The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני לפני הכל:  אני עדיין מחפש אנשים ש:  התחתנו בשנתיים האחרונות או מתחתנים בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, באופן קבוע בפורומים אינטרנטיים שעוסקים במוזיקה, ורצוי גם קוראים בבלוגים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים, אבל לא חובה.  אם אתם מהאנשים האלה שעומדים בקריטריון א' או בקריטריון ב' (או אפילו בשניהם), ויש לכם את הזמן והכוח למלא שאלון או שניים שיעזרו לי להגיע צעד אחד קרוב יותר להשלים את התואר שלי, אנא כתבו לי בתגובות ואשלח לכם שאלון.  תודה!

הבלוג שמפרט את 1000 הדברים המגניבים של ניל פסריצ'ה, שהזכרתי אותו ברשימת הבלוגים המוצעים שלי ליום הבלוג שעבר עלינו לטובה, נתן השראה מבורכת לבחור בשם מרקוביץ', שפתח בלוג משל עצמו בעברית באותו נושא – וכבר כתב על עשרה דברים שהם בהחלט מגניבים, כמו קפה קר, פירות שקוטפים ישר מהעץ, כסף מדויק לאוטובוס, ובובת קרטון מרובעת של סטואי.

עוד סיבה טובה אחת לבקר ב-Ozzfest, שזה מיני פסטיבל של אוזי אוסבורן עם עוד כל מיני להקות שיתרחש בפארק הירקון ב-28 בספטמבר:  Behind the Sun, שהם חברים אבל גם להקה מעולה, כך שאני לא מרגיש לא נוח לפרגן להם, זכו במקום השני בתחרות הצבעות שערך שוקי ווייס ביחד עם 88FM ועכשיו הם הולכים להגשים חלום ולחמם את אוזי אוסבורן.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  עמי טרייבטש, המתופף של הצ'רצ'ילים, מת במהלך יום כיפור מדום לב בגיל צעיר מדי, 62.

2.  הצד האחר של הירח

שבוע הספר בא והלך במהלך חודש יוני, כדרכם של שבועות כאלה, ואני תרמתי את התרומה הקטנה השנתית שלי לספרות הישראלית וקניתי שלושה ספרים עבריים.  ומאחר ושניים מהם היו מוצלחים במיוחד, אני רוצה לספר לכם עליהם, כדי שגם אתם תוכלו לרצות ולרכוש אותם, אמנם לא במחירים של שבוע הספר.

הספר הראשון יצא כמעט בדיוק לפני שנה, והוא מספר סיפור שמבחינתנו יכול להיות מדע בדיוני, מפני שהוא מתרחש במדינה שאנחנו יודעים עליה כל כך מעט אף על פי שהשם שלה מרחף כמו איום מעלינו, מדינה שהמנהיגים שלה אוהבים לחבר את המילים "ישראל" ו"להשמיד" בכל מיני ווריאציות.  אבל מאחורי הערפל הזה, בתוך המדינה הענקית הזו, יש חיים שלמים שמתרחשים מתחת לפני השטח ויכולים להמשיך להתרחש מתחת לפני השטח מפני שזה האיזון העדין שכולם מעדיפים לשמור עליו שם.   אם סופר איראני היה כותב על המציאות הזו במדינה שלו, ואיכשהו היה נוצר מצב שבו הספר הזה מוצא את עצמו מתורגם לעברית, פותח בפנינו פתח למדינה מרתקת שאנחנו לא מכירים מפני שהחדשות מעצבות לנו מציאות אחרת לגמרי שם, זה היה מובן במידה מסוימת.  אבל את הספר הזה כתב סופר ישראלי, שמסיבות מובנות רגלו לא דרכה בטהרן, שם מתרחש רוב הספר, אפילו פעם אחת.  רון לשם כתב את ספרו השני על סמך מה שנראה לו הכי טבעי כדי להבין את המדינה הזו, שהפכה בעל כורחה לאויב שלנו – הוא פנה לצעירים איראניים בפייסבוק והציע להם חברות.  חלקם התעלמו, חלקם הגיבו בנאצה וחלקם הסכימו, סקרנים כמוהו להכיר את האדם מאחורי המפלצת.  ובעזרת הצעירים האיראניים האלה הוא למד להכיר עולם חדש שנסתר מעינינו ומעיני כל העולם המערבי – בחורות שנוהגות במירוצי מכוניות, מסיבות רוויות סמים בבנייני דירות, זכרונות מעריצות אחת שהתחלפה בעריצות אחרת, גרועה יותר, ומעל כל זה, המציאות הבלתי הגיונית שיש בה כל כך הרבה אבסורד וכל כך הרבה סכנה.

גיבור הספר של לשם נקרא קאמי, והוא בחור צעיר בן 19 שעובר מעיר כפרית קטנה על הים הכספי לעיר הבירה הגדולה,  כדי ללמוד שם הנדסה באוניברסיטה.  שם הוא מתגורר אצל הדודה שלו, שחקנית וזמרת מהעבר שהשלטון החדש העלים אותה מזכרון העם, אבל לא באמת, שהיא הבעלים של כל בניין הדירות שבו מתגוררים גם אשה מבוגרת, אולי שופטת לשעבר ואולי לא שופטת לשעבר, שהשלטון החדש צילק את רוחה, ובחור צעיר שמעז לאהוב גברים במדינה שלא מרשה לו לאהוב גברים.   הוא מתאהב בנילופר, בתו של חבר פרלמנט ונהגת מירוצים מפורסמת, שמעיזה למרוד נגד המוסכמות ולהתחרות גם בנהגי המירוצים הגברים, הולכת על קצה גבול מה שמותר לאשה לעשות בחברה הזו ואולי מועדת, אולי לא מועדת.

לשם מצליח להכניס מידה שקולה של האמת שאנחנו מצפים למצוא בספר כזה – משמרות המהפכה, ההיעלמויות, הכלא, הפרנויה, העינויים והפחד שמרחף באוויר ונספג בקירות הבתים, אבל גם מצליח להכניס בתוך כל זה תיאורים של דברים שלא היינו מאמינים להם, לו לא היינו יכולים לקרוא את אחרית הדבר שלו, שמסבירה איך הוא יודע כל כך הרבה על מה שמתרחש עכשיו באיראן.  ועכשיו, אחרי שזכינו לטעום מעט ממה שהמדינה הזו באמת מייצגת, אנחנו יכולים לחשוב על לקחת בחשבון את העצה שהוא נותן בסוף הספר – אם כל אחד מאיתנו היה מבקש חברות מאיראני אחד בפייסבוק, ומנסה להכיר אותו באמת, אולי היה לנו עולם אחר לגמרי.

["מגילת זכויות הירח" של רון לשם יצא בהוצאת זמורה ביתן.  אפשר להשיג אותו בכל חנויות הספרים, אני מניח. גם כאן.]

2.  סופר הולך לאיבוד

מאחורי כל גבר שיודע לכתוב נפלא, מסתבר, עומדת אשה שיודעת לכתוב אפילו יותר טוב.  ובמקרה הזה, מדובר בפרופסורית, חוקרת קולנוע וספרות, שהיא גם אשתו ואהובתו האחרונה של האיש הזה, שבחרה ארבעה פרקי חיים של האיש שבילתה איתו כברת דרך ארוכה מאד, עד שנפטר, כשהוא כבר לא זוכר מי הוא עצמו, ודווקא ארבעה פרקי חיים שהיא לא לקחה חלק בהם, ובכל זאת כתבה על עמוס קינן הסופר, והמשורר, והלוחם, והלוחם לחופש, והמאהב, והבעל והאבא.  לנורית גרץ, שבדרך כלל הכתיבה שלה היא די מהוקצעת ואקדמית, יש רצון שהוא הרבה מעבר להעברת הרושם הנכון של עמוס קינן בביוגרפיה הממצה הזו שלו (אם כי היא לא ממצה מבחינה כרונולגית – בכוונה זוכה הספר הזה לכותרת המשנה "ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן"), והוא לנסות להבין, באמצעות הסתכלות לאחור, את האיש הזה, שהזמן ביחד איתו כנראה לא הספיק כדי באמת להבין אותו.  החומר הארכיוני, הכרונולוגי, היבש, לא היה מספיק כנראה, אבל למזלה של נורית גרץ היצירות של עמוס קינן, מסתבר, הן ביוגרפיות למדי והיא פשוט משלבת אותן בתוך הסיפור, ובמקומות מסוימים היא מפסיקה לספר ומנחשת, וגם כשהמציאות משתלבת בתוך הבדיון, בתוך מה שיכול היה לקרות ואולי קרה, ואולי לא קרה, הכול נראה כאילו הוא אמור להיות שם, כמו חתיכות של פאזל שמתמקמות בדיוק במקום אחד, ולא יכולות להיות במקום אחר.

