תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

Tags

בלוגרול

יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק שמיני

פרויקט יום ההולדת של הגוספל ממשיך, עם תשובה לשאלה שלי מאת יאיר יונה, שחוגג היום גם יום הולדת.  מזל טוב!

John Coltraneלא בטוח איך מתחילים לכתוב על האלבום האחד ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה. זה די בעייתי. גם אמרתי את זה לכותב הבלוג היקר, ושיתפתי אותו בכך שהביטלס שינו את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, אחריהם לד זפלין שינו את הדרך, אחריהם 'יס' ואחר כך ניל יאנג, ושלא נדבר על ברט ג'אנש, ושלא נזכיר אפילו…

ובכל זאת, נקראתי לדגל. ושמחתי על כך.

בסוף שנת 2002, אבא שלי בירך אותי ברכת דרך צלחה ונתן לי מעיין 'תפילת הדרך' כזה. זה היה אמור ללוות אותי במשך שנתיים בלונדון ולשמור עלי מכל פגע. צחקתי לעצמי. ברכת הדרך? נו באמת. עזבו אותי מהשטויות האלה. ישמור אותי האל מפני האמונה.
וככה נסעתי, אתאיסט גדול. לא מאמין באלוהים, יהודי בפוקס, בעל מורשת באגורה, בודד בעולם. בלי שום דבר להאחז בו.

בתחילת שנת 2003 הגעתי ללונדון.שלושה שבועות אחר כך, חבר הילדות הכי וותיק שלי, אולי הנפש התאומה שלי עלי אדמות, נהרג. והחיים החלו להתהפך.
והם התהפכו, אוי כמה שהם התהפכו. הם התהפכו לרמת למצוא את עצמך בתחנת רכבת בלי לדעת למה אתה שם. הם התהפכו לרמת פרצי צחוק בלתי נשלטים ולילות על גבי לילות של בכי היסטרי. ככה הם התהפכו.

ג'ון קולטריין, לעומת זאת, היה כבר סטאר. הוא היה אמן מקליט שהוציא תקליטים ב'בלו נוט', 'פרסטיג', ניגן עם ההוא ושיתף פעולה עם הזה, והיה חבר בחמישיה הכי מפורסמת של מיילס דיוויס.
לאט לאט ההרואין התחיל לאכול אותו. והחיים התהפכו לו. אוי, כמה שהם התהפכו. מיילס בעט אותו מההרכב ("תחזור כשתהיה צלול"), הוא לא מצא עבודה והיה זרוק לחלוטין.
פתאום הוא גילה את אלוהים והחל להתחזק. אז קראו לזה פשוט 'מצא את האור'. הוא נפטר מהסמים, והחל את התקופה שלו ב-Impulse, הלייבל שממנו עשה קולטרין בית, והלייבל שבזכותו בעליו של הלייבל קנו הרבה מאד בתים.
אחרי שגיבש לעצמו את ההרכב הקלאסי של הרביעיה שלו, עם מקוי טיינר על פסנתר, אלווין ג'ונס על תופים ורג'י וורקמן על בס, הוא נכנס הביתה יום אחד, לקח את הסקסופון, ישב בפינה, ולא זז ממנה. והלחין את כל A Love Supreme.

פשוט לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה לי. ולמה דווקא לי. ומה עשיתי שזה נחת עלי. ולמה דווקא עכשיו. לך תסביר לעצמך בגיל 22 מוות של חבר כל כך קרוב. אח. לא מצאתי תשובות.
השלישי של אהוד בנאי ליווה אותי ברכבת התחתית נון סטופ. חשבתי שאמצא תשובות דרך השפה העברית, שנשאה איתה ריח של מוכר, ובית, ופרדס, וניצה בחלון חדרי הציצה, ופסטיבל הזמר והפזמון ו'ליל חניה' ולהקת כוורת. זה היה מנחם, אבל לא פתר לי את הפינה הזו.

A Love Supreme היה תקליט שכולו תודה לאל, תקליט של נתינה חסרת גבולות, נטולת פשרות, של ארבעה מוזיקאים מובלים על ידי קולטריין, שכולם שמו לעצמם מטרה אחת – להודות לבוראם ולאמת הפנימית שלהם, לטוהר המידות, לנקיון הכפיים, לאותנטיות, לכנות, לאמיתי. בעיטה בשקר, בעיטה בחוסר האמונה, התכנסות פנימית. וחיים. חיים עשירים בתובנות ובהכרת תודה.

ואז התחלתי לשמוע ג'אז פתאום. ואז שמעתי מינגוס. ואז שמעתי מיילס. ואז שמעתי לי מורגן. ואז שמעתי את קולטריין. ואז שמעתי את לאב סופרים. לא הכרתי את הסיפור מאחורי האלבום, ואיך הוא השתמש בו בתור כלי להעברת מסר לעצמו, לפנימי גובלן שלו. אבל אני זוכר שבכל נשימה שלו ובכל תקיעה שלו בסקסופון ובכל תו וחצי תו וצפצוף וחריקה, הייתה יותר משמעות מאשר בכל העולם הצר, המנוכר, הציני והכל כך אתאיסטי שלי.
ואז החלה תקופה שבו שמעתי את האלבום הזה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נון סטופ. הכרתי את כל הסולואים בעל פה, והרגשתי כאילו קפצתי לתוך הנשמה התועה של קולטריין, שבאלבום הזה מצאה את המקום שלה סוףסוף. הוא הצליח לשבור את כל המחסומים, הוא הצליח ליצור את האלבום הכי חשוב בשבילי, ולקח אותי איתו לתוך הכלי הזה לתוך עולם מלא בהכרת תודה על החיים ועל הנפש הבריאה.

ואז התחלתי להבריא. זה האלבום היחידי שאי פעם שמעתי, שהצליח להפוך נשמה חולה ומוטרדת, לתוצר בריא.
ואז התחלתי להסתכל על העצים אחרת, על הבתים, על הפארקים ועל הרחובות. והרגשתי מאושר. הבנתי לחלוטין את הסוד. יש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף בשביל לדעת אותו, או יקנו את הדיוידי. אני הייתי צריך שהקרקע תשמט לי מתחת לרגלים בצורה הברוטלית ביותר שלא יכולתי לייחל לה, כדי לפגוש בנקודה המסוימת הזו בחיים את A Love Supreme, ולהבין את מה שאני צריך להבין.

אחרי A Love Supreme, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. מכרתי 20 דיסקים לחנות יד שניה בקיימדן מרקט, כי פשוט הפסקתי להאמין לקולות ששרו את השירים שפעם, חודשים לפני כן, כל כך אהבתי. לא מצאתי את הכנות הזו, שנוכחתי לדעת שהיא באמת קיימת כי ראיתי ושמעתי אותה בכל תו אצל קולטריין. באותה תקופה למדתי מה זו מוזיקה כנה. מהי הכוונה. מהו הדבר האחד הזה שעושה את רוברט פלאנט למה שהוא, את רוברט ג'ונסון למה שהוא, ואת ניל יאנג למה שהוא. הכוונה. היכולת להוציא אוויר מהפה ולנסוך בו נשמה שתתפוס צורה של מילה, או של תו מוזיקלי. מה מפריד את הגברים מהילדים. זה היה קולטריין שעשה את זה.

חזרתי לישראל בסוף שנת 2004. כבר הייתי אדם שונה ב-180 מעלות. לא התקרבתי לדת. לא התחזקתי בשום דבר. אבל למדתי להכיר את התהום הגדולה ביותר, להסתכל לה בעינים, וללכת הצידה ולעקוף אותה. למדתי את הצביעות באתאיזם. למדתי שלכל אדם, חייבת להיות סיבה לקום בבוקר, מעבר לאישה ולילדים ולעבודה ולספר. למדתי שהאדם חייב גרעין מסוים בתוך עצמו, שבו הוא יאמין ושלא יאבד לו לעולם, ושהוא צריך תחזוקה שוטפת ממקום טהור.

בסוף כל ארוחה, אבא שלי אומר בשקט 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבא שלי מצא את המקום שממנו אתה מוקיר תודה על מה שיש ומודה לבורא, על שלל שמותיו, על מה שניתן לך בתקופה הקצובה הזו פה. פעם לא הבנתי אותו. היום, בנאדם בריא לחלוטין, אני מודה גם על הברכה שלו, שבכל פעם, כשאני קצת שוכח, מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.

ג'ון קולטריין כבר איננו מוזיקאי בשבילי. הוא הסיבה שהיום אני.

יאיר יונה

(למתעניינים ואלה שרוצים לקרוא עוד, אני יכול להמליץ בחום רב על הספר המעולה הזה שמספר את לידתו של האלבום, עשייתו ומה היה אחר כך)

זה החלק הראשון של היצירה בת ארבעה החלקים הזאת, "Acknowledgment".  וזה  החלק האחרון, "Psalm".   וזו הקלטה מצולמת של קולטריין מנגן קטע מהאלבום עם הרביעייה שלו.

 

את האלבום אתם יכולים למצוא כאן או כאן.

 

יאיר יונה כותב, בבלוגו Small Town Romance, על מוזיקה שנחבאת מן המרכז – אמריקנה, מוזיקת גיטרות אינסטרומנטלית ואקספרימנטלית, פוסט רוק, פרה-רוק וליד רוק, גם דברים מהעבר שקרוב לוודאי שפספסתם.  הוא גם מוזיקאי בעצמו – גיטריסט אינסטרומנטלי שהוציא לאחרונה אלבום ובתחילת הדרך לאחד חדש, וגם אחד מהמנהלים של Anova Music.

ֿ

תקציר הפרקים הקודמים:

גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי.

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten.

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"London Calling" של הקלאש עד "The Hounds of Love" של קייט בוש.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

3 תגובות ל“יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק שמיני”

  • מתי הגיב:

    וואו.
    אני אנסה להקשיב לזה שוב…

  • ניר הגיב:

    וואו גדול.
    תודה על פוסט מרגש ומצמרר על אלבום סמינלי שהצליח גם לגעת בי בדרך שעוד לא הצלחתי לבטא במילים.
    יצירה מדהימה ואגב די מורכבת, שבדרך פלא הצליחה לתפוס אותי והיתה דלת הכניסה שלי לעולם הג'אז, ולעולם של קולטריין בפרט.
    אני זוכר עד עכשיו לפרטי פרטים את הפעם הראשונה ששמעתי אותו במעונות באוניברסיטה לפני בדיוק 20 שנה. מסוג הדברים שחווים מעט מאוד פעמים במהלך חיים אחד. אם בכלל.
    שוב תודה.

  • יאיר,
    תודה רבה. מרגש מאד.
    גם אצלי A Love Supreme מקושר לאירוע משמעותי ולמהפך שעברתי בחיי. אלבום שמערער את היסודות, וזו אחת הסיבות שקשה לי "סתם" לדחוף אותו למערכת ולנגן אותו. אני צריך סיבה מיוחדת.

תגובה