תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'הופעות'

Firewater: חצי ביקורת על חצי הופעה

1 .חצי ביקורת על חצי הופעה
[משום מה, הפוסט שהיה כאן אתמול נעלם איכשהו. אז הנה הוא שוב]

Firewater בלבונטין, 20.7.08

[התמונה באדיבות עומר]
יום ראשון הקודם היה מאתגר מבחינה לוח-זמנית. בעיקר, מפני שערימה של דברים שונים שקרו אחד אחרי השני גרמו ליום ראשון וליום שני להפוך ביחד לפרק זמן ערני של יותר מעשרים וארבע שעות. זה היה כרוך בעיקר בעובדה שאחרי ההופעה הראשונה של Firewater בארץ (או יותר נכון, באמצע – עוד לגבי זה בהמשך), היינו צריכים לנסוע הביתה, להתארגן ומשם לנסוע ישר לשדה התעופה, ממנו הגענו, בסופו של דבר, לפראג, שם פרק הזמן הבא של שינה היה רק בלילה שאחר כך.

כל מי שהיה בהופעה של Firewater יכול להבין למה העדפתי לראות את הלהקה על פני שינה של שני לילות. ההופעה היתה אמורה להתחיל, אמנם, הרבה יותר מוקדם. הדלתות נפתחו ב-21:30 ואנחנו הגענו ב-22:00, כי אנחנו ישראלים ולמודי הופעות מהעבר. סולן הלהקה, טוד A, בשיחה עם עידו חברי הטוב שישלים את הביקורת על ההופעה באיזשהו שלב בעתיד, אמר שהלהקה לא תעלה אחרי אחת עשרה בלילה. אבל הלהקה טעתה ואנחנו טעינו וככה מצאנו את עצמנו מול העובדה שלהקת החימום, Midnight Peacocks, עלתה להופיע רק בסביבות אחת עשרה ועשרים, ו-Firewater עצמה עלתה רק לקראת שתים עשרה. מה שהשאיר אותנו עם חצי הופעה לראות, תוך הסתכלות נואשת, ותכופה, בשעון ותקווה שהלהקה תשלים עוד שיר לפני שנצטרך באמת ללכת. ללבונטין 7 יש לי רק שתי מילים להגיד על זה: לא כיף. מהיכרות עם טוד A ומידת האמינות שלו אני יכול להאמין שהסיבה לאיחור היתה תלויה בלהקה המחממת או במקום עצמו, וזה לא בהכרח היה דבר רע אם לא היו לי דברים אחרים לעשות בשעות קטנות יותר של הלילה, אבל אנחנו לא צריכים לקחת בחשבון, כשמתכננים ביקור בהופעה, שזה ייקח לנו כל הלילה וגם קצת מהבוקר שאחריו. עד כאן הטרוניות.

על הופעת החימום של Midnight Peacocks אין לי הרבה מה להגיד. היא היתה קצרה, פיספסנו את השיר או שניים הראשונים ממנה, כשהגענו היו על הבמה, בנוסף לגרעין שלושת הנגנים של הלהקה (זאת ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה, והרושם הקודם שהיה לי הוא שזאת להקה ענקית. אולי יש להם הרכבים מתחלפים בהתאם לגודל הבמה), גם אורי כנרות, שיהיה חלק מהלהקה הבאה שתופיע, ורקדנית בטן, ובאיזשהו שלב עלה מישהו מבוגר ומוזר שהסתובב עד אותו רגע בקהל ונראה כמו אמרגן של משהו, ושר ביחד איתם שיר במרוקנית. או ככה לפחות נדמה לי. השירים שאחר כך היו רועשים, מהירים, ומוות-מתכתיים הרבה יותר מהשירים של להקת האם, Plastic Peacocks, ששיר אחד שלה, "Indian Sun", חתם את החלק של הלהקה המחממת בערב.

Firewater, להגנתם, עלו די מהר והשאירו אותנו עם מרווח קטן מאד בין שתי הלהקות. ההופעה שהם תיכננו לנו, לדברי טוד A בשיחה עם עידו לפני ההופעה, היתה ארוכה, והם לא רצו לבזבז את הזמן שלנו. הרכב הלהקה עכשיו כולל, בנוסף לטוד A, שמנגן על גיטרה חשמלית ולא על באס כבדרך כלל, גם את אריק סאנקו, באסיסט וסולן של Skeleton Key בימים כתיקונם, את ז'אן מארק בוטי בתופים, בחור בשם ג'סמין סינג שמחליף את ג'וני קאלסי בכלי הקשה, אורי כנרות בגיטרה ורעות רגב בטרומבון.

השיר הראשון של הלהקה, קצת אחרי שההופעה נפתחה בהקלטה של הקטע שפותח את האלבום הקודם של הלהקה, "Ascent" ,היה "Hey Clown", שלקוח מתוך האלבום האחרון של הלהקה, "The Golden Hour", שרוב רובו של המופע מורכב ממנו. הם ניגנו את כל השירים, ובנוסף להם גם כמה מהשירים הישנים, המתאימים יותר לרוח המוזיקלית של הערב. כך, למשל, בנוסף ל-"Hey Borneo", שנשמע כמו שיר מינסטרלי משנות ה-20, ל- "6:45" היפהפה ול-"Bangra Brothers" האינסטרומנטלי, היתה שם גרסת סקא ל-"Get Out of My Head", וגרסאות קצת שונות, מבחינה אווירתית ומקצבית, לשירים ישנים וטובים כמו "Bourbon and Division" ו-"Some Strange Reaction". השירים, הפעם, ארוכים יותר, מאולתרים יותר, מרופדים בהרבה אתנחתות מוזיקליות – בעיקר של הפרקשניסט ג'סמין ושל רעות רגב. תמיר מוסקט, שבזכותו (לפחות לדברי טוד A) הלהקה נמצאת בישראל להופעות, עלה לבמה כדי לעזור להם בשלושה שירים, וגם תומר יוסף היה אמור לעלות כדי לשיר איתם שיר כזה או אחר, לפחות לפי הרשימות של לבונטין. הקהל, שקרוב לוודאי לא היה מרוצה גם הוא מהאיחור המשמעותי, לא הצליח להיכנס לאווירה האלכוהולית הדרושה כדי ליהנות מההופעה באופו מיידי וטוד הקפיד לעצור בין שיר לשיר ולהציע לאנשים בקהל לקנות משקאות על חשבונו כדי להשתחרר. בסופו של דבר, אחרי ארבעה שירים ואפס משקאות, הקהל וטוד ראו בעין אחת ואנשים התחילו לרקוד, מי בדרך מוזרה, מי בדרך מוזרה פחות ומי (אני) לא בכלל, וליהנות מההופעה באמת.

אנחנו היינו צריכים לעזוב כמעט מיד אחרי "Get Out of My Head", לצערנו, ולא יכולנו ליהנות מהמשך ההופעה – שקרוב לוודאי הכילה את "This Is My Life", אולי השיר הקליט ביותר (אחרי "Green Light" ) של הלהקה, ואת כל שאר השירים מהאלבום החדש. עידו, חברי הטוב, יתארח כאן בקרוב כדי לספר על החצי השני של ההופעה. כשהגענו הביתה, ראיתי שמחכה לי הפתעה בדף הבית של YNet – אחד ממדורי הווידאו שלהם הקליט את טוד A ואת ג'סמין מבצעים גרסה אקוסטית, קטנה יותר ויפה יותר של "6:45" לקראת ההופעה.

2. על הסצינה האלטרנטיבית של צ'כיה (או שלא)

Druha Trava

אחת מהמשימות שהצבתי לעצמי בנסיעה לפראג (חוץ מהמשימה הגדולה, המרכזית, והברורה מאליה שבשבילה נסעתי) היתה לנסות ולחזור עם איזשהו אלבום מייצג, רוקי, אלטרנטיבי של מוזיקה צ'כית מקומית. זאת הסתברה כמשימה הרבה יותר קשה ממה שתכננתי.

זה מתחיל בעצם העובדה שלקח לי שלושה ימים למצוא חנות דיסקים. אחת. בפראג. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק טוב. נכון – יש דיסקים גם בחנויות ספרים ובחלק מחנויות המזכרות. אבל אני חיפשתי חנות אמיתית, של דיסקים אמיתיים, שיהיה בה איזשהו מושג של מוזיקה פופולרית צ'כית. לחנות האחת שמצאתי קוראים "Bontonland" והיא די נאמנה לשם שלה. אמנם, לא בדקו את הדרכונים שלנו כשנכנסנו, אבל החנות משתרעת על פני קומה שלמה של קניון קטן שמתחבא ברחוב Na Prjikupe (ה-rj, לצורך העניין בכיתוב צ'כי, הוא מעין r עם משולש הפוך מעליו שאין כרגע על המקלדת שלי), קצת לפני הפניה לרחוב Vaclavske Namesti (הרחוב שמוביל לכיכר ווצלב). יש שם את כל מה שבחור צ'כי צעיר (או בחורה צ'כית צעירה) צריך (או צריכה) לרצות מבחינת זמן פנוי – מוזיקה, דיווידי, משחקי מחשב, גאדג'טים, מחשבים של אפל, טלפונים סלולריים, ספרי קומיקס בצ'כית (זאת אומרת, תרגום של דברים כמו Watchmen לצ'כית). המוזיקה, כמו בהרבה חנויות גדולות אחרות באירופה, מסודרת בצורה מאד יעילה – על אחד מהקירות מסודרות עשרים עמדות עם אוזניות ומכשירים שמאפשרים להאזין לעשרים המקומות הראשונים במצעד של צ'כיה – חלק מהמוזיקה היא בינלאומית (ויש שם ייצוג די נכבד ללהקות רוק כבד וותיקות מאד, משום מה), חלק מקומית. היה שם, למשל, דיסק של מוזיקה ג'אזית, אלקטרונית, מוזרה (דבר מובן בהתחשב בעובדה שצ'כיה אחראית למוזיקאי ג'אז ורוק אלטרנטיבי מושפע מג'אז כמו יאן גרברק והבת שלו, אניה). היה שם דיסק של מוזיקה צוענית נוראית, ודיסק של מוזיקאי שהוא כנראה מאד וותיק ומפורסם בצ'כיה – הופעה חיה שבה המוזיקאי הזה, שאני לא זוכר את שמו, מופיע לבדו עם גיטרה. הוא לא ווירטואוז גדול בגיטרה, והשירים לא מכילים מלודיות יוצאות דופן, אבל הקהל יוצא מגדרו בכל פעם שהוא מזהה את השיר אחרי כמה אקורדים ראשונים. היה שם דיסק משולש של להקת פאנק מקומית משנות ה-80. כמה השירים משם ששמעתי היו מצוינים, אמנם (היתה להם את איכות ההפקה הנוראית והנפלאה של מוזיקת פאנק משנות ה-80 בארצות מזרח אירופאיות), אבל הוא עלה קצת יותר מדי כסף ממה שהייתי מוכן להשקיע בלהקה שאני לגמרי לא מכיר ששרה בשפה שאני לגמרי לא מכיר. בסופו של דבר, החלטתי ללכת על בטוח ולחפש במדף של הלהקות שמוגדרות שם כקלאסיקה צ'כית – מה שזה לא יהיה. מה שיצאתי איתו בסופו של דבר הוא דיסק כפול של מוזיקאי בשם רוברט קריסטן והלהקה שלו. הדיסק מוצע בפורמט של דיסק אחד חדש ודיסק אחד שמכיל מיטב מהלהיטים הקודמים שלו (בפורמט די דומה ל-"Lore" של Clannad), ומה שתפס אותי שם בעיקר היה ההבטחה לגרסה צ'כית ל-"Telegraph Road" של Dire Straits. איך זה? אני עדיין לא יודע. אבל אני אדווח כשאשמע.

בדרך החוצה מחנות הדיסקים, כשהשלל בתיק, נתקלתי במודעה שהציגה תאריכים של סיבוב ההופעות האירופאי של טום ווייטס, שגרמה לי להתלבטות קשה אפילו בדיעבד – אם לא הייתי רואה את ההופעה של Firewater והייתי נוסע יום קודם, הייתי יכול לראות את טום ווייטס בהופעה בפראג. הנאמנות שלי לשניהם, שנקרעת בגלל ההתלבטות הזאת, עשויה להתאחות בעתיד, אז אני אוכל לראות הופעות שלמות של שניהם. לפחות אחת מכל אחד.

פסטיבל ג'ון זורן, 29 למרץ – 1 לאפריל

1. לפני הכל

אתמול, כשהכנתי את עצמי לכתוב את הפוסט השבועי, אחרי עיכוב לא קטן לכשלעצמו, עשיתי את הטעות של לקרוא איזושהי כתבה על מכונות זמן. ואחר כך את התגובות שלה. וכשעשיתי בעצת אחת התגובות ובדקתי את השם "ג'ון טיטור" בגוגל, הגעתי לכאן. אם לשים בצד את השאלה הרלוונטית לגבי אם זה אמיתי או לא (כמו בכל דבר אחר, הלב רוצה להאמין שכן, המוח נוטה להבין שלא), יש פה הרבה מאמץ של מישהו לתת נקודת מבט פילוסופית משהו על מסע בזמן ועל מה שצריך ולא צריך לעניין אותנו כיושבי הזמן הזה לגבי מה שקורה בעתיד. זה היה מספיק מעניין בשביל לגרום לשעה וחצי מהחיים שלי להיעלם באופן פלאי – וזה סוג של התנצלות לגבי למה הפוסט לא היה פה אתמול, כמו שהוא היה צריך להיות.

השבוע האחרון היה עמוס בשביל כל מי שאחראי על זה שיהיה לי מה לכתוב לגבי אמנים לועזיים שמגיעים לארץ בסוף השבוע – מלבד ביורק ולורי אנדרסון שהצטרפו לרשימה בשבוע שלפני כן, יש לנו עכשיו גם את כריס קורנל, שיגיע לכאן לביקור ב-17 ביוני, וגם שתי בשורות משמחות שנתקלתי בהן בדרך החוצה מאחת משתי ההופעות של פסטיבל ג'ון זורן ב"בארבי": דאב טריו, הרכב מעניין לכשלעצמו, אבל מוכר יותר בתור חלק מהמכלול הגדול יותר של אמנים שמרכיבים את Peeping Tom, ההרכב האחרון והקומוניקטיבי יותר של מייק פאטון, וגם חתומים בלייבל שלו, איפקאק, מגיעים לשתי הופעות ב"בארבי", ב-8 וב-9 למאי; וחברות ההפקה שדאגו להביא לנו את השבוע האוונגרדי המאד מעניין הזה בעזרת ג'ון זורן וחבר מרעיו, לא נחים על הזרים ומיד פונים למשימה הבאה, שהיא להביא לנו את כל ההרכבים המופרעים מיפן במסגרת פסטיבל מוזיקה יפנית חדשה שהולך לכלול בתוכו, באיזושהי צורה, גם את דייוויד אלן מ"גונג". בין הלהקות שיבואו ב-4 למאי – Acid Mothers Temple, Ruins ו-Zuni Zuvi H. בנוסף לכל הלהקות האלה נמצאת המילה "ועוד". אם המילה "ועוד" במקרה הזה מכילה איכשהו את קייג'י היינו ואת Boredoms, השמחה שלי תהיה מושלמת. גם במקרה הזה, זה נשמע כמו פסטיבל שהוא מעל ומעבר למה שחובבי המוזיקה האוונגרדית בישראל יכלו לצפות לו. בנוסף לחשודים הרגילים, "לבונטין 7" ו"האוזן השלישית", מצטרפת חברה חדשה בשם "יוריס מדיה" שלא שמעתי עליהם קודם ושעושה רושם שיש להם את היכולת לדאוג להביא את כל האמנים האלה, ועכשיו אחרי שהם סיימו עם ג'ון זורן ועם המוזיקה היפנית החדשה, אני פונה אליהם בקריאה נרגשת – תביאו לכאן את Text of Light!

