תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'סדרות טלוויזיה'

Person of Interest

לפני הכל

בבת אחת, עוד לפני שהגופה הפרוברביאלית הספיקה להתקרר, כל האלבומים של פרינס זמינים לקניה בחנויות המוזיקה הווירטואליות, והרבה מאד חומרים שלו – כולל קליפים והופעות – רואים לראשונה אור יום ביוטיוב.  אחד מהדברים שכדאי במיוחד לשים לב אליהם הוא הקלטה מלאה של הופעה של פרינס מ-1983 ב-First Avenue במיניאפוליס, שהיא ההופעה שממנה לקוחה ההקלטה של "Purple Rain" שמופיעה באלבום.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  השנה הזו היא שנה של ענקים שמתים, בינתיים (ונקווה שאלו השניים האחרונים השנה), כך שאנשים אחרים שהיתה להם איזושהי דריכת רגל בעולם המוזיקה והולכים מאיתנו בזמן האחרון קצת נעלמים בצללים.  למשל, בילי פול, שמוכר בעיקר מ-"Me and Mrs. Jones", נפטר בגיל 82 בשבוע שעבר.

מישהו צופה בכם עכשיו

Person of Interestפתאם קם אדם בבוקר ומחליט שכדי למנוע את התקפת הטרור הגדולה הבאה על ארצות הברית, הוא צריך לראות את כל תושבי המדינה והבאים בשעריה, ולשמוע את כל מה שיש להם להגיד ברשתות הטלפוניות ולקרוא את כל מה שיש להם לכתוב ברשת וברשתות ההודעות הסלולריות. עד כאן, הכל נכון.  אפילו מתועד, בקווים כלליים, בדפי ההסטוריה.  אם המערכת המסועפת הזו הצליחה באמת למנוע התקפות טרור מאסיביות נוספות על אדמת ארצות הברית – זה כבר נושא לספקולציות וקונספירציות. אבל מה אם הממשלה פנתה לחברת תוכנה בבעלות שני מולטי ביליונריים – האחד מנהיג את החברה בגלוי והשני מסתתר מאחורי הקלעים, וזה האחרון הוא במקרה גאון מחשבים; ומה אם אותה חברה ייצרה בשביל הממשלה מחשב ענקי, חסר תקדים, שלא רק יכול לנטר את כל מה שתושבי ארצות הברית והמתארחים בה אומרים וכותבים ועושים בכל רגע נתון, אלא גם לנתח את כל המידע הזה ולמצוא סיטואציות, לפי כל המידע הזה, בהן נרקמות מזימות לפגוע בתושבי ארצות הברית בהתקפת טרור?  ומה אם המכונה הזו יכולה לזהות כל סיטואציה של כוונה לפגוע בחייו של אדם, לא רק מכוונות לאומניות, אבל מי שמקבל את המידע מעדיף לזרוק את המידע הלא רלוונטי?

זאת הנקודה שבה מתחילה הסדרה "Person of Interest", שבעברית ראיתי אותה מוזכרת בתור "מבוקש" או "מבוקש לחקירה" (שניהם תרגומים לא בדיוק נכונים לשם הסדרה), שמוגדרת בתור סדרת פשע-מדע בדיוני. מדע בדיוני, מכיוון שכל החלקים שמרכיבים את הפאזל של עלילת הסדרה הזו הם קיימים ואפשריים, אבל החיבור ביניהם, לפחות על פי מה שאנחנו יודעים, עדיין לא קיים.

מייקל אמרסון, שעשה עבודה מאד יעילה כבן בסדרה "אבודים", ולכן זכה לתפקיד משודרג יותר בסדרה הזו, שגם היא מופקת על ידי ג'יי.ג'יי. אברמס, משחק את המולטי ביליונר הנחבא אל הכלים שעסקנו בו קודם.  קוראים לו הרולד פינץ', אבל בשלב מוקדם יחסית של הסדרה אנחנו מגלים שזה לא השם האמיתי שלו.  הוא אמור להיות מת, והאיך והלמה של הפרט הזה בחיי הדמות גם הוא מובהר לנו בשלב מוקדם יחסית של הסדרה.  הוא משתמש בפרצה של המכונה שהחברה שהקים נתנה לממשלה, שמאפשרת לו לקבל רק את מספרי הזהות של אנשים שמעורבים בכוונה לפגוע בחייו של אדם שהיא לא רלוונטית – זאת אומרת לא קשורה לפיגועי טרור. מאחר והוא מקבל רק את המספר הזה, הוא לא יכול לדעת מראש אם אותו אדם הוא מבצע הפשע או הקרבן (גם המצב הזה, שבו בניו יורק, העיר שבה הסדרה מתרחשת, יש בכל רגע נתון רק אדם אחד שיש בכוונתו לבצע רצח, או שהוא מאויים על ידי רצח, הוא חלק ממטריית המדע-בדיוני של הסדרה).  הוא שוכר את שירותיו של אדם בשם ריס, שאותו מגלם ג'ים קאביזל, שאנחנו לומדים להכיר בתור הומלס שמצליח להכניע חמישה סוחרי סמים זוטרים, ואחר כך בתור סוכן CIA לשעבר, שגם הוא אמור להיות מת, מסיבות אחרות.  ריס הוא הדאוס אקס מכינה של סדרה שהכותבים שלה גילו בשלב מאד מוקדם שכל הקונספט הזה של לאתר אדם שהוא פושע או קרבן ולעזור לו הולך להיות פרט מאד שולי בעלילה – מאחר והוא בדרך כלל בקיא בכל סוגי כלי הנשק שקיימים בעולם, וגם יש לו את רובם.  במידת הצורך הוא יכול ללכת מכות עם הפושעים התורנים ולהכניע אותם, מהר או לאט יותר, בהתאם למה שהפרק צריך.  ויש לו את כל כלי המעקב הנדרשים ואת כל יכולות המעקב הנדרשות, כי אחרי הכל, הוא סוכן CIA לשעבר.

