תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'ספרים'

ג'ספר פורד – Shades of Gray

1. לפני הכל

אמני ג'אז, הם רוצים רק לנגן.  לא אכפת להם כל כך מחרמות כאלה או אחרים.  זאת אולי אחת מהסיבות שבמיוחד בתחום הזה של הופעות, מתווספים עוד ועוד שמות לרשימת ההופעות המכובדת מחו"ל שמתהווה פה, בהמשך השנה.  הנה – ג'ורג' בנסון, שהוא בעיקר גיטריסט ג'אז וגם קצת זמר ג'אז רך, יגיע להופעה אחת ב-21 ביולי באמפי קיסריה.

ביום שישי, ה-18 לחודש, יתרחש אחד מהימים האהובים עליי בשנה (או, מסתבר, פעם בשנתיים), "יום האף האדום" באנגליה.  האנגלים, שיכולים ללמד את כולנו – ולמזלנו גם מנסים לעתים קרובות – איך לעשות מוזיקה ואיך לעשות קומדיה, נותנים הרבה מאד משניהם בערב התרמה אחד שמוקדש לדבר אחד בכל פעם – השנה התרומות הולכות למניעת מלריה ושיפור החיים של חולי מלריה באפריקה, מטרה ראויה (ומאד קלה להשגה) לכשלעצמה.  השנה (אולי זה ככה, בעצם, בכל הזדמנות) האירועים שנערכים על ידי הארגון שיזם את היום הזה, "Comic Relief", מתפרשים על פני זמן רב יותר – בסוף השבוע האחרון, למשל, דיוויד ווליאמס איתגר את עצמו ואת הצופים בעשרים וארבע שעות רצופות של תכניות פאנלים ושעשועונים בהשתתפותו.   רוב השידורים של היום עצמו קרוב לוודאי שיוגבלו לערוצי הטלוויזיה של הבי.בי.סי. ולברי המזל מבינינו שחיים באנגליה ויכולים ליהנות מזה, אבל – וזו המטרה של הברבור ארוך הטווח הזה – לתרום לארגון אפשר מכל העולם, ואפשר לעשות את זה בכל מיני דרכים, בין השאר באמצעות רכישת חולצות טי שירט מעוצבות (זו של אדמונד בלקאדר עם אף אדום אזלה, למרבה הצער, אבל נשארו עוד כמה מעניינות), או באמצעות רכישת אפים אדומים (שהשנה יש להם פרצופים), או באמצעות סתם תרומה – כילה למיטה כדי למנוע מיתושי אנופלס לעקוץ ילדים בשנתם עולה קצת יותר מ-20 שקלים.  שזה מחיר זול במיוחד בשביל חיים שלמים.

2. החיים באפור

דגלאס אדאמס נפטר מהתקף לב במאי 2001, באמצע אימון כושר בחדר הכושר הפרטי בביתו בקליפורניה, סופג אולי בשארית נשימותיו את האירוניה שבנסיבות המוות, ובעצם העובדה שהאדם שיכול להעריך הכי הרבה את האירוניה הזו שרוע כעת מת באמצע החדר.

במשך השנים שעברו מאז, אף סופר אחר לא הצליח לקשור לראשו את הכתר הרחב, של כתיבה שנונה ואבסורדית כאחד, שהותיר אחריו אדאמס כשמת. מעט מאד ניסו. אלו שניסו, כמו חברו הטוב, איש מונטי פייתון טרי ג׳ונס, שהתנדב להשלים את ״ספינת החלל טיטאניק״, הספר שאדאמס הותיר לא גמור אחריו, גילו מהר מאד שקשה להגיע לגבהי הכתיבה שלו והשתדלו לכסות את המרחקים בצורה הטובה ביותר שיכלו.  אחרים, שיצרו במקביל לאדאמס עולמות שנונים ואבסורדיים לא פחות, העדיפו להתרכז בנישות שיצרו לעצמם.

אדאמס אהב סופים עגולים (או, בכל אופן, אתם לא יכולים להוכיח שלא, אז נלך עם זה), ולכן לא מפתיע שהוא נולד ומת באותו יום בחודש, במרחק של חודשיים (וכמה עשרות שנים, כמובן), ואולי גם לא מפתיע שהאיש שמבחינתי ראוי לחבוש עכשיו את הכתר הזה נולד בדיוק באותו היום בחודש. כמעט עשור אחרי אדאמס עצמו, ובמקום אחר לגמרי, אבל עדיין.

ג׳ספר פורד, שבאנגלית שמו מכיל F אחת ספייר ו-E שאי אפשר לשמוע, בעצם הוציא את ספרו הראשון באותה השנה שבה אדאמס נפטר. זה היה הספר הראשון בסדרה שסיפרה את קורותיה של ת׳רסדיי נקסט, חוקרת בענף מיוחד, וסודי, של השירותים החשאיים של בריטניה, שעוסק בפשעים ספרותיים – זאת אומרת, כאלה שמתרחשים בתוך ספרים.  הרעיון האבסורדי לכשלעצמו נטמע בתוך מציאות בריטית מקבילה, שבה צפלינים הם עדיין כלי תחבורה מעופף נפוץ, מלחמת קרים לא נגמרה עדיין וג׳ורג׳ פורמבי, בדרן בריטי עתיק, הוא נשיא המדינה. נקסט חוקרת בספר הראשון את פרשת היעלמה של ג'יין אייר מהספר שנושא את שמה, ובהמשך הדרך מנסה לפתור את בעיותיו של מר דארסי, מגלה שאת המחזות של שייקספיר באמת כותבים מאה קופים על מכונות כתיבה,  נישאת לבחור שמאבד כל זכרון שלה ויולדת בן, שהיא קוראת לו, כמובן, פריידיי.

מדי פעם, כשניסה לחפש אופקים חדשים של אבסורד לסדרה הזו, הוא התחיל לעבוד על סדרות נוספות של ספרים (העולמות שג׳ספר פורד יוצר הם כל כך עשירים ומלאים בפרטים, שכמעט בלתי נתפס לתחום אותם בספר אחד בלבד. ובעקבות ההצלחה המוצדקת של סדרת הספרים הראשונה, שאר הסדרות כבר מתוכננות מראש), והספר "Shades of Gray" הוא הראשון בעוד סדרה כזו.  הפעם, העולם שג'ספר פורד חושף ממנו טפח הוא עולם של מציאות מקבילה אחרת, כזו שנמצאת מאות שנים אחרי משהו שקרה, קטסטרופה נוראית שחיסלה את הציווילזציה שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה ושפורד לא טורח לפרט מה היתה ומה גרם לה.  מה שנותר מהעולם, או מהחלק הקטן של העולם שמתואר בספר, הוא מנהיג-משיח בשם מנסל שמעצב סדרה של חוקים נוקשים, שבונים היררכיה חברתית שמבוססת על יכולת תפיסת הצבע של האזרחים, זאת אומרת, אחוז צבעי הבסיס השונים שהם רואים בטבע שמסביבם ביחס לתדרי הצבעים.  הסגולים, לפי המערכת הזו, הם המעמד השליט, והאפורים הם הפועלים הנושאים במשימות המפרכות והנחותות ביותר. עבור כל אלה שרוויית הצבע שלהם לא אופטימלית, חברה ממשלתית בשם National Colour שהעבודה בה נחשקת כמו זו בחברת החשמל, אחראית להזרים צבע מלאכותי לכל הדברים המאכלסים את הרחובות והבתים שבערים השונות.  הציוויליזציה החדשה מבוססת על התרת עובדות, התכחשות לכל מה שהיה נכון וקיים במאות הקודמות, ופרט לכמה סוגים של מכוניות עתיקות, מצד אחד, וכבישים בטכנולוגיה שהיא מעבר למה שאנחנו מכירים, מצד שני, העולם הוא די אדיש לכל התפתחות מדעית שעברה עליו במאות שלפני כן. כל דבר שיש בו רמז לטכנולוגיה או לתרבות שהעולם השאיר מאחוריו מנוצל על מנת לסחוט ממנו את טיפות הצבע הטבעי האחרונות שלו.  אדי ראסט (בדומה לכל הדמויות האחרות בספר, שם המשפחה הוא גוון של הצבע שאליו הוא משויך – במקרה הזה, הצבע האדום-חום של תפוחי אדמה) הוא בחור צעיר שמגיע עם אביו, רופא שמרפא באמצעות הקרנת צבעים, לעיירה על גבול הציוויליזציה הנוכחית ומגלה שמאחורי ההיררכיה החברתית הנוקשה והיעילה מסתתרים הרבה מאד דברים, חלק מהצדדים הפחות נחמדים של האנושות, שהחברה עתירת הצבעים מנסה להסתיר בכל דרך שהיא יכולה.  רעידות האדמה הקטנות האלה מתרחשות במקביל לאירועי החיים הרגילים בחייו של אדם צעיר במאה הבלתי מוגדרת הזו – שכוללים את הנסיון לא ליפול על הצד הלא נכון של המשגיחים והתורנים, שמהווים את השלטון המקומי בעיירה, את ההכנות הנפשיות למבחן אישיהארה (זה שבודק, היום, עוורון צבעים, ובעולם המקביל של הסיפור את אחוז הצבע הנראה על ידי כל אחד מהאזרחים), את הארנב החי האחרון, את המאמצים להימנע מלהיאכל על ידי עץ טורף, והרבה מאד כפיות.

סגנון הכתיבה של פורד, מאד בדומה לזה של אדאמס, הוא שנון בלי להדגיש את העובדה שהוא שנון.  פורד כותב כמו שהוא כותב מפני שזו הדרך שבה הוא כותב, לא מפני שהוא מנסה להרשים אותנו ביכולת שלו למצוא את המילים הנכונות ולשים אותן במקומות הנכונים כדי לגרום לנו לצחוק.   הוא מצליח למצוא מצבים אבסורדיים ולתאר אותם בדרך שגורמת לנו לחשוב שזה המצב הטבעי, שהדרך שבה העולם מסתובב היא בדיוק הדרך שבה הוא צריך להסתובב. על סמך ארבע סדרות הספרים שפורד מתחזק עכשיו, שחלקים נוספים בהן מתוכננים שלוש וארבע שנים קדימה, עושה רושם שיש לו עדיין מספיק רעיונות בשביל לאכלס לפחות את ארבעת העולמות האלה, שהוא ברא, למשך פרק זמן די ארוך.  אבל רק במקרה שהרעיונות של פורד מתחילים לאזול, מי מכם שנולד ב-11 לחודש, כל חודש שהוא, כדאי שישחיז את השנינות שלו כבר עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – במדבר אטאקאמה מביטים לשמיים בשביל העתיד ומחפשים בתוך המרחבים העצומים של החול בשביל העבר.

מילים על מילים. פוסט (כמעט) ללא מוזיקה

1. לפני הכל

לפני לפני הכל:  אני עדיין מחפש אנשים ש:  התחתנו בשנתיים האחרונות או מתחתנים בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, באופן קבוע בפורומים אינטרנטיים שעוסקים במוזיקה, ורצוי גם קוראים בבלוגים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים, אבל לא חובה.  אם אתם מהאנשים האלה שעומדים בקריטריון א' או בקריטריון ב' (או אפילו בשניהם), ויש לכם את הזמן והכוח למלא שאלון או שניים שיעזרו לי להגיע צעד אחד קרוב יותר להשלים את התואר שלי, אנא כתבו לי בתגובות ואשלח לכם שאלון.  תודה!

