The gospel according to whom

לפני הכל

רדיוהד שבו הביתה.  מי שעקב אחרי הגוספל לאורך השנים קרוב לוודאי ששם לב שרדיוהד ואני נפרדנו על רקע חילוקי דעות אמנותיים בשני האלבומים האחרונים.  אמנם קניתי את שניהם (אחד ביום שיצא, את קודמו מעט אחר כך בגרסה הפיזית המסודרת והמאוחרת יותר) אבל לא הצלחתי למצוא דרך עדיין להבין מה הם מנסים לעשות שם ודעתי לא השתנתה שהם היו עסוקים בלנסות יותר מדי ולהישמע מתוחכמים ואינטלקטואליים.  והנה הגיע הזמן לאלבום חדש, שרדיוהד רמזו עליו לאורך השנה בכל מיני ערוצים, ורדיוהד, אחרי שמחקו את האתר שלהם וחשבונות מדיה חברתית נבחרים, הוציאו לא שיר מצוין אחד, אלא שניים, יום אחרי יום.  קודם כל את "Burn the Witch", ואחר כך את "Daydreaming", שמלווה בקליפ שביים פול תומס אנדרסון.  ושניהם נשמעים כמו ששירים של רדיוהד צריכים להישמע.  יש בהם מלודיה, יש בהם התקדמות, יש בהם אמנם את המילים המנותקות שנראה כאילו ת'ום יורק ממציא מהרגע להרגע באולפן, אבל עדיין – שירים שאפשר למצוא בהם את הניצוץ הזה של הגאונות שידעתי שעדיין יש ברדיוהד. האלבום כולו ייצא בפורמט דיגיטלי כבר ביום ראשון.  ואני, לשם שינוי, לא יכול לחכות.

[הפוסט נכתב במקור ביום חמישי. מאחר והיום כבר יום שני האלבום יצא, כבר באוזניות, לאחר האזנה כמעט רצופה שניה, וההפתעה הגדולה שלא ידעתי עליה היא שסוף סוף אחד משני השירים האהובים עליי של רדיוהד, "True Love Waits", זוכה לביצוע רשמי ויפהפה.  פוסט מסודר ומנומק יהיה כאן בשבוע הבא]

תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה

שנתיים, תשעה חודשים ושבוע מפרידים בין היום שבו נתחם גטו קובנה בגדרות תיל ליום שבו שני אנשים הוציאו באישון לילה שתי תיבות מתכת גדולות מביתו של אחד ממפקדי המשטרה היהודית של גטו קובנה, שהוצא להורג מוקדם יותר באותו הלילה, והטמינו אותן באדמה מחוץ לבית.  עוד עשרים שנה עברו מאז התיבות האלה נמצאו במקרה כשבניין חדש נבנה באותו מקום אבל אז הן היו רק שתי תיבות מתכת שהיו כנראה מספיק חשובות למישהו בשביל להסתיר.  התיבות האלה, והמסמכים שמילאו אותן, היו צריכות לעבור עוד כשלושים שנים, ותחת העיניים של הסטוריון בשם רמי נוידרפר, כדי שיחשפו את מה שבאמת הסתירו – את תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה.

כדי לקבע את עצמנו למשהו במרחב ובזמן – קובנה היא עיר בליטא, כמעט בדיוק במרכז המדינה, מעט צפונית-מערבית לעיר הבירה ווילניוס.  ביוני 1941 ליטא היתה עדיין חלק מברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו לברית המועצות הם הגיעו עד מהרה לקובנה והורו שם, כמו בערים האחרות שהספיקו לכבוש באירופה, על הקמת גטו ליהודים.  מקומו של הגטו נקבע בשכונה מרוחקת של העיר בשם סלבודקה, שכונה שהכילה את הישיבה המקומית והרבה מהאוכלוסיה היהודית החרדית של העיר, ואף על פי שהיתה חלק מהעיר היא דמתה יותר לשטטלים של תקופות מוקדמות יותר – הרבה בתי עץ צפופים.  במצוות הגרמנים הועברו לשם לילה אחד יותר מעשרים אלף יהודי העיר וביחד עם שמונת אלפים היהודים שכבר חיו שם בצפיפות יחסית, הם הפכו את הגטו לצפוף הרבה יותר.  חלוקה שלו לשניים בשלב מעט מאוחר יותר לא עזרה.