אם כל מה שהיה לסדרה להציע היה את שני האנשים האלה, ואת מספרי הזהות שהם מקבלים, וצריכים להכריע אם מדובר בפושע או בקורבן, ולעזור להם או לעצור אותם, כמות הצירופים של עלילות מעניינות שהיה אפשר להוציא מהמצבים האלה היתה מאד מוגבלת והסדרה קרוב לוודאי היתה מבוטלת מהר מאד.  אבל היופי של הסדרה הזו היא בכמות ובאיכות של עלילות המשנה שמלוות את הפרקים.   גם במקרה הזה הסדרה מצליחה על אף התכנית המקורית של ג'יי.ג'יי. אברמס (שקנה את תהילת העולם שלו בעקבות סדרה שמכר לרשת שידור אחרת, בתור סדרה על אנשים שמתרסקים עם המטוס שלהם על אי בודד. וזהו.) – מאחר וכבר בפרק הראשון ריס מגייס לשורותיו שוטר מושחת אחד, ובעוד בלשית משטרה אחרת רודפת אחריו ואחר כך מסייעת לו, אנחנו מגלים בעזרת חתיכות נוספות של הפאזל שנגלות לנו לאורך הפרקים לא רק את הסיבה שבגללה פינץ' נמצא במקום שהוא נמצא, וריס נמצא במקום שהוא נמצא, אלא גם שכמעט כל דבר שקורה בעיר הזו מסביבם של שני הוויג'ילנטים חושף מאחוריו עוד ערימה של דברים שהעיר מנסה להסתיר.  מתחת לפני השטח, רוחשים בעיר ובמדינה כולה כל מיני כוחות אפלים.   כשמעיפים מבט בשמו של האדם שיצר את הסדרה הזו אפשר להבין למה זה נראה כל כך דומה לדרך שבה גות'אם מוצגת בסדרת הסרטים האחרונה של בטמן – ג'ונתן נולאן, הוא התסריטאי שמאחורי טרילוגיית הסרטים של בטמן (ו"ממנטו", ו"התחלה", ו"אינסומניה", ו"אינטרסטלר") והוא הביא איתו הרבה מההחלטות שקיבל כשכתב מחדש את קורות חייו של בטמן, והפך הרבה מהאלמנטים הסופר-גיבוריים או סופר-רשעים של סדרת הקומיקס לדברים לגיטימיים שאפשר למצוא בעיר גדולה כמו ניו יורק, גם ל-"Person of Interest".

[זאת הנקודה שבה מתחילים מעט ספוילרים.  אם להיות מופתעים ממה שקורה בסדרה זה משהו שחשוב לכם, עדיף שתעצרו עכשיו ותדלגו לסוף]

ניו יורק של ג'ונתן נולאן ושל הסדרה הזו, מוזחת אך במעט מהמצב הרגיל והמציאותי שלה, היא עיר שיש בה מספר משפחות וארגוני מאפיה שנלחמים אחד בשני על השליטה בעיר.  תוך כדי כך הם מפעילים ונעזרים בארגון פשע שנמצא ממש בתוך כח המשטרה עצמו.  ובתוך כל זה יש גם את הארגונים המסתוריים שמפעילים את המכונה בשביל הממשלה, כאלה שמנסים להפיל אותם וכאלה שמנסים להילחם בהם.

דבר נוסף שהוא מוצלח במיוחד בסדרה הוא הקשר שלה לעולם המחשבים. במספר ביקורות שנכתבו על פרקי הסדרה, ותגובות של האקרים אמיתיים, הם משבחים את היכולת של הסדרה להציג את הדרך שבה הם עובדים בצורה נאמנה יחסית (זאת אומרת, בין השאר, לא "אני מקליד נורא מהר כי לפרוץ לשרת זה מאד דומה ללהתגלגל מתחת לשער תוך כדי שהוא נסגר") – המכונה שבנה פינץ' ושהיא הגיבורה האמיתית של הסדרה היא בעצם יצירה ראשונה של בינה מלאכותית, וככזו הסדרה מראה לנו את הדברים לא רק מנקודת המבט של הנפשות הפועלות, אלא גם מנקודת המבט של המכונה עצמה.   הסדרה גם מכילה קריצות להסטוריה של מדעי המחשב.  לא רק שהיא צוחקת על עצמה ועל תיאוריות קונספירציה שקשורות למחשבים, לאינטרנט, ולמעקב אחרי תושבי ארצות הברית (פינץ' מוזכר באחד מהפרקים כמי שהמציא את הרשתות החברתיות מתוך מטרה לאסוף כמה שיותר מידע על אנשים ולשכנע אותם לנדב אותו בעצמם; בפרק אחר הוא מוזכר בתור מי ש"שיחרר" את האינטרנט כשפרץ למחשבי ARPA), אלא היא גם מפזרת כל מיני רמזים שמקשרים בין אלמנטים מההסטוריה של המכונה להסטוריה של מדעי המחשב – באחד מפרקי הסדרה כשאנחנו צופים בפינץ' "מאמן" את המכונה, הוא נכנס לקזינו ונעזר במכונה כדי למצוא את הקלפים הנכונים במשחק בלאקג'ק, רמז לניסויים של שאנון ות'ורפ במחשבים לבישים;  ו"רוט", דמות נוספת של האקרית שהמכונה מחליטה להשתמש בה כסוג של ממשק אנושי, משתמשת כאשר היא מסווה את עצמה כאדם אחר בשם אוגוסטה קינג, שזה שם שלא אמור לומר לכם שום דבר, אלא אם כן משתמשים בשם המלא – אוגוסטה אדה קינג, הרוזנת מלאבלייס, האשה שניסתה לעודד את צ'רלס בבג' לבנות את המכונה שלו, מה שהיה מקדים את ההתפתחות הטכנולוגית של מחשבים במאה שנים.

"Person of Interest" היא מסוג הסדרות שמפתחות לעצמן קהל מעריצים אדוק אבל, בדרך כלל, לא הרבה הצלחה לפי המדדים הסטנדרטיים יותר שרשתות שידור משתמשות בהן כדי למדוד פופולריות של סדרות, ולכן ההצלחה שלה היא משהו לא מובן כל כך מאליו – הסדרה שרדה ארבע עונות שלמות בעולם שהתחיל לקצר עונות בצורה משמעותית, וביום שלישי הקרוב (ה-3 למאי) הסדרה תחזור להיות משודרת בארצות הברית, לעונה החמישית והאחרונה שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בנדיקט קאמברבץ' ממשיך במסעו לנטוש מאחוריו את הדמות של שרלוק הולמס, ואחרי שסימן ווי על מועמדות לאוסקר הוא מתפנה לאתגר הבא – לגלם (סוג של) סופר גיבור של מארוול.

