תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'פוסט ליום השואה'

פוסט ליום השואה: תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה

לפני הכל

רדיוהד שבו הביתה.  מי שעקב אחרי הגוספל לאורך השנים קרוב לוודאי ששם לב שרדיוהד ואני נפרדנו על רקע חילוקי דעות אמנותיים בשני האלבומים האחרונים.  אמנם קניתי את שניהם (אחד ביום שיצא, את קודמו מעט אחר כך בגרסה הפיזית המסודרת והמאוחרת יותר) אבל לא הצלחתי למצוא דרך עדיין להבין מה הם מנסים לעשות שם ודעתי לא השתנתה שהם היו עסוקים בלנסות יותר מדי ולהישמע מתוחכמים ואינטלקטואליים.  והנה הגיע הזמן לאלבום חדש, שרדיוהד רמזו עליו לאורך השנה בכל מיני ערוצים, ורדיוהד, אחרי שמחקו את האתר שלהם וחשבונות מדיה חברתית נבחרים, הוציאו לא שיר מצוין אחד, אלא שניים, יום אחרי יום.  קודם כל את "Burn the Witch", ואחר כך את "Daydreaming", שמלווה בקליפ שביים פול תומס אנדרסון.  ושניהם נשמעים כמו ששירים של רדיוהד צריכים להישמע.  יש בהם מלודיה, יש בהם התקדמות, יש בהם אמנם את המילים המנותקות שנראה כאילו ת'ום יורק ממציא מהרגע להרגע באולפן, אבל עדיין – שירים שאפשר למצוא בהם את הניצוץ הזה של הגאונות שידעתי שעדיין יש ברדיוהד. האלבום כולו ייצא בפורמט דיגיטלי כבר ביום ראשון.  ואני, לשם שינוי, לא יכול לחכות.

[הפוסט נכתב במקור ביום חמישי. מאחר והיום כבר יום שני האלבום יצא, כבר באוזניות, לאחר האזנה כמעט רצופה שניה, וההפתעה הגדולה שלא ידעתי עליה היא שסוף סוף אחד משני השירים האהובים עליי של רדיוהד, "True Love Waits", זוכה לביצוע רשמי ויפהפה.  פוסט מסודר ומנומק יהיה כאן בשבוע הבא]

 

תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה

תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה שנתיים, תשעה חודשים ושבוע מפרידים בין היום שבו נתחם גטו קובנה בגדרות תיל ליום שבו שני אנשים הוציאו באישון לילה שתי תיבות מתכת גדולות מביתו של אחד ממפקדי המשטרה היהודית של גטו קובנה, שהוצא להורג מוקדם יותר באותו הלילה, והטמינו אותן באדמה מחוץ לבית.  עוד עשרים שנה עברו מאז התיבות האלה נמצאו במקרה כשבניין חדש נבנה באותו מקום אבל אז הן היו רק שתי תיבות מתכת שהיו כנראה מספיק חשובות למישהו בשביל להסתיר.  התיבות האלה, והמסמכים שמילאו אותן, היו צריכות לעבור עוד כשלושים שנים, ותחת העיניים של הסטוריון בשם רמי נוידרפר, כדי שיחשפו את מה שבאמת הסתירו – את תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה.

כדי לקבע את עצמנו למשהו במרחב ובזמן – קובנה היא עיר בליטא, כמעט בדיוק במרכז המדינה, מעט צפונית-מערבית לעיר הבירה ווילניוס.  ביוני 1941 ליטא היתה עדיין חלק מברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו לברית המועצות הם הגיעו עד מהרה לקובנה והורו שם, כמו בערים האחרות שהספיקו לכבוש באירופה, על הקמת גטו ליהודים.  מקומו של הגטו נקבע בשכונה מרוחקת של העיר בשם סלבודקה, שכונה שהכילה את הישיבה המקומית והרבה מהאוכלוסיה היהודית החרדית של העיר, ואף על פי שהיתה חלק מהעיר היא דמתה יותר לשטטלים של תקופות מוקדמות יותר – הרבה בתי עץ צפופים.  במצוות הגרמנים הועברו לשם לילה אחד יותר מעשרים אלף יהודי העיר וביחד עם שמונת אלפים היהודים שכבר חיו שם בצפיפות יחסית, הם הפכו את הגטו לצפוף הרבה יותר.  חלוקה שלו לשניים בשלב מעט מאוחר יותר לא עזרה.

החודשיים שעברו מאז היו הקשים ביותר שתושבי הגטו החדשים הכירו מאז תחילת המלחמה.  בנוסף לגדרות התיל ומגדלי השמירה שהכילו גם חיילים ליטאיים וגם חיילים גרמניים, שהקיפו את מקום מושבם החדש, הגרמנים פינו הרבה מהזקנים, החלשים והחולים לבית חולים שנמצא בתחומי השכונה ושרפו אותו על יושביו, כולל הרופאים והאחיות. תושבי הגטו שעברו את העבירות הקלות שבקלות הוצאו להורג בכיכרות השכונה, ולאורך החודשיים האלו הגרמנים ערכו מספר אקציות שבשיאן הוצעדו כמעט עשרת אלפים מתושבי הגטו למצודה עתיקה סמוכה, הובלו לקברים שנחפרו מבעוד מועד והוכרחו לקפוץ אל תוך הקברים, שם נורו למוות.