השבוע ב"ספירת העונג", פרויקט השירים-שפותחים-אלבומים ב"עונג שבת" שמתקרב לאט לאט לסיומו – Midlake, לו ריד, Cloud Cult, The Decemberists, הכבש השישה עשר, לד זפלין, Sixteen Horsepower, The Smiths ו-Hole.

שגיא ב. קיבל השראה מתחנות התרבות שלי בפוסט היומולדת של הבלוג ומציג, החל מהשבוע שעבר, את עשר תחנות התרבות שלו.

2. פסטיבל ג'ון זורן: תקציר הפרקים הקודמים

אי שם בשלהי 2004, במסגרת איזשהו פסטיבל בירושלים, ג'ון זורן היה אמור להגיע, לבדו, כדי לנצח על משחק "קוברה" עם צוות של מוזיקאים ישראליים. הוא ביטל ברגע האחרון את הגעתו, משתמש באחד מהתירוצים הרגילים (הוא היה מצונן, או משהו כזה), וההופעה המשיכה כסדרה עם מנצח ישראלי צעיר שהוא הסמיך את ידיו, ועם צוות המוזיקאים הישראליים שהייתם מצפים לראות על במה במקרה כזה (מאיה דוניץ, אדם שפלן, רן סלבין, יוקה, וכו'). זאת לא היתה הפעם הראשונה שג'ון זורן היה בארץ, אבל עושה רושם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) שהביטול הזה הציק לו, ולכן, כשההזדמנות הגיעה, ארבע שנים אחר כך, להחזיר לנו ולפצות אותנו, הוא החליט לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר – לא רק להגיע לארץ, אלא להגיע לארבע הופעות רצופות, ולהביא איתו את כל צוות משתפי הפעולה מהלייבל שלו, "צדיק".

על הפסטיבל הזה, כמו על הרבה הופעות מצוינות קודמות אחרות, שמעתי לראשונה מחברי הטוב עידו משה, שאחראי על ההיכרות שלי עם הרבה מאד מהמוזיקה האזוטרית שאני אוהב לשמוע עכשיו. זה התחיל בגדר שמועה, חצי שנה לפני המקרה, הפך לפיסת חדשות מוכחת ולפסטיבל מסודר, עם אתר וכרטיסים למכירה חודשים מראש. ארבעת הערבים המתוכננים, שכללו ביחד שש הופעות של שישה הרכבים שונים של זורן, ועוד הופעה אחת של רביעיות מיתרים שמנגנות יצירות שלו, עמדו להציג את המגוון הרחב של הדברים שג'ון זורן אחראי עליהם, בעיקר במסגרת הלייבל שלו.

3. ערב ראשון: מוזיקה לסרטים, סינמטק ת"א, 29.3.08

בין כל שאר הדברים שג'ון זורן עושה, הוא גם מלחין מוזיקה לסרטים. יהיה לכם קשה למצוא סרטים עלילתיים, נורמליים, שיש בהם מוזיקה של ג'ון זורן – גם לא סרטי אינדי שכוחי אל, בעיקר מפני שהמוזיקה שלו מאד לא נגישה למה שמוזיקה אמורה לשרת בסרטים. המוזיקה שג'ון זורן מלחין בשביל סרטים מתחלקת לשלושה – מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים, סוריאליסטיים או מופשטים, מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים שהמטרה שלהם להיות חלק ממיצג אמנותי, ומוזיקה כתובה או מאולתרת על גבי סרטים אמנותיים או עלילתיים (ואילמים בדרך כלל). את כל מה שהוא עושה בהקשר המוזיקלי הזה, בהרכבים שונים ומשונים, הוא מאגד אחת לכמה שנים בסדרה של אלבומים שנקראת "Filmworks", וכמה דוגמאות לסרטים אמנותיים מוזרים ולמוזיקה שההרכבים של זורן עושים בהקשר לסרטים האלה ניתנו בערב הזה בסינמטק.

אני התחלתי את ההרפתקה שלי בפסטיבל ג'ון זורן רק ערב אחד אחר כך, בהיכל התרבות, ולא הייתי לא בערב הזה ולא בערב הנספח שבמוצאי השבת שלפני כן, שבו ניגנו רביעיות מיתרים קטעים מולחנים של ג'ון זורן בירושלים (למיטב הבנתי, בלי נוכחות או מעורבות שלו). מהדברים שקראתי באינטרנט לגבי הערב הזה עושה רושם שלא הפסדתי הרבה – האירוע לא היה מאד קומוניקטיבי לקהל שציפה לראות משהו אחר, כנראה, ורשימת האנשים שהיו אמורים להופיע, שפורסמה לפני כן, לא תאמה את רשימת האנשים שבאמת הופיעו, בסופו של דבר. אני התנחמתי ברכישת האנתולוגיה של "Filmworks" באחד מהערבים הבאים, שם רשימת האנשים שכתובה על גבי הדיסק, בתקווה, היא מדויקת, והוא מהווה נקודת פתיחה טובה לסדרת האלבומים הזאת, שכוללת, בינתיים, שישה עשר חלקים.

4. ערב שני: Acoustic Massada ו-Moonchild בהיכל התרבות, 30.3.08

Moonchild

[התמונה באדיבות קסטה]

זה צירוף מילים שלא זוכים לראות כל יום, ואני חזרתי עליו שוב ושוב, כמו איזושהי מנטרה, בשבועות שלפני ההופעה הזאת, מתוך נסיון לגרום לעצמי להבין שזה אמיתי וזה באמת הולך לקרות: Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild, כדי שתוכלו להבין את חוסר יכולת האמונה שלי לגבי הנושא הזה, הוא אחד מהפרויקטים הלא-מאד-נגישים של ג'ון זורן. מדובר באלבום (שמאז הפך להיות שני אלבומים) שנקרא "שירים בלי מילים", ומכיל בתוכו יצירות מוזיקליות שכתב ג'ון זורן לפי סדרה של פרמטרים, ושמבוצעות על ידי הרכב שמכיל שלושה כלים – תופים, בס חשמלי והקול של מייק פאטון. ההרכב, שמתהדר בשם שנלקח מספר של אליסטר קראולי, מחפש ומוצא את הפינות האפלות יותר בכל מה שקשור להלחנה מוזיקלית ולאלתור, ומאד בדומה לפרויקט אחר של זורן, "Torture Garden", שגם בו השתתף מייק פאטון, הפרויקט הזה עוסק בשאלה, כמה רחוק אפשר לשים את המילה "מוזיקה" מהמילה "רעש" לפני שהן יתחילו להתערבב אחת בשניה. את כל הכבודה של הפרויקט הזה החליט מי שהחליט לשים בהיכל התרבות, היכן שאנשים מכובדים ומבוגרים, כאלה שבדרך כלל באים לראות שם את הפילהרמונית, באו לצפות בקצת מוזיקה אוונגרדית, והיכן שהיתה נהירה המונית, אבל מנומסת מאד, מחוץ לאולם ברגע שההרכב הזה (שהיה המאוחר יותר מבין השניים, למזלם של הנוכחים) התחיל לנגן.

אבל נתחיל בהתחלה: כשהגעתי להיכל התרבות, לא זמן מאד ארוך לפני שההופעה היתה אמורה להתחיל, המחזה שראיתי היה מאד משמח: תור של אנשים, שמתחיל בקופות, משתרך לאורך הכביש ומגיע כמעט עד הפניה לרחוב דיזנגוף. ואלו היו רק האנשים שהזמינו כרטיסים מראש. כל האנשים האלה, שבאו במיוחד כדי לראות שני הרכבים של ג'ון זורן בהיכל התרבות. אני רוצה לראות את לורין מאזל מביא כמות כזו של אנשים לחכות בסבלנות להזדמנות שלהם להיכנס ולצפות בג'ון זורן ובמשתפי הפעולה שלו בסיטואציה כזאת.

אחרי עיכוב שהיה מתאים יותר למקום ההופעה שבו היו שתי ההופעות הבאות בפסטיבל, ואחרי שלקהל ניתנה האפשרות להיכנס לאולם, ואחרי עוד עיכוב, עלה ההרכב הראשון לבמה – Acoustic Massada. "מסדה", וכך אני אקרא להרכב מעכשיו, הוא הרכב הדגל של ג'ון זורן, וגם הכי וותיק שלו. זה הרכב שמשלב ג'אז, שנע בין נגיש יותר ומלודי יותר לבין אוונגרדי ומטורף, מוזיקה יהודית ומוזיקה לטינית. לכל האלבומים והקטעים של ההרכב יש שמות בעברית, שלקוחים בדרך כלל מעולמות ההלכה והקבלה. ההרכב, שכבר לא ממש מוציא אלבומים חדשים, מכיל סידור כלים מסורתי של הרכב ג'אז – תופים וקונטרבאס, סקסופון טנור וחצוצרה. האנשים שמנגנים בהם, המתופף ג'ואי בארון, הבאסיסט גרג כהן (שבין השאר אחראי על הבס ההולך המאד אופייני בשירים של טום ווייטס), החצוצרן דייב דאגלס וג'ון זורן עצמו, הם אנשים עם הרבה מאד קילומטראז' מוזיקלי, וכשהם מנגנים, נראה כאילו הם משילים מעליהם את העול של להיות מוזיקאי ג'אז או מוזיקאים בכלל, ופשוט נהנים ממה שהם עושים, לבד וביחד. ג'ואי בארון, המתופף, ניגן עם חיוך ענקי לאורך כל הערב. גרג כהן, אדם גמלוני שהיה כפוף מעל הקונטרבאס שלו לאורך הערב ונראה משועשע מאד מכל מה שהתרחש על הבמה, דייב דאגלס, שנראה כמו סוג של פקיד בנק עם חצוצרה, וג'ון זורן עצמו, שתלבושת ההופעה שלו כוללת מכנסי קמופלאז', ציציות, ועליונית רקומה באותיות עבריות. ארבעתם עלו לבמה והתחילו לנגן, וברגע שהתחילו לנגן, לא היה צורך בהצגת הנגנים (מה שג'ון זורן עשה, בסופו של דבר, ותוך התעלמות גורפת, לאורך כל הפסטיבל, מהעובדה שיש מיקרופונים על הבמה ושאף אחד לא שומע מה הוא אומר כשהוא לא משתמש בהם), לא היה צורך בהקדמות, לא היה צורך בשום דבר מלבד המוזיקה שארבעת האנשים האלה יצרו ביחד. הבמה היתה מסודרת בצורה מאד ייחודית, ולא מאד אופיינית להופעות ג'אז, כשכל הכלים מאוגדים ביחד באיזשהו מעגל קטן במרכז הבמה. התופים היוו את מרכז המעגל, כשמצידם האחד עמד גרג כהן, הבאסיסט, ולפניהם עמדו ג'ון זורן ודייב דאגלס, בסקסופון וחצוצרה, אם כי ג'ון זורן ניגן בחלק גדול מהמקרים כשגבו מופנה לקהל ופניו להרכב, וגם כשלא ניגן והיה עסוק בניצוח ובחלוקת הוראות להמשך האלתורים, הוא עמד כשגבו מופנה לקהל, כדי ליצור את האשליה של איזשהו מעגל מוזיקלי סגור שאנחנו רק צופים בו, אבל לא חלק ממנו.

היכולות המוזיקליות של כולם הן מדהימות. דייב דאגלס עצמו השתדל שלא להפריע למהלך העניינים ובדרך כלל הצטרף באוניסון למה שג'ון זורן ניגן, גרג כהן זכה למספר סולואים בנוסף לתמיכה הריתמית שלו במה שהתרחש על הבמה – גם הקטעים המלודיים יותר, שנשענו על מקצבים לטיניים בדרך כלל, וגם הקטעים האוונגרדיים יותר, שלא ממש נשענו על שום דבר, וג'ואי בארון הפגין יכולות מאד מעניינות על סט תופים סטנדרטי, כמו למשל, לנגן בידיים חשופות על הסנייר – מה ש, חברים מתופפים מספרים לי, צריך להיות מאד כואב. ג'ון זורן עצמו השתדל לתת מרחב נגינה מספיק לכל אחד מהנגנים האחרים ומדי פעם פינה את מקומו כדי להתרשם מהנגינה בעצמו וכדי לנצח על ההליכים (דבר שהוא עושה בדרך כלל, כשהוא לא מנגן, ובא לידי ביטוי ביותר הזדמנויות בערבים הבאים). אחרי הסט הראשון של ההרכב, ואחרי שהם ירדו ועלו, כתגובה לרעש שהקהל עשה מתוך הערכה למה ששמעו בשעה האחרונה, הם הביאו איתם גם את דניאל זמיר לבמה. דניאל זמיר, גם הוא מוזיקאי ג'אז אוונגרדי דתי וצבעוני, הצטרף לחטיבת כלי הנשיפה שניצבה בקדמת הבמה ונראה היה שהוא לא מוצא את מקומו בתוך בליל הצלילים של ההרכב. על אף שג'ון זורן עודד אותו לנגן יותר, לאלתר יותר ולהשתולל יותר ("יאללה, אחי," הוא אמר במבטא ניו יורקי באחד מהמקרים, כשהגיע תורו של דניאל זמיר לאלתר), ועל אף שגם במקרה הכי גרוע, כשהוא חושב שהוא לא תורם הרבה למה שהתרחש על הבמה, דניאל זמיר מסוגל ללהטט על סקסופון הסופרן שלו בדרכים שהרבה אמנים אחרים חושבים שהם מוציאים בה את המיטב שלהם, היה נראה שהוא לא מרוצה מכך שלא עמד ברף של "מצדה", והוא התרחק ממעגל המנגנים בהרגשה מאוכזבת, או ככה לפחות זה נראה, כשג'ון זורן מעודד אותו ומשכנע אותו לחזור ולנגן בהמשך.

כשהסתיים גם הסט השני של "מצדה", האולם יצא להפסקה קצרה כדי להכין את עצמו ל-Moonchild, והקהל, חלקו מבוגר ומכובד ושקול, שנראה שנהנה מתצוגת התכלית האוונגרדית של "מצדה" שהסתיימה כרגע, לא הראה סימנים של השלמה עם העובדה שמה שהולך לקרות בחצי השני של הערב הולך להיות מאד שונה. "מצדה", לצורך העניין, הם רוח נעימה מהים. "Moonchild" הם הוריקן, והוריקן הרסני במיוחד, כדי להוסיף לזה. ובאמת, לא עברו יותר מכמה דקות, והאולם, שלא היה מלא עד אפס מקום, אבל היה מלא באופן די משביע רצון בשביל הופעה מהסוג הזה, התחיל להתרוקן. האנשים שנשארו, והיו הרבה כאלו עדיין, נשארו בשביל דבר אחד – אותו הדבר שבשבילו, על אף שהופעה של הרכב של ג'ון זורן היא סיבה טובה מספיק לכשלעצמה, הם קנו את הכרטיסים מלכתחילה. ואחרי שהמתופף, ג'ואי בארון, שניגן גם בחלק הזה של הערב, מפגין יכולת מרשימה לעבור בבת אחת מנגינה ג'אזית מאולתרת לנגינה כבדה והרסנית, והבאסיסט, טרבור דאן, עלו לבמה והתחילו לנגן את הקטע הראשון, הדבר האחד הזה עלה לבמה לקול תשואות הקהל ולקריאות של "oh my god oh my god oh my god" של מישהי מאחוריי. לדבר האחד הזה קוראים מייק פאטון, ועל אף הסוללה המאד מרשימה של נגנים שהגיעו עם ג'ון זורן בפסטיבל הזה, הדבר המעניין ביותר היה לראות את מה שמייק פאטון מסוגל לעשות עם הקול שלו, דברים שכל כך רחוקים משירה רגילה.

