The gospel according to whom

פרויקט יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיך עם התשובה של נדב לזר לשאלה שלי:

כשהייתי בן 15 חבר הגיע אלי עם קלטת ופקד עלי להקשיב לאלבום מיוחד שהוא גילה. היינו מחליפים ביננו מוזיקה, אבל הפעם זה היה שונה: מהצלילים הראשונים תקפה אותי תחושה חזקה של דז'ה וו. "השמעת לי את זה כבר פעם?", שאלתי אותו, אך הוא טען שלא. הופתעתי, כי כמעט שיכולתי לזמזם את המוזיקה, כאילו תוך כדי ההאזנה הראשונה היא כבר הפכה לחלק ממני. למעשה זה היה הרבה יותר מדז'ה וו – לא רק שחשבתי ששמעתי את המוזיקה הזו בעבר, הרגשתי כאילו הכרתי אותה מיום שנולדתי. כאילו מאז ומתמיד שמעתי אותה בתוך הראש, והנה סוף סוף מישהו העניק לה קיום אמיתי בחלל שמחוצה לו.

זה היה האלבום The Snow Goose של להקת Camel שיצא ב-1975, אלבום שבהמשך פתח בפני צוהר אל המוזיקה של שנות השבעים ואל הרוק המתקדם בפרט. אבל את האלבום הזה לא כדאי לתחום בתוך ז'אנר – כל מי שהשמעתי לו אותו התחבר אליו מיד, ללא הבדלי דת, גזע וטעם מוזיקלי. זהו כנראה האלבום שקניתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי – בנוסף לעותק הפרטי שלי, קניתי במהלך השנים עשרות עותקים למשפחה וחברים, בתקווה שגם הם יחוו את אותו הקסם הנדיר שהאלבום הזה משרה על שומעיו. וזה תמיד עבד.

העוסקים בפיסול נוהגים לומר שהפסל כבר נמצא בתוך גוש האבן, ותפקידם הוא רק לסתת אותו ולחשוף את היצירה שנמצאת בתוכו. זה כנראה מה שאנדרו לאטימר (גיטרות וחליל) ופיטר בארדנס (קלידים) עשו במהלך השבועיים בהם הם כתבו את המוזיקה הזו. היא נשמעת כאילו היא ירדה אליהם מושלמת מהשמיים, כאילו האל הטוב בעצמו זימזם אותה באוזניהם והם רק תרגמו את זה לצלילים.

מאז אותה האזנה בתולית עברו מספיק שנים כדי שאכפיל את גילי, אני כבר כמעט שלא מקשיב לרוק מתקדם שלא מטעמי נוסטלגיה, וגם האלבומים הנהדרים של Camel צברו אבק דיגיטלי בכונן הקשיח שלי. אבל עד היום, כשאני ניגש לשמוע מוזיקה חדשה, אני עדיין מחפש את אותה תחושה קסומה של ההאזנה הראשונית ההיא ל-The Snow Goose: התחושה שזו מוזיקה שתמיד אהבתי, אך פשוט עוד לא הכרתי.

הנה שלושה שירים מהאלבום:  "Rhayader",  שיר הנושא "The Snow Goose", ו-"La Princesse Perdue".

את האלבום אפשר למצוא כאן או כאן.

נדב לזר הוא עורך ווידאו בימים ואיש מוזיקה בלילות, וככזה, הוא כותב את הבלוג "אטמי אוזניים", שמקדם, בכל דרך אפשרית, מוזיקה ישראלית מקורית, במיוחד זו המעניינת יותר, שנמצאת בשוליים (וגם מעלה נושאים שפוגעים במוזיקה הישראלית המקורית הזו מדי פעם, כמו זה).  הוא גם כתב בעבר ב"תרבות מעריב" וברחבי האינטרנט, תחת שמות שונים, על מוזיקה וקולנוע, וגם מנגן, במגוון כלים, בלהקות "הדוגמניות", שהתפרקה, "גיליאם", שקיימת עדיין בערך, ו-"The Raw Men Empire".

תקציר הפרקים הקודמים: 

יאיר יונה, על "A Love Supreme" של ג'ון קולטריין.

גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי. 

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה. 

פני ברסימנטוב (קסטה), על תשעה אלבומים, מ-"Heavy Horses" של ג'תרו טול עד "Berlin" של לו ריד.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש. 

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.