אחר כך התפשטה בגטו תקופה שאלו שחיו בו, ושרדו, וסיפרו על כך אחר כך, קראו לה "התקופה השקטה". היא נמשכה מעט יותר משנתיים. התקופה השקטה הזו באה בעיקר בזכותו של גוף אדמיניסטרטיבי שהוקם בגטו – האלטסטנרט, שהצליח לתמרן את המצב כך שיהודים שהיו צריכים לצעוד מרחקים גדולים אל שדה התעופה הקרוב כדי לעבוד שם יכלו להמיר את עבודות הפרך שלהם בעבודה קלה יותר במפעלים מקומיים.   בין השאר יזם האלטסטנרט את הקמתה של משטרה יהודית, שתפקידה היה לשמור על הסדר בגטו אבל גם לדאוג לרווחתם של התושבים.

כאשר תושבי הגטו החלו להתרגל לתנאים הדחוקים והדלים שהיו להם, הם התחילו להתלונן על אובדן צלם האנוש והצביון התרבותי של החיים הקודמים שלהם. כדי לנסות ולפתור את הבעיה הזו הציע מפקח במשטרה היהודית, בשם זופוויץ', לתפוס שתי ציפורים במכה אחת:  לארגן טקס בעל צביון לאומי, ציוני, שייצוק הרגשה של חיבור ושל גאווה בקרב התושבים, ולגייס למטרתו תזמורת שתנגן מוזיקה יהודית. התזמורת הזו הורכבה משוטרים – לפחות באופן רשמי – וכללה גברים ונשים ואפילו ילד אחד.  בטקס הזה, טקס ההשבעה של שוטרי המשטרה היהודית של גטו קובנה, מפקד המשטרה הצעיד את השוטרים בסך לפני הבמה שהכילה את נכבדי הגטו, תוך כדי שהוא נותן להם פקודות בעברית – שפה שלא נשמעה לעתים קרובות בתחומי הגטו.  אחר כך התזמורת ניגנה – שירים לאומיים שמילאו את הקהל והשוטרים שהתייצבו לטקס בגאווה.  במסגרת הטקס השוטרים הקריאו את השבועה שנכתבה בעברית וביידיש וחתמו עליה.  כשכולם סיימו לחתום על המסמך, השוטרים יצאו בצעידה בזמן שהתזמורת ניגנה שיר בשם "בשוב ה'", שמקורות מילותיו מתהילים, והקהל קם על רגליו ושר ביחד איתם.

לאחר הטקס המוצלח, שרומם את רוחם של תושבי הגטו, החלו להתבשל תכניות להקמת בית קבוע שבו התזמורת תוכל להופיע, ופעילויות תרבות נוספות יוכלו להתקיים לטובת השוטרים ושאר תושבי הגטו. עברו שלושה חודשים והבניין, שזכה לשם "בית השוטר" כשהעבודה עליו הסתיימה, הפך להיות מקום מפלט לתושבי הגטו, שם התזמורת ניגנה פעמיים בשבוע לקהל של מאות אנשים, אבל גם מקור לביקורת.

התזמורת ניגנה מוזיקה קלאסית של כל מלחין שעלה בידו של מנצח התזמורת, מישה הופמקלר, להשיג תווים של יצירותיו, ובלבד שהמלחין לא יהיה גרמני. בקהל ישבו יחד תושבי הגטו עם קציני אס.אס., שגם הם התגעגעו לתרבות ולמוזיקה שהשאירו מאחוריהם, ושני הצדדים התרעמו על המצב – מצד אחד שלטונות אס.אס. המקומיים לא ראו בעין יפה התרועעות של קציני אס.אס. עם תושבי הגטו.  מצד שני עלו קריאות להפסיק את פעילותה של התזמורת מאחר והיא משעשעת את הצוררים.  קריאות נוספות טענו שהזמן הוא לא נכון, וגם לא המקום, למוזיקה ולשמחה.

אבל הקונצרטים התמימים האלו אפשרו לתזמורת לנגן, במחתרת, בקונצרטים אחרים, כאלה שהביעו את השאיפה של תושבי הגטו למצוא מקום אחר, בטוח יותר, שבו יוכלו לחיות את חייהם בשלווה ובבטחון.  באחד מהקונצרטים האחרונים של התזמורת, שנערך כדי לציין את יום מותם של הרצל ושל ביאליק, שהיו סמוכים זה לזה, התכניה כללה כמעט אך ורק שירים עבריים, בעלי צביון דתי או חלוצי, שזיכו את התזמורת במחיאות כפיים אדירות מצד הקהל.  עם סיומו של הקונצרט קם הקהל ושר ביחד עם התזמורת את "התקווה".  מאות אנשים בקהל, ומעט עשרות נחבאים מאחורי כלי נגינה על במה, שלא ידעו שהם שרים את ההמנון שלהם.

התקופה השקטה הסתיימה באחת, במרץ 1944.  הגרמנים אספו את כל הילדים שבגטו ושלחו אותם למחנות ריכוז בגרמניה.  אחר כך הם ניצלו את ההמולה ואת המעמד כדי לחסל את כל ראשי המשטרה היהודית והאלטסטנרט, ואחר כך הם הפכו את הגטו עצמו למחנה ריכוז.  חברי התזמורת ניצלו מהמאורעות האלה בשל חיבתם של הגרמנים למוזיקה שביצעו.  הם נשלחו כולם, על כלי הנגינה שלהם, לנגן בדכאו לתושבי מחנה הריכוז הנכנסים.  אחר כך, כשהסתיימה המלחמה, הם ניגנו במחנות עקורים.  כשאלו פוזרו התפזרו חברי התזמורת ברחבי העולם.

כעת, רמי נוידרפר רוצה לשחזר את הקונצרט ההסטורי ההוא, שבו ניגנה התזמורת שירים ארצישראליים, וגם את "התקווה".  הוא מקווה לקיים את הקונצרט בקיץ 2017, ואם יש מישהו מכם שיש לו את הרצון והיכולת לעזור, פנו לדף הפייסבוק של המיזם, שנקרא "קונצרט החיים", והציעו את העזרה שלכם.

