תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

הדור החדש של דרמת המדע בדיוני הטלוויזיונית: Lost, FlashForward ו-Fringe

1. לפני הכל

ברונו, החתול של בוריס מרצינובסקי, שהוא עמית לשעבר ללימודים במגמה למוזיקה של ביה"ס "קציר" ברחובות והאקורדיוניסט של Panic Ensemble וקרוזנשטרן ופרוחוד, בין השאר, נפצע בתאונה והוא עכשיו חתול תלת רגלי.  חתולים זו חיה יקרה, במיוחד כשהם נפצעים, וכל הניתוחים הכרוכים בלוודא שהתאונה גרמה לברונו להיות רק חתול תלת רגלי ולא למשהו מסכן חיים אחר, עולים הרבה כסף.  כדי להשיג את הכמות הגדולה הזו של הכסף,  חבריו של בוריס התאחדו כדי להרים את ה"פסטיברונו" הראשון – שיתקיים במוצאי שבת, ה-22 למאי, ויתחיל בשעה 19:00 בדיוק, בלבונטין 7.  יופיעו שם, בין השאר, אביב גדג', רות דולורס ווייס, יהוא ירון, והתזמורת הטרופית,  וגם ברונו עצמו ייתן הופעת אורח.   מחיר הכניסה למופע, שיהיה כולו תרומה לניתוחיו והחלמתו של ברונו, הוא 40 שקלים, ואלו מכם שחוששים מקונפליקט עם גמר ליגת האלופות שמשודר באותו הלילה, זה ישודר, באותו המקום, על מסך גדול מיד עם תום הפסטיבל.   מאחר שהפסטיבל מסומן בתור "פסטיברונו 1", אני מקווה שהמהדורות הבאות של הפסטיבל יוקדשו לחגוג, מדי שנה, את החלמתו המלאה של ברונו.

ל-Divine Comedy, אחת מהלהקות האהובות עליי ביקום, יש אלבום חדש שיוצא בסוף החודש, "Bang Goes the Knighthood".   בתור התחלה, האלבום יימכר במהדורה מיוחדת שתכלול עוד דיסק שמכיל שירים מהופעה של הלהקה ב-2008, שהיתה מוקדשת כולה לגרסאות כיסוי, בצרפתית, של שירים צרפתיים שניל האנון אוהב במיוחד.  בין השאר הוא יבצע שם את השיר המטריד "Poupee de Cire" ואת "Joe le Taxi" ובתקווה גם כמה שירים רציניים יותר.

Boing Boing, בלוג עם שם מצער, לדעתי, נוהג לארח מדי פעם אנשים מעניינים לסדרה מוגבלת של פוסטים, ובשבועיים האחרונים הם אירחו את קרייג אנגלר, סגן הנשיא של השלוחה הדיגיטלית של הערוץ, בעל השם המצער גם הוא, Syfy, שפעם היה פשוט ערוץ המדע הבדיוני, לסדרה של פוסטים מרתקים על מה שנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה, מנקודת המבט של הרשת, זאת אומרת, מי שמשלם על הסדרות שאנחנו רואים.  זו סדרה של פוסטים שמעניין לקרוא במיוחד בתור רקע והשלמה למה שאני כותב עליו בהמשך.

2.  Television will not be revolutionized

[הכותרת לחלק הזה של הפוסט, פראפרזה על גיל סקוט-הרון, היא לא שלי אלא של פיטר סרפינוביץ', קומיקאי בריטי (שימו לב איך צמד המילים האלה מונחות אחת ליד השניה בטבעיות)]

[הפוסט הזה היה אמור להתחיל ולהיגמר אחרת לגמרי, אבל ההחלטה המצערת של ABC, לטעמי, מוכיחה לי, שוב, שיש דברים שלא משתנים, או שמשתנים מאד, מאד לאט]