גרץ מתחילה את הסיפור של עמוס קינן בילדותו ובנעוריו – היא מספרת על האבא שלו, שהיה מנהל עבודה בבניין ונפל מפיגום, והחלים מפציעותיו הפיזיות אבל לא הצליח להחלים מפציעותיו הנפשיות, וסיים את חייו בבית חולים לחולי רוח, דבר מותו מדווח למשפחתו כבדרך אגב.  היא מספרת על האחים שלו, ועל אמא שלו, ועל הדרך שבה העדיף ללמוד את העיר שלו, תל אביב, ואת הארץ שלו, ועל ההיכרות הראשונה שלו עם האידיאולוגיה והאתוס שיעצבו את מחשבתו המדינית בתחילת דרכו, בכיוון הפוך לגמרי מזה שהלך בו אחר כך;   היא מספרת אחר כך על מלחמת השחרור, ועל החלק שלקח בה קינן, בתחילה בלח"י, אחר כך בכוחות המשותפים שלחמו ביחד נגד אויב אחד, על הקרב האחד שעיצב את מי שהיה, מבחינה מדינית והומנית, כל חייו אחר כך, ועל האכזבה שלו ממה שקרה למדינה בשנים שאחרי המלחמה ההיא;  היא מספרת על המשפט שנערך לקינן ולשאלתיאל בן יאיר על פצצה שזרקו או לא זרקו על ביתו של השר פנקס, שבזמנו חוקק חוק שאסר על תנועה בשבת (וזה אפילו לא היה חוק דתי אז – המטרה של החוק היתה לחסוך בדלק, שלא היה קיים בשפע בארץ בתחילת שנות החמישים).  היא מספרת על פרק הזמן שבילו השניים בכלא, על המשפט שזוכו בו מחמת הספק והמשפט החוזר שגם בו זוכו, ובסופו של דבר מחדדת את כל חושיה הבלשיים ושוזרת מרמזים, מקטעים שכתב קינן ודברים שאמרו מקורבים אליו, את האמת על מה שקרה;   ובסופו של דבר היא מספרת על התקופה שלו בפריז, תקופה שמתחילה בשוטטות חסרת מעש שלו בעיר שהוא לא מכיר, שהוא לא מדבר את שפתה, שממשיכה בסיפור אהבה בן שבע שנים עם סופרת צרפתיה, תקופה שבה הוא מחכך כתפיים, כבדרך אגב, עם שורה של אנשי תרבות חשובים של אותה תקופה – מנגן את "ערב של שושנים" עם פאקו איבנז, גונב לברנאר אנרי-לוי את האשה שהוא מנסה ברמיזה לחזר אחריה מתחת לאף, משכנע את אותה אשה לא לגנוז את הספר שבסופו של דבר יהפוך אותה למיליונרית ואת הספר לסרט בכיכובה של בריז'יט ברדו, ומסתיימת בהיכרות של קינן עם כותבת הספר.  והספר כולו מתחיל ומסתיים באותה נקודה – בנקודה שבה כל הזכרונות האלה מתחילים להיעלם, לטבוע בתוך הבוץ שבו טובעים כל הדברים האחרים לכל אורך הספר.

בספר הזה, שהוא ארוך אבל קצר, קטן אבל גדול, גרץ מצליחה להשתמש בדיוק במילים הנכונות (ברוב המקרים.  בראיונות המעטים המפוזרים בספר עם קינן עצמו, בהם הוא בעיקר זועף ולא מוסיף הרבה מידע על מה שגרץ מצליחה לאסוף או לנחש בעצמה, אין הרבה טעם) ולהעביר בדיוק את התחושות הנכונות, ומוסיפה עוד שכבה של יכולת בלתי נדלית לתאר דברים בצורה שלא חשבנו עליה לפני כן, לזו של עמוס קינן עצמו, שמצוטט באמצעות הספרים, המחזות וקטעי העיתונות שכתב, לאורך כל הספר.

["על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" מאת נורית גרץ, יצא בהוצאת "עם עובד", וגם אותו אפשר להשיג בכל חנויות הספרים, אני מניח. וגם כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה משהו שראוי לראות בשלושה מימדים – "מפצח האגוזים".

1.  לפני הכל

לפני לפני הכל – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה טובה, ומקווים שהשנה הזו תהיה מלאה במוזיקה חיובית ולא צורמת בשבילכם, שתגלו דברים חדשים ותמשיכו ליהנות מהדברים הישנים ולאלו מכם שיוצרים – תמשיכו ליצור, תמשיכו להפתיע ותמשיכו לא להיות שקטים עד שתמצאו את הצליל המושלם שלכם.

אני אנצל גם השבוע את הגוספל כדי לבקש עזרה – בחיים האחרים שלי אני מסיים את התואר הראשון שלי שבמסגרתו אני כותב שתי עבודות סמינריונית, האחת עוסקת בטקסי נישואין (יש לה שם ארוך יותר ומפוצץ יותר, אבל היא עוסקת, בעקרון, בטקסי נישואין), והשניה עוסקת בהשפעה של פורומים מוזיקליים על רכישת מוזיקה, לעומת בלוגים או מגזינים מקוונים אחרים.  בשביל השאלון הראשון אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה.  בשביל השני אני מחפש אנשים שפעילים (בקריאה או בכתיבה) בפורומים מוזיקליים וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בלוגים מוזיקליים (מה שקרוב לוודאי שנכון, כי אתם קוראים את זה) או מגזינים מקוונים מוזיקליים.  אם אתם מתאימים לענות לאחד משני השאלונים, או מכירים מישהו או מישהי שמתאימים לענות לאחד משני השאלונים, כתבו תגובה ואני אשלח לכם את השאלון הרלוונטי.  נועה, עמית וספי שכבר הרימו את הכפפה בשבוע שעבר וענו לשאלונים – תודה רבה, אני מעריך את זה מאד.

[זה באדיבות גיאחה בעונג שבת]  The Quietus, שסימנתי כבר בתור מגזין שיש בו תכנים מעניינים יותר מהממוצע בכל מה שקשור למוזיקה, ערך רשימה של שירים מוצלחים במיוחד של דיוויד בואי, שהם לא הלהיטים שלו.  בזמנו, כשסיימתי את המסע המוזיקלי המודרך באלבומי דיוויד בואי, גם אני ערכתי רשימה של השיר האהוב עליי, אישית, בכל אחד מהאלבומים.  בחלק מהמקרים, טעמינו קלעו.  בחלק לא, ול-Quietus יש את הפריווילגיה של להתייחס לפסקולים בתור אלבומים נוספים, כך ש-Absolute Beginners ו-Lost Highway (שלו תרם דיוויד בואי את "I'm Deranged" בגרסה אחרת, קצת אחרי ש-"Outside" יצא) נכנסו לרשימה גם הם.

יונתן קוטנר, מנהל להקות ובנשל, התחיל לכתוב גם הוא בלוג, ויריית הפתיחה שלו היא רשימה בת 3000 מילים על מצב המדיה שנותנת במה למוזיקה בארץ.  אני מציע לקרוא את הכל, גם את כמות התגובות הנכבדת שבאה אחרי המאמר הזה, מפני שזה אחד מהדברים הכתובים הכי מרתקים לגבי מוזיקה ישראלית שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

2.   מה שעושים כשהחיים נותנים לימונים

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, מידת ההצלחה של Talk Talk בשנות השמונים היתה יכולה להיות זהה או רבה יותר מזו של להקה אחרת עם שם כפול מאותה התקופה.  אחרי הכל, הם חלקו ביניהן מפיק משותף (קולין ת'רסטון, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה), חברת תקליטים משותפת (EMI) ונקודת פתיחה משותפת – ההשפעות המוזיקליות של דור הגלאם הבריטי בסוף שנות ה-70, ובייחוד ההרפתקנות המוזיקלית המעודנת של Roxy Music.  כבר בתחילת הדרך, אולי אפילו לפני שהלהקה עצמה הוקמה, בגלגול מוקדם יותר שבו מארק הוליס היה חבר – להקה בשם The Reaction שהורישה ל-Talk Talk גם את שמה וגם את אחד הלהיטים הראשונים שלה, באותו השם, הוליס התוודה על ההשפעות המוזיקליות האחרות שלו – מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, קלוד דביוסי ובלה ברטוק, אבל ההשפעות האלה היו צריכות להישאר מחוץ לאולפן כשהלהקה כתבה והקליטה פופ עתיר סינת'יסייזרים שהיה יכול להתמודד במצעדים מול הלהקות האחרות של אותה תקופה.  Talk Talk סיפקו את הסחורה, שהיתה איכותית יותר מזו של להקות אחרות (אבל זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, משהו שהיה אפשר לזהות רק הרבה אחרי שהלהקה עצמה התפרקה) – "Today", "Such a Shame", "Dum Dum Girl" והשיר שקרוב לוודאי מכניס הכי הרבה כסף לחשבונות הבנק של חברי הלהקה היום, "It's My Life" (בעיקר בזכות גרסת הכיסוי המפורשת, קרוב לוודאי, לא בזכות זו המרומזת של Weezer).

אחרי האלבום השני הרביעיה המקורית ספגה הפסד כשסיימון ברנר, נגן הקלידים של הלהקה ושותף לכתיבת השירים ולכיוון המוזיקלי, החליט לעזוב את הלהקה, אבל הרוויחה חבר להקה משמעותי הרבה יותר בדמות נגן קלידים חדש, שהתפתח להיות גם מפיק, אבל נשאר חבר להקה לא רשמי במשך כל תקופת החיים הנותרת של הלהקה – טים פרייס-גרין, שהפך להיות שותף כמעט בלעדי לכתיבת השירים, ביחד עם מארק הוליס, וניתב את הלהקה לכיוון רחוק הרבה יותר מזה שהתחילו בו.  האלבום הבא של הלהקה, "The Colour of Spring", היה צעד קטן בכיוון.  הלהקה לא רצתה לזעזע את חברת התקליטים, שרצתה מאד עוד שירים קליטים, מוצלחים ועתירי סינת'יסייזרים.  אבל פרייס-גרין עידן את כמות הסינת'יסייזרים, האט את המקצבים והפך את הבליל המוזיקלי להרבה יותר הדוק והרבה יותר מגוון,  והאלבום הזה הכיל שירים שגם הם זכו להצלחה צנועה, כמו "Happiness is Easy" ו-"Living in Another World", וגם אחד שזכה להצלחה קצת פחות צנועה, "Life's What You Make It".   בתוך האולפן, בזמן שהשירים האלה נוצרו (מפני שחלקם לא היו קיימים עדיין, לפחות לא בגרסתם המלאה, כשהלהקה נכנסה לאולפן בפעם הראשונה כדי להקליט את האלבום), נולדה שיטת העבודה המוזיקלית של הוליס ופרייס-גרין שתשתלט על הקלטות שני האלבומים הבאים ותלד ז'אנר מוזיקלי חדש.