[החומר לפוסט הזה נלקח מתוך מאמר על המשטרה היהודית של גטו קובנה בספריה הווירטואלית של מט"ח ומקורות נוספים בספריה הווירטואלית, ומאמר ב"הארץ" על המחקר ההסטורי של רמי נוידרפר]

 

 

פוסט ליום השואה: אפר ואבק

באחת מהתפרצויות המגלומניה שלהם, "7 ימים" ערכו רשימה של חמישים האלבומים הישראליים הטובים ביותר.  את המקום האחרון הם השאירו לקוראים לבחור, אבל למקום הראשון הם דאגו בעצמם – "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.   לאורך השנים והרשימות שהמוסף הפיק, הנטייה שלי היתה לא להסכים עם הבחירות שלהם אבל בפעם הזו אני חושב שהם עשו את הבחירה הנכונה.  גם אני חושב ש"אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שאי פעם הוקלט, מפני שהוא שייך לשני העולמות שבנו את המדינה שלנו במקביל – זה שהלך לאיבוד באירופה, וזה שנולד מחדש כאן, בלב המזרח התיכון.   מהצלילים הראשונים, הנוכריים מעט, שפותחים את האלבום, עד לצלילים שמסיימים אותו ומתקרבים הרבה יותר להוויית הרוק'נ'רול שהיתה המקום שבו גדל יהודה פוליקר כמוזיקאי.

האלבום הזה נולד כמעט במקרה, כשדלית עופר, אז עורכת תכניות, היום מנהלת גלגל"צ, גילתה דרך ראיון איתו שיהודה פוליקר, כוכב רוק בהתהוות שפירק את הלהקה המצליחה שלו, "בנזין", שנה לפני כן והוציא אלבום סולו של שירים מתורגמים מיוונית, הוא בן לניצולי שואה. יעקב גלעד, המפיק שלו ומתרגם שירי האלבום הזה, וגם כותב חלק ניכר מהשירים המוצלחים של "בנזין", היה גם הוא בן לניצולי שואה – אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, הגיעה מפולין, והוריו של יהודה פוליקר, יעקב (ז'קופו) ושרה, הגיעו מיוון, מקום שההשפעה של המלחמה על הקהילה היהודית בו לא היתה ידועה כל כך אז, אולי גם היום.  הרעיון המקורי של עופר היה ליצור תכנית של שירים של ניצולי שואה, שבה יהודה פוליקר ישיר שירים שיעקב גלעד יתרגם ויעבד.  היא נפגשה עם השניים כדי לדבר על התכנית וגילתה שהם חולקים ביניהם הוויה שהיא נושא מעניין הרבה יותר לתכנית, כזה שלא דיברו עליו אז – הדור השני לניצולי שואה, אלו שהיו צריכים לספוג את השתיקה הרועמת בכל מה שקשור למה שקרה שם, מצד אחד, ואת הצרחות באמצע הלילה, שאין מאחוריהן הסבר אבל הן מובנות גם בלעדיו, ושהיו צריכים להשלים בעצמם את התמונה שההורים שלהם לא יכלו, או לא רצו, לצייר להם.  שעות ארוכות של הקלטה שבה סיפרו על הרגשות שלהם והחוויות שלהם כילדים לניצולי שואה, ואחר כך גם מפגשים עם ההורים עצמם והקלטות של הסיפורים מהצד שלהם, הפכו את התכנית למעניינת ושונה הרבה יותר.  אבל עופר רצתה להתעקש ולהדגיש גם את הפן המוזיקלי של הדור השני ושל הסיפור של הוריהם עליהם, פן שחילחל בצורה מרומזת מאד, והיה נסתר עד שהסבירו אותו במהלך התכנית, גם באלבום הבכורה של פוליקר, ופוליקר הקליט חמישה שירים בשביל התכנית, שתורגמו ועובדו על ידי יעקב גלעד – שניים מהם, "התחנה הקטנה טרבלינקה", שנכתב על ידי המשורר הפולני וולדיסלב שלנגל,  שנספה במהלך השואה, כנראה במהלך מרד גטו וורשה, ו"פרחים ברוח", שכתבה הלינה בירנבאום, אמו של גלעד, מצאו את דרכם אל האלבום שהוקלט לאחר מכן.

התכנית, "אחרי המלחמה", שודרה בערב יום השואה 1986, ופוליקר וגלעד, ששמעו חלק מהסיפורים והרגשות של ההורים שלהם רק במהלך הראיונות לאותה תכנית, לא יכלו להפסיק לעסוק בנושא, ושני השירים האלה הפכו מהר מאד לעשרה נוספים, שאת תהליך ההקלטה שלהם, ושיחות נוספות עם שני היוצרים ועם ההורים שלהם, היו הבסיס לסרט תיעודי של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא".

