תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'פסקולים'

Spinal Tap

1.   לפני הכל

MGMT, ההרכב הניו יורקי שמה שאני מכיר ממנו זה "Kids" ולא הרבה מעבר לזה, מגיע לארץ להופעה ב-2 בספטמבר בגני התערוכה.  על אף שההופעה מבורכת, המחיר קצת לא פרופורציונלי (לצורך ההשוואה – הכרטיס להופעה יעלה 220 שקלים.   כרטיס להופעה של Depeche Mode, שאין להם פי שניים אלבומים, יעלה פחות מפי שתיים.  כרטיס לקורט ווגנר יעלה 150 שקלים).

2. הפוסט הזה מגיע עד 11

None More Blackבשביל לעשות סאטירה אמיתית, כזאת שמהדהדת גם ממרחק של שנים מהרגעים שבהם היא נוצרה, צריך ללכת מעבר לאמת שרוצים לצחוק עליה.  צריך לקחת את כל הסיטואציות המגוחכות שבנושא שרוצים לצחוק עליו ולהציג אותן בדיוק כמו שהן, בלי שום הערה נוספת.  "This is Spinal Tap," סרטו הראשון של רוב ריינר על להקת רוק כבד בדיונית, שהמציא את המושג "מוקומנטרי" (אבל לא את הקונספט – כאלה היו עוד משנות ה-50. זה אפילו לא המוקומנטרי המוזיקלי הראשון.  לכבוד הזה זוכה "All You Need is Cash", סרט על להקה בדיונית שמחקה את הכרונולוגיה של הביטלס, והוא הפרויקט הבא בתור של אריק איידל אחרי שמונטי פייטון הפסיקו לעבוד ביחד), הוא בדיוק סוג כזה של סאטירה.  אם מתחילים מהעובדה שרוב המבקרים של הסרט כשיצא במקור, ב-1984, לא הבינו שמדובר בסרט על להקה בדיונית, ולא בסרט תעודה.  אם ממשיכים מהעובדה שמוזיקאים שראו את הסרט – אדי וואן האלן וסטיבן טיילר, למשל – לא הבינו מה מצחיק בסרט.  ואם מסיימים בעובדה שמוזיקאים אחרים הודו בראיונות, עם השנים, באותנטיות של הסצינות בסרט, אף על פי שחברי הלהקה הבדיונית – האנשים שכתבו את הסרט, ביחד עם רוב ריינר, לא עשו כמעט שום תחקיר מיוחד על להקות רוק כבד לפני שעשו את הסרט. הם אפילו לא כתבו תסריט.  לד זפלין, למשל, הלכו לאיבוד מאחורי הקלעים של הופעה באולם צמוד לבית מלון בבולטימור בשנות ה-70.  Deep Purple היו צריכים לשנות מקום הופעה למקום גדול יותר כשדגם גדול של סטונהנג' שהזמינו הסתבר כהרבה יותר גדול ממה שתכננו (המידות, שנכתבו בתכנון ברגליים – אמנם קרוב לוודאי לא על מפית – היו אמורות להיות במטרים).

אבל העובדה שהופכת את הסרט הזה, ואת הלהקה הזאת, לאמיתיים, יותר מכל דבר אחר, היא המוזיקה שהם עושים. "רצינו לעשות רוק'נ'רול כמו שצריך," הארי שירר אמר בראיון על הסרט. "אנחנו שלושה אנשים מצחיקים, ולכן הסרט הוא סרט מצחיק, אבל רצינו שהרוק'נ'רול בו יהיה נכון."  כדי לממש את הרצון הזה שלהם, הם טוו הסטוריה שלמה ללהקה שלהם – הסטוריה שהולכת בקווים מקבילים להרבה מלהקות הרוק הכבד הקלאסיות שמהוות את הבסיס לסרט הזה.   שני חברי ילדות הקימו ביחד להקה ושינו את השם שלה, שוב ושוב, עד שהפכה להיות Spinal Tap.  הם התחילו בתור להקת רית'ם אנד בלוז, כי זה מה שכל הלהקות האחרות עשו.  אחר כך, כששנות ה-60 עטפו את עצמן בענן של שלום ואחווה וחופש, הם התאימו את עצמם לזמנים והפכו להיות להקה פסיכדלית.  אחר כך, הם התגלגלו להיות הרכב רוק כבד.  כשהסרט צולם, ימי התהילה שלהם כלהקת רוק כבד היו מאחוריהם, אבל התהילה האמיתית – הערצה פנומנלית שהם לא הכירו עד אותו הזמן, במדינה שלא הכירו עד אותו זמן – יפן.

הפסקול של הסרט, שמכיל, ללא קשר לסדר הכרונולוגי ה"אמיתי" של אלבומי הלהקה, את כל השירים שנכתבו בשביל הסרט בסדר שבו הם מוצגים, יכול לעמוד בגאווה ליד כמה מהאלבומים של הלהקות שהסרט הזה נועד לצחוק עליהן.  מהיצירה גדולת הממדים עם התפאורה קטנת הממדים, "Stonehenge", דרך "Heavy Duty" שמפרט, במילים ובמנגינה, את משנתם המוזיקלית של הלהקה, ועד ל-"Listen to the Flower People", שיר מהעבר המוזיקלי של הלהקה שמכיל בתוכו, בטווח שתיים וחצי הדקות שלו, כל כך הרבה מאפיינים מוכרים של המוזיקה של שנות ה-60, שהוא נשמע הרבה יותר ארוך.

