מקומו בקלות בעולם הרוק האלטרנטיבי הבריטי של תחילת המאה ה-21. ואז הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שמלבד סינגל הבכורה הקצת מציק שלו, היה קרוב מאד למושלם. ואז הם הוציאו את האלבום השני שהיה עוד יותר קרוב למושלם. ואז הם נסחפו בגל עשרות אלפי המעריצים באצטדיונים. אני נוטה לקוות שאולי באיזשהו שלב בעתיד גם הם יחליטו לחזור לשורשים ולהוציא אלבום מרומז, עדין, לא מתיימר כמו אלבום הבכורה שלהם.
לשמוע לקנות
3 Helloween Helloween – Take Me Home
עולם מאוזן הוא עולם שבו יש מקום גם ללהקות כאלה, שעושות רעש שלכאורה אין לו שום מטרה מלבד הרעש שהן עושות. אם עוקבים בדקדקנות אחרי המילים, החשד רק מתחזק שהם עושים רעש רק למען עשיית הרעש, אבל, חשוב לשמוע גם מוזיקה כזאת כדי לשמור על האיזון הזה בעולם.
לשמוע לקנות
4 Summer at Shatter Creek Summer at Shatter Creek – Your Ever Changing Moods
מאחורי שם הלהקה הלא מאד מוצלח הזה, בואו נודה, מסתתר איש אחד – קרייג גורביץ' – שאחראי לבדו על הפסנתר והגיטרות, הקולות והסינתיסייזרים והשירה, שממלאים את השיר הזה ועוטפים את המילים , שצריך להקשיב להן לפחות כמה פעמים בשביל להגיע לרובד האמיתי של מה שהן מנסות להגיד, באווירה אמיתית של שלוש בבוקר.
לשמוע לקנות
5 Danny Elfman Danny Elfman – The Truth
מערכת היחסים ארוכת השנים בין דני אלפמן לבין טים ברטון גרמה לכך שנדמה היה שהפסקולים שלו, אפילו נעימת הפתיחה של הסימפסונס, הם בעלי איזשהו נופך ילדותי, קסום, מנותק, ושאת הפסקולים האלה לא יכול לעשות אף אחד אחר, כמו גם שדני אלפמן לא יכול לעשות פסקולים לשום סוג אחר של סרט. אבל דני אלפמן מדי פעם מקבל את ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרטים שאין בהם שום דבר קסום, שום דבר מסתורי, שום דבר ילדותי, ודווקא בסרטים כאלה הוא מראה את הכשרון האמיתי שלו – לכתוב בדיוק את מה שהסרט צריך בשביל להפוך להיות להרבה יותר מסכום החלקים שלו.
לשמוע לקנות
6 Blur Blur – Sing
Blur היו אחת משתי הלהקות הכי גדולות בימי הזוהר של הבריטפופ, ואני הכרתי אותם באותה דרך שהרבה אנשים הכירו אותם, דרך הלהיטים ששרטטו אותם כלהקה שמנסה להמשיך את דרכן של להקות כמו ה-Small Faces וה-Kinks ומנסים להישמע קוקנים במיוחד בכוונה. אבל רק ב-1997, כשיצא הסרט "טריינספוטינג" ואחריו גם הפסקול שלו, למדתי להכיר אותם באמת, כלהקה שמסוגלת לעשות מצד אחד שיר כמו "There's No Other Way", שלקוח מאלבום הבכורה שלהם, ומצד שני את השיר הזה, שגם הוא לקוח מאלבום הבכורה שלהם, ונפרש לאורך שש דקות של הרגשה שאי אפשר לתאר.
לשמוע לקנות
7 Buffalo Tom Buffalo Tom – Your Stripes
בחיפוש אחר תמונת האלבום הזה מצאתי אותה ברשימה של חמישה עשר אלבומים שאינם מוערכים כמו שהם צריכים להיות, ולא הופתעתי. אחת מהסיבות לכך היא שהמשפט הבא שרציתי לכתוב מתייחס לזמן הקצר שהלהקה הזו פעלה בו, והלהקה הזו עדיין קיימת, בעצם (ומוציאה אלבום חדש במרץ). זה האופי של להקה שיצרה מעגלים קטנים ומסותתים במים שלתוכם הושלכה בשנות ה-90, ושעשתה את כל מה שעשתה בצורה שגרמה לצליל שלה להיות שונה, למילים שלה להיות שונות, לשירים שלה להיזכר מעבר לאלו של להקות אחרות שהיו מצליחות מהם אז והן נשכחות מהם עכשיו.
לשמוע לקנות
8 Bob Dylan and the Grateful Dead Bob Dylan and the Grateful Dead – Queen Jane Approximately
כשחושבים על גרסאת ההופעה הארוכות של שירים של בוב דילן, מצד אחד, והגרייטפול דד, מצד שני, זיווג בין השניים הוא רק מתבקש, וברגע שההגיון סומך את ידיו על האירוע הזה, וברגע שההזדמנות הנכונה הציגה את עצמה, זה בדיוק מה שהם עשו – מסע הופעות משותף. אמנם אלו היו הופעות בעיקר על טהרת הגרייטפול דד, ששני שליש מההופעה היו סטים שלהם, אבל כמו ב"רובין הוד" וב"רובין הוד – גברים בגטקעס" – הכוכב האמיתי מבליח בסוף רק לזמן קצר, וזה מספיק.
לשמוע לקנות
9 The Velvet Underground and Nico The Velvet Underground – Black Angel's Death Song
ל-Velvet Underground היה קו רכבת בלתי נראה שחיבר בין שתי נקודות דמיוניות – באחת שירי פופ מובנים, אולי אפילו שבטיים קצת, שאפשר היה לשמוע ולהבין בקלות. בקצה השני שירים מהסוג הזה – שירים שגם הם בסופו של דבר שירי פופ, אבל כאלה שעטופים בהרבה שכבות הרבה פחות מובנות.
לשמוע לקנות
10 Mundy Mundy – Pardon Me
מונדי, אדמונד אנרייט בשביל מורים, הורים ופקידי מס, התחיל את דרכו המוזיקלית באותה דרך שבה עשרות ומאות מוזיקאים איריים התחילו את דרכם המוזיקלית – ברחובות דבלין, עם גיטרה ושירים משלו, וקהל של עוברים ושבים שהיה יכול להקשיב או לא להקשיב. מישהו הקשיב, למזלו, מפני שבמהלך ההרפתקה המוזיקלית שלו, הוא הספיק למצוא את עצמו בפסקול "רומיאו ויוליה" של באז לרמן, מתארח עם אמנים איריים ואחרים והופך למפורסם מעט בזכות גרסת כיסוי אקוסטית ל-"Whenever, Wherever" של שאקירה.
לשמוע לקנות
11 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Jackson Cage
מאוחר יותר, הרבה אחרי שהאלבום הזה יצא, ג'ון ווסלי הארדינג החזיר את השיר הזה לקצב שהוא אמור היה להיות מושר בו – איטי ומדוד, קצב מהורהר שמאפשר לחשוב על המילים, לעבד אותן, להבין את מה שעומד מאחוריהן ולפניהן. אבל כאן, באלבום הכפול הזה, ברוס ספרינגסטין עבר דרך השיר הזה באותה דרך שבה עבר דרך רוב השירים האחרים – במהירות ובזעם שהחליף את הצער המדוד שהסיפורים שמאחורי השירים האלה היו עשויים לעורר.
לשמוע לקנות
12 Counting Crows Counting Crows – Borderline (live at the Royal Albert Hall)
ל-Counting Crows יש הסטוריה ארוכה של גרסאות כיסוי בהופעות שלהם, חלקן בעקבות בקשות של מעריצים, באתר, בפורומים, לפני ההופעה עצמה, חלקן בעקבות רצון של הלהקה להתנסות במשהו שונה, לא חלק מהרפרטואר שלהם. ברוב המקרים הם מבצעים משהו שנמצא בתוך האיזור הנוח שלהם – שיר פולק או רוק שהם מסוגלים לנעוץ בו את שיניהם ולנער אותו כדי להוציא ממנו את המאפיינים שהם ייחודיים לו, כדי שיוכלו להוסיף אליו את המאפיינים שהם ייחודיים להם. אבל לפעמים הם מחליטים לנסות ולקחת שיר מכיוון אחר לגמרי ולהפוך אותו לשלהם – כמו למשל במקרה הזה, שבו הם מבצעים גרסת כיסוי לסינגל הראשון של מדונה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בניגוד לכמעט כל סרט אחר בקולנועים בזמן הקרוב, זה לא סרט מצויר.

The River

1. לפני הכל

כמו שאתם בטח יכולים לשים לב, ובניגוד לשמועות מהשבוע שעבר, הגוספל פה השבוע, מה שאומר שהוא חוזר לסדרו, בתקווה, מוקדם מהרגיל, וכמו שאומרים במקום ההוא עם הבגדים הירוקים:  חזל"ש.

משהו בשביל טכנאי הסאונד, אלה שעוסקים בתחום ואלה שרוצים לעסוק בתחום ומחפשים מקום להתחיל ממנו:  אלן פארסונס, שהיה טכנאי ההקלטות של "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, ושל "Abbey Road" של הביטלס, בין השאר, ושאחר כך המשיך לתפקיד של מפיק מוזיקלי והאיש המושך בחוטים של כל האנשים האחרים שניגנו ושרו ב-Allan Parsons Project, החליט שהפרויקט הבא שלו יהיה להעביר את הלפיד.  והוא עושה את זה באמצעות עשר שעות של הסברים על תהליך ההקלטה,  שאפשר להשיג בשלושה DVD או בפרקים בודדים באתר הזה.  מחיר הדיווידיים הוא, קרוב לוודאי, המחיר שהייתם מצפים לשלם תמורת הידע והנסיון של אלן פארסונס, אבל הפרקים שניתן להוריד (בפורמט mp4 ידידותי לאייפון) הם במחיר די נגיש.  ואם ואחרי שהורדתם ורכשתם פרק אחד של סדרת הידע העצומה הזו, מבחן של 30 שאלות מפריד ביניכם ובין הפרק הבא בחינם.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'רי בוק, שנפטר השבוע בגיל 81, כתב את המוזיקה ל"כנר על הגג", כמו הרבה מחזות זמר אחרים עם שותפו לכתיבה, שהיה אחראי למילים (וגם הוא נפטר בחודש שעבר), ג'וזף סטיין, ומתוקף תפקידו הזה הוא אחראי, למשל, ל"לו הייתי רוטשילד", ול"Sunrise, Sunset", כמו גם לנעימת הנושא של המחזמר.