העובדה ש-Moonchild מנגנים יצירות מוזיקליות כתובות היא הרבה יותר מרשימה כששומעים אותם מנגנים. המוזיקה עצמה נשמעת לא מובנית, מפוזרת, לפעמים עדינה ושברירית ולפעמים כוחנית וסגורה כמו קיר ברזל, ורוב השינויים הדרסטיים האלה באופי של המוזיקה תלויים במה שמייק פאטון עושה, כשהוא עובר מצרחות מקפיאות דם לנהמות, למלמולים חסרי פשר בשפה שלא הבנתי, להמהום של הדבר שהכי היה קרוב למוזיקה מלודית, כמו שאנשים אחרים עשויים להכיר אותה, בערב הזה. פאטון לא מסתפק במגוון הקולות האלה, אלא מוסיף אלמנטים וויזואליים לביצוע – הוא מכין את עצמו להצטרפות שלו לקטע המוזיקלי כמו איזשהו אתלט, כשהוא מכופף את ברכיו ומסיט את שיווי המשקל מרגל לרגל, ונדמה שהוא לוקח חלק באיזשהו פולחן של שבט קדום, שבו הבאס והתופים מטרתם להכניס את המופיעים, ואת הצופים, לאיזשהו טרנס דתי. הוא כורך את כבל המיקרופון מסביב לעצמו, שוב ושוב, עד שהוא לא יכול לזוז בכלל, מה שמסתמן כסיוט לא קטן בשביל הבקליינר המסכן שצריך לוודא שכבל המיקרופון לא יתנתק לו באמצע ההופעה. הוא מתקשר עם הקהל שבשורה הראשונה, בעיקר בצעקות ובנהמות. באיזשהו שלב, הרעש הצרוף הזה, שיש בו אלמנטים מלודיים מוזיקליים מובהקים רק אם ממש מחפשים אותם, יוצר איזושהי תחושה אופורית של משהו שחיפשת מאד בדקדקנות ומצאת – באיזשהו שלב, אני מתחיל לדמיין שהמוזיקה הזאת היא פסקול לטיול בגיהנום, ובאמת, ככל שאני מדמיין את זה בצורה יותר מוחשית, המוזיקה הולכת ומתאימה את עצמה לדברים שאני רואה, וכשההופעה מסתיימת, לא בפיצוץ אדיר אלא בדעיכה איטית, זה נשמע כמו לב ליבו של הגיהנום וההבנה המתהווה שזה מרכזו של איזשהו מבוך שאי אפשר לצאת ממנו יותר. אחרי שההרכב יורד מהבמה והקהל קם על רגליו ומריע במשך דקות ארוכות, הם חוזרים לבמה בתגבורת של ג'ון זורן עצמו. לראות את ג'ון זורן מנצח על הרכב, זה דבר שהוא יותר מרתק מלראות אותו מנגן או לשמוע את המוזיקה של ההרכבים שלו. הוא לא מנצח במובן המקובל, אלא לפי סט של סימנים כוחניים שעושה רושם שרק הוא והנגנים שלו מבינים. הוא מסמן למי מהנגנים השאר צריכים להקשיב ומי צריך להוביל את הנגינה, הוא מסמן למייק פאטון להפוך את הצרחה שלו למשהו מתנגן ונמשך יותר באמצעות מתיחת איזושהי רצועת גומי דמיונית באוויר, הוא מסמן לקרשנדו האדיר של התופים ושל הבאס מתי להתחיל ומתי לסיים, ועושה רושם שהוא די נהנה מהאלתור הזה. אחרי שגם הקטע הזה נגמר, ההרכב יורד מהבמה, והקהל, בהתנהגות מאד לא אופיינית להיכל התרבות, מתגודד מסביב לבמה ומריע. ההרכב לא עולה, אמנם, לנגן שוב, אבל הם יוצאים ומשתחווים שוב ושוב, ואז הערב הזה נגמר.

5. ערב שלישי: "קוברה" ב"בארבי", 31.3.08

"קוברה" הוא מין משחק מוזיקלי שג'ון זורן המציא, ושמשוחק, לפי סט של חוקים ש, שוב, נהירים רק לג'ון זורן ולאנשים שמנגנים איתו, על ידי הרכב מוזיקלי שמכיל, בדרך כלל, בסביבות 14 נגנים, ומנצח. המשחק עצמו לא אומר הרבה למי שצופה בו. ג'ון זורן, שהוא המנצח במקרה הזה, עומד מתחת לבמה ומניף שלטים עם סימנים או מספרים לנגנים. מדי פעם הוא, או מישהו מהנגנים, שם עליו בנדנה או כובע. כשהנגנים רוצים להעביר לו איזשהו מידע, הם מתקשרים איתו בסימני ידיים. עד כמה שהבנתי, השלטים מעבירים מידע של נגינה בדרך מסוימת או לפי קו מלודי מסוים למי מהנגנים שג'ון זורן רוצה שינגנו. כשנגן מסוים רוצה לנגן, הוא שם את הבנדנה עליו ואז הוא מוביל את המהלך המוזיקלי של אותו רגע, או מסמן לג'ון זורן איך הוא רוצה שהנגינה תתנהל – באמצעות הצבעה על נגנים אחרים שהוא רוצה לנגן איתם או אחריהם, וסימון של מתי – כמה תיבות אחרי הקטע המלודי הנוכחי – הם רוצים להתחיל לנגן. בסופו של דבר, התוצאה היא אלתור מוזיקלי מאד מעניין שמכיל כמות די גדולה של נגנים שמתקשרים אחד עם השני לפי פרמטרים כמעט רנדומליים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, ברוב המקרים.

על הבמה היו שתי מערכות תופים וסט של כלי פרקאשן – אל ג'ואי בארון מהערב הקודם הצטרפו קני וולסן, בסט תופים נוסף, וסירו בפטיסטה בפרקאשן. קונטרבאס, שלא זיהיתי מי ניגן עליו, לפטופ שהקליט את כל מה שהתרחש על הבמה ומדי פעם גם ניגן את זה החוצה, רווי באפקטים, וצעקות, באדיבות איקואה מורי, מייק פאטון, גם הוא בצעקות, מארק ריבו, איש ה"קובאנוס פוסטיזוס" וגם הוא משכירי החרב של טום ווייטס בעבר, בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים ואפקטים, ושני שחקני חיזוק ישראליים – מאיה דוניץ בקלידים, אקורדיון וצעקות, וכנר שגם אותו לא זיהיתי. הערב, שהיה קצר יחסית, הורכב משני "משחקים". הראשון הכיל את כל מי שהיה על הבמה – גיטרה, תופים, כלי הקשה, קלידים, כינור, אפקטים, באס, לפעמים לחוד אבל ברוב המקרים ביחד, שוזרים את הקווים המוזיקליים שהם בוחרים לצייר אחד בשני כדי ליצור איזשהו מכלול מוזיקלי גדול יותר, ופורמים אותם בדיוק בזמן ובדיוק לפי ההוראות של זורן. השיא של שני הקטעים היה כרוך במה שמייק פאטון עשה בחופש המוזיקלי שניתן לו, לעתים. בקטע הראשון הוא התחיל בקרב צעקות עם מאיה דוניץ. בקטע השני הצטרפו לבמה סקסופוניסט, גם הוא ישראלי, ועוד בחור ישראלי שלא זיהיתי (שלפי הסרטים שצולמו והושמו ב-Youtube נקרא ג'רמי פוגל), שעסק במה שאפשר רק להגדיר כ"שירה פריסטייל". בניגוד למייק פאטון, למאיה דוניץ ולאיקואה מורי, שהקולות שלהם לא יוצרים הברות או מילים, הבחור הקריא איזשהו שיר, שיכול להיות שהמציא באותו רגע, ובאיזשהו שלב עבר מקריאת שירה לצעקות, ובשלב הזה מייק פאטון הצטרף אליו לסשן מרשים של צעקות, שהסתובבו בעיקר מסביב למשפט "אללה הוא אכבר".

המהות המוזיקלית של "קוברה" לא מאפשרת הדרנים, ועל אף המחאות הנמרצות של הקהל, שאיים לגרום נזק לפלטפורמת העץ שנמצאת ממול לבמה, ברקיעות רגליים, הרכב המשחק עלה רק כדי להשתחוות, ונעלם מאחורי הקלעים.

6. ערב רביעי: The Dreamers ו-Electric Massada ב"בארבי", 1.4.08

אין דבר יותר גרוע, כשכבר איחרת להופעה ופספסת את החצי הראשון שלה, מלראות כשאתה מגיע אנשים שמסתובבים בחוץ במבטים המומים וממלמלים לעצמם "איזה יופי". הדעות, אחר כך, לגבי The Dreamers, ההרכב החדש יותר של זורן, שהאלבום שלו יצא אך כמה ימים לפני הפסטיבל, היו חלוקות – לא כולם הסכימו שהיה יופי, וחלק טענו שיש בהרכב אלמנטים של מישמש של כל מיני סגנונות מוזיקליים שעשויים להיות נעימים יותר לאוזן. ובאמת, לפי החלק השני של הערב, שהיה מורכב מההרכב החשמלי של "מסדה", שמכיל יותר אנשים ומהותו לנגן גרסאות אוונגרדיות יותר של הקטעים של "מסדה", המאפיין המוזיקלי העיקרי של הערב היה מוזיקה שהיא נעימה יותר לאוזן, כאילו שהתכנון של הפסטיבל נועד להוציא אותנו בחזרה לעולם כשאנחנו חדורי אמונה מחודשת במאפיינים המלודיים יותר של עולם הג'אז, אחרי שלושה ערבים רצופים של אוונגרד מטורף.

ההרכב החשמלי של "מסדה" מכיל את ג'יימי סאפט בקלידים, את טרבור דאן בבאס, שני מתופפים – ג'ואי בארון וקני וולסן, את סירו בפטיסטה בפרקאשן, את מארק ריבו בגיטרה, את איקואה מורי בלפטופ, שגם הפעם אסף את כל מה שהתרחש על הבמה ופלט אותו החוצה רווי באפקטים שונים ומשונים, ואת ג'ון זורן עצמו בסקסופון.

התוספות העיקריות למה שמהווה את המוזיקה של "מסדה" בהרכב המקורי והמסורתי יותר שלה, הן ההכפלה של התופים, שג'ון זורן השתמש בהם בצורה מאד אפקטיבית כשהיה עסוק בניצוח על שאר הנגנים – גם במקרה הזה, הוא סימן להם בדיוק עד כמה גבוה לעלות ומתי בדיוק להפסיק לנגן כדי לאפשר לנגנים האחרים להחזיר את הקו המלודי העיקרי של המנגינה, הקלידים, שבדרך כלל הכפילו את הקו המלודי העיקרי שניגן ג'ון זורן, אבל גם איפשרו לג'יימי סאפט לאלתר, דבר שהוא עושה בווירטואוזיות – ועושה רושם שסאפט, שהיה עייף בצורה נראית לעין בחלק הזה של הערב, הציג רק חלק מהיכולת שלו, והגיטרה, שלא היתה חלק מרכזי מהנגינה הכוללת של ההרכב אך מדי פעם יצאה לסולואים כבדים ומהירים, שהסתלסלו מעל לנגינת שאר הכלים בהרכב ואז חזרו, בבת אחת, כדי לקחת חלק בנגינה של שאר ההרכב. הקטעים של ההרכב הזה, ברובם גרסאות ארוכות יותר, מאולתרות יותר וחשמליות יותר של קטעים שכבר נוגנו בערב של ההרכב האקוסטי של "מסדה", היו סיום מוצלח לפסטיבל הזה – משהו נגיש לאוזן, שבסופו של דבר הציג גם את הקוטב הקיצוני האחר במוזיקה של ג'ון זורן – היכולת ליצור משהו שהוא מאד כמו מוזיקת הג'אז האחרת, הרגילה, המלודית, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.

ההרכב עלה לנגן שיר אחד נוסף, כהדרן, וג'ון זורן, שמקרין באופן כללי איזושהי אווירה של ריחוק מהקהל, ובדרך כלל מנגן כשהוא פונה בצידו או בגבו לקהל (פרט למקרים הבודדים בהם ניגן מול הקהל בהופעה של ההרכב האקוסטי של "מצדה"), עושה משהו נדיר ומדבר לקהל – הוא בדרך כלל מסתפק רק בהצגת הנגנים, אבל עכשיו: "אנחנו רק מנגנים את זה," הוא אומר לקהל. "אבל המוזיקה הזו שייכת לכם!" הקהל כולו מריע, וכשהם מתחילים לנגן, שוב, ושוב המלודיה המתפתלת שמוצאת את מקומה בעזרת הסקסופון והקלידים מתפשטת אל תוך חלל ה"בארבי", אני מבין שהוא לא התכוון לומר "לכם", הקהל, אלא "לכם" הישראלים, היהודים, האנשים ששומרים על הגחלת המוזיקלית שמאפשרת להרכבים כמו "מסדה" וללייבלים כמו "צדיק" להמשיך ולחקור את הקשר בין המוזיקה המסורתית היהודית לבין מה שאפשר לעשות ממנה כשמפרקים את כל המוסכמות המוזיקליות ממנה. עם האמונה המחודשת הזאת בעם היהודי וביכולותיו המוזיקליות, ובקשר שבין המוזיקה המלודית יותר והמוזיקה האוונגרדית יותר שבעולם, יצאנו, הקהל, לאוויר העולם, בתקווה (לפחות שלי) לראות את ג'ון זורן ואת אחד ההרכבים שלו כאן, שוב, במוקדם או במאוחר.

זה הכל להפעם. עד הפעם הבאה, תהיו נחמדים לטבע.

לפני לפני הכל

למקדימי הקרוא ומהירי ההחלטה מביניכם – לפני ההופעה שלהם הערב ב"בארבי", Black Rebeal Motorcycle Club יתנו הופעה אקוסטית ב"אוזן השלישית".  זה יקרה בשעה 18:00 הערב, והחנות תהיה פתוחה לצורך העניין החל מ-17:45 – כדאי למהר ולתפוס מקום.  כרטיסים להופעה, באופן נוח שכזה, יימכרו בחנות הספרים של "האוזן השלישית", מרחק כמה מדרגות מההופעה האקוסטית עצמה.  תיהנו.

פוסט שבועי מלא, כאן, עוד כמה שעות.

בני בשן; Summer at Shatter Creek

1. לפני הכל

דויד פרץ מוציא סינגל חדש מהאלבום המצוין שלו, "הייקו בלוז" – "ניסיתי ונכשלתי", והלייבל שבו הוא מקליט, Hiss Records, עוטף את הסינגל בכל הדברים שהם יודעים לעשות מצוין.  מה למשל?  אתר מיוחד בשביל האלבום.   קליפ לאלבום, שבוים על ידי בנימין אסתרליס (הוא מורפלקסיס) – בדף האתר הראשי.  וגם כתבה אוהדת ומקיפה במיוחד ב"סופשבוע" של מעריב (שאם הגעתם לסופר אחרי שכל העיתונים כבר נגמרו היום, עדיין יש לכם הזדמנות לקרוא כאן).  כל מה שנותר לי לעשות הוא לקוות שנשמע אותו באחד מהמצעדים בקרוב, במקום גבוה ככל האפשר, וגם לא אתנגד לשמוע דווקא את השיר הזה כל 8 דקות בגלגל"צ, במקום שירים אחרים.

הערב בלבונטין 7 – Frog Eyes הקנדיים בחימום של אטליז (שמתכוונים לנסות לשבור איזשהו שיא ישראלי קטן הערב ולהופיע גם בתל אביב וגם בירושלים באותו היום).  בשבוע הבא – A Hawk and a Hacksaw מגיע (מגיעים?) לארץ במסגרת פסטיבל "עממיקו", ויום אחריו גם ג'וזפין פוסטר.   לבונטין 7 מרגילים אותנו להתחיל לחשוב במונחים של עיר אירופית רגילה, לפחות בכל מה שקשור להופעות של אמנים שהם לא דיירי מיינסטרים קבועים, וזה נפלא.  שרק ימשיכו ככה.

2.  נקמתו של היהודי האחרון – בני בשן, לבונטין 7, 20.11.07

בני בשן

מעניין שבני בשן בחר, בין השאר, להקריא דווקא שירים של אלתרמן ושל דוד אבידן בהופעה שלו.  גם הם, כמוהו, משוררים שלא הובנו לגמרי בחייהם והשירים שלהם קיבלו משמעות אחרת, וגם זוהר של גאונות, אחרי מותם.  בניגוד אליהם, לבני בשן יש עוד הרבה שנים להסתובב פה ולפזר מהתובנות שלו באלבומים – בינתיים שניים, "בואו" ו"שירי עם אישיים", שיצא ממש לאחרונה – ולגרום לנו לגחך לאור המילים המשעשעות, חידודי הלשון, הקפיצה לגסות ולמיניות בוטה שהיתה נחלתם של יונה וולך ודוד אבידן, ורק אחר כך לתת לזה לשקוע ולהבין שמה שיש פה הן מילים מאד חכמות, תובנות מאד ייחודיות על מערכות יחסים בין איש לאשה, בין איש לאלוהיו, בין איש למורשת של העם שלו, בין איש לעיר שהוא חי בה.   ההופעה הראשונה שלו שראיתי היתה הופעת ההשקה של האלבום הראשון, "בואו", בג'ה פן ז"ל.  שם הוא העלה את שלומי שבן, שגם הוא פרש את מערכת היחסים שלו עם אותה העיר באלבום לאחר מכן,  לשיר שני שירים – אחד של כל אחד מהם – והוכיח שוב איך הדור הצעיר של האמנים ה"חיצוניים", אלו שבוחרים מלכתחילה לשים רגל אחת במיינסטרים ולהשאיר תמיד רגל אחת בחוץ, כובש לעצמו לאט לאט את המקום שהשאירו אלו שהיו שם והלכו – או במילים אחרות, מאיר אריאל.

בשן חוגג עכשיו את הוצאת האלבום השני.  הופעת ההשקה עצמה היתה בכנסיה (כנסיית עמנואל ביפו, בתחילת החודש) וכללה מגוון אמנים אורחים.  מן הסתם האווירה שם היתה יותר חגיגית ויותר מלאה.  כאן, במקלט שברחוב לבונטין שהוא מקדש למוזיקה אחרת ולא שגרתית, היו פחות אנשים.  שולחנות, כסאות, אווירה לא אופיינית למה שקורה בדרך כלל בלבונטין.  הפעם האחרונה שבה ישבתי בכסא בלבונטין 7 היתה ברסיטל פסנתר.  בני בשן הוא לא רסיטל פסנתר.  מה שהוא כן, מסתבר לנו כשהוא ושלושת הנגנים שלו עולים לבמה, הוא מופע שירי משוררים.  המשורר העיקרי, לצורך העניין, הוא בני בשן.  שירי העם האישיים שלו נפרשים, חלקם עם מוזיקה, חלקם בלי מוזיקה, לפנינו.  מסביבו יש גיטריסט אחד – איתמר רוטשילד, שמלווה אותו בכל הופעה מאז ההתחלה.  בסיסט אחד – איתמר ברק, שהוא גם גיטריסט לעת מצוא.  וקלרינטיסט אחד – אבנר המאירי.  בשן עצמו מעדיף לא להסתתר מאחורי שום כלי נגינה.  הוא רק שר, ומחזיק את הקהל בזכות הכריזמה שלו במגוון של סיפורי רקע, בדיחות, שירים מוקראים ומומצאים, ובין לבין משלב גם שירים מהאלבום החדש וגם מזה הקודם – "מה קרה לך ברחם", "תל אביב", "אדינבורו" (או, לשיטתם, "אדינבור").

אחרי שמושמע השיר הפותח את האלבום החדש, הם עולים לבמה ובני בשן מקריא שיר.  השיר הזה, שמקבע את האווירה שבמסגרתה יתבסס הערב, פותח גם את קובץ השירים\סיפורים שלו, "אנשים נוטים למות", שאפשר לקרוא כאן.  בהמשך, הוא מבצע גרסת כיסוי לשיר עברי ישן, "ליושינקה", שכבר ניסה בהופעות קודמות ושמצא את דרכו גם לאלבום החדש.  על אף שבפעם הקודמת שראיתי אותו, ב"מג'ין בו", נראה כאילו הוא מבצע את השיר בתור חצי בדיחה, פה הביצוע הוא רציני ומצמרר לחלוטין – הוא שר, ואני מדמיין את ערבות הקרח בסיביר ואת האהובה הרחוקה והגעגועים מתפזרים, ממי שכתב את השיר דרך מי שמבצע אותו אל כל האנשים ששומעים אותו ולרגע כולנו אסירים פוליטיים ברוסיה הקרה ולכולנו יש איזו ליושינקה שמחכה.  או שלא.

הוא מעלה אורחים בהופעה – יובל מנדלסון מ"שייגעץ" מקריא שיר שנשמע מוכר, ויורד.  רפי פרסקי (שהתארח בהופעת ההשקה של האלבום הקודם וסיפר שכשבני בשן התקשר אליו לבקש ממנו לבוא להופיע, הוא אמר שהוא לא מעוניין לעבוד עם יגאל בשן, תודה) שר ביחד עם בני בשן שיר שגם הוא בעל גוון רוסי, קד בביישנות ויורד מהבמה גם הוא (בהופעות הבאות בסדרה יתארחו נעם רותם, יהלי סובול וערן צור).     הוא מבצע את השירים המרכזיים מהאלבום החדש – "שמע ישראל" ו"חושו אחים חושו" – שני שירים, שאפשר לנחש לפי השמות שלהם, משלבים את הישראליות של פעם, הציונות, ההתיישבות, הזיקה לדת, עם הישראליות של היום, ההיי טק, האמריקניזציה, הניוון.  בכל השירים האלה אפשר לקלוט רסיסים של משפטים שנשמעים כמו נונסנס בשמיעה ראשונה.  אבל כשמגלגלים אותם בראש, הם פתאם נשמעים כמו משהו שנארג מאד מאד בזהירות ומאד מאד בחכמה.  "קר לי במה נשמע," למשל, שמופיע ב"אדינבורו", נשמע כמו משפט שלא מסתדר עם עצמו בהתחלה.  אבל כשחושבים עליו – כמה משמעות יש בתוך הארבע מילים האלה.  וכמה אכזבה וכמה כאב.

קשה מאד וקל מאד להסביר את השירים של בני בשן.  הם מסתכמים במילה אחת – "ישראליים".  אבל עם כמה שהמילה הזאת כללית, היא גם מאד מדויקת.  יש משהו מאד שורשי ומאד שייך למדינה הזאת, של עכשיו, בשירים שלו.  גם באתר שלו אפשר לזהות את הישראליות הזאת – ההרכב שמנגן איתו מתואר שם כקבוצת כדורגל, למשל.  הוא מכניס הרבה מאד אלמנטים ישראליים ויהודיים – כליזמריים למוזיקה שלו (ולראיה הקלרינטיסט שמנגן איתו, המנגינות המזכירות תפילות בחלק מהשירים, כמו "שמע ישראל" וההתעקשות שלו על "אוי" במקום "יה" בתור קטליזטור לחוויה רוק'נ'רולית אולטימטיבית).

כשההופעה הרשמית מסתיימת והנגנים יורדים ועולים שוב, הם מבצעים שני שירים נוספים – "אני בני בשן", שמוסבר על ידי בשן בהופעת ההשקה של האלבום הקודם כשיר שנועד להציג אותו גם כשלשדרנים ברדיו אין זמן לזה, ו"תודה", שהוא שיר שפשוטו כמשמעו, והוא חותם את ההופעה בצורה הכי טובה שאפשר.  הם יורדים מהבמה, לקולו של בני בשן שר שוב את השיר הראשון מהאלבום החדש, ברמקולים, וההופעה נמוגה – וגם אנחנו נמוגים למעלה, לרחוב, אל הלילה.  בדרך החוצה, על דלפק הכרטיסים, יש מדבקות – "גם אני בני בשן" כתוב שם, באותיות לבנות.  לקחתי אחת – גם אני אהיה בני בשן.  רק טוב, עושה לי רושם, יכול לצאת מזה.

3.  מצבי הרוח המשתנים של קרייג גורביץ'

Summer at Shatter Creek

הייתי יכול לתאר בעצמי את הדרך שבה נשמעת המוזיקה של Summer at Shatter Creek, שזה השם שבו מקליט קרייג גורביץ'.  אבל אנשים אחרים עשו את זה כל כך טוב, שאני פשוט אתן להם.  הנה:

"אליוט סמית' נכנס לחנות שוקולדים שמנוהלת על ידי ה-Flaming Lips" (מתוך התיאור של הלהקה ב-CDBaby)

"Summer at Shatter Creek מציג את השילוב המוצלח ביותר של בדידות לו-פיי ביחד עם בומבסטיות פיל ספקטורית" (Pitchfork)

"הפלסטו של גורביץ' מגיע כל כך גבוה שהייתם מצפים שיהיו לו כנפיים (את אותו הדבר אפשר להגיד גם לגבי סיגור רוס וג'ף באקלי, אבל קרייג גורביץ' מקבל נקודות בונוס בזכות העובדה שהוא שר בשפה אמיתית והוא לא מת)"  (SF Weekly)

ובכל זאת.  קרייג גורביץ' הוא מוזיקאי מלוס אנג'לס שמקליט תחת השם Summer at Shatter Creek.  הוא הוציא שני אלבומים, אחד בשמו והשני נקרא "All the Answers", ו-EP בשם "Sink or Swim" שמכיל חמישה מהשירים שנמצאים באלבומים הקודמים בגרסאות המציגות רק את קולו (במגוון ערוצים) ופסנתר.  המוזיקה שלו, שהיא אפלה, מלנכולית ומינורית כמתבקש, מורכבת בעיקר מהקול שלו.  גבוה – ברגיסטרים של ניל יאנג, וויין קוין, מארק לינקוס, הוא טווה את השירים באמצעות שכבות על גבי שכבות של קולות – השירה בערוץ אחד ועוד עשרות קולות גבוהים יותר ופחות שעוטפים אותה.  ביחד עם הקולות האלה קיים מספר זהה של ערוצים של גיטרות ופסנתר, שהופכים את השירים, גם בליווי של כלי אחד, למשהו ייחודי.

לשלוש דוגמאות מתוך האלבום האחרון שלו אפשר להקשיב בחללשלי שלו.

לכל השירים מהאלבום "All the Answers", ביניהם גם השיר הפותח והיפהפה, "Your Ever Changing Moods", אפשר להקשיב כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יגעת ומצאת תאמין.

פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז (חלק שני); דיוויד בואי

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouseג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

Eatliz

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

Diamond Dogs

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

Dälek בהופעה – לבונטין 7, 26.10.07

1. לפני הכל

זה אמנם עדיין לא מבוסס ולא סגור בשום צורה, אבל בשורות משמחות בכל מקרה – דיוויד סילביאן, אחד מהזמרים האהובים עליי, אמור להגיע לכאן להופעה במאי. זה על סמך התכתבות חללשלי של חבר של חברה איתו – כך שזה מגיע מהאמן עצמו, אבל כמו שאנחנו יודעים כחובבי מוזיקה שמנוסים בדברים האלה – זה בדרך כלל לא נסגר ברמה של האמן עצמו. נחזיק אצבעות, אם כן.

קצת גאווה מקומית בקהילת היוצרים-ישראליים-ששרים-באנגלית. עמית ארז חתום כרגע בלייבל שלא שמעתי עליו עד עכשיו שנקרא Anova, והלייבל (הישראלי) הגיש שירים של כל האמנים החתומים בו לתחרות Independent Music Awards, שרצה כבר 77 שנה. חבר השופטים כולל אנשים כמו טום ווייטס, ג'ודי קולינס, סנופ דוג, ובין שאר הפרסים שיחולקו שם (רובם לפי ההחלטות של חבר השופטים), יש גם את פרס ה-Vox Populi, שניתן על ידי הצבעה של קהל. כאן אתם נכנסים לתמונה – מפני שעמית ארז נכנס לחמישייה הסופית של אמנים בקטגוריית singer-songwriter. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להירשם לאתר של התחרות (תהליך קצר ולא מייגע כמו במקומות אחרים), לגשת לדף השני של רשימות המועמדים ולגלול למטה עד שאתם מגיעים לקטגוריית singer-songwriter (הרביעית במספר). שם אתם יכולים למצוא את "Postcard" ולהצביע בשבילו. בינתיים, עושה רושם שעמית ארז מוביל מתוך החמישייה שנמצאת שם. גם כאן, אם כן, נחזיק אצבעות.

2. Serendipity – קטע המשך

באחד מהפוסטים הקודמים כאן השתפכתי על האהבה שלי למילה Serendipity ולקונספט שעומד מאחוריה. ב-Myspace, אמנם, הקונספט הזה הוא טיפה יותר מתוכנן מבמקומות אחרים – אחרי הכל, הסיכוי שתגלה מוזיקה שאתה אוהב מבוסס על העובדה שההשפעות של הלהקות שמנגנות שם, ו"כמו מי אנחנו נשמעים", כתובות מול העיניים, ורוב הסיכויים שלהקות ששולחות בקשת חברות-חללשלי עושות את זה מפני ששמעו את המוזיקה, ראו את רשימת ההשפעות או את רשימת האמנים הדומים והיא חופפת לשלהם. קרה לי כבר כמה פעמים שאמנים כאלה או אחרים שלחו אליי בקשות להצטרף לרשימת החברים שלי – ברוב המקרים אין לי את הזמן להקשיב ממש למוזיקה שיש להם להציע (וחבל), אבל במקרים מסוימים אני מקשיב, וכבר הצלחתי לגלות שם כמה דברים מעניינים כמו Rohan Theatre Band, שנשמעים כמו Tiger Lillies, אבל יותר מאובקים, בריטיים ושיכורים (הם טוענים, ברשימת ה"אמנים שאנחנו נשמעים כמוהם", שאין להם מושג מי הם ה-Tiger Lillies ומעולם לא שמעו שום דבר שלהם), או כמו My Life Story, שמחקר קצר עליהם אחרי שהתלהבתי מהמוזיקה שלהם גילה שיש להם אפילו עבר בחברת תקליטים גדולה (והם אפילו כלולים ברשימת האמנים שמבצעת גרסאות כיסוי באלבום "Come Again" של EMI שדיברתי עליו לפני שבועיים). ביום שישי האחרון קיבלתי בקשה מלהקה שנקראת Still. הלכתי לבדוק את הדף שלהם, בעיקר כדי להודות להם על הבקשה, וכשראיתי שהם מגיעים מאנגליה – ויש לי חיבה מיוחדת לאי הסקסוני (ואפילו יותר לאי הקטן שלידו) – החלטתי להקדיש את הזמן ולהקשיב לחלק מהשירים שלהם. ועכשיו אני רוצה למצוא את עצמי מוצא את האלבומים שלהם -המוזיקה שלהם פשוט יפהפייה. הסולן נמצא באיזשהו מקום בין פול ביוקנן (הסולן של The Blue Nile) לאנדרו מונטגומרי (הסולן של Geneva), המוזיקה נעה בין עננים של סאונד מסונתז לרוק גיטרות בריטי. הם נמצאים כאן, בכל מקרה – לשיפוטכם.

3. Dälek בהופעה – לבונטין 7, 26.10.07

יש כמה יתרונות בולטים בלהגיע להופעה של הרכב שאתה לא ממש מכיר. אחד מהם הוא שאי אפשר להתאכזב ממה שאתה לא מכיר. את Dalek (מבטאים את זה דא-יא-לק, מסתבר, והם יסלחו לי על חוסר היכולת הטכנית להכיל את האומלאוט על הא' בכל פעם שאני מזכיר את השם שלהם בפוסט הזה) אני מכיר מעט מאד – רק כמה קטעים ששמעתי בהזדמנויות שונות, בעיקר מתוך שיתוף הפעולה שלהם עם Faust. הקבלות שהם מביאים הן די מבטיחות – הם חתומים ב-Ipecac, הלייבל של מייק פאטון, הם מגיעים מניו ג'רזי, הם עושים היפ הופ אקספרימנטלי שמזכיר קצת, לפעמים, את ההפקה של Dan the Automator, גם הוא בספר הטלפונים של מייק פאטון.

Dalek הם שניים – MC Dalek, הראפר, ו-Octopus, שאחראי על הסאונד המיוחד של ההרכב (הם לא, מסתבר, שני ראפרים. שני המיקרופונים שעל הבמה אתמול היו מוקדשים אחד, לקול הרגיל של MC Dalek ואחד לקול המפלצתי שלו). הם מופיעים בדרך כלל עם הרכבים שונים לגמרי מוזיקלית, כמו המלווינס, או Isis – זה מה שוויקיפדיה אומרת עליהם, לפחות.

ההופעה של אתמול התחילה דווקא בחוץ, עם הקהל שחיכה שההופעה תתחיל, קהל שהיה, מבחינתי לפחות, מוזר ולא אופייני להופעה מהסוג הזה. אמנם, אני לא מסתובב בהופעות היפ הופ לעתים קרובות ואין לי מושג באמת איך אמור להיראות הקהל שמגיע אליהן. גם לא ציפיתי לראות ילדים עם כובעי בייסבול הפוכים על הצד ומכנסיים רחבות שמגיעות לשוקיים. מצד שני, לא ציפיתי לראות אנשים מבוגרים, שעושה רושם שכבר היו אבות לילדים כש-Cool Herc ניגש לתקליט בפעם הראשונה. לא ציפיתי לראות אמנים ישראליים שהקשר ביניהם לבין היפ הופ, אקספרימנטלי ככל שיהיה, נראה רחוק במיוחד. מצד שני, ההופעה שעמדנו לראות היתה לא אופיינית בשום קנה מידה שאני יכול לחשוב עליו.

ההופעה התחילה עם שני אנשים על הבמה – אף אחד מהם לא חלק מההרכב עצמו. Dalek לוקחים איתם, בסיבוב ההופעות שלהם, גם גיטריסט ונגן קלידים. המטרה שלהם, ליצור רעש כל כך דחוס שהכינוי "Wall of Sound" לא עושה לו ממש שירות. במשך יותר מ-20 דקות, החלל הקטן והדחוס-גם-ככה של לבונטין 7 התמלא בצלילים שהכילו בתוכם עוד צלילים, ועוד צלילים, עד שבאיזשהו שלב האוזניים לא יכולות לעמוד בעומס וכל שאר החושים מצטרפים למשימת הקליטה של הרעש הזה. מי שצרך סמים באותו הערב בטח הצטער על הכסף שהוא ביזבז – לא היה צורך בשום גורמים כימיקליים כדי להרגיש גבוה והוזה ברגעים האלה. לפני ש-MC Dalek ו-Octopus עלו לבמה בשביל לתפוס את המקומות שלהם, החליף את הרעש הזה פרץ רעש אדיר מאחד מהרמקולים, שגרם לחלק מהאנשים לסתום את האוזניים שלהם בנסיון להגן על עצמם מאובדן שמיעה פתאומי. אל הרעש האטמוספרי שהפיקו הגיטרה, הקלידים ותוכנות הסימפול על מחשבי המאק שהיו על הבמה הצטרפו הביטים שהפיק Octopus, ו-MC Dalek, איש נמוך וגדל מימדים אבל עם הרבה עוצמה, תפס את מקומו ליד המיקרופון והתחיל לזרוק את המילים שמהוות את הגרעין של הקטעים של Dalek. הסאונד הדחוס לא איפשר להבין יותר מדי מהמילים (אף על פי שאני כמעט משוכנע לגמרי שבאחד מהשירים הוא דיבר הרבה על Tardis, הלא הוא תא הטלפון\החללית ש-Doctor Who נע בו במרחבי החלל והזמן. מה שעשוי להיות אפילו נכון, בהתחשב בעובדה ש-Dalek קרויים על שם גזע האויבים הנצחיים של Doctor Who, רובוטים פאתטיים שנראים כמו מלחיות). אחרי זמן ארוך שנראה כמו זמן קצר, ההופעה הסתיימה והרעש הפך בבת אחת לשקט. אחרי כמה דקות של עידוד נמרץ מהקהל, שני חברי ההרכב עלו לבד לבמה כדי להמשיך לעוד כמה שירים וירדו שוב – כדי לעלות שוב, לשיר אחד, שלפניו הודה MC Dalek ל"אל על" (בהחלט פעם ראשונה שאני שומע מישהו מודה ל"אל על"), בזכות העובדה שרשויות שדות התעופה בספרד איבדו לו את המזוודות, ו"אל על" מצאו אותן.

אחרי השיר האחד, האחרון, המאולתר, שהם ביצעו (MC Dalek התוודה שהוא לא זוכר את המילים של השיר והשתדל להמציא את רובן במהלך הביצוע), הכל נגמר והקהל התחיל למצוא את דרכו החוצה. בניגוד להרבה הופעות אחרות שראיתי, שבהן הקהל פשוט משתדל למצוא את המכוניות שלו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה, ההופעה הזו נגמרה בדיוק כמו שהיא התחילה – הקהל מתאסף בחוץ ונשאר שם, כדי לספוג עוד קצת מאווירת ההופעה, וכדי לחשוב ולדבר על החוויה המיוחדת שהם עברו בפנים. Dalek ממשיכים מכאן לפולין, שם הם מופיעים הערב. אני המשכתי הביתה, שם בדקתי מה האלבומים המומלצים להשיג (מאחר ולא היה לי שמץ של מושג מה שמות השירים ששמעתי בהופעה, וגם לא היתה לי דרך למצוא הבדלים מיוחדים בין השירים), ואני מתכוון להשיג אותם בקרוב ולבדוק איך הם נשמעים בחלל פחות דחוס.

האנשים שהקליטו את ההופעה בטלפונים הסלולריים שלהם לא היו זריזים מספיק להעלות את הקטעים ל-Youtube, ולכן, קטעי הופעה ממקומות אחרים, וזמנים אחרים:

Ever Somber (שזה השם, מסתבר, של השיר האחרון שהם ניגנו. אם אני זוכר נכון, בכל אופן)

Tarnished (אותו שיר שקשור ל-Doctor Who שציינתי קודם, ועושה רושם שזה tarnished, לא tardis. מילא)

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, תחשבו ירוק.

הופעות מחו"ל; מת'יו ראיין ומלחמתו בקונגלומרטים המרושעים

1. אנחנו על המפה – הופעות מחו"ל שאני, לפחות, לא ידעתי עליהן עד עכשיו

במהלך החג, ניצלתי את הזמן הפנוי שהיה לי כדי לקיים את מצוות If you can't beat them, join them, ויצרתי לעצמי, בין השאר, חשבון ב-Last.fm (הוא נמצא כאן, אם בא לכם להציץ). בין שאר הדברים שמופיעים בדף הבית המותאם, אפשר למצוא גם רשימה של ההופעות הקרובות של אמנים שיש להם "תחנות רדיו" באתר, מותאמים לפי המיקום הגיאוגרפי של המשתמש. בנוסף לכמה הופעות קרובות שידעתי עליהן כבר, כמו Dalek, שמופיעים כאן ב-25 לחודש בלבונטין 7, או The Bug, שחוזר לכאן בפעם השלישית בשלושה חודשים, עושה רושם, להופעה בשבוע הבא בקומפורט 13, היו רשומות שם עוד הופעות מעניינות שלא שמעתי עליהן בכלי התקשורת המוזיקליים הישראליים – לפחות לא אלה שאני עוקב אחריהם. החשד שלי לגבי המהימנות של מה שכתוב שם עלה כשאחת מההופעות שצוינו שם היתה הופעה של בריאן אדמס, ביום חמישי הבא בפארק הירקון. על אף שאדמס די נעלם מהמיינסטרים המוזיקלי בזמן האחרון ועיקר הקהל שיכול להיות לו הוא אנשים שזוכרים לו את חסד נעוריו (או נעוריהם, יותר נכון) מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, הוא אמן מספיק חשוב ומרכזי כדי שלא יוכל להיווצר מצב שהוא מופיע בארץ בתאריך כל כך קרוב, ולא יהיה לזה שום פרסום בשום מקום. שוקי ווייס אולי נזהר בפושרין עכשיו, אבל זה קצת מוגזם. אז לא, הסתבר לי – גם ההופעה הזאת נכונה ואמורה להתקיים, כחלק מעצרת שלום שמארגן ארגון ישראלי-פלסטינאי בשם One Voice. ביחד עם עוד הרבה מאד אמנים ישראליים, בפארק הירקון, ואמנים פלסטינאיים באצטדיון הכדורגל של יריחו, אמור להופיע גם בריאן אדמס.

אז אם יוצאים מנקודת הנחה שההופעות המצוינות ב-Last.fm הן אמיתיות, אף על פי שלא יכולתי למצוא אישור לחלק מהן באתרים הרשמיים של הלהקות, זה מה שמחכה לנו בחודשים הקרובים:

OmOm יופיעו בלבונטין 7 ב-6 בדצמבר, וגם ב"אוגנדה" בירושלים, יום לפני כן, ב-5 בדצמבר. Om הם הרכב שכולל רק שני נגנים – אל ציסנרוס וכריס האקיוס, שביניהם מחלקים בס, תופים ושירה בלבד. הם חצי מהרכב ה- Stoner Metal החלוצי Sleep, והאלבום שהוציאו ב-2006, " Conference of the Birds", היה חלק מרשימות האלבומים הכי טובים של אותה שנה ב-The Wire ובהרבה מקומות אחרים. המוזיקה שהם עושים היא מוזיקת מטאל במהירות הכי איטית שיכולה להיות, מה שהופך את חוויית ההאזנה להם למשהו שמקביל לטקס של איזו דת במזרח אסיה – עמוק, רפטטיבי ומעורר הזיות. או במילים אחרות, יהיה מעניין.

Faust יופיעו ב-14 בדצמבר בלבונטין 7. יום לפני כן מתוכננת כיתת אמן עם ז'אן הרווה פרון, אחד ממקימי ההרכב – לא הצלחתי למצוא עדיין מידע לגבי איפה או מתי בדיוק. Faust הם אחת מהלהקות שיצרו את ז'אנר ה"קראוטרוק" – מוזיקת רוק גרמנית של תחילת שנות ה-70 שהמטרה העיקרית שלה היתה למחוק את כל מה שנכלל עד אז תחת המטריה של מוזיקת רוק, ולהתחיל מחדש. אחרי ששווקו לחברת Polydor כ"ביטלס החדשים", הם זכו להוציא שם את שני האלבומים הראשונים שלהם. "פולידור" הבינו די מהר שהמרחק בין הלהקה הזו לבין ה"ביטלס" הוא גדול מאד, אבל למרות שללהקה לא היתה הצלחה מסחרית מרובה ברוב שנות הפעילות שלהם, הם השפיעו על העבודה של הרבה מאד אמנים אחרים, כמו ג'וליאן קופ ו-Einsturzende Neubauten. ההרכב שיגיע לארץ הוא אחד משני הרכבים שמופיעים בזמן האחרון תחת אותו השם, והוא מכיל שניים מהחברים המקוריים – ז'אן הרווה פרון וזאפי דירמייר.

יום אחריהם, ב-15 בדצמבר, יופיעו ב"בארבי" Black Rebel Motorcycle Club. אני חייב להודות שלאBRMC ממש עקבתי אחרי מה שהם עשו מאז האלבום הראשון, אבל רע זה לא יכול להיות – במיוחד לאור העובדה שהלהקה העבירה את רוב השנה האחרונה שלה בלחמם את Jesus and Mary Chain, שחבל שהם לא מביאים איתם לארץ.

בשבוע שיתחיל אחר כך יחזרו לכאן אמיר קוסטוריצה והתזמורת שלו, ה-Non Smoking Orchestra, לשתי הופעות בהיכל התרבות – אחת ב-17 ואחת ב-19 בדצמבר.

וב-31 בינואר 2008 צפויים להגיע לכאן Velvet Revolver – הסופרגרופ שמכיל את שלוש חמישיות מ-Guns and Roses – סלאש, הבאסיסט דאף מק'קייגן והמתופף מאט סורום ואת סקוט ווילנד, הסולן לשעבר של Stone Temple Pilots. הם אמורים להופיע ב"האנגר 11". ההופעה הזאת לא מופיעה באתר הרשמי שלהם, אמנם, אבל מצד שני, לוח ההופעות שלהם לא מגיע מעבר לדצמבר. התקווה, אם כן, למי שזה חשוב לו, עדיין קיימת.

כל ההופעות האלו לא כוללות הופעות של אמני ג'אז חשובים יותר וחשובים פחות ואמנים אלקטרוניים חשובים יותר וחשובים פחות שמגיעים לכאן, באדיבות לבונטין 7 וברזילי וגורמים יותר "ממלכתיים", בתדירות הרבה יותר גבוהה- גם מאלו יהיו פה הרבה בשלושת החודשים הקרובים.

אם כל האמנים האלה באמת יגיעו לארץ, אפשר להתחיל לראות סימנים של חזרה לראות את ישראל כעוד מדינה באירופה. עוד שנה כזו, ונוכל לחזור לימים העליזים של פארק הירקון ואיצטדיון רמת גן. או לפחות האנגר 11.

מת'יו ראיין

2. טחנות רוח
מת'יו ראיין הוא אמן שאני מעריך לא רק בזכות המוזיקה שלו (שאני רואה בה הרבה הקבלות למוזיקה שלי – במיוחד לאור העובדה שהוא קרא לאלבום האחרון שלו, From a Late Night High Rise, בשם של ההרגשה שאני ניסיתי להעביר באלבום האחרון שלי), אלא גם בזכות העובדה שהוא שומר על קשר עם המעריצים שלו דרך החללשלי שלו. במסגרת הקשר הזה הוא שולח הודעות קבועות, כמעט כל יום, דרך ה-Bulletin Board שאפשר להשתמש בו שם, ומעדכן לעתים תכופות את השירים וקטעי הווידאו שאפשר למצוא בדף האמן שלו. בניגוד להרבה אמנים אחרים, שמשתמשים בדף האמן כדי להציג את הדבר האחרון שיצרו, הוא משתדל להשתמש בדף האמן שלו כדי לחשוף את המעריצים לקטעים נדירים, ישנים, דברים שהוא הקליט בבית ממש לפני כמה רגעים, גרסאות כיסוי ודמואים לשירים מוכרים יותר שלו. באחד הימים קידמה את פניי הודעה ב-Bulletin Board.

ההודעה סיפרה על כך שראיין ניסה להעלות שיר ישן שלו, מאחד מהאלבומים הראשונים. השיר נקרא "3rd of October", התאריך היה ה-3 באוקטובר – הסיבות הן מובנות. הבעיה היתה שהאלבום הזה יצא בחברת התקליטים A&M – חברה שהיתה פעם בית להרבה מאד אמנים שאני אוהב, כמו The Police וסוזאן ווגה, ועכשיו היא חברת בת של Universal (אחרי שהיתה חברת בת של חברת בת של Univerasl, רק כדי לסבך את העניינים קצת יותר). כשראיין ניסה להעלות את השיר לדף שלו, הוא קיבל אי מייל מהנהלת האתר שהודיעה לו שהשיר לא יועלה לאתר ושהרשאות ההעלאה של חומר לדף שלו מושעות, מאחר ובעל זכויות היוצרים של השיר (שזו חברת התקליטים) פנה אליהם והתלונן על הפרת זכויות יוצרים. ל-Myspace, מסתבר, יש תכנית לחינוך אנשים שמפירים זכויות יוצרים מתוך הבנה שהם לא עושים את זה בזדון. רק אחרי שעוברים את התכנית הזאת (שכוללת, אולי, הרבה אימג'ים מהבהבים ואולי כמה ערוצי אודיו בתדרים שאי אפשר לשמוע באמת, ואולי גם משכנעת אנשים לקנות דברים שהם לא ממש צריכים באותו הזמן), הזכות להעלות קטעים לדף האמן שם מוחזרות. כאופציה אחרת, האמן, שכתב את השיר והקליט אותו, ורוצה להילחם על הזכות להשתמש בו ולהשמיע אותו לאנשים, יכול למלא טופס – על נייר אמיתי – ולשלוח אותו להנהלת Myspace, והם יבדקו את הנושא מול בעל זכויות היוצרים.

התסכול של מת'יו ראיין, וגם שלי כאמן כשקראתי את זה, הוא די מובן. הוא גם מתקשר לחוק שממשלת ישראל מנסה להעביר ושעלול לגרום להרבה מאד יוצרים כאן בארץ לא להיות מסוגלים להרוויח כסף על היצירות שהם יכתבו מעכשיו, בגלל שהחוק יהפוך את החיים של גורמים מסחריים שירצו לקנות את התמלוגים על היצירות להרבה יותר קלים. וכל זה קורה באותו שבוע שבו קונגלומרט המוזיקה הענקי Sony-BMG, האיחוד של שתיים מחמש חברות התקליטים הגדולות בעולם, זכה לאישור מהאיחוד האירופאי, שקבע בפעם השנייה בתוך שלוש שנים, אחרי חקירה מקיפה, שהוא לא מהווה מונופול.

כל הסיבות האלה, הגידולים הממאירים בתוך מה שהיתה פעם תעשיית המוזיקה, דווקא מובילים לדברים טובים: רדיוהד, למשל, החליטו להוציא את האלבום הבא שלהם בעצמם – ולאפשר למעריצים ומאזינים להוריד את האלבום ולהחליט כמה הם רוצים לשלם (תיאורטית, הם יכולים להחליט גם שהם לא רוצים לשלם, אבל קשה לי להאמין שרדיוהד יילכו רחוק עד כדי כך). בדצמבר, הם גם יוציאו קופסא מהודרת שמכילה את האלבום עם עוד דיסק, גרסת הוויניל של האלבום וחוברת עם כל מיני ציורים רדיוהדיים לא משמעותיים. הצעד הזה, מבחינתם, מאד משתלם, כי הם יודעים שמעריצי רדיוהד מושבעים כמוני יקנו את המארז בכל מקרה. המארז עצמו עולה 40 פאונד – משהו כמו ארבעה אלבומים. גם טרנט רזנור מנצל כל הזדמנות כדי להביע תרעומת על המחירים הגבוהים שבהם נמכרים האלבומים שלו בחנויות, ויום אחד גם הוא יעשה מעשה ויציע את המוזיקה שלו ישירות למאזינים, ללא תיווך של חברות תקליטים.

אם השאיפה של חברות התקליטים הגדולות להמשיך ולצבור עוד כסף על חשבון הסיבה שבגללה הוקמו מלכתחילה – המוזיקה, הן עלולות למצוא את עצמן במצב די מעניין בעוד כמה שנים. התופעה שהתחילה רדיוהד עשויה להתפשט, וכשייגמר חוזה של אמן מול חברת התקליטים שלו, האמן יהיה זה שיבחר לא לחדש אותו, ובמקום זאת לשווק את האלבומים שלו בעצמו. המאמץ עשוי להיות הרבה יותר גדול, כמו שרדיוהד בעצמם גילו – ועכשיו הם שוקלים לחתום בחברת תקליטים קטנה בשם Side One.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, תחלמו חלומות טובים.

שבוע של הופעות: Nine Inch Nails בגני התערוכה; "פולקלה" בשור 3

1. לפני הכל

זה בשביל לוצ'יאנו פווארוטי. האריה הכי יפה שאי פעם נכתבה, לדעתי, בביצועו.

כל סרטוני הווידאו שמולנקים בפוסט הזה, ורוב התמונות, הן באדיבות עטר, שעושה עבודה נאמנה   בלתעד את הדברים המוזיקליים החשובים בשביל הדורות הבאים.  תודה, עטר.

ובאותה הזדמנות, תודה לעידו, חבר טוב, ששיכנע, כמעט הכריח, אותי, לבוא להופעה של Nine Inch Nails.  עוד הייתי עלול להפסיד חתיכת הסטוריה מוזיקלית.

2. מפני שאי אפשר באמת למצוא כותרת מתחכמת לזה: Nine Inch Nails בגני התערוכה, 5.9.07

[דיסקליימר טכני:  עקב בעיות בתקשור עם פליקר, התמונות עדיין לא כאן.  הן יגיעו, אני מבטיח. בינתיים, אתם יכולים להתנחם בכמה תמונות בשירות עצמי כאן, כאן, וכאן, כאן וכאן]

[דיסקליימר טכני מהעתיד:  שנתיים וחצי אחר כך, פליקר עדיין לא מדבר עם וורדפרס, אז התמונות עדיין לא נמצאות בתוך הפוסט עצמו.  אבל יש כאן, למטה, תמונה שצילמה נילי אורן]

[דיסקליימר אחרון ודי:  הגעתי להופעה הזו כשאני מכיר מעט מאד מהמוזיקה של Nine Inch Nails.  מעט השמות של שירים המצוינים בפוסט הזה הם השירים שזיהיתי, או באדיבות כל מיני גורמים אלמוניים באינטרנט.  תודה להם.]

Nine Inch Nailsאחד מרגעי השיא של ההופעה של Nine Inch Nails, מבחינתי, היה רגע, לקראת אמצע ההופעה, שבו הלהקה הצטמצמה לשלושה אנשים – רזנור, הגיטריסט אארון נורת' והבסיסט ג'ורדי ווייט.  שלושתם ניצבו מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכל מיני צעצועים אלקטרוניים אחרים, מאחוריהם המסך בעל עשרות אלפי הנורות שהציג סוגים שונים של "רעש לבן" וויזואלי – "שלג" של טלוויזיה, "שלג" של ווידאו, וכל מיני "test tones" של ווידאו.  השיר שהם ניגנו, הסתבר לי מאוחר יותר, נקרא "The Great Destroyer", ולקראת הסיום שלו המוזיקה, שהיתה רועשת ותעשייתית יותר מרוב הדברים האחרים בהופעה, הגיעה לשיא של רעש מזוכך, כזה ששמעתי בעבר מראסל האסוול, או מלאסה מרהוג, אבל לא מ-NIN.  זה היה הדבר הכי נסיוני שהם עשו בהופעה – משהו שבנסיבות רגילות היה מרחיק חלק גדול מהקהל מהמוזיקה שלהם, אבל עכשיו, אני לא מאמין שיש מישהו בקהל שלא אהב את הלהקה מלכתחילה, ושהאוזניים שלו פתוחות להתנסויות חדשות, שלא התאהב במוזיקה שלהם עכשיו.

כהרגלי בשנה האחרונה בהופעות של להקות מחו"ל (לא מסיבות מכוונת אלא מחוסר זמן), פספסתי חלק ממופע החימום של UNKLE.  מהשירים שכן הצלחתי לתפוס כשהגעתי, לא עושה לי רושם שהפסדתי הרבה.  הסולן ניצב מלפנים בקפושון וארשת רדומה, ונראה כאילו הוא מאד רוצה לסיים ולרדת מהבמה.  מאחוריו, אמנם, שני המפיקים, ג'יימס לאוול וריצ'רד פייל, נראו כאילו הם מאד נהנים מהאירוע.  בין הפעלת לופ כזה או אחר על הלפטופים שלהם הם קיפצו, הרימו אגרופים כאילו הם באמצע אירוע רייב בתמנע, והתנהגו כאילו הקהל שלפניהם – לא מרבית הקהל שהגיע למופע, ובשלבים האלה, כשעדיין יש אור יום, היה מפוזר ברחבי המתחם שסגרה חברת ההפקה בתוך גני התערוכה – היה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת.  כשהם סיימו את החלק שלהם במופע (ולא רגע אחד מוקדם מדי, לטעמי), החשיכה כבר ירדה ואנחנו היינו מוכנים לדבר האמיתי.  הדבר האמיתי, על אף שהתחיל עשר דקות שלמות לפני הזמן המתוכנן, די התעכב להגיע.  נחילים קטנים של בקליינרים הסתערו על הבמה כדי להכין אותה למתקפה האורקולית שציפתה לנו, ובכל פעם שהיתה איזושהי תזוזה קטנה על הבמה – כיוון של פנס, כיוון של גיטרה, כיוון של כל דבר אחר – הקהל שאג ומחא כפיים.  עד כדי כך, שכשהלהקה באמת עלתה על הבמה, כדי לנגן את הקטע האינסטרומנטלי הפותח, "Hyperpower", לקהל כבר לא נשאר כל כך כוח לשאוג.     הפתיחה לא היתה הפיצוץ האדיר שאני ציפיתי לו, לפחות.  ההופעה דווקא נפתחה בחושך.  על הבמה עלה גיטריסט אחד, אחר כך גיטריסט שני – אארון נורת', שבהזדמנות הראשונה שניתנה לו התחיל לרוץ לאורך הבמה באופן שנראה מסוכן במיוחד למישהו שמנגן בכלי שמחובר בכבל למערכת הגברה, אחר כך התופים והבס הצטרפו, ופתאום גם טרנט רזנור היה על הבמה – בדיוק כדי להתחיל את השיר השני, "The Beginning of the End" מתוך האלבום החדש.  מכאן, הם המשיכו לסדרה של שירים, אחד אחרי השני, ללא הפסקות.  רובם מתוך האלבום החדש.  מדי פעם הם תיבלו בכמה שירים ישנים, כמו "Something I Can Never Have" ו-"Closer".

Nine Inch Nailsכבר בהופעת החימום של UNKLE ניצלתי את העובדה שרוב הקהל עדיין לא היה מול הבמה כדי להשתחל למקום הכי טוב שיכולתי למצוא מבחינתי – כמעט בדיוק בין שני קלאסטרי הרמקולים, בדיוק לפני הקונסולה.  זה הסתבר מהר מאד כרעיון מצוין, וגם רע מאד, מפני שכל מתקפת הצלילים שהתרחשה על הבמה עברה מעליי, מסביבי ודרכי, ועם תצוגת האורות המרשימה שליוותה את המופע – עשרות פנסים שהבהיקו מעל הבמה ואל הקהל, למוח היה כל כך הרבה לקלוט שבאיזשהו שלב הוא פשוט וויתר על הנסיון להפריד בין האותות שמגיעים אליו והכל – האורות, הצלילים, הרעש האדיר, המילים והקהל – התערבל לכדי סינסתזיה של אופל.

לקראת אמצע ההופעה, כשללהקה היתה הפוגה מסדרת השירים, טרנט רזנור אמר כמה מילים לקהל.  בין הנאומים הרגילים על כמה שהם מתרגשים להופיע בארץ, וכמה הם שמחים שהזמנו אותם, הוא גם הבטיח הבטחה.  "יש לכם את המילה שלי," הוא אמר.  "שבכל פעם שנעשה סיבוב מסביב לעולם, אנחנו עוצרים כאן."

לקראת אמצע ההופעה המסך הגדול והמסקרן שהיה תלוי באוויר מעל הלהקה החל לרדת, לאט לאט, בעזרת מנופים, וביצע את המשימה הראשונה שלו על הבמה. המסך הזה מורכב מעשרות אלפי נורות, כך נראה, ונשלט באופן דיגיטלי כדי לשכנע את כל הנורות להציג בבת אחת תמונה, או איזשהו אלמנט וויזואלי.  הלהקה הצטמצמה בשלב הזה לשלושה אנשים – רזנור, נורת' ווייט – שלושתם מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכלי אלקטרוניים, כשנורת' ווייט ממשיכים להחזיק בגיטרות שלהם, אולי בשביל תחושת הבטחון מול כל האלקטרוניקה הזאת.  הם ביצעו שני שירים מהאלבום האחרון – "Me, I'm Not" ו-"The Great Destroyer", כשהמסך מעצים את החוויה של השירים האלה באמצעות גלי קול אנכיים וירוקים שהצטמצמו והתרחבו בהתאם למוזיקה, בשיר הראשון, ומגוון ה"שלגים" שתיארתי בהתחלה, בשיר השני.   בפעם הבאה שהמסך ירד, הוא ירד לפני הלהקה ושימש מעין "כלוב" שמאחוריו רזנור שר.   המצלמה שליוותה את המופע והקרינה את כל מה שהתרחש על הבמה על שני מסכים משני צידי הבמה, התקשתה למצוא את רזנור מאחורי כל האורות שהוקרנו על המסך, וזה רק תרם להרגשה הקלסטרופובית והתזזיתית של השיר שניגנו.  עם סיום השיר האחרון שניגנו בליווי המסך, כשהמוזיקה הפכה למנטרה של גיטרות, בס ותופים, המסך עלה לאט לאט למעלה, כדי לחזור רק כדי להעצים את החוויה של השיר האחרון.

הסאונד, על אף שהיה מצוין, לא היה חף מבעיות – הפעם הראשונה שבה הלהקה נתקלה בבעיות היתה באמצע "Closer", בחלק הראשון של ההופעה.  באיזשהו שלב באמצע השיר הגיטרה של נורת' נעלמה מהמיקס – גם ברמקולים החיצוניים, וגם, לפי הפנים המופתעות של נורת', במוניטור שלו.  באיזשהו שלב הוא החליט לוותר על לנגן וכשחזר לנגן, והגיטרה חזרה להישמע, היא היתה מכוונת כמעט חצי טון מעל שאר הכלים.  בפעם השניה שזה קרה, גיטרת הבס התחילה לעשות בעיות, ורזנור, האולטרה-פרפקציוניסט, ביקש להפסיק את השירים שניגנו – והקהל נאלץ לוותר על גרסת הופעה מורחבת של "The Perfect Drug" – ולנגן שירים אחרים ("אני לא יכול לזייף את זה", הוא הודה בפני הקהל).

ההופעה הסתיימה בביצוע של "Head Like a Hole" שניצל, שוב, את כל מה שמערכת הסאונד והאורות היו מסוגלים לתת, והלהקה ירדה מהבמה.  אחרי זמן קצר (שנוצל כדי לאפשר למסך לרדת שוב, בפעם האחרונה) טרנט רזנור עלה לבדו  על הבמה והתמקם מאחורי קלידים, כדי לנגן את השיר שאני, לפחות, חיכיתי לו כל ההופעה.  לא שמעתי את השיר כבר כל כך הרבה זמן שלא זכרתי איך הביצוע המקורי נשמע (זה מה שקורה כשאתה זוכה לקאוור של ג'וני קאש כל שבוע ברדיו), וסיקרן אותי לדעת איך השיר האישי, העירום, הקודר הזה ישתלב בעוצמה ובבומבסטיות של כל מה שהתרחש על הבמה עד עכשיו.    טרנט רזנור מבצע את השיר כשמאחוריו, על המסך, גיצי אש לבנים שעפים מתוך מדורה, או גשם של כוכבים נופלים.  המסך הגדול מכסה את כל אורך הבמה, אך מה שמוקרן עליו מקיף רק את רזנור, שעומד במרכז.  למעלה, פנסים לבנים מתחילים לדלוק ולהיכבות ברצף רנדומלי, ונראים כמו כוכבים גוועים גם הם.  כשרזנור מגיע לפזמון השני, הלהקה מצטרפת אליו, וברגע הזה, גשם הכוכבים הנופלים, או הגיצים, שמוקרן על המסך, מתרחב לכל אורכו, והמסך מתחיל להתרומם לאט לאט למעלה.  האקורדים האחרונים של הלהקה לוו בהבזק אור צהוב אדיר, שאחריו טרנט רזנור הודה לקהל, בשקט, והלהקה ירדה מהבמה בפעם האחרונה.  כל מה שנשאר הוא הלוגו של הלהקה, מוקרן על המסך הגדול ומלווה את הקהל בדרכו הבטוחה הביתה.

לומר על ההופעה הזו שהיא היתה מדהימה, או ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, או בכלל, יהיה לחטוא לחוויה שעברתי שם, ביחד עם עוד אלפי אנשים.  להגיד שזאת הופעה ברמת ארגון ואיכות סאונד ותאורה שלא נראו בארץ מזמן, או מעולם, גם יהיה מעט ממה שאפשר לומר בשביל לתאר את ההופעה הזו.  כל מה שאני יכול לעשות הוא להגיד תודה שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שכזה שבו כל חוויה משוכפלת מיד להרבה מאד תעתיקים שלה – וכל מה שאתם יכולים לעשות הוא לגשת ל-Youtube ולצפות באחד מעשרות הקטעים שהועלו לשם, חלק כמעט מיד לאחר ההופעה, וליהנות שוב, או בפעם הראשונה, מהחוויה הזאת.   ואם טרנט רזנור הוא באמת אדם שעומד במילה שלו (ועושה לי רושם שכן), והם באמת יגיעו לכאן בפעם הבאה – גם אני מבטיח להיות שם. ומי יודע, אולי הפעם אדע את השמות של כל השירים.

הנה כמה קליפים מתוך ההופעה:

Closer

ו-Hurt

[ב-Youtube אפשר למצוא הקלטה מלאה של Hurt, כולל הסיום היפהפה, ועוד הרבה מאד קטעים מהמופע – באיכות סאונד מחפירה, אמנם, באמצעות חיפוש של "Nine Inch Nails israel"]

3.   לא באנו ליהנות: פסטיבל פולקלה, שור 3, 1.9.07

[עוד דיסקליימר: בשל אותן בעיות תקשורת עם פליקר, גם התמונות שכאן יתווספו בהמשך.  בינתיים, אפשר לראות אותן כאן]

במהלך ההופעה שלו, דויד פרץ סיפר שפגש חבר בקהל הפסטיבל ושאל אותו אם הוא חושב שהקהל ייהנה מכמות כל כך גדולה של הופעות, אחת אחרי השניה.  "זה קהל של אינדי," אמר החבר. "הם לא באו ליהנות."  ואמנם, היה קשה ליהנות באווירה החמה והמיוזעת שהיתה בתוך שור 3 ביום שבת האחרון, שהמאווררים הפזורים ברחבי החלל לא הצליחו לעשות הרבה כדי להפיג.  ואמנם, קהל די גדול הגיע, כבר מהשעות הראשונות של הפסטיבל בצהריים המאוחרים של יום שבת, כדי לנסות ובכל זאת ליהנות ממגוון די רחב של אמנים שמגיעים כדי לתת בחזרה לקהילה האלטרנטיבית הישראלית שתומכת בהם כל שאר ימות השנה.  היו שם כמה מהשמות הגדולים שמסתובבים בשולי המיינסטרים הישראלי – דויד פרץ, עמית ארז, נועם רותם, גבע אלון – וכמה אמנים שעדיין עושים את דרכם למקום הזה, וזאת הזדמנות ראשונה, או שניה, או שלישית, לשמוע מה הם מסוגלים לעשות. הארגון עדיין לא היה בסדר גודל של פסטיבל שוויצרי, אבל, אחרי הכל, זה לא פסטיבל שוויצרי, וההפרש בין השעה שבה נכתב שאמנים יעלו על הבמה לבין השעה שבאמת עלו בה על הבמה לא היה מאד גדול.  הפסטיבל גם הסתיים בשעה מאד סבירה, ולא בשתיים בלילה כמו בפעם הקודמת.  כמה מהאומנים שנרשמו בפלייר הפסטיבל נמנעו מלהגיע – במיוחד בלטו בהיעדרם "Puppet Folk Revival", הרכב של בובות, לפי מה שהבנתי, שמנגן גרסאות כיסוי לכל מיני שירים, והיו אמורים לחתום את הפסטיבל.

כמה מהמופעים שהרשימו אותי יותר במהלך הפסטיבל הזה:   בראיון שהעניק יובל הרינג, מארגן הפסטיבל, ל"העיר" (והתפרסם על שני עמודים שלמים!) הוא אמר שקל לזהות את הנוכחות הבימתית המיוחדת של אלעד זאב, כבר כשהוא עולה על הבמה בבאלאנס, וזה באמת משהו שהסתבר כנכון כשאלעד זאב עלה, בליווי הלהקה שהוא חלק ממנה בימים כתקנם, "ערופי שפתיים".  יש משהו מאד מנוגד בין מה שהוא מפגין – מין חזות ילדותית, נאיבית, כמעט לא יודעת מה היא עושה שם, והמוזיקה שהוא מנגן – כוחנית, שורשית, ישראלית.  יונתן גת מה"מונוטוניקס" היה מלווה בתופים ובוויולה (או כינור? מישהו מנגן בכינור במוזיקת רוק?), ונתן כמה מהשירים הנפלאים שהוא הולך להציג עם הלהקה שלו למי מתושבי ארה"ב שיגיע להופעות שלהם כשהם יוצאים עכשיו לסיבוב הופעות שם.  מיכל לוטן ונועה בביוף הציגו, כל אחת בדרכה שלה, רוק אקוסטי נשי.  מיכל לוטן בגישה קופצנית ושמחה יותר, נועה בביוף בשירים רכים ופעמוניים (לא סתם, עושה רושם, היא מעדיפה לקרוא לעצמה נועה בל בהופעותיה בחו"ל).  בביוף מוציאה בנובמבר אלבום שיופץ ברחבי העולם באמצעות הלייבל Drag City – הישג די מכובד ליוצרת ישראלית.  עמית ארז, שסייע לה בכמה שירים, הופיע אף הוא מאוחר יותר ועשה את מה שעמית ארז יודע לעשות – הוא טווה, בעזרת צלילי גיטרה מפוזרים וקול, שירים נפלאים – וגם הודיע שהאלבום הקרוב שלו יוצא ב-12 באוקטובר.  דויד פרץ היה הראשון מבין השמות הגדולים שעלה על הבמה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ביחד עם אלעד שופן.  הם ניגנו כמה (מעט מדי) שירים מהאלבום החדש והנפלא, "הייקו בלוז" – הוא העלה את טל אורן לשחזר איתו את "מקום בתוכי",  וגם את נועה בביוף, לפני ההופעה שלה עצמה, כדי לשחזר את "עוד שיר אחד ודי".  הוא גם ביצע שיר של DXM לזכר יריב אלטר, סולן הלהקה שהתאבד במהלך השבוע שעבר.  אני לא מכיר את השיר המקורי, אבל אני בטוח שהביצוע הזה היה הרבה יותר עירום ושברירי מהביצוע המקורי.  הצעקה של דויד פרץ, העוויית הפנים שלו, כולן אומרות שהשיר הזה מגיע ממקום מאד עמוק בלב שלו.   נועם רותם היה אחד מהאמנים שאנשים הגיעו במיוחד לראות, עושה רושם, והוא עלה על הבמה ספוג באנרגיות החיוביות האלה ושמח.  הוא אומר שהוא שמח במיוחד להיות בפסטיבל הזה שוב, ונראה כאילו הפסטיבל הזה, באיזשהו חלל מוזר בסמטה שכוחת אל מול ה"בארבי", הוא הישג יותר חשוב בעיניו מלהופיע מול אולם מלא בהיכל התרבות.  הוא הביא איתו הפתעה – כאשר הוא משחזר את הביצוע הנפלא של "מבול" מהפסטיבל שעבר, הוא מעלה אל הבמה את רונה קינן, והיא מבצעת איתו את השיר שלה וגם את "קול פנימי".  את ההופעה הוא חותם, כמו בפעם שעברה, בטיול קצר אל העבר – "אסף אמדורסקי".  הוא ממשיך את המסורת שהתחיל בפעם שעברה, בה החליף את השם "אסף אמדורסקי" בשיר בשם של מישהו אחר.  אז זה היה עמית ארז, הפעם הקורבן היה אביב מארק, שעשה עבודה נפלאה על הסאונד במשך כל הפסטיבל וגם הופיע בעצמו.    את ההופעות של אביב מארק ושל דני הדר ביחד עם נוגה שלו לא יכולתי לראות, כי הגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך בלי משהו כמו אוויר.  כשחזרנו, חזרנו בדיוק לתחילת המופע של גבע אלון, גם הוא היילייט לא קטן מבחינת רוב באי הפסטיבל.  הפעם האחרונה שבה ראיתי את גבע אלון היתה לפני יותר מחמש שנים, אז הוא היה לפני "Days of Hunger", האלבום החדש ותהילת העולם בזעיר אנפין  שהוא זוכה לה בצדק, והיה אפשר לשמוע את הסיבות להשוואה עם ניל יאנג.  הפעם, עם גיטרה אקוסטית ומגוון אפקטים שהופכים אותה לכל דבר חוץ מגיטרה אקוסטית, הוא הפגין יכולות מרשימות מאד של נגינה, ושירים יפהפיים.  בהתכתבות קצרה בחללשלי שניהלתי איתו הוא סיפר שהוא מאד נהנה בפסטיבל ושהאווירה היתה טובה.  ראו את זה על הבמה (לי היתה ההתנסות של לראות את ההופעה מזווית מאד מוזרה – מלמעלה, ומאחור.  גם זאת דרך.)   אחרי שהסתיימה ההופעה של גבע אלון, החלל התרוקן מרוב האנשים שבאו לפסטיבל.  השעה היתה מאוחרת, ולרוב האנשים היו לימודים, עבודה, או כל מיני דברים יומיומיים אחרים.  מי שהקפיד להישאר עד הסוף יכל לראות הופעה של הרכב שנקרא "רדיו סלמנדרה", הרכב מוזר פסיאודו-מנו צ'או שהתיאוריה שלי היא שהגיע ללא הזמנה והחליט "לחטוף" את הפסטיבל, ומיד אחריו בחור צעיר בשם אלי רוזן, שאולי זו ההופעה הראשונה שלו, ושמנגן שירים מאד מעניינים – טקסטים מעניינים מלאים במטאפורות שגורמות לך לחשוב.  יהיה מעניין לראות מה יקרה איתו בהמשך.

עושה רושם, על סמך הפעם השלישית שבה הפסטיבל הזה התרחש בשבת האחרונה, ש"פולקלה" מתחיל לגבש לעצמו איזושהי זהות של ציון דרך בעולם המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.  אמנים שהקריירות שלהם עכשיו עסוקות ומלאות ביצירה ובעיסוק במוזיקה מפנים זמן כדי להשתתף בפסטיבל הזה, רק מפני שהם רוצים להיות בתוך האווירה הזו, בתוך האנשים שתומכים במוזיקה הזאת כל הזמן, האנשים שהיו בקהל משעה מוקדמת של אחר הצהריים, עד לשעה מאוחרת של הלילה, במיוחד בשביל לראות אותם.

כמה קטעים מצולמים מהפסטיבל:

גבע אלון בביצוע ל-Modern Love

עמית ארז – Love Again

דני הדר עם נוגה שלו – מה לעשות

נועם רותם עם רונה קינן ועמית ארז – מבול

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים נטולי כאב.

ברוצמן ומקפי; דויד פרץ; הבלו נייל

1. וואו, חלק 1

כשהסתיימה ההופעה של הרביעייה של פיטר ברוצמן וג'ו מקפי בלבונטין 7, ביום שני, היה לי כבר ברור שמבקר מוזיקה כמו שצריך אני כנראה אף פעם לא אהיה.  אחרי הכל, איזה מבקר מוזיקה שמכבד את עצמו מתחיל ביקורת ב"וואו"?

ובכל זאת:   וואו.

קשה להתכונן להופעה מהסוג הזה. ואי אפשר להגיד שלא התכוננתי.  היו לי באוזניות, אפילו באותו היום, קטעים של פיטר ברוצמן (What a Day) ושל Globe Unity Orchestra – הרכב שלקח בו חלק ברוצמן בשנות ה-70 ונדבר עליו עוד מעט, אבל לשמוע את המוזיקה שהוא מנגן באוזניות זה כמו קשקוש של ילד בגן לעומת ציור של פולוק.

לפני שהתחילה ההופעה, עלה מישהו לבמה והציג את הרביעייה.  לקח קצת זמן לחבר את המיקרופון שהוא דיבר בו, והוא הסביר שזה מפני שהרביעייה ביקשה לא להיות מוגברת.  את הסיבה לכך גילינו די מהר.  לברוצמן, בן 65, ולמקפי, 68, יש ריאות מספיק גדולות בשביל להכיל את כולנו.  ברוצמן עלה לבמה ופתח במתקפה עם סקסופון סופרן.  לג'ו מקפי לקח קצת יותר זמן להתחבר למוזיקה והוא עמד בצד, מחזיק בחצוצרת הכיס שלו, והזכיר לי קצת ילדה שמחכה לתור שלה לקפוץ בחבל.  אם היא לא תיכנס בקצב הנכון, הפרצוף שלה יפגוש את הרצפה.  וכך, עושה רושם, גם מקפי.  מצד שני, ההצגה הזאת נשארה כמו שהיא – רק הצגה.  מאוחר יותר, ברוצמן ומקפי התחלפו בתפקידים.  מקפי תקף, ברוצמן ניסה לעדן בנגינת סקסופון טנור.  קצת כמו השוטר הטוב והשוטר הרע של ג'אז חופשי.  ביחד איתם על הבמה היו גם הקונטרבסיסט קן קסלר, והמתופף מייקל זראנג, שהצליח להפיק מסט תופים יותר קולות ממה שחשבתי שאפשר להפיק מהם, ואפילו ניגן על דרבוקה באחד מהקטעים.

קצת הסטוריה:   פיטר ברוצמן החל את דרכו המוזיקלית (אחרי תקופה קצרה בתור אמן פלסטי) ב-1967, עם יצירה שהקדיש לאדם שהמציא את הכלי שמזוהה איתו ביותר – אדולף סאקס.  ב-1968 הוציא את "Machine Gun", אלבום שרמז, במעט, לגבי הסערה שהוא יכול לחולל כל פעם שהוא עובר ליד סקסופון.   האלבום הוקלט עם הרכב של שמונה אנשים, שצומצם עם הזמן לשלושה.  המשך דרכו כללה מגוון של הרכבים, דואטים, טריואים, עם מגוון של אמנים – מהגדולים והחשובים שבעולם הג'אז החופשי, ואפילו הבן שלו, קספר, גיטריסט ג'אז מצליח בזכות עצמו.  Globe Uniy Orchestra, ההרכב שהזכרתי קודם, הוא הרכב ענקי שבו השתתף ברוצמן, ושהכיל, בנוסף לעצמו, עוד כעשרים אמני ג'אז מתחלפים – ביניהם אנתוני ברקסטון, אקסל דורנר, אוון פרקר ומנפרד שוף.  בנוסף למגוון הכלים שהשתתפו בהרכב הזה – שמקליט מדי פעם עד היום – היו מעורבים שני מתופפים, בהופעה אחת, ושתי מקהלות – אחת של גברים ואחת של נשים – בהופעה אחרת.  או במילים אחרות, הרבה רעש מכל מיני סוגים.

ג'ו מקפי, לעומתו, התחיל ישר במוזיקה, בלי קיצורי דרך, בגיל 8.  גם הוא הקליט בפעם הראשונה ב-1967, כחבר בהרכב של קליפורד ת'ורנטון.   לייבל הג'אז הידוע HatHut הוקם בשביל להוציא הקלטות שלו, בתחילה.  גם הוא הקליט עם הרכבים שונים ומשונים – סולו, דואטים, טריואים, עם עשרות אמנים.

המוזיקה של שניהם, אף על פי ששני האמנים נמצאים מתחת למטריית הג'אז החופשי, היא שונה – ברוצמן טווה חוטים מסובכים ומפותלים מהמוזיקה שלו, גורם לנגינה להישמע כמו משהו שמשמיע מישהו שלא יודע לנגן בכלי ולוחץ על שסתומים אקראיים תוך שהוא נושף בו.  אני מניח שצריך להכיר את הכלי, ואני מנחש, שצריך הרבה מאד ידע בסקסופון ורמה מאד גבוהה של ווירטואוזיות בשביל להיות מוסגל לנגן בכלי בצורה הזו.  או במילים אחרות – זה מאד קשה לגרום לדברים להיראות מאד קלים.    ג'ו מקפי, לעומתו, הוא הרבה יותר מלודי.  ניכר שהוא מקדיש הרבה מחשבה לכל צליל שיוצא מהכלים שהוא מנגן בהם.  דווקא את החיבור ביניהם היה מאד מעניין לראות – זה היה נראה כאילו ברוצמן, הצעיר מביניהם, ניסה כל הזמן לדהור קדימה, בעוד שמקפי סימן בנגינתו – "רגע, יש זמן".

על אף העייפות של הנגנים (ובכל זאת, זה בטח די מתיש לנגן יותר משעה בעוצמה כזו), הקהל הישראלי הכריח אותם לעלות להדרן והם בחרו הפעם לא במתקפה אלא באיזשהו רקוויאם עצוב, מעוטר בתווים ארוכים, איטיים ומפוזרים.

אחרי ההופעה הזו באה עוד אחת, יום לאחר מכן – אותה כבר לא ראיתי – ולפני כל אחת מההופעות האלו היו הופעות סולו של ברוצמן ומקפי.  החיבור ביניהם, אמר מי שהציג אותם, הוא לא משהו שצריך להיות מובן מאליו לקהל.   ואפשר להבין אותו – החיבור בין שתי עוצמות נגינה והבעה כאלה עשוי להיות מסוכן בידיים הלא נכונות.

והנה ביקורת של מישהו שהוא כן מבקר מוזיקה על ההופעה הזו.

2. וואו, חלק 2

אני לא ממש מכיר את המוזיקה של דויד פרץ עצמו, נוכחתי לדעת.  אני מכיר את בלו בנד, ואת העברה:אופקים, ואת המוזיקה הנפלאה שהוא עשה ביחד עם אלעד שופן ל"המסע הארוך", ויצא לי לשמוע אותו פעם אחת בהופעה בפסטיבל פולקל'ה האחרון (מנגן, מסתבר, שירים מהאלבום החדש), אבל לא באמת יצא לי לשמוע אותו.

בהופעה עצמה, ומסיפורים של אנשים שאני מכיר ומדברים שאני קורא עליו, עושה רושם שמדובר באדם מאד מעניין, שנשאר על הרצפה במקום שאמנים עם כשרון כמו שלו מוצאים את עצמם עם הראש בשמיים.   עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלו, למעשה (שהוא רק שלו ולא של הרכב שהוא חבר בו) – הוא נקרא "הייקו בלוז", והוא יוצא ביוני, ב-Hiss Records, חברת התקליטים של גיאחה ומורפלקסיס.  ולכבוד האלבום הם עשו שני דברים לא צפויים.  אחד, הם הוסיפו עוד די ווי די (שהם מכנים די ווי די פרץ) שמכיל קטעים מהופעות וראיונות עם דוד פרץ – שחוזרים ומוכיחים את מה שהזכרתי קודם.  שתיים, הם יצרו טריילר לאלבום – וזאת פעם ראשונה בארץ.  אולי אפילו בעולם.

השיר שמלווה את הטריילר הוא "היום זה עכשיו", שחותם את האלבום, והוא שיר יפהפה.  כל כך הרבה שכבות של צלילים, ואף אחת לא מפריעה לדוד פרץ ולגיטרה שלו.

אפשר להזמין את האלבום מראש באתר של Hiss ולכבוד זה גם אני אעשה משהו בפעם הראשונה – אני אזמין אלבום מראש.  ואתם?

(ואם לא, ואם אתם עוד צריכים אמצעי שכנוע, Hiss מבטיחים שבקרוב האלבום כולו יעלה להאזנה באתר שלהם).

3.   The Blue Nile

גיבשתי שתי תיאוריות.  אני לא יודע אם אני יכול להוכיח אותן, אבל הנה הן:

הקול של פול ביוקנן יכול לגרום לדכאון הכי גדול להתמוסס ולהיעלם.

כל קטע ווידאו יכול להפוך לטוב (ולהרבה יותר נוגע ללב) אם שמים מאחוריו שיר של The Blue Nile. הנה הוכחה. [זה לא בהכרח קטע ווידאו רע, אם זה מה שמשתמע, אבל אני לא מכיר את Doctor Who והמונטאז' הזה לא אומר לי כלום. מילא]

ובנוסף לזה – פול ביוקנן, איש עם מבטא גלאזוויג'ני נסבל כשהוא מדבר וקול מלאכים כשהוא שר, כותב את השירים לאלבום הבכורה של שירלי מנסון, אשה עם מבטא גלאזוויג'ני נורא כשהיא מדברת וקול מלאכים שיכורים כשהיא שרה.    וה-Blue Nile מתכוונים להופיע במנצ'סטר בסוף חודש יולי (מאורע נדיר לכשלעצמו, ולא בהרכב המקורי, למרבה הצער).   אני שוקל.

נ.ב. קיבלתי מספטמבר כהן הצעות לשלושה שירים עצובים נוספים, אבל שום דבר מעבר לזה.  אתם לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאתם לא קוראים את הבלוג שלי. קדימה – קומו, הציעו והצביעו! או משהו.

מתיו ראיין; ברוצמן, מקפי ולפטופיה בלבונטין 7

1. המראה ממגדל דירות באמצע הלילה

באחד הימים האחרונים צפיתי בפרק הלפני אחרון של "האוס", אחת מהסדרות האהובות עליי שגם מתברכת, בדרך כלל, בפסקול מצוין. בסוף של פרק טוב במיוחד (שעומר אפס – שמשחק את ד"ר אריק פורמן – צריך לקבל עליו אמי, לדעתי) היה שיר, שכמו בהרבה מקרים בסדרה הזאת, ליווה מונטאז' של מה כל אחת מהדמויות עושה כשנגמר מה שצריך לעשות בפרק. השיר היה יפה במיוחד, ואני כהרגלי בדרך כלל, הלכתי לחפש איזה שיר זה.  בחלק מהמקרים זה קשה יותר. במקרה הזה קל יחסית, כי באתר של Fox, הרשת שמשדרת את הסדרה, הם מפרסמים אחרי כל פרק שמשודר מה בדיוק היתה המוזיקה שהשתמשו בה.  הפעם, הם אמרו, זה זמר בשם מת'יו ריאן.  לשיר קראו Follow the Leader.

הלכתי לחפש, קודם כל, את השיר, ומצאתי אותו באלבום האחרון של ריאן, "From a Late Night High Rise", שיצא ממש השנה.   באחת הביקורות שקראתי באיזשהו מקום על האלבום היה כתוב שזהו אלבום חובה שכל סינגר-סונגרייטר צריך לקנות ולהאזין לו, ואני, סינגר-סונגרייטר ממושמע, נעניתי.

אז מפני שאני מוצף בהרבה מאד אלבומים אחרים שאני מקשיב להם כרגע, עוד לא שמעתי את כל האלבום, אבל השיר הראשון – שלפעמים מתעתע ונשמע ממש טוב בקונטקסט של תכנית טלוויזיה, אבל לכשלעצמו הוא די מאכזב – עושה את העבודה שלו גם בנפרד מתכנית הטלוויזיה שעליה הוא מולבש. האלבום הזה, שלפי מה שאני מבין הוא אלקטרוני יותר ופסנתרי (או גיטרתי, אולי) פחות מהאלבומים הקודמים שלו, צובע את האלבום, לפחות לפי השיר הראשון, בדיוק באווירה שהוא כנראה התכוון לצבוע את האלבום בה – אדם מסתכל דרך חלון של בניין גבוה על העיר באמצע הלילה – אותה אווירה בדיוק שמנסה להעביר אמן אחר שאני מכיר טוב בקטע הראשון של האלבום האחרון שלו. אני, זאת אומרת. עוד סיבה לחבב מאד את האלבום הזה.

בדף הוויקיפדיה שמוקדש למתיו ראיין יש פרט אחרי פרט שגורמים לי לרצות לשמוע את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה שתצא לי – מבקרים משווים אותו לטום ווייטס וברוס ספרינגסטין (השוואה זהירה, מצד אחד, אבל מצד שני מאד ממוקדת); הוא החליט לחתום על חוזה הקלטות עם חברת A & M רק בגלל שהוא ראה את הסמל שלהם על קלטת של The Blue Nile, עוד להקה שאני אוהב במיוחד; הוא חלק במה עם עוד אמנים שאני אוהב (לפעמים זה דבר שאומר משהו על הסגנון המוזיקלי או האיכות של זמר.  לפעמים זה בסך הכל אומר שחברת התקליטים החליטה להלביש זמר לא מצליח על זמר מצליח) – ג'וש ראוז, סטיב ארל, לוסינדה וויליאמס.

כשאקשיב לאלבום אכתוב כאן, כמובן, ביקורת יותר עניינית שתגרום גם לכם לרוץ ולקנות את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה כדי להתגעגע לחורף שהיה ונגמר, או להתכונן לחורף הבא (זה לא אלבום ששומעים בקיץ, עושה רושם.  זה פשוט לא עובד אותו דבר).  עד אז – אני ממליץ להתעניין, ולהקשיב לפחות לשיר האחד הזה, שעשה לי תיאבון בשביל כל האלבום, ושעליו אני יכול לספר בינתיים רק שהוא יפה במידה כזאת שתצטרכו לשמוע אותו כמה פעמים בשביל להבין מה, בדיוק, הוא עושה שאמנים אחרים לא הצליחו לעשות, ושהוא יודע לעשות לפחות דבר אחד טוב יותר מהרבה סינגר-סונגרייטרים או אמני אווירה אחרים – הוא יודע לסיים את השיר בזמן.

הנה הוא כאן.

2. ג'אז ולפטופים בלבונטין 7

אז אחרי שהצלחתי לפספס את ההזדמנות לראות את מייק פאטון בארץ הקודש (ואת פנז), ואחרי קריאתי הנרגשת ללבונטין 7, אמנם לא שמעתי שום דבר לגבי  Text of Light והגעתם ההיפותטית לארץ, אבל מצד שני, האנשים של לבונטין 7 ממשיכים להביא אנשים טובים מחו"ל לארץ.  ביחד עם ג'ון וויז, שכבר כתבתי עליו כאן בשבוע שעבר, הם מביאים לכאן את פיטר ברוצמן ואת ג'ו מקפי, שני אמני ג'אז מעולים, סקסופוניסטים שיופיעו ביחד ולחוד במשך יומיים ב-14 וב-15 במאי, וגם משמשים (באופן טבעי) כתחלופה לג'ה פן שעזב את תל אביב, ואירח את שני אירועי לפטופיה האחרונים. באירוע לפטופיה (אני לא ממש יכול לקרוא לזה פסטיבל, על אף הכמות הגדולה של האמנים שיופיעו שם, מפני שמדובר רק בערב אחד) השלישי, יגיעו לכאן בין השאר דומניקו שיאינו מאיטליה וקארסטן ניקולאי (שגם קורא לעצמו Alva Noto ומשתף פעולה מדי פעם עם ריואיצ'י סקאמוטו, ואחראי על מוזיקה מלאכית שאי אפשר לעשות איתה צדק במילים) וגם פיל ניבלוק, שהיה כאן גם באירוע הקודם, בשנה שעברה, וויליאם בסינסקי, ויאן ילינק, ועוד שמות שהבליחו ב-The Wire מדי פעם ועדיין לא היתה לי הזדמנות להתוודע למוזיקה שלהם בצורה מספקת.  הערב מחולק להופעות חיות ולווידאו, ואף על פי שאני לא מבין עדיין מה בדיוק הולך להיות בחלק הווידאו ואיך זה מתקשר למוזיקה שהאמנים האלה עושים (למרות שאני יכול לנחש), עושה רושם שזה הולך להיות ערב מאד מעניין.  זה הולך לקרות ב-9 לחודש, יום רביעי, ויום לפני כן (ולא היום, כמו שכתבתי בפוסט הקודם), יופיע שם ג'ון וויז ובנוסף לרעש שהוא יעשה, יתרמו רעש מתוצרת הארץ Poochlatz, Cadaver Eyes ועוד שתי להקות שאני לא מכיר – Zax  ו-Sansanna.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא אחזור, בתקווה, עם יותר דברים לכתוב עליהם (אולי אפילו משהו על המוזיקה של עצמי – אם יהיו חדשות לעדכן).  בינתיים, שיהיה לכם חגבעומר שמח, וזה בשביל מי שנשאר בבית.