במהלך הקלטות האלבום הבא, "Spirit of Eden", הלהקה עברה לעבוד כמעט באופן בלעדי בשיטה של אלתור חופשי.  הם הקליטו סשנים ארוכים, בחושך מוחלט או באור נרות, שהכילו בתוכם רוק, ג'אז, אמביינט וצלילים נסיוניים אחרים, ופלו מתוכם את החלקים שהיה אפשר להדביק אותם אחד לשני על מנת ליצור קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו כיוון – משהו שמזכיר התחלה, משהו שמזכיר אמצע ומשהו שמזכיר סוף.  כשהאלבום היה גמור, הלהקה שלחה את המאסטרים ל-EMI ו-EMI שלחו אותם בחזרה עם בקשה מנומסת להקליט במקום משהו שהם יוכלו לשווק בתור סינגל.  אף אחד מהשירים באלבום, אפשר להבין, לא היה משהו שאפשר לזמזם אחרי ששומעים אותו פעם אחת ברדיו.   הלהקה סירבה, ובמקביל החליטה לנסות ולהיאבק כדי להיפטר מחוזה ההקלטות שלה עם חברת התקליטים, ש-EMI החליטו שהם רוצים לשמר, גם אחרי שיוציאו את האלבום הלא קליט הזה. Talk Talk הצליחו, בסופו של דבר, ו-EMI עשתה את מה שהחברה תמיד עושה כשאמנים מוצלחים עוזבים אותה – תבעה אותם, בחוסר הצלחה, הוציאה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה מחדש, והוציאה אוסף מהשירים שלהם.  שניים, בעצם. אחד הכיל את הלהיטים שיצאו מארבעת האלבומים שהלהקה הקליטה, אחד הכיל רמיקסים שלהם, שנעשו ללא ידיעת הלהקה וללא הסכמתה (האירוניה היא, לפחות מבחינתי, שזו נקודת הכניסה שלי ל-Talk Talk – אלבום שהלהקה לא רצתה שייצא).

כשהלהקה הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Laughing Stock", בחברת תקליטים אחרת, לא נשאר הרבה מהלהקה כדי להשתמש בשם הזה באופן ראוי.  מארק הוליס וטים פרייס-גרין המשיכו להקליט את האלבום הזה, באותה שיטה, עם אותן תוצאות, ללא חברי הלהקה האחרים, ואחר כך גם השותפות הזו התפרקה.  הוליס הספיק להוציא אלבום סולו אחד מאז, ונעלם – סוגר מאחוריו את דלת הבית הכפרי שלו ומשאיר עולם מוזיקה נדהם.  הוא הסכים לצאת, אמנם, ולחזור לחיק עולם המוזיקה בשתי הזדמנויות, כדי לשתף פעולה בשתי יצירות מוזיקליות שאני אוהב במיוחד – האלבום הראשון של UNKLE, והאלבום של אניה גרברק, "Smiling and Waving".

בלי להתכוון, בשני האלבומים האחרונים שלה Talk Talk הצליחה להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש.  זה קרה בשלב מאוחר יותר, כשסיימון ריינולדס כתב ב-Mojo על האלבום הראשון של Bark Psychosis, שנקרא "Hex", והגדיר אותו, לראשונה בדפוס, כפוסט-רוק.  הוא השווה אותו ל-"Spirit of Eden", והיקש אחד פשוט משם – ו-Talk Talk הפכו להיות ממציאי הפוסט-רוק.  גם בלי להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לחלוטין, הם השפיעו על כמות נכבדה של אמנים שהמשיכו את דרכם בצורה כזו או אחרת.  Elbow, שהסולן שלהם, גאי גארווי, הצהיר על אהבתו ללהקה בראיונות בכמה הזדמנויות.  Shearwater ו-Bon Iver שחתמו הופעות בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בשירים של הלהקה.  Catherine Wheel שאספו אליהם את טים פרייס-גרין כדי להפיק את האלבום "Ferment" ולהמיר את סאונד הקלידים הכנסייתיים של Talk Talk לאחד מהשירים של הלהקה שאני הכי אוהב, "Heal".

הפעם האחרונה שבה הוליס חזר מהחיים המבודדים שלו אל הלהקה שהשאיר מאחור היתה כדי לקבל פרס ב-2004 על השיר המצליח ביותר שכתב, "It's My Life".  זה היה שבע שנים אחרי שהקליט את אלבום הסולו שלו ופרש כמעט לחלוטין מכתיבת מוזיקה.  חישוב זהיר אומר שהפעם הבאה שאנחנו צריכים לצפות לראות אותו תהיה בשנה הבאה, ב-2011.  אז, הוא אולי יקבל שוב פרס על שיר שיצר בעבר.  או שייצור מחזור חדש של שירים כדי שיוכל לקבל גם עליהם פרסים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שחקן אחד, עם יד אחת תקועה בין שני סלעים במשך 127 שעות. מצד שני, ראינו את טום הנקס לבד על אי עם כדורעף במשך יותר משעתיים, אז אני לא פוסל את זה על הסף.

1. לפני הכל

[זה באדיבות גיאחה ב"איים בזרם" שלו, וגם אחר כך בעונג עצמו] באמת לפני הכל – עזבו את הגוספל לרגע ותעשו את הדברים הבאים: הורידו את גוגל כרום, אם עוד אין לכם עותק שלו על המחשב שלכם (הם הוציאו עכשיו את הגרסה השישית.  שש זה מספר טוב).  לכו לאתר הזה, שמוקדש כולו לסינגל של Arcade Fire מתוך האלבום האחרון שלהם, בשם The Wilderness Downtown.  הדבר הראשון שהאתר יבקש מכם הוא להכניס את הכתובת של הבית שגדלתם בו.  אני ניסיתי עם הבית שבאמת גדלתי בו, אבל האתר טען בתוקף שהמידע שנתתי – מספר בית, רחוב, מושבה, ארץ – לא מספיק לו (כנראה מפני שבשביל לקבל את האפקט הרצוי מהניסוי הזה צריך להיות בארצות הברית, או לפחות בקנדה).  במקום, הכנסתי את הכתובת של הבית שגרתי בו בארצות הברית (מה שמסתדר טוב עם האלבום, לפחות – זה היה פרבר של מיניאפוליס).   מה שתקבלו אחרי שתלחצו על search (ואם אין לכם בית מועדף בארצות הברית, אתם יכולים להקליד איזושהי מילה שנשמעת לכם כמו שם של רחוב ולבחור מרשימת ההשלמות האוטומטיות שתקפוץ מתחת לחלון החיפוש) הוא אחת מההדגמות הכי טובות שאי פעם ראיתי של מה אפשר לעשות עם קצת מוזיקה, קצת דמיון והרבה טכנולוגיה.  לפני הכל, אגב, עדיף שתסגרו את כל מה שפתוח לכם על המחשב, כמו גם את הלשוניות הנוספות של כרום, אם הן פתוחות.  הניסוי המוזיקלי-טכנולוגי הזה מאד מכביד על המעבד.

עכשיו כשחזרתם – אני צריך קצת עזרה בנושאים שקשורים חלקית (אחד מהם) ולא קשורים בכלל למוזיקה, ולא קשורים בשום צורה לגוספל.  אבל, אני כותב פה, אז מותר לי.  במסגרת הנסיון הבלתי-נואש שלי לסיים את התואר הראשון שלי (תקשורת באוניברסיטה הפתוחה) אני עובד עכשיו על שתי עבודות סמינריוניות, שתיהן מבוססות על סקרים.  האחד עוסק בטקס הנישואין כהדגמה של מעבר ממערכת פולחנית דתית למערכת פולחנית חברתית-חילונית, השני עוסק במידת ההשפעה של פורומים מקוונים העוסקים במוזיקה, לעומת בלוגים ועיתונות מקצועית מקוונת, על הנכונות לקנות יצירה מוזיקלית (אלבום, שיר, DVD).  בשביל השאלון הראשון, אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות (שנתיים אחורה מהיום), או עומדים להתחתן בשנה הקרובה (שנה קדימה מהיום).  בשביל השאלון השני, אני מחפש אנשים שלוקחים חלק (קוראים באופן קבוע או כותבים קצת, אפילו) בפורומים מקוונים העוסקים במוזיקה.  אם אותם אנשים גם קוראים בלוגים העוסקים במוזיקה או עיתונות מקצועית העוסקת במוזיקה, מה טוב.  אם אתם אנשים כאלה, או אתם מכירים אנשים כאלה, או אתם מכירים אנשים שמכירים אנשים כאלה, ויש לכם את הזמן, והיכולת, והרצון לעזור לי כאן, אני אשמח – כתבו לי בתגובות ואשלח לכם את אחד מהשאלונים או את שניהם (אם במקרה אתם מתאימים לשתי הקטגוריות או מכירים אנשים שמתאימים גם לזו וגם לזו) – כתובת האי מייל שלכם גלויה רק לי, כרגיל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – מגזין Paste, שהוא אחד מהמגזינים המוזיקליים המוצלחים יותר שיצא לי להיתקל בהם, הקפיד במהלך השנים האחרונות לחלק את מאמצי הכתיבה והמאמצים הפיננסיים של אחזקתו בין הגרסה המודפסת, שיצאה לחנויות ולמנויים פעם בחודש, ואחר כך פעם בחודשיים, לבין הגרסה המקוונת, שהיתה זהה לגרסה המודפסת וכללה גם אתר שעודכן בתכנים אחרים, בתדירות יותר גבוהה, ושלושה אוספים להורדה (שניים של מוזיקה ואחד של ספרי אודיו) שניתנו למנויים.  המנויים יכלו לבחור אם להיות מנויים לגרסה המודפסת, לגרסה המקוונת או לשתיהן.   עכשיו, אחרי שכל הנסיונות האחרים לא הצליחו, הנהלת המגזין הודיעה שהגרסה המודפסת לא תצא יותר לאור, ורק הגרסה המקוונת תישאר זמינה למנויים ולקוראים מזדמנים.  חבל.