החודשיים שעברו מאז היו הקשים ביותר שתושבי הגטו החדשים הכירו מאז תחילת המלחמה.  בנוסף לגדרות התיל ומגדלי השמירה שהכילו גם חיילים ליטאיים וגם חיילים גרמניים, שהקיפו את מקום מושבם החדש, הגרמנים פינו הרבה מהזקנים, החלשים והחולים לבית חולים שנמצא בתחומי השכונה ושרפו אותו על יושביו, כולל הרופאים והאחיות. תושבי הגטו שעברו את העבירות הקלות שבקלות הוצאו להורג בכיכרות השכונה, ולאורך החודשיים האלו הגרמנים ערכו מספר אקציות שבשיאן הוצעדו כמעט עשרת אלפים מתושבי הגטו למצודה עתיקה סמוכה, הובלו לקברים שנחפרו מבעוד מועד והוכרחו לקפוץ אל תוך הקברים, שם נורו למוות.

אחר כך התפשטה בגטו תקופה שאלו שחיו בו, ושרדו, וסיפרו על כך אחר כך, קראו לה "התקופה השקטה". היא נמשכה מעט יותר משנתיים. התקופה השקטה הזו באה בעיקר בזכותו של גוף אדמיניסטרטיבי שהוקם בגטו – האלטסטנרט, שהצליח לתמרן את המצב כך שיהודים שהיו צריכים לצעוד מרחקים גדולים אל שדה התעופה הקרוב כדי לעבוד שם יכלו להמיר את עבודות הפרך שלהם בעבודה קלה יותר במפעלים מקומיים.   בין השאר יזם האלטסטנרט את הקמתה של משטרה יהודית, שתפקידה היה לשמור על הסדר בגטו אבל גם לדאוג לרווחתם של התושבים.

כאשר תושבי הגטו החלו להתרגל לתנאים הדחוקים והדלים שהיו להם, הם התחילו להתלונן על אובדן צלם האנוש והצביון התרבותי של החיים הקודמים שלהם. כדי לנסות ולפתור את הבעיה הזו הציע מפקח במשטרה היהודית, בשם זופוויץ', לתפוס שתי ציפורים במכה אחת:  לארגן טקס בעל צביון לאומי, ציוני, שייצוק הרגשה של חיבור ושל גאווה בקרב התושבים, ולגייס למטרתו תזמורת שתנגן מוזיקה יהודית. התזמורת הזו הורכבה משוטרים – לפחות באופן רשמי – וכללה גברים ונשים ואפילו ילד אחד.  בטקס הזה, טקס ההשבעה של שוטרי המשטרה היהודית של גטו קובנה, מפקד המשטרה הצעיד את השוטרים בסך לפני הבמה שהכילה את נכבדי הגטו, תוך כדי שהוא נותן להם פקודות בעברית – שפה שלא נשמעה לעתים קרובות בתחומי הגטו.  אחר כך התזמורת ניגנה – שירים לאומיים שמילאו את הקהל והשוטרים שהתייצבו לטקס בגאווה.  במסגרת הטקס השוטרים הקריאו את השבועה שנכתבה בעברית וביידיש וחתמו עליה.  כשכולם סיימו לחתום על המסמך, השוטרים יצאו בצעידה בזמן שהתזמורת ניגנה שיר בשם "בשוב ה'", שמקורות מילותיו מתהילים, והקהל קם על רגליו ושר ביחד איתם.