הבלוג שמפרט את 1000 הדברים המגניבים של ניל פסריצ'ה, שהזכרתי אותו ברשימת הבלוגים המוצעים שלי ליום הבלוג שעבר עלינו לטובה, נתן השראה מבורכת לבחור בשם מרקוביץ', שפתח בלוג משל עצמו בעברית באותו נושא – וכבר כתב על עשרה דברים שהם בהחלט מגניבים, כמו קפה קר, פירות שקוטפים ישר מהעץ, כסף מדויק לאוטובוס, ובובת קרטון מרובעת של סטואי.

עוד סיבה טובה אחת לבקר ב-Ozzfest, שזה מיני פסטיבל של אוזי אוסבורן עם עוד כל מיני להקות שיתרחש בפארק הירקון ב-28 בספטמבר:  Behind the Sun, שהם חברים אבל גם להקה מעולה, כך שאני לא מרגיש לא נוח לפרגן להם, זכו במקום השני בתחרות הצבעות שערך שוקי ווייס ביחד עם 88FM ועכשיו הם הולכים להגשים חלום ולחמם את אוזי אוסבורן.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  עמי טרייבטש, המתופף של הצ'רצ'ילים, מת במהלך יום כיפור מדום לב בגיל צעיר מדי, 62.

2.  הצד האחר של הירח

שבוע הספר בא והלך במהלך חודש יוני, כדרכם של שבועות כאלה, ואני תרמתי את התרומה הקטנה השנתית שלי לספרות הישראלית וקניתי שלושה ספרים עבריים.  ומאחר ושניים מהם היו מוצלחים במיוחד, אני רוצה לספר לכם עליהם, כדי שגם אתם תוכלו לרצות ולרכוש אותם, אמנם לא במחירים של שבוע הספר.

מגילת זכויות הירח

הספר הראשון יצא כמעט בדיוק לפני שנה, והוא מספר סיפור שמבחינתנו יכול להיות מדע בדיוני, מפני שהוא מתרחש במדינה שאנחנו יודעים עליה כל כך מעט אף על פי שהשם שלה מרחף כמו איום מעלינו, מדינה שהמנהיגים שלה אוהבים לחבר את המילים "ישראל" ו"להשמיד" בכל מיני ווריאציות.  אבל מאחורי הערפל הזה, בתוך המדינה הענקית הזו, יש חיים שלמים שמתרחשים מתחת לפני השטח ויכולים להמשיך להתרחש מתחת לפני השטח מפני שזה האיזון העדין שכולם מעדיפים לשמור עליו שם.   אם סופר איראני היה כותב על המציאות הזו במדינה שלו, ואיכשהו היה נוצר מצב שבו הספר הזה מוצא את עצמו מתורגם לעברית, פותח בפנינו פתח למדינה מרתקת שאנחנו לא מכירים מפני שהחדשות מעצבות לנו מציאות אחרת לגמרי שם, זה היה מובן במידה מסוימת.  אבל את הספר הזה כתב סופר ישראלי, שמסיבות מובנות רגלו לא דרכה בטהרן, שם מתרחש רוב הספר, אפילו פעם אחת.  רון לשם כתב את ספרו השני על סמך מה שנראה לו הכי טבעי כדי להבין את המדינה הזו, שהפכה בעל כורחה לאויב שלנו – הוא פנה לצעירים איראניים בפייסבוק והציע להם חברות.  חלקם התעלמו, חלקם הגיבו בנאצה וחלקם הסכימו, סקרנים כמוהו להכיר את האדם מאחורי המפלצת.  ובעזרת הצעירים האיראניים האלה הוא למד להכיר עולם חדש שנסתר מעינינו ומעיני כל העולם המערבי – בחורות שנוהגות במירוצי מכוניות, מסיבות רוויות סמים בבנייני דירות, זכרונות מעריצות אחת שהתחלפה בעריצות אחרת, גרועה יותר, ומעל כל זה, המציאות הבלתי הגיונית שיש בה כל כך הרבה אבסורד וכל כך הרבה סכנה.

גיבור הספר של לשם נקרא קאמי, והוא בחור צעיר בן 19 שעובר מעיר כפרית קטנה על הים הכספי לעיר הבירה הגדולה,  כדי ללמוד שם הנדסה באוניברסיטה.  שם הוא מתגורר אצל הדודה שלו, שחקנית וזמרת מהעבר שהשלטון החדש העלים אותה מזכרון העם, אבל לא באמת, שהיא הבעלים של כל בניין הדירות שבו מתגוררים גם אשה מבוגרת, אולי שופטת לשעבר ואולי לא שופטת לשעבר, שהשלטון החדש צילק את רוחה, ובחור צעיר שמעז לאהוב גברים במדינה שלא מרשה לו לאהוב גברים.   הוא מתאהב בנילופר, בתו של חבר פרלמנט ונהגת מירוצים מפורסמת, שמעיזה למרוד נגד המוסכמות ולהתחרות גם בנהגי המירוצים הגברים, הולכת על קצה גבול מה שמותר לאשה לעשות בחברה הזו ואולי מועדת, אולי לא מועדת.

לשם מצליח להכניס מידה שקולה של האמת שאנחנו מצפים למצוא בספר כזה – משמרות המהפכה, ההיעלמויות, הכלא, הפרנויה, העינויים והפחד שמרחף באוויר ונספג בקירות הבתים, אבל גם מצליח להכניס בתוך כל זה תיאורים של דברים שלא היינו מאמינים להם, לו לא היינו יכולים לקרוא את אחרית הדבר שלו, שמסבירה איך הוא יודע כל כך הרבה על מה שמתרחש עכשיו באיראן.  ועכשיו, אחרי שזכינו לטעום מעט ממה שהמדינה הזו באמת מייצגת, אנחנו יכולים לחשוב על לקחת בחשבון את העצה שהוא נותן בסוף הספר – אם כל אחד מאיתנו היה מבקש חברות מאיראני אחד בפייסבוק, ומנסה להכיר אותו באמת, אולי היה לנו עולם אחר לגמרי.

["מגילת זכויות הירח" של רון לשם יצא בהוצאת זמורה ביתן.  אפשר להשיג אותו בכל חנויות הספרים, אני מניח. גם כאן.]

2.  סופר הולך לאיבוד

על דעת עצמו

מאחורי כל גבר שיודע לכתוב נפלא, מסתבר, עומדת אשה שיודעת לכתוב אפילו יותר טוב.  ובמקרה הזה, מדובר בפרופסורית, חוקרת קולנוע וספרות, שהיא גם אשתו ואהובתו האחרונה של האיש הזה, שבחרה ארבעה פרקי חיים של האיש שבילתה איתו כברת דרך ארוכה מאד, עד שנפטר, כשהוא כבר לא זוכר מי הוא עצמו, ודווקא ארבעה פרקי חיים שהיא לא לקחה חלק בהם, ובכל זאת כתבה על עמוס קינן הסופר, והמשורר, והלוחם, והלוחם לחופש, והמאהב, והבעל והאבא.  לנורית גרץ, שבדרך כלל הכתיבה שלה היא די מהוקצעת ואקדמית, יש רצון שהוא הרבה מעבר להעברת הרושם הנכון של עמוס קינן בביוגרפיה הממצה הזו שלו (אם כי היא לא ממצה מבחינה כרונולגית – בכוונה זוכה הספר הזה לכותרת המשנה "ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן"), והוא לנסות להבין, באמצעות הסתכלות לאחור, את האיש הזה, שהזמן ביחד איתו כנראה לא הספיק כדי באמת להבין אותו.  החומר הארכיוני, הכרונולוגי, היבש, לא היה מספיק כנראה, אבל למזלה של נורית גרץ היצירות של עמוס קינן, מסתבר, הן ביוגרפיות למדי והיא פשוט משלבת אותן בתוך הסיפור, ובמקומות מסוימים היא מפסיקה לספר ומנחשת, וגם כשהמציאות משתלבת בתוך הבדיון, בתוך מה שיכול היה לקרות ואולי קרה, ואולי לא קרה, הכול נראה כאילו הוא אמור להיות שם, כמו חתיכות של פאזל שמתמקמות בדיוק במקום אחד, ולא יכולות להיות במקום אחר.

גרץ מתחילה את הסיפור של עמוס קינן בילדותו ובנעוריו – היא מספרת על האבא שלו, שהיה מנהל עבודה בבניין ונפל מפיגום, והחלים מפציעותיו הפיזיות אבל לא הצליח להחלים מפציעותיו הנפשיות, וסיים את חייו בבית חולים לחולי רוח, דבר מותו מדווח למשפחתו כבדרך אגב.  היא מספרת על האחים שלו, ועל אמא שלו, ועל הדרך שבה העדיף ללמוד את העיר שלו, תל אביב, ואת הארץ שלו, ועל ההיכרות הראשונה שלו עם האידיאולוגיה והאתוס שיעצבו את מחשבתו המדינית בתחילת דרכו, בכיוון הפוך לגמרי מזה שהלך בו אחר כך;   היא מספרת אחר כך על מלחמת השחרור, ועל החלק שלקח בה קינן, בתחילה בלח"י, אחר כך בכוחות המשותפים שלחמו ביחד נגד אויב אחד, על הקרב האחד שעיצב את מי שהיה, מבחינה מדינית והומנית, כל חייו אחר כך, ועל האכזבה שלו ממה שקרה למדינה בשנים שאחרי המלחמה ההיא;  היא מספרת על המשפט שנערך לקינן ולשאלתיאל בן יאיר על פצצה שזרקו או לא זרקו על ביתו של השר פנקס, שבזמנו חוקק חוק שאסר על תנועה בשבת (וזה אפילו לא היה חוק דתי אז – המטרה של החוק היתה לחסוך בדלק, שלא היה קיים בשפע בארץ בתחילת שנות החמישים).  היא מספרת על פרק הזמן שבילו השניים בכלא, על המשפט שזוכו בו מחמת הספק והמשפט החוזר שגם בו זוכו, ובסופו של דבר מחדדת את כל חושיה הבלשיים ושוזרת מרמזים, מקטעים שכתב קינן ודברים שאמרו מקורבים אליו, את האמת על מה שקרה;   ובסופו של דבר היא מספרת על התקופה שלו בפריז, תקופה שמתחילה בשוטטות חסרת מעש שלו בעיר שהוא לא מכיר, שהוא לא מדבר את שפתה, שממשיכה בסיפור אהבה בן שבע שנים עם סופרת צרפתיה, תקופה שבה הוא מחכך כתפיים, כבדרך אגב, עם שורה של אנשי תרבות חשובים של אותה תקופה – מנגן את "ערב של שושנים" עם פאקו איבנז, גונב לברנאר אנרי-לוי את האשה שהוא מנסה ברמיזה לחזר אחריה מתחת לאף, משכנע את אותה אשה לא לגנוז את הספר שבסופו של דבר יהפוך אותה למיליונרית ואת הספר לסרט בכיכובה של בריז'יט ברדו, ומסתיימת בהיכרות של קינן עם כותבת הספר.  והספר כולו מתחיל ומסתיים באותה נקודה – בנקודה שבה כל הזכרונות האלה מתחילים להיעלם, לטבוע בתוך הבוץ שבו טובעים כל הדברים האחרים לכל אורך הספר.