2.  Versus the Spin – August Edition

סוף החודש הגיע, ואמנם הוא לא היה עתיר פוסטים, אבל עדיין, חודש זה חודש.  ולכן:

1		The Herbaizer feat. Phillip Katerine – Serge
		The Herbalizer, הרכב טריפ הופ לונדוני בעל התמחות מיוחדת בנטילת פיסות קטנות של מוזיקה וטוויה שלהן ביחד לקטעים מוזיקליים שנמצאים לפעמים במרחק כל כך גדול מאותן פיסות מוזיקליות מקוריות, שקשה מאד לאתר אותן, אוסף אל חיקו את פיליפ קת'רין, מוזיקאי צרפתי שהוא במובנים מסוימים ממשיך דרכו של סרז' גיינסבורג, כדי ליצור שיר מחווה לגיינזבורג שמכיל מילים של קת'רין ומוזיקה שלקוחה, לפעמים בדיוק כמו שהיא ולפעמים בדרך מרומזת, מקטעים של גיינזבורג עצמו.
		לשמוע	לקנות
2		Grandaddy – Summer Here Kids
		הלהקה המזוקנת ממודסטו, קליפורניה היתה צריכה לבעבע במשך ארבעה אלבומים, כולם מוקלטים באמצעים ביתיים ובמספר מוגבל מאד של עותקים, לפני שהוציאה את האלבום ה"רשמי" הראשון שלה, שזה הסינגל הראשון מתוכו. עם הזמן העולם המוזיקלי שמסביבם הצליח לשכנע אותם שארבעת האלבומים שלפני כן לא היו באמת קיימים, והם קראו לאלבום הבא בשם של משחק מילים על "השפל של האלבום השני", כאילו שזה באמת היה האלבום השני.
		לשמוע	לקנות
3		Queen – Back Chat
		שנות ה-80 הזדחלו להן לאיטן כשסוגים חדשים ושונים של מוזיקה התחילו והמשיכו להיות פופולריים יותר, וב-Queen נוצרו שני מחנות – אחד, שהכיל את פרדי מרקורי ואת ג'ון דיקון, היה בעד לשלב אלמנטים של פאנק במוזיקה של הלהקה. שני, שהכיל את בריאן מיי ורוג'ר טיילור, היה מאד נגד העניין. המחנה של מרקורי ודיקון ניצח, למזלי, לפחות, מפני שהם הקליטו את האלבום הזה, האהוב עליי של Queen, שכמה מהשירים שבו הם פשרה וכמה מהשירים בו הם הדרך שבה Queen עושה פאנק. [וגם – יום הולדת שמח, היום, לפרדי מרקורי]
		לשמוע	לקנות
4		Marion – Sleep
		כשהבריטפופ בא, הסתער על העולם וחלף בסערה הלאה, אולי כדי להסתער על עולם אחר לא מוכן, היו כמה להקות שנשארו מאחור באבק, בעוד להקות אחרות, מצליחות, המשיכו הלאה, חלקן משחזרות את ההצלחה שהיתה להן בימים המוקדמים של שנות התשעים באנגליה וחלקן ממשיכות קדימה למחוזות לא מוכרים ולא משורטטים. אחת מהלהקות שנשארו מאחור באבק היתה Marion, שבתחילת דרכה, כשהוציאה את האלבום הראשון שמתוכו לקוח השיר הזה, ניבאו לה הצלחה בסדר גודל של הסמית'ס. למרבה צערה של הלהקה, גם מוריסי עצמו שם לב ללהקה וגם הוא חשב שיש סיכוי סביר שהם יוכלו להיות יורשים מוצלחים בשבילו, והגורל שלה היה כגורלן של כל הלהקות האחרות שמוריסי עמד מאחוריהן, והם נפלו לתוך הבור חסר התחתית שהוא "הקללה של מוריסי". בשנים האחרונות, אמנם, הלהקה הוקמה מחדש וממשיכה להקליט ולהופיע.
		לשמוע	לקנות
5		Buffalo Tom – Sparklers
		ביל יאנוביץ, הסולן של Buffalo Tom, ואני חולקים משהו משותף. שנינו מוזיקאים שכותבים בלוג על מוזיקה באופן כללי. יאנוביץ גם כותב ביקורות ב-All Music Guide, מה שלי לא התאפשר, ועוד נקודה אחת שמפרידה בינינו היא שללהקה הבוסטונית שלו היתה הצלחה צנועה אבל גדולה במימדים אלטרנטיביים בתחילת שנות ה-90. אחרי שהלהקה התפרקה, הוא המשיך עם כמה פרויקטים אחרים, ביניהם סופרגרופ אלטרנטיבי שכזה עם טניה דונלי מ-Belly.
		לשמוע	לקנות
6		Rickie Lee Jones – Sailor Song
		עברו הרבה שנים מאז שצ'אק אי ווייס היה, כביכול, מאוהב וריקי לי ג'ונס כתבה על זה שיר, וג'ונס לא הסתכלה אחורה מאז. הקול שלה וכתיבת השירים הייחודית שלה לא השתנו במהלך השנים, מה שהיא הוכיחה, לפי העדויות, בפסטיבל הג'אז באילת לאחרונה. ואחרי האלבום שממנו לקוח השיר הזה, שהוקלט ויצא ב-2003, היא כבר הספיקה להקליט עוד שני אלבומים.
		לשמוע	לקנות
7		John Wesley Harding – Top of the Bottom
		ג'ון ווסלי הרדינג חי חיים כפולים בהרבה מאד מובנים. אחד מהם הוא שבתור ג'ון ווסלי הרדינג, הוא מקליט אלבומים, אלבומי סולו כפריים ועטורי גיטרה אקוסטית שהוא מכנה "גנגסטה פולק". תחת השם האמיתי שלו, ווסלי סטייס, הוא כותב ספרים. מובן אחר הוא שבעוד שהמוזיקה שלו היא מאד אמריקנית ומאד שורשית, הוא, בעצם, בריטי.
		לשמוע	לקנות
8		Men Without Hats – The Safety Dance
		מי היה מאמין שהשיר הזה משנות השמונים, שחייב להיות, כנראה על פי חוק, בכל אוסף של שנות השמונים והוא די חביב עליי עדיין אפילו אחרי ששמעתי אותו עשרות או מאות פעמים, יהיה נוסחת הקסם בהרגעת התינוק שלי בזמן שהוא מקטר בלי סיבה טובה? אולי הוא ירגיע גם אתכם. אולי ההיפך.
		לשמוע	לקנות
9		Depeche Mode – Blasphemous Rumors
		האלבומים המוקדמים יותר של דפש מוד התחלקו כמעט שווה בשווה בין שלושה סוגים של שירים – הלהיטים האלקטרוניים, חלקם בעלי נושאים יותר מאתגרים מהשירים של אותם הזמנים, השירים האלקטרונים המינימליסטיים שממלאים את הרווחים והם פחות זכורים מהאלבומים האלה, ושירים כמו השיר הזה – שבו מרטין גור חושף את הפצעים העמוקים שההסטוריה שלו השאירה בנפש שלו – ועוטף את כל זה באלקטרוניקה המסוגננת של הלהקה באותם הזמנים, בשביל הטעם הטוב.
		לשמוע	לקנות
10		Whipping Boy – Twinkle
		זה לא נראה ככה לפי המקום שבו בחרו עורכי סדרת האוספים Shine לשים בו את השיר באוסף שבו מצאתי אותו, אבל האלבום שמתוכו לקוח השיר הזה הוגדר על ידי All Music Guide כ"חוויה מרסקת עולמות". אז זהו.
		לשמוע	לקנות
11		The Gloria Record – Cinema Air
		אמנם אי אפשר לדעת את זה ממבט על תת הז'אנר שקורא לעצמו אימו היום, על סולניו המאופרים והמוזיקה הכוחנית והמחוספסת יותר, אבל אימו התחיל עם חבורה של להקות מהורהרות ועטויות סוודרים שהשירים שלהם היו רוויים מספיק בדיסטורשן, אמנם, אבל לא היו כבדים במיוחד. The Gloria Record הטקסנית היתה אחת מהן, ולא שרדה הרבה מעבר לתקופת התהילה של שאר הלהקות, אבל מה שהיא השאירה מאחוריה – האלבום הזה ועוד מספר אי.פיים, ראוי בהחלט להאזנה.
		לשמוע	לקנות
12		Alain Chamfort with Bertrand Burgalat – L'Ennemi Dans La Glace
		אם מידת ההשפעה על ההסטוריה המוזיקלית של מדינה מסוימת היתה מקבילה למשקל אמיתי, הבמה היתה מתמוטטת מתחת לאלן שמפור וברטרנד בורגלה, שמופיעים כאן ביחד בהופעה מאולתרת של שמפור מ-2005 (שבה הוא הכריז על מועד ההופעה אבל רשימת השירים היתה לא מוגדרת עד רגע ההופעה). למזלנו, מידת ההשפעה, על המוזיקה הצרפתית לצורך העניין, לא מקבילה למשקל אמיתי ושמפור ובורגלה מצליחים לסיים את השיר היפה הזה של שמפור, על האויב שבמראה, ולרדת מהבמה בבטחה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, כרגיל, והוא יהיה כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסרט מדבר על שיטה חדשה, שוברת מוסכמות, להסתכל על הכלכלה העולמית.  וגם דרך השיווק שלו שוברת מוסכמות.  אפשר לקנות אותו, ב-iTunes, היום.  בבתי הקולנוע הוא יהיה רק באוקטובר.

יומבלוג שמח!

לאלו מכם שברגעים אלה ממש צופים בג'וני ליידון מפזז ומזמר על במה בגני התערוכה – קנאה. היום, בנוסף לפסטיבל הייניקן שנתחם בין שני ימי הוועידה המוזיקלית של הייניקן, גם מתרחש יום הבלוג הבינלאומי, שהתאריך שלו נקבע מפני שהתאריך – 3108 – נראה קצת כמו המילה האנגלית blog אם ממצמצים ממש ומסיטים את הראש הצידה.   המטרה העיקרית של יום הבלוג הבינלאומי היא להכיר לקוראי בלוגים, בלוגים אחרים שהם לא מכירים.  אלה יכולים להיות (אולי צריכים להיות) בלוגים צנועים יחסית, של כותבים אלמוניים יחסית, ששווה להסיט אליהם את אור הזרקורים, לפחות ביום המיוחד הזה.