הדור החדש של דרמת המדע בדיוני הטלוויזיונית: Lost, FlashForward ו-Fringe

1. לפני הכל

ברונו, החתול של בוריס מרצינובסקי, שהוא עמית לשעבר ללימודים במגמה למוזיקה של ביה"ס "קציר" ברחובות והאקורדיוניסט של Panic Ensemble וקרוזנשטרן ופרוחוד, בין השאר, נפצע בתאונה והוא עכשיו חתול תלת רגלי.  חתולים זו חיה יקרה, במיוחד כשהם נפצעים, וכל הניתוחים הכרוכים בלוודא שהתאונה גרמה לברונו להיות רק חתול תלת רגלי ולא למשהו מסכן חיים אחר, עולים הרבה כסף.  כדי להשיג את הכמות הגדולה הזו של הכסף,  חבריו של בוריס התאחדו כדי להרים את ה"פסטיברונו" הראשון – שיתקיים במוצאי שבת, ה-22 למאי, ויתחיל בשעה 19:00 בדיוק, בלבונטין 7.  יופיעו שם, בין השאר, אביב גדג', רות דולורס ווייס, יהוא ירון, והתזמורת הטרופית,  וגם ברונו עצמו ייתן הופעת אורח.   מחיר הכניסה למופע, שיהיה כולו תרומה לניתוחיו והחלמתו של ברונו, הוא 40 שקלים, ואלו מכם שחוששים מקונפליקט עם גמר ליגת האלופות שמשודר באותו הלילה, זה ישודר, באותו המקום, על מסך גדול מיד עם תום הפסטיבל.   מאחר שהפסטיבל מסומן בתור "פסטיברונו 1", אני מקווה שהמהדורות הבאות של הפסטיבל יוקדשו לחגוג, מדי שנה, את החלמתו המלאה של ברונו.

ל-Divine Comedy, אחת מהלהקות האהובות עליי ביקום, יש אלבום חדש שיוצא בסוף החודש, "Bang Goes the Knighthood".   בתור התחלה, האלבום יימכר במהדורה מיוחדת שתכלול עוד דיסק שמכיל שירים מהופעה של הלהקה ב-2008, שהיתה מוקדשת כולה לגרסאות כיסוי, בצרפתית, של שירים צרפתיים שניל האנון אוהב במיוחד.  בין השאר הוא יבצע שם את השיר המטריד "Poupee de Cire" ואת "Joe le Taxi" ובתקווה גם כמה שירים רציניים יותר.

Boing Boing, בלוג עם שם מצער, לדעתי, נוהג לארח מדי פעם אנשים מעניינים לסדרה מוגבלת של פוסטים, ובשבועיים האחרונים הם אירחו את קרייג אנגלר, סגן הנשיא של השלוחה הדיגיטלית של הערוץ, בעל השם המצער גם הוא, Syfy, שפעם היה פשוט ערוץ המדע הבדיוני, לסדרה של פוסטים מרתקים על מה שנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה, מנקודת המבט של הרשת, זאת אומרת, מי שמשלם על הסדרות שאנחנו רואים.  זו סדרה של פוסטים שמעניין לקרוא במיוחד בתור רקע והשלמה למה שאני כותב עליו בהמשך.

2.  Television will not be revolutionized

[הכותרת לחלק הזה של הפוסט, פראפרזה על גיל סקוט-הרון, היא לא שלי אלא של פיטר סרפינוביץ', קומיקאי בריטי (שימו לב איך צמד המילים האלה מונחות אחת ליד השניה בטבעיות)]

[הפוסט הזה היה אמור להתחיל ולהיגמר אחרת לגמרי, אבל ההחלטה המצערת של ABC, לטעמי, מוכיחה לי, שוב, שיש דברים שלא משתנים, או שמשתנים מאד, מאד לאט]

[סוגריים מרובעים אחרונים, אני מבטיח.  אני צופה בסדרות שאני מזכיר בפוסט הזה בקו אחיד עם מה שמשודר בארה"ב.  אין לי מושג, לצורך העניין, באיזה שלב הסדרות נמצאות בטלוויזיה בישראל.  אם לכם יש, או לחילופין, אתם צופים בסדרות האלה בצורה מסודרת, בטלוויזיה, ראו הוזהרתם – יהיו פה, אולי, ספוילרים]

זה הכל עניין של מזל.  כשהאנשים שזורקים את הקוביות בקומות הגבוהות של הנהלת ABC פנו לקרלטון קיוז ולדיימון לינדלוף, שניים מכותבי התסריטים הראשיים הכי מעניינים בטלוויזיה היום, עם רעיון שמכר להם ג'יי ג'יי אברמס. הרעיון היה די פשוט – תצרו בשבילנו סדרה, הם ביקשו, שמראה מה עובר על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס התרסק שם.  זה הכל.   לכאורה, זו היתה צריכה להיות סדרה די משעממת.  אחרי הכל, יש כבר סדרה אחת על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס השאיר אותם שם.  קוראים לה "הישרדות", והיא נמצאת על המסך כבר יותר מעשר שנים, יותר בגלל משחקי המוחות והאתגרים, ופחות בגלל מה שעובר על קבוצת האנשים הנטושים.  באיזשהו שלב, לינדלוף וקיוז עלו על הרעיון לשלב בתוך עלילת הסדרה קטעים שמספרים על מה שהביא את האנשים למטוס הספציפי הזה, בדרך מסידני ללוס אנג'לס, ולהקדיש פרק לכל אחת מהדמויות הראשיות, והשאר היה כדור שלג ענקי שלא היה אפשר לעצור אותו.  אחרי מפלצת עשן אחת, דובי קוטב בלתי מוסברים באי טרופי, אחרים, ואחרים-אחרים, ואחרים באמת אחרים, ומקדש, ודמות מסתורית שבאה לבקר בדיוק ברגע מעצב-האישיות של כל אחת מהדמויות, ושורה של מספרים אחר כך, נשארו מעט מדי פרקים ויותר מדי שאלות מכדי שנוכל להניח לסדרה הזו ללכת בשלום.  זה מה שקרה כל שבוע בשש העונות האחרונות של "Lost" על מרקע הטלוויזיה, ובכל המקומות האחרים שבהם עלילת הסדרה התקדמה במקביל – בעיקר באינטרנט ובמוחותיהם הקודחים של המעריצים – אבל מאחורי הקלעים, "Lost" שינתה את הדרך שבה טלוויזיה נכתבת, מבוימת ומוצגת לקהל.   האירוניה היא, שבעידן שבו לאנשים יש פחות ופחות סבלנות, והם צריכים יותר ויותר גירויים, "Lost" פתחה פתח להרבה סדרות טלוויזיה אחרות שיבואו, שדורשות הרבה מאד סבלנות מקהל הצופים שלהן.