2. בחיפוש אחר החושך בקצוות

Darkness on the Edge of Town

שש מכות התוף שפותחות את האלבום הרביעי של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town", בעצם מספרות את כל מה שצריך לספר על ההתקדמות שהאלבום הזה מבשר על פני שלושת האלבומים הקודמים של ספרינגסטין.  בשלושת האלבומים הקודמים, רוב השירים סיפרו סיפורים, והם סיפרו סיפורים רחבים, שמתחילים במקום לא ידוע ומסתיימים במקום עוד פחות ידוע, ופרושים על פני יריעה מוזיקלית מאד רחבה.  באלבום הזה, בהמשך ל-"Born to Run" שקדם לו, ספרינגסטין נעזר בסטיבן ואן זאנט בשביל להעביר את המסר שבשירים בצורה הכי קצרה שאפשר.  ולכן, כבר בשיר הראשון שמתחיל להתנגן ברגע שהמחט פוגעת בוויניל, ברוס ספרינגסטין מתחיל לספר סיפור.  אבל הפעם, זה לא סיפור של אדם אחד, לא סיפור על מכונית אחת שמפלחת את החשיכה מחוץ לעיירה שאין בה עתיד לעבר עיר גדולה יותר שהעתיד מפעפע בה מתחת לכל אריח מדרכה, לא סיפור על ייאוש שמתפשט על פני חיים שלמים כאילו שהוא כתם ענקי של שמן.  הפעם אלו מאה סיפורים שונים בבת אחת, וספרינגסטין בוחר לספר את כולם בבת אחת דרך שרטוט מופשט של כל התקוות, וכל מה שעוצר בעדן.   מיד אחר כך ספרינגסטין חוזר למחוזות המוכרים יותר לו, וב-"Adam Raised a Cain" הוא חוזר לספר סיפור של אדם אחד ושל המאבק שלו בשממון ובשגרה בדרך להיות מישהו אחר, גדול יותר, מצליח יותר.  אבל גם הסיפור הזה הופך להיות מעורפל ככל שהוא מתקדם וספרינגסטין מנצל אותו כדי לשטוח את הפילוסופיה שנשזרת בצורה נסתרת לאורך כל האלבום:  "אתה נולד אל תוך החיים האלה כדי לשלם על חטאי העבר של מישהו אחר".   וכשהוא חמוש בפילוסופיה הזאת, ואחרי שריפרף מעל מאה סיפורים שונים של תקווה וייאוש, תהילה ושברון לב, אור גדול וחושך מוחלט, הוא ממשיך אל תוך החשיכה הזו, שבקצה העיירה, ושולף משם כמה מהסיפורים, כדי לחפור עמוק יותר בתוכם ולנסות להוציא מהם אמיתות אחרות.  הבחור הצעיר שהלילה שלו כולל עשרות רגעים של מציאות שהוא לא יכול להחזיק,  או הבחור הצעיר האחר שמאוהב בזונה שהוא לא יכול להציל,  או הבחור האחר שמתבל את החיים המשעממים שלו במירוצי מכוניות, כל אחד מהם יכול להיות האחרון, זה שעובד במפעל ומאמין שכל יום שהוא לא רע יותר מקודמו, הוא כנראה טוב יותר מקודמו, וכל אחד מהם מוביל למשהו נפלא שמבצבץ מעבר לאופק, וזה האחר שעובד במפעל ומבין שזה כל מה שיש לו, וזה כנראה כל מה שיהיה. ספרינגסטין והלהקה שלו מובילים את כל אחד מהסיפורים האלה, כל אחד מהאנשים האלה, וממסגרים אותם בתוך קווים מלודיים מקובעים ומדויקים, כל אחד ישר ונקי כמו כביש שמוביל אל איזשהו חלום אחר.  כל שיר הוא כמו המנון קטן, כל שיר מכיל מעט מהגוספל של הדת שעשויה להחזיק חלק מהאנשים האלה בחיים, ומעט מהרוק'נ'רול שמתבל את החיים שלהם בקצת עניין, והתקווה והייאוש, המלאך והשד שנאבקים ביניהם כמעט בכל שיר של ספרינגסטין, מוצאים לעצמם איזון גם במוזיקה שעוטפת את השירים, וכל שיר מוסיף לזה שקדם לו, וכל שיר מאיר באור אחר את האמת שספרינגסטין מוכן לחשוף בפנינו, ובכל שיר יש קצת מההתחלה וקצת מהסוף – והסוף, שמגיע אחרי עשרה שירים ואחרי שספרינגסטין, אוחז בידיו עדיין את הפילוסופיה ששזר לאורך כל האלבום, נעלם בתוך החשיכה שמקיפה את העיירה, מוצא את כל הדמויות מתגודדות עדיין בבר, מעבירות את הסיפור שלהן מאדם למשנהו, מנסות להתאים, לדרג, לבדוק, וגם המוזיקה ממשיכה מעצמה עד שגם היא נעלמת אל תוך החשיכה, משאירה את העיירה להתמודד ולקוות שבאיזשהו שלב בקרוב יאיר אור.

3.  The River

ההאזנה המודרכת מביאה אותנו לאלבום החמישי של ברוס ספרינגסטין, "The River".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

The River

1 "The River" היה אמור לצאת כאלבום אחר לגמרי – אלבום בודד, שהיה אמור להיקרא "The Ties That Bind" כשם אחד מהשירים בו, והיה אמור להכיל עשרה מהשירים שבסופו של דבר היו חלק מהאלבום הכפול.  ספרינגסטין הגיש את האלבום הגמור לחברת התקליטים אבל ביקש לקבל אותו בחזרה מכיוון שאחרי שסיים להקליט את שיר הנושא בו, הרגיש שהאלבום לא משקף עוד את הלך הרוח המוזיקלי שספרינגסטין רצה שהאלבום באמת ישקף.  כשהוא החזיר את האלבום לחברת התקליטים, הפעם כפול בגודלו, האלבום הרוק'נ'רולי לשעבר הפך להיות שקט יותר ואפל הרבה יותר.

2 ספרינגסטין כתב את הסינגל הראשון מהאלבום, "Hungry Heart", בשביל הראמונס.  המנהל שלו ואחד ממפיקי האלבום, ג'ון לנדאו, שיכנע אותו שכדאי שישאיר את השיר הזה בשביל עצמו, וצדק – השיר הגיע למקום החמישי במצעד האמריקני ונבחר על ידי קוראי Rolling Stone לסינגל הטוב ביותר באותה שנה.  ג'ון לנון אמר בראיון שהוא חושב שזה סינגל מצוין, והשווה אותו ל-"(Just Like) Starting Over" שלו.  מאוחר יותר באותו היום הוא נרצח.

3 הסינגל השני, "Fade Away", היה שיר שונה לגמרי – אפל, מינורי ומדכא כמו ש-"Hungry Heart" לא היה.  אף על פי שזה אחד מהשירים האהובים על סטיבן ואן זאנט ברפרטואר של הבוס שלו, האכזבה מהמכירות הלא מוצלחות של הסינגל גרמה לספרינגסטין לא לרצות לנגן אותו בהופעות.  אחרי מספר פעמים מועט במיוחד שהשיר הזה עלה על במה, כמעט אף פעם לא עם ה-E Street Band, ספרינגסטין הסכים לבצע אותו פעם אחת, בסיבוב ההופעות של 2009.  על הבמה, הוא הזכיר שהלהקה מבצעת את השיר מפני שסטיבן ואן זאנט ביקש שיבצעו אותו.

4 שיר הנושא של האלבום, אולי השיר המפורסם ביותר באלבום, לא יצא מעולם כסינגל בארצות הברית.  הוא יצא במגוון ארצות באירופה וזכה להצלחה לא קטנה שם, והפך להיות אחד מהשירים שהיוו את ההשראה לאלבום הבא של ספרינגסטין, "Nebraska".  אף על פי שהשיר לא יצא כסינגל, הוא הפך להיות פופולרי מאד בהופעות, ומאז מסע ההופעות שליווה את האלבום ועד היום, ספרינגסטין לא נמנע מלנגן את השיר באף הופעה שהכילה חומר מקורי שלו.

5 רוח שנות השישים נחה על האלבום בהרבה מאד מהמקרים.  שניים מחברי ה-Turtles שרים קולות רקע בסינגל הראשון, "Hungry Heart", למשל, ו-"The Ties That Bind" קיבל השראה, לדברי ספרינגסטין, משירים של ג'קי דה-שאנון, Creedence Clearwater Revival וה-Searchers.  השפעה נוספת על האלבום היא הקאנטרי המוקדם של האנק וויליאמס, שבא לידי ביטוי בשיר הנושא, ושל רוי אקוף, שהשיר הסוגר את האלבום, "Wreck on the Highway", חולק את שמו עם שיר שלו.

6 "Independance Day", מהשירים הכי יפים באלבום הזה, היה אמור להיות חלק מ-"Darkness on the Edge of Town" אבל נשמט מהאלבום הסופי, ומצא את מקומו באלבום הכפול הזה.

7 לדברי ספרינגסטין, הדמות שמתוארת בשיר "Stolen Car", היא אותה דמות שמסביבה נבנו שירי האלבום המאוחר יותר "Tunnel of Love", והיא דמות שמהווה מודל לכל הדמויות הגבריות שייקחו חלק בשירים של ספרינגסטין בהמשך דרכו המוזיקלית.

8 האלבום נמצא בדיוק באמצע רשימת 500 האלבומים הטובים ביותר של Rolling Stone. בנוסף לו יש עוד שבעה אלבומים של ספרינגסטין ברשימה.

9 פרנק סטפנקו, שצילם את עטיפת האלבום, אחראי גם על עטיפת האלבום הקודם, "Darkness on the Edge of Town", וגם על עטיפת האלבום "The Promise" שיצא לאחרונה ומכיל שירים שלא נכנסו לאלבום הקודם.

10 ספרינגסטין טען שחלק מהשירים באלבום הובילו לכתיבת אלבומים שלמים בעתיד – "The River", למשל, הוביל ל-"Nebraska", ו-"Stolen Car" ל-"Tunnel of Love" (אף על פי שזה נשמע כאילו ההשראה היתה הפוכה).

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שתי מילים מתאימות במיוחד כדי לתאר את הסרט הזה.  הראשונה היא "מה".  השניה היא "לעזאזל".

Versus the spin – October Edition

1. לפני הכל

ההתנהלות הלא סדירה של הגוספל ממשיכה, כמו שאתם רואים, וגם בשבוע הבא, כנראה, הוא לא יהיה כאן.  הפעם בגלל שזה יהיה אחד מהזמנים האלה שבהם אני עוטה על עצמי בגדים ירוקים ויוצא להציל את העולם.  או לא, בעצם.   בכל מקרה, הגוספל הבא יהיה כאן, בזמן ובמקום הנכונים, ובתקווה בלי עוד הפרעות קצב, עוד שבועיים.