אבל אני מעדיף ללכת נגד הזרם הפעם ולהציג לכם חמישה בלוגים, ברובם של אנשים שבחוגים מסוימים נחשבים למפורסמים.  אבל הפרספקטיבה שלהם – וגם העובדה שבחלק מהמקרים האנשים העסוקים מאד האלה מוצאים זמן לכתוב את הבלוג שלהם – היא מעניינת לכשלעצמה, וגם היא ראויה לאור הזרקורים היום.  אז הנה:

1   אלף דברים מגניבים

הבלוג הזה התחיל מערימה של דברים לא טובים שקרו לבחור בשם ניל פסריצ'ה.  הוא עבר לעיר חדשה ביחד עם החברה שלו, וכמעט מיד אחר כך מערכת היחסים הארוכה הזאת נגמרה, והשאירה את ניל לבד, בעיר ענקית שהוא לא מכיר, מנסה להסתגל להמון דברים חדשים בבת אחת.  קצת לפני, או קצת אחרי, חבר טוב שלו החליט להיעלם, קרוב לוודאי להתאבד.  הוא היה יכול בקלות לשקול, אפילו ברצינות, אפילו יותר מפעם אחת, גם הוא את האופציה הזאת.  במקום זה הוא החליט לפתוח את הבלוג הזה ולהתחיל לספור – 1000 דברים מגניבים, שעושים אותו שמח.  דברים קטנים, טריוויאליים, שברוב המקרים אנחנו חולפים על פניהם בלי לשים לב – דברים שאולי משמחים גם אותנו אבל אנחנו לא מקדישים להם מספיק זמן.  אבל עכשיו, בבלוקים קצרים יותר וארוכים יותר, ניל פסריצ'ה מסביר לנו למה אנחנו אוהבים את הדברים האלה, ואנחנו מקדישים זמן לקרוא לגבי זה.   אני לא יודע מה הולך לקרות כשהבלוג הזה, שכבר הספיק לזכות ב-webby השנה, לצאת בתור ספר ולהיות מוזכר בהרבה מאד מגזינים ואתרים, יגיע לאלף דברים, אבל בינתיים שווה להיות חלק מהחוויה, ולו רק כדי לעבור, פעם בכמה זמן, בבלוג הזה ולחייך למראה הדבר הקטן הנוסף שפסריצ'ה הצליח למצוא, ושאנחנו פספסנו, בגלל שהחיים שלנו עוברים הרבה יותר מדי מהר.

2    המאמרים של פול גרהם

פול גרהם, מהמייסדים של אגף העסקים הקטנים של Yahoo ומהמעטים שמצאו לעצמם את אותו מסלול בימים המוקדמים של עמק הסיליקון – התעשרות מהירה בעקבות התפתחות מטאורית של חברה או מכירה שלה לחברה גדולה יותר, ומעבר לצד המממן של סטארט-אפים וחברות קטנות יותר, הוא מלאך.  או כך לפחות הוא מוגדר בעגה המקצועית.   מלאך הוא מישהו שמממן, כמעט לבדו, את פעילותה של חברה מתחילה, עד שזו מצליחה לבסס את המודל העסקי שלה ולהרוויח כסף.  ברוב המקרים גם המלאך מרוויח, בזכות מניות של החברה או אחוזים מרווחים.  גרהם, שהקים קבוצת השקעה שנקראת Y-Combinator, לא מסתפק בלתת כסף.  הוא לא מאמין במשקיעים שרק נותנים את הכסף ומתעניינים מדי פעם מתי הם הולכים לקבל אותו בחזרה.  פעם בשנה, עשרות חברות קטנות באות להציג את מרכולתן לצוות המשקיעים של Y-Combinator, וקבוצת ההשקעה בוחרת כמות קטנה מאד של חברות ומשקיעה בהן את הכסף הנדרש.  אבל זה לא מסתיים שם – כל החברות האלה זוכות לשנה שלמה של ייעוץ ותמיכה מחלק מהאנשים הכי מנוסים בעמק הסיליקון.  ובסופו של דבר, גם אחרי השנה הזו הקשרים, הידידויות והנסיון שצברו מקימי החברות האלה עוזרים להם להמשיך ולהתקדם קדימה.   גרהם חולק הרבה מהידע שלו, מהתובנות שלו ומהפילוסופיה שלו לגבי סטארט-אפים, והשקעה, וטכנולוגיה, והכל, במאמרים שלו, שיש להם אגף שמוקדש להם באתר שלו.  זה לא ממש בלוג במובן המקובל של המילה – אין פה תאריכים ליד הפוסטים והם בדרך כלל לא מפורסמים בתדירות קבועה.  אבל הם שם, והם מאד מעניינים, ואפשר לקרוא אותם בהלך מחשבה אחר:  כל דבר, הרי, הוא סוג של סטארט-אפ.  ילד זה סטארט-אפ.  להקה חדשה זה סטארט-אפ.  פרויקט מטורף של שיפוץ שהחלטתם לפרוץ בו הוא סטארט-אפ.  ולכן, כל עצה של גרהם היא טובה לכל ענף של החיים.

3   הבלוג של סת' גודין

סת' גודין הוא איש שיווק.  הוא איש שיווק מומחה, שמוזמן לדבר בהרבה מאד מקומות, כמו גם TED, ואומר דברים מאד מעניינים.  בין הדברים המעניינים שהוא אומר, וגם כותב בבלוג שלו, אפשר למצוא שכמעט לכל דבר בעולם יש איזשהו שיקול של שיווק.  אתם תהיו מופתעים, כשתקראו את הבלוג שלו לאורך זמן, אילו שיקולים שיווקיים נמצאים בדברים הכי טריוויאליים שמקיפים אתכם, ואיך הם מתוכננים כדי לגרום לכם לרצות יותר, לקנות יותר, ולהרגיש שכל העולם ממהר יותר.

4   הבלוג של ניל גיימן

ניל גיימן הוא אחד מהסופרים האהובים עליי, והוא סופר פורה במיוחד – גם מבחינת כמות הספרים, והסיפורים, והמאמרים שהוא כותב, וגם מבחינת הדברים שהוא עושה מסביב לספרים האלה.  הוא עושה רושם של אדם שהדבר שהוא הכי נהנה לעשות בעולם הוא לכתוב, ומה טבעי יותר בשביל אדם כזה מלכתוב בלוג.  ואכן, הבלוג של ניל גיימן מספק איזושהי הצצה לחיים של האיש הזה, שהם באופן טבעי טיפה יותר מעניינים משלנו – הוא מספר על בדיוק מה הוא עושה, ולאן הוא נוסע, ולמה, וחולק איתנו איך היה להקריא סיפורים שלו על רקע של רביעיית מיתרים בבית האופרה בסידני, וכמה ימים אחר כך הוא חולק איתנו איך זה להיות בקריאת תסריט באולפנים שבהם מצלמים את "דוקטור הו", שבשבילה גיימן כתב פרק לעונה הבאה.  ביחד עם כל התיאורים והסיפורים האלה – והוא מפרסם מדי פעם גם סיפורים שלו, שלא מצאו את מקומם בקבצים שלו, באנתולוגיות או במגזינים – הוא גם משתדל לענות על מיילים שמגיעים אליו מקוראים, מיילים שהתשובה עליהם יכולה להיות מעניינת גם לקוראים האחרים (וגם כאלה, לפעמים, שלא).

5  הבלוג של ריצ'רד ברנסון

ריצ'רד ברנסון הוא המייסד והמנהל של Virgin, שהיא חברה שעושה כל כך הרבה דברים, שקשה להגדיר מה בדיוק היא עושה.  בין כל שאר הדברים שברנסון עושה בזמן הפנוי שלו, הוא גם עוסק בהרבה פעילות צדקה ותמיכה, ומקדיש זמן לאחד מהתחביבים שלו – שבירת שיאים פסיכיים כמו חציית תעלת למנש בגלישת עפיפונים (זה, בכל אופן, השיא החדש שהוא ובני המשפחה שלו מנסים לשבור – בינתיים בלי הצלחה).   גם ברנסון, בדומה לניל גיימן, מעדכן לעתים קרובות יחסית לגבי מה שהוא עושה, איפה הוא נמצא ואיך החיים מתייחסים אליו, ומכיוון שהוא המייסד והמנהל של חברה גדולה שכזו, ומכיוון שאחד מהתחביבים שלו כרוך בנסיון להפוך ספורט אתגרי לספורט עוד יותר אתגרי, ומכיוון שהוא עוסק הרבה בנסיונות להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר לכולם, העדכונים שלו לגבי מה הוא עושה, איפה הוא נמצא ואיך החיים מתייחסים אליו הם גם הרבה יותר מעניינים.

זהו.  בסוף השבוע יהיה כאן פוסט נוסף, כרגיל.   זה, אגב, הפוסט ה-250 בדיוק.   מספר עגול כזה.

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע – אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה – גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?

1.  הודעה ראשונה

ב-31 באוגוסט וב-1 בספטמבר תתקיים וועידת המוזיקה השנתית של הייניקן.  בנוסף לפסטיבל, שהולכים להתארח בו LCD Soundsystem ו-PIL (אבל לא Leftfield), והולך להתקיים בלילה, הוועידה עצמה תתקיים במהלך היום בביתן 1 של גני התערוכה ולפי מה שראיתי בינתיים, הפאנלים בה הולכים להיות מאד מעניינים – ביום הראשון יהיו שם שיחות לגבי איך להקות ישראליות יכולות לחשוף את עצמן ולהפוך להיות פופולריות יותר בשוק המוזיקה הבינלאומית, 5 דוברים יקבלו סלוט בזק לדבר בו על פיתוח חדש בניו מדיה, על המאפיינים הוויזואלים של מוזיקה והתרומה שלהם אליה, על הדרך שבה מוזיקה תורמת לעסקים (במקרה הזה לא הבנתי אם מדובר בעסקי מוזיקה או בעסקים בכלל, אבל זה עשוי להיות מעניין לכאן או לכאן), ו, גולת הכותרת של הוועידה הזו, שיחה של דורון אייל, הוא שולץ האיום, עם ג'וני ליידון, הוא ג'וני רוטן.