האלבום יצא שנה אחרי הסרט, ב-1988.  באותה תקופה, לפוליקר היו שלוש שנים של הופעות מסוג אחר לגמרי, כזה שמצריך הוספת "יאסו" לפני שמו, והמוזיקה השונה, ברובה, והמילים שהיה בהן הרבה יותר מהתרגומים מיוונית לעברית שהיו מנת חלקו של האלבום הראשון של פוליקר, מילאו כמעט באופן מיידי חור גדול שנפער בהוויה המוזיקלית והתרבותית הישראלית (כמעט במקרה, גם שלמה ארצי הוציא אלבום ששילב את שני הנושאים ש"אפר ואבק" עוסק בהם – השואה והאינתיפאדה, באותה שנה.  היה מי שהיה שחשב שיש קשר יותר עמוק בין האלבומים והוא שיכנע את פוליקר וארצי להעלות מופע משותף, כשם הסרט התיעודי שיצא באותו זמן, שבו ניגנו ביחד את השירים העוסקים בשואה שהקליטו לשני האלבומים).   "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק," שיר הנושא פורש את עצמו כבר בתחילת האלבום, שיר שיעקב גלעד כתב לאמו כשהחליטה לנסוע בחזרה לפולין בפעם הראשונה והוא אחד מהשירים העצובים ביותר שאי פעם נכתבו בעברית, לדעתי, שיר שמכנס בתוך עצמו את כל הדאגה, כל הפחד וכל המילים שלא נאמרו בין הורים שהצליחו לברוח מהתופת לילדים שלהם, שהם לפעמים, ובמיוחד במקרה של גלעד, הקשר המשפחתי הישיר היחיד שנשאר להם. "אם יהיו קשים הימים, היזכרי בי לפעמים," גלעד מתחנן כשאמו מתעקשת לחזור ולהתמודד עם הפחדים שלה שם, מקווה שהדברים ייראו נורמליים ולא מאיימים כמו אז, ומאותה הנקודה הסיפור חוזר אחורה, כמעט אל נקודת ההתחלה של הסיפור החדש של ההורים ניצולי השואה.  הפעם, ב"חלון לים התיכון", גלעד ופוליקר שמים את המילים בפיו של ניצול שואה עלום שם, שמקדים את משפחתו לעלות לארץ, כדי שיוכל לוודא שיש להם בית להגיע אליו כשיעלו גם הם.  מול החלון, יש ים אחר לגמרי שנשפך אל מעבר לאופק, וסיכוי של אושר שמתגנב מהחלון, ומעל השיר מנשבות הרבה רוחות של תקווה, של התחלה חדשה, של לילות שיעברו עד הבוקר בלי להתעורר בצרחות אפילו פעם אחת.   "כשתגדל" ממצה בשיר קצר יחסית את כל הציפיות של הורים שעברו דבר נורא כמו השואה מהילדים שלהם, שגדלים במקום חופשי ושלהם ושהם רוצים להמשיך ולקוות ולהאמין שלעולם לא יצטרכו לעבור דבר נורא כזה, ואת כל הסממנים, שבני הדור השני לשואה יכולים אולי לזהות בקלות, שבאמצעותם ההורים האלו מגדלים את הילדים שלהם, קרוב מאד אליהם או רחוק מאד מהם.  "שיר אחרי הגשם" מוקדש לשובו של ז'קופו, אביו של יהודה פוליקר, לעיר מגוריו סלוניקי, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, ולתגובות המעורבות של תושבי העיר שהכירו אותו – מצד אחד, החברים בבית הקפה שקוראים "צ'פוזו חזר," כדברי השיר.  מצד שני, הזקנים במספרה שהיה הבעלים שלה לפני שנלקח לאושוויץ, שהתלוננו שהגרמנים לא עשו ממנו סבון, כדבריו שלו בסרט.  אחרי שני השירים שכבר הוקלטו לתכנית הרדיו שהולידה את האלבום, הצד השני של התקליט המקורי הופך להיות משהו אחר לגמרי – הצעדים הראשונים של דור חדש בארץ חדשה, שונה לחלוטין, שיש בה איומים חדשים וסכנות חדשות, וגם הרפתקאות חדשות, שונות לחלוטין מאלו של דור ההורים.  דור חדש שבונה לעצמו את התופת שממנה הוא חושש, זו שהוא מנסה להגן על הילדים שלו ממנה.  זה מתחיל, אחרי הקטע האינטסרומנטלי "ילל" שמצליח לומר את כל מה שאפשר לומר בלי שימוש אפילו במילה אחת, עם "רדיו רמאללה", שנכתב על ומוקדש לחייל שיעקב גלעד העביר את שירותו הצבאי איתו, בהאזנה לתחנת הרדיו שבשם השיר, ושנהרג על ידי חיילים ירדניים בשנות ה-60.  אחר כך שני שירים, "מכאן ועד בכלל" ו"אהבה הורגת", שנשמעים לכאורה לא קשורים לאלבום – הם לא מדברים על השואה, והם נשמעים כאילו הטון שלהם, האופי שלהם, שונה לחלוטין מזה של שאר האלבום.  אם מגרדים מעט את החזות החיצונית של השירים האלה, אמנם, אפשר למצוא את קצה הרמז של גלעד ופוליקר מבצבץ שם, כזה שמקשר בין הדור הרחוק, האבוד ההוא, שבאירופה, לבין הדור שגדל כאן, בארץ, מיד לאחר מכן.  ושני השירים שסוגרים את האלבום, "קול מארץ הרוח", ו-"בגלל", מחזירים את הסיפור לסופו, ואל ההתחלה של האלבום – אחרי מה שקרה שם, אחרי המילים שלא נאמרו, אחרי הילדות בצל משהו מאיים שאי אפשר להגדיר אותו ואי אפשר לספר עליו, הסכרים נפתחים וההורים, שהסתירו מהילדים שלהם את הזוועה, את העצב, את חוסר התקווה, כבר מרגישים שהילדים שלהם נמצאים על קרקע יציבה מספיק כדי לשמוע.  לפעמים, הסכר נשאר פתוח והם לא יכולים להפסיק לספר.  לפעמים, זה מעבד את עצמו לשירים כמו "פרחים ברוח", שמתמצתים בכמה שורות בודדות איך מרגיש לאבד משפחה שלמה בתוך מלחמה אחת, לפעמים זה ממשיך להדהד עוד שנים אחר כך, אבל האלבום הזה, כשיצא, גרם להורים ולילדים, ולילדים שלהם, להאזין, ולהבין שיש רובד נוסף שהיה נסתר מהם כל השנים האלה ושעיצב את האישיות שלהם בלי שהם הרגישו.  בלי שהם הרגישו, ההורים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד יצרו בשבילם את אחד מהאלבומים הכי משפיעים על המוזיקה הישראלית, את האלבום הישראלי הטוב ביותר, לפחות לדעתי.