2. Versus the Spin – הטאו של עכשיו

עוד חודש עבר, עוד חודש מתחיל, אתם מכירים איך זה.  הנה:

1 Of Montreal – Wicked Wisdom (live in Washington DC, 2008)
בחלק מהמקומות בעולם שמים פלואוריד במים. באת'נס, ג'ורג'יה, שמים איזשהו חומר שגורם למוזיקאים שגדלים בעיר הזאת להיות סופר מוכשרים. קווין ברנס, שהוא כמובן לא ממונטריאול, הוא אחד מהם, ותחת שם הלהקה שבחר לעצמו הוא טווה מוזיקה שמתחילה במקום אחד, מסתיימת במקום אחר ועוברת דרך כל כך הרבה תחנות באמצע שכמעט כל שיר הוא אלבום קטן. אחר כך, הוא הודה בראיון סמוך להופעה הזאת, הוא לא יודע בדיוק איך לפרק את השירים האלה בחזרה כדי שנגנים אחרים יוכלו לנגן אותם גם. כאן הוא מדגים איך הוא בכל זאת מצליח.
לשמוע לקנות
2 Text of Light Text of Light – 08/23/01 Knitting Factory
הכאוס שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ההרכב הזה, שמכיל את לי רנלדו, כריסטיאן מארקליי ואלן ליכט וקבוצה של מאלתרים מזדמנים אחרים, הוא בדרך כלל נסתר, מכיוון שהוא מורכב מהמון צלילים שאין סיבה לקשר ביניהם, שאין יכולת לאתר את המקור שלהם בקלות, ושמתערבלים, בסופו של דבר, לכדי צליל אחד. כאן, כשהצלילים מגיעים מכינורות וגיטרות חשמליות, הוא מורגש הרבה יותר – אבל לא פחות יפה.
לשמוע לקנות
3 הבילויים הבילויים – תנשב הרוח
ובכאוס האחר, זה שמתרחש מסביבנו, קצת חסרים לי הבילויים, שמסוגלים לכתוב דברים שהם כל כך מצחיקים וכל כך עצובים בבת אחת. בשיר הזה הם דווקא מטים את עצמם לכיוון העצוב, משתמשים בקצוות הנייר של הכתיבה שלהם כדי להראות לנו מה הולך לקרות כשנתעורר מהחלום.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – All the Love
רגע לפני שהם נוחתים בישראל כדי להמטיר עליכם גשם של שירים באווירה מאד דומה לזאת, הנה תמונת מצב של המקום בו הם עומדים, מהאלבום הלפני אחרון. לא שונה מאד ממה שעשו במשך כל השנים האלה, ומצד שני, אין סיבה. את מה שהם עושים הם עושים טוב מאד.
לשמוע לקנות
5 The Low Anthem The Low Anthem – Charlie Darwin
אני מניח שביקום שממנו באה הלהקה הזו כל הלהקות נשמעות ככה, מבצעות מוזיקה שורשית, מסורתית, מאמריקה אחרת שהיא שונה מזו שאנחנו מכירים, אבל אנחנו לא מצליחים לשים על השינוי את האצבע. אבל בינתיים הם חלק מהעולם שלנו, וכאן הם עושים מוזיקה נפלאה, שמורכבת מקווים מלודיים פשוטים שמנוגנים ומעוטרים בעשרות כלים לא שגרתיים, והעולם יכול להמשיך ולהקשיב ולקוות שכך תיראה גם האבולוציה של המוזיקה.
לשמוע לקנות
6 אינזים אינזים – זרמים
בתוך אוסף שקיבלתי מזמן, אבל הצלחתי לשמוע רק עכשיו, היו כל מיני שירים לא מוכרים של אמנים מוכרים, והיה גם את זה. החיפוש אחרי מידע על הלהקה הזו היה לא קל, אבל אחרי שהוא הסתיים, אני יודע שזו להקה של נגני אולפן והופעות וותיקים, ושהלהקה תפשה את תשומת ליבו של גרי אקשטיין שלפני השבץ, והספיקה להופיע איתו ולהקליט איתו שיר.
עם המילים של השיר, שהן קצת בוטות מדי לטעמי, אני לא כל כך מסתדר, אבל המוזיקה, שמתחילה כמו שיר עזוב של אסף אמדורסקי ומסתיימת כמו שיר עזוב של Pink Floyd, יותר ממכפרים על זה.
לשמוע לקנות
7 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Adam Raised a Cain
באלבום שבו נמצא השיר הזה, ״Darkness on the Edge of Town", ספרינגסטין עושה את הצעד הראשון בדרך למה שיביא אותו להיות, תוך מספר מאד מועט של שנים, לסופרסטאר ממלא אצטדיונים. בעזרתו של סטיבן וואן זאנט, הוא הצליח להפוך שירים ארוכים, לפעמים כאלה שהיו אמלגמציות של כמה עשרות שירים אחרים שכתב, לפיסות ממוקדות של מידע, סיפורים שמתרחשים מיד ומסתיימים מיד.
לשמוע לקנות
8 Morrissey Morrissey – November Spawned a Monster
לפעמים אני מגלה ששירים של אמנים שאהובים עליי במיוחד, אהובים באותה מידה על האמנים עצמם. השיר הזה, שמוריסי מבצע בכל הופעה שהוא יכול, מכיל כמויות מדודות של כל מה שהכתיבה של מוריסי יודעת לעשות: צער, לעג ותקווה. ואף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה, אני רוצה להאמין שהוא כתב את השיר הזה אחרי שקרא את הספר ״הילד החמישי״ של דוריס לסינג.
לשמוע לקנות
9 רמי פורטיס רמי פורטיס – שר על מרטין לותר
היו צריכים לעבור האלבום הראשון, ומינימל קומפקט, והעיצוב מחדש של המוזיקה האלטרנטיבית עם ״סיפורים מהקופסא״, והשותפות המוצלחת עם ברי סחרוף, כדי להביא את רמי פורטיס ואת הקהל שלו למצב של נוחות עם אמן שממציא את עצמו מחדש בכל אלבום, בכל פעם עם קבוצה אחרת של אמנים שמזריקה דם חדש לדברים שהוא עושה. באלבום הזה, עיקר שיתוף הפעולה שלו הוא עם אייל אבן-צור, שפעם היה סולן של להקה שנקראה על שם שיר של פורטיס עצמו.
לשמוע לקנות
10 Mint records Mint Records Artists – Do They Know It's Christmas?
כדי לסיים אלבום של שירים לחג המולד של הלייבל הבריטי, שנשמע כאילו הוא אמריקאי שורשי אבל הוא לא, כל האמנים החתומים בחברת התקליטים התייצבו כדי לשיר את השיר הזה, שהאפקטיביות שלו לא נעלמת גם במקרה הזה.
לשמוע לקנות
11 Saul Williams Saul Williams – Wine
ההיכרות הראשונה שלי עם סול וויליאמס היתה דרך השיר הזה, שקוואמי דה לה פוקס היה שומר את סוף ״הקצה״ בשבילו במשך איזושהי תקופה, וזה שיר שממשיך את כל מה שסול וויליאמס מתכנן ובונה לאורך האלבום הראשון שלו, ומוסיף עוד רובד שלו שלא הכרנו, רובד שבו הוא שר, וגם השירה שלו מלאה תוכחה ונוטפת נסיון.
לשמוע לקנות
12 Red House Painters Red House Painters – Mistress
ברשימה הלא קצרה ולא ממצה של אלבומים שאני חייב לרכוש ולשמוע, שוכנים שני מארקים. עם הלהקה של האחד – מארק אייצל – אני כבר מיודד, והלהקה השניה – זו של מארק קוזלק, עדיין מחכה בסבלנות. עושה רושם שהזמן שלהם, לפחות לגבי השיר הזה, הגיע, וחורף הוא כנראה זמן מצוין במיוחד להקשיב להם.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בפעם הקודמת שכתבתי כאן על הסרט הזה, הייתי תחת הרושם שזו גרסה ממוחשבת לחלוטין, אבל מסתבר שזה סרט חי לגמרי, עם שחקנים אמיתיים. ולא רק זה – אלא ששניים מהם הם ג'ף ברידג'ס וברוס בוקסלייטנר, ששיחקו בסרט המקורי, את אותן הדמויות.

Darkness on the Edge of Town

1. לפני הכל

הגוספל ואני מאחלים מזל טוב, המון הצלחה ועשרות שנים של אהבה לערן ("לטאת האמבט") כ"ץ ועידית ("Poptart") נרקיס (וביחד הם גם אחראים ל"אוכל זה טעים"), שעשו מעשה והתחתנו ביום חמישי האחרון (אחרי שנפגשו לראשונה באחד ממפגשי אריזת הדיסקים של Hiss Records, שזה בכלל מגניב).

2.  דוושת הגז והחלום שמעבר לשמשה

שמתי בצד את הלינק הזה למאמר שגיאחה שלח לי, מתוך כוונה לשים אותו בתחנה הרלוונטית במסע ההאזנה המודרכת, ואז שכחתי.  אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – מאמר מ-The Quietus (בואכה Creem) שמאיר את האלבום השלישי של הבוס באור קצת אחר.

ברוס ספרינגסטין

שני האלבומים הראשונים של ברוס ספרינגסטין היו גיחות קצרות מחוץ לסביבה הטבעית שלו. הסיפורים שפרשו את עצמם לאורך השירים התרחשו בכל מיני עיירות חוף בניו ג׳רזי, חלקם בעיר הגדולה שאורותיה מנצנצים באופק והאפלה שלה מסתירה הרבה. האלבום השלישי של ספרינגסטין, ״Born to Run״, מציג ברוס ספרינגסטין שלא רק מציב את רגלו בזהירות מהוססת מחוץ למתחם של הסביבה הטבעית שלו, אלא גם לוחץ עם הרגל הזו בכח על דוושת הגז ומתרחק ככל האפשר מהעיירה הקטנה וחסרת העתיד של שני האלבומים הקודמים. שני הצדדים של האלבום, שניהם זהים במעגליות המדכאת שלהם, נפתחים ונסגרים באותה הצורה – ספרינגסטין תיכנן אותם במיוחד ככה, אפילו רצה להשתמש בשתי גרסאות שונות של שיר הנושא כדי להדגיש את המעגליות הזו – מסע שנפתח במאגרים אינסופיים של תקווה ושל אופקים חדשים נגמר, ברוב המקרים, בדיוק במקום שבו התחיל, לפעמים כשגיבורי המסע הזה במצב גרוע יותר מזה שהתחילו בו. ארבעה שירים יש בכל צד, מספיק בשביל להטות את הכף בין תקווה לייאוש בצורה ברורה ומדויקת, והחלק שובר הלב במיוחד באלבום הוא שגם כשהשירים הולכים ודועכים אל תוך השיר האחרון, נשזרת בהם תקווה, תקווה נאיבית שעלולה להתפוצץ באופן הרסני, כמו ב-״Meeting Across the River" המהורהר, שכמעט וסוגר את האלבום. וגם בשירים הפותחים, שהם מלאים בתקווה ובחדוות הדרך, יש כמה רסיסים של ייאוש, סימנים של דרך אבודה מראש.
ספרינגסטין בנה, לאורך שמונת השירים שממלאים את יצירת המופת הזאת, המנונים בזעיר אנפין, שנשמעים הרבה יותר ארוכים, הרבה יותר גדולים והרבה יותר מהדהדים משהם באמת, ובהופעות מאז ספרינגסטין באמת הרחיב אותם לגודל הרצוי שלהם.

הייתם מצפים שהאלבום ייפתח בשיר הנושא, בבומבסטיות אופיינית, הגיטרות והקלידים והתופים מתפרצים קדימה כשהסקסופון משתלט על אמצע השיר ומנווט אותו כמו צופר של אוניה בערפל.  אבל הוא נפתח במקום אחר – דרך אחרת, בריחה אחרת, סיבות אחרות לגמרי להשאיר את העיירה מאחור.  ובעצם, זה אותו הדבר, מפני ששיר הנושא, שפותח את הצד השני של האלבום, מדבר על אותם נושאים – על הבריחה, והרגשת ההרפתקה והדרך שבה העולם ייגמר בעצם והמכונית תמשיך לנסוע על אוויר, עד שתפסיק.  ככל שההמנונים הופכים למבטים עצובים אחורה, אל הדרך החופשיה שנשארה מאחור, כך האלבום של ספרינגסטין מוצא את עצמו כמו הצעיר שברח, ונסע, ונסע, עד שנגמרה לו הדרך והוא היה חייב לחזור, והוא מוקף בכל המבטים של כל הדמויות שמאכלסות את השירים שמסיימים את האלבום – מבטים עייפים ושבורים שרומזים לו שגם הם, בזמנם, רצו והצליחו לברוח.  גם הם נולדו לנסוע, אבל הם חזרו, מפני שזה היה המקום היחיד שבו בתוך הייאוש היתה מעט תקווה.