ביום השני, יהיה סשן נוסף לגבי היכולת לחשוף ולפתח מוזיקה ישראלית בשוק הבינלאומי, הפעם עם דגש על מוזיקה עצמאית, סשן לגבי ערוצי מוזיקה בטלוויזיה, סשן לגבי פסטיבלים בינלאומיים, סשן לגבי המעורבות של מוסדות ממשלתיים בייצוא מוזיקה לשוק הבינלאומי, וכיתת אמן עם DJ Isis.

אין עדיין מידע לגבי מי בדיוק יהיו הדוברים בכל הסשנים האלה, אבל שווה להמשיך ולעקוב אחרי האתר של הוועידה, שנמצא כאן.

2. הודעה שניה

הגוספל יוצא לחופשה של שבועיים, בזמן שאני לומד איך להיות אבא.  זאת אומרת, בטח ייקח לי הרבה יותר זמן ללמוד איך להיות אבא, אבל אני הולך להקדיש שבועיים לעשות רק את זה.  נתראה בסוף השבוע הבא.

באחד מהפרקים של סדרת המדע הבדיוני המוצלחת אך הנשכחת ״Odyssey 5", טייס (אם אני זוכר נכון) שהתנדב להשתתף בניסוי שבו הוא הועבר למימד אחר, נתקע במימד הזה. בעולם הפיזיקלי שהסדרה המציאה, כל המימדים נמצאים מסביבנו אבל אנחנו לא יכולים לקלוט אותם עם החושים שלנו, ולכן הטייס נמצא באותו מקום כמו האנשים שהשאיר מאחור, רואה ושומע אותם בזמן שהם לא רואים או שומעים אותו, נמצא במרחב ובזמן שהם מוסטים רק מעט מהמרחב והזמן שאנחנו מאכלסים.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea בטח מרגישים כמו הטייס הזה. פרט למוזיקה שלהם, שהיא מעניינת וראויה לתשומת לב בזכות עצמה, הם גם חשבו על כמה רעיונות שיווקיים שהקדימו את זמנם, ונדמה שכשהגיע הזמן לרעיונות האלה ולהקות אחרות, בריטיות גם הן אבל מצליחות יותר, הציעו את הרעיון באלבום משלהם המהלך הוכרז כמהפכה בעולם העסקי של המוזיקה, אבל The Crimea נשארה באיזשהו מרחב אחר, נידונה לצפות ולהקשיב אבל לא נראית, לא נשמעת ולא מורגשת.
דוגמא אחת: אחרי שעברו את דרך החתחתים הרגילה של חתימה על חוזה הקלטות עם חברה גדולה ופיטורין מהחברה הזו כשמכירות האלבום לא היו פנומנליות כמו שהחברה ציפתה (ול-The Crimea זה קרה פעמיים, תחת שני שמות להקות שונים), ואחרי המסלול הרגיל השמור ללהקות מוכשרות במיוחד באנגליה – ג׳ון פיל, הקדוש המגן של להקות שמגיעה להן הצלחה רבה יותר ממה שהן מקבלות, השמיע כל אחד מהשירים באלבום הראשון שלהם בגרסאות הדמו שלהם בתכניתו ודירג אותם ברשימת השירים החגיגית שלו בחג המולד במקום גבוה יותר מלהקות כמו The White Stripes, הם זכו לתמיכה והצהרת נאמנות מלהקות ואמנים אחרים, מצליחים יותר ואפילו זכו להופיע פעם אחת ב-Top of the Pops – הם החליטו להציע את האלבום הבא שלהם, לפחות למשך החודש הראשון של חייו, להורדה חינם באתר שלהם. התכנון המקורי שלהם היה להציע את האלבום שלהם להורדה באתר מסוף חודש אפריל 2007, שבועיים לפני תאריך יציאת האלבום הרשמי, ועד סוף חודש מאי, ואז למכור את האלבום בצורה הרגילה. על אף שהאלבום עדיין מוצע בגרסת הפלסטיק והאלומיניום שלו, ובתשלום, הגרסה החינמית עדיין מוצעת באתר. The Crimea חשבו באותה דרך עסקית שבה חושבים הרבה אמנים שמציעים את המודל הזה היום – הכסף האמיתי נמצא בהופעות, בכל מקרה, ולכן אלבום שלם בחינם יכול להיות פרסומת מצוינת להופעה. אני מקווה ש-111 אלף האנשים שכבר הורידו את האלבום מצאו את עצמם, באיזשהו שלב, בהופעה של The Crimea, אבל הלהקה הצליחה לפחות לתפוס את תשומת ליבם של כמה מהאנשים הנכונים – רג׳ינה ספקטור התאהבה כבר באלבום הראשון, ושיר של הסולן, דייבי מק׳מנוס, בהקראתה, היה אמור לפתוח את האלבום אבל לא יכל להיכנס מהסיבות המשפטיות והעסקיות שבגללן הלהקה החליטה להוציא את האלבום בחינם מלכתחילה, אבל היא צירפה את הלהקה כמופע החימום שלה בסיבוב ההופעות שלה באנגליה. הם גם חיממו את Stereophonics, ששלושת חברי הלהקה הם מעריצים מוצהרים, ושהמתופף המקורי והמנוח של הלהקה, סטוארט קייבל, אירח אותם במספר הזדמנויות בתכניות שלו כשהפך ממתופף לכוכב טלוויזיה וולשי. השיר הקליט במיוחד מהאלבום, ״Loop a Loop", נבחר כשיר לפרסומת של מסטיק נמכר למדי.
כשמקשיבים לאלבום עצמו, קשה להאמין שמדובר במשהו שלא נמכר במאות אלפי עותקים. כל אחד מהשירים מכיל רעיון מוסיקלי שלא שמעתם קודם, חלקם מכילים אפילו כמה מהם. הקשר בין המילים לא תמיד מובן, אבל ההרגשה שמועברת, התמונה שנצבעת בעזרתן, היא מובנת כמעט מיד. אפשר למצוא בתוך עצמנו את מקומו של המוזיקאי המתוסכל, שמוצא את עצמו עובד ב״דומינו׳ס״, לא מצליח להיות מקודם למשרת מנהל מפני שהוא מסרב להתמסד, ומסתפק בשירה מול המראה עם מברשת בתור מיקרופון של ״Ever Fallen in Love"… של הבאזקוקס. אפשר להבין, אף כל פי שהדימוי הוא מעורפל וסבוך, למה מתכוון מק׳מנוס כשהוא אומר שהגיהנום הוא אגם קפוא שמפשיר באביב. או כשהוא שר ביחד עם אנני מיי מ-Paris Motel את השורות האלה: ״אני צריכה אותך כמו תאום סיאמי / אני מרגיש אותך כמו כנף שבורה״.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea עושים את כל מה שהם יכולים וצריכים במסגרת לוח הצבעים הרחב שיש להם – רגל אחת של הלהקה עומדת יציב בתוך עולם הצלילים של הרוק האלטרנטיבי הבריטי, אבל הרגל השניה מרחפת בחלל, עוברת בדרך גלקסיות רועשות יותר ופחות, כאלה שהפאנק שולט בהן וכאלה שגיטרה ספרדית מחושבת מעצבת את השמיים שלהם.
האלבום הזה הוא קצר יחסית – אחד עשר שירים מתחילים ומסיימים את דרכם בפחות מארבעים וחמש דקות, ול-Crimea יש בטח עוד כמה רגעים מוזיקליים מדויקים שהם היו מעוניינים לנצל, אבל הם דואגים גם לבעיה הזאת, ואחרי שלוש שנים של שתיקה יחסית, הם מתכוונים ללכת נגד הכיוון שרוב העוסקים בעסקים מוזיקליים טוענים שאנחנו הולכים בו -מעבר משוק של אלבומים לשוק של שירים בודדים – ולהוציא אלבום כפול, שהם מסיימים לעבוד עליו בימים אלה. אני, למשל, מוכן לשלם הפעם כל מחיר שהם ידרשו. אני בטוח שהאלבום הזה יהיה טוב לפחות פי שתיים.

את האלבום השני, ״Secrets of the Witching Hour", אפשר להוריד בחינם מכאן.

ובדף החללשלי שלהם אפשר למצוא כמה שירים שכנראה ימצאו את דרכם לאלבום החדש.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  לא דברים שקרו באמת.  לא מבוסס על סיפור אמיתי.

1.  לפני הכל

לבלוג האב, "עונג שבת" ולבירה מכבי, יש מבצע חדש ומגניב עד מאד, גם בגלל הפרס המוצע, וגם בגלל מה שצריך לעשות כדי לקבל אותו.  הפרס הוא, שלומי שבן, האיש והפסנתר (מילולית, הפסנתר), אצלכם בסלון להופעה פרטית בשבילכם ובשביל חברים (או שכנים, או קרובי משפחה, או מבקרים אקראיים מהרחוב), ביחד עם כמה ארגזים של בירה כדי להזכיר לכם מי מממן את כל זה.  מה שצריך לעשות בשביל לקבל את הפרס הזה הוא לצלם את עצמכם בפורמט Sleeveface, שזה אומר עטיפה של תקליט שיש עליה פרצוף, ואתם משלימים את הפרצוף הזה בעצמכם, בדרך כלל כדי להשלים את התמונה או כדי לשים את התמונה בקונטקסט אירוני חדש.  עוד פרטים יש כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  שנה קשה במיוחד עוברת על  Big Star ומעריציה.  אחרי שכמה ימים לפני שהלהקה היתה אמורה להתאחד להופעה ב-SxSW, אלכס צ'ילטון נפטר מהתקף לב, עכשיו גם בסיסט הלהקה, אנדי האמל, נפטר בגיל 59 מסרטן.