[סוגריים מרובעים אחרונים, אני מבטיח.  אני צופה בסדרות שאני מזכיר בפוסט הזה בקו אחיד עם מה שמשודר בארה"ב.  אין לי מושג, לצורך העניין, באיזה שלב הסדרות נמצאות בטלוויזיה בישראל.  אם לכם יש, או לחילופין, אתם צופים בסדרות האלה בצורה מסודרת, בטלוויזיה, ראו הוזהרתם – יהיו פה, אולי, ספוילרים]

זה הכל עניין של מזל.  כשהאנשים שזורקים את הקוביות בקומות הגבוהות של הנהלת ABC פנו לקרלטון קיוז ולדיימון לינדלוף, שניים מכותבי התסריטים הראשיים הכי מעניינים בטלוויזיה היום, עם רעיון שמכר להם ג'יי ג'יי אברמס. הרעיון היה די פשוט – תצרו בשבילנו סדרה, הם ביקשו, שמראה מה עובר על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס התרסק שם.  זה הכל.   לכאורה, זו היתה צריכה להיות סדרה די משעממת.  אחרי הכל, יש כבר סדרה אחת על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס השאיר אותם שם.  קוראים לה "הישרדות", והיא נמצאת על המסך כבר יותר מעשר שנים, יותר בגלל משחקי המוחות והאתגרים, ופחות בגלל מה שעובר על קבוצת האנשים הנטושים.  באיזשהו שלב, לינדלוף וקיוז עלו על הרעיון לשלב בתוך עלילת הסדרה קטעים שמספרים על מה שהביא את האנשים למטוס הספציפי הזה, בדרך מסידני ללוס אנג'לס, ולהקדיש פרק לכל אחת מהדמויות הראשיות, והשאר היה כדור שלג ענקי שלא היה אפשר לעצור אותו.  אחרי מפלצת עשן אחת, דובי קוטב בלתי מוסברים באי טרופי, אחרים, ואחרים-אחרים, ואחרים באמת אחרים, ומקדש, ודמות מסתורית שבאה לבקר בדיוק ברגע מעצב-האישיות של כל אחת מהדמויות, ושורה של מספרים אחר כך, נשארו מעט מדי פרקים ויותר מדי שאלות מכדי שנוכל להניח לסדרה הזו ללכת בשלום.  זה מה שקרה כל שבוע בשש העונות האחרונות של "Lost" על מרקע הטלוויזיה, ובכל המקומות האחרים שבהם עלילת הסדרה התקדמה במקביל – בעיקר באינטרנט ובמוחותיהם הקודחים של המעריצים – אבל מאחורי הקלעים, "Lost" שינתה את הדרך שבה טלוויזיה נכתבת, מבוימת ומוצגת לקהל.   האירוניה היא, שבעידן שבו לאנשים יש פחות ופחות סבלנות, והם צריכים יותר ויותר גירויים, "Lost" פתחה פתח להרבה סדרות טלוויזיה אחרות שיבואו, שדורשות הרבה מאד סבלנות מקהל הצופים שלהן.

Lostהעולם שבו "Lost" התחילה להיות משודרת הוא לא אותו עולם שבו הסדרות והסרטים שהכותבים שאבו מהם השראה נוצרו בו.  הכל התחיל ממכתבי תגובה של מעריצי מדע בדיוני למגזין (הרעיון להקדיש מדור למכתבי קוראים במגזין של סיפורי מדע בדיוני היה של הוגו גרנסבק, עורך המגזין, שעל שמו נקראים פרסי ספרות המדע הבדיוני, שמוענקים על סמך בחירה של קוראים).  באיזשהו שלב הקוראים עזבו את מדור התגובות והתחילו להתכתב ביניהם, במכתבים אמיתיים, כתובים בכתב יד, שהשתרכו על פני המרחבים של ארצות הברית ומדינות אחרות במהירות שמטוסים, אניות וכלי רכב איפשרו להם.  כשהאינטרנט התחיל לשלוח זרועות ולקשור קשרים, האנשים הראשונים שהשתמשו בו היו גם מעריצי מדע בדיוני וזה היה אחד מהדברים שהם דיברו עליו.   אחר כך, כשהאינטרנט המשיך והתפתח ועשרות אלפים הפכו למאות אלפים, ואז למיליונים, ואז למיליארדים של משתמשים, הטכנולוגיה גם היא התחילה לגבות את התרבות ומעריצי סדרות מדע בדיוני כמו "Lost" יכלו למצוא אחד את השני יותר בקלות, להגיב יותר במהירות ולהסתמך על הידע הקולקטיבי של מעריצים אחרים כדי להשלים פערי תרבות וקליטה שלהם.  לפעמים, התגובות הגיעו מיד אחרי שהפרק הסתיים.  בשביל מעריצים ברוכי מולטי-טסקיות או כאלו שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בזמן הפרסומות, התגובות הגיעו בזמן שידור התכנית.