ההצלחה של הסרט היתה איטית ומדודה.  מכמות הצופים המועטה יחסית, שראתה אותו בקולנוע, דרך המבקרים שלא הבינו שזה לא באמת סרט תיעודי, ועד לחברת ההפקה שלא חשבה שסרט על רוק'נ'רול יצליח באמת, היו הרבה הזדמנויות לסרט לא להצליח.  אבל עם השנים, הסרט הפך להיות סרט פולחן, וחלקים ממנו התחילו לתפוס את מקומם בלקסיקון התרבותי המוזיקלי.  למשל, מגברים שהווליום שלהם מגיע ל-11.  למשל, שם הלהקה הפך להיות מילה נרדפת לצד האפל, והמגוחך, של ההתנהלות של להקות מסוימות (בראיון בעקבות מסע ההופעות המשותף של מטאליקה ו-Guns and Roses ב-1992, לארס אולריך הודה שמסע ההופעות היה מאד "ספיינאל טאפי"). למשל, אחד מהשירים ה"מוקדמים" של הלהקה, "Gimme Some Money", נבחר ללוות פרסומת של אמריקן אקספרס.

עכשיו, עשרים וחמש שנה אחרי שהסרט יצא והלהקה הומצאה, שלושת הקומיקאים יכולים להרשות לעצמם לצאת מנקודת הנחה שהעולם הבין את הבדיחה ולתלות את הפאות.  הם יוצאים עכשיו למסע הופעות – בינתיים רק בארצות הברית – לא כדמויות חברי הלהקה אלא כעצמם, במופע שהם קוראים לו "Unwigged and Unplugged", ובמהלך השנה הם גם יוציאו אלבום נוסף – שלישי במספר – של הלהקה שהמציאו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מיתון או לא מיתון, יש אנשים שלא מסרבים לחדש להם את המשכנתא.

ריקוד לאור ירח

1. לפני הכל

קצת קידום עצמי חסר בושה: ביום חמישי הקרוב, ה-17.4, בשעה 20:30, אחותי המחזאית מעלה בפעם הראשונה באופן מסחרי את המחזה שלה, "חופשיות", בבית ציוני אמריקה. המחזה מדבר על החוויות הייחודיות, החיוביות יותר והחיוביות פחות, של חיילות במהלך השירות הצבאי. החלק של הקידום העצמי תלוי בעיקר בעובדה שאני כתבתי את המוזיקה למחזה. זהו.
ֿ
הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על האבנים המתגלגלות, "Shine a Light", מגיע לבתי קולנוע נבחרים בישראל השבוע, ועל אף הביקורות הלא אוהדות במיוחד בינתיים, כדאי ללכת ולראות מכיוון שהסיכוי סביר שזה הדבר הכי קרוב ללראות את האבנים המתגלגלות בהופעה כאן בארץ לפני שהם מתפרקים (פיזית, אני מתכוון).