2. Versus the Spin – July 2010 Edition

עוד חודש נגמר ממש היום, וזה אומר שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin, שנפרשת כאן:

1		Jason Becker – Altitudes
		במהלך פרק הזמן שבו נמשך הקטע הזה, קצת יותר מחמש דקות, ג'ייסון בקר לוקח, ומפרק, ומרכיב מחדש את כל מה שידעתם לגבי איך שקטע אינסטרומנטלי מטאלי בגיטרה צריך להישמע. הוא עושה את זה בתקופה שלאהרבה מוזיקאים עשו את זה, ובתור אחד ממתחילי הדרך הוא עדיין נחשב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים שהז'אנר הספציפי הזה הצמיח. כש-ALS לקח את היכולת שלו לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק, והמשיך לנגן בכל כלי שיכל לנגן כל עוד אפילו אחד מהשרירים שלו עובד.
		לשמוע	לקנות
2		Beck – Already Dead
		בזמן שבו רוב האנשים היו מסתגרים ונעלמים מהעולם לכמה חודשים, בק משאיר דלת פתוחה ונותן לנו, בעזרת קבוצה של שירים אינטימיים באלבום הפרידה הזה שלו, לחפור בתור מערכת היחסים שלו, הלבטים שלו, הדבר המיוחד שמתפורר ושאי אפשר להרכיב מחדש, והנסיון להתמודד ולקבל את הלבד החדש הזה. Sea Change הוגדר בידי המון אנשים כאלבום החורף המושלם, וזה לא מפני שהוא מתאים במיוחד לנגינה בחורף. זה מפני שהוא יוצר חורף בכל מקום שבו הוא מושמע.
		לשמוע	לקנות
3		Helmet – Primitive
		להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-90 מבצעת שיר של להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-80 – Killing Joke – והשיר הופך להיות כמובן הרבה יותר קשה להחזיק בידיים חשופות.
		לשמוע	לקנות
4		איפה הילד – הרסתי הכל
		לאיפה הילד יש את הדבר הזה שכל כך הרבה להקות אחרות מחפשות, ומנסות להשיג במשך שנים על גבי שנים, בלי הצלחה. יש להם סאונד ייחודי. זה לא בגלל הקול בעל הגוון הכל כך קל לזיהוי של חמי רודנר, זו לא הדרך שבה חברי הלהקה מנגנים אחד עם השני, אלא זה משהו באופי של השירים. בדרך שבה הם נכתבים, מולחנים, ומבוצעים. גם כשהם שונים מאד אחד מהשני, חלק מהם הם כן רוק'נ'רול בעברית וחלק מהם הם לא, הם כולם נשמעים חלק ממקשה אחת, מקשה שאפשר להגדיר אותה מאד בקלות בתור "איפה הילד". ודווקא השיר הזה שחותם את האלבום השלישי שלהם, לא נשמע כמוהם בכלל. הוא נשמע דווקא כמו שיר של ג'נגו. אבל הוא יפהפה, בכל מקרה. וזה לא משנה כמו מי הוא נשמע בדיוק.
		לשמוע	לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם, כנראה
5		Glen Phillips – Duck and Cover (live at the Middle East Upstairs)
		שנה לא קלה עברה על גלן פיליפס בשנה שעברה. הוא ישב על שולחן זכוכית בבית של חברים כשהשולחן החליט שנמאס לו והתמוטט. פיליפס ניסה לבלום את הנפילה עם היד, שזה דבר לא חכם במיוחד כשמדובר בשולחן זכוכית שמפריד בינך לבין הרצפה, ועוד יותר לא חכם כשמדובר במוזיקאי שהגיטרה האקוסטית היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. כמה ניתוחים ותקופת שיקום כואבת אחר כך, פיליפס חזר להופיע, אם כי במהדורה מוגבלת יותר, וכשהוא מופיע הוא אוסף איתו עוד שני גיטריסטים כדי שיעזרו לו.
		לשמוע	לקנות
6		Susanna and the Magical Orchestra – Sweet Devil
		התזמורת הקסומה של סוזנה היא בעצם החצי השני של הצמד שסוזנה וולמרוד הנורווגית היא חברה בו. לחצי השני הזה קוראים מורטן קוונילד, והוא מרכיב את התזמורת הנסתרת שלו בעיקר מצלילים אלקטרוניים, חלקם מעורבלים, מעוותים ומלוכלכים בכוונה, שרובם נשמע חלש ועדין ומחזיק בשיר לא כדי ללוות את השיר אלא כדי לא ליפול. במקרים אחרים, כמו השיר הזה, הדגימות האלקטרוניות מתערבלות אחת בשניה ונדמות, לרגע, כמו פסל של אגם, שכשמסתכלים עליו מכיוון אחד הוא מראה דבר אחד וכשמסתכלים מכיוון אחר הוא מראה דבר אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות
7		Faith No More – Caffeine (live at the Cinerama, Tel Aviv, 1995)
		"כל אחד צריך פזמון טוב פעם בכמה זמן," מייק פאטון אומר לפני שהם מתחילים לנגן את השיר הזה, מעל במת הסינרמה באחד מהפסטיבלים הכי מהוקצעים שהארץ שלנו ידעה בשלושת העשורים האחרונים, ואז הם פוצחים בשיר של כמעט שבע דקות שאין בו אפילו פזמון אחד. אבל מה, זה הקטע הכי טוב בהופעה הזו.
		לשמוע	לקנות (את האלבום המקורי)
8		The Baby Namboos – Ancoats2Zambia (Geoff Barrow remix)
		פגישת פסגה קצרה, מהונדסת מחדש, של עולם הטריפ הופ של אמצע שנות ה-90 בבריסטול. ג'ף בארו, אחד משני האנשים שטווים את המוזיקה של Portishead, מציע רמיקס לשיר של הלהקה הזו, שאחד מחבריה הוא אחיינו של טריקי, שהפיק את השיר המקורי באלבום.
		לשמוע	לקנות
9		Woven Hand – Into the Piano
		בהופעה שלהם ב"בארבי" השיר הזה הבליח למספר שניות בזמן שדיוויד יוג'ין אדוארדס כיוון את הגיטרה שלו, ורגע לפני שהם קפצו לתוך גרסא מלאה של השיר שמקדים את השיר הזה באלבום. אבל כאן, טובע בתוך צלילים רחוקים ועמומים של פסנתר, השיר הזה מקבל את המשמעות והיופי האמיתיים שלו.
		לשמוע	לקנות
10		Real Estate – Green River
		ללהקה הניו ג'רזאית הזו יש שיר באלבום הבכורה שלה שנקרא "Atlantic City" אבל הוא לא גרסת כיסוי לשיר ההוא של הבוס, וגם השיר הזה הוא לא גרסת כיסוי ל-Creedence Clearwater Revival. הם אוהבים כנראה להיות קרובים לאמנים שהם אוהבים, אבל לא קרובים מדי.
		לשמוע	לקנות
11		The Crimea – Requiem Aeternam
		ב-2007, שנתיים שלמות לפני שרדיוהד החליטו להציע את האלבום החדש שלהם בדרך עסקית מהפכנית, The Crimea החליטו לוותר מראש על כל סיכוי להרוויח משהו על האלבום שלהם והציעו אותו להורדה חינם באתר שלהם. וחבל, אולי, בשבילם, כי זה אלבום נפלא. אלבום שמכיל שירים כמו השיר הזה צריך להיות אלבום שנמכר, והרבה.
		לשמוע	לקנות? להוריד בחינם!
12		Tori Amos – Gold Dust
		טורי איימוס חותמת עם השיר הזה את המסע החצי-אוטוביוגרפי שלה, "Scarlet's Walk", והשיר הזה נשמע כמו משהו שמשקיף בבת אחת על כל הדרך שנגמעה עד עכשיו, ועל כל הדרך שעוד מחכה בהמשך.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:  לא המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל הארולד וקומאר ו-Step Up. המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל זה.

1.  לפני הכל

גם לפטפילד מבטלים את הגעתם לארץ במסגרת וועידת המוזיקה של "הייניקן" (אז אין Open Up?), מ"סיבות טכניות שלא נצפו מראש".  בעברית זה מיתרגם ל"אחד מחברי הלהקה לא רצה להזיז את התחת שלו לכיוון ישראל", ובניגוד ללהקות האחרות שביטלו את הגעתן לארץ עד עכשיו, אני לא יודע אם אנחנו צריכים להרגיש רע לגבי זה.  אחד משני חברי הצמד האלקטרוני הזה, לפי מה שאני קורא, לא רצה להזיז את התחת שלו החוצה מהאולפן בשביל סיבוב ההופעות הזה.

2.  בעירה מתמדת

אני מניח שאם מישהו יטרח וישרטט את מסלול הלימודים המוזיקלי של מוזיקאים שכלי הנגינה העיקרי שלהם היה גיטרה בשנות ההתבגרות שלהם (לפחות באיזור שאני גדלתי בו ולמדתי בו לנגן), המסלול יהיה די דומה.   כך לפחות נדמה לי לפי רוב האנשים שהיו מסביבי ולמדו לנגן על גיטרה חשמלית בתקופה שבה אני למדתי לנגן על גיטרה חשמלית.  זה בדרך כלל מתחיל באקורדים פשוטים לשירים פופולריים עכשוויים, ואחר כך לשירים פופולריים הסטוריים.  אחר כך זה ממשיך לאקורדים יותר מסובכים, לשירים יותר אזוטריים, ולסולואים קטנים, שלאט לאט מכסים את הרפרטואר שכל גיטריסט צריך שיהיה לו (אבל אסור שינגן בחנויות לכלי נגינה).  אחר כך זה ממשיך ללהקות רוק כבד ולסולואים שבשירים שלהן, ואלו מתפזרים גם הם לאורך ההסטוריה הארוכה של הרוק הכבד, שבה חלק מהסולואים הם משהו לשים בין סיפורי פנטזיה ארוכים ומפותלים או סתם גרסאות מחורזות של קלאסיקות ספרותיות כאלה ואחרות, וחלק הם מה שסיפורי הפנטזיה הארוכים והמפותלים או הקלאסיקות הספרותיות מרפדות בשבילן את השיר, ובשלב הזה, אלו שעדיין לומדים ולא החליטו לוותר ולנצל את הכשרון שלהם בעיקר לצורך קומזיצים והפגנות להטוטים טכניים מזדמנים, בדרך כלל מגלים את המוזיקאים שבין הסולואים שלהם יש, במקום מילים כאלו ואחרות וריפים כאלה ואחרים, עוד מוזיקה.  הכינוי המוזיקלי שלהם היה shredders, מפני שזה מה שהם איימו לעשות למיתרים, היה לייבל אחד שלם שהיה מוקדש כמעט באופן אקסקלוסיבי למוזיקה שלהם (Sharpnel Records), והם התחלקו, בערך שווה בשווה, בין אלו שהקטעים המוזיקליים, שקשר בין השמות שלהם לאווירה שהם ניסו להעביר היה בדרך כלל מקרי לחלוטין, היו אמצעי כדי להפגין את היכולת הטכנית המטורפת שלהם, ובין אלו שהיכולת הטכנית המטורפת שלהם היתה רק אמצעי כדי להעביר את כל הרעיונות המוזיקליים, ואת האווירה, שהם רצו להעביר בקטעים שלהם.  אני העדפתי תמיד את הקבוצה השניה, שהנגן המוביל בה, שהיה גם מורה, בתחילת דרכו, של חלק מהמוזיקאים האחרים בקבוצה הזו (וגם של כמה מהקבוצה הראשונה), היה ג'ו סטריאני, שהוא המוזיקאי האהוב עליי בז'אנר הספציפי הזה.  תגליות נוספות בז'אנר הזה, כמעט לגמרי רק מהלייבל האחד הזה שהוקדש למוזיקת מטאל גיטרתית אינסטרומנטלית, כמו גרג האו, הובילו אותי להמשיך לרומן קצר עם פיוז'ן, ז'אנר מוזיקלי אחר שמשלב בין השאר בין מטאל אינטסרומנטלי גיטרתי לבין ג'אז.   ותגליות אחרות בז'אנר הזה הניבו אלבומים שאני מקשיב להם, מדי פעם, גם היום, מפני שגם אחרי שהחיבה שלי לנגינה מאד מהירה בגיטרה הלכה ודעכה עם השנים, האיכויות המוזיקליות של חלק מהאמנים האלה הן הרבה מעבר לנגינה מאד מהירה בגיטרה.