הדרכים המוזיקליות בהן ספרינגסטין מעדיף לתאר את הסיפורים שלו הן באמצעות משיכות מכחול מאד רחבות, בלוקים מוזיקליים מאד צפופים ומאד גדולים.  ספרינגסטין לא מתעכב על המוזיקה המרומזת ומציע את המוזיקה שלו בשטפון אדיר שמאיים על האוזניים, ברוב המקרים.  לפעמים, כמו בשיר שפותח את האלבום, האווירה היא רגועה ונעימה, אבל היא מכפרת על משהו אחר שמסתתר מאחוריה ומאיים להתפרץ, ובאמת, בכל הזדמנות הלהקה של ספרינגסטין מעוניינת לזרוק את כל זה אל תוך האוזניות או הרמקולים, ולהתחיל לטוות מחדש את השיר הבא, לסלול את הדרך שעליה המכונית של ספרינגסטין ממשיכה ומחפשת אופקים חדשים.

2. Darkness on the Edge of Town

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא בתור של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town":

1 שלוש שנים הפרידו בין האלבום הקודם, "Born to Run", לאלבום הזה, שבמהלכן נאסר על ספרינגסטין להוציא אלבומים או אפילו להקליט אותם, כל עוד מתנהל משפט שבו המנהל שלעבר שלו, מייק אפל, תבע אותו.  ספרינגסטין העדיף לקחת תחתיו את ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה לשעבר שכתב באחת מביקורות ההופעות שלו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין."

2 גם האלבום הזה, כמו הקודם, מבוסס על פורמט של שני צדדים בעלי אופי זהה: השיר הפותח בכל צד הוא המנון שקורא לצאת ולהילחם על מקומך בעולם כנגד כל הסיכויים, והשיר הסוגר הוא קינה על חוסר הטעם שבלהילחם נגד גורל ידוע מראש.

3 ספרינגסטין התעקש ליצור אווירה מסוימת שתלווה את האלבום לכל אורכו, ולצורך העניין הוא העדיף לא להכניס לאלבום אף על פי שהיו שירים מצוינים ולהיטים פוטנציאליים. חלק מהם הוא נתן לאמנים אחרים, כמו "Because the Night" לפטי סמית׳ או ״Fire" לרוברט גורדון, חלק, כמו ״The Ties that Bind", הוא שמר לאלבום הבא. חלק נותרו כסקיצות וקטעים שלא הופצו.

4 ההחלטה של ברוס ספרינגסטין עלתה לו בהצלחה האפשרית של האלבום שלו. רק שני סינגלים יצאו מהאלבום, ואף אחד מהם לא פרץ את מחסום 20 הגדולים. האלבום עצמו הגיע למקום ה-5 במצעדי הפופ אז, אבל לא עבר את המקום ה-160 כשיצא שוב ב-1985.

5 אבל ההסטוריה, בהיותה הסטוריה, שפטה – וכבר באותה שנה NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה שלהם.  במהלך השנים האלבום נכנס ליותר מרשימת "x האלבומים הכי טובים בהסטוריה" אחת – למשל,  ב-Rolling Stone, שם האלבום הזה הוא אחד משמונה אלבומים של ברוס ספרינגסטין, או ב-VH1, שם הוא נבחר למקום ה-68 ברשימת מאה האלבומים הגדולים ביותר בהסטוריה.

6 אחת מהשורות בשיר ״Racing in the Street", שסוגר את הצד הראשון של האלבום, שאולה משיר של Martha and the Vandellas, שגרסת כיסוי שלו בוצעה גם על ידי דיוויד בואי ומיק ג׳אגר.  בביצוע המינורי ומעוט הכלים של פתיחת השיר, זה אולי הניגוד הגדול ביותר לשיר הקיצי והשמח ההוא.

7 ספרינגסטין נעזר בסטיב וואן זאנט, גיטריסט ה-E Street Band וסופראנו לימים, כדי לקצר ולתחום את השירים הארוכים מאד בדרך כלל שלו.  בחלק מהמקרים הוא הצליח לגרום להם להיות יכולים להיות מושמעים ברדיו.  מה שלא עזר לו יותר מדי באלבום הספציפי הזה – שהושמע בעיקר בתחנות AOR, שבהן לשדרנים לא אכפת באיזה אורך השיר.

8 במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום, וגם בהזדמנויות מיוחדות במסעות הופעות אחר כך, ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את "King Tut".  הם הכניסו את השיר לרפרטואר שלהם באותה תקופה אחרי שצפו בפרק של "Saturday Night Live" שבו סטיב מרטין ביצע את השיר הזה בתחילת התכנית.  הביצוע הפך להיות כל כך פופולרי שסטיב מרטין הוציא אותו בתור סינגל מעט לאחר מכן.  ברוס ספרינגסטין לא הוציא את השיר כסינגל מעולם.

9 ביום העצמאות האמריקני, במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום וכחלק מקידום האלבום, ברוס ספרינגסטין התארח ביחד עם המנהל שלו, ג'ון לנדאו, והביוגרף הלא רשמי שלו, דייב מארש, בתחנת רדיו בלוס אנג'לס.  הם השמיעו כמה שירים, חלקם בהופעה חיה שהוקלטה כמה ימים לפני כן, וכמה שעות אחרי שיצאו מתחנת הרדיו הם מצאו שלט גדול על גג בניין נמוך שפירסם את "Darkness on the Edge of Town".  ספרינגסטין שיכנע את השניים האחרים לטפס אל הגג ולהשאיר כמה כתובות אוהדות על השלט – למשל, שמו של אחד מהשירים, "Prove it All Night", באותיות ספריי שחורות גדולות על פני כל השלט.

10 זה האלבום הראשון שבו מקס וויינברג, המתופף (וגם המתופף ומנהיג הלהקה בשתי התכניות של קונאן או'בריאן) הוא חבר רשמי ומלא בלהקה.  הוא ניגן כמעט בכל השירים, אמנם, באלבום הקודם.  וויינברג הצטרף ללהקה אחרי שראה מודעה של ברוס ספרינגסטין ב-Village Voice שהודיעה שהלהקה שלו מחפשת מתופף.  "לג'ינג'ר בייקרים צעירים אין צורך לענות למודעה," ספרינגסטין כתב שם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – Slam. הגרסה ההיספנית.

Versus the Spin – March Edition (שוב)

1.  לפני הכל

מאחר ואני יכול לפשוט את הבגדים הירוקים לפחות לסופי השבוע הקרובים, הגוספל עדיין כאן.

יש כמה חידושים טכנולוגיים שאני עדיין לא מוכן לקפוץ על הרכבות שלהם.  ב-Chatroulette, למשל, לא יתפסו אותי מת (אף על פי שקרוב לוודאי שאם כן, זה יהפוך להיות מים אינטרנטי מאד מהיר).  Foursquare נראה מגניב, אבל אני עדיין לא יודע איך אני יכול להכניס אותו בצורה רלוונטית לחיים שלי.  אבל יש מקומות שבהם צריך פשוט לקחת את העצה של Queen וללכת עם זה.  ולכן, אתם יכולים להצטרף אליי, או לעקוב אחריי, או איך שלא קוראים לזה שם, כאן.

מישהו שקשה לו להתמודד עם שוק פתוח והוגן מתנכל למונוקרייב תדירות, וכבר גרם לדף שלהם בפייסבוק להיסגר פעמיים (מפני שבפייסבוק מספיקה תלונה של אדם אחד על תוכן לא מתאים, ובדיקה של אדם אחד אחר, שגם הוא משתמש פייסבוק ולא עובד, בשביל להוריד דף מהמערכת).  אחרי התייעצות עם אנשים בפייסבוק, מונוקרייב פתחו דף מעריצים (fan page), שלטענת הגורמים בפייסבוק הוא עמיד יותר להתנכלויות כאלה, ועכשיו הם מבקשים את עזרתכם לייצב את הרגליים של הדף הזה על פני האדמה.  מה שאתם צריכים לעשות הוא להיכנס לעמוד, ללחוץ שם על "Become a fan" שעושה מה שכתוב על הכפתור, ואז ללחוץ על "Suggest to friends", שגם הוא עושה מה שכתוב על הכפתור.

רות דולורס ווייס מוציאה סינגל חדש, שיש לו לפחות שתי מעלות טובות:  הראשונה – הוא דיגיטלי, כך שהוא חוסך את הפלסטיק והאלומיניום והמשלוח.  השניה – הוא גרסת כיסוי ל-"Ain't No Cure for Love" של לאונרד כהן.  אתם יכולים לרכוש אותו כאן.

חג הפסח, חג הדיסקים העבריים החדשים, מגיע, ובתוך המבול של דיסקים עם חשיפה תקשורתית גבוהה יותר, יכול להיות שפספסתם שניים שאתם מאד צריכים לשמוע, שני דיסקים שאני, לפחות, מאד חיכיתי להם ואפילו לא ידעתי את זה – שלום גד נותן את הדיסק שלו להורדה חינם ב-Bandcamp, עד סוף החג;   שפי ישי מוכר את שלו בחנויות.

2.   Versus the Spin – March Edition

גם זו דרך להבין שעברה שנה של האוספים החודשיים האלה. "אתה לא יכול לקרוא לספריה הזאת בשם הזה," המחשב שלי אמר לי כשהכנתי את האוסף לזפזופ והעלאה לרשת. "היא כבר קיימת." אז, שנה שלמה אחר כך, הנה אוסף של השירים שהתרוצצו בתוך החודש שלי.  הפעם, חלק מהשירים הם ארוכים במיוחד, אבל מעניינים במיוחד, באותה מידה.  בואו עם סבלנות.