2. על הקשרים ההרמוניים בין האנשים בניו יורק

August Rush

פעם בכמה שנים הגופים שמתרגמים שמות של סרטים לעברית מצליחים להתעלות על עצמם ולתרגם שמות של סרטים בצורה שתהיה יותר טובה מהשם המקורי של הסרט. הסרט שנקרא בעברית "ריקוד לאור ירח" הוא דוגמא טובה אחת לזה. באנגלית קוראים לו "August Rush", שם שלא מתייחס לשום דבר במשמעו המילולי וקשור לילד שמככב בו. בעברית, השם הוא תרגום של "Moondance", השיר של וואן מוריסון, שיש לו חלק מרכזי, כמעט לייטמוטיבי, בסרט.
הכרזה לסרט, הפרסומת לסרט, פירוט עלילת הסרט – כולם עשויים לגרום לכם לא לרצות את הסרט הזה. ואפשר להבין אתכם. יש משהו בנאיביות של המסר שהסרט הזה מעביר שמאד מנוגד לציניות שהרבה יותר מקובלת בעולם שלנו. "מוזיקה מחברת בין אנשים," זה פחות או יותר מה שהסרט מנסה להגיד, וזה תיאור די פשטני שאפשר להגיד בכל מיני דרכים, עם כל מיני סרטים. במקרה הספציפי של הסרט הזה, האנשים שכתבו אותו ומי שמביימת אותו, כולם, עושה רושם, בעלי קשר כזה או אחר לעולם המוזיקה, הצליחו לעשות עבודה טובה במיוחד בלהדגים את זה.
פרדי היימור, שמכהן כרגע בתפקיד הילד-שמשחק-בהכי-הרבה-סרטים למרות שהוא שיחק רק בארבעה בינתיים, הוא ילד בשם אוון שגדל בבית יתומים. יש שם את הבדידות והניכור וסצינות הכמעט-התעללות המתבקשות (ההימנעות מסצינות עם קערות דיסה ריקות ראויה לציון), ויש שם את המאפיין העיקרי שמחבר את הסרט ואת כל הדמויות שמסתובבות בו – בבית היתומים אסור לשמוע מוזיקה, אסור לנגן מוזיקה, אסור לחשוב על מוזיקה. אבל המוזיקה מתנגנת בראש של אוון כל הזמן. הוא יכול לשמוע אותה בכל דבר – בחיטה שממלאת את השדות שמסביב לבית היתומים, בזמזום של החשמל העובר בין עמודי החשמל שפרוסים לאורך הדרך שמובילה בין בית היתומים שהוא גדל בו לבין ניו יורק, והוא מאמין שהמוזיקה הזאת היא מה שמחבר אותו להורים שלו, שהוא מעולם לא פגש, ומה שיביא אותו לפגוש אותם בסופו של דבר. כשהוא מבין שהוא צריך לקחת את מלאכת החיפוש לידיו הוא מחליט לעזוב את בית היתומים באמצע הלילה ולצעוד לניו יורק. שם הוא מתחבר עם ילד שהוא מוצא מנגן בגיטרה בכיכר וושינגטון, שמביא אותו לקהילה של ילדים נגנים שמופעלים על ידי מוזיקאי רחוב אפל שקורא לעצמו "הקוסם", שמשחק רובין וויליאמס (שעושה רושם שלקח לעצמו כדמות לחיקוי את בונו) – גם במקרה הזה, יש יותר מרמז למה שנתן את ההשראה לסרט, אם מחליפים את "הקוסם" בפייגין ואת העבודה של הילדים כנגני רחוב בעבודה ככייסים. במקביל, ההורים שלו מתחילים לחפש אותו ואחד את השני (מסיבות שתבינו אם וכאשר תראו את הסרט), והכל מתרחש מתחת למטריה של המסר העיקרי של הסרט – המוזיקה היא קשר הרמוני בין כל האנשים בעולם, היא מקיפה אותנו ומרכיבה את כל הדברים בעולם, והיא מה שמשמש לחבר בין אנשים שאיבדו את דרכם אחד אל השני.
אחד הדברים היפים ביותר בסרט היא העובדה שהמסר הפשטני הזה לא נותן לבמאי ולכותבים של הסרט להרוס אותו, בעיקר מפני שהם זוכרים שאם זה מה שהסרט מנסה להעביר, הדבר העיקרי בו צריך להיות מוזיקה. ולא מוזיקה רגילה, אלא מוזיקה שנובעת מכל דבר שקורה בעולם שמסביבנו. הסרט מתחיל בתוך שדה ענקי של חיטה. הרוח עוברת בין כל השיבולים, משנה את הצורה שלהם ויוצרת רעש של שקט – אחר כך, צלצול פעמוני הרוח שמחוץ לבית היתומים והזמזום של החשמל העובר בחוטים משכנעים את הילד אוון ללכת ולחפש את ההורים שלו בעצמו. וכשהוא מגיע לניו יורק, כל הדברים שקורים מסביבו ברחוב – קולות הרכבת התחתית, הקיטור שיוצא לפעמים מתחת למדרכה, הסירנות, נביחות של כלבים, צלצולי פעמוני אופניים, צפירות של מכוניות, הופכים בבת אחת למוזיקה. באחת מהסצינות, הוא עומד על ספסל באמצע הרחוב ומנצח על כל ההמולה שמתרחשת מסביבו. והמוזיקה שמסביב משקפת את ההרגשה שלו. האופוריה שבאה לידי ביטוי בעובדה שהוא הולך להימצא ולמצוא את ההורים שלו מתחלפת במוזיקה מתוחה ומאיימת כשהוא מאבד את הקשר שלו עם השירותים הסוציאליים והולך לאיבוד ברחוב. אחר כך, כשהוא מתגלגל ממקום למקום ומגיע לנצח על יצירה שהוא כתב בסנטראל פארק, הוא מתרגם את כל הרעשים שהקיפו אותו כשרק הגיע לעיר, ואת כל הצלילים שאסף בדרכו, ליצירה מוזיקלית אחת, והיא מכילה מכל הבא ליד – תזמורת שלמה, גיטרה, גביעי יין, צופרי מכוניות ומקהלת גוספל אחת.
את כל המוזיקה שאגורה בתוכו ושהוא לא יכול להביא לידי ביטוי כשהוא נמצא בבית היתומים, מכיוון שאסור ומכיוון שאין לו כלי נגינה, הוא מצליח להוציא על גיטרה בפעם הראשונה שהוא נתקל בה, בתיאטרון הנטוש שבו מתגוררים "הקוסם" והילדים תחת חסותו. הטכניקה הוא משתמש בה, שמבוססת על שימוש בגיטרה ככלי הקשה, היא טכניקה שהמציא מייקל הדג'ס, אחד מנגני הגיטרה האקוסטית הווירטואוזיים יותר, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא צעיר מדי. ארבעה אנשים שונים מנגנים בגיטרות במקום השחקנים שמשחקים בסרט, כל אחד בטכניקה אחרת, והמוזיקאית שמנגנת בטכניקה של ההקשה על גיטרה היא מוזיקאית עם השם המצער קאקי קינג, שיוצרת בעצמה בעזרת הטכניקה הזאת.
ההורים של אוון, שנפגשים במקרה שנים לפני כן ומחפשים אחד את השני מאז, מגיעים שניהם מקצוות מנוגדים לגמרי של העולם המוזיקלי, כסוג של מיצוי-עד-הסוף של כל עולם המטאפורות המוזיקלי שאפשר להשתמש בו בסרט – היא צ'לנית קלאסית, הוא סולן של להקת רוק. בכל פעם שיש הזדמנות להראות מהקטעים המוזיקליים של אחד מהם, הקטע משתלב בתוך קטע מוזיקלי של האחר – הקטע הקלאסי הופך להיות ליווי לבלדת הרוק, ובלדת הרוק הופכת להיות ליווי לקטע הקלאסי. את הבחור, זמר רוק אירי שמוצא את עצמו בניו יורק (לא בונו, הפעם), מגלם בצורה משכנעת ג'ונתן ריס מיירס, שיש לו רזומה די מפואר בסרטים מוזיקליים (הוא שיחק את הפסיאודו דיוויד בואי ב-Velvet Goldmine של טוד היינס); את הבחורה מגלמת בצורה לא מזיקה קרי ראסל.