מחר בבוקר, במאות בתי ספר, אולי אלפים, תלמידים ישירו את "אפר ואבק".  הם יעשו את זה, לפעמים בלי להבין באמת מה המילים אומרות, מפני שזה השיר שמתמצת בצורה הטובה ביותר את הגשר שמחבר בין העבר ההוא, שאנחנו חייבים לזכור והם מעדיפים לשכוח, לבין ההווה, שבו הם, הניצולים, ההורים, הסבים, יכולים לחזור ולהזכיר לעצמם, להיכנס שוב מתחת לשער המאיים, הפעם מרצונם החופשי, ולהזכיר לעצמם שהם הקימו דור חדש, בארץ אחרת, דור מהסוג שכותב אלבומים כמו "אפר ואבק", וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להגיד על השומרים שהיו פזורים מסביב לגדרות התיל שמקיפות אותם גם עכשיו.

פוסט ליום השואה: מלחינים יהודיים בטרייזנשטאט, גורצקי ורייך

1. לפני הכל

השמועות על מותו של הדיסק היו, כנראה, מוגזמות. בשבוע שעבר נתתי כאן מספר הצעות לגבי איך אפשר להיות חובבי מוזיקה, או מוזיקאים, ירוקים יותר. בין השאר, החלטתי שאף אחד מאיתנו לא שומע דיסקים יותר וכולנו עברנו לקבצים דיגיטליים שכאלה, ולכן כדאי להיפטר מהצורך לקנות דיסקים באריזות פלסטיק. גיאחה, קסטה ונמרוד, בשם ציבור המאזינים-עדיין-לדיסקים, התרעמו, ואני בטוח שמי מכם שלא כתב תגובה גם התרעם. בכל מקרה, עושה רושם שלא לכולם ההצעה הזאת רלוונטית, אבל למי מאיתנו שעבר להקשיב בעיקר למכשירים שמנגנים קבצים דיגיטליים ולא לדיסקים עצמם, אולי שווה לשקול לחתוך את המתווך. והנה הצעה אחרת, בהשראתו של נמרוד: קיימים די הרבה מקרים שבהם ההוצאות הראשונות של אלבומים הן בדיגיפק ולא באריזת פלסטיק רגילה – אתם יכולים להקדים ולקנות את ההוצאה הראשונה של אלבום שאתם רוצים לקנות, וככה לחסוך לעצמכם ולכדור הארץ את כמות הפלסטיק העודפת. מצד שני, יותר לייבלים יכולים להחליט לעבור באופן גורף לאלבומים שלא מכילים בתוכם פלסטיק בכלל. ומצד שלישי – זה המעט שאפשר לעשות – אבל לא חייבים לעשות בכלל. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר למכור את הדיסקים באיביי. זה גם סוג של מחזור.

בקרוב בבתי הקולנוע הקרובים למקום מגוריכם, או לפחות, בסינמטק – סרט תיעודי חדש על פיליפ גלאס. פיליפ גלאס הוא מלחין – יש מי שקורא לו המלחין החי הגדול האחרון, והסרט עוקב אחרי 18 חודשים מהחיים שלו (12 החלקים בשם הסרט – "גלאס: פורטרט ב-12 חלקים", הוא משחק מילים על שם של יצירה שלו), ומתחיל ביום ההולדת ה-70 שלו, ומסתיים בהצגת הבכורה של האופרה האחרונה שלו בבית האופרה של ברלין. את המוזיקה של גלאס אתם עשויים להכיר מ"הנבואה" (קויאאניטסקאטסי), או מ"קונדון", או מ"השעות", או מ"אמן האשליות" – הוא כתב הרבה מוזיקה לסרטים – או לחילופין משתי הסימפוניות שכתב לפי שניים משלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית של דיוויד בואי.

2. מוזיקה של ועל השואה: רסיסים של אור בתוך החושך

טרייזנשטט

את הפוסט השבוע אני רוצה להקדיש ליום השואה. מכמה סיבות – העיקרית שבהן היא שאם נעשה חישוב קצר, נגלה שלא יעברו חמישים שנה מעכשיו, עד שלא יישאר אפילו אדם אחד שעדיין היה בשואה וזוכר, ויכול לספר, מה עבר עליו שם. כשאין אנשים שיכולים לשכנע, זה הופך להיות קשה לשכנע, ובעוד מאה שנים מעכשיו, כשאנשים ישמעו על הסיפור הזה, קרוב לוודאי שהם ירצו לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל כשאני שומע משהו שאני לא בטוח לגמרי שהוא נכון – אני הולך לאינטרנט לברר. הייתי רוצה לחשוב שגם אם האנשים עצמם ימותו, משיבה טובה, אחרי ששרדו את הגטאות והמחנות והצליחו להקים משפחות חדשות ולהתנקם, הסיפור עצמו יישאר כאן, באינטרנט, באלפי דפים מאונדקסים של מידע. שכל מה שנצטרך לעשות הוא לחפש, כדי שהסיפור הזה ימשיך ויהדהד וכדי שאף אחד מאיתנו, מהילדים שלנו, והילדים שלהם, וכל מי שימשיך ויהיה במורד הדרך, לא יוכל לשכוח. הדרך שלי לדבר על השואה עוברת, באופן טבעי, דרך המוזיקה. שלושה סיפורים – אחד ארוך, שניים קצרים, על הדרך בה מוזיקה השפיעה על מהלך ההסטוריה בתקופה האפלה ההיא, ועל הדרך בה היא משפיעה היום, על מוזיקאים שלא היו שם.