1 Nils Petter molvaer Nils Petter Molvaer – Trip
נילס פיטר מולוואר תופס כמה מוזיקאים, חלקם אקוסטיים וחלקם אלקטרוניים, מניח רגל אחת בעולם הג'אז ורגל אחרת בעולם האלקטרוניקה ומשרטט על עטיפת האלבום את האווירה הרצויה – לילה בעיר שמתחיל במקום אחד ונגמר במקום אחר, הרבה פחות צפוי.
לשמוע לקנות
2 Bjork Bjork – Aurora
שני האלבומים הראשונים של ביורק היו קלים יחסית – אלבומי פופ מיוחדים, שונים, מושפעים מאלמנטים מוזיקליים שאף אחד לא הניח אותם ביחד באולפן הקלטות עד אותו זמן, אמנם, אבל עדיין קליטים ונגישים. אבל מהאלבום השלישי והלאה, המוזיקה הפכה להיות חומר למתקדמים, אנשים שיש להם היכרות מוקדמת עם היוצרת האיסלנדית המיוחדת או אורך רוח מיוחד לשירים שהם לא קליטים בשמיעה ראשונה. "Vespertine", שהכיל כלים עממיים יותר, מקהלת זמרות איסלנדיות, את הנבל של זינה פרקינס ואת העריכה המוזיקלית של צמד החותכים-ומדביקים האלקטרוניים מאטמוס, הכיל מוזיקה שכל קשר בינה לבין הפורמט המוכר והמבוסס של בית ופזמון אבד לחלוטין. אבל לאלו בעלי אורך הרוח להקשיב שוב, ושוב, ולנסות למצוא את נקודות הקסם הנסתרות בתוך המוזיקה, הרווח היה מובטח.
לשמוע לקנות
3 Mugison Mugison – Go Blind
היכולת הזו להכניס אלמנטים מוזיקליים שונים, כאלו שאפשר בקלות לחשוב שלעולם לא יוכלו להתחבר ביחד, לאולפן, היא כנראה לא תכונה אישית של ביורק, אלא תכונה לאומית שכזו. הנה, עובדה – מוגיסון, בן ארצה של ביורק , מכניס באלבום אחד שבעה עשר קטעים שונים לחלוטין, כמו זה, למשל, שמכיל בתוכו את הטירוף שאיפשר לו להוציא את האלבום הזה ב-Ipecac, את הפאנק המרומז של פרינס ואת הג'אז הלאונג'י שנשזר לאורך האלבום. וכל זה בפחות משלוש דקות.
לשמוע לקנות
4 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – New York City Serenade
ההבדל העיקרי בין שיר של ברוס ספרינגסטין בן חמש דקות לבין שיר של ברוס ספרינגסטין בן כמעט עשר דקות הוא חמש דקות נוספות של הנאה צרופה. השיר הזה, שסוגר אלבום של סיפורים מוזיקליים קצרים, מבטים חולפים על דמויות ניו יורקיות שקמות לחיים בדרכו המיוחדת של ספרינגסטין, מכיל בתוכו כמעט את כל מה שטוב באלבום הזה – הנסיקה מעל של משהו שמשנה את הכל, התקווה, שבאה לידי ביטוי בעזרת הסקסופון וכלי המיתר, והשמחה שבה ספרינגסטין מספר את הסיפור הזה.
לשמוע לקנות
5 Johnny Winter Johnny Winter – Don't Take Advantage of Me
קרוב לוודאי שלא שמעתם על ג'וני ווינטר, וקרוב לוודאי שאין סיבה. הוא הופיע בוודסטוק, הקליט והופיע עם כמעט כל אחד מנגני הבלוז החשובים – כולל מאדי ווטרס, שאיתו הקליט אלבום והגשים חלום שהיה לו מאז שהיה בן 15. הוא קיבל את אחת המקדמות הכי גדולות בהסטוריה על חוזה הקלטות – שש מאות אלף דולר. הוא לא ניגן ביחד עם ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון באלבום שהאגדה אומרת שהקליטו ביחד. הוא עושה פחות או יותר את אותו סוג של בלוז – בלוז טקסני, מהיר ועצבני, כבר ארבעים שנה, והוא לא מתכוון להפסיק.
לשמוע לקנות
6 Gillian Welch & David Rowlings Gillian Welch & Dave Rawlings – Method Acting/Cortez the Killer (live in the NPR offices, Washington DC)
יש מוזיקאים שכדי לקחת שיר ולעשות לו גרסת כיסוי, הם צריכים לשנות את השיר מהקצה אל הקצה. להפוך אותו למשהו שמתאים לעולם שלהם, להפוך את העור שלו כדי שלא ייראה שונה ומנותק לחלוטין. קחו לדוגמא את הגרסה ספוגת החומצה של סיד ווישס ל-"My Way" של פרנק סינטרה. אבל ג'יליאן וולץ' ודיוויד רולינגס, כל מה שהם צריכים לעשות הוא לנשוא את הקולות שלהם לשמיים, ולהוסיף להם את נגינת הגיטרה המתפתלת ומיתמרת כמו עשן מתוך מדורה של רולינגס, והשיר הוא שלהם. כאן הם מספחים לשורותיהם באריכות שיר אחד של Bright Eyes, הוא קונור אוברסט, ושל ניל יאנג, הוא ניל יאנג.
לשמוע לקנות
7 Booker T and the MGs Booker T and the MG's – Something
גם בוקר טי ונותני המוזיקה שלו הם להקה שלא צריכה לעשות יותר מדי כדי להפוך שיר של מישהו אחר לשיר שלהם. וכאן הם לוקחים את השיר של ג'ורג' הריסון מתוך "Abbey Road", זה שפרנק סינטרה אמר עליו שהוא אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו במאה העשרים, ונותנים לו את הטיפול המיוחד שלהם, באלבום המחווה שלהם ל-"Abbey Road", שבו הקליטו מחדש, בדרכם שלהם, את כל האלבום, אבל בסדר שונה.
לשמוע לקנות
8 Runrig Runrig – Our Earth Was Once Green
Runrig, להקה סקוטית שקיימת כבר כמעט שלושים וחמש שנים, יכולה להתגאות בתואר הלהקה שהצליחה להכניס את השיר היחיד בגאלית לעשרים המקומות הראשונים במצעד הבריטי (אפילו קלאנאד, להקה אירית שחלק מהשירים שלה הם בגאלית, לא הצליחה להגיע להישג הזה). כאן הם מדגימים תכונה נפוצה יחסית של מוזיקה בשנות השמונים – נסיון מרומז לדבר על נושאים של איכות הסביבה והסכנה הממשמשת ובאה לסביבה בלי להכעיס יותר מדי את המאזינים, הרבה לפני שזו הפכה להיות אמת לא נעימה.
לשמוע לקנות
9 Ocean Colour Scene Ocean Colour Scene – It's a Beautiful Thing
האלבום השני של Ocean Colour Scene היה כמעט מושלם לחלוטין (ומכיוון שרוב האנשים, כולל הלהקה, התעלמו מהאלבום הראשון של הלהקה, אפשר להתייחס אליו בתור אלבום הבכורה שלהם). עובדה, לא רק אני חושב ככה, אלא גם נואל גלאגר, שמגדיר את הלהקה הזו כלהקה היחידה שיותר טובה מאואזיס. אבל רק באלבום הבא, זה שמתחיל בשיר שפותח את "Lock, Stock and Two Smoking Barrels", הם הצליחו להקליט את השיר שלדעתי הוא הכי טוב שלהם, ושסוגר את האלבום הזה.
לשמוע לקנות
10 Calexico Calexico – Frank's Tavern
כריס גפני, זמר אלט-קאנטרי קליפורני, נפטר לפני שנתיים בגיל 57 לפני שהספיק להותיר חותם ממשי על עולם המוזיקה. אבל הרבה מהמוזיקאים האחרים שהיו חלק מעולם האמריקנה שמו לב למוזיקה שלו, והם התקבצו כדי להקליט אלבום מחווה לשירים שלו. Calexico היו בין האמנים האלה, והשיר הזה התאים להם כמו כפפה ליד, ולכן הם לבשו אותו.
לשמוע לקנות
11 David Bowie David Bowie – Bring Me the Disco King
השיר האחרון באלבום האחרון בינתיים של דיוויד בואי הוא לא בהכרח השיר המוקלט האחרון שלו, אבל הוא יכול להיות. שיר שבבת אחת מסכם תקופה ארוכה מאד של הקלטות, ומעלה תקוות ותהיות לגבי מתי התקופה הזאת תמשיך.
לשמוע לקנות
12 Rolling Stones Rolling Stones – Thru and Thru
רוב האלבום הזה, של תחילת שנות ה-90, של הרולינג סטונס, הוא פילרים. אבל אלה הרולינג סטונס, והפילרים שלהם הם כבר ברמה הרבה יותר גבוהה מפילרים של אמנים אחרים, אולי אפילו מהשירים המשובחים ביותר של כמה אמנים אחרים. לעומת זאת, כאן הם מבצעים בלדה משובחת במיוחד, ואם זה לא מספיק, קית' ריצ'רדס הוא זה ששר בה.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – an epic of epic epicness.

Versus the Spin – October Edition

1.  לפני הכל

מתווספים אל רשימת האמנים מחו"ל שמגיעים לארץ: דירהוף, שהם שלושה רבעים רעש ורבע אחד זמרת יפנית בלתי מובנת שנשמעת כאילו היא בלהקה הלא נכונה, באים להופעה אחת בארץ ב-15 לדצמבר, ב"בארבי", גם הם באדיבות נרנג'ה.

הגיע הזמן, עכשיו כשהאוסף החודשי שהמהדורה הנוכחית שלו נמצאת כאן למטה הופך לבן בית בגוספל, לפרסם איזשהו דיסקליימער וכמה מילות שכנוע לגבי למה זה טוב לקנות מוזיקה ולא רק לקבל אותה בחינם.

2.  Versus the Spin – October edition

עוד חודש מתקרב לקצה האחורי שלו, והיום, שבו כל כמות הגשם שהיתה אמורה לרדת במהלך החודש ירדה בבת אחת, הוא יום מצוין לעוד אוסף.  ולכן:

1 K'naan K'Naan – If Rap Gets Jealous (live in Austin, Texas, March 2009)
כנען, שהשם שלו הוא מילה בסומלית שקרוב לוודאי שאין לה קשר לעברית, אבל אני אקרא לו בשם הארץ העתיקה שלנו בשביל הנוחות, נולד וגדל במוגדישו, מה שהופך את סיפורי הגבורה בצל הכנופיות של ראפרים אמריקניים לקצת מגוחכים. את המוזיקה שלו הוא התחיל להפיץ ברחבי העולם רק אחרי שהיגר לקנדה ויכל להחליף את יצר ההישרדות ביצר הסיפור. באלבום האחרון שלו, "Troubador", קירק האמט מספק את הרעש השישה-מיתרי.
לשמוע לקנות
2 The Church The Church – June
קל לשכוח, עם כל הלהקות הנפלאות שהפכו את שנות השמונים למה שהיו, ושלחלק מהן היה רק רגע אחד של תהילה בתוך הבליל המוזיקלי האדיר הזה, שמאחורי השיר האחד שהלהקה האוסטרלית הזו מוכרת בשבילו, "Under the Milky Way", יש עשרים ושבע שנים של יצירה מוזיקלית – ושהלהקה מתפקדת, מקליטה ומופיעה גם היום. השיר הזה, למשל, הוא מ-2001.
לשמוע לקנות
3 Black Sabbath Black Sabbath – Planet Caravan
מדי פעם, כשהיו לוקחים הפסקה מלהמציא את הרוק הכבד, Black Sabbath היו מקליטים גם שירים כאלה. וכבדרך אגב, אולי גם ממציאים סגנון מוזיקלי חדש אחר לגמרי.
לשמוע לקנות
4 Eric Clapton Eric Clapton – Can't Find My Way Home (live)
על אף תקופת החיים הקצרה במיוחד של Blind Faith, עןד אחד מהסופרגרופים של אריק קלפטון שהיו קטנים מדי מכדי להכיל את האגו של כל הגורמים המעורבים בהם, הם הצליחו להוציא את השיר הנפלא הזה, שכאן, בגרסה בהופעה חיה עם זמרת ליווי ובלי סטיב ווינווד, קלפטון עדיין עושה לו צדק. קלפטון, שמיישר הדורים לעת זקנה עם שותפים מוזיקליים מהעבר, הולך להתאחד השנה עם ווינווד לסדרת הופעות.
לשמוע לקנות את הגרסה המקורית
5 Brendan Benson Brendan Benson – Meaning to Write
השותף הפחות צבעוני ופחות צעקני ב-Raconteurs כתב לפני, וממשיך וכותב, גם שירים יפים בעצמו. זה, לדוגמא, לקוח מתוך הסינגל הראשון שלו, "Tiny Spark".
לשמוע לקנות
6 Suzanne Vega Suzanne Vega – In Liverpool
בתחילת דרכה המוזיקלית, סוזן ווגה כתבה והקליטה את "Gypsy", שמספר סיפור אהבה צעיר שלה במחנה קיץ כשהיתה נערה (סיפור שהתחילה לספר בהופעה הקודמת שלה בישראל, לפני 10 שנים, וסיימה לספר בהופעה האחרונה השנה), ואמרה שם שאף שהיא רוצה שהבחור לא יחפש אותה בהמשך החיים, הוא ישמע יום אחד את השיר הזה עליו מתנגן באיזשהו מקום. שנים אחרי הסיפור, ואחרי השיר שנכתב עליו, סוזן ווגה כתבה את השיר הזה, על החיים שממשיכים והאהובים שנשכחים, אולי עוברים על פנינו ברחוב בעיר אנגלית עם הסטוריה מוזיקלית שמחלחלת בין הסדקים במדרכות, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
לשמוע לקנות
7 Nick Drake Nick Drake – At the Chime of a City Clock
בין האלבום המתוזמר, האווירתי, המרחף, הראשון, ובין האלבום האקוסטי ברובו השלישי, היה גם האלבום הזה – שהכיל כמות מדודה של המילים המהורהרות של דרייק, ביחד עם חבלים שהידקו את הקשר בין המוזיקה של דרייק למיינסטרים המוזיקלי.
לשמוע לקנות
8 Ike Reilly Ike Reilly – The Train Bomber
אייק ריילי הוא מספר סיפורים מוכשר בשירים שהוא כותב. עד כדי כך מוכשר שהוא יכול לגרום לכם לראות שני סיפורים שונים באותו השיר – והשיר הזה הוא דוגמא מצוינת. אחרי שהקשבתם לשיר הזה פעם אחת, שתי העובדות האלה ישנו לחלוטין את הדרך שבה תבינו את השיר בפעם השניה שתקשיבו לן: שיין הוא הבן הצעיר של אייק ריילי, והרכבת היא רכבת צעצוע.
לשמוע לקנות
9 R.E.M. R.E.M. – Let Me In
ההתאבדות של קורט קוביין היכתה בעולם המוזיקה כמו אבן במים. חלק מהאמנים הביעו את עצמם בדרך שבה הם הכי טובים בלהביע את עצמם, וחלק עשו את זה בחמלה, בעוד שאחרים עשו את זה בהתרסה. מכל שירי המחווה שהוקלטו אז ואחר כך, השיר שאני הכי אוהב הוא השיר הזה, שמייקל סטייפ כתב בתקופה ששני חברים שלו, קוביין וריבר פניקס, שלו מוקדש האלבום ממנו לקוח השיר הזה, מתו בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני. סטייפ, בניגוד לאחרים, מרגיש אשמה על שלא יכל לעצור את קוביין ולשכנע אותו להמשיך ולחיות.
לשמוע לקנות
10 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Lost in the Flood
במקרה השיר הזה, הכי יפה באלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין והתחלה יפהפיה לדרכו של ספרינגסטין לכתוב סיפורים נוגעים ללב על הסדקים בתחריט האמריקני, הוא רלוונטי במיוחד להיום. ספרינגסטין מספר את הסיפורים של האנשים שחוזרים מהגיהנום הרועש והבוער של ווייטנאם לגיהנום השקט והשומם של ניו ג'רזי, מנסים להתמודד עם השקט שמסביב לכל הרעש.
לשמוע לקנות
11 The Mountain Goats The Mountain Goats – 1 John 4:16
באלבום החדש והיפהפה כרגיל שלו, ג'ון דרניאל בחר לקרוא לכל השירים בשמות של פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה. במקרה הזה, "ואנחנו ידענו ונאמין באהבה אשר אלוהים אהב אותנו, האלוהים הוא האהבה והעומד באהבה עומד באלוהים והאלוהים עומד בו." גם אני לא מבין את הקשר.
לשמוע לקנות
12 Emmanuel Jal Emmanuel Jal – Emma (live in TEDGlobal, Oxford, 2009)
בדומה לכנען, שפותח את האוסף הפעם, גם עמנואל ג'אל נולד וגדל באחד האזורים הפחות נחמדים של אפריקה, סודאן, במקרה הזה, וגם הוא הצליח להיחלץ, בעזרת מיסיונרית בשם אמה מק'קיון שעליה הוא כתב את השיר הזה, ולהציל ולבנות את עצמו באמצעות המוזיקה. ג'אל אוכל רק ארוחה אחת ביום, ומשקיע את הכסף שהיה יכול להשקיע בשתי הארוחות האחרות בקרן שהקים, כדי שיהיו מספיק בתי ספר בסודאן כדי לאפשר לכל הילדים ללמוד. הוא גם נדר נדר לא לאכול יותר מארוחה אחת עד שייאסף מספיק כסף בשביל המטרה הזאת. לפחות במקרה שלו, כשתשמעו שהוא אכל את הארוחה הכי חשובה של היום, אלה יהיו חדשות טובות במיוחד.
לשמוע לקנות

את האוסף, כמו בכל חודש, אפשר למצוא כאן. וכמו בכל חודש, הוא ייעלם אחרי שבועיים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – פעם בכמה זמן, בגלל כל מיני החלטות הפצה מסתוריות של אולפני סרטים, יש כמה סרטים שמדברים על אותו נושא ויוצאים לקולנוע באותו הזמן.  הפעם, הנושא הוא נלסון מנדלה, ואם אתם צריכים לבחור איזה מבין שני הסרטים לראות, זאת הבחירה הנכונה.

The Rising

1. לפני הכל

בעוד פחות משלושה שבועות, יום לפני שליאונרד כהן יעלה על במה כאן וישנה את הדרך שבה אנשים חושבים על אמנים זקנים שמופיעים עדיין, ברוס ספרינגסטין יעשה עוד צעד בדרך לקטגוריה הזו, ויהפוך להיות בן 60.   מכיוון שכמעט ארבעים מהשנים האלו היו כרוכות בעשייה מוזיקלית, ומכיוון שספרינגסטין הוא אמן אהוב עליי – על אף שהמוזיקה שלו לא מורכבת מאד, והמילים שלו לפעמים חוזרות על עצמן, הכנות שלו, גם זו המוזיקלית וגם זו האנושית, והרוח שהוא מפיח בסיפורים שהוא מספר, הדברים האלה מזכים אותו בכבוד שעד עכשיו הענקתי רק לדיוויד בואי.  זאת אומרת, אני הולך להקשיב לכל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, ולכתוב כאן עליהם עשר עובדות מעניינות יותר או פחות.  בניגוד לבואי, יכול להיות שבמקרה הזה אכתוב גם מעט על האלבום עצמו ומה שאני חושב עליו.  כל זה הולך להתחיל בשלב מאוחר יותר בחודש, ובינתיים, אם תגללו למטה, תוכלו למצוא סיפור קצת יותר נרחב על אחד מהאלבומים המאוחרים יותר של ספרינגסטין, שמתקשר באופן ישיר למשהו שקרה בתאריך קרוב יותר אלינו.

מונוקרייב ממשיכים את פרויקט גרסאות הכיסוי שלהם לאוקרביל ריבר, לקראת ההופעה הקרובה ב-15 בספטמבר, עם שני קליפים חדשים שהם העלו השבוע, לשני שירים נוספים מאותו אלבום ("Black Sheep Boy" ) – בביצוע דיוויד בלאו ו, נו, אני.

2. המסע בגרם המדרגות הגדול אל השמיים

The Rising הסיפור הזה מתחיל בספר.  ספר כל כך עלום ונחבא, שלא הצלחתי למצוא שום מידע עליו באינטרנט (להגנתו של הספר, לא חיפשתי יותר מדי).  ספר שבו איגדו עורכי הניו יורק טיימס את כתבות ההספד שכתבו על כל ההרוגים של האחד עשר בספטמבר.  אבל הספר הזה התגלגל לידיו של ברוס ספרינגסטין, וזה מה שחשוב.  מפני שכשברוס ספרינגסטין קרא את הספר, הוא מצא תבנית מעניינת בסיפורים של הרבה מההרוגים – האמן האהוב עליהם היה ספרינגסטין עצמו.  הוא בירר ומצא את מספרי הטלפון של משפחות ההרוגים האלה ובאותו ערב התקשר לאחת מהן.  מאז, הוא התקשר לכל אחת מהמשפחות האלה ודיבר איתן.  חלק מהשיחות היו ארוכות, חלק היו חושפניות, ובסופה של כל אחת מהן ספרינגסטין גם הוא הפך להיות קצת מעריץ של המעריצים שלו.

במהלך השיחות האלה, ספרינגסטין כתב שירים בהשראת הסיפורים שהוא שמע, והשירים האלו הלכו והצטברו.  ואז הגיע קונצרט המחווה – "אמריקה: מחווה לגיבורים", קונצרט שהוקלט לטלוויזיה בשלושה מקומות בבת אחת, ושודר כמעט בכל הערוצים בטלוויזיה בו זמנית (ביום ההולדת של ספרינגסטין, במקרה) , נפתח בשיר של ספרינגסטין – "My City of Ruins" .  השיר הזה לא נכתב על ניו יורק ולא נכתב בתקופה הזו.  הוא נכתב על אשבורי פארק, עיר הולדתו של ספרינגסטין שסבלה מההידרדרות הצפויה של ערים דומות לה, כשמפעלים נסגרו ואנשים עזבו.   אבל השיר התאים בדיוק לאווירה שאחזה בניו יורק באותם השבועות, והוא הוביל את ספרינגסטין, אולי, לרצות להקדיש אלבום שלם לאנשים שאיבדו את חייהם ביום הזה.  הוא אסף את הלהקה הוותיקה שלו,  ה-E Street Band, שלא הקליטה שירים חדשים מאז 1992, אבל הופיעה ברחבי העולם במשך מספר שנים לפני כן, והוציא את האלבום הזה,  "The Rising", בקיץ 2002, אחרי שלושה חודשים באולפן.