היופי שבסרט טמון בעובדה שמאד בקלות היו יכולים להפוך אותו לאיזשהו סרט הוליוודי קיטשי שהמוזיקה היא רק חלק לא מאד מרכזי ולא מאד מהוקצע בו, ובמקום, היוצרים של הסרט החליטו לעשות סרט קטן יותר ואמיתי יותר. כל מה שקורה בו, קורה בו בעדינות, והמוזיקה באמת עוטפת את כולם, מובילה את כולם הלאה, ובלי להרגיש, המוזיקה שאמורה ללוות את הסרט, להפוך את הקטעים המרגשים למרגשים יותר, את המותחים למותחים יותר, את השמחים לשמחים יותר, עוברת קדימה ונותנת לסרט לעבור אחורה – כל מה שמתרחש בסרט, בעצם, מוצא את מקומו המוזיקלי בשבע הדקות האחרונות, וביצירה המוזיקלית שאליה מוביל כל הסרט, שאותה כתב מרק מנסינה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תתחילו להתאמן על זה: דם, צפרדע, כינים, ערוב…

מספר לסרט לאלבום פסקול: המסע ההפוך של Young Adam

1. לפני הכל

כבר היום, בעצם, מתחיל פסטיבל ג'ון זורן. אי שם בירושלים מנגנת רביעיית מיתרים יצירות של ג'ון זורן ממש עוד מעט. אבל הכיף הגדול מתחיל מחר, אז יעלו ג'ון זורן וחבר מרעיו לסדרה של הופעות בכל מיני מקומות – מלבונטין 7 עד להיכל התרבות. בסוף השבוע שלאחר מכן אני אקדיש את הפוסט לתיאורים והסברים מפורטים, מרגע לרגע, של הפסטיבל המאד נכבד הזה. אני לא יודע מה מצב הכרטיסים ואם יש אנשים ששורטים קירות בתסכול על שלא קנו כרטיסים מוקדם יותר, אבל קורא הבלוג גלעד מעוניין למכור כרטיסים לשתיים מן ההופעות שבפסטיבל. הוא לא אמר לי לאילו מההופעות הוא מתכוון עד לזמן סגירת הבלוג היום, אבל אלו מכם שמוכנים להתאזר בקצת תקווה, יכולים להתקשר אליו לטלפון 054-4468003 ולבדוק.

הקיץ מתקרב והעובדה שאנחנו לא נמצאים במשבר בטחוני רחב מימדים אומרת שהרבה אמנים מוזיקליים עשויים לשקול לקפוץ לכאן אחרי או לפני ביקור במדינה ים תיכונית רגועה יותר במהלך סיבוב ההופעות הקיצי שלהם. היבול של הודעות השבוע האחרון מספר על ביורק, שזה משמח במיוחד (הכי קרוב שאני אגיע לאיסלנד השנה, כנראה), ועל לורי אנדרסון. גיאחה מספר ב"עונג שבת" שעוד אמן צפוי להגיע לארץ ושהודעה רשמית על כך תהיה ב-YNet ביום ראשון. הוא רומז שהאמן (או האמנית או הלהקה) מוזכרים בבלוג שלו השבוע. אתם מוזמנים לנסות ולנחש. ההימור שלי? ניק קייב או אנדרו בירד. או ה-Gutter Twins (שניים מתוך השלושה הם הימורים די בטוחים, בהתחשב באהבה של גורמי מפתח בלהקות לישראל).

נעמה הילמן, סינגר-סונגרייטרית ישראלית שפועלת בלונדון, בעיקר, צריכה את העזרה שלכם – היא מועמדת, בין הרבה אמנים אחרים, לפרסי ה-Indy Music Awards – ההצבעה לאמנים שייכנסו לרשימת המועמדים הסופית, שהיא ארבעה בכל קטגוריה, נמשכת עד יום שני, ה-31 במרץ, בחצות. אתם מוזמנים להצביע ולעזור כאן.

אחרי הסצינה וחצי ביחד שהפכו סרט אחד למשהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו, הצעד המתבקש הבא בהסטוריה של הקולנוע מגיע בספטמבר השנה – אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו מככבים ביחד בסרט שלם. זאת הולכת להיות, קרוב לוודאי, חוויה מזככת. (מצד שני, בהמשך רשימת השחקנים אפשר למצוא גם את פיפטי סנט. אז אולי לא).

Lead Us Not Into Temptation

2. ללא מילים
בשבוע שעבר החלטתי לעשות ניסוי מעניין. או יותר נכון, החלטתי להפוך האזנה שגרתית לאלבום לניסוי מעניין. בין כל האלבומים שהורדתי ושמרתי בתקופה שבה הייתי מנוי ל-EMusic, שהוא אתר נפלא שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים, ושהייתי צריך להפסיק את המנוי שלי אליו בגלל עומס יתר של אלבומים שלא היה סיכוי שאצליח לשמוע בימי חיי, היה גם אלבום של דיוויד ביירן בשם Lead Us Not Into Temptation. האלבום הזה הוא פסקול לסרט בריטי בשם Young Adam, שבעברית, מסתבר, מתורגם ל"הזר".