בשביל הכותבים והבמאים של הסדרה, פני השטח היו קרקע חדשה ומופלאה לייצר בה סדרה.  מאחר ולא היה צורך להסביר ולקשר כל פרט בסדרה לפרט אחר – המעריצים יכולים לעשות את זה בשבילם בפורומים, בבלוגים ובתגובות – הם יכולים להכניס הרבה יותר רבדים לסדרה שהקו העלילתי שלה מספיק מסובך כמו שהוא.   חלק מהרבדים האלה לא תורמים אפילו (לפחות עד כמה שאנחנו יודעים, בינתיים) להבנת העלילה – למשל, שמות המדענים והפילוסופים שמפוזרים אצל הדמויות בסדרה (ג'ון לוק, למשל, הפילוסוף בן המאה ה-17 שהמציא את האמפיריציזם, ובאופן אירוני, הוא דווקא הדמות שמאמינה בגורל ולא בדברים שקיימים רק אם אפשר לחוש אותם;   ריצ'רד אלפרט, שהיה אחד מהפרופסורים שנזרקו מאוניברסיטת הרווארד בשנות ה-60 אחרי שהתנסו, והטיפו להתנסות, בסמי הזיה;  או דניאל פאראדיי, שחולק את שם המשפחה שלו עם הפיזיקאי בן המאה ה-19 שתרם רבות לחקר הקרינה האלקטרומגנטית).   יוצרי הסדרה צריכים במקרים מאד נדירים לחזור ולהסביר קשר בין משהו שקורה עכשיו למשהו שקרה בשלב מוקדם יותר של הסדרה (הם עשו את זה, בצעד נדיר, בפרק האחרון ששודר, בו הם הוסיפו קטע קצר מהעונה הראשונה כדי להזכיר לנו מאיפה הגופות של אחיו של ג'ייקוב והאשה שחטפה אותו מוכרות לנו).  הם יודעים שכל הפניה תרבותית, היסטורית, מדעית, או כל הפניה לסדרה עצמה, יכולה למצוא הסבר מאד בקלות בהינף גוגל אחד.  יש אפילו אתרים – כמו זה – שמנתחים כל פרק לשביעות רצונו של כל מחפש מידע אפשרי, וחוסכים אפילו את החיפוש המהיר הזה.  בנוסף לרבדים העלילתיים, הסדרה סיפקה גם הרבה רבדים סאבטקסטואליים לדבר עליהם – מדעיים, פילוסופיים, תרבותיים –  דטרמיניזם נגד בחירה חופשית.   אמונה נגד הוכחות.  מה קורה כשמשנים את העבר?  מה קורה כשמשנים את העתיד?   מה קורה כשמפוצצים פצצה גרעינית ישנה באי מלא בקרינה אלקטרומגנטית?   האם אנשים הופכים להיות מושחתים ומרושעים אם רק מאפשרים להם?  כל כך הרבה שאלות קיומיות.  כל כך מעט תשובות.  ועוד יש פרסומות באמצע.
"FlashForward", היורשת המיועדת של ABC, עובדת בפורמט מאד דומה.  על פני השטח יש את הרובד העלילתי – סדרת מתח, מסתורין, פעולה, שקל לכאורה לעקוב אחרי קווי העלילה העיקריים שלה – לשתי דקות וקצת, כל העולם נופל במקום וחולם את אותן שתי דקות וקצת, אבל שישה חודשים בעתיד.  עלילת הסדרה מאותו רגע נעה בשני מישורים – האחד, הנסיון של אגף מיוחד של ה-FBI להבין למה האירוע התרחש ומי אחראי לו;  השני, ההבזק לעתיד של הדמויות השונות והדרך שבה הם מתכוונים להגיע אליו.  מתחת לפני השטח כותבי הסדרה טרחו להוסיף עוד כמה רבדים.  למשל, הרובד המדעי – התודעה שלנו, לפי הסדרה, נמצאת בקו ישר ואחיד לאורך הזמן, ובעזרת מספיק כוח אפשר להזניק את התודעה שלנו קדימה בעוד שהגופות שלנו נשארים באותה נקודה בחלל ובזמן, הם מסבירים, אם כי בצורה די מגושמת;  או הרובד הפילוסופי – האם אנחנו יכולים לשנות את העתיד שלנו אחרי שראינו אותו?  ואם שינינו אותו, האם היקום ינסה לתקן את עצמו ולגרום לעתיד שלנו להתגשם בכל מקרה?