בספר הזה, שהוא ארוך אבל קצר, קטן אבל גדול, גרץ מצליחה להשתמש בדיוק במילים הנכונות (ברוב המקרים.  בראיונות המעטים המפוזרים בספר עם קינן עצמו, בהם הוא בעיקר זועף ולא מוסיף הרבה מידע על מה שגרץ מצליחה לאסוף או לנחש בעצמה, אין הרבה טעם) ולהעביר בדיוק את התחושות הנכונות, ומוסיפה עוד שכבה של יכולת בלתי נדלית לתאר דברים בצורה שלא חשבנו עליה לפני כן, לזו של עמוס קינן עצמו, שמצוטט באמצעות הספרים, המחזות וקטעי העיתונות שכתב, לאורך כל הספר.

["על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" מאת נורית גרץ, יצא בהוצאת "עם עובד", וגם אותו אפשר להשיג בכל חנויות הספרים, אני מניח. וגם כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה משהו שראוי לראות בשלושה מימדים – "מפצח האגוזים".

החיים: הוראות שימוש

1. לפני הכל

זה באדיבות חברי הטוב עידו משה: טום ווייטס יוצא בקרוב לסיבוב הופעות. לישראל, כנראה, הוא לא יגיע, אבל חברת התקליטים שלו, Anti, פירסמה ביוטיוב את סרטון מסיבת העיתונאים שבה הוא מסביר את רשימת הערים הכאילו-אקראית בהן הוא הולך להופיע בארה"ב. ככה זה נראה.

2 . החיים: הוראות שימוש

החיים: הוראות שימוש

ביום העצמאות הזה התרחקתי ממדורת השבט והלכתי לטייל על החוף. מצאתי את עצמי, בסופו של דבר, במדינה אחרת, שיש לה מורשת אחרת ותרבות אחרת וקצת מוזרה ובלב הבירה של המדינה הזו, פריז, יש בניין שאותו בחר לתאר ז'ורז' פרק בספרו "החיים: הוראות שימוש". הרעיון של הספר, שז'ורז' פרק בחר להעמיס על אחת מהדמויות בספר שלו, צייר בשם וולן, הוא די מבריק: לוקחים בניין אחד, רב קומות, שגרתי, ועוברים בכל אחת מהדירות שלו. מתארים את כל מה שקורה בדירה עכשיו. את כל מה שקרה בה בעבר. ואת כל מה שהוביל למה שקורה בה עכשיו. מתארים את חייהם של הדיירים ושל קרובי המשפחה שלהם, וכך בונים, לאט לאט, מסכת גדולה ומאד עניפה של אירועים, של תיאורי מקומות ושל מסות פילוסופיות, שנעה בין פאזלים, ציור, קורותיהם של פריטים קדושים מתקופת ישו, פוליטיקה, פרשיות רצח ישנות, פריטי אמנות ישנים וחדשים, אמיתיים ומומצאים.

הספר עצמו בנוי במתכונת מיוחדת, שז'ורז' פרק בחר להשתמש בה מפני שהיה חלק מקבוצת סופרים בשם "אוליפו", קבוצת סופרים שהחליטה לאתגר את עצמה ואת הכתיבה שלה באמצעות החלטה על עקרונות והגבלות מיוחדות בעת הכתיבה. למשל, כתיבה של ספר שלם בלי שימוש באות e, או לחילופין, כתיבה של ספר שאות ההיגוי היחידה המותרת בו היא e. בספר הזה, שהוא היצירה הגדולה והחשובה ביותר של פרק, הוא החליט להיצמד למספר כללים מגבילים – ראשית כל, הבניין עצמו. הבניין מעוצב בפורמט של מערכת משבצות – עשר קומות שבכל אחת עשרה חדרים. הספר, שמחולק לתשעים ותשעה פרקים, מקדיש לכל אחד מהחדרים פרק אחד. העלילה המתפתחת המתייחסת לדמויות המתגוררות בחדרים יכולה להמשיך אך ורק כאשר פרק חוזר לתאר חדר מסוים, או מתאר חדר אחר המתקשר לדמות הקשורה לדמות שהיא מרכז העלילה האחרת. התנועה בין החדרים היא בפורמט של הפרש במשחק שח. בנוסף להגבלה הזאת, פרק משתמש בכלי שהמציאה הקבוצה על מנת להגביר את היצירתיות של סופר – כלי שמגדיר שורה של פריטים או מאפיינים שכולם חייבים לבוא לידי ביטוי במידה מסוימת בכל פרק.

הספר מתחיל ומסתיים בחדר שבו חיה ומתה הדמות הראשית, מיליונר אקסצנטרי בשם ברטלבות' שמחליט לבזבז את שארית זמנו והונו בדרך מאד מקורית – הוא לומד לצייר, ויוצא למסע מסביב לעולם, שבו הוא מצייר תמונות נוף של חמש מאות נמלים. כשהוא מסיים כל תמונה, הוא שולח את התמונה לאמן לייצור פאזלים ששכר מבעוד מועד, המתגורר באותו בניין, והאמן מייצר מן התמונה פאזל ושומר אותה בקופסה מיוחדת. כשברטלבות' מסיים את משימתו וחוזר אל הבניין, הוא מרכיב את הפאזלים, אחד בכל פעם, וכאשר הוא מסיים, הוא נותן את הפאזל למומחה אחר ששכר, גם הוא מתגורר באותו בניין, שאמון על העלמת המרווחים שיוצרים חלקי הפאזל והפיכתם לתמונה שלמה ואחידה שוב. אז, נשלחת התמונה לנמל שבו היא צוירה, נזרקת אל תוך המים, שמאכלים את הצבעים והופכים את התמונה לקנווס לבן ונקי שוב. ברטלבות' מתכנן להעביר כך את שארית חייו, בהרכבת חמש מאות הפאזלים מחמש מאות התמונות, אך מת לפני שהוא מספיק להשלים את משימתו – והרגע בו הוא מת הוא גם הרגע בו "קופא" הבניין ואותו מתאר ז'ורז' פרק בדקדקנות ראויה לציון.

"החיים: הוראות שימוש" הוא ספר שמזמין אותך לחזור ולקרוא בו – בצורה לינארית, מההתחלה ועד הסוף, אפשר לצלוח את כל שבע מאות העמודים שלו (כולל אינדקס). אבל אפשר גם לטעום ממנו סיפורים כאלה או אחרים, ופרק עורך רשימה של כל הסיפורים השונים והמקומות שבהם אפשר למצוא את עיקרי העלילות שלהם, וגם היא מצורפת לספר, בנוסף לתרשים מדויק ומפורט של הבניין, לרשימת הערות וללוח זמנים כרונולוגי של כל מה שהתרחש ומתרחש בבניין, ושקשור לדיירים שלו.

את הספר אפשר למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אל תתנו לרעש להפריע לכם.

מספר לסרט לאלבום פסקול: המסע ההפוך של Young Adam

1. לפני הכל

כבר היום, בעצם, מתחיל פסטיבל ג'ון זורן. אי שם בירושלים מנגנת רביעיית מיתרים יצירות של ג'ון זורן ממש עוד מעט. אבל הכיף הגדול מתחיל מחר, אז יעלו ג'ון זורן וחבר מרעיו לסדרה של הופעות בכל מיני מקומות – מלבונטין 7 עד להיכל התרבות. בסוף השבוע שלאחר מכן אני אקדיש את הפוסט לתיאורים והסברים מפורטים, מרגע לרגע, של הפסטיבל המאד נכבד הזה. אני לא יודע מה מצב הכרטיסים ואם יש אנשים ששורטים קירות בתסכול על שלא קנו כרטיסים מוקדם יותר, אבל קורא הבלוג גלעד מעוניין למכור כרטיסים לשתיים מן ההופעות שבפסטיבל. הוא לא אמר לי לאילו מההופעות הוא מתכוון עד לזמן סגירת הבלוג היום, אבל אלו מכם שמוכנים להתאזר בקצת תקווה, יכולים להתקשר אליו לטלפון 054-4468003 ולבדוק.

הקיץ מתקרב והעובדה שאנחנו לא נמצאים במשבר בטחוני רחב מימדים אומרת שהרבה אמנים מוזיקליים עשויים לשקול לקפוץ לכאן אחרי או לפני ביקור במדינה ים תיכונית רגועה יותר במהלך סיבוב ההופעות הקיצי שלהם. היבול של הודעות השבוע האחרון מספר על ביורק, שזה משמח במיוחד (הכי קרוב שאני אגיע לאיסלנד השנה, כנראה), ועל לורי אנדרסון. גיאחה מספר ב"עונג שבת" שעוד אמן צפוי להגיע לארץ ושהודעה רשמית על כך תהיה ב-YNet ביום ראשון. הוא רומז שהאמן (או האמנית או הלהקה) מוזכרים בבלוג שלו השבוע. אתם מוזמנים לנסות ולנחש. ההימור שלי? ניק קייב או אנדרו בירד. או ה-Gutter Twins (שניים מתוך השלושה הם הימורים די בטוחים, בהתחשב באהבה של גורמי מפתח בלהקות לישראל).

נעמה הילמן, סינגר-סונגרייטרית ישראלית שפועלת בלונדון, בעיקר, צריכה את העזרה שלכם – היא מועמדת, בין הרבה אמנים אחרים, לפרסי ה-Indy Music Awards – ההצבעה לאמנים שייכנסו לרשימת המועמדים הסופית, שהיא ארבעה בכל קטגוריה, נמשכת עד יום שני, ה-31 במרץ, בחצות. אתם מוזמנים להצביע ולעזור כאן.

אחרי הסצינה וחצי ביחד שהפכו סרט אחד למשהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו, הצעד המתבקש הבא בהסטוריה של הקולנוע מגיע בספטמבר השנה – אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו מככבים ביחד בסרט שלם. זאת הולכת להיות, קרוב לוודאי, חוויה מזככת. (מצד שני, בהמשך רשימת השחקנים אפשר למצוא גם את פיפטי סנט. אז אולי לא).

Lead Us Not Into Temptation

2. ללא מילים
בשבוע שעבר החלטתי לעשות ניסוי מעניין. או יותר נכון, החלטתי להפוך האזנה שגרתית לאלבום לניסוי מעניין. בין כל האלבומים שהורדתי ושמרתי בתקופה שבה הייתי מנוי ל-EMusic, שהוא אתר נפלא שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים, ושהייתי צריך להפסיק את המנוי שלי אליו בגלל עומס יתר של אלבומים שלא היה סיכוי שאצליח לשמוע בימי חיי, היה גם אלבום של דיוויד ביירן בשם Lead Us Not Into Temptation. האלבום הזה הוא פסקול לסרט בריטי בשם Young Adam, שבעברית, מסתבר, מתורגם ל"הזר".

מאחר ואת האלבום כן היה לי, ואת הסרט לא היה לי, החלטתי לעשות ניסוי ולהפוך את סדר ההתרשמות ממוזיקה לסרטים על פניו – קודם לשמוע את הפסקול, אחר כך לנסות ולגבש דעה על הסרט ועל מה אמור לקרות בו לפי הפסקול, ורק אחר כך לצפות בסרט עצמו. הטעות הראשונה שלי, במהלך הניסוי הזה, היתה לחשוב שדיוויד ביירן, מוזיקאי שחי בעולם משל עצמו, יגביל את עצמו למוזיקה שמלווה את הסרט ושהמטרה שלה היא להוסיף לעלילה ולאווירה של הסרט. הטעות השניה שלי היתה לנסות ולחפש מידע לגבי הסרט על סמך השם של הפסקול, שהוא שונה, מאיזושהי סיבה, משם הסרט. הטעות השלישית שלי היתה לא להכין את עצמי מראש למה שאני הולך לצפות בו, אחרי שכבר שמעתי את הפסקול ואני מוכן לשלב ב' של הניסוי שלי.