Lostהעולם שבו "Lost" התחילה להיות משודרת הוא לא אותו עולם שבו הסדרות והסרטים שהכותבים שאבו מהם השראה נוצרו בו.  הכל התחיל ממכתבי תגובה של מעריצי מדע בדיוני למגזין (הרעיון להקדיש מדור למכתבי קוראים במגזין של סיפורי מדע בדיוני היה של הוגו גרנסבק, עורך המגזין, שעל שמו נקראים פרסי ספרות המדע הבדיוני, שמוענקים על סמך בחירה של קוראים).  באיזשהו שלב הקוראים עזבו את מדור התגובות והתחילו להתכתב ביניהם, במכתבים אמיתיים, כתובים בכתב יד, שהשתרכו על פני המרחבים של ארצות הברית ומדינות אחרות במהירות שמטוסים, אניות וכלי רכב איפשרו להם.  כשהאינטרנט התחיל לשלוח זרועות ולקשור קשרים, האנשים הראשונים שהשתמשו בו היו גם מעריצי מדע בדיוני וזה היה אחד מהדברים שהם דיברו עליו.   אחר כך, כשהאינטרנט המשיך והתפתח ועשרות אלפים הפכו למאות אלפים, ואז למיליונים, ואז למיליארדים של משתמשים, הטכנולוגיה גם היא התחילה לגבות את התרבות ומעריצי סדרות מדע בדיוני כמו "Lost" יכלו למצוא אחד את השני יותר בקלות, להגיב יותר במהירות ולהסתמך על הידע הקולקטיבי של מעריצים אחרים כדי להשלים פערי תרבות וקליטה שלהם.  לפעמים, התגובות הגיעו מיד אחרי שהפרק הסתיים.  בשביל מעריצים ברוכי מולטי-טסקיות או כאלו שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בזמן הפרסומות, התגובות הגיעו בזמן שידור התכנית.

בשביל הכותבים והבמאים של הסדרה, פני השטח היו קרקע חדשה ומופלאה לייצר בה סדרה.  מאחר ולא היה צורך להסביר ולקשר כל פרט בסדרה לפרט אחר – המעריצים יכולים לעשות את זה בשבילם בפורומים, בבלוגים ובתגובות – הם יכולים להכניס הרבה יותר רבדים לסדרה שהקו העלילתי שלה מספיק מסובך כמו שהוא.   חלק מהרבדים האלה לא תורמים אפילו (לפחות עד כמה שאנחנו יודעים, בינתיים) להבנת העלילה – למשל, שמות המדענים והפילוסופים שמפוזרים אצל הדמויות בסדרה (ג'ון לוק, למשל, הפילוסוף בן המאה ה-17 שהמציא את האמפיריציזם, ובאופן אירוני, הוא דווקא הדמות שמאמינה בגורל ולא בדברים שקיימים רק אם אפשר לחוש אותם;   ריצ'רד אלפרט, שהיה אחד מהפרופסורים שנזרקו מאוניברסיטת הרווארד בשנות ה-60 אחרי שהתנסו, והטיפו להתנסות, בסמי הזיה;  או דניאל פאראדיי, שחולק את שם המשפחה שלו עם הפיזיקאי בן המאה ה-19 שתרם רבות לחקר הקרינה האלקטרומגנטית).   יוצרי הסדרה צריכים במקרים מאד נדירים לחזור ולהסביר קשר בין משהו שקורה עכשיו למשהו שקרה בשלב מוקדם יותר של הסדרה (הם עשו את זה, בצעד נדיר, בפרק האחרון ששודר, בו הם הוסיפו קטע קצר מהעונה הראשונה כדי להזכיר לנו מאיפה הגופות של אחיו של ג'ייקוב והאשה שחטפה אותו מוכרות לנו).  הם יודעים שכל הפניה תרבותית, היסטורית, מדעית, או כל הפניה לסדרה עצמה, יכולה למצוא הסבר מאד בקלות בהינף גוגל אחד.  יש אפילו אתרים – כמו זה – שמנתחים כל פרק לשביעות רצונו של כל מחפש מידע אפשרי, וחוסכים אפילו את החיפוש המהיר הזה.  בנוסף לרבדים העלילתיים, הסדרה סיפקה גם הרבה רבדים סאבטקסטואליים לדבר עליהם – מדעיים, פילוסופיים, תרבותיים –  דטרמיניזם נגד בחירה חופשית.   אמונה נגד הוכחות.  מה קורה כשמשנים את העבר?  מה קורה כשמשנים את העתיד?   מה קורה כשמפוצצים פצצה גרעינית ישנה באי מלא בקרינה אלקטרומגנטית?   האם אנשים הופכים להיות מושחתים ומרושעים אם רק מאפשרים להם?  כל כך הרבה שאלות קיומיות.  כל כך מעט תשובות.  ועוד יש פרסומות באמצע.
"FlashForward", היורשת המיועדת של ABC, עובדת בפורמט מאד דומה.  על פני השטח יש את הרובד העלילתי – סדרת מתח, מסתורין, פעולה, שקל לכאורה לעקוב אחרי קווי העלילה העיקריים שלה – לשתי דקות וקצת, כל העולם נופל במקום וחולם את אותן שתי דקות וקצת, אבל שישה חודשים בעתיד.  עלילת הסדרה מאותו רגע נעה בשני מישורים – האחד, הנסיון של אגף מיוחד של ה-FBI להבין למה האירוע התרחש ומי אחראי לו;  השני, ההבזק לעתיד של הדמויות השונות והדרך שבה הם מתכוונים להגיע אליו.  מתחת לפני השטח כותבי הסדרה טרחו להוסיף עוד כמה רבדים.  למשל, הרובד המדעי – התודעה שלנו, לפי הסדרה, נמצאת בקו ישר ואחיד לאורך הזמן, ובעזרת מספיק כוח אפשר להזניק את התודעה שלנו קדימה בעוד שהגופות שלנו נשארים באותה נקודה בחלל ובזמן, הם מסבירים, אם כי בצורה די מגושמת;  או הרובד הפילוסופי – האם אנחנו יכולים לשנות את העתיד שלנו אחרי שראינו אותו?  ואם שינינו אותו, האם היקום ינסה לתקן את עצמו ולגרום לעתיד שלנו להתגשם בכל מקרה?