האסון הקיף את ארצות הברית כולה ואסף אותה יחד, לחודש של אבל משותף.  הוא לא הגביל את עצמו לניו יורק וגם התגובה אליו לא הגבילה את עצמה לניו יורק.  גם האלבום, באותה מידה, משתרע על פני כל ארצות הברית ולא מסתפק רק בניו יורק ובסביבה שלה.  זה קורה מבחינה מוזיקלית, ומשתרע לא רק על פני מרחבים מוזיקליים גיאוגרפיים, אלא גם על פני מרחבים מוזיקליים של זמן.  ספרינגסטין מתכתב, בין השאר, עם סם קוק, עם קרטיס מייפילד, עם ג'ון מלנקמפ ואפילו עם מריה קארי.  הוא מכניס בליל של כלים לשירים שבאלבום – חלק מהם סטנדרטיים יותר והגיוניים יותר בין הלהקה שלו.  חלק, כמו ההרדי גרדי שמנגן בו ברנדן אובריאן בשיר הפותח, כמו הדוברו שמלווה את השיר שעוקב אחריו, כמו מקהלת הגוספל שבשיר שסוגר את האלבום, מציגים חלקים אחרים של אמריקה, חלקים שמתעוררים ומתכנסים כדי לחלוק עם ניו יורק את הכאב.

השירים של ספרינגסטין באלבום הזה הם המנוניים לפעמים, ומלאים ברוח חיים של רית'ם אנד בלוז בפעמים אחרות.  הם מלאי תקווה ומלאים בעצב בעת ובעונה אחת, וספרינגסטין יודע להגיש מנות מדודות של כל אחד מאלה בכל אחד מהשירים, שבכל אחד מהם יש סיפור שמח ששזור בסיפור עצוב, או סיפור עצוב שמאחוריו, או לפניו, מסתתר סיפור שמח.  האמן הכל-אמריקאי שהוא יודע לאזן בין הסיפורים ולהציג את המימדים האנושיים של האסון מכל כיוון אפשרי – וגם מכמה כיוונים בלתי אפשריים.   מהאובדן, הנטל הבלתי אפשרי והתקווה של מישהו שאיבד מישהי באחד עשר בספטמבר, לסיפור של אשה שעבדה במגדלי התאומים ואיבדה את בעלה הכבאי שהסתער אל תוך מגדלי התאומים ביום הזה – היא שרדה והוא לא, לסיפור של אחד מעשרות השוטרים והכבאים שהצילו עשרות אנשים ביום הזה ולא יכול להתמודד עם הנטל של המעמד שלו כגיבור, לאנשים שמנסים למצוא הסבר למה שהתרחש באותו היום בכנסיה, ועד לאחד מהמחבלים המתאבדים שגרמו לאובדן דומה לזה, במקום אחר.

ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה, ברוס ספרינגסטין בעצמו מנסה למצוא הסברים.  הוא חוזר על מילים ומשפטים, כאילו מנסה למצוא את המשמעות שלהם, לבדוק אם היא השתנתה מאז היום הזה. "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר," הוא חוזר ומשנן והלהקה הגדולה שלו מאחוריו.  כל השירים כורכים בתוכם אהבה, ותקווה, ואמונה, וספרינגסטין לא מנסה למצוא פתרונות.  הוא לא מנסה להוביל את כל האנשים שמאזינים לאלבום הזה להשלמה עם המצב ולנחמה, הוא מנסה להבין אותם ולשאוב מהם את ההשלמה והנחמה.  ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה חבויים האנשים שברוס ספרינגסטין נגע בהם בחייהם, והמשפחות שספרינגסטין נגע בחייהן במותם,  וחבויים גם אנחנו, מנסים להבין דרך הצלילים והעשן את הכאב, והאובדן, והנחמה, ואור השמש שבוקע מבעד לבניינים האחרים בשמיים של ניו יורק ביום שמפציע אחר כך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רואלד דאל. ווס אנדרסון. ג'ארוויס קוקר.  לא בהכרח בסדר הזה.

ארבעה ימי עצמאות קטנים

לכבוד יום העצמאות שבא עלינו לטובה, הלכתי לחפש עצמאות מוזיקלית במקומות אחרים.  במקום הצלילים שמעצבים את המדינה שלנו, שישים ואחת שנים אחרי שהבריטים החליטו לעזוב אותה לנפשה, צלילים שמעצבים את העצמאות האישית של אנשים אחרים.  שלושה ימי עצמאות קטנים, ועוד אחד:

1.  Bruce Springsteen – Independence Day

כל המשפחות המאושרות בשירים של ברוס ספרינגסטין מאושרות בדיוק באותה הצורה.  המשפחות האומללות, על אף שזה לא נראה ככה מרחוק, אומללות כל אחת בדרכה שלה.  לאורך הקריירה שלו ספרינגסטין כתב הרבה שירים שהם בעצם סיפורים קטנים – נקודות האור האחרונות בחיים של אנשים קשים, שיש להם חיים קשים, שמאבדים את מה שנותר להם ושהחשיכה הולכת לסגור עליהם.  בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעיירה קטנה, שמבססת את עצמה מסביב למפעל אחד, או מכרה אחד, או מחצבה, או מקום שבו חוטבים עצים, שבה האנשים הם אפורים והחיים שלהם אפורים יותר, ובמקרים מסוימים גם המפעל האחד הזה, כשהוא נסגר, הופך את העיירה למקום הרבה יותר מחניק והרבה יותר סגור.

לספרינגסטין יש את היכולת הנדירה הזאת לקחת משהו שיכול לקרות לכולם, משהו פשוט ודק וחסר ברק בעצמו, ולהפוך אותו לשיר מרגש, רק בזכות המילים שהוא מניח, אחת לפני השניה, כדי לתאר את הייאוש והצער והעצב שמצטברים בתוך הסיפור הזה.  ב-"Independence Day", שיר שהקליט בשביל "The River", שהוא אלבום שיש בו כמה וכמה שירים כאלה, שהם בעצם סיפורים שאף פעם לא נגמרים טוב, אלו הם אבא ובן שלא מסוגלים לחיות באותו הבית.  הם רבים ורבים, ובאחד מהלילות הריב הופך להיות מר וקשה ואי אפשר לשכוח אותו, והבן מחליט שהוא צריך לעזוב – את הבית, את העיר, את החיים שאבא שלו סלל בשבילו ושהוא צריך לעקוב אחריהם צעד אחרי צעד, בדיוק באותם המקומות בהם אביו דרך, כדי לא למעוד וליפול ולשבור את הכל.  הוא יודע, הבן, שהמרחק והקרע ביניהם הם לא אשמתו של האבא. "אני לא אתן להם לעשות לי את מה שהם עשו לך," הוא אומר, "הם" במקרה הזה הם האנשים העשירים שמפעילים את המפעל, או המחצבה, או מזקקת הנפט, שמונעים מהעיירה להתפתח ובונים דור, אחרי דור, אחרי דור, של אנשים שההתחלה שלהם והסוף שלהם הם בדיוק אותו הדבר.

ספרינגסטין כתב את השיר כשהיה בן 19 ועזב את הבית בעצמו.  אולי במקרה שלו העזיבה היתה יותר נעימה, אבל דורות של מאזינים, שנים אחרי שהשיר נכתב, מבינים בדיוק על מה הוא מדבר גם אם הדברים לא נצבעים אצלם בצבעים כל כך כהים ומרירים. "השיר הזה מוקדש לכל מי שעוזב את הבית השנה," הוא אומר בהקלטה הזאת, וגם מי שעזב כבר, וגם מי שלא חושב על לעזוב, יכולים להבין את הסיפור.

2.   Elliott Smith – Independence Day

אני לא מכיר הרבה מהשירים של אליוט סמית', והשירים שאני מכיר הם בדרך כלל מהסוג העצוב, המהורהר, אלו שמרמזים על הסוף שמצא אותו מוקדם מדי.  כך שכשאני שומע שיר של אליוט סמית' שהוא שמח, שהמנגינה בו מרמזת על המילים והמילים מחפות על המנגינה, זה נדמה לי שפתחתי את הדלת ונכנסתי בלי לדפוק, ותפסתי אותו, בטעות, שמח.  מהר מאד הוא ירים את העיניים מהגיטרה, יסתכל לכיוון שלי ויזעף, אבל כרגע עושה רושם שיש משהו שעושה אותו אופטימי.

בשיר הזה, זה פרפר.  או לפחות, זאת המטאפורה.  פרפר מתחיל את חייו כזחל ואחר כך הופך להיות גולם ושני אלה לא יפים במיוחד.  אחר כך, כשהוא יוצא מהגולם שלו, פרפר הוא בדרך כלל יפהפה, אבל החיים שלו הם קצרים מדי וחסרי משמעות מדי.  אלא אם כן הוא זוכה להיות מצולם כשהוא הוגה במשמעות החיים בסוף של תכנית טלוויזיה לילדים, הוא בדרך כלל מת, במקרה הטוב בזמן תעופה, צונח אל הקרקע בלי התראה, במקרה הרע מתחת לנעל של מישהו.

בשיר הזה, מצד שני, אני רוצה לחשוב שסמית' עושה את המעשה הנדיר ומסתכל על הצד החיובי – החיים הם קצרים, הוא רוצה להגיד במטאפורה המאד מדויקת הזאת, ולכן כדאי לנצל אותם ככל שאפשר, להפוך אותם לצבעוניים ככל האפשר, לעוף כמה שיותר גבוה, כדי שהנפילה תהיה כל כך הרבה יותר מרהיבה.  הפרפרים של סמית', אבל, הם לא בדיוק כמו כל הפרפרים האחרים שמסלול החיים שלהם הוא צפוי.  בשירים שלו, כשהם מסיימים לעוף, ביום האחד הזה שלהם של חופש, הם חוזרים אל הגולם שלהם.  גם הוא נמצא בגולם כזה משלו, והוא מביט למעלה אל הפרפרים האחרים שהיו הגיע תורם – יום העצמאות שלהם.  גם שלו יגיע, בסופו של דבר.  סיבה מצוינת להיות אופטימי.

3.  Comsat Angels – Independence Day
שנות השמונים היו תקופה מוזרה.  כלי הנגינה החדשים הובילו לסוגי מוזיקה חדשים, וסוגי המוזיקה החדשים האלה היו תלויים בעיקר באלה שהשתמשו בכלי הנגינה החדשים, מה שהפך את השירים הפופולריים לנוראיים במיוחד, או למוצלחים במיוחד, אבל חשף את העשור הזה לבעיה ייחודית:  כלי הנגינה הפכו את השירים למאד דומים אחד לשני, במידה כזאת שהאמנים הטובים באמת יכלו להיברר מאלו הפחות מוצלחים רק שנים אחר כך.

הנה, לדוגמא, Comsat Angels, להקה מוצלחת משנות השמונים שאתם קרוב לוודאי לא מכירים, וגם אני לא הכרתי.  בין הסולן שלהם, קווין בייקון, לבין שאר המוזיקאים של שנות השמונים, קרוב לוודאי שלא מפרידות שש דרגות, ובכל זאת הם הטביעו את החותם שלהם על שנות השמונים בלהיט אחד או שניים, מאד מאד מינוריים.  ובכל זאת, יש להם כנראה מספיק מעריצים כדי להצדיק איחוד וסיבוב הופעות מחודש, השנה.

את הקשר בין שם השיר הזה, הפזמון שלו ושאר השיר אני לא כל כך מבין, אבל השורה-שהיא-לא-בדיוק-פזמון שחוזרת בו היא די מעניינת – "אני לא יכול להירגע מפני שאני לא יכול לעשות כלום, ואני לא יכול לעשות כלום מפני שאני לא יכול להירגע".