אבל נתחיל מההתחלה, בסדר כרונולוגי: ראשית כל היה הספר. "Young Adam" הוא סרט שמבוסס על ספר שכתב סופר בשם אלכסנדר טרוקי ב-1957. טרוקי היה עוף מוזר בנוף הכתיבה הבריטית של אותה התקופה, שהסתמכה בעיקר על דרמות ריאליסטיות, אפלות ומציאותיות שעסקו בחיים הקשים וחסרי התוחלת של בני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים הבריטי. מאחר והספרים המוקדמים שלו זכו להתעלמות כמעט גורפת באנגליה עצמה, טרוקי עבר לפריז ומשם לארצות הברית. הוא היה עורך של מגזין ספרותי שבו פרסמו הרבה מהסופרים המהפכניים יותר של התקופה והתקרב מאד לדור כותבי ה"ביט" האמריקניים כשחי בניו יורק. באותה תקופה הוא גם פיתח את החיבה שלו לסמים קשים ואחד מהספרים שהוציא היה ספר שמתאר התמכרות לסמים, בתיאורים קשים ובוטים שלא היו מקובלים באותה התקופה והפכו את הספר לסנסציה. את "אדם הצעיר" הוא הוציא בשנת 1957 בהסתמך על הילדות שלו בגלזגו ועל הנסיון שלו כספן במורמנסק, בחייו הצעירים. הספר שרצה להוציא היה ספר אפל שמדבר על מצפון, על פיתוי, על הרצון לשליטה ועל הרצון להתעלות מעל למה שמציעים החיים בכל רגע נתון, ועל הצורך להתמודד עם התוצאות של כל הטעויות שנעשות במהלך הנסיונות להתמודד עם חיים שמכילים את כל אלה. באנגליה אף אחד לא התעניין בספרים הקודמים שלו והכתיבה שלו בספר הזה היתה מתקדמת מדי מכדי שהוצאת ספרים כלשהי תרצה להוציא את הספר שלו. כשהחליט לעבור לפריז ולכתוב משם, הסכים מוציא לאור להוציא את הספר שלו, רק בתנאי שהוא יכיל סצינה פורנוגרפית כל שישה עמודים. בשביל להוציא את הספר, שטרוקי האמין שהוא יצירת המופת שלו, הוא היה מוכן לשכתב את הספר ולהוסיף את הסצינות הפורנוגרפיות שהמוציא לאור דרש.

הספר מספר על ג'ו, איש בלי שורשים ובלי עתיד מוגדר שהוא סופר בהתהוות (ואולי הוא בבואה של טרוקי עצמו), שמוצא את עצמו עובד על דוברה ששייכת לזוג בשם לס ואלה גולט. לס והוא מוצאים גופה צפה במים של הנהר בו הם שטים בגלזגו, בחורה מתה שג'ו מכיר, אבל מסתיר את ההיכרות איתה מלס ומאלה. במקביל, כשהוא מגלה שמערכת היחסים של לס ואלה מעורערת, הוא מפתה את אלה ויוצר משולש קלסטרופובי בתוך החלל המוגבל של הדוברה. במקביל, הוא נזכר באירועים שקרו בעבר, אירועים שהסופר משתמש בהם כדי להקביל את מערכת היחסים המתהווה בין ג'ו ואלה לבין מערכת היחסים הקודמת של ג'ו. התוצאות של ההחלטות שקיבל ג'ו בעבר, של אלו שהוא מקבל בהווה ושל אלה שהוא יקבל בהמשך כדי לנסות ולתקן את הנזק שגרם נערמות ומעמיסות על המצפון שלו ושל כל אלה שסובבים אותו.

Young Adam - film

את הספר הזה הבמאי וכותב התסריט, דיוויד מקנזי, רצה לעשות במשך תקופה ארוכה. השאיפה הזאת נמנעה ממנו בעיקר בגלל בעיות תקציב. כשהצליח סוף סוף להשיג את התקציב לצילום הסרט בגלזגו, הוא אסף חבורה מאד מוכשרת של שחקנים – יואן מקגרגור, טילדה סווינטון, פיטר מאלן ואמילי מורטימר, והחליט לצלם את הסרט בלי להוריד כמעט שום דבר מהאופי הפרובוקטיבי של הספר. הסרט מכיל כמות מועטה יחסית של דיאלוג, ומכיוון שהחלק העיקרי בספר מתבסס על עומס הרגשות המתחוללים בתוך ג'ו והאנשים שמקיפים אותו, ההחלטות הפזיזות שהוא עושה ונטל המצפון שההחלטות האלה מסיבות לו, חלק גדול מאד מהסרט מבוסס על היכולת של השחקנים להביע רגשות באמצעות מה שהם לא אומרים. לשתיקות, למבטים ולתנועות ידיים יש משמעות גדולה מאד בסרט.

כשהסרט יצא, קרוב לוודאי מאד בדומה לספר, אנשים ייחסו הרבה יותר חשיבות לעובדה שהוא מכיל כמות לא שגרתית של סצינות מין, ושהוא חושף חלקים די אינטימיים, ובדרכים שהבימוי והצילום היו יכולים להימנע מהם, של השחקנים הראשיים. חלק מהביקורות טענו שחלק מהסצינות נועד בשביל לעורר פרובוקציה ואין לו הרבה משמעות בכל מה שקשור לקידום העלילה.

ובסופו של דבר, יש את הפסקול. דיוויד ביירן כתב את המוזיקה במיוחד בשביל הסרט, עובדה שמפיצי הסרט מדגישים בכל פורמט אפשרי – בסרט עצמו, על כרזת הסרט, על עטיפת הדיווידי, ובסרט התדמיתי המתבקש של "מאחורי הקלעים". מכיוון שהסרט עוסק בעיקר במה שקורה מאחורי המילים, ומה שהדמויות בסרט מסתירות אחת מהשניה, יש הרבה מאד מקום למוזיקה כדי ליצור אווירה, כדי לשרטט אותה וכדי לשבור אותה, ודיוויד ביירן מצליח לעשות חלק מזה. הסרט מתרחש מסביב לתעלות ולנהר של גלזגו, ודיוויד ביירן בוחר להשתמש בכלי מיתר – צ'לו וכינורות, כדי לחבר את השלווה של המים עם חוסר השלווה של מה שצף בהם בתחילת הסרט הולך ליצור. את העולם המוסרי המורכב של ג'ו, דיוויד ביירן בונה בעזרת פסנתר חשמלי ופסנתר רגיל, בעזרת אקורדיון וכינורות מנסרים, בעזרת הצלילים ההרמוניים של הרכב מיתרים והצלילים הדיסוננטיים שמנסים לחבל בהם. השלווה ההרמונית של המיתרים, עושה רושם, תמיד מצליחה להתגבר על הדיסוננט ולהתעלות מעל למערבולת המוזיקלית שביירן מבשל במהלך הקטעים.

בניסוי מהסוג הזה, כשמאזינים לפסקול של סרט בלי לצפות בסרט עצמו, יש רק שני דברים שאפשר להסתמך עליהם כשמנסים לנחש את מהות הסרט. אחד מהם הוא המוזיקה עצמה. הצלילים אמורים להשלים את מה שאנחנו רואים על המסך ואת הרגשות שהדמויות מנסות להעביר באמצעות מילים, ולכן, כשמורידים את הדיאלוג ואת הוויזואליות מהמכלול, הצלילים שנשארים אמורים להיות מסוגלים להעביר חלק מהאווירה של הסרט. הדבר השני הוא שמות הקטעים, שלפעמים קשורים לעלילת הסרט ולפעמים לא. מאחר ואני מאזין למוזיקה בדרך כלל במנותק משמות השירים, יכולתי להתוודע אליהם רק אחרי שראיתי את הסרט – לפיהם, אפשר לנחש את הקשר של הסרט לים ולספנות, ואת הרבדים המוסריים שהסרט מדבר עליהם. בלעדיהם, קשה מאד לדמיין שהמוזיקה נכתבה לסרט מתוך ציפייה להיות מתאימה לסרט. ברוב הקטעים יש שילוב של שלווה מימית ביחד עם איזשהו מתח שנמצא מתחת למים ומאיים לבצבץ מעל פני המים. הצילומים בתחילת הסרט ובמהלכו מתאימים להרגשה הזאת – הסרט נפתח בצילום של חפצים בתוך המים, חפצים שהמקור שלהם מוסבר במהלך הסרט, ושל הגופה הצפה בתוך המים, בהתחלה מתחת למים ואחר כך מעל למים.

באופן אירוני, הקטע שסוגר את האלבום, "Speechless", הוא הקטע היחיד שבו ביירן שר. בסוף הסרט הוא שר את המילים של השיר הזה (או ככה, לפחות, נדמה לי) על רקע יותר רגוע ומקובל, בניגוד לשכבות המוזיקליות המשוננות, ולקולות השונים, המנוגדים אחד לשני, שממלאים את השדה הסטריאופוני באלבום הפסקול.

כאן אפשר למצוא סרטון שמדבר על צילומי הסרט, על המהות שלו ועל המשמעות של הספר בשביל השחקנים והבמאי. הוא גם מנסה להעלות השערות לגבי שם הספר (Young Adam), בהתחשב בעובדה שלאף אחת מהדמויות בספר לא קוראים אדם. [אזהרה: כמו שאמרתי קודם, הסרט מכיל די הרבה סצינות מין. יש סיכוי סביר שהסרטון הזה מכיל כמות מסוימת של הסצינות האלה. אל תצפו בו בעבודה וכאלה]

ומכיוון שלא הצלחתי למצוא שום דבר שמכיל את המוזיקה הספציפית של דיוויד ביירן לסרט, הנה משהו שונה לגמרי, מתקופה אחרת לגמרי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, אם אתם רואים את אדוארד נורטון ברחוב, תהיו נחמדים אליו. אתם לא תאהבו אותו כשהוא כועס.

פוסט כפול: ספר, סרט ולהקה מתחפשים לכבוד פורים; הצתה מאוחרת, חלקים 1 ו-2

1. לפני הכל

קודם כל, התנצלות על ההיעלמות הבלתי מוסברת שלי בשבוע שעבר. כמות אדירה של עבודה גרמה לכך שהבלוג נדחה מיום שבת ליום ראשון, מראשון לשני, משני לשלישי, ומשלישי לבכלל לא. מצד שני, אתם מרוויחים היום גם את הפוסט הכמעט גמור של שבוע שעבר וגם את זה של השבוע – שני פוסטים במחיר של אחד.

בדיקות מקריות באתרים לא קשורים הביאו לי חדשות מעניינות שאני יכול לחלוק איתכם: גם ל-Del tha Funky Homosapien (שאתם עשויים להכיר בתור מי שאחראי לקטעי הראפ באלבומים של Gorillaz) וגם ל-James, שחזרו מתרדמת חורף של 10 שנים, ייצאו אלבומים חדשים בקרוב. האלבום של James, שנקרא Hey Ma, עורר את תשומת לב התקשורת עוד לפני שהם השמיעו אפילו צליל אחד ממנו, בזכות העטיפה – שמראה תינוק יושב על הרצפה ולידו אקדח.