FlashForwardכבר בסצינה הראשונה, ABC מחליטה לכרוך את גורלה של "Flashforward" עם הסדרה שהיא מחליפה.  שני סוכני ה-FBI שיושבים במארב ומחכים לכמה טרוריסטים שייצאו ממבנה, ייכנסו למכונית מסחרית ויאפשרו להם לרדוף אחריהם, יושבים ברחוב עירוני הומה, כשמאחוריהם אפשר לראות שלט פרסומת גדול שמפרסם את Oceanic Airlines, חברת התעופה הבדיונית שהיתה אחראית להביא את הדמויות הראשיות של "Lost" לאי מלכתחילה.  אפילו שני שחקנים ששיחקו ב-"Lost" מובאים כדי לאייש שתי דמויות משנה לא זניחות בסדרה,  ודמות אחת, גבריאל, נוצרת כדי לספק את ההפוגה הקומית שהרלי אחראי לה ב-"Lost" (אם כי גבריאל עושה את זה בצורה הרבה יותר אפקטיבית.  אני חושב שהוא צריך לקבל סדרת בת שלו, עכשיו כשמבטלים את הסדרה).    "FlashForward" עושה את כל מה ש-"Lost" עשתה, אבל בקנה מידה קצת יותר גדול.  הפרק הראשון של "Lost" נפתח במטוס מתרסק אחד?  כאן יש אלפי מטוסים שמתרסקים.  בסדרה אחת יש תעלומה שמאכלסת אי אחד (אבל אולי את כל היקום), בסדרה שניה יש תעלומה שמאכלסת את כל העולם (אבל אולי גם את כל הקיום האנושי).  מרגע האירוע, הסדרה מתחילה לחשוף רמזים נוספים ורבדים נוספים של הסיפור בקצב מסחרר, ואפילו הסיפורים האישיים של הדמויות, שמקרבים אותן לזמן שבו מתרחש הרגע שהם חזו באמת, מצליחים להפתיע.  אבל ABC ניסתה להצליח עם "Flashforward"   באותה דרך שבה הצליחה עם "Lost",  בלי שהכותבים הראשיים של הסדרה ישאירו להם הוראות הפעלה להצלחה של סדרה. ה-29 באפריל, היום ששתי דקות ושבע עשרה שניות ממנו רואים כל האנשים בעולם בתחילת הסדרה, הגיע ועבר בלי הרבה התייחסות מצד הסדרה, שה-29 באפריל שלה הולך להתרחש רק בפרק האחרון, בעוד שבועיים.   או למשל, תמונה שמבליחה לשניות ספורות בתחילת כל פרק מאחורי האנימציה של שם הסדרה, אבל לא נעשה איתה שום דבר.  אין נסיונות לפענח את הרמזים באינטרנט, אין תיאוריות קונספירציה לגבי מה שמתרחש בסדרה, אין יותר מדי היענות מצד המעריצים.

ומן הצד השני יש את היורשת השניה של "Lost", הסדרה הבאה שג'יי ג'יי אברמס יצר, הפעם בשביל רשת אחרת.  "Fringe" התחילה גם היא את דרכה כסדרה אחרת לגמרי מהסדרה שהפכה להיות בשתי העונות ששודרו בינתיים (השניה עומדת להסתיים גם היא בעוד שבועיים).  וגם במקרה של "Fringe", העברת המקל מתבצעת בצורה מרומזת – פעמיים בפרק אחד.   בתחילת הפרק הזה, שבו היחידה שחוקרת מקרים מדעיים אזוטריים שעל שמם נקראת הסדרה מתוודעת לראשונה למשני הצורה, יצורים מלאכותיים שמגיעים מעולם מקביל ויכולים לשנות את הצורה שלהם לצורה של כל אדם שהם מצליחים לחבר לחיך שלו איזשהו מתקן לא סימפטי שהם מביאים איתם, הם נכנסים לדירה של אדם שהוא הקורבן האחרון של משני הצורה כדי למצוא אותו מת.  בטלוויזיה משודר בינתיים פרק של "תיקים באפלה". מאוחר יותר באותו פרק, כשמפקד היחידה (ששיחק גם הוא ב-"Lost" לתקופה קצרה.  איזו משפחה גדולה ומאושרת) נלחם על חייה התקציביים של היחידה בבית הנבחרים, יושב ראש הוועדה שלפניה הוא מעיד טוען שהממשלה ביזבזה כסף רב מדי על תיקים מהסוג הזה.  "קודם על סיווג X," הוא אומר, "ואחר כך על היחידה שלכם."  כך הופכת היחידה המצומצמת של מאלדר וסקאלי לגוף בדיוני וממשי כאחד בעולם של "Fringe".   והסדרה, שיש בה מן המחווה לסדרת המדע הבדיוני והאימה פורצת הדרך מהעשור שלפניה, בנויה גם היא במתכונת דומה.   בראש ובראשונה יש קו עלילתי מתמשך, שנפרש על פני שתי העונות הראשונות ובעצם יש משהו ממנו כמעט בכל אחד מהפרקים.  ובנוסף, יש פרקים שעומדים בזכות עצמם, שבהם סוכנת ה-FBI אוליביה דנהם, נעזרת במדען ה-deus ex machina וולטר בישופ (שכל מקרה שהם נתקלים בו מוכר לו, כמעט, מפני שהוא ערך ניסוי דומה מאד שנים לפני כן), ובבנו פיטר, חוקרת תיקי FBI שהרקע שלהם והפתרון שלהם דורש קצת יותר דמיון מצד האנשים שחוקרים אותם.  ההבדל העיקרי בין "פרינג'" לקודמתה הוא שאף אחד מהמקרים המוצגים בסדרה לא מבוסס על העל-טבעי.  לכולם יש איזשהו בסיס מדעי, רופף ככל שיהיה.