FlashForwardכבר בסצינה הראשונה, ABC מחליטה לכרוך את גורלה של "Flashforward" עם הסדרה שהיא מחליפה.  שני סוכני ה-FBI שיושבים במארב ומחכים לכמה טרוריסטים שייצאו ממבנה, ייכנסו למכונית מסחרית ויאפשרו להם לרדוף אחריהם, יושבים ברחוב עירוני הומה, כשמאחוריהם אפשר לראות שלט פרסומת גדול שמפרסם את Oceanic Airlines, חברת התעופה הבדיונית שהיתה אחראית להביא את הדמויות הראשיות של "Lost" לאי מלכתחילה.  אפילו שני שחקנים ששיחקו ב-"Lost" מובאים כדי לאייש שתי דמויות משנה לא זניחות בסדרה,  ודמות אחת, גבריאל, נוצרת כדי לספק את ההפוגה הקומית שהרלי אחראי לה ב-"Lost" (אם כי גבריאל עושה את זה בצורה הרבה יותר אפקטיבית.  אני חושב שהוא צריך לקבל סדרת בת שלו, עכשיו כשמבטלים את הסדרה).    "FlashForward" עושה את כל מה ש-"Lost" עשתה, אבל בקנה מידה קצת יותר גדול.  הפרק הראשון של "Lost" נפתח במטוס מתרסק אחד?  כאן יש אלפי מטוסים שמתרסקים.  בסדרה אחת יש תעלומה שמאכלסת אי אחד (אבל אולי את כל היקום), בסדרה שניה יש תעלומה שמאכלסת את כל העולם (אבל אולי גם את כל הקיום האנושי).  מרגע האירוע, הסדרה מתחילה לחשוף רמזים נוספים ורבדים נוספים של הסיפור בקצב מסחרר, ואפילו הסיפורים האישיים של הדמויות, שמקרבים אותן לזמן שבו מתרחש הרגע שהם חזו באמת, מצליחים להפתיע.  אבל ABC ניסתה להצליח עם "Flashforward"   באותה דרך שבה הצליחה עם "Lost",  בלי שהכותבים הראשיים של הסדרה ישאירו להם הוראות הפעלה להצלחה של סדרה. ה-29 באפריל, היום ששתי דקות ושבע עשרה שניות ממנו רואים כל האנשים בעולם בתחילת הסדרה, הגיע ועבר בלי הרבה התייחסות מצד הסדרה, שה-29 באפריל שלה הולך להתרחש רק בפרק האחרון, בעוד שבועיים.   או למשל, תמונה שמבליחה לשניות ספורות בתחילת כל פרק מאחורי האנימציה של שם הסדרה, אבל לא נעשה איתה שום דבר.  אין נסיונות לפענח את הרמזים באינטרנט, אין תיאוריות קונספירציה לגבי מה שמתרחש בסדרה, אין יותר מדי היענות מצד המעריצים.