העובדה שיש לי חיבה לדברים שהם די שכיחים, בנפרד, גורמת לסיכויים הרבה יותר טובים לכמה דברים שכיחים כאלה להתנגש אחד בשני באיזשהו שלב. כמו, למשל, U2, להקה שלפחות שני שליש מהקריירה שלה חביבה עליי, והיא להקה שכיחה למדי, ואלבומי מחווה: בעיקר בזכות המעורבות של בונו במיגור העוני בעולם וכאלה, ייצא ב-1 באפריל "In the Name of Love", אלבום מחווה לשירים של U2 בביצועים של מוזיקאים אפריקניים, כמו אנג'ליק קידג'ו וולדמר באסטוס, ומוזיקאים בעלי נטיות מוזיקליות אפריקניות, כמו טוני אלן. יש מעט מאד ייצוג לתקופה המביכה של U2 (שזה, פחות או יותר, עכשיו), ויש כמה וכמה שירים שלא הייתם מצפים למצוא שם – כמו, נאמר, "Bullet the Blue Sky". ההכנסות מהאלבום הזה הן קודש לארגון צדקה.

ב"ספירת העונג" של "עונג שבת" השבוע – Butthole Surfers, דאוס, Stone Roses, Portishead ו-Animal Collective.

במסגרת ההצטיידות ההופעתית לקראת הקיץ: דיוויד סילוויאן סיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו ולא עבר בארץ, בניגוד לשמועות העיקשות. התקווה עוברת עכשיו לליאונרד כהן, שייצא לסיבוב הופעות בחודש הבא ויגיע עד יוון, אבל לא לישראל – זאת אמנם רק הרגל הראשונה של מסע ההופעות, והוא עשוי לחזור ולהופיע בארץ בסיבוב השני. שמועות לא רציניות (בהתחשב בעובדה שהן מגיעות משוקי ווייס) מדברות גם על ניל יאנג, ומהבארבי לא מוכנים למסור יותר מידע מ-10 הרכבים מחו"ל שיבואו להופיע במהלך החודשים הקרובים.

2. שום דבר רציני לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן

טריסטראם שאנדי

דמיינו לעצמכם ספר שלא מדבר על שום דבר. זה לא קשה עכשיו – כשאחד מתוך עשרה ספרים, נאמר, לא באמת מדבר על שום דבר. אבל ב-1759, כשהסטנדרט הספרותי היה אפוסים כפריים על אנשים חסרי מזל ועל הצרות שלהם, ספר על שום דבר היה דבר די ייחודי. "החיים והדעות של טריסטראם שאנדי, ג'נטלמן", שנכתב על ידי לורנס סטרן ויצא במקור לראשונה באותה שנה, ובחלקים במשך עשר השנים הבאות, לא אמור להיות ספר על שום דבר. אבל בזה הוא מסתכם. לורנס סטרן לא נתפס בעיני הקהילה הספרותית המכובדת של התקופה כסופר רציני במיוחד. הציטוט שפותח את הקטע הזה מגיע מד"ר סמואל ג'ונסון, האיש מהמילון, והוא ציטוט של התגובה שלו לספר.

הספר, באופן די מילולי, עוסק בחיים ובדעות של טריסטראם שאנדי, שהוא ג'נטלמן אנגלי מכובד בגיל העמידה שמאד מעוניין שהעם האנגלי יתעניין, ילמד וישכיל מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא מגיע לספר על החיים שלו, כמעט, מכיוון שכל דבר מסיח את דעתו וגורם לו לכתוב על דבר אחר, ובדרך כלל, לא קשור. כמו למשל, אפים. או החשיבות של שם ואיך העובדה שהוא כמעט לא נקרא טריסטראם היתה משנה את החיים שלו. או המלחמות השונות שהדוד טובי, הדוד חובב משחקי המלחמה שלו, השתתף בהן וכיצד הן השפיעו על ההסטוריה של אירופה וכיצד הפציעה חסרת המזל שלו, במקום קריטי להמשך השושלת המשפחתית , השפיעה עליו. כמות הסחות הדעת היא כל כך גדולה שאחרי ששלושה רבעים מהספר עברו, אנחנו עדיין בנקודה הכרונולוגית שבה טריסטראם שאנדי נולד. הוא לא מגיע הרבה יותר רחוק מזה.
הספר עצמו לא מסתפק בלהיות מאורגן מבחינה ספרותית בצורה יוצאת דופן, יחסית לתקופה שבה יצא. הוא גם משתדל להיות יוצא דופן במראה שלו – למשל, טריסטראם שאנדי מחליט שדפים ריקים מתארים הרבה יותר טוב פסקה מסוימת מהפסקה עצמה, ולכן הוא משאיר דפים ריקים. או, שהוא רוצה לדבר על חתיכת שיש, ולכן העמוד הבא נראה כמו חתיכת שיש. דפדוף קצר בספר מראה שקרוב לוודאי שזה מסוג הספרים שהיו גורמים להרבה כאב ראש למוכרים בחנויות ספרים, שהיו צריכים לנסות לשכנע את הקונים שהספר באמת אמור להיראות ככה.

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הספר הזה, היתה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יצליח לעשות מזה סרט. למזלי, מייקל ווינטרבוטום, במאי של סרטים בריטיים לא-תמיד-מעניינים, חשב בדיוק אותו דבר, ולכן ב-2006 הוא ביים את A Cock and Bull Story, סרט שמדבר בדיוק על כמה בלתי אפשרי לעשות סרט מהספר הזה. את טריסטראם שאנדי משחק בסרט הזה סטיב קוגאן, שהוא בדיוק האדם הבריטי המתאים לשחק בתפקיד, אם רואן אטקינסון, למשל, לא היה מבוגר מדי לתפקיד (וכרוך מדי בתפקיד מיסטר בין מכדי שאי פעם אוכל לדמיין אותו בתפקיד משמעותי אחר). לצידו משחק, את הדוד טובי בעיקר, רוב בריידון, חבר של קוגאן וקומיקאי מוצלח בזכות עצמו. בתסריט שרק ספר כזה יכול להפיק, הסרט מתחזה לסרט תיעודי ומנסה לתאר מה קורה כששחקן שאפתן, שמשחק את עצמו כמו גם את הדמויות שהוא משחק בסרט, מנסה ליצור סרט ממשהו שברור לגמרי שהוא לא ניתן להמחשה בשום צורה. כל השחקנים משחקים את עצמם בסרט, וגם את הדמויות שהם משחקים. נשמע מבלבל? זה אפילו עוד לא קרוב למה שיש לספר, או לסרט, לצורך העניין, להציע.

והיות וזה ספר ממש ישן, שהזכויות עליו פגו כבר, אפשר לקרוא את כולו, בחינם, באינטרנט. כאן. הגרסה הזו יעילה במיוחד (ומנצלת את האינטרנט בשביל כל מה שהוא היה צריך להיות, בניגוד ל, נאמר, פייסבוק) – זו גרסת הייפרטקסט של הספר כולו, שמסבירה לגבי כל מיני אזכורים של טריסטראם שאנדי לגבי הספרות, האמנות, המוזיקה והפילוסופיה של אותה תקופה ושל התקופות שקדמו לה.

או לחילופין, אפשר לקנות אותו במחיר נמוך למדי באיזושהי חנות ספרים – הוא שווה את זה (ותזכרו לא לעשות יותר מדי צרות למוכרים בחנויות – הספר אמור להיראות ככה).

3. עצמים דרך שקית פלסטיק נוטים להיראות גדולים מכפי שהם באמת

זבוב עם גרוב

גילוי נאות: רוב רובם של זבוב עם גרוב הם חברים. להגנתי, אני יכול לומר שאהבתי את המוזיקה שלהם, כיוצרים נפרדים, לפני שהכרתי את הלהקה – והחיבור של כל הגורמים האלה ביחד ללהקה אחת רק גרם להם להישמע טוב יותר. הגורמים, במקרה הזה, הם אור קורט, נועם ששון ורועי אברהם, שהגיעו מ-Coral Valley, אחת מהלהקות המוצלחות יותר בסצינת המוזיקה-הישראלית-באנגלית, שמתה בטרם עת, עדי מהלר, שיצר והקליט והופיע בזכות עצמו לפני שהלהקה התחילה להופיע במרכז, ויהונתן לייבוביץ', שגם הוא הקליט ויצר והופיע בזכות עצמו לפני תחילת ההופעות שלהם במרכז. תחילת הדרך שלהם היא בצפון, שם הם היו מפוזרים, כל אחד בקיבוצו או מושבו הוא, והתאספו כדי לנגן ביחד, בדרך כלל לא למטרות של קידום או פרסום או עושר ואושר גלובליים. באחת מהפעמים, כשהתאספו לנגן ביחד וישבו על הדשא באחד מהקיבוצים (כפר בלום, לצורך העניין), זבוב התיישב על האגודל של יהונתן כשניגן, ולא הסכים לרדת גם כשהוא עבר לאקורדים אחרים. "וואלה, זה זבוב עם גרוב," היתה התגובה שלו, והלהקה נולדה שם.

על אף הקשיים הלוגיסטיים בחזרות והופעות (אחד מחברי הלהקה עדיין חי בכפר בלום, שניים חיים בירושלים, שניים חיים בתל אביב, וכולם עובדים במגוון עבודות שלא בהכרח קשורות למוזיקה), הלהקה מצליחה להופיע בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים (כמו למשל, במקום שנקרא "הקרפיון השיכור", בנקודת ציון בלתי ידועה בגליל, ב-2 באפריל), להקליט מיני אלבום נוסף ולהיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ פעמיים (פעם אחת בלילה, פעם אחת ביום. מסתבר שאלו רשימות השמעה שונות). פורים הוא זמן מצוין לדבר על המיני אלבום הזה, שנקרא בפשטות "0.6" (מפני שיש בו רק שישה שירים), מכיוון שעל אף שהלהקה לוקחת את עצמה מאד ברצינות מבחינה מוזיקלית והפקתית – כמו שאפשר לשמוע בקלות באלבום – השירים עצמם רוויים בהומור. כך, למשל, השיר הפותח, "A Girl from Peru", חוזר שוב ושוב על המנטרה שחברי הלהקה מאמצים, לפחות בהתנהגותם על הבמה ובאווירה שהשירים שלהם מייצרים – "You've got to be glad". או ב-"King of the Road", שיר שמספר על החיבה הגדולה של מי שמספר אותו לנהיגה מהירה (בתקווה במסלולים סגורים ומוגדרים באירופה), ומלווה בקטעים שנשמעים כמו פרשנות למירוצי מכוניות. או ב-"Supa Turtle", שמספר על אדם שדורס צב, ועל הנקמה שמחכה לו מ"יצור גדול וירוק עם גלימה". "Pet Thing", שבמקור מלווה בשירתה של מתנדבת שוודית מאחד הקיבוצים בצפון שמהם הגיעו חברי הלהקה, וכאן מסתפק בקולותיהם של שאר חברי הלהקה, מספר על התגובה הלא שגרתית לנסיון נפנוף של בחורה – "אתה נחמד מכדי להיות החבר שלי / האהבה שלי אליך היא כמו לאח".

כאן, בדף החללשלי שלהם, אפשר לשמוע כמה מהשירים שלהם – שלושה מתוך המיני אלבום, וגם את "Furry Belly Mary", שיר בגוון אירי שמספר על הנזק האפשרי שאלכוהול יכול לעשות. וגם אפשר לראות את הקליפ המאד מושקע לקליפ שפותח את האלבום, "A Girl from Peru".