Fringeאבל החלק המוצלח במיוחד ב"פרינג'" הוא, שבניגוד ליורשת המקבילה של "Lost" ב-ABC, הסדרה הזו לא משתמשת ברמזים ובהפניות מחוץ לסדרה ואל פנים הסדרה ברבדים הסמויים שלה, אלא בקו העלילה הראשי.  כך הסדרה פונה לשני סוגים של צופים בבת אחת:  קבוצה אחת של צופים יכולה להבין את הכיוון הכללי של העלילה הרבה יותר מוקדם מהקבוצה השניה, בעוד שבסופו של דבר אף שאלה לא נשארת ללא תשובה.  יוצרי הסדרה סומכים על הנסיון של הצופים בסדרות טלוויזיה קודמות ועל היכולת שלהם לקלוט רמזים, קלושים ונסתרים ככל שיהיו, בעלילה, ולא מתעקשים להסביר להם את מה שראו:  למשל, כשהיחידה מנסה לגלות מי אחראי על המניפסט שבעקבותיו קבוצת טרוריסטים מסתורית עושה ניסויים מדעיים המוניים, היוצרים מחברים בין שביב עלילה אחד – אות אחת במניפסט, המודפס במכונת כתיבה, גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה, לבין שביב עלילה אחר – וולטר בישופ מוציא מכונת כתיבה במעבדה שלו, מכניס דף ומדפיס משפט, שבו אותה האות בדיוק גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה;  או בהזדמנות אחרת, וולטר בישופ מספר לפיטר, בנו, שהיה חולה מאד כשהיה ילד וכמעט מת.  אחר כך הוא הולך לבקר קבר ואנחנו מבינים בדיוק, באבחה אחת, מאיפה הסדרה מגיעה ולאן היא הולכת בסופו של דבר.  וכשפרק אחר מתחיל בשיחת חולין בין עובד ועובדת במשרד ארכיטקטים, והעובדת שואלת את העובד מאיפה הצליח להשיג קפה, והוא אומר שיש לו קשרים במדינה בדרום אמריקה, אנחנו אפילו לא מרימים גבה.  יוצרי הסדרה יודעים גם שבשביל שאנשים ימשיכו לדבר על כל פרק גם אחרי שהוא נגמר, ינתחו אותו וינסו למצוא עוד רבדים נסתרים מתחת לאלו שהעלילה רומזת להם, הם צריכים לשתול, כמו ב-"Lost", גם רמזים שלא מובילים לשום מקום, אבל עדיין נחמד לנסות ולפצח אותם.  יש שניים כאלה ב"פרינג'":  הראשון הוא הסימנים המוזרים שמפרידים בין הפרק לבין הפרסומות (בארצות הברית.  אני מניח שבטלוויזיה בארץ הם פשוט מופיעים שם, או שמנפים אותם החוצה).  כל אחד מהסימנים מקביל לאות, וכשמחברים את כל אלו שהופיעו בפרק מסוים הם בונים מילה שיש לה קשר לעלילה של הפרק.  היא לא תורמת יותר מדי להבנת הפרק או מה שמתרחש מאחוריו, אבל זו דרך טובה לוודא שהצופים נשארים ערניים בסדרה שכל פרט בה, אפילו הקטן שבקטנים, הוא חיוני.  למשל, הצופה – דמות מוזרה חסרת שיער או גבות, לבושה בחליפה מיושנת וחובשת כובע, גם הוא מיושן, שמצטרפת אל העלילה ברגעים משמעותיים.  למעשה, הצופה נמצא בכל פרק, וברוב הפרקים הוא מופיע לשבריר שניה, חולף מאחורי דמויות כאשר הן משוחחות, עומד ביחד עם שאר המסוקרנים מעבר לסרט הפלסטיק שמסמן זירת פשע, נכנס למעלית כשדמויות אחרות יוצאות ממנה.  לנוכחות שלו בכל אחד מהפרקים יש משמעות רחבה יותר מבחינת הסדרה, אבל זו אינה מוזכרת בינתיים.  המטרה העיקרית שלו בסדרה כרגע היא להיות וולדו, ולאפשר לנו למצוא היכן הוא מסתתר הפעם.

השבועות האלו, שבהם רוב הסדרות מסתיימות ברשתות השונות בארצות הברית, ואלו מצידן מודיעות אילו סדרות ימשיכו לעונה נוספת ואילו ייאלצו להסתפק במכלול הפרקים ששודר כבר, היו יכולים להיות הוכחה מצוינת להתפתחות של הדרמה הטלוויזיונית, כששתי הסדרות האלו היו ממשיכות, מהוות השראה לסדרות נוספות, ומשנות לחלוטין את הדרך שבה סיפור כתוב ומשודר בטלוויזיה.  אבל ABC החליטו לבטל את "FlashForward" אחרי עונה אחת בלבד, משאירים את הסיפור הסבוך והמפורט הזה ללא יכולת אמיתית להסביר, לפתור או לסיים את עצמו.  "Fringe", מצד שני, תמשיך לעונה שלישית שבה כותבי הסדרה יוכלו רק להמשיך ולנסות להשפיע על סדרות מדע בדיוני אחרות.

ובינתיים, היוצרים של הסדרה שהתחילה את כל זה, ומסתיימת אחרי שש עונות, בפסטיבל גרגרני של חמש שעות, בעוד שבועיים, ממשיכים למחוזות ירוקים יותר.   השמועות אומרות ששתי קבוצות שונות עשויות להפוך את "The Dark Tower", סדרת הספרים שהיא היצירה האהובה עליי של סטיבן קינג, לסרט:  האחת מכילה את ג'יי ג'יי אברמס, דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז,  שקנו את הזכויות לסרט מסטיבן קינג עבור תשעה עשר דולרים;  השניה מכילה את עקיבא גולדסמן, יועץ הכתיבה הראשי של "פרינג'", שהוא גם הכותב והבמאי של שני הפרקים האחרונים, והחשובים ביותר, של העונה הנוכחית.

[אבל סוגריים מרובעים למטה זה משהו אחר לגמרי.  את הפסקה שמפרטת את ההסטוריה של מעורבות מעריצי מדע בדיוני במכתבים ואחר כך באינטרנט, לקחתי ממאמר של הנרי ג'נקינס שאתם יכולים לקרוא במלואו כאן.  אתם גם יכולים לקרוא את הבלוג של חוקר התרבות הפופולרית המרתק הזה כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט תיעודי על הלהקה שיש לה את המספר הכי גדול של אלבומי זהב או פלטינה רצופים, אחרי הביטלס והרולינג סטונס.  לא מי שחשבתם.