הפוסט הזה הוא על טהרת המוזיקה הקלאסית – התזמורתית והווקאלית – שעושה רושם שקיבלה על עצמה באופן טבעי יותר מהז'אנרים האחרים את הצורך לייצג את ההתייחסות היצירתית לשואה.

3. טרייזנשטאט: וורד צומח מסביב לתיל

"[התעוררות] התרבות בטרייזנשטאט לימדה אותי דבר אחד – אתה יכול ללמוד מההסטוריה. במקרה הזה, אתה יכול ללמוד שהרוח האנושית, אם אתה מצליח לשמור אותה במצב של פעילות מתמדת, יכולה לסייע לך לשרוד. זה מדהים, שהאזנה לשאקון של באך, יכולה לעזור לך להתגבר על רעב, שכאשר הוא מגיע למידות מסכנות חיים, יכול להראות סימנים של מחלת נפש קטלנית. זה היה, כמובן, תקף לא רק בטרייזנשטאט, שהיה בה מספר מרשים של מוסדות תרבות ב-1943; זהו ממצא תקף בכל המחנות האחרים, בתי הכלא האחרים, וכל המצבים שבהם המאפיין העיקרי הוא אובדן החירות."

– ד"ר הרברט מנדל, כנר וניצול שואה

טרזין, או טרייזנשטאט, כמו שהגרמנים העדיפו לקרוא לה, היא עיר בצ'כיה, מרחק של כמעט שעה נסיעה מפראג. מהאוויר, החומה שמקיפה אותה מקנה לה צורה של משהו משונן, מאיים. כשמתקרבים אליה יותר, היא עדיין נראית, כנראה, כמו משהו משונן ומאיים, במיוחד בגלל הדרך שבה ההסטוריה בחרה להשתמש בה במלחמת העולם השניה. במסגרת התכניות של הנאצים לרכז את היהודים באיזורים מיושבים כדי שיהיה אפשר להעביר אותם למחנות השמדה ביתר קלות, טרייזנשטאט, עיר מוקפת חומה, היתה הפתרון האידיאלי – לא היה צורך לחלק את העיר, לפנות את התושבים מחלקים מסוימים ולגדר אותה – כל מה שהיה צריך לעשות הוא לרכז את האנשים בעיר אחת ולהציב שומרים על החומות ובשערים. לקראת סוף המלחמה, ב-1944, הנאצים השתמשו בגטו בתור "מחנה לדוגמא" – הם הציבו חזיתות של בניינים מעץ ומקרטון וצילמו שם סרט, "הפיהרר מעניק עיר ליהודים", כדי לגרום לצלב האדום ולגורמים בינלאומיים אחרים לחשוב שהתנאים במחנות הריכוז, ובגטאות, הם טובים ואנושיים.

רצה הגורל, ובין מספר היהודים הגדול שרוכז בטרייזנשטאט, היתה כמות די גדולה של מלחינים ומוזיקאים יהודיים, וכך, בחיי הדוחק והסבל שהיו לתושבים החדשים של העיר, המוסדות התרבותיים – המוזיקליים, התיאטרליים, הספרותיים – של העיר, פרחו. כלי נגינה הוברחו לתוך העיר, וכמה מן המנהיגים התרבותיים המקומיים דאגו להמשיך ולשמר את הגחלת התרבותית. הנאצים, שהבינו שמתן האפשרות לתושבי העיר הכלואים לשמור על אורח החיים התרבותי שלהם יאפשר להם לשמור על השקט והבטחון בעיר, חוקקו סדרה של חוקים המסדירים את "ניצול הזמן הפנוי" בעיר, שאיפשרו העלאה של קונצרטים, מחזות והקראות שירים ופרוזה, אם כי מצונזרים מאד ומפוקחים על ידי השלטונות.

ארבעה מלחינים עיקריים, צ'כיים, הועברו לטרייזנשטאט בתחילת שנות ה-40. אף אחד מהם לא שרד את המלחמה, ומעט מהיצירות שלהם שרדו. אך המוזיקה שלהם, והמוזיקה שניגנו, עזרה לתושבים האחרים לשמור על מעט הכבוד ואורח החיים התרבותי שלהם, ואולי עזרה להם לשרוד. גדעון קליין, שהיה אחד ממנהיגי הפריחה התרבותית, הגיע לטרייזנשטאט מהעיר פראג, שם למד הלחנה באוניברסיטה ונאלץ להפסיק את לימודיו כשהאוניברסיטאות נסגרו. הוא היה ידוע כפסנתרן מחונן שההופעות שלו היו חוויות חד פעמיות, ובנוסף לביצועי הפסנתר שלו, הוא התחיל להלחין יצירות מוזיקליות כבר בתקופת לימודיו בפראג – כשהוא רק בן 25 – אך בעקבות החוקים השונים שנכפו על ידי השלטון הנאצי הוא היה צריך להסתיר את עובדת היותו יהודי, וההופעות שלו, בהדרגה, החלו להתפרסם תחת שמות בדויים, ומאוחר יותר, בתנאי מסתור, בדירות פרטיות, וללא פרסום מוקדם. ב-1941, כשטרייזנשטאט נפתחה לקבלת יהודים מהסביבה, הוא נשלח לשם, ומהר מאד הפך להיות לאחד מהמנהיגים התרבותיים של הקהילה המוזיקלית בעיר. הוא הקים הרכבים קאמריים ודאג לארגן הופעות של ההרכבים האלה ושל אמני סולו. הוא העלה קונצרטים שהכילו יצירות של באך, מוצרט, ברהמס, וגם שלו עצמו, ועודד מלחינים ואמנים אחרים להמשיך וליצור.