מאחר ואת האלבום כן היה לי, ואת הסרט לא היה לי, החלטתי לעשות ניסוי ולהפוך את סדר ההתרשמות ממוזיקה לסרטים על פניו – קודם לשמוע את הפסקול, אחר כך לנסות ולגבש דעה על הסרט ועל מה אמור לקרות בו לפי הפסקול, ורק אחר כך לצפות בסרט עצמו. הטעות הראשונה שלי, במהלך הניסוי הזה, היתה לחשוב שדיוויד ביירן, מוזיקאי שחי בעולם משל עצמו, יגביל את עצמו למוזיקה שמלווה את הסרט ושהמטרה שלה היא להוסיף לעלילה ולאווירה של הסרט. הטעות השניה שלי היתה לנסות ולחפש מידע לגבי הסרט על סמך השם של הפסקול, שהוא שונה, מאיזושהי סיבה, משם הסרט. הטעות השלישית שלי היתה לא להכין את עצמי מראש למה שאני הולך לצפות בו, אחרי שכבר שמעתי את הפסקול ואני מוכן לשלב ב' של הניסוי שלי.

אבל נתחיל מההתחלה, בסדר כרונולוגי: ראשית כל היה הספר. "Young Adam" הוא סרט שמבוסס על ספר שכתב סופר בשם אלכסנדר טרוקי ב-1957. טרוקי היה עוף מוזר בנוף הכתיבה הבריטית של אותה התקופה, שהסתמכה בעיקר על דרמות ריאליסטיות, אפלות ומציאותיות שעסקו בחיים הקשים וחסרי התוחלת של בני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים הבריטי. מאחר והספרים המוקדמים שלו זכו להתעלמות כמעט גורפת באנגליה עצמה, טרוקי עבר לפריז ומשם לארצות הברית. הוא היה עורך של מגזין ספרותי שבו פרסמו הרבה מהסופרים המהפכניים יותר של התקופה והתקרב מאד לדור כותבי ה"ביט" האמריקניים כשחי בניו יורק. באותה תקופה הוא גם פיתח את החיבה שלו לסמים קשים ואחד מהספרים שהוציא היה ספר שמתאר התמכרות לסמים, בתיאורים קשים ובוטים שלא היו מקובלים באותה התקופה והפכו את הספר לסנסציה. את "אדם הצעיר" הוא הוציא בשנת 1957 בהסתמך על הילדות שלו בגלזגו ועל הנסיון שלו כספן במורמנסק, בחייו הצעירים. הספר שרצה להוציא היה ספר אפל שמדבר על מצפון, על פיתוי, על הרצון לשליטה ועל הרצון להתעלות מעל למה שמציעים החיים בכל רגע נתון, ועל הצורך להתמודד עם התוצאות של כל הטעויות שנעשות במהלך הנסיונות להתמודד עם חיים שמכילים את כל אלה. באנגליה אף אחד לא התעניין בספרים הקודמים שלו והכתיבה שלו בספר הזה היתה מתקדמת מדי מכדי שהוצאת ספרים כלשהי תרצה להוציא את הספר שלו. כשהחליט לעבור לפריז ולכתוב משם, הסכים מוציא לאור להוציא את הספר שלו, רק בתנאי שהוא יכיל סצינה פורנוגרפית כל שישה עמודים. בשביל להוציא את הספר, שטרוקי האמין שהוא יצירת המופת שלו, הוא היה מוכן לשכתב את הספר ולהוסיף את הסצינות הפורנוגרפיות שהמוציא לאור דרש.

הספר מספר על ג'ו, איש בלי שורשים ובלי עתיד מוגדר שהוא סופר בהתהוות (ואולי הוא בבואה של טרוקי עצמו), שמוצא את עצמו עובד על דוברה ששייכת לזוג בשם לס ואלה גולט. לס והוא מוצאים גופה צפה במים של הנהר בו הם שטים בגלזגו, בחורה מתה שג'ו מכיר, אבל מסתיר את ההיכרות איתה מלס ומאלה. במקביל, כשהוא מגלה שמערכת היחסים של לס ואלה מעורערת, הוא מפתה את אלה ויוצר משולש קלסטרופובי בתוך החלל המוגבל של הדוברה. במקביל, הוא נזכר באירועים שקרו בעבר, אירועים שהסופר משתמש בהם כדי להקביל את מערכת היחסים המתהווה בין ג'ו ואלה לבין מערכת היחסים הקודמת של ג'ו. התוצאות של ההחלטות שקיבל ג'ו בעבר, של אלו שהוא מקבל בהווה ושל אלה שהוא יקבל בהמשך כדי לנסות ולתקן את הנזק שגרם נערמות ומעמיסות על המצפון שלו ושל כל אלה שסובבים אותו.

Young Adam - film

את הספר הזה הבמאי וכותב התסריט, דיוויד מקנזי, רצה לעשות במשך תקופה ארוכה. השאיפה הזאת נמנעה ממנו בעיקר בגלל בעיות תקציב. כשהצליח סוף סוף להשיג את התקציב לצילום הסרט בגלזגו, הוא אסף חבורה מאד מוכשרת של שחקנים – יואן מקגרגור, טילדה סווינטון, פיטר מאלן ואמילי מורטימר, והחליט לצלם את הסרט בלי להוריד כמעט שום דבר מהאופי הפרובוקטיבי של הספר. הסרט מכיל כמות מועטה יחסית של דיאלוג, ומכיוון שהחלק העיקרי בספר מתבסס על עומס הרגשות המתחוללים בתוך ג'ו והאנשים שמקיפים אותו, ההחלטות הפזיזות שהוא עושה ונטל המצפון שההחלטות האלה מסיבות לו, חלק גדול מאד מהסרט מבוסס על היכולת של השחקנים להביע רגשות באמצעות מה שהם לא אומרים. לשתיקות, למבטים ולתנועות ידיים יש משמעות גדולה מאד בסרט.