The Mighty Boosh; דייוויד בואי – תחילתה של טרילוגיה מופלאה

1. לפני הכל

האנשים הטובים שמביאים לנו את ג'ון זורן וחבר מרעיו, לסדרת הופעות שכבר כתבתי עליהן כאן, פתחו אתר לצורך העניין, שבו אתם יכולים לקרוא עוד על כל הפסטיבל ולהזמין כרטיסים. הוא נמצא כאן.

כשהייתי ילד התחפשתי בפורים, לפחות שנתיים ברציפות, לקומנדו. קומנדו, למי שלא גדל בשנות ה-80, זה ארנולד שוורצנגר כשהוא מתעצבן על סוחרי סמים שחטפו את הבת שלו. כשהייתי ילד, שש שנים לפני שהתגייסתי לצבא, זה היה מגניב לעטות עליך נשק ותחמושת בכמויות לא הגיוניות ולהעמיד פנים שאתה לוחם ללא חת שכרגע ירד מהמטוס מוויאטנם. ילדים אחרים שרצו לגוון באותו נושא היו מתחפשים לקוברה, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחת, או לרמבו, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחרת. אף אחד, עד כמה שאני זוכר, לא התחפש לאינדיאנה ג'ונס באותה תקופה. זה לא שהוא לא היה מגניב. אבל הוא היה ארכיאולוג, לא לוחם, ובאותה תקופה זה היה נראה הרבה יותר מעניין להרוס דברים מלאסוף את הדברים אחרי שהם נהרסו ולנקות מהם את האבק. עכשיו, במרחק של כמה שנים מאז, אפשר לראות באמת את רמת הגיחוך בכל אחד מהמקרים – והשנה, יותר מבכל שנה אחרת, יש לנו אפילו את היכולת האמפירית לעשות את זה. ארנולד שוורצנגר, למזלנו, החליט לא לעשות סרט המשך ל"קומנדו", אבל לסילבסטר סטלון יש יועצים פחות טובים, כנראה, והוא עשה את "ג'ון רמבו", שזה שם מסווה ל"רמבו 4". ומול זה- ב-22 במאי ייצא הסרט הרביעי בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ובאינטרנט יש כבר טריילר ואז נוכל לראות באמת מי נראה יותר מגוחך כשהוא מתרוצץ ומקפץ ורודף אחרי דברים בגיל 60.

ב"עונג שבת" של גיאחה ממשיכים עם פרויקט "ספירת העונג" ששופך אור על שירים ראשונים מתוך אלבומים. השבוע דיברו שם על Spoon, ג'ואנה ניוסום, ברי סחרוף, פיון ריגן ופטי סמית'.

לפני כמה שנים קיבלתי מצרפת אלבום של זמר בשם אנרי סלוודור, אלבום של שירים צרפתיים נעימים אפופים בבוסה נובה בשם "Chambre Avec Vue ", שאת השיר הראשון בו, Jardin D'Hiver, כתבה הזמרת העכשיו-ישראלית-לגמרי קרן אן. אז לא ידעתי, אבל עכשיו כשהוא נפטר אני יודע, שהוא היה אחד מגדולי הזמר הצרפתי.

2. הטירוף נעשה יותר נוח

The Mighty Boosh

לבריטים תמיד היתה את היכולת לקחת את ההומור שלהם למקומות מאד קיצוניים. אולי זה משהו במים שלהם. זה התחיל ב-Goon Show שלקחו בה חלק פיטר סלרס וספייק מיליגן, זה המשיך במונטי פייטון, ואפשר לראות את זה אפילו בעת האחרונה במגוון הדמויות המוזרות (אבל האפשריות) של Little Kingdom ובעיירה הבדיונית (או, לפחות, אני מאד מקווה שהיא בדיונית) רויסטון וואסי של A League of Gentlemen.

כשהייתי באנגליה לכמה ימים בחודש שעבר ניצלתי את הזמן כדי להתעדכן, באחד מהערוצים של הבי בי סי, באיזו קומדיה טלוויזיונית בריטית חדשה קיימת אצלם, ולמרבה הצער, בעיקר בגלל הגלובליזציה והקרבה של בריטניה לארה"ב בשנים האחרונות, הקומדיה הבריטית הטלוויזיונית הכי נפוצה שם היא "Family Guy". אבל בשעת לילה מאוחרת, באחד מהערוצים, נתקלתי בסדרה, קומית, בריטית, שהדרך היחידה לתאר אותה בצורה שתעשה לה איזשהו צדק, היא לומר שזו סדרה פסיכית. לגמרי.

קוראים לה "The Mighty Boosh". שני האנשים שאחראים על הדבר המטורף הזה נקראים נואל פילדינג (משמאל) וג'וליאן באראט (מימין), שמשחקים שתי דמויות עיקריות – בשם ווינס נואר והווארד מון, ועוד הרבה דמויות קטנות ומזדמנות, בנוסף לצוות של שחקנים אחרים – חלק מהם משחקים גם הם מספר דמויות במקביל. הסדרה התחילה את דרכה כמופע, שהפך להיות תכנית רדיו ואחר כך תכנית טלוויזיה (תחשבו על "עלילות טל ומשה בעיר הגדולה" עם תחנה ברדיו), והיא מספרת את סיפורם של שני החברים, ווינס נואר והווארד מון, שאחד מהם הוא מין נרקיסיסט שמושפע מסגנון מוזיקלי אחר בכל אחת מהעונות (בעונה שפרק אחד ממנה ראיתי, למשל, הוא מכתיר את עצמו "King of the Mods"), והשני הוא בחור שמשוכנע שחכמת החיים שלו יכולה לגבור על כל מכשול. בדרך כלל, יש הרבה מכשולים ומעט חכמת חיים. הסדרה מתחילה כששניהם עובדים בגן חיות, ממשיכה אחרי שגן החיות נסגר והם מקימים להקה ואחר כך ממשיכה בחנות שמקימה אחת מדמויות המשנה שבסדרה, שאמאן בשם נאבו האניגמה (שמשחק אחיו של נואל פילדינג, מייקל). העונה הראשונה של הסדרה, זו שמתרחשת בגן חיות (וגם שודרה, וויקיפדיה מספרת לי, ב"אקסטרה הוט"), היא העתק מדויק של תכנית הרדיו (מזכיר סדרה אחרת?), ושתי העונות שבאו אחר כך נכתבו במיוחד לטלוויזיה ומשתמשות בדרך יותר מוצלחת באלמנט הוויזואלי שהאמצעי המדיה הזה מוסיף. אחרי עונה שלישית פחות מוצלחת (לדעת המבקרים והמעריצים) ואחרי מסע הופעות נוסף, הם מתכוונים לחזור לעונה רביעית, שעשויה להיות יותר מטורפת, או פחות מטורפת, משלוש הקודמות.