[ממש כמו המעבר בין גבעתיים לרמת גן, המעבר בין הפוסט של שבוע שעבר, לבין הפוסט של השבוע הזה, הוא בלתי מורגש. אבל הוא קורה כאן]

4. הצתה מאוחרת, חלק ראשון

Trouble

מגזין Uncut ואני הפכנו להיות חברים טובים מאד מהר. בעיקר בזכות העובדה שגם הטעם המוזיקלי שלנו וגם הטעם שלנו בסרטים הוא מאד דומה (שלא לדבר על זה ש-Uncut יכול לדבר איתי גם על ספרים, וש-Uncut יכול להכיר לי כל מיני אמנים, כל מיני אלבומים, כל מיני סרטים וספרים, שלא חשבתי שיכולתי להכיר לפני כן). מכיוון שמלכתחילה Uncut זרק כל מיני שמות של אמנים, ושל אלבומים, וסרטים וספרים, ומכיוון ש-Uncut הכיר לי את הספר האהוב עליי – Ghostwritten של דיוויד מיטשל, וגרם לי לשנות את דעתי לגבי הרבה אלבומים בעזרת כתבות ארוכות דפים שמספרות על תהליך היצירה שלהם ועל המשמעות העמוקה יותר של המילים ושל העיבודים (כמעט הלכתי וקניתי אלבום של פליטווד מק בגללם), כש-Uncut אומרים לי שיוצר מסוים הוא מצוין, אני מקשיב. בדרך כלל אני הולך וקונה אלבום, לפעמים זה לוקח לי קצת יותר זמן. במקרה של ריי למונטיין, למשל, זה לקח לי כמעט ארבע שנים שלמות.

האלבום הראשון של למונטיין, "Trouble", יצא ב-2004 ונכתבו עליו רק מילים טובות בכל המקומות האפשריים. הוא היה אלבום החודש של Uncut באיזשהו שלב, שזאת תמיד אינדיקציה טובה, ואפילו היה מועמד לפרס Shortlist בשנה שלאחר מכן (אבל הפסיד). האלבום עצמו, ששמעתי רק שיר אחד ממנו לפני כן וציפיתי שיהיה בעל גוון אלט-קאנטרי, אקוסטי, דרומי, היה קצת מאכזב בשמיעה הראשונה. לא היה יותר מדי מיוחד במילים של למונטיין, וגם לא הרבה יותר מדי במוסיקה. העיקר באלבום הזה היה הקול המיוחד של למונטיין – קול של וורדים על חצץ. שמיעה שניה ושלישית של האלבום מילאו את הקווים בצבעים והפכו את האלבום הזה להרבה יותר מעניין. האלבום הוא די מינימליסטי – יש שם כמעט רק את הקול של למונטיין והגיטרה האקוסטית שלו. שירי הקאנטרי, האלט-קאנטרי, או הפולק שלו, מתחפשים שם לשירי נשמה, והמילים של השירים מתחברות אחת לשניה – "Trouble", שיר הנושא, נרדף על ידי "Shelter", לא רק בהתאם למיקום שלו באלבום אלא גם במה שנאמר במילים. "Narrow Escape" – השיר האחד ש- Uncut איפשרו לשמוע באוסף שהוציאו בתחילת אותה שנה, הוא סיפור דרום-מערב-אמריקני – בחור המבוקש על רצח מתחבא בבית החברה (או האשה) שלו, והתוצאות הרות האסון של ההחלטה הזו. חלק מהשירים באלבום הם אבסטרקטיים ולא סיפוריים, והם דווקא אלו שנשמעו יותר כלליים ופחות מעניינים. דווקא השירים של למונטיין שמספרים סיפור, אלה שצובעים משהו מתוך העלילה של החיים שלמונטיין חי בהם, הם אלו המעניינים יותר. הסיפור של למונטיין עצמו מתאים במיוחד לסוג השירים שהוא שר – הוא נולד בניו המפשייר וגדל בצפון ארה"ב, ורגע לפני שהתחיל לכתוב שירים הוא עבד במפעל לנעליים. הוא התחיל לכתוב שירים אחרי ששמע שר של סטיבן סטילס ששינה את חייו. מלבד השירים שלו יש מעט מאד שמקשר בינו לבין עולם יצירת המוזיקה – הוא אדם פרטי מאד, לפי מה שאומרות כתבות עליו, והוא כמעט ואינו מתראיין. בהופעות הוא בדרך כלל עולה, מנגן את המוזיקה שלו ויורד. לפעמים בחושך מוחלט.

מאד בדומה ללהקה אחרת שכתבתי עליה כאן בעבר, למונטיין שומר את שני השירים הכי טובים שלו לסוף האלבום – "Jolene" מספר על סופו הבלתי נמנע של מסע של מכור לסמים, שיר יפהפה שהוא אחד מהשירים הבודדים באלבום שיש בו יותר מכלי אחד – כינורות ופסנתר מלווים את השירה של למונטיין. אחריו, השיר המסיים של האלבום, "All the Wild Horses", נפתח בצלילים של צ'לו אחד (ככה זה נשמע, לפחות), שנשמע כמו תזמורת שלמה של כלי מיתר, רווייים ברוורב. ההמשך, רק ריי למונטיין והגיטרה שלו, סוגרים את האלבום בצורה הכי מתאימה שאפשר.

האלבום השני של למונטיין, "Until the Sun Goes Black", נשמע די שונה מהאלבום הראשון – הוא מכיל הרבה יותר כלים, ועיבודים עשירים יותר, לשירים, והוא נשמע, ולו רק במעט, יותר אופטימי מהאלבום הראשון. בקרוב, באוגוסט, ייצא האלבום השלישי שלו, ממנו כבר אפשר לשמוע את הסינגל הראשון, "Three More Days", בדף החללשלי שלו. גם הוא נשמע מעובד יותר, אופטימי יותר ועשיר יותר מהשירים של האלבום הראשון – והוא קרוב הרבה יותר לצד שירי הנשמה של למונטיין מלצד האלט-קאנטרי שבו התחיל.

5. הצתה מאוחרת, חלק שני

Night Falls over Kortedala

מה קורה כשלוקחים ילד שוודי תמים וכולאים אותו בחדר למשך עשרים ומשהו שנה, והאפשרות היחידה שלו לבידור היא אלבומים של ברט בכרך, ואלבומים מוקדמים של סקוט ווקר? אפשרות אחת היא שבאיזשהו שלב הוא ייצא מהחדר ויהפוך לרוצח סדרתי פסיכופטי, כך שיהיה אפשר לכתוב עליו סדרה של סרטי אימה מצליחים. אפשרות אחרת היא שייצא ממנו ינס לקמן. שכרנו יהיה איתנו אם זאת האפשרות השניה, בכל אופן, מפני שלקמן הוא קרוב לוודאי כותב שירי הפופ הכי מושלמים ששמעתי בינתיים (וטוב שפעם בכמה זמן מישהו בא ומעלה את הרף וגונב את הכתר ממישהו אחר).

במקרה הזה, ההצתה המאוחרת שלי לא היתה מאד רחוקה. השם של ינס לקמן צץ מדי פעם בפרסומות של Secretly Canadian, החברה שמפיצה את האלבומים שלו בארה"ב, והשמות של האלבומים ושל ה-EPיים שהוא הוציא היו מסקרנים – "When I Said I Wanted to be Your Dog", עם העטיפה המלווה אותו המציגה את פרצופו המבועת של לקמן כשהוא מבין את המשמעות האמיתית של מה שהציע, או "You're So Silent, Jens", האלבום האמיתי והשלם הראשון שלו. אחר כך באו ההמלצות, מכל מיני מקומות, לשמוע את האלבום הראשון שלו, כמעט בדיוק מאותה סיבה מתומצתת בשלוש מילים שאני מצאתי בשבילו – הוא כותב "שירי פופ מושלמים". הם מושלמים, מכיוון שאין שם צליל אחד שהוא לא במקום, ואין שם צליל אחד שמנוגן בכלי הלא נכון. ועל פני כל הצלילים האלה, המילים של לקמן, שמתארות סיפורים שלמים על החיים שלו ושל אנשים אחרים, בשכונה האפורה בגטנבורג שעל שמה נקראה האלבום השני – "Night Falls on Kortedala", מסתדרות בדיוק במקומות שבהן הן אמורות להישמע, כמו אבני חן שמשובצות בתוך איזשהו תכשיט מאד יקר.

לקמן עוזב כבר אחרי השיר הראשון את ההשפעה של סקוט ווקר – שהיא מאד בולטת, בעיקר בזכות השירה שלו, המיתרים והטימפני הגואים ועולים במהלך השיר, ומעדיף להיצמד לבכרך. ולא רק לבכרך, אלא למה שהייתי מגדיר בתור פופ שוודי. המדינה שאחראית לאבבא ולקרדיגנז השפיעה את השפעתה גם על לקמן, שהוא עדיין בחור צעיר והחיים שלו, עד כמה שהם משתקפים בשירים שהוא כותב ושר, מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם שירים. כל השירים, שנכתבו, לפי כותרת המשנה של האלבום, בין 2004 ל-2007, הם נקודות מבט על מערכות יחסים – הראשונה שלו, למשל, בשיר הפותח את האלבום, "And I Remember Every Kiss", או בחורה גרמניה בשם נינה שגורמת לו להעמיד פנים שהוא החבר שלה כדי להמשיך להסתיר מהמשפחה שלה את מערכת היחסים הלסבית שלה. או בחורה עירקית בשם שירין שגוזרת את השיער של לקמן במספרה מאולתרת בדירה שלה ("ומה אם הממשלה תגלה," הוא שואל בשיר. "שיש לך סלון יופי בתוך הדירה שלך? אני לא אגלה לאף אחד."). או על ההחלטה שלו לא לדבר אפילו מילה אחת בגיל 17, ושרשרת הבחורות שמנעו ממנו לעמוד בהחלטה הזאת (באחד מהשירים הכי יפים באלבום, "It Was a Strange Time In My Life", שאפילו כולל, נדמה לי, סמפול של אנשים מדברים בעברית). על הסיבה למרחק הגדול בין האלבום הראשון לשני – 2004 ל-2007, בהתאם לשנים שבהם נאספו השירים – אפשר לשמוע בשיר שסוגר את האלבום, שנבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ושלא ממש נשמע כאילו הוא מתאים לאלבום. השיר נקרא "Friday Night at the Drive In Bingo", הוא נשמע כמו שיר פופ שוודי משנות ה-70, והוא מתייחס לאתר הבינגו במכוניות (לשוודים זה כנראה עושה יותר שכל) שמחוץ לעיר שבו החליט ינס לקמן לעבוד, כשסיבובי ההופעות וההקלטות התישו אותו והוא החליט לנהל חיים רגילים עם עבודה רגילה ומשעממת – באולם בינגו. אני אישית מקווה שלקמן ממש גרוע בלהיות מנחה בינגו, מפני שאנחנו צריכים אותו ככותב שירים. המילים שלו והמוזיקה שלו הם בין המרכיבים הכי טובים לשיר פופ מושלם ששמעתי בזמן האחרון, ואנחנו צריכים עוד כאלה – עוד ינס לקמנים, עוד ניל האנונים, עוד ג'ון דרניאלים ועוד סטפין מריטים, כדי שימשיכו ויאפשרו לנו להסתכל בצורה קצת צינית על עולם הפופ, בדרך הכי מחתרתית שאפשר – בעשייה מדויקת שלו, לפי החוקים.