אחד מהמוזיקאים האלה הוא ג'ייסון בקר, שהקריירה שלו כגיטריסט מטורף היתה קצרה באופן מצער.   אבל הוא התחיל אותה בגיל צעיר במיוחד – 17, כשהקים את Cacophony, להקת רוק כבד שבה חלק את עבודת הגיטרה עם מרטי פרידמן.  הלהקה הוציאה שני אלבומים, האחד מבוסס על מוזיקה שנכתבה רובה ככולה על ידי פרידמן, כשבקר צריך למצוא מקומות להכניס בהם את הווירטואוזיות שלו, והשני מבוסס הרבה יותר על עבודה משותפת של שניהם – עובדה שאפשר לשמוע בקטעים כמו "Images" האינסטרומנטלי.  שנתיים אחר כך, ג'ייסון בקר העדיף לנסות ולהמשיך בקריירת סולו מוזיקלית אחרי שהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", ופרידמן הצטרף ל-Megadeth, שם בילה את עשר השנים הבאות.  אחרי אלבום הסולו הראשון, בקר החליט להמשיך בדרכם הפיננסית של הרבה שרדרים אחרים, ולהצטרף להקלטות ולסיבוב ההופעות של אמן מצליח.  האמן המצליח הזה היה דייוויד לי רות', הסולן לשעבר של Van Halen, שהספיק ליצור לעצמו קריירת סולו די משגשגת, ובקר נקרא ללהקה שלו כדי להחליף שם את סטיב וואי, בעצמו מבכירי הז'אנר האינסטרומנטלי, וכל הסימנים הראו שזה יהיה רק הצעד הראשון בעקבותיו של וואי, וג'ייסון בקר, כבר בגיל הצעיר הזה אחד מהווירטואוזים המוזיקליים הכי גדולים שלז'אנר הזה יצא להכיר, יהפוך להיות סופרסטאר אינסטרומנטלי מהר מאד. אבל לגורל היו תכניות קצת אחרות בשביל בקר.  קצת לפני שהיה אמור להתחיל בהקלטות לאלבום של דיוויד לי רות', הוא שם לב לצליעה משונה שפיתח.  כשהלך לרופא כדי לבדוק את הצליעה הזאת, הרופא חזר עם בשורות מאד לא משמחות:  הצליעה הזו היתה מהסימנים המוקדמים של ALS, מחלה דגנרטיבית שפוגעת בציפוי העצבים שמובילים מהמוח לשרירים, ובחזרה למוח.  מי שחולה במחלה הזו מאבד לאט לאט את היכולת לשלוט בשרירים, החל ברגליים וכלה בלב, והמחלה הזו (כמעט) תמיד מסתיימת במוות.  הרופא נתן לבקר גם תאריך תפוגה, כדי שיהיה לו עם מה להתמודד – תוך שלוש עד חמש שנים, הרופא אמר לו, אתה תמות.

עשרים ואחת שנים אחר כך, בקר עדיין איתנו.  עם הזמן, הוא איבד את היכולת לנגן בגיטרה – כבר בהקלטות אלבום של דייוויד לי רות', "A Little Ain't Enough", הוא היה צריך להשתמש בטכניקות שונות כדי להיות מסוגל לנגן במהירות שבה ציפה מעצמו לנגן, ולמסע ההופעות שבעקבות האלבום הזה כבר לא יכל לצאת.   גם כשאיבד את היכולת לנגן בגיטרה, הוא המשיך לכתוב ולהלחין, עם יד אחת ומאד מאד לאט, על קלידים.  וכשלא יכל לנגן גם בקלידים, חבר פיתח בשבילו תוכנה שאיפשרה לו ליצור ולהקליט מוזיקה, צליל אחרי צליל, בעזרת תנועות הפה.  וכשגם את זה לא יכל לעשות, החבר שיכלל את התוכנה כך שהיא עובדת עכשיו בעזרת תנועות עיניים בלבד.  בקר יכול להזיז עכשיו, בצורה משמעותית, רק את העיניים שלו, אבל בעזרתן הוא כותב, אות אחרי אות, ספר חדש שמספר על המצב שלו, שדווקא משתפר עכשיו, ועל הסיבות, שעליהן אתם יכולים לקרוא כאן.

במהלך השנים שעברו מאז האלבום הראשון שלו, ועד האוסף שלו שיצא לפני שנתיים, הוא הספיק להוציא כמה אלבומים נוספים, ברובם אסופות של קטעים שהקליט בעבר, כשיכל עדיין לנגן על גיטרה במהירות ובדיוק שרצה לנגן בהם, חלקם אסופות של קטעים שהקליט אחר כך, כשהקלידים שעליהם יכל לנגן סיפקו לו עולם שלם נוסף של מוזיקה, שלא היה כרוך לא במהירות ולא בדיוק, אבל האלבום שלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליו לעתים הכי קרובות הוא אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", שמכיל שמונה קטעים שמפרקים לחתיכות קטנות, ומרכיבים בחזרה, את העולם המוזיקלי של בקר, שבתוכו אפשר למצוא גם קלאסיקות של רוק כבד, גם מוזיקה קלאסית מהתקופות העתיקות ביותר, דרך באך ופגאניני, ועד למלחינים האוונגרדיים יותר, גם בלוז ורוק בתבניות הכי פשוטות, וגם את היכולת להפוך את כל זה למסע מוזיקלי שאין בו רגע אחד משעמם.  בקר נוטש את המלודיה שבה הוא מתחיל, אם יש כזו בשירים שלו, לטובת מלודיות אחרות, סולואים אחרים, טיפוסים בלתי אפשריים אחרים אל גבהי הצלילים שהוא יכול להגיע אליהם ונפילות חופשיות משם אל המיתרים הנמוכים ביותר של הגיטרה.  ההתמחות המוזיקלית שלו היא הסוויפ, טכניקה של נגינה בגיטרה שכרוכה במעבר לאורך המיתרים ובחזרה, תוך פירוק אקורד לכל הצלילים שיש בו, ולפעמים גם לכמה שאין בו, אבל הוא מקפיד שלכל טריק מוזיקלי שהוא מחזיק בתוך השרוול יש משמעות בתוך העולם המוזיקלי שלו, שהוא משתמש בכולם בדרך הנכונה, בסדר הנכון, כמו קוד שצריך לפצח, קוד שמהדהד עשרים שנה אל העתיד.  ודווקא השם של האלבום, "בעירה מתמדת", לא סובל מהמגיפה של שמות אלבומים וקטעים מוזיקליים באותו הז'אנר ובאותה התקופה, שמות שהקשר ביניהם לבין הקטע המוזיקלי והאווירה שהוא מנסה להעביר היא מקרית בהחלט, מפני שהצורך ליצור, ולהמשיך לעשות מוזיקה, עדיין בוער בתוך ג'ייסון בקר.  וכשהעיניים שלו יפסיקו להיות מסוגלות לכתוב יצירות מוזיקליות, פעימות הלב שלו עדיין יעשו את זה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דה נירו ואדוארד נורטון משתפים פעולה שוב בסרט. רע זה לא יכול להיות.

קצת לפני שאמשיך במערכת הפוסטים השבועית הרגילה, הודעה קצרה שיותר רלוונטית לעכשיו:

"מוזיקה נטו", חנות המוזיקה המוצלחת שנמצאת בלונדון מיניסטור בתל אביב, עורכת במהלך שעות הפעילות שלה היום (יום שישי, 23.7) ומחר (יום שבת, 24.7), מכירת סוף עונה מוזיקלית.  אני לא יודע מה מגדיר עונה מוזיקלית, אבל "מכירה" ו"סוף" הן שתי מילים שתמיד טוב לשים ביחד באותו משפט.  הם מציעים מבחר יפה של אלבומים, חדשים כישנים, שלושה ב-100 שקלים (או 99.90, אם אתם רוצים להתעקש על המטבע הזהוב המנצנץ הזה), אלבומים שבמצב רגיל נמכרים במחירים הרגילים והגבוהים שלהם, ולטענתם, אלבומים שחברות ההפצה לא רצו שהם ימכרו במחירים האלה.

עוד דבר אחד שהם מוסרים ושחשוב לכם לדעת הוא שמלאי האלבומים שיש להם בשביל המבצע הזה הוא גדול, אבל מוגבל.  עוטו עליהם כמו ארבה.

להתראות מחר.