הסוד של התכנית, לפחות כמו שאני רואה אותו, הוא שילוב בין הדמיון המופרע והמאד מפותח של שני הקומיקאים האלה (שיש מי שמגדיר אותם בביקורות בתור וויק ריבס ובוב מורטימר החדשים. הם אפילו דומים להם קצת), ובין העובדה שכדי לממש את הדמיון הזה ולהפוך אותו לתכנית טלוויזיה, יש להם את התקציב של Doctor Who משנות ה-60, ולא מהשנים האחרונות. מה זה אומר? בעיקר הרבה תלבושות מופרכות, תפאורות מאולתרות ושימוש מאד יצירתי באביזרי במה רגילים לחלוטין. חלק גדול ממה שקורה בפרקים השונים מבוסס על אלתורים ועל היכולות הקומיות של שני המשתתפים העיקריים – היכולת של נואל פילדינג למבטאים מוזרים, ושל ג'וליאן באראט להגיד הרבה מאד מילים בזמן קצר (אל תזלזלו ביכולות האלה. אתם לא יודעים מתי הן עשויות להועיל). ובנוסף להכל, לעתים קרובות הם עוזבים את הכל ופוצחים בשיר.

הנה כמה דוגמאות לדמויות שמאכלסות את הסדרה הזאת, כדי שתוכלו להבין את עומק הבעיה:

זה Old Gregg, יצור שהוא לא-גבר-ולא-אשה, שחי במערה לצד האגם, אוהב לשתות אייריש קרים מתוך נעל, כותב שירי דיסקו ומתאהב בהווארד מון.

זה Crack Fox, שחי בתוך ערימת זבל ומוצא שימושים מקוריים לכל מה שמקיף אותו.

וזה הירח.

3. דיוויד בואי – עם הכניסה לטרילוגיה הברלינאית

Low

הגיע הזמן לשמוע את האלבום הבא של דיוויד בואי לפי הסדר, ועם תחילתה של הטרילוגיה הברלינאית של בואי, הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 על אף שהאלבום הזה הוא הראשון בשלושת האלבומים שמוכרים כ"טרילוגיה הברלינאית" של דיוויד בואי, הוא לא הוקלט בברלין. רק "Heroes", האלבום השני מבין השלושה, הוקלט שם. בואי תיכנן להקליט את האלבום בגרמניה ואפילו נסע לקלן כדי להיפגש עם המפיק קוני פלאנק ולהציע לו להפיק את האלבום שלו, אבל פלאנק סירב אפילו לתת לו להיכנס לאולפן שלו ובואי חזר לארה"ב והקליט את האלבום שם.

2 עטיפת האלבום מעוצבת כך ששם האלבום וצדודיתו של דיוויד בואי מסמנים ביחד "Low Profile".

3 במילים "Don't Look at the Carpet/I Drew Something Awful on It" שבשיר "Breaking Glass", דיוויד בואי מתייחס למנהג שלו באותה תקופה לצייר על הרצפה את עץ החיים הקבלי בכל מקום שהיה בו.

4 את "Sound and Vision", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ביצע דיוויד בואי בהופעה בין השנה שהאלבום יצא בה, לשנה שבה התחיל בסיבוב ההופעות שנקרא על שם השיר – מרחק של 12 שנים – רק פעם אחת. את "Always Crashing in the Same Car" שבא אחריו, דיוויד בואי ביצע רק פעמיים בהופעה – הראשונה שבהן בשנת 1997, שתיהן בגרסאות אקוסטיות.

5 במקור, "Always Crashing in the Same Car" הכיל שלושה בתים – הבית השלישי הוקלט בסגנון השירה של בוב דילן. מאחר ובוב דילן עבר תאונת דרכים מספר שנים לפני כן, ובגלל תוכן השיר והשם שלו, דיוויד בואי החליט שהבית הזה יהיה לא מתאים וביקש למחוק אותו מההקלטה הסופית.

6 "Be My Wife", אחד מהשירים האהובים על בואי, לטענתו, נכתב כנסיון להציל את הנישואים שלו לאנג'לה בואי, שהיו במשבר בזמן הקלטת האלבום מפני שבואי לא הסכים לעזוב את ברלין ולעבור לגור איתה בשווייץ. השיר לא עזר והנישואים הסתיימו שלוש שנים מאוחר יותר.

7 שמה המקורי של Joy Division היה Warsaw, על שם הקטע האינסטרומנטלי ברובו מתוך האלבום. הקטע מכיל 110 ערוצים של קולות, כולם מבוצעים על ידי דיוויד בואי ובריאן אינו.

8 הקטע החצי-אינסטרומנטלי "Subterraneans", שסוגר את האלבום, שימש כקטע הפותח במסע ההופעות של "Outside" ב-1995. גם הקטע הזה וגם השיר שבא מיד אחריו, "Scary Monsters", נוגנו ביחד עם Nine Inch Nails, שהופיעו עם דיוויד בואי במהלך סיבוב ההופעות.

9 ב-1992, המלחין הניו יורקי פיליפ גלאס כתב שתי סימפוניות לפי שניים מתוך שלושת האלבומים הברלינאיים של בואי, בשיתוף פעולה עם בואי עצמו ועם בריאן אינו, שהפיק את האלבומים. לסימפוניה "Low" הוא הלחין שלושה חלקים: "Warszawa", "Subterraneans" ו-"Some Are".

10 הגיטריסט באלבום, שצלילי הגיטרה החדים שלו מאפיינים את כל השירים הנורמליים באלבום וגם את הקטע האינסטרומנטלי הראשון, הוא ריקי גארדינר. הוא לא ניגן באף אלבום אחר של בואי, אבל הוא כן אחראי על עוד אחד מהריפים המאפיינים של הרוק בשנות ה-70 – "The Passenger" של איגי פופ.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע צבעוני.