4. ועוד אחד

במהלך החיפושים שלי אחרי שירים אחרים ליום העצמאות מצאתי את הקליפ הזה, שמשלב את האהבה שלי למוזיקה בנגלית (לפחות, זה מה שאני חושב שזה), לאהבה שלי לצפיה מרחוק בתרבויות של אנשים אחרים:   זאת פרסומת של חברת תקשורת סלולרית מפקיסטן שצולמה (כולל השיר שנכתב במיוחד בשבילה על ידי זמר שהוא כנראה מאד פופולרי בפקיסטן, וקרוב לוודאי מכיל מילים מאד פטריוטיות ומרוממות  נפש, אבל בפקיסטנית) לכבוד העצמאות שלהם, שהם קיבלו מבריטניה שנה לפנינו, באוגוסט.  ילד שחוזר מבית הספר נחרד לגלות שיש דגל פקיסטן שתלוי בין שני חלונות בשכונה שבה הוא הולך, ושהוא קשור.  הוא מנסה לקלוע אליו ברוגטקה ובמקום זה מצליח לשבור חלון של בעל חנות, וכשזה יוצא לצעוק עליו ומגלה את הסיבה הוא מתנדב לעזור לילד.  מהר מאד שאר תושבי השכונה ממהרים לעזור לילד ובונים לו מדרגות לדגל, וכשהוא מצליח בסופו של דבר להגיע לדגל ולהתיר את הקשר, תושבי השכונה עומדים ומצדיעים לדגל ולילד, והכל שב על מקומו בשלום.  אז נכון, הם מוסלמים, יש להם נשק גרעיני והם קרוב לוודאי לא אוהבים אותנו במיוחד, אבל המסירות שלהם לדגל שלהם די נוגעת ללב.  גם אם זאת רק פרסומת לטלפון סלולרי.

יום עצמאות שמח!

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק שלישי)

1.  לפני הכל

האוסף שאני והגוספל נתנו במתנה בשבוע שעבר הושם ב-Rapidshare, שם יש, מסתבר, הגבלה של 10 הורדות ומעבר לזה שולחים אתכם אל הדלת.  לכן, שמתי את האוסף שוב במקום אחר, שם לא נראה שיש איזושהי הגבלה של הורדות, ושם האוסף יישאר בשבועיים הקרובים כדי שתוכלו לקחת אותו ולהקשיב לו.

בשורה משמחת שנתקלתי בה ב"עונג שבת" היום – ג'יימי ליידל מגיע לארץ! זה אמור לקרות ב"זאפה", ב-15 למאי. אמנם, כסימוכין, יש רק כתבה ב"עכבר העיר" המקוון, ובאתר של ליידל עצמו כתוב שהוא אמנם מופיע בתורכיה במאי, אבל לא כתוב שום דבר על הארץ, אבל אני בכל מקרה אמשיך להחזיק אצבעות.

ב"לבונטין 7" קורים שני דברים מעניינים החודש:  ביום שלישי, ה-17 בחודש, בשעה 21:00, תתרחש שם מסיבת "Super Furry Animals" לרגל הוצאת האלבום החדש של הלהקה (עכשיו שגראף ריס פנוי מהפרויקטים הצדדיים שלו).  בנוסף לדברים הרגילים (השמעות, קליפים, כל הג'אז הזה), מה שיהיה שם מעניין במיוחד היא הנוכחות של אמנים כמו שי נובלמן, שיבצעו גרסאות כיסוי לשירים של החיות הפרוותיות.  וגם, ב-20 בחודש יופיעו שם "קרוזנשטרן ופרוחוד" ביחד עם להקה אוקראינית בשם "חברי המשאית" – בהרכב משותף שהם יקראו לו, כנראה, "קרוזנשטרן ומשאיתו". כל זה לכבוד הוצאת אלבום משותף של שתי הלהקות שנקרא "מלך", ובהסתמך על המוזיקה המטורפת של הלהקה, על גבי אלבומים ובהופעות, זה צריך להיות מאד מעניין.

2. יום הולדת שמח לגוספל: מה שיהיה

בשבוע שעבר בילינו, הגוספל ואני, בהסתכלות אחורה, על פוסטים נבחרים ושירים נבחרים שקשורים אליהם מהשנה האחרונה.  הפעם, לסיום הפסטיבל הקטן הזה של יום הולדת לבלוג, אני רוצה להסתכל על מה שהולך לקרות בשנה הקרובה.  תכנון, אחרי הכל, זה חשוב, ולעמוד בתכנון הזה זה אפילו עוד יותר חשוב – מה שאומר שאם אתם רואים שאני לא עומד באיזו מההבטחות שלי במהלך השנה הקרובה, אתם מוזמנים לבעוט בי, פיגורטיבית, בתגובות.

אז הנה שלושה מהדברים שהולכים להיות כאן במהלך השנה הקרובה:

ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת – כמעט מרגע שהגוספל פתח את שעריו לקוראים מסוקרנים, התחלתי בפרויקט של האזנה מודרכת, בערך, לאלבומים של דיוויד בואי.  זה קרה קצת אחרי יום ההולדת ה-60 שלו, שהוא עצמו לא ציין בצורה מיוחדת, ואני החלטתי שכן צריך.  השנה (ב-<> ביוני) ברוס ספרינגסטין הולך לחוות את נקודת הציון הגילאית הזאת, ומאחר ואני חושב שגם לברוס ספרינגסטין מגיע הכבוד המגיע לו, וגם מפני שלברוס ספרינגסטין יש רפרטואר אלבומי מפואר לא פחות משל דיוויד בואי (אם כי בהרבה פחות דמויות), אני מתכוון להתחיל אז להקשיב לאלבומים של הבוס אחד אחרי השני, ולכתוב עליהם עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות.

עשרה דברים ש – מדי פעם (אני לא מתכוון להתחייב על לוח זמנים, אמנם), אני מתכוון לפרסם רשימה של עשרה דברים מוזיקליים במסגרת פינה שתיקרא, בצורה מאד מרומזת ולא קשורה לנושא עצמו, "עשרה דברים ש".  למשל – עשרה שירים שאמנים צריכים להקליט להם גרסאות כיסוי ועוד לא עשו את זה, עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, עשר מיתות מוזיקליות יוצאות דופן, עשרה דברים שיום השנה שלהם קורה השנה ואף אחד לא יודע מזה.

אוסף מתנה! – על אף שעוד לא החלטתי איך אני אקרא לו, כן החלטתי שהיה לי כיף להכין את האוסף שנתתי מתנה לרגל יום ההולדת של הגוספל בשבוע שעבר.  ומאחר ודי הפסקתי עם התחביב שלי של הכנת אוספים, אני חושב שזה עשוי להיות רעיון טוב בשבילי, ובשביל כל מי שירצה לשמוע, לאסוף כמה מהשירים שהקשבתי להם במהלך חודש כזה או אחר, בסוף אותו חודש.  יהיו שם שירים חדשים ושירים ישנים, שירים בעברית ושירים באנגלית (אולי גם בשפות אחרות), שירים שאתם מכירים ושירים שאתם לא מכירים.  זה יתחיל כבר בסוף החודש הקרוב, ואני מקווה שעד אז כבר יהיה לאוסף הזה שם, ואולי גם עטיפה מרהיבה ביותר משני צבעים.

בנוסף לדברים החדשים האלה, קרוב לוודאי שיהיו דברים חדשים שאני עדיין לא יודע עליהם, ובנוסף לדברים החדשים האלה שאני עדיין לא יודע עליהם, יהיו כאן גם הדברים הישנים – אני אמשיך לכתוב על מוזיקה, סרטים וספרים שמעניינים אותי, גם (ובעיקר) אם הם לא חדשים ועטורי הייפ.   אני אמשיך את המסע המוזיקלי עם דיוויד בואי, שייכנס אל שנות ה-90 של היצירה של בואי בקרוב, ועושה רושם שיסתיים כשבואי יחגוג 63.   ואני אמשיך להפנות את תשומת לבכם לטריילרים של סרטים שאני חושב שהם מעניינים (גם אם הסרטים, בסופו של דבר, הם לא).

3. ועוד משהו

Heroesמעבר לאהבה שלי לאוספים של גרסאות כיסוי, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שיש מטרה מיוחדת מאחוריהם.  ומעבר לזו, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שלצורך המטרה המיוחדת הזו מגדירים שיטה מעניינת לבחור אילו גרסאות כיסוי יהיו באוסף, ומי יבצע אותן.  ארגון War Child, שהוקם במקור כדי לתמוך בילדים שהיו צריכים לעבור את המלחמות בבלקן, ועכשיו הוא מתפרס לכל המקומות בעולם שבהם יש מלחמות וילדים, פועל כדי להגן על ילדים מזוועות המלחמה ומהתוצאות שלה – גם כשהם קורבנות שתקועים בין שני הצדדים, וגם כשהם חיילים שנאלצים להשתתף במלחמה בעצמם.

חלק גדול מהמימון לפעולות של הארגון נעשה על ידי מוזיקה – הארגון מוציא אוספים מדי פעם, לפעמים בשיתוף עם מגזינים, כמו NME ו-Mojo, לפעמים בכוחות עצמו, עורך הופעות וזוכה לתמיכה, גם כספית וגם מילולית, של מוזיקאים, בעיקר בבריטניה.  באוסף הראשון שהוציאו, ב-1995, בכירי האמנים של הבריטפופ התבקשו לתרום שיר.  חלק מהם הקליטו גרסאות כיסוי – Suede, למשל, הקליטו את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו, Manic Street Preachers הקליטו את "Raindrops Keep Falling on My Head", נואל גלאגר ופול וולר הקליטו ביחד עם פול מקרתני את "Come Together" – חלק מהם תרמו שירים מקוריים משלהם שלא ראו אור עדיין בשום מקום – "Lucky" של Radiohead, למשל, הופיע כאן לפני שלקח חלק ב-"OK Computer".   מאז הארגון הוציא עוד אוספים, שבהם אמנים שונים, בעיקר בריטיים, בעיקר מהתקופה שבה יצא האוסף, תרמו שירים.  הפעם החליט הארגון להשתמש ברעיון מקורי – הם פנו  לחמישה עשר אמנים שאחראים על כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המודרני: פול מקרתני, בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ליאונרד כהן, למשל, וביקשו מהם לבחור שיר אחד מהרפרטואר שלהם, ואת האמן או הלהקה שהיו רוצים שיבצעו גרסת כיסוי שלו.  פול מקרתני, למשל, בחר שדאפי תבצע את "Live and Let Die" שלו.  דיוויד בואי נתן ל-TV on the Radio לבצע את זממם ב-"Heroes", שיר הנושא.  ליאונרד כהן נשאר קרוב אל העץ, ובחר שהבן שלו, אדם כהן, יבצע את "Take This Waltz". בספרדית.

את האלבום אפשר להשיג, וגם אפשר להקשיב לו, באתר הארגון.  אם התלהבתם אפילו מאחד מחמישה עשר השירים שמופיעים פה, שמונה עשר הדולרים שהאוסף הזה עולה יכולים לשנות את החיים של איזשהו ילד באיזשהו מקום בעולם שלא זוכה להכיר את האמנים שמשתתפים באוסף הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא  – כולנו חיים בעולם הזה. אבל ג'ים ג'רמוש חי בעולם משלו. ומדי פעם, הוא מצלם שם סרטים.

שירים עצובים – החלק השני

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.