כשהסרט יצא, קרוב לוודאי מאד בדומה לספר, אנשים ייחסו הרבה יותר חשיבות לעובדה שהוא מכיל כמות לא שגרתית של סצינות מין, ושהוא חושף חלקים די אינטימיים, ובדרכים שהבימוי והצילום היו יכולים להימנע מהם, של השחקנים הראשיים. חלק מהביקורות טענו שחלק מהסצינות נועד בשביל לעורר פרובוקציה ואין לו הרבה משמעות בכל מה שקשור לקידום העלילה.

ובסופו של דבר, יש את הפסקול. דיוויד ביירן כתב את המוזיקה במיוחד בשביל הסרט, עובדה שמפיצי הסרט מדגישים בכל פורמט אפשרי – בסרט עצמו, על כרזת הסרט, על עטיפת הדיווידי, ובסרט התדמיתי המתבקש של "מאחורי הקלעים". מכיוון שהסרט עוסק בעיקר במה שקורה מאחורי המילים, ומה שהדמויות בסרט מסתירות אחת מהשניה, יש הרבה מאד מקום למוזיקה כדי ליצור אווירה, כדי לשרטט אותה וכדי לשבור אותה, ודיוויד ביירן מצליח לעשות חלק מזה. הסרט מתרחש מסביב לתעלות ולנהר של גלזגו, ודיוויד ביירן בוחר להשתמש בכלי מיתר – צ'לו וכינורות, כדי לחבר את השלווה של המים עם חוסר השלווה של מה שצף בהם בתחילת הסרט הולך ליצור. את העולם המוסרי המורכב של ג'ו, דיוויד ביירן בונה בעזרת פסנתר חשמלי ופסנתר רגיל, בעזרת אקורדיון וכינורות מנסרים, בעזרת הצלילים ההרמוניים של הרכב מיתרים והצלילים הדיסוננטיים שמנסים לחבל בהם. השלווה ההרמונית של המיתרים, עושה רושם, תמיד מצליחה להתגבר על הדיסוננט ולהתעלות מעל למערבולת המוזיקלית שביירן מבשל במהלך הקטעים.

בניסוי מהסוג הזה, כשמאזינים לפסקול של סרט בלי לצפות בסרט עצמו, יש רק שני דברים שאפשר להסתמך עליהם כשמנסים לנחש את מהות הסרט. אחד מהם הוא המוזיקה עצמה. הצלילים אמורים להשלים את מה שאנחנו רואים על המסך ואת הרגשות שהדמויות מנסות להעביר באמצעות מילים, ולכן, כשמורידים את הדיאלוג ואת הוויזואליות מהמכלול, הצלילים שנשארים אמורים להיות מסוגלים להעביר חלק מהאווירה של הסרט. הדבר השני הוא שמות הקטעים, שלפעמים קשורים לעלילת הסרט ולפעמים לא. מאחר ואני מאזין למוזיקה בדרך כלל במנותק משמות השירים, יכולתי להתוודע אליהם רק אחרי שראיתי את הסרט – לפיהם, אפשר לנחש את הקשר של הסרט לים ולספנות, ואת הרבדים המוסריים שהסרט מדבר עליהם. בלעדיהם, קשה מאד לדמיין שהמוזיקה נכתבה לסרט מתוך ציפייה להיות מתאימה לסרט. ברוב הקטעים יש שילוב של שלווה מימית ביחד עם איזשהו מתח שנמצא מתחת למים ומאיים לבצבץ מעל פני המים. הצילומים בתחילת הסרט ובמהלכו מתאימים להרגשה הזאת – הסרט נפתח בצילום של חפצים בתוך המים, חפצים שהמקור שלהם מוסבר במהלך הסרט, ושל הגופה הצפה בתוך המים, בהתחלה מתחת למים ואחר כך מעל למים.

באופן אירוני, הקטע שסוגר את האלבום, "Speechless", הוא הקטע היחיד שבו ביירן שר. בסוף הסרט הוא שר את המילים של השיר הזה (או ככה, לפחות, נדמה לי) על רקע יותר רגוע ומקובל, בניגוד לשכבות המוזיקליות המשוננות, ולקולות השונים, המנוגדים אחד לשני, שממלאים את השדה הסטריאופוני באלבום הפסקול.

כאן אפשר למצוא סרטון שמדבר על צילומי הסרט, על המהות שלו ועל המשמעות של הספר בשביל השחקנים והבמאי. הוא גם מנסה להעלות השערות לגבי שם הספר (Young Adam), בהתחשב בעובדה שלאף אחת מהדמויות בספר לא קוראים אדם. [אזהרה: כמו שאמרתי קודם, הסרט מכיל די הרבה סצינות מין. יש סיכוי סביר שהסרטון הזה מכיל כמות מסוימת של הסצינות האלה. אל תצפו בו בעבודה וכאלה]

ומכיוון שלא הצלחתי למצוא שום דבר שמכיל את המוזיקה הספציפית של דיוויד ביירן לסרט, הנה משהו שונה לגמרי, מתקופה אחרת לגמרי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, אם אתם רואים את אדוארד נורטון ברחוב, תהיו נחמדים אליו. אתם לא תאהבו אותו כשהוא כועס.

פסקולים – לטובה ולרעה; דיוויד בואי

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

Until the End of the World

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את Batman Foreverהפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

Station to Station

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.