אחד מהמלחינים האחרים האלה, היה פאבל האס. הוא נולד בברנו, לא רחוק מהעיירה שבה נולד גדעון קליין, פררוב. גם הוא, כמו קליין, למד נגינת פסנתר תחילה, בקונסרבטוריון של העיר, ולאחר מכן ניצוח והלחנה, תחת הנחייתו של המלחין ליאוס ינאצק. תחת הנחייתו, הוא החל לכתוב יצירות מוזיקליות במגוון של סגנונות – שירים, סימפוניות, קונצ'רטי, סוויטות, מוזיקה לסרטים ואפילו אופרה – "השרלטן" – שהוצגה בברנו ב-1938. ב-1939, תחת חוקי נירנברג והאיום ההולך וגדל על חירותם ובטחונם של היהודים, האס כתב כמחאה את אחת היצירות הידועות יותר שלו, סוויטה לאבוב ופסנתר, המבוססת על שיר המבקש את עזרתו והתערבותו של הקדוש המגן על צ'כוסלובקיה – וונצ'סלאס. המילים הבוטות והרמז העבה למצוקתם של היהודים ותושבי צ'כוסלובקיה בכלל, תחת העול הנאצי, היו עלולים לעורר את חמתם של השלטונות ולגרום להאס להיזרק לכלא, או גרוע יותר, ולכן הוא העדיף להעלים את חלק השירה שביצירה שלו ולהחליף אותה בנגינת אבוב. ב-1941, לפני שהגיעה ההוראה לפנות את היהודים לטרייזנשטאט, הוא התגרש מאשתו על מנת שלא תסבול את הגורל שציפה לו, ונשלח לטרייזנשטאט לבדו. אובדן החירות והמצב העגום בעיר גרמו לו לדכאון ולאובדן הרצון ליצור. גדעון קליין, שהכיר את המוניטין של האס, הכריח אותו לחזור ולכתוב. הוא הושיב אותו ליד שולחן, הניח לפניו ערימה של דפי תווים ושירבט את המפתחות המתאימים – סול ופה – בתחילתה של כל אחת מהחמשות. רק אז, האס התרצה והסכים לנסות ולהלחין שוב, ובתקופת שהותו בטרייזנשטאט, הוא כתב מספר רב של יצירות – רק שלוש יצירות מלאות מתוכן שרדו, ביניהן מחזור של ארבעה שירים סיניים שתורגמו לצ'כית.

האנס קראסה, בן גילו של האס, גם הוא היה אחד מהמלחינים החשובים של טרייזנשטאט. כשהגיע לשם, ב-1942, היתה מאחוריו אסופה מרשימה של יצירות מוסיקליות, ביניהן אופרה לילדים שכתב, בשם "ברונדיבר". האופרה סיפרה את סיפורם של שני ילדים, שכדי להשיג כסף לקנות חלב לאמם החולה, שרים ברחוב של פראג. הם מעוררים את חמתו של ברונדיבר, נגן אורגן הרחוב, שחושש שהם גוזלים לו את הפרנסה, והוא גונב את הכסף שהרוויחו. בעזרתם של ילדים אחרים וכמה חיות, הם מצליחים להערים על ברונדיבר ולהשיג בחזרה את הכסף שלהם, ולקנות לאמם את החלב המיוחל. האופרה הועלתה בפעם הראשונה בבית יתומים קרוב לפראג, שנה לאחר שקראסה נשלח לטריינזשטאט, ואחרי שדפי תווים לפסנתר שהכילו את היצירה הוגנבו לתוך המחנה, האופרה הפכה להיות מצרך מבוקש גם בטרייזנשטאט עצמה. היא הוצגה שם 55 פעמים, וכרטיס להצגה שלה היה מצרך מאד מבוקש. קראסה עצמו מונה למנהל כל הפעילויות המוזיקליות באדמיניסטרציה שאכפה את חוקי "ניהול הזמן הפנוי".

והאחרון שבהם – וויקטור אולמן, שהמעט שידוע על עברו, לפני שהגיע לפראג, אבד ביחד איתו. הוא היה חייל בצבא האוסטרי, כמו האס, במלחמת העולם הראשונה, וגם למד, בדומה להאס, אצל המנצח אלויס האבה. בניגוד לשאר המלחינים שבגטו, עברו כלל גם לימודי עריכת דין ותקופה קצרה של עיסוק באנתרופוסופיה – תורה פילוסופית שמתרכזת באמונה שלנפש ולמחשבה יש כוח גדול יותר מהכוח הפיזי והן מסוגלות לפתור משברים בריאותיים או להתגבר על מכשולים פיזיים בעזרת תרגול והתבוננות, דברים שבוודאי עזרו לאולמן ולחבריו בטרייזנשטאט בשנים שבהן היו שם. אולמן למד אצל ארנולד שנברג בצעירותו, ושנברג התרשם מהחריצות והראיה המוזיקלית הרעננה של אולמן, ועזר לו במידה רבה לקדם את היצירות המוזיקליות שכתב. הוא היה מאד פורה לפני שהגיע לטרייזנשטאט, וגם אחרי שהגיע לשם הפוריות שלו לא נעצרה ולא דעכה – הוא הלחין 23 יצירות מוזיקליות בשנתיים בהן היה כלוא בטרייזנשטאט. הוא גם היה מעורב מאד בהפקות המוזיקליות השונות שהתרחשו שם – כמעבד מוזיקלי, כמנצח, כמלווה פסנתר ואפילו כמבקר מוזיקלי של יצירות שהועלו ערב לפני כן.