ומן הצד השני יש את היורשת השניה של "Lost", הסדרה הבאה שג'יי ג'יי אברמס יצר, הפעם בשביל רשת אחרת.  "Fringe" התחילה גם היא את דרכה כסדרה אחרת לגמרי מהסדרה שהפכה להיות בשתי העונות ששודרו בינתיים (השניה עומדת להסתיים גם היא בעוד שבועיים).  וגם במקרה של "Fringe", העברת המקל מתבצעת בצורה מרומזת – פעמיים בפרק אחד.   בתחילת הפרק הזה, שבו היחידה שחוקרת מקרים מדעיים אזוטריים שעל שמם נקראת הסדרה מתוודעת לראשונה למשני הצורה, יצורים מלאכותיים שמגיעים מעולם מקביל ויכולים לשנות את הצורה שלהם לצורה של כל אדם שהם מצליחים לחבר לחיך שלו איזשהו מתקן לא סימפטי שהם מביאים איתם, הם נכנסים לדירה של אדם שהוא הקורבן האחרון של משני הצורה כדי למצוא אותו מת.  בטלוויזיה משודר בינתיים פרק של "תיקים באפלה". מאוחר יותר באותו פרק, כשמפקד היחידה (ששיחק גם הוא ב-"Lost" לתקופה קצרה.  איזו משפחה גדולה ומאושרת) נלחם על חייה התקציביים של היחידה בבית הנבחרים, יושב ראש הוועדה שלפניה הוא מעיד טוען שהממשלה ביזבזה כסף רב מדי על תיקים מהסוג הזה.  "קודם על סיווג X," הוא אומר, "ואחר כך על היחידה שלכם."  כך הופכת היחידה המצומצמת של מאלדר וסקאלי לגוף בדיוני וממשי כאחד בעולם של "Fringe".   והסדרה, שיש בה מן המחווה לסדרת המדע הבדיוני והאימה פורצת הדרך מהעשור שלפניה, בנויה גם היא במתכונת דומה.   בראש ובראשונה יש קו עלילתי מתמשך, שנפרש על פני שתי העונות הראשונות ובעצם יש משהו ממנו כמעט בכל אחד מהפרקים.  ובנוסף, יש פרקים שעומדים בזכות עצמם, שבהם סוכנת ה-FBI אוליביה דנהם, נעזרת במדען ה-deus ex machina וולטר בישופ (שכל מקרה שהם נתקלים בו מוכר לו, כמעט, מפני שהוא ערך ניסוי דומה מאד שנים לפני כן), ובבנו פיטר, חוקרת תיקי FBI שהרקע שלהם והפתרון שלהם דורש קצת יותר דמיון מצד האנשים שחוקרים אותם.  ההבדל העיקרי בין "פרינג'" לקודמתה הוא שאף אחד מהמקרים המוצגים בסדרה לא מבוסס על העל-טבעי.  לכולם יש איזשהו בסיס מדעי, רופף ככל שיהיה.

