תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'אירועים מוזיקליים'

Live Aid

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, ובתקווה בפעם האחרונה – אני עדיין מחפש, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב, אנשים מהסוגים האלה:  בשביל עבודה אחת – אנשים שהתחתנו עד לפני שנתיים, או מתכוונים להתחתן עד שנה מעכשיו, וכבר יודעים איזה סוג של טקס נישואין הם רוצים לעשות;  בשביל העבודה השניה – אנשים שקוראים או כותבים (או שניהם) באופן פעיל בפורומים מוזיקליים, רצוי גם כאלה שקוראים בבלוגים (אם אתם כאן, ווי על הדרישה הזאת) או במגזינים מקוונים אחרים העוסקים במוזיקה.   מי מכם שעומד בקריטריונים לאחת מהעבודות וגם מוכן למלא שאלון קצר בנושא, אני אשמח אם תענו בתגובות כאן ואני אשלח לכם את השאלון.  אם אתם מכירים אנשים שעשויים לעמוד בקריטריונים האלה וגם רוצים למלא שאלון קצר כזה, אנא הפנו אותם אליי ושמחתי תהיה שלמה.  תודה!

חדי העין מביניכם עשויים לשים לב שהשבוע יש תוספת רטרואקטיבית קטנה לכל אחד מהפוסטים – כפתור שנמצא בקצה התחתון של כל פוסט, שיש עליו ציור של ראש פיל על רקע ירוק ואת המילה 'clip'.  לטובת מי מכם שראש הפיל הזה לא אומר להם כלום – Evernote היא אפליקציה שהמטרה שלה היא להיות הזכרון הנייד שלכם.  אתם יכולים לשמור בה כמעט כל דבר – כמה משפטים, מסמך כתוב שלם, תמונות, סריקות של דברים, אפילו קבצי אודיו, וכשתגיעו למצב שבו אתם צריכים לפשפש בזכרונכם כדי למצוא פריט מידע, אתם תוכלו לפשפש בחשבון Evernote שלכם, שנמצא על הענן, ומכיל את כל המידע הזה ששמרתם שם מראש.  האפליקציה גם סורקת תמונות שמכילות טקסט כתוב או מודפס וגם הטקסט הזה נמצא כשאתם מחפשים תוכן לפי מילות מפתח.  לחשבון ה-Evernote שלכם אתם יכולים לגשת מאתר החברה, או מכמעט כל פלטפורמה אחרת – Windows או מאק (לא לינוקס, עדיין, אמנם), iPhone, בלאקברי או אנדרויד.  מה שהכפתור שנמצא פה למטה עושה, הוא לאפשר לכם לקחת את כל התוכן של הפוסטים שמתפרסמים בגוספל בצורה נוחה ולהעביר אותם לחשבון ה-Evernote שלכם, למקרה שאתם לא רוצים או אין לכם זמן לקרוא אותם כרגע, או שאתם רוצים לשמור אותם.  כרגע מראה הכפתור הוא לא לרוחי, וכל החוויה (שמבוססת על פלאג-אין של חברה בשם Slocum Design Studio, שחסכו לי כמות נכבדת של עבודת תכנות והתאמה) היא מעט איטית מדי, אבל כל זה ייפתר בקרוב, אני מאמין.     [למען הסר ספק:  רוב מה שאתם יכולים לקבל ב-Evernote הוא בחינם.  אתם יכולים להעלות כמות מסוימת של מידע בחודש, ומעבר לכמות המידע הזו יש חשבון בתשלום חודשי שאתם יכולים לבחור בו.  אני לא מקבל מהם, לצורך העניין, אפילו סנט אחד על להגיד כמה אני מבסוט ממה שהם עושים (ואני משתמש ב-Evernote, בחינם, כבר די הרבה זמן).  יש להם תכנית מסוימת שמאפשרת לבעלי בלוגים שמכניסים את הכפתור לאתרים שלהם לקבל סכום סמלי של כסף כשאנשים שמגיעים אליהם מאותם בלוגים, בוחרים בחוויה בתשלום, אבל אני לא חלק מהתכנית הזו כרגע, ואם וכאשר אהיה, אני אדאג ליידע אתכם.  כך שההמלצה שלי, והכפתור שבתחתית כל פוסט, הם נטולי מיתרים לחלוטין.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סולומון בורק,  שפעם הופיע הופעה שלמה על כס מלכות והיה כנראה הזמר היחיד שזה נראה מתאים לו, לדברי המבקרים שהיו שם, ושכונה "מלך הרוק והנשמה", נפטר בגיל 69, מסיבות טבעיות כנראה, כשהוא מחכה למטוס שימריא וייקח אותו להופעה עם להקה הולנדית בשם De Dijk, שהאלבום האחרון שלו, שייצא לאחר מותו, הוקלט איתה.  בורק היה "זמר של זמרים", ולא זכה לפופולריות העצומה של חלק מהקולגות המוזיקליות שלו – הוא זכה בגראמי הראשון והיחיד שלו על "Don't Give Up On Me", אלבום שיצא ב-2002 והיה מעין החזרת חוב מוזיקלית של הרבה מאד מוזיקאים מפורסמים יותר – אלביס קוסטלו, טום ווייטס, בוב דילן, וואן מוריסון.  ולמרות זאת, יש שיר אחד שלו שגם מי שלא מכיר את השם שלו בהכרח חייב להכיר.

2. להאכיל את העולם

בערב של אחד הימים המאוחרים של 1984, מהדורת החדשות של BBC שידרה כתבה על הבצורת באתיופיה באותה שנה. רוב האנשים שצפו בכתבה הזו צקצקו בלשונם והמשיכו הלאה, אולי מחזיקים בזכרונם את התמונות של ילדים עם בטנים נפוחות מרעב, יושבים על הקרקע בחוסר אונים ונותנים לזבובים לחנות על עיניהם, מפני שאין להם מספיק כוח כדי להרים יד ולהדוף אותם, כדי שיוכלו להרהר אחר כך במזל הטוב שלהם, לעומת המזל הרע של היבשת הדרומית. אחד האנשים שצפה בכתבה המשיך לצפות, וכשהכתבה הסתיימה גלגלי השיניים במוחו התחילו לזוז בכיוון שבו הוא חשב שההסטוריה צריכה להתפתח – העולם השבע צריך לעזור לאנשים הרעבים האלה, היתה המחשבה הראשונה שלו, ומה אני יכול לעשות כדי לתרום את החלק שלי לעזרה הזו? – היתה השניה. האיש הזה, בוב גלדוף, היה אז הסולן של Boomtown Rats, שהיתה אחת מהלהקות הכי מצליחות בבריטניה באותו הזמן, מה שאמר שהיה לו הרבה איך לעזור.
הוא חיכה מספר ימים להזדמנות הפז שלו, כדי לגייס למטרה הזו מוזיקאי נוסף שהוא העריך, וזו הגיעה כשפאולה ייטס, אשתו אז, אירחה בתכנית הטלוויזיה שהנחתה, ״The Tube", את Ultravox, הלהקה שהמוזיקאי הזה, מידג׳ יור, היה הסולן שלה. יור קיבל את שפופרת הטלפון לידיו באמצע חזרה של הלהקה לתכנית הטלוויזיה, ובצד השני היה בוב גלדוף, מסביר בצורה מהירה ומבולבלת על הכתבה שראה ב-BBC, ועל הרעב באפריקה, ועל זה שהם צריכים לעשות משהו.
התקופה היתה התקופה שלפני חג המולד, זמן שבו רוח של נדיבות וטוב לב שורה מסביב, וגלדוף, שהמוח השיווקי הממולח שלו תרם הרבה להצלחת מבצע הצדקה הזה, חשב שהם צריכים לקשר בין שני הדברים, ואחרי שניסו בחוסר הצלחה למצוא שיר עממי לחג המולד שיכל לשרת את המטרה שלהם, גלדוף הציע ליור לכתוב בעצמו שיר. יור חזר עם פראזה מוזיקלית קצרה, שהוא ניגן לגלדוף באורגנית קסיו קטנה, ושמצאה את מקומה מאחורי השורה החוזרת שמסיימת את השיר.
גלדוף תרם מילים ראשוניות, יור השלים אותן והצליח לחבר שני קטעים מוזיקליים שונים לחלוטין למקשה אחת. יותר מאוחר, הוא טען שהשיר עצמו היה נוראי, ושזו היתה הנשמה היתרה שהזמרים הכניסו לתוך השיר שהפכה אותו לסינגל המצליח שהוא.
גלדוף ויור כבר בחרו את האמנים שהם רצו שישתתפו בהקלטה, וכשגלדוף היה אמור להתראיין לתכנית רדיו על אלבום הסולו החדש שלו, הוא העדיף לדבר במקום על סינגל הצדקה שהם מתעתדים להקליט, ויצר התעניינות תקשורתית עצומה – והרבה מצלמות טלוויזיה שחיכו לאמנים כשנכנסו לאולפן בבוקר ה-25 בנובמבר.
המפיק שהם רצו לגייס להקלטה, טרבור הורן, לא יכל לסיים את ההתחייבויות הקודמות שלו ביום ההקלטה, אך הוא תרם את האולפן שלו למשך 24 שעות, ומידג׳ יור עצמו התנדב להפיק.
החלק האחרון של השיר, שורת הקרשנדו האחת שחוזרת וחוזרת עד שהשיר דועך ונעלם, הוא דווקא הראשון שהוקלט. גלדוף ויור כינסו את כל האמנים שהגיעו באותו בוקר, העמידו אותם בשורות מסודרות על פלטפורמה ולימדו אותם את השורה האחת. אחר כך הם הצטרפו אליהם והקליטו את הקטע, שוב ושוב, עד שנמאס לכולם לשיר אותו.
גלדוף ויור, כל אחד מהם מביא איתו מתודות הפקה שונות, השתדלו לתת ליום ההסטורי לעשות את שלו, ולא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לכל אחד מהם היתה השורה האחת שהתעקש עליה – כשיור ביקש לעדן את אחת מהשורות בשיר, שלועגת לאנשים שמקשיבים לשיר במידה מסוימת, גלדוף התעקש להשאיר אותה כי היא היתה, לטענתו, המהות האמיתית של השיר. לכל אחד מהם היה את הזמר שהתעקש להביא – בשביל יור זה היה גלן גרגורי, הסולן של Heaven 17, שהגיע בבוקר אותו יום ראשון. בשביל גלדוף זה היה בוי ג׳ורג׳, שהבטיח להגיע אבל בבוקר ה-25 בנובמבר היה היחיד מבין חברי להקתו שנעדר. גלדוף מיהר לטלפן ולברר וגילה שג׳ורג׳ היה עדיין בניו יורק, אחרי שלא הצליח להתעורר בבוקר אותו יום והטיסה שלו יצאה בלעדיו. גלדוף היה צריך לעבור עוד שתי שיחות טלפון כאלה ויום מורט עצבים עד שהצליח לגרום לג׳ורג׳ לעלות על קונקורד ולהגיע, בשעה שש באותו ערב, לאולפן.
בינתיים, במהלך כל אותו יום, כמעט כל אחד מהמשתתפים נכנס לאולפן לבדו ושר את השיר מתחילתו ועד סופו. טוני האדלי, הסולן של Spandau Ballet, התנדב להיות הראשון. סטינג וסיימון לה בון, שהקולות שלהם, שהוקלטו מבעוד מועד באולפן הביתי של מידג׳ יור, הדריכו את שאר המבצעים איך לשיר את השיר, היו אחרונים. את הפזמון שמחבר בין החלק הראשון של השיר לשני, יור כתב רק באולפן, אחרי שנתן את שורת הסולו האחרונה בחלק הראשון והמקורי של השיר לזמר צעיר מלהקה שרק התחילה לטפס את דרכה למעלה, בשם בונו.
אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי שאחרוני המבצעים עזבו את האולפן, אחרי שטרבור הורן חזר כדי לסייע עם המיקסים, השיר היה גמור. גלדוף סיים אותו בהקלטת הודעה – ״הקלטנו את השיר הזה ב-25 בנובמבר. עכשיו שמונה בבוקר, ה-26 בנובמבר. אני חושב שהגיע הזמן שנלך הביתה.״
כל שאר המרכיבים הכרוכים בייצור והפצת סינגל – ההדפסה, עיצוב העטיפה, ההפצה עצמה – נעשו בהתנדבות ובמהירות הבזק, והשיר החל להימכר בחנויות בבוקר יום חמישי של אותו שבוע.
גלדוף קיווה שהסינגל יצליח – הוא תיכנן שהסינגל יצליח, כל מרכיב בהפקתו כרוך בשיקול שיווקי מתוכנן היטב שלו, אבל הוא לא ציפה למידת ההצלחה שהוא עמד לצפות בה. בתוך שבוע, הסינגל מכר מיליון עותקים – יותר מכל שאר השירים במצעד ביחד. גלדוף עשה את כל מה שיכל כדי לוודא שכל פני ששולם על השיר הזה יילך לאפריקה, וכשהממשלה הבריטית סירבה לוותר על המע״מ על מכירת הסינגל, הוא ביקש להיפגש עם מרגרט תאצ׳ר – שבעזרת יכולת השכנוע שלו והלחץ מצד הציבור הודיעה שממשלת בריטניה תורמת את המס לפרויקט של גלדוף.
ג׳ים דיימונד, שהחזיק את המקום הראשון בשבוע שלפני צאת הסינגל, ביקש שאנשים לא יקנו את הסינגל שלו אלא את זה של Band Aid, במקום. כשהסינגל הגיע למקום הראשון, הוא החזיק את שיר חג המולד של Wham במקום השני (והפך אותו לסינגל הנמכר ביותר ההסטוריה שלא הגיע מעולם למקום הראשון), והלהקה החליטה לתרום גם את ההכנסות של הסינגל שלה לארגון של גלדוף.
גלדוף ויור המשיכו את הפעילות שלהם בקונצרט עמוס משתתפים בשנה שלאחר מכן, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. בשנה שלאחר מכן, קווינסי ג׳ונס כינס מהצד השני של האוקיינוס את מיטב האמנים האמריקניים לסינגל צדקה משלהם. השנים שעברו הביאו איתן עוד שירים כאלה, עמוסי כוכבים מוזיקליים, למטרות צדקה גרנדיוזיות יותר או פחות.
חג המולד של האנשים הרעבים באתיופיה היה מעט שמח יותר, בזכות המשאיות עמוסות האוכל והציוד הרפואי שהסלוגן ״feed the world" התנוסס עליהן, אבל השיר האחד הזה לא פתר, כמובן, את בעיית הרעב באפריקה. וגלדוף חבר לאותו זמר מתחיל ששר את השורה האחרונה בשיר והקים איתו ארגון בשם One, שיש לו מטרה פשוטה אחת – אנחנו יכולים למגר את העוני בעולם עכשיו, בדור שלנו, אם נוכל להבין מה חשוב יותר לעשות, ואם נשכנע את המנהיגים שלנו שחשוב באמת לעשות את זה.
ואם מישהו כמו גלדוף אומר את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא הצליח, הרי, לכנס באולפן אחד עשרות אמנים ואת האגו שלהם בשביל מטרה שהוא האמין בה. כמה קשה יכול להיות למגר את הרעב בעולם?

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תקווה. תכנית. כיוון. ואפילו לא דקה אחת מצולמת עם ג'ון קיוזאק.

שובו של הפזמון ללא מילים; טלוויזיה שיש בה מה לראות; The Stooges

1. שובו של הפזמון ללא מילים

עם שם כמו Destroyer, הקונוטציה הראשונית היא של להקת רוק כבד משנות השמונים. אבל אנחנו כבר לא בשנות השמונים, ולכן הציפיה הראשונית שלי, כשנתקלתי ב-Destroyer באוסף (לקראת הפסטיבל של Pitchfork) היתה לאיזו להקת מטאל זוחל מעדות (((Sunn O. לשמחתי, הסתבר לי שטעיתי, מפני ש-Destroyer היא בעיקר להקה של איש אחד (ויש לי, מסיבות מובנות, חיבה גדולה ללהקות של איש אחד) שמסביבו מסתובבים נגנים שונים מאלבום לאלבום. לאיש קוראים דניאל בג'אר, והוא לוקח גם חלק (אם כי מסרב לומר איזה חלק, ואיפה) בסופרגרופ הקנדי The New Pornographers שגם נקו קייס היא חלק ממנו. האלבום האחרון שלו, Destroyer's Rubies, יצא בשנה שעברה, אבל הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע לגביו היתה רק בסוף השנה שעברה, ועכשיו, בשביל להשלים פערים, אני הולך לחפש כל אחד מששת אלבומיו הקודמים – הראשון בהם יצא ב-1995.

את המוזיקה של דניאל בג'אר וחבר מרעיו קשה לתאר בצורה מדויקת, בעיקר מכיוון שהלהקה מלהטטת בין הרבה סגנונות מוזיקליים ומנסה להישמע אחרת בכל אלבום. כמה מהביקורות שקראתי לגבי האלבום האחרון משוות את המוזיקה של Destroyer לדיוויד בואי, ל-Pavement, לקווין קוין מ-Flaming Lips (שהוא אפילו דומה לו קצת מבחינה פיזית) ולכמה להקות שוגייזינג שהם מעדיפים להשאיר עלומות שם. ביקורות אחרות הישוו את כתיבת השירים והגשת השירה של בג'אר לזו של בוב דילן, ויש יותר מנקודת דמיון אחת בין השניים. הראשונה, וזו שהתכוונו אליה בעיקר המבקרים, היא המילים הציניות למדי שבשירים של שניהם. השניה היא הקול המיוחד של בג'אר, שבדומה לדילן, הוא טעם נרכש. בג'אר מחזיק בקול מאנפף ייחודי שמזכיר קצת את דילן וגם את ג'ון דרניאל מ-The Mountain Goats, ויש המגדירים אותו כמעצבן, אבל אפשר, ואפילו קל, להתרגל אליו – מפני שהשירים באלבום האחרון הם מאד מיוחדים. עוד מאפיין לשירים של Destroyer הוא שהם לרוב מאד ארוכים – Destroyer לא עושים מוזיקת פופ במובן המקובל שלה, ולכן הם לא מחויבים לאף אחד מהמאפיינים המקובלים של מוזיקת פופ, ואם הם רוצים לנגן שיר במשך תשע וחצי דקות, כמו השיר הפותח של האלבום, "Rubies", הם יעשו את זה. המאפיין השלישי, והמאד ייחודי ללהקה הזו, והוא גם המקור לכותרת של הקטע הזה, הוא שלרוב השירים של Destroyer (לפחות אלו באלבום האחרון וגם אחד מאלבום קודם, שהסתבר לי שהכרתי בלי להכיר את הלהקה) יש פזמון שאינו כולל מילים.

כאן אפשר למצוא שלושה שירים של Destroyer להתרשמות – שניים מתוך האלבום האחרון ואחד מתוך אלבום קודם.

כאן אפשר למצוא שירים של Swan Lake, עוד סופרגרופ שבג'אר נוטל בו חלק ושמכיל גם נגנים מ-Frog Eyes ו-Wolf Parade.

2. על טלוויזיה שיש בה מה לראות

גיאחה כתב בבלוג שלו "הפרעת קשב" על תכנית טלוויזיה בשם Soft Focus שמשודרת באינטרנט, והיא תכנית ראיונות עם מוזיקאים – בין השאר, התארחו שם הנרי רולינס, איאן מקיי מפוגאזי, צ'אן מרשל (שהיא Cat Power), אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג' מ-Throbbing Gristle ואת התכנית מנחה בחור בשם איאן סוונוניוס, שהיה חלק מהרבה להקות שאני לא מכיר ולהקה אחת שאני כן מכיר – Weird War – ונוקט בסגנון לבוש אנכרוניסטי ואמיץ. דרך הראיון שלו היא מעניינת – על אף שהתכנית האחת שראיתי בינתיים, עם הנרי רולינס, היא די קלה בתור פלטפורמה לראיון. אצל הנרי רולינס, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לתת לו נושא, והוא יכול לדבר עליו לבד, ללא התערבות של מראיין. סוונוניוס מוסיף את התובנות שלו לגבי כל מיני דברים, כמו המצב הנוכחי של עולם המוזיקה ופוליטיקה, ומבקש מרולינס להביע את דעתו שלו. רולינס גם מספר על הסיבוב העולמי שעשה במסגרת USO (סוג של מקבילה אמריקנית לאגודה למען החייל) – ואם הייתם בהופעות שלו בארץ, הסיפור יישמע לכם מאד מוכר. התכניות האחרות, שעוד לא ראיתי, צריכות להיות גם הן מעניינות מאד – במיוחד התכניות עם אנדרו וו.ק. וג'נסיס פי-אורידג', שהם אנשים ססגוניים, כל אחד בדרכו הוא.

התכנית Soft Focus היא חלק מתחנת טלוויזיה אינטרנטית בשם VBS, ששמה לעצמה למטרה לגאול אותנו מיסורי השממון הטלוויזיוני שכולנו לוקים בו – בארה"ב כמו גם בישראל – ולשדר שידורי איכות, בעיקר תכניות ראיונות ותכניות תיעודיות על נושאים חשובים ומעניינים.

בין השאר, יש שם תכנית המתעדת את מסעם של שני יוצרי סרטים בחיפוש אחר להקת הרוק הכבד היחידה בעיראק; סדרת תכניות קצרות של אנשי הלייבל Sublime Frequencies, לייבל שמתעד תרבות מקומית מסביב לעולם – בין השאר, גם בסוריה, ירדן, פלשתין וישראל באמצעות קטעים שהוקלטו מתחנות הרדיו המקומיות של המדינות בהן הם מטיילים, וקטעים מוזיקליים שהוקלטו בתנאי שדה. הסטטוס החוקי של ההקלטות האלה היה מאז ומתמיד שנוי במחלוקת, מאחר ובעלי הלייבל, שני אחים בשם אלן ו(סר) ריצ'רד בישופ, לא טורחים לשלם תמלוגים לאמנים המושמעים באוספים שהם מוציאים, אבל הסרטים הקצרים המוצגים בתחנת הטלוויזיה והאלבומים שעליהם הם מבוססים הם הצצה מרתקת לתוך העולם התרבותי של המדינות שאנחנו פחות מכירים – והאחים בישופ, או האנשים שהם שולחים אל המדינות האלו, לא מסתפקים במוזיקה מקומית אלא מקליטים גם חלקי תכניות ראיונות, תכניות דת ופרסומות רדיו; תכנית בשם The Cute Show שמטרתה להתמקד בנושא אחד בכל תכנית שיש קונצנזוס לגבי חמידותו. התכנית הראשונה מתמקדת בארנבים; תכנית אחרת שלחה צוות כתבים של התחנה לסודאן. בנוסף לתוכניות, יש שם גם אנימציה אלטרנטיבית וקליפים מעניינים של להקות, מוכרות יותר ופחות.

על Soft Focus אתם יכולים לקרוא – ולראות את התכניות השונות – כאן.

שאר תכניות הרשת נמצאות כאן.

3. והם מרגישים בסדר

ביום שני נבחרו החברים החדשים בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שנמצא בקליבלנד, אוהיו. מבין רשימת המועמדים הנכבדת נבחרו הפעם פטי סמית', גראנדמסטר פלאש, וואן הלן, הרונטס (אחת מהלהקות שהפיק וקידם פיל ספקטור, שכללה גם את מי שהפכה להיות אשתו, רוני ספקטור), ו-REM. מבין כל הלהקות, אני שמח במיוחד על הבחירה האחרונה, בעיקר מפני שזאת אחת מהלהקות האהובות עליי, וגם משום שהם עשו כל כך הרבה מוזיקה שונה, מעניינת ומרשימה ב-25 השנים שהם תנאי הקבלה הבסיסי לרשימת המועמדים להיכל התהילה. הטקס שבו זוכים האמנים להיכנס להיכל התהילה מכיל בדרך כלל כל מיני הופעות מעניינות – בעבר היו שם סנטנה, שניגנו את "Black Magic Woman" עם האיש שכתב אותו ופרש מהלהקה, פיטר גרין, והופעה שכללה בין השאר את ג'ורג' הריסון, מיק ג'אגר, טינה טרנר וברוס ספרינגסטין (עם טמבורין) על במה אחת. הפעם, בין שאר ההופעות, חלקן פחות מרשימות מאחרות, הופיעו REM בסט קצר של שירים, והאחרון בהם, ביחד עם אדי וודר, שהיה מי שהעניק להם את הפרס, היה גרסת כיסוי של "I Wanna be Your Dog" – רמז דק לוועדה הבוחרת את הנכנסים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, שהציבה ברשימת המועמדים, זו השנה השישית, את ה-Stooges, אבל החליטה לא להעניק להם את הכבוד גם השנה.

את הכבוד הזה עושה רושם שהם לא צריכים – הם עדיין עסוקים בלעשות מוזיקה. החודש יצא האלבום החדש שלהם, "The Weirdness", ושמועות עקשניות טוענות שהם אפילו יבואו להופיע בארץ כדי לקדם את האלבום שלהם – בינתיים לא מצאתי אימות רשמי להופעה בארץ לא באתר שלהם ולא בדף Myspace שמכיל את רשימת ההופעות שלהם, אבל נחזיק אצבעות. ביחד עם המלווינז, שיופיעו כאן בסוף אפריל, ועם עוד כמה הפתעות שנקווה לשמוע עליהן בקרוב, עושה רושם שהולכים להיות כאן כמה חודשים מעניינים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לנו המשך שבוע גשום ורגוע.