גוראן ברגוביץ'; ג'נגו; יואל הופמן

1. לפני הכל

לא מזמן הוציאה חברת Rhino, שעושה חסד לאמנים ומוציאה מדי פעם אוספים מיוחדים שחברות אחרות לא מוציאות, משום מה, אוסף ל-Afghan Whigs, אחת הלהקות האהובות עליי. מפני שהלהקה (בניגוד לחלק גדול מהאמנים שבדרך כלל מוצאים את דרכם ל-Rhino) עדיין בחיים, הם הקליטו שני שירים חדשים לאלבום. בעבר כבר נתתי לינק ל-I'm a Soldier, שהיה פושר משהו, ועכשיו הם מעלים לחללשלי שלהם את השיר השני, Magazine, שהוא הרבה יותר זה. תיהנו.

2 . Ederlezi
בסוף השבוע האחרון זכיתי להזדמנות להגשים חלום קטן שלי – לכתוב על מוזיקה תמורת כסף. הזדמנות, אני אומר, ולא חלום, מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה. כשאקבל, אתם תהיו הראשונים, או השניים, שתדעו. זה היה כשהלכתי לחפש פריט מידע ב-All Music Guide, אתר אנציקלופדיה מוזיקלי שאני קורא לו בחיבה "אלוהים" (יען כי הם יודעי כל). גיליתי שהם מחפשים כותבי ביקורות וביוגרפיות מחוץ לארצות הברית ומיד מיהרתי לשלוח להם ביקורת. גם לכם, אם אתם רוצים, יש את ההזדמנות לשלוח להם ביקורת, או ביוגרפיה, או משהו – כאן.

בחרתי לכתוב את הביקורת שלי על אלבום שלא מצאתי לו ביקורת שם – אוסף שנקרא  "Ederlezi" של גוראן ברגוביץ', ואני אחלוק אתכם את הביקורת הזו כאן. בערך.

בכל אופן, את גוראן ברגוביץ' אין צורך להציג כאן, בניגוד לארה"ב. הוא אחד מהחלוצים של סוג המוזיקה הבלקני-צועני שהפך להיות מאד אופנתי לאיזושהי תקופה, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נולד בסרייבו, ב-1950, להורים משני הקצוות. הוא למד מוזיקה קלאסית כשהיה קטן, אחר כך הצטרף לכל מיני להקות פאנק והיה חלק מהלהקה הכי ידועה שם בשנות ה-80 – Bijelo Dugme (כפתור לבן). במקביל הוא כתב גם מוזיקה לסרטים מקומיים. לקראת סוף שנות ה-80, אחרי שהלהקה התפרקה, הציע לו חבר מלהקה אחרת, אמיר קוסטוריצה, לכתוב את המוזיקה לסרטו הראשון, "שעת הצוענים".

זו הנקודה בה מתחיל האלבום "Ederlezi", שיצא לכבוד עשר שנים של מוזיקה לסרטים (ומאז כבר הספיקו ללוות אותו עוד כמה אוספים, לפחות עוד אחד מהם מוקדש אקסקלוסיבית לסרטים). השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום הם גם הקטעים העוטפים את הסרט עצמו – והם נותנים איזשהו רמז למסורת ממנה יצא ברגוביץ' ולהשראה שקיבל. שני השירים מייצגים שני מאורעות מכוננים בחיי הצוענים – בקטע הראשון שרה נערה ברומאנית (אני מניח), ומצטרפת אליה מקהלה אדירה בקינה שהופכת ליותר ויותר כבדה ואפלולית. בקטע השני מצטרפת אליה, במקום, תזמורת כלי נשיפה. מתוך שני הקצוות האלו במסורת המוזיקלית הצוענית והבלקנית בכלל, בנה ברגוביץ' את ההשראה למוזיקה שלו ואפילו החליט לקרוא לתזמורת שלו על שם שני המאורעות המכוננים האלה – תזמורת החתונות והלוויות.

עוד תכונה של ברגוביץ' כמלחין מוזיקה לסרטים היא היכולת שלו לטוות הרבה מאד סגנונות מוזיקליים לתוך סגנון ייחודי שלו, ולגרום להם להישמע טבעיים לחלוטין ביחד – כאילו שהמוזיקה העממית של הארץ הזו והמוזיקה העממית של הארץ הזו יכולות להפוך להיות מוזיקה עממית של ארץ שלישית, דמיונית לגמרי. כך, לדוגמא, הוא לוקח שיר ישראלי של עפרה חזה ("כל הנשמה"), מכתיר אותו בשם חדש ( "Elo Hi" ) ועוטף אותו במקהלה קורסיקנית. ואת המקהלה הזו עוטף שוב, בעפרה חזה, כדי ליצור את המוזיקה הייחודית והמלנכולית שמלווה את הסרט "המלכה מרגו". כך, לדוגמא, הוא לוקח את איגי פופ וממציא אותו מחדש כאיזה דוד זקן שממרומי שנותיו מטיף לצעירים ולחייהם הריקניים ("TV Screen makes you feel so small/no life at all"), או את סקוט ווקר, כדי לתת לו את אחד השירים הקליטים ביותר באלבום הזה (אולי בכל הקריירה של ווקר בשנות התשעים). בין השאר, יש פה גם קטעים מייצגים מתוך הסרטים שלהם כתב ברגוביץ' מוזיקה – שמציירים בקווים כלליים את האווירה שהסרטים מעבירים – עולצת ב"מתחת לפני השטח", מהורהרת ב"חלום אריזונה", קינתית ב"המלכה מרגו".