לאחר הטקס המוצלח, שרומם את רוחם של תושבי הגטו, החלו להתבשל תכניות להקמת בית קבוע שבו התזמורת תוכל להופיע, ופעילויות תרבות נוספות יוכלו להתקיים לטובת השוטרים ושאר תושבי הגטו. עברו שלושה חודשים והבניין, שזכה לשם "בית השוטר" כשהעבודה עליו הסתיימה, הפך להיות מקום מפלט לתושבי הגטו, שם התזמורת ניגנה פעמיים בשבוע לקהל של מאות אנשים, אבל גם מקור לביקורת.

התזמורת ניגנה מוזיקה קלאסית של כל מלחין שעלה בידו של מנצח התזמורת, מישה הופמקלר, להשיג תווים של יצירותיו, ובלבד שהמלחין לא יהיה גרמני. בקהל ישבו יחד תושבי הגטו עם קציני אס.אס., שגם הם התגעגעו לתרבות ולמוזיקה שהשאירו מאחוריהם, ושני הצדדים התרעמו על המצב – מצד אחד שלטונות אס.אס. המקומיים לא ראו בעין יפה התרועעות של קציני אס.אס. עם תושבי הגטו.  מצד שני עלו קריאות להפסיק את פעילותה של התזמורת מאחר והיא משעשעת את הצוררים.  קריאות נוספות טענו שהזמן הוא לא נכון, וגם לא המקום, למוזיקה ולשמחה.

אבל הקונצרטים התמימים האלו אפשרו לתזמורת לנגן, במחתרת, בקונצרטים אחרים, כאלה שהביעו את השאיפה של תושבי הגטו למצוא מקום אחר, בטוח יותר, שבו יוכלו לחיות את חייהם בשלווה ובבטחון.  באחד מהקונצרטים האחרונים של התזמורת, שנערך כדי לציין את יום מותם של הרצל ושל ביאליק, שהיו סמוכים זה לזה, התכניה כללה כמעט אך ורק שירים עבריים, בעלי צביון דתי או חלוצי, שזיכו את התזמורת במחיאות כפיים אדירות מצד הקהל.  עם סיומו של הקונצרט קם הקהל ושר ביחד עם התזמורת את "התקווה".  מאות אנשים בקהל, ומעט עשרות נחבאים מאחורי כלי נגינה על במה, שלא ידעו שהם שרים את ההמנון שלהם.

התקופה השקטה הסתיימה באחת, במרץ 1944.  הגרמנים אספו את כל הילדים שבגטו ושלחו אותם למחנות ריכוז בגרמניה.  אחר כך הם ניצלו את ההמולה ואת המעמד כדי לחסל את כל ראשי המשטרה היהודית והאלטסטנרט, ואחר כך הם הפכו את הגטו עצמו למחנה ריכוז.  חברי התזמורת ניצלו מהמאורעות האלה בשל חיבתם של הגרמנים למוזיקה שביצעו.  הם נשלחו כולם, על כלי הנגינה שלהם, לנגן בדכאו לתושבי מחנה הריכוז הנכנסים.  אחר כך, כשהסתיימה המלחמה, הם ניגנו במחנות עקורים.  כשאלו פוזרו התפזרו חברי התזמורת ברחבי העולם.

כעת, רמי נוידרפר רוצה לשחזר את הקונצרט ההסטורי ההוא, שבו ניגנה התזמורת שירים ארצישראליים, וגם את "התקווה".  הוא מקווה לקיים את הקונצרט בקיץ 2017, ואם יש מישהו מכם שיש לו את הרצון והיכולת לעזור, פנו לדף הפייסבוק של המיזם, שנקרא "קונצרט החיים", והציעו את העזרה שלכם.

[החומר לפוסט הזה נלקח מתוך מאמר על המשטרה היהודית של גטו קובנה בספריה הווירטואלית של מט"ח ומקורות נוספים בספריה הווירטואלית, ומאמר ב"הארץ" על המחקר ההסטורי של רמי נוידרפר]