Fringeאבל החלק המוצלח במיוחד ב"פרינג'" הוא, שבניגוד ליורשת המקבילה של "Lost" ב-ABC, הסדרה הזו לא משתמשת ברמזים ובהפניות מחוץ לסדרה ואל פנים הסדרה ברבדים הסמויים שלה, אלא בקו העלילה הראשי.  כך הסדרה פונה לשני סוגים של צופים בבת אחת:  קבוצה אחת של צופים יכולה להבין את הכיוון הכללי של העלילה הרבה יותר מוקדם מהקבוצה השניה, בעוד שבסופו של דבר אף שאלה לא נשארת ללא תשובה.  יוצרי הסדרה סומכים על הנסיון של הצופים בסדרות טלוויזיה קודמות ועל היכולת שלהם לקלוט רמזים, קלושים ונסתרים ככל שיהיו, בעלילה, ולא מתעקשים להסביר להם את מה שראו:  למשל, כשהיחידה מנסה לגלות מי אחראי על המניפסט שבעקבותיו קבוצת טרוריסטים מסתורית עושה ניסויים מדעיים המוניים, היוצרים מחברים בין שביב עלילה אחד – אות אחת במניפסט, המודפס במכונת כתיבה, גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה, לבין שביב עלילה אחר – וולטר בישופ מוציא מכונת כתיבה במעבדה שלו, מכניס דף ומדפיס משפט, שבו אותה האות בדיוק גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה;  או בהזדמנות אחרת, וולטר בישופ מספר לפיטר, בנו, שהיה חולה מאד כשהיה ילד וכמעט מת.  אחר כך הוא הולך לבקר קבר ואנחנו מבינים בדיוק, באבחה אחת, מאיפה הסדרה מגיעה ולאן היא הולכת בסופו של דבר.  וכשפרק אחר מתחיל בשיחת חולין בין עובד ועובדת במשרד ארכיטקטים, והעובדת שואלת את העובד מאיפה הצליח להשיג קפה, והוא אומר שיש לו קשרים במדינה בדרום אמריקה, אנחנו אפילו לא מרימים גבה.  יוצרי הסדרה יודעים גם שבשביל שאנשים ימשיכו לדבר על כל פרק גם אחרי שהוא נגמר, ינתחו אותו וינסו למצוא עוד רבדים נסתרים מתחת לאלו שהעלילה רומזת להם, הם צריכים לשתול, כמו ב-"Lost", גם רמזים שלא מובילים לשום מקום, אבל עדיין נחמד לנסות ולפצח אותם.  יש שניים כאלה ב"פרינג'":  הראשון הוא הסימנים המוזרים שמפרידים בין הפרק לבין הפרסומות (בארצות הברית.  אני מניח שבטלוויזיה בארץ הם פשוט מופיעים שם, או שמנפים אותם החוצה).  כל אחד מהסימנים מקביל לאות, וכשמחברים את כל אלו שהופיעו בפרק מסוים הם בונים מילה שיש לה קשר לעלילה של הפרק.  היא לא תורמת יותר מדי להבנת הפרק או מה שמתרחש מאחוריו, אבל זו דרך טובה לוודא שהצופים נשארים ערניים בסדרה שכל פרט בה, אפילו הקטן שבקטנים, הוא חיוני.  למשל, הצופה – דמות מוזרה חסרת שיער או גבות, לבושה בחליפה מיושנת וחובשת כובע, גם הוא מיושן, שמצטרפת אל העלילה ברגעים משמעותיים.  למעשה, הצופה נמצא בכל פרק, וברוב הפרקים הוא מופיע לשבריר שניה, חולף מאחורי דמויות כאשר הן משוחחות, עומד ביחד עם שאר המסוקרנים מעבר לסרט הפלסטיק שמסמן זירת פשע, נכנס למעלית כשדמויות אחרות יוצאות ממנה.  לנוכחות שלו בכל אחד מהפרקים יש משמעות רחבה יותר מבחינת הסדרה, אבל זו אינה מוזכרת בינתיים.  המטרה העיקרית שלו בסדרה כרגע היא להיות וולדו, ולאפשר לנו למצוא היכן הוא מסתתר הפעם.

השבועות האלו, שבהם רוב הסדרות מסתיימות ברשתות השונות בארצות הברית, ואלו מצידן מודיעות אילו סדרות ימשיכו לעונה נוספת ואילו ייאלצו להסתפק במכלול הפרקים ששודר כבר, היו יכולים להיות הוכחה מצוינת להתפתחות של הדרמה הטלוויזיונית, כששתי הסדרות האלו היו ממשיכות, מהוות השראה לסדרות נוספות, ומשנות לחלוטין את הדרך שבה סיפור כתוב ומשודר בטלוויזיה.  אבל ABC החליטו לבטל את "FlashForward" אחרי עונה אחת בלבד, משאירים את הסיפור הסבוך והמפורט הזה ללא יכולת אמיתית להסביר, לפתור או לסיים את עצמו.  "Fringe", מצד שני, תמשיך לעונה שלישית שבה כותבי הסדרה יוכלו רק להמשיך ולנסות להשפיע על סדרות מדע בדיוני אחרות.

ובינתיים, היוצרים של הסדרה שהתחילה את כל זה, ומסתיימת אחרי שש עונות, בפסטיבל גרגרני של חמש שעות, בעוד שבועיים, ממשיכים למחוזות ירוקים יותר.   השמועות אומרות ששתי קבוצות שונות עשויות להפוך את "The Dark Tower", סדרת הספרים שהיא היצירה האהובה עליי של סטיבן קינג, לסרט:  האחת מכילה את ג'יי ג'יי אברמס, דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז,  שקנו את הזכויות לסרט מסטיבן קינג עבור תשעה עשר דולרים;  השניה מכילה את עקיבא גולדסמן, יועץ הכתיבה הראשי של "פרינג'", שהוא גם הכותב והבמאי של שני הפרקים האחרונים, והחשובים ביותר, של העונה הנוכחית.

[אבל סוגריים מרובעים למטה זה משהו אחר לגמרי.  את הפסקה שמפרטת את ההסטוריה של מעורבות מעריצי מדע בדיוני במכתבים ואחר כך באינטרנט, לקחתי ממאמר של הנרי ג'נקינס שאתם יכולים לקרוא במלואו כאן.  אתם גם יכולים לקרוא את הבלוג של חוקר התרבות הפופולרית המרתק הזה כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט תיעודי על הלהקה שיש לה את המספר הכי גדול של אלבומי זהב או פלטינה רצופים, אחרי הביטלס והרולינג סטונס.  לא מי שחשבתם.

7 תגובות ל“הדור החדש של דרמת המדע בדיוני הטלוויזיונית: Lost, FlashForward ו-Fringe”

  • יעל הגיב:

    מהמעט שראיתי (שלושה פרקים בערך), חבל שהרגו את פלאש פורוורד, אם כי הבנתי שבהמשך היא קרטעה והצדיקה את חסרונו של הבאז. אולי היא פשוט עלתה בטרם עת, כש"אבודים" עדיין ממקדת אליה את כל תשומת הלב.
    מה שכן, אפשר לומר בציניות שירידתה מהמסך אחרי עונה אחת גרמה לכך שגם היא הסתיימה קצת כמו מקור השראתה – ללא תשובות.

  • soothsayer הגיב:

    אני חושב שהבעיה העיקרית של ״FlashForward" היתה שהיא הפכה להיות מסובכת מדי – יותר מדי קווי עלילה מקבילים ויותר מדי חידות ותופעות מסתוריות שבאיזשהו שלב בהמשך יצטרכו לקבל הסבר. אני חושב שאלו שמנווטים את הספינה נבהלו מה-backlash האפשרי מהסוף חסר התשובות של ״Lost" והחליטו להימנע מלתחזק עוד סדרה כזאת. זה, והמשחק הבאמת גרוע של ג׳וזף פיינס (שכנראה לא מקבל שיעורים מהאח) וכמה החלטות המשכיות מאד תמוהות.
    מהסוף דווקא הייתי מרוצה יחסית. חלק מקווי העלילה נסגרו בדרך פחות צפויה והם השאירו את האפשרות לערוץ אחר (אולי SyFy?) להרים את הכפפה ולאפשר להם להמשיך.

  • יעל הגיב:

    בדרך כלל אף אחד לא מרים את הכפפה – ורק לקרוא את המשפט הזה שלך מעלה בי שוב את הבאסה מהסיום הבלתי סגור של "קרניבל" המופלאה, במתה בטרם עת בעונתה השנייה (ולה דווקא נראה שהיה סוף סגור הרמטית, מאחר והיא נכתבה מראש כסיפור שסופו ידוע לשלוש עונות).

  • איטה הגיב:

    אני צופה בפרינג מעט מאוחר – סיימתי עכשיו פרק 2 של עונה 2…
    יש לי כמה שאלות פילוסופיות שמציקות לי.
    יש מצב שתוכל לעזור לי למצא תשובות?
    תודה רבה
    (אשמח אם תשלח לי בבקשה תשובה למייל כי לא אזכור להכנס לכאן…)

  • איטה הגיב:

    אז ככה – בנוגע לעולמות מקבילים שנוצרים כל הזמן – כשאנחנו בוחרים… לפי התאוריה הזו ישנם מיליוני עולמות כאלה (יותר נכון אין סוף) אז כשגונס רוצה לעבור לעולם מקביל כדי לתפוס את ויליאם – איך הוא יכול לדעת לאיזה מהעולמות האלה הלך ויליאם?
    (אין תשובה? וזו כביכול פאשלה שלהם?)
    שנית, בנוגע ליצור הזה שהורג אנשים ולוקח את תווי הפנים שלהם – שעכשיו הוא צ'רלי. הוא הרג את האחות – כנראה בחניקה (כי ככה הוא הרג בעבר) ואז בסוף הפרק אנחנו רואים אותה תוקפת את צ'רלי ושומעים ירייה. עד שפיטר ואוליב מגיעים האחות שוכבת מתה על הרצפה. שאלה 1 – מאיפה הגופה? אנחנו יודעים מההמשך שהיצור הוא כבר לא האחות, אז היצור לא באמת מת. כשהיצור נטש בעבר גופות הוא לא השאיר אותן בשטח – הן נמצאות איפה שהוא הרג אותן – האם הגופה של האחות הייתה שם כל הזמן?
    שאלה 2 – פיטר ואוליב מניחים שהאחות נהרגה בירייה – אך בניתוח פשוט אפשר לראות שזה לא כך – ואפילו אם כן, אז זה לא מהאקדח של צרלי. אז למה הם לא עולים על זה שצרלי הוא לא הוא?
    (אם אי אפשר לענות לי מבלי להרוס לי את ההמשך – אז עדיף לא לענות)
    תודה רבה

  • איטה הגיב:

    סליחה היצור לא נוטש גופות – הוא מחליף תווי פנים וגוף גם כנראה. בכל מקרה לא נשאר דבר מהדמות הקודמת ועם האחות פתאום יש גופה.

  • soothsayer הגיב:

    לגבי העולמות המקבילים – אף על פי שהתפיסה המדעית, הרווחת, היא שיש כמעט אינסוף עולמות מקבילים, ובכל מקום שבו יש החלטה שצריכה להיעשות נפתחים כמה עולמות מקבילים, כל אחד עם תוצאה של אחת האפשרויות, ואנחנו מדלגים את חיינו ביניהם, אני חושב שב-Fringe בחרו ללכת על תיאוריה אחרת שהיא מעניינת לא פחות לגבי העולמות המקבילים. בלי להיכנס יותר מדי לפרטים כדי לא להרוס דברים בהמשך, אני יכול להגיד שאלו שני עולמות שתופסים את אותו המרחב, באותו הזמן, אבל בשני מימדים שונים. זאת אומרת שכמות האנרגיה שבהם היא סופית וכשהיא נעלמת במקום אחד היא צריכה לצוץ במקום אחר, מה שאומר שהם צריכים איזון.

    לגבי היצורים מחליפי הצורה – אני חושב שבשלב הזה, שאת מתארת, כבר אפשר לראות את המכשיר שהם משתמשים בו בשביל לשנות את הצורה שלהם לזו של הקורבן שלהם. בשביל שהם יוכלו להסתובב בעולם כשהם מעמידים פנים שהם האנשים שהם שאלו את תווי הפנים והגוף שלהם אני מניח שהם צריכים להיפטר מהאנשים האמיתיים. אני לא חושב שזה אומר בהכרח שהם צריכים להרוג אותם, רק להעלים אותם. אם אין להם ברירה, כמו במקרה של צ'רלי, אני מניח שהם חייבים להרוג.

    לגבי הסיבה שפיטר ואוליביה לא עולים על זה שצ'רלי הוא לא עצמו – אני חושב שהסיבה היא הרבה יותר אנושית מטעות בתסריט. כשיש שני הסברים אפשריים למשהו שקורה והסבר אחד הוא הרבה יותר נורא מהסבר אחר, אנשים מעדיפים ללכת עם ההסבר הפחות נורא.

תגובה