ברגוביץ' ממשיך, מדי פעם, ליצור מוזיקה לסרטים, ולתיאטרון, ואפילו הוציא אלבום חדש לאחרונה – "כרמן עם סוף טוב". אבל עיקר העבודה שלו בימים אלה היא מסעות הופעות אינסופיים עם "תזמורת החתונות והלוויות", שכבר היו בארץ פעם אחת, ואני, לפחות, מקווה לראות אותם כאן שוב. התזמורת מכילה את כל הכלים והקולות הדרושים בשביל להעביר את החוויה המלאה של פסקול של גוראן ברגוביץ', ואם יתמזל מזלנו ומישהו בעולם המפיקים יחליט שגוגול בורדלו צריכים לחמם אותם, כמו שהם חיממו את התזמורת שבחר להקים לעצמו אמיר קוסטוריצה, "No Smoking Orchestra", בשנה שעברה, מצפה לנו בכלל ממתק מיוחד. אני מחכה, בכל אופן, למפיקים שירימו את הכפפה.

הנה כמה ביצועים של "תזמורת החתונות והלוויות" לשירים שמופיעים באוסף הזה:

Mesecina

Ederlezi

ו-7/8 – 11/8

3. הקלות הבלתי נסבלת של להחליף לב

ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים שהכי קשה לקלוט אותם בשמיעה הראשונה. ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים הישראליים האהובים עליי. שני המשפטים האלה – יכול להיות שהם סיבה ותוצאה, יכול להיות שהם ניגוד. העיקר הוא שג'נגו הוא אמן שצריך להתאמץ בשביל לאהוב, במיוחד בשלושת האלבומים האחרונים – שהקודמים בהם, "מאה שקל אחרונים" ו"לנשום במים" היו מאד סגפניים – גיטרה, בס, תופים ושירה וזה הכל. שירים שמופשטים מעיבודים מפוארים ונשארים רק עם התחתונים, כביכול, לגופם, עשויים להישמע ממש רע, אבל במקרה של ג'נגו הפשטות היא היופי האמיתי של השירים. המילים האמיתיות, האורבניות, חודרות הרבה יותר עמוק כשהוא שר, בלי אפקטים, עם ליווי של גיטרה ואולי בס ותופים. הוא קרוב אליך, עושה רושם, יותר מכל מוזיקאי ישראלי אחר.

לא מזמן הוא הוציא את האלבום החמישי שלו (לא כולל האלבום האינסטרומנטלי), "לב", ולי יצא להקשיב לאלבום, סוף סוף, רק לאחרונה. הדבר הראשון שברור לגמרי מהצלילים הראשונים הוא שפלטת הצלילים התרחבה בהרבה באלבום הזה. כבר בשיר הראשון אנחנו לומדים שג'נגו קנה, כנראה, קלידים. הם מעטרים את רוב שירי האלבום (עד כדי כך שקטע קצר שמקדים שיר, שבו מלווה את עצמו ג'נגו רק בגיטרה, נקרא "מדברים עם גיטרה"), ואפילו הופכים חלק מהם – כמו "בדיוק מה שאני רוצה", ללהיטים בפוטנציה (ועל זה גלגל"צ יאמרו: נתנו לכם את מלכת הפלקט. מה עוד אתם רוצים?). יש שם עוד כלים חדשים – מפוחית, למשל, שמבליחה פתאום ב"דמעה", אבל הם לא מפריעים לפשטות, לחדות ולעירום של השירים שמאפיינים את המוזיקה של ג'נגו. לפעמים זה נדמה שהשירים הם לא מאד יפים, במיוחד כשהוא חוזר שוב, ושוב, ושוב, על השורה האחת של הפזמון ("היא לא חושבת עליי"), אבל זה רק לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של כל אחת מהחזרות האלו. אפילו המילים הילדותיות של "שימי יד", שסוגר את האלבום, מקבלות משמעות נוספת עם כל שמיעה שמקדישים לאלבום הזה. "דמעה", שהוא גם פשוט וגם מורכב עד כאב, הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ג'נגו מעכשיו, אולי גם בכל היצירה הישראלית.

תהיה לכם הזדמנות לשמוע את ג'נגו פנים אל פנים, וגם, על הדרך, לרכוש את האלבום החדש שלו, במסגרת אירועי "לילה לבן" שיפקדו אותנו לטובה ביום חמישי הקרוב (28.6) – ב"אוזן השלישית" יקיימו מרתון הופעות אקוסטיות של האנשים שחתומים ב-Earsay, והיות וג'נגו הוא כרגע אחד מהם, גם הוא יופיע. גם Mad Bliss ועמית ארז, אם אתם צריכים עוד תירוץ.

4. אחרי הכל

התחלתי – והמשכתי הרבה מעבר למה שתכננתי – לקרוא ספר של יואל הופמן, שאין לי מושג מי הוא. הוא נקרא "`Curriculum Vitae", וקניתי אותו מפני שמאד אהבתי את העיצוב הגרפי שלו (קטן, בטור אחד על פני הדף, ורק העמודים השמאליים מודפסים, כשהימניים מוקדשים מדי פעם לשרבוטים מוזרים). הספר, מסתבר, הוא מעין stream of consciousness על החיים שלו, והוא בינתיים הדבר שהכי מזכיר לי את יוסל בירשטיין, שנפטר הרבה יותר מדי מוקדם, ואני מתגעגע אליו ולסיפורים שלו מאד.

זהו להשבוע. בינתיים, כדי להקל עליכם במעט מהחום, ביקור קצר באיסלנד.