זה הכל להשבוע. ביום חמישי אתם מוזמנים לכבות את כל האורות בבית למשך שעה בשביל לשנות במשהו את המצב העגום של כדור הארץ שלנו, ואנחנו כולנו יכולים לעשות פחות זבל, כדי שלרובוטים יהיה פחות מה לאסוף בסופו של דבר.

גוראן ברגוביץ'; ג'נגו; יואל הופמן

1. לפני הכל

לא מזמן הוציאה חברת Rhino, שעושה חסד לאמנים ומוציאה מדי פעם אוספים מיוחדים שחברות אחרות לא מוציאות, משום מה, אוסף ל-Afghan Whigs, אחת הלהקות האהובות עליי. מפני שהלהקה (בניגוד לחלק גדול מהאמנים שבדרך כלל מוצאים את דרכם ל-Rhino) עדיין בחיים, הם הקליטו שני שירים חדשים לאלבום. בעבר כבר נתתי לינק ל-I'm a Soldier, שהיה פושר משהו, ועכשיו הם מעלים לחללשלי שלהם את השיר השני, Magazine, שהוא הרבה יותר זה. תיהנו.

2 . Ederlezi
בסוף השבוע האחרון זכיתי להזדמנות להגשים חלום קטן שלי – לכתוב על מוזיקה תמורת כסף. הזדמנות, אני אומר, ולא חלום, מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה. כשאקבל, אתם תהיו הראשונים, או השניים, שתדעו. זה היה כשהלכתי לחפש פריט מידע ב-All Music Guide, אתר אנציקלופדיה מוזיקלי שאני קורא לו בחיבה "אלוהים" (יען כי הם יודעי כל). גיליתי שהם מחפשים כותבי ביקורות וביוגרפיות מחוץ לארצות הברית ומיד מיהרתי לשלוח להם ביקורת. גם לכם, אם אתם רוצים, יש את ההזדמנות לשלוח להם ביקורת, או ביוגרפיה, או משהו – כאן.

בחרתי לכתוב את הביקורת שלי על אלבום שלא מצאתי לו ביקורת שם – אוסף שנקרא  "Ederlezi" של גוראן ברגוביץ', ואני אחלוק אתכם את הביקורת הזו כאן. בערך.

בכל אופן, את גוראן ברגוביץ' אין צורך להציג כאן, בניגוד לארה"ב. הוא אחד מהחלוצים של סוג המוזיקה הבלקני-צועני שהפך להיות מאד אופנתי לאיזושהי תקופה, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נולד בסרייבו, ב-1950, להורים משני הקצוות. הוא למד מוזיקה קלאסית כשהיה קטן, אחר כך הצטרף לכל מיני להקות פאנק והיה חלק מהלהקה הכי ידועה שם בשנות ה-80 – Bijelo Dugme (כפתור לבן). במקביל הוא כתב גם מוזיקה לסרטים מקומיים. לקראת סוף שנות ה-80, אחרי שהלהקה התפרקה, הציע לו חבר מלהקה אחרת, אמיר קוסטוריצה, לכתוב את המוזיקה לסרטו הראשון, "שעת הצוענים".

זו הנקודה בה מתחיל האלבום "Ederlezi", שיצא לכבוד עשר שנים של מוזיקה לסרטים (ומאז כבר הספיקו ללוות אותו עוד כמה אוספים, לפחות עוד אחד מהם מוקדש אקסקלוסיבית לסרטים). השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום הם גם הקטעים העוטפים את הסרט עצמו – והם נותנים איזשהו רמז למסורת ממנה יצא ברגוביץ' ולהשראה שקיבל. שני השירים מייצגים שני מאורעות מכוננים בחיי הצוענים – בקטע הראשון שרה נערה ברומאנית (אני מניח), ומצטרפת אליה מקהלה אדירה בקינה שהופכת ליותר ויותר כבדה ואפלולית. בקטע השני מצטרפת אליה, במקום, תזמורת כלי נשיפה. מתוך שני הקצוות האלו במסורת המוזיקלית הצוענית והבלקנית בכלל, בנה ברגוביץ' את ההשראה למוזיקה שלו ואפילו החליט לקרוא לתזמורת שלו על שם שני המאורעות המכוננים האלה – תזמורת החתונות והלוויות.

עוד תכונה של ברגוביץ' כמלחין מוזיקה לסרטים היא היכולת שלו לטוות הרבה מאד סגנונות מוזיקליים לתוך סגנון ייחודי שלו, ולגרום להם להישמע טבעיים לחלוטין ביחד – כאילו שהמוזיקה העממית של הארץ הזו והמוזיקה העממית של הארץ הזו יכולות להפוך להיות מוזיקה עממית של ארץ שלישית, דמיונית לגמרי. כך, לדוגמא, הוא לוקח שיר ישראלי של עפרה חזה ("כל הנשמה"), מכתיר אותו בשם חדש ( "Elo Hi" ) ועוטף אותו במקהלה קורסיקנית. ואת המקהלה הזו עוטף שוב, בעפרה חזה, כדי ליצור את המוזיקה הייחודית והמלנכולית שמלווה את הסרט "המלכה מרגו". כך, לדוגמא, הוא לוקח את איגי פופ וממציא אותו מחדש כאיזה דוד זקן שממרומי שנותיו מטיף לצעירים ולחייהם הריקניים ("TV Screen makes you feel so small/no life at all"), או את סקוט ווקר, כדי לתת לו את אחד השירים הקליטים ביותר באלבום הזה (אולי בכל הקריירה של ווקר בשנות התשעים). בין השאר, יש פה גם קטעים מייצגים מתוך הסרטים שלהם כתב ברגוביץ' מוזיקה – שמציירים בקווים כלליים את האווירה שהסרטים מעבירים – עולצת ב"מתחת לפני השטח", מהורהרת ב"חלום אריזונה", קינתית ב"המלכה מרגו".

ברגוביץ' ממשיך, מדי פעם, ליצור מוזיקה לסרטים, ולתיאטרון, ואפילו הוציא אלבום חדש לאחרונה – "כרמן עם סוף טוב". אבל עיקר העבודה שלו בימים אלה היא מסעות הופעות אינסופיים עם "תזמורת החתונות והלוויות", שכבר היו בארץ פעם אחת, ואני, לפחות, מקווה לראות אותם כאן שוב. התזמורת מכילה את כל הכלים והקולות הדרושים בשביל להעביר את החוויה המלאה של פסקול של גוראן ברגוביץ', ואם יתמזל מזלנו ומישהו בעולם המפיקים יחליט שגוגול בורדלו צריכים לחמם אותם, כמו שהם חיממו את התזמורת שבחר להקים לעצמו אמיר קוסטוריצה, "No Smoking Orchestra", בשנה שעברה, מצפה לנו בכלל ממתק מיוחד. אני מחכה, בכל אופן, למפיקים שירימו את הכפפה.

הנה כמה ביצועים של "תזמורת החתונות והלוויות" לשירים שמופיעים באוסף הזה:

Mesecina

Ederlezi

ו-7/8 – 11/8

3. הקלות הבלתי נסבלת של להחליף לב

ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים שהכי קשה לקלוט אותם בשמיעה הראשונה. ג'נגו הוא אחד מהמוזיקאים הישראליים האהובים עליי. שני המשפטים האלה – יכול להיות שהם סיבה ותוצאה, יכול להיות שהם ניגוד. העיקר הוא שג'נגו הוא אמן שצריך להתאמץ בשביל לאהוב, במיוחד בשלושת האלבומים האחרונים – שהקודמים בהם, "מאה שקל אחרונים" ו"לנשום במים" היו מאד סגפניים – גיטרה, בס, תופים ושירה וזה הכל. שירים שמופשטים מעיבודים מפוארים ונשארים רק עם התחתונים, כביכול, לגופם, עשויים להישמע ממש רע, אבל במקרה של ג'נגו הפשטות היא היופי האמיתי של השירים. המילים האמיתיות, האורבניות, חודרות הרבה יותר עמוק כשהוא שר, בלי אפקטים, עם ליווי של גיטרה ואולי בס ותופים. הוא קרוב אליך, עושה רושם, יותר מכל מוזיקאי ישראלי אחר.

לא מזמן הוא הוציא את האלבום החמישי שלו (לא כולל האלבום האינסטרומנטלי), "לב", ולי יצא להקשיב לאלבום, סוף סוף, רק לאחרונה. הדבר הראשון שברור לגמרי מהצלילים הראשונים הוא שפלטת הצלילים התרחבה בהרבה באלבום הזה. כבר בשיר הראשון אנחנו לומדים שג'נגו קנה, כנראה, קלידים. הם מעטרים את רוב שירי האלבום (עד כדי כך שקטע קצר שמקדים שיר, שבו מלווה את עצמו ג'נגו רק בגיטרה, נקרא "מדברים עם גיטרה"), ואפילו הופכים חלק מהם – כמו "בדיוק מה שאני רוצה", ללהיטים בפוטנציה (ועל זה גלגל"צ יאמרו: נתנו לכם את מלכת הפלקט. מה עוד אתם רוצים?). יש שם עוד כלים חדשים – מפוחית, למשל, שמבליחה פתאום ב"דמעה", אבל הם לא מפריעים לפשטות, לחדות ולעירום של השירים שמאפיינים את המוזיקה של ג'נגו. לפעמים זה נדמה שהשירים הם לא מאד יפים, במיוחד כשהוא חוזר שוב, ושוב, ושוב, על השורה האחת של הפזמון ("היא לא חושבת עליי"), אבל זה רק לפני שמבינים את המשמעות האמיתית של כל אחת מהחזרות האלו. אפילו המילים הילדותיות של "שימי יד", שסוגר את האלבום, מקבלות משמעות נוספת עם כל שמיעה שמקדישים לאלבום הזה. "דמעה", שהוא גם פשוט וגם מורכב עד כאב, הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ג'נגו מעכשיו, אולי גם בכל היצירה הישראלית.

תהיה לכם הזדמנות לשמוע את ג'נגו פנים אל פנים, וגם, על הדרך, לרכוש את האלבום החדש שלו, במסגרת אירועי "לילה לבן" שיפקדו אותנו לטובה ביום חמישי הקרוב (28.6) – ב"אוזן השלישית" יקיימו מרתון הופעות אקוסטיות של האנשים שחתומים ב-Earsay, והיות וג'נגו הוא כרגע אחד מהם, גם הוא יופיע. גם Mad Bliss ועמית ארז, אם אתם צריכים עוד תירוץ.

4. אחרי הכל

התחלתי – והמשכתי הרבה מעבר למה שתכננתי – לקרוא ספר של יואל הופמן, שאין לי מושג מי הוא. הוא נקרא "`Curriculum Vitae", וקניתי אותו מפני שמאד אהבתי את העיצוב הגרפי שלו (קטן, בטור אחד על פני הדף, ורק העמודים השמאליים מודפסים, כשהימניים מוקדשים מדי פעם לשרבוטים מוזרים). הספר, מסתבר, הוא מעין stream of consciousness על החיים שלו, והוא בינתיים הדבר שהכי מזכיר לי את יוסל בירשטיין, שנפטר הרבה יותר מדי מוקדם, ואני מתגעגע אליו ולסיפורים שלו מאד.

זהו להשבוע. בינתיים, כדי להקל עליכם במעט מהחום, ביקור קצר באיסלנד.

פוסט ספרותי: קורט וונגוט; ג'ונתן ספרן פור; פרימו לוי

 [הפעם הפוסט הוא על ספרים, ולא על מוזיקה, בעקבות מותו של קורט וונגוט. בשבוע הבא אחזור לדבר בעיקר על מוזיקה.]

