תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

יוסי בנאי – ארבע שנים אחר כך

1.  לפני הכל

השבוע בפינת זוכרים-שפעם-הביאו-לכאן-שני-אמנים-שונים-מחו"ל-באותו-היום-וזה-היה-נורא-מוזר?-עוד-מעט-זה-יקרה-כל-יום:   דבנדרה בנהארט, שכבר הופיע פה פעם אחת, יגיע להופעה נוספת ב-16 ביוני ב"בארבי" בתל אביב;   ואוזי אוסבורן, נסיך האופל, יחלוק איתנו קצת מהשגעון המרוכז שלו ב-28 בספטמבר במקום לא ידוע, עדיין.  שוקי ווייס, שכבר צבר לעצמו מוניטין של מפיק שמבטיח הרבה דברים שהוא לא יכול לקיים, דאג לצלם את אוזי אוסבורן מודיע בעצמו שהוא מגיע, למען הסר ספק.  כל מה שהיה צריך הוא שיחזיק עיתון של היום, בעצם.

ועוד משהו באותו נושא:  Shearwater, להקה נפלאה, שקשורה בחבר וחצי לאוקרביל ריבר, להקה נפלאה לא פחות שהיתה בארץ לא מזמן, יוצאת לסיבוב הופעות באירופה ביולי ואוגוסט. מאחר וישראל, אם מצמצמים את העיניים ומביטים בזווית כזו או אחרת, היא ממש חלק מאירופה, השארתי הודעה בעמוד (דף המעריצים? קבוצה? איך קוראים לזה עכשיו?) שלהם עם שאלה האם הם מתכוונים להגיע גם לכאן, אבל אני לא מאמין שתשובה תגיע.  אז, מונוקרייב – לטיפולכם.

2.  ארבע שנים אחר כך
[בגלל כל מיני עניינים דחופים יותר, הגוספל (של השבוע שעבר, בעצם) מוצא את עצמו מתפרסם רק היום. והנה, התאריך שהוא הסיבה לפוסט הזה הוא בדיוק היום.  תראו איך העולם מסתובב בדיוק לנקודה הנכונה.]

יוסי בנאיבאחד מהחגים המרכזיים האחרונים, אחד ממוספי העיתונים מילא כמה מהעמודים שלו במצעד של האנשים הישראליים שאנחנו הכי מתגעגעים אליהם.  לא התעמקתי ברשימה הזאת,  גם מכיוון שכל האנשים האלה קרוב לוודאי לא מתגעגעים אלינו, אבל שם אחד תפס את תשומת ליבי, אולי בגלל שמכל האנשים שמגדירים בשבילי מהי ישראליות, הוא אחד מאלה שאני באמת מתגעגע אליהם הכי הרבה מאז שנפטר – היום לפני ארבע שנים.

ההתחלה של אחד מהאנשים הכי ישראליים האלה היתה, באופן אירוני, דווקא בצרפת.  לשם נסע בן עשרים וקצת אחרי שהיה שחקן ב"הבימה" ושבע מתיאטרון, ומשם חזר עם אהבה עזה לשאנסונים שהוא התעקש לחלוק איתנו, דרך תרגומים לעברית של שירים של ז'ורז' בראסנס ושל ז'אק ברל, שירים שהוא העביר בשילוב מיוחד של מילים בעברית בהטעמה צרפתית.  או אולי מעט אחורה בקו הזמן משם, בשכונת מחנה יהודה בירושלים, שבה נולד, ובה גדל, לאבא ירקן ואמא שגידלה שמונה ילדים בין כביסה לכביסה (לדבריו), ובה העביר חמש שנים בבית ספר יסודי אבל לא מעבר לזה.  את התאווה לספר סיפורים, במיוחד כאלה על מלכים רחוקים, צעירים ואחר כך זקנים, הוא קיבל מסבא שלו, מספר סיפורים שעשה לעצמו שם מקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני, ואל התיאטרון הגיע בעקבות אחיו, יעקב בנאי, שהיה גם הוא שחקן, ובזכות היכולת שלו להתגנב לאולמות תיאטרון בסביבת מגוריו ולהביט נפעם במה שהשחקנים עשו על הבמה.  אחרי השירות הצבאי שלו,  בלהקת הנח"ל, הוא חזר וניסה והצליח להפריך את הנבואה של המורה שלו לתיאטרון בימי הנעורים שלו, ששחקן אף פעם לא ייצא ממנו.   עשרות הצגות ופרס התיאטרון הישראלי אחד אחר כך, הוא יכל להניח בקלות את הנבואה הזו מאחוריו.