בספטמבר 1944, בעקבות ביקור של הצלב האדום שלקראתו הפכו הנאצים את טרייזנשטאט לעיר לדוגמא, צולם בעיר סרט – "היטלר נותן ליהודים עיר" – שבו, בין השאר, היה אפשר לראות מקהלת ילדים מבצעת קטעים מתוך "ברונדיבר" של קראסה, ויצירה מוזיקלית של פאבל האס מבוצעת על ידי תזמורת של תושבי המקום. כשצילומי הסרט הסתיימו, בתחילת אוקטובר 1944, נלקחו שמונה עשר אלף יהודים מהעיר, בהם גם קליין, האס, קראסה ואולמן, מקהלת הילדים מהסרט והתזמורת, ועוד מאות מוזיקאים, עשרות מלחינים, סופרים, מחזאים, והועברו במשלוח לאושוויץ. תוך ימים, כולם הפכו לאפר. אבל המוזיקה בטרייזנשטאט לא תמה. המשלוחים של יהודים אל מחנות ההשמדה הומרו במשלוחים של יהודים מדרגה שניה ושלישית לתוך העיר, בחודשיה האחרונים של המלחמה. כמה מהם היו מוזיקאים והם חידשו את פעילותה של האדמיניסטרציה ל"ניהול הזמן הפנוי". המוזיקה המשיכה עד ליום שבו שוחררה העיר, ב-8 במאי 1945. והיא ממשיכה גם היום.

הרבה מהמידע שמופיע כאן, כמו גם הציטוט והתמונה שלמעלה, נלקחו מכאן – באתר שבו אפשר למצוא ביוגרפיות מפורטות יותר של המלחינים ומידע נוסף על טרייזנשטאט כמוקד פריחה לתרבות במצוקה.

4. הנריק גורצקי: סימפוניה של שירים עצובים

כבר כתבתי על היצירה של גורצקי כאן לפחות פעם אחת (אני חושד שאפילו יותר מפעם אחת), בעיקר מפני שזאת היצירה הקלאסית האהובה עליי. סימפוניה בת זמננו – היא נכתבה ב-1976 – של מלחין פולני שחלק גדול ממשפחתו נרצח באושוויץ. הוא ניסה, לדבריו, למצוא יצירה שתוכל להביע, במילים שלו, את אושוויץ, אבל זו לא היצירה הזו – היצירה הזו, לדבריו בראיון שנערך איתו ב-1994, היא בסך הכל סימפוניה של שירים עצובים.

השירים העצובים שיש בה, שלושה במספר, מבוצעים על ידי תזמורת מיתרים וסופרן. אלו שלוש קינות, בעצם, שמתפרסות על פני תקופות שונות באירופה – החלק הראשון הוא שיר עם מהמאה ה-19, ומתאר את הקינה של אם לבנה שנהרג במלחמה. החלק השלישי הוא קינה מהמאה ה-15 שמתארת את דבריה האחרונים של מריה לבנה הגוסס על הצלב. החלק השני, והמעניין יותר, וזה שמעורר את ההשוואות לשואה בדרך כלל, מבוסס על טקסט שכתבה נערה שהיתה כלואה בכלא של הגסטפו בעיר זאקופנה – "אמא, אל תבכי, מלכת השמיים האלוהית שומרת עליי תמיד." גורצקי סיפר ששמע על הכתובת הזו והיא ריתקה אותו בגלל הפשטות והתמימות שבה – מול כל שאר הכתובות, כתובות של אנשים מבוגרים שטענו שהם חפים מפשע, שכלאו אותם על לא עוול בכפם, שישחררו אותם, לדבריו, נמצאת כתובת אחת של בחורה צעירה שהדאגה היחידה שלה היא לאמא שלה, שהיא זו שתסבול אחרי שהנערה תירצח.

אחרי שהוסר מסך הברזל והמערב והמזרח יכלו לתקשר שוב, הגיעה הסימפוניה של גורצקי לעולם המערבי והפכה מיד ללהיט. אלבום של ביצוע היצירה מכר מעל מיליון עותקים באנגליה, ונמצא במצעד הפופ של אנגליה ב-1992, משום מה, במקום השישי. באותה השנה, קרוב לוודאי, עם פריחת ההתעניינות בגורצקי, התחילו גם הדיונים – האם היצירה מתייחסת לשואה או לא מתייחסת לשואה. גורצקי עצמו מעדיף להשאיר את עצמו מחוץ לוויכוח הזה.

5. סטיב רייך: רכבות אחרות

בצד השני של האוקיינוס, בתקופת מלחמת העולם השניה, הוריו של הילד סטיב רייך נפרדו – אחד נשאר בניו יורק והשניה עברה ללוס אנג'לס, והילד נאלץ לעלות על רכבת ולנסוע, מחוף אחד לחוף השני, כל סוף שבוע. מאוחר יותר, שכסטיב רייך הפך להיות המלחין המוערך שהוא היום, הוא חשב על המצב שלו כילד, ועל העובדה שאם היה ילד באירופה באותה תקופה, קרוב לוודאי שהוא היה נוסע ברכבות אחרות לגמרי. כך נולדה היצירה "Different Trains". היצירה מורכבת משלושה קטעים – שנקראים "לפני המלחמה", "בתקופת המלחמה", ו"אחרי המלחמה" – והם מבוססים על הקלטות שסטיב רייך עשה של אנשים שונים, מארה"ב ומאירופה, מספרים על החוויות שלהם בהתאם לזמנים המתוארים בשמות הקטעים. המוזיקה עצמה מבוססת על ההקלטות – כאשר הרכב המיתרים משתמש בצ'לי לייצוג של גברים ובוויולות לייצוג של נשים. בנוסף להקלטות, המיתרים גם מדמים רעשים של רכבות – הרכבות האמריקניות והרכבות האירופאיות ביצירה נשמעות אחרת.

זה הכל להשבוע. אם מתחשק לכם, אתם מוזמנים להשאיר תגובה או שתיים לגבי איך היה הפוסט הארוך האחרון של הגוספל.