1. סוג של רקוויאם

כולנו מתים, בסופו של דבר.  ולמות בשיבה טובה, עושה רושם, הוא הדרך הכי טובה למות.  מצדי שני, כשאנשים ידועים – מוזיקאים, סופרים, משוררים, אישי ציבור – במיוחד כאלה שממלאים את העולם התרבותי שלי, נפטרים בשיבה טובה, אני אף פעם לא יודע אם להצטער בשבילנו או לשמוח בשבילם.  להצטער, מפני שיש לנו, נדמה לי, את האשליה הזו שעצם העובדה שיוצר מת, במיוחד כאלה שלא יצרו שום דבר חדש הרבה מאד זמן, קוטעת את רצף היצירה שלהם באופן שאי אפשר להחזיר אותו.  חלק מהיוצרים האלה עוזרים לנו ללבות את האשליה הזאת – רוברט אלטמן, למשל, סיים את סרטו האחרון, כשהוא כבר מאד מבוגר, כמה חודשים לפני שמת.  זנאקיס וקייג' ועוד הרבה מלחיני אוונגארד אחרים המשיכו להלחין עד קרוב מאד למוות שלהם.  אבל חלק גדול מהם מפסיקים ליצור באיזשהו שלב ונעלמים מהתודעה הציבורית שלנו – עד שהם מתים.

קורט וונגוט, שנפטר ביום רביעי בגיל 84, היה אחד מהאנשים האלה שבמידה מסוימת לקח כמה צעדים אחורה מאורות הבמה הציבוריים באופן מודע – אחרי שיצא הספר העלילתי האחרון שלו, "Timequake", הוא הודיע שזה יהיה הספר העלילתי האחרון שלו.  ואחרי שיצאה אסופת מאמרים פוליטיים בעיקר שכתב ב-2005, "A Man Without a Country", הוא הודיע שהוא פורש לחלוטין מכתיבה.  מהסיבה הזו, עכשיו, כשהוא מת, אנחנו לא יכולים להצטער על רצף היצירה שנקטע.  אבל אנחנו כן צריכים להצטער לדעתי, מפני שהוא לא הפסיק לחשוב, ולדבר, ולהתראיין, וקורט וונגוט לא היה מסוג האנשים שיעצור את עצמו מלומר משהו שהוא חושב שהוא נכון.  הוא היה אדם מהסוג שחושב ש"politically correct" הן בסך הכל שתי מילים שמצאו את עצמן אחת ליד השניה במשפט.

את הראיה הצינית הזו של העולם, שהוא הציג במאמרים שלו ובספריו – שרובם, על אף שחלק מהם מתרחשים בהווה או בעבר, וחלק מהם מסווים את עצמם בתור כתיבה בז'אנרים אחרים, הם דיסטופיות – הוא חייב במידה מסוימת לחוויות שעבר במלחמת העולם השניה.  כשהיה חייל במלחמת העולם השניה, במהלך "הקרב על הבליטה", הוא הלך לאיבוד ומצא את עצמו משוטט מאחורי קווי האויב במשך כמה ימים, עד שהגרמנים תפסו אותו ושלחו אותו למחנה שבויים בדרזדן.  שם הוא היה כשהאמריקנים החליטו להפציץ את דרזדן, והוא היה בין שבעת הניצולים האמריקנים היחידיים, שמצאו מחבוא במפעל תת קרקע לאריזת בשר, שנקרא בית מטבחיים 5.  אחרי ההפצצה, הגרמנים הטילו בידיהם של החיילים השבויים את משימת קבורת גופות תושבי העיר הרבות בקברים המוניים, וכשגם זה לא הצליח, הם נתנו להם להביורים ופקדו עליהם לשרוף את הגופות.  כל החוויות האלו נכנסו לתוך הספר השישי, והמפורסם ביותר, של וונגוט – "בית מטבחיים 5" – וחזרו וצצו בכמה ספרים נוספים.

שני הספרים המפורסמים יותר האחרים של וונגוט, "עריסת חתול" – שהוא אחד מעשרה הספרים האהובים עליי בכל הזמנים (וכנראה שגם על נועם רותם), ועזר לוונגוט לקבל את התואר השני שלו, לאחר שהעבודה המחקרית שהגיש זכתה על ידי הבודקים לתואר "לא מקצועית", ו"ארוחת בוקר של אלופים". את שני הספרים האלו, כמו רוב הספרים האחרים של וונגוט, קשה לתמצת בכמה שורות קצרות במה שנקרא באופן מסורתי בשם "עלילה". אצל וונגוט אין עלילה, כמו שיש הרבה מאד עלילות שמתרכבות אחת בתוך השניה ויוצרות משהו מרכזי יותר.  אבל ננסה:  "עריסת חתול" מדבר על אדם שרוצה לכתוב ספר המתאר את מה שעשו כל האנשים שהיו מעורבים בפרויקט יצירת פצצת האטום האמריקנית ביום בו הוטלה הפצצה על הירושימה.  הוא מאתר את ילדיו של פרופסור בדיוני בשם פליקס הוניקר, שנפטר בינתיים, ולומד מהם שהוניקר פיתח תרכובת מים חדשה בשם קרח 9 שקופאת בטמפרטורת החדר, וטיפה ממנה יכולה להקפיא את האוקיינוסים במגע איתם.  יש גם, בעלילה המאד מורכבת של הספר הזה, אוכלוסיית אי שהוא הארץ העניה בעולם (וארץ בדיונית לא פחות), שהמציאו לעצמם דת שנקראת בוקונוניזם.  "ארוחת בוקר של אלופים" מספר על שני אנשים – קילגור טראוט, סופר מדע בדיוני שמייצג במידה מסוימת את וונגוט עצמו (כמו כל הדמויות שלו, בעצם), ודווין הובר, סוכן מכירות של פונטיאק שמשוכנע שכל מה שכתוב בספרים של טראוט הוא האמת.  מפגש בין השניים מוביל את הובר לאבד את מעט השפיות שנשארה לו.   בכל הספרים של וונגוט אפשר למצוא את העולם הציני, הסאטירי והמופרע שהוא אהב לתאר – העולם שלנו, אבל שלושת הספרים האלה הם נקודת התחלה טובה לעולם שלו.

אתם מוזמנים להתעמק באחד משלושת הספרים האלה ולגלות שאתם רוצים לקרוא גם את כל השאר.  אני, מצידי, הולך להשלים את הספרים שעוד לא קראתי, ולחזור ולקרוא את אלו שכן, כדי להיזכר כמה האיש הזה היה חכם ומרושע כלפי העולם שאנחנו חיים בו – מה שכולנו צריכים להיות.

קורט וונגוט כתב פעם, במאמר, שאם הוא אי פעם ימות, חס ושלום, הוא רוצה שעל המצבה שלו ייכתב: "ההוכחה היחידה שאי פעם היה צריך \ לקיומו של אלוהים \ היא מוזיקה".

אלוהים יברך אותך, קורט וונגוט.

הנה כמה דברים שאתם יכולים להיזכר בקורט וונגוט בעזרתם, או להכיר אותו (אם עוד לא עשיתם את זה):

ציטוטים של קורט וונגוט.

קורט וונגוט מתראיין ב-Daily Show ב-2005.

ראיון עם וונגוט ב-In These Times, מגזין שהוא כתב בו טור.

2. "רועש להפליא וקרוב להחריד"

קראתי אתמול ראיון עם ג'ונתן ספרן פור ב"סופשבוע", והראיון היה לרגל יציאת ספרו השני, "רועש להפליא וקרוב להחריד" (בתרגום אסף גברון; אני מקווה שלא התבלבלתי בשמות התואר שהם בחרו לתרגם בהם את השם של הספר – Extremely loud and incredibly close, במקור).  אז אם אתם קוראים רק ספרים בעברית – יש לכם עכשיו הזדמנות לקרוא את הספר הנפלא הזה.  ואתם אתם לא קוראים רק ספרים בעברית – הייתם צריכים לקרוא את הספר הזה כבר מזמן.

למה?  מפני שאין, עדיין, יותר מדי יצירות אמנות שמתארות את ההשפעה הפסיכולוגית של ה-11 לספטמבר על תושבי ניו יורק, במיוחד כאלה שאיבדו קרובים ואהובים בפיצוץ מגדלי התאומים.  אני נתקלתי בינתיים רק בשתיים כאלה – אחת היא הספר הזה, של ג'ונתן ספרן פור, שנחזור אליו עוד מעט.  השניה היא סרט שנקרא The Great New Wonderful, שמספר את סיפורם של אנשים שונים, במקומות שונים בניו יורק, חלק מהם קשורים אחד לשני באופן רופף, חלק לא קשורים אחד לשני, והמכנה המשותף לכולם – שמוזכר רק ברמיזה, אם בכלל, ברוב הסיפורים, ובתור רקע לאחד מהם – הוא ההשפעה של ה-11 בספטמבר על החיים שלהם.

הספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" מספר את סיפורו של ילד בן 11 בשם אוסקר של, שאיבד את אביו באסון התאומים.  אוסקר הוא ילד חכם שבונה לעצמו עולם משלו, שמכיל אוצר מילים ומשפטים מיוחד רק לו, סקרנות בלתי ניתנת לריסון והערצה לסטיבן הוקינג (שלו הוא כותב כל הזמן מכתבים).  הוא מוצא מעטפה שכתובה עליה מילה אחת: "בלאק", ובתוכה מפתח.  כדי לנסות להבין מה המפתח הזה פותח, הוא יוצא, בלוויית שכן זקן שהכיר (ושהוא מכיר יותר טוב ממה שחשב), למסע ברחבי ניו יורק בחיפוש אחרי כל האנשים שקוראים להם בלאק.  הספר, שבטח היה אתגר לא קטן להוצאת הספרים שבחרה לפרסם אותו, מכיל צילומים, קשקושים על חלק מהדפים – בצבעים שונים, עמודים שהמילים בהם צמודות אחת לשניה באופן שאי אפשר לקרוא אותם, עמודים עם רק שורה אחת, עמודים עם מספרים. ספרן פור עושה רושם שהוא ממשיך את דרכו של פול אוסטר בספר הזה, גם בכתיבה, גם בזרימה המטורפת והבלתי ניתנת לעצירה של העלילה, וגם בראיה המיוחדת שלו של ניו יורק, שרק אנשים שנולדו וגדלו בה, כנראה, יכולים להבין אותה ככה.

בנוסף להכל, יש לספר הזה, שאתם חייבים לקרוא בכל מקרה, את הסוף הכי יפה שקראתי בספר אי פעם.  משהו כמו עשרים עמודים – ואפילו לא מילה אחת. אתם תבינו כשתראו את זה.

זהו להפעם.  בשבוע הבא נחזור לדבר, בעיקר, על מוזיקה.  ביום שני יהיה יום השואה, והמנהג שלי ביום השואה – שאני ממליץ לכל אחד – הוא לנסות ולקרוא, ולהבין, ולזכור, את סיפור חייו של אדם אחד לפחות שהיה בשואה, כי עוד מעט אף אחד מהם לא יהיה פה.  אפשר להתחיל בפרימו לוי, סופר איטלקי ששרד את אושוויץ, ובצירוף מקרים שכזה, גם הוא מת, כמעט בדיוק באותן נסיבות, באותו יום שבו מת קורט וונגוט, לפני עשרים שנה.