אחר כך באו הצגות בידור – כאלה שכתב והשתתף בהן בעצמו,  מערב מערכונים וקטעי שירים בברק ובתזזיתיות אופיינים, וכאלה שכתב לאחרים – כמו למשל להקת הבידור של אח שלו, "הגשש החיוור",  שידעו לספר בעזרתו על שני טבחים שמצולמים, קצת אחרי העץ, ביחד עם יצחק שדה ובן גוריון, ועל שופט כדורגל שתובע אוהד, ועל בני זוג שמנסים להתגרש ומוביל רהיטים אחד שמתעקש לשכנע אותם להישאר ביחד.   ואחר כך הוא התחיל לשיר, בעיקר בשביל להעביר את הזמן – שירים שתורגמו בשבילו מצרפתית, ושהשתמש בהם כדי לשכנע את כל שאר ישראל להתאהב ביחד איתו בשנסוניירים הצרפתיים ובשירים השנונים שלהם.   ביחד עם השירים האלה היו גם אלו שהוא כתב בעצמו – "ספירת מלאי", שבו הוא מתמצת את כל ההוויה הישראלית בטור אחד של מספרים, או "עזורה", המאוחר יותר, שהוא כתב ויהודה פוליקר הלחין ובו הוא מבכה את הגלות מרצון שלו מירושלים.  והיו גם את אלו שנכתבו על ידי משוררים אחרים, לא מתוך תקווה שיולחנו אי פעם, וכשהולחנו, הוא הפך אותם לשלו באותה קלות שבה הפך כל דבר אחר לשלו.  קשה לי להאמין ש"את הלילה שלך מרגיעים" היה יכול להיות שובר לב יותר בפיו של כל זמר אחר, או ש"ערב עירוני" היה יכול להעביר את האווירה החמוצה-המתוקה של הלילה היורד על העיר הגדולה בדרך טובה יותר ממנו.  והיו את השירים שנכתבו בשבילו, כמעט במתנה – "על כל אלה", שארבע המילים הראשונות שלו נקשרו בו כשם אלטרנטיבי לשיר, נכתב יותר בשביל יוסי בנאי, אולי, מבשביל כל שאר האנשים שהאזינו, ושרו אותו בעצמם.

ואחר כך הוא ניגש לכל סוג אחר של יצירה, כמעט, ועשה בכל אלה את מה שעשה לתיאטרון, ולבידור, ולמוזיקה – הוא גרם להם להיראות כאילו הוא נולד לעשות בדיוק את הדברים האלה, וכל הדברים האחרים היו סוג של הכנה, או גורמים מסיחים, או גחמות רגעיות.  הוא כתב ספרים, שישה, השתתף בסרטים, הקריא סיפורים, הנחה תכניות וטקסים, והצליח בכל אחד מהתחומים האלה, במעט, להשרות עלינו את הרוגע והשקט שהקול שלו והאישיות שלו הנחילו בנו.   הוא הספיק כמעט למות על הבמה, בערב אחד בתחילת שנות ה-90, וכאשר נפטר, אחרי מאבק ממושך במחלה קשה, הוא עדיין היה בשיא היצירה שלו, שנה אחרי שזכה לשבחים על ההצגה האחרונה שבה השתתף, אחרי שהקליט אלבום אחרון שבו הקריא מזמורי תהילים, כי זה מה שרצה לעשות באותו הזמן, אחרי שהספיק להיפרד מכל מה שהוא ראה בו ישראלי מספיק כדי להשרות עליו את הרוגע והשקט האלה.

אחר כך השקט ירד על הארץ.  מחלון המרפסת שלו, הרחוב שהביט עליו החוצה היה עדיין אותו רחוב שקט בתל אביב, ובמרחק, במקום שאי אפשר לראות, היתה ירושלים, ומאחורי אותה ירושלים התחבאה העיר שבה גדל, השכונות המעטות שעדיין היה בהן הנופך של האווירה שהוא ביקש להשרות על כל דבר שיצר.   וברחוב, הצעדים של האנשים היו מדודים יותר והאוויר היה כבד יותר ומשהו שהוא כמו תקווה נמשך ממנו ונאסף באיזשהו מקום ועדיין אגור.  ואי שם למעלה, מישהו בעמדה בכירה יותר טפח על כרית וחייך וסימן ליוסי בנאי לפתוח ספר ולשבת ולהתחיל לקרוא כי גם הוא רצה קצת מהרוגע הזה.   למטה, ארבע שנים אחר כך, אפשר עדיין להתנחם שהוא לא סגר את דלתות המרפסת הזו והסתגר בביתו כשהשנים התחילו לתת בו את אותותיהן, ושגם אחרי שחלה תקופה די ארוכה, המוות שלו בא באופן די פתאומי – בעיקר מפני שקשה לדמיין את הארץ בלי יוסי בנאי בה, והנה, אנחנו עושים את זה כבר ארבע שנים.  מאחר ויש כל כך הרבה דברים שהשאיר אחריו, אנחנו יכולים להמשיך ולמצוא את עצמנו נעטפים בקול המרגיע והמנחם שלו בכל הזדמנות שאנחנו רק מוצאים.  ובכל זאת, במילים ששם בפיו יעקב שבתאי במחזה שאיתו הופיע על במת התיאטרון בפעם האחרונה – מלכים לא הולכים.  מלכים מתים.

זה הכל להשבוע (שעבר).  עד השבוע הבא – סטיבן שפילברג. ג'יי ג'יי אברמס. רוזוול.  תגידו לי שאתם לא רוצים כבר לראות את הסרט הזה.

2 תגובות ל“יוסי בנאי – ארבע שנים